"יום אחד יצא החאן של קוקנד לעסוק במה שבו עוסקים חאנים מסוגו. בדרכו לשם נתקל בביתו הצעירה והיפה כשמש של אורג עני. כטבעם של חאנים מסוג החאן של קוקנד הוא כמובן תבע את בת האורג לשמש כאשתו הרביעית במספר.
האורג הזועם כבש את צערו, הצמיד מצחו לאדמה הפרגאנית הפוריה וביקש את רחמי הריבון. החאן חכך בדעתו כמעה ואחר הציב בפני האורג ברירה יחידה: עליו להכין בתוך שלוש יממות דבר מה כה יפה, עד שישכיח את מראה הנערה מגולגלתו המלכותית.
יצא האורג מדוכדך וקרס על גדת הסיר דריא היודע כל. שם דרך מסך דמעותיו ראה את קרני השמש המרכז אסיאתית הקופחת משתקפות באדי המים המתאבכים מן הנהר הטוב וביוצרן מסך עדין שבעדינים וצבעו כצבע הקשת בענן.
מיד נשא רגליו האורג ושעט אל עבר סדנת האריגה שם עמל יום וליל עד שהצליח להגשים בבד את שראו עיניו. הבד הזוהר בשלל צבעים כה ריכך את לב החאן עד שזה הסכין להחרים את הבת בכל זאת ורק השיאה לבנו ויורש העצר, והזוג הצעיר חי באושר ובגאון" עד בא הצבא האדום ששלח אותם ללמד חקלאות בקולחוז של חוג'נד.
מאז ואותו יום הפכו אריגי האברבנד (מפרסית: "קשירת ענן") של עמק פרגאנה (עמק פורה המחולק כיום בין טג'יקיסטאן, קירגיזסטאן ואוזבקיסטאן) למוצר מלאכה ששמו יצא למרחוק מעבר לתחומי בוכרה, סמרקנד וקוקנד ושנמכר בכסף רב בשווקי דלהי, וקבול, קשגר ונישאבור, ואף יוצאו לרוסיה ומדינות רחוקות אחרות.
האברבנד או "אטלס" (אויגורית: ئەتلەس), היא שיטת תוויה העושה שימוש בחוטי משי אשר נצבעים מראש בדפוס מקוטע, כאשר אריגתם בנול על פי דגמים מורכבים יצר אריגים בעלי מראה עשיר ביותר, ואלה זכו להסחר כמוצר יוקרה בשווקי מרכז אסיה ומעבר לה. ובעוד שטכניקת האיקאט (מלאית: Ikat, טכניקה של הגבלת טווח הצביעה של סיבי הבד על ידי שימוש בקשירות או שעווה), של צביעת טקסטיל נפוצה באזורים רבים בעולם, הצבעים והאורגים של מרכז אסיה יצרו סגנון מובהק וייחודי וזה מקובל עד ימינו בתעשיית הטקסטיל מבדי יוקרה לאריגים סינטטים זולים ומזכרות, עד שהפך למעין דגל לא רשמי של מרכז אסיה כולה.
אין אנו יודעים לבטח מה מקור אריגי האטלס המשכרים של מרכז אסיה, וחוקרי הטקסטיל קושרים את מוצאם בהשפעת טכניקות פרסיות והודיות ובמוטיבים צמחיים וחייתיים שמקורם במסורות הקדם-אסלאמיות של המרחב המרכז אסייתי.
כמו כל טקסטיל טוב, האטלס של מרכז אסיה קושר בסיביו את המרקם האתני והגאוגרפי של האזור כולו ומשקף את הגוונים הרבים של החברה המרכז אסייתית והקבוצות השונות שהרכיבו אותה.
בעוד שהאורגים היו לרוב טאג'יקים ו"סארטים", או התורכים יושבי הקבע המכונים כיום אוזבקים, רבים מן העוסקים במלאכת הצבעות הבזויה היו דווקא יהודים, ובמיוחד התמחו אלה בעיבוד צבע האינדיגו המופק מניל הצבעים (Indigofera tinctoria), ושרשת מסחר יהודית אף היא שמרכזה בהראט יבאה מהודו ומן המזרח התיכון. הנוודים הקיריגיזים והקזחים שניקדו במחנותיהם את שולי אזור המזרע של מרכז אסיה אמנם לא היו ספקי חומרי גלם, שכן נדיר היה השימוש בצמר בטווית האטלס, אך היו צרכנים נלהבים של הבדים הססגוניים, ורכשו אותם כבגדי חג, כפרטי נדוניה וכמטבע עובר לסוחר.
