נפחי הסְפַר-הבונאן של צפון מערב סין.

מכל שבבי העמים המנקדים את שולי הרמה הטיבטית, שם נבזקו ביד הסופה המונגולית שטרפה את אסיה במאה ה13, חביבים במיוחד הם הבונאן.

הבונאן, מן הקבוצות האתניות הקטנות בסין, הם עם שכאופייני לאזור נוצרו כסגסוגת מונגולית, אליה נספחו מיני תבלינים בני חווי, האן, טיבטים וקבוצות נוספות, ובעוד ששפתם מונגולית ביסודה היא מדגימה בהתאם לתחום מושבה השפעות טיבטיות וסיניות ניכרות.

1489866050425756
-בני בונאן (סינית: באואן 保安族)

בני הבונאן מפגינים דו צורתיות דתית, ובעוד שקבוצה אחת מבניהם שמרה נאמנות לבודהיזם הטנטרי, קבוצה אחרת היגרה ברבות הימים צפונה למחוזות הלס של מוצא הנהר הצהוב, שם המירה את דתה לאסלאם במהלך המאה ה-18, שנאמר שהוצג בפינהם בפני המורה הסופי הגדול מא לאיצ'י.

ייסוד מרכזי בזהותם של הבונאנים של גנסו הוא מעשה הנפחות.
איכרים במהותם, התמחו הבונאן בחישול כלי עבודה, מחרשות ופרסות סוסים, ובמיוחד ידועים בפגיונות אותם הם מחשלים, ששמעם יצא למרחוק באזורי הספר, ההר והמדבר של צפון מערב סין. טענה נפוצה בקרב הבונאן היא גם כי אבותיהם שימשו כנפחים בשירות החאנים המונגולים, וכי חלקם אף שרתו בקסיג, כשומרי הראש של האצולה הג'נגיזית, ומכאן שמם הסיני (באו-אן 保安, "מאבטחים, שומרי שלום"). למרות זאת, נראה שהתגבשות הבונאן כקבוצה מובחנת לא נעשה לפי תקופת מינג שבשרותיה שרתו רבים מהם כאנשי מוצבים בספר הטיבטו-סיני.

30467146687647646869
-נפחיה בונאנית
30467146687656323255
-נפחיה בונאנית

הסכינים והפגיונות הבונאנים ידועים ביופים ובידיות הקרן המעוטרות והמרובדות מתכת שבבסיסן. במיוחד התמחו הבונאן בפלדת פחמן מקופלת, שהקנה להם פרסום בקרב קהילות הנוודים והחקלאים שבין הגובי למרעות טיבט.

כמו מלאכות יד מסורתיות אחרות, אומנות הפלדה המקופלת (סינית: ברזל פרח מקופל 折花铁 ) נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה המאואיסטית, ורק בשנים האחרונות ותחת הליברליזציה הכלכלית וקידום האומנות בידי נפחים בני הקהילה חזרו פגיונות הפלדה המקופלת לשווקים, והם זוכים לפופולאריות רבה בקרב אספנים מקומיים.

DSC06396

DSC06397
-סכינים בשוק של לינסיה. ידה של פטימה חרוטה באופן מעניין על להבים רבים.

צורתם של הסכינים מזכירה מקבילות מונגוליות וטיבטיות, כשלעיתים יתלוו אליהן סכין לוויה קטנה בנדן כפול או זוג מקלות אכילה, אך איכות הידיות והפלדה בדוגמאות טובות של סכינים אלו מחזירה אותנו עמוק ורחוק לימי הזוהר העליזים של המערב הפרוע של סין בו התערבבו אלה במעי אלו, מושלים מושחתים וחובבי אופיום, מורדים טיבטים וכנופיות סופיות דוברות מונגולית, וזאת תוך שימוש בלהבים מחושלים כהלכה.

הסכינים העכשוויות על פי עדות הנפחים עצמם רחוקה מאלה של האבות הקדמונים, אך יש לשער שבחסות ניסוי טעיה וידע מודרני, יחזרו סכיני הבונאן לימי תהילתם שבדרכי הלס של שולי הרמה הטיבטית.

m18419_ch
-מפת תפוצה של האוכלוסיה המוסלמית בגנסו, והבודהיסטית בצ'ינגחאי.

9ADAB2B1DD63B729B4753E77D38C38B84CABB203_size21_w600_h391

מודעות פרסומת

במעלה הר, מדרום לענן: דרך התה.

הקמליה הסינית (Camellia sinensis), המוכרת לנו לרוב בפשטות כ"תה" היא מין של צמח אשר ניצניו ועליו הצעירים משמשים לחליטת המשקה הנצרך ביותר בעולם, ושגידולו והמסחר בו היוו זרז כלכלי ופוליטי במזרח אירואסיה מזה דורות רבים, והשימוש בו העניק נחמה לדורות של עולי רגל תשושים, משוררים נכאי רוח ומוכרי שטיחים חרדי מבע.

20264982_10155442504927368_7569617376843119560_n
בית תה בשינג'יאנג-מערב סין 2017

למרות אגדות פופולריות אודות קיסרים עצלים ונסיכות רומנטיות השוכנות תחת עצי תה שהשירו את עליהם בכוס המים הרותחים שלהם, לחלוט עלי תה תה טריים לא ממש עובד, והשימוש בתה התחיל דווקא כתרופה מעובדת לאבקה סביב שנת האלף לפני הספירה, ללא שיהיה בידינו תיארוך מדוייק.

מקורה של הקמליה הסינית הוא במחזות הדרום מערביים של סין, בגוויז'ואו, סצ'ואן ובמיוחד ביוננאן, בהן מתקיימות עד ימינו אוכלוסיות בר של עץ זה. כאמור הצמח החל את דרכו למטרות טקס ורפואה בקו התפר שבין התרבות הסינית המתפתחת לעמים שמדרום לה, והפך למשקה רק לאחר נפילת שושלת האן במאה השלישית לספירה.

24991075_10155848876672368_5703128274771323148_n
קמליה סינית-דרום מערב יוננאן 2017

עליית תרבות התה הסינית המוכרת לנו כיום קשורה קשר הדוק להגירה נוספת לאורך דרכי המסחר, והיא של הדת הבודהיסטית. תחת השפעתו הרעיונית של הבודהיזם, הפך צמח התה, על תכונותיו המעוררות העדינות, לחומר משקה מוערך ואף החל במידה רבה לדחוק את היין ממעמדו כמטבע חברתי וטקסי.

"יום אחד ישב בודהידהרמה, הנזיר השעיר וחד המבע שהגיע ממרכז אסיה לסין על מנת להטמיע את באדמתה את סודות הצ'אן. שעות ארוכות ישב דומם מול קיר מערתו וניסה להגיע לריכוז העמוק המיוחל. בתסכול התרגול תלש בזעם את עפעפיו והשליכם על האדמה הלחה שבפתח המערה. מן העפעפיים מיד צמח ועלה שיח פלאי וירוק להפליא" וכך בא צמח התה לעולם, לעורר ולמקד ולהתמיר את נפש האדם אל מחוזות ההבנה.

SAMSUNG CSC
בודהידהרמה. מנזר שאולין, חה נאן 2017

 

מלבד מעלותיו הרוחניות המוכחות, הכניס גידול התה גם ממון ארצי לחלוטין לקופות המנזרים אשר שגשגו ברחבי סין החל מתקופת טאנג (618–907 לספירה), ושמיקומם על מדרונות ההרים אפשר להם לנצל את האדמות הטרשיות והלא מנוצלות לגידול מניב, וכמה מנזרים הצטיינו בגידול תה אשר שמעו נישא למרחוק.

תכונותיו המרוממות של התה, כמו גם נטייתו לקבל מנעד רחב ביותר של ארומות שונות בהתאם לתנאי הגידול המקומיים וצורות עיבוד ספציפיות חוות את קיומן לפרופיל הכימי הייחודי של הצמח, הכולל קפאין ופנולים שונים כגון קטצ'ין, תאפלבין ופלבונואידים,  כאשר מניפולציה פשוטה יחסית הכוללת אידוי, וייבוש וכן תהליכי תסיסה וחמצון שונים מביאה לידי ביטוי תרכובות כימיות שונות המאפשרות יצירת סוגי תה שונים, מתה לבן וירוק, דרך סוגי וו לונג שונים ועד תה שחור, וכל זאת, מצמח הקמליה הצנוע.

למסחר בתה היו כאמור השפעות כלכליות ופוליטיות מרחיקות לכת.

הגעתו של התה אל רום הרמה הטיבטית התרחשה על פי האגדות במהלך המאה השביעית, כאשר קיסר טיבט סונגטסן גמפו נורא ההוד קיבל במתנה צרור עלים מיובשים המחוברים לנסיכה ענוגה בת שושלת טאנג.