עשיית הבדים עצמם היתה כאמור בחזקתם של בעלי מלאכה עירוניים, ואלה היו מאורגנים בגילדות מקומיות ולהן מסגרת חברתית הדוקה משלהם. היחסים בין חברי הגילדה וגילדות קשורות כגון אורגי המשי הגולמי, הצבעים והנגרים היתה מאורגנת על פי חוקים פנימיים ואלה קבעו את וויסתו את קבלת השוליות לשורות הגילדה, ופיקחו על הכשרתם והסמכתם לאורגים בזכות עצמם, לא לפני שערכו את הכירה הדשנה ומלאת בשר הכבש ההכרחית למעמד.
תקופת הפריחה של ייצור והשימוש באטלס במרכז אסיה הן המאות ה-18 וה-19, אשר באופן מפתיע דווקא לוו בשקיעה כלכלית ופוליטית. ייתכן שדווקא הירידה בסחר הבין לאומי ודעיכת מה שמכונה כיום "דרכי המשי", הביאו לצורך מוגבר בייצור וצריכת אריגי יוקרה מקומיים, ומרכזי ייצור פרחו ברחבי סמרקנד ובוכרה, וכן בערי פרגאנה כגון קוקנד ומרגילאן.
כמו כל חברה אנושית, החברה המרכז אסיאתית המסורתית היתה מעמדית להיכן שלא מסתכלים, ולטקסטיל היה חלק לא מבוטל בתיחום הגדרות המבדילים בין מעמד למעמד. המעיל המסורתי של מרכז אסיה, הצ'פאן ורעו קל השרוול, החלאת, היו הקליפה העיקרית בה נעטף אדם בבואו בקהל, ולאריג ממנו היו עשויים היתה חשיבות חברתית מכרעת. בעוד שבני המעמדות הנמוכים היו מתעטפים באריגים פשוטים מכותנה או צמר, היו בני המעמדות הגבוהים משתדלים להתהדר באריגים מפוארים עשויים משי בטכניקת אברבנד או אף בקטיפה רקומה בחוטי זהב, אליהם נלוו פעמים רבות חגורות זהב וכסף מעשי ידי צורף אמן.
כה יוקרתי היה האריג עד כי אף פיסות ושאריות קטנות ממנו נשמרו ונעשה בהם שימוש לעיטור בגדים מאיכות נמוכה יותר וכן ארנקים ואף את הגלימות הצבעוניות בהן התהדרו הקלאנדרים, הצופים הנוודים ששוטטו בחבורות מאיימות בבזארים ובקרבת המקומות הקדושים.
עם הגעת הכיבוש הרוסי והסובייטי, הפכו אזורי המזרע העיקריים של תורכסטאן לאיזורי גידול כותנה לייצוא כחומר גלם, בעוד ששווקי בוכרה סמרקנד וטשקנט הוצפו באריגי כותנה זולים ממקור רוסי ואירופאי, השינויים הכלכליים והחברתיים הנוספים שנלוו למאה ה-20 הביאו לדעיכה נוספת של תעשיית בדי העילית המקומית, אך המיכון והזכרון ההסטורי הביאו לשימור טכניקות הטוויה. בקרב האויגורים של שינג'יאנג, אשר למדו את אומנות האטלס מאורגים קוקנדים שבאו בחסות הכיבוש של יעקוב בג (מת:1877), עוד נשמרה הטכניקה ללא שינויים משמעותיים עד העשורים האחרונים.
בדי האטלאס של מרכז אסיה הם דוגמא נהדרת לאופן בו נשזרים ומתערבלים להם רסיסי ציויליזציה.
כך, טכנולוגיה סינית של ייצור משי נדדה לאורך דרכי המסחר, נטעה שורש בבוסתני התות של עמק פרגאנה, נצבעה בצבעי המדבר וההר של אסיה המרכזית, והידרה את גופם של נוודים קירגיזים בהרים וביורוקרטים נשואי פנים בחצר האמיר בבוכרה, בטרם נדדה הלאה לשווקים אחרים בארצות רחוקות, תחת עננים אחרים.