הגעת המשקה השמימי לטיבט בישרה ככל הנראה את הפסקת המנהג הטיבטי של שתיית חמאת יאק מומסת במים רותחים ומומלחים ואת הולדת ההרגל המענג של צריכת תה מלוח בטעם חמאת יאק מומסת.

מבחינה פרקטית, צריכת תה, ובמיוחד גרסתו המחומצנת, השחורה, התאימה רבות להרגלי התזונה הטיבטית המבוססת רבות על שומנים וחלבונים מן החי, ולחיים בתנאי האקלים הקשים של טיבט והאוכלוסיה הטיבטית נטתה יותר ויותר לראות בתה הכרח יומיומי.

"ניתן לחיות שלושה ימים לא מזון, אך אף לא יום אחד ללא תה"

(אמרה טיבטית)

המסחר הגובר בתה בין השושלות הסיניות לבין טיבט והערבה הצפונית החל מן המאה השביעית ביססו מערכת מסחרית דו צדדית אשר סיפקו לסין את הדבר היחיד שלא הצליחה מעולם לייצר לעצמה לא בכמות לא באיכות. סוסים.

אדמתה של סין חסרה ברובה אדמות מרעה נאותות, וכן חסר בה מינרל חיוני בשם סלניום, אשר חוסר בו מוליד פגמים בשריר הלב ובשל כך הסינים, הנדרשים לסוסים למטרות צבאיות, תחבורה ותקשורת, היו תלויים לרוב באופן כמעט מוחלט במסחר עם יריביהם ממרכז אסיה, בהם טיבטים, תורכים, מונגולים ועמים אחרים. החיבה של עמי ערבות העשב למשקה המחייה אפשרה לסינים לקיים מאזן סחר סביר בתמורה לבהמות האצילות ושווקי הגבול שהוקמו באיזורי הספר ראו כמויות עתק של תה מוחלפות בתמורה לעשרות ואלפי סוסים באכויות משתנות.

אחד מנתיבי הסחר החשובים בתה הוא זה העובר דרך יוננאן שבדרום מערב סין.

הגבעות עטורות הערפל של דרום מחוז יוננאן, ובמיוחד אלו של חבלי שישואנגבאננה, פ'ואר, ולינצאנג שימשו כזכור כאזור גידולו המקורי של צמח התה, ושמרו את מעמדם זה לאורך הדורות.  העמים השונים החיים באזור זה כגון הדאי, האני, ווה, ליסו ורבים אחרים שימרו את מסורת הטיפוח של עצי התה במלוא גודלם המקורי, להבדיל מצורת הגידול המקוצצת הנפוצה בסין גופא. בנוסף לכך, תת המין היחודי של צמח התה הגדל באזור, התה גדול העלים (   C. sinensis var. assamica  ), מכיל פרופיל כימי יחודי המאפשר את יישון התה לאורך שנים, במהלכם טעמו מתעדן ומשתבח, (על תה הפו'אר {普洱} וההסטוריה העתיקה והמודרנית שלו בסין של המאה ה21 יבוא פוסט נפרד)

מאיזורי הגידול בהם התה נקטף, עובד ונדחס לצורת דיסקאות קשות כאבן המתאימות לסחר יבשתי ארוך טווח, הובלו "עוגות" התה בידי סבלים רגליים (בייפו 背夫) ופרדות לאורך עמקי יוננאן והשווקיהם המקומיים של דאלי, ליג'יאנג וז'ונגדיאן עד שהעפילו לשווקי הגבול שבגבול טיבט, שם הצטרפו לנתיב הסחר העולה מסצ'ואן, החליפו ידיים ובהמות מסע, והמשיכו על גבי יאקים, כאשר המובחרים שבמטעני התה עשו את דרכם ללהסה הבירה, ואחרים אל ערי המשנה, המנזרים הרחוקים ועד לאוהלי הנוודים שבערבות העשב.

457px-Men_Laden_With_Tea,_Sichuan_Sheng,_China_1908_Ernest_H._Wilson_RESTORED
בייפו- העבודה הגרועה בעולם? -סבלים נושאי תה דחוס.
24993491_10155848875732368_5438813485245859306_n.jpg
"עוגת" תה מאכות גבוהה. לינצאנג, יוננאן 2017

דרך המסחר בתה, הידועה כיום כ"דרך התה והסוסים העתיקה" (茶马古道) שימשה במשך דורות כציר מעבר המקשר בין האוכלוסיה המגוונת להפליא של עמקי יוננאן והאזורים שמצפון לה, וכעורק מסחרי מאפשר חיים המקשר בין אוכלוסיות נידחות, וזאת בעודה מקשרת כחוט שני בין אדם, בהמה וצמח.

דוגמא מאלפת ואחרונה לכך היא קינה שהועלתה לזכר סוס תובלה ביש מזל אחד בשם "דזרו"("עיט ערבות") אשר נפל על משעולו מצפון לדצ'ין שביוננאן.

"הו רעי לדרך,

תמיד תיוותר עמי על השביל,

אך אתה מותירני כאן,

ועולה השמימה,

בעודי עוד נושא,

את משאות החיים"

מסופר שלשמע מילות אבל אלו, דמעות זלגו במורד עיני הסוס המת.

נשתה כוס תה לזכרו.

26169144_10155923938287368_7570672466830255475_n
תה "שחור" -איסטנבול 2017
DSC01139
עיירה על דרך המסחר העתיקה, יוננאן 2017

בין בית המרזח לבית התפילה: נתיב הקפה.

ره میخانه و مسجد کدام است              که هر دو بر من مسکین حرام است…

به میخانه امامی مست خفته است       نمی‌دانم که آن بت را چه نام است

مرا کعبه خرابات است امروز                 حریفم قاضی و ساقی امام است

برو عطار کو خود می‌شناسد                که سرور کیست سرگردان کدام است

 

איזו הדרך למסבאה ואיזו למסגד היא,

הרי שתיהן לי העלוב אסורות בלאו הכי,

…במסבאה האמאם שיכור ישן הוא,

ולכנות אליל זה בשמו לא אדע כי,

הנה נחרבה היום כעבתי שלי,

עמיתי הוא השופט, והמוזג אמאם הוא,

לך לך עטאר, כי רק ידע- הוא.

מי המוביל, ומי האובד הוא

(עטאר מנישאבור- נהרג. 1221)

מראשית דרכו בערי המסחר הצחיחות  אשר בחג'אז. הפגין האסלאם יחס עוין לחומרים משכרים, ובמיוחד לצריכת אלכוהול, שהיחס אליו שלילי עד כדי איסור מוחלט ברוב המקרים. מעבר לפרשנות השונה על ידי יודעי ספר שונים בתקופות ובדרגות שונות, נראה כי היחס לחומרים משני תודעה הוא ברוב המקרים, חשדני למדי.

צמח הקפה (.Coffea spp) הוא עץ שמקורו ברמות אפריקה המזרחית, אשר זרעיו, פולי הקפה, משמשים כיום כמשקה השני בתפוצתו בעולם. ייתכן ופולי הקפה בצורות עיבוד שונות היו בשימוש בקרב אוכלוסיות מקומיות ברמת אתיופיה, אך הממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגים לגבי צריכתו כמשקה, שנויים במחלוקת, ולא ברורים די צרכם.

Fig4_Coffea_arabicaFig4.JPG

לאוויר ההסטוריה צפו עלו וביעבעו פולי הקפה רק כאשר נשאו אל מעבר ל"שער הדמעות" הימי המפריד בין קרן אפריקה לדרום חצי האי ערב. לא ברור לנו כיצד ובאילו נסיבות הובאו פולי הקפה לראשונה בשווקי תימן, אך רבות העדויות המקנות אחריות ובכורה לאנשי המסדרים הצופים אשר עוד כרכרו הנה והנה בספר האסלאם של חופי אפריקה ומעבר להם, שם נחשפו לסגולתם המעוררת של פולי הקפה ולקחו מהם מלוא שרוול הצמר אל מעבר לים האדום.

שם בתימן בקרב המסדר הסופי השד'אלי, נקלטה ונבטה ככל הנראה תרבות הקפה המפותחת הראשונה, וככל הנראה גם מסורת הקליה שהפכה אותו למשקה מורכב הארומות הידוע לנו כיום. השם קפה, או קהווה בערבית, שימש במקור כשם לסוג של יין או משקה אלכוהולי אחר, אך דבק לבסוף בשיקוי השחור הריחני, וזה נמזג בקרב הסופים בלילותיהם הארוכים, למנוע שינה ונמנום ולעודד אדיקות בקרב הרופסים.

قهوة اليمن.jpg
טרסות קפה בתימן
afghanistansufismus
אוהבים קפה. צופים. (הבהרה: תמונה להמחשה, מדובר בצופים אפגנים שאינם אוהבים קפה, אלא תה)

החידוש שבמשקה החדש בעל הצבע השטני והטקסיות החשודה שנלוותה לצריכתו בקרב קבוצות אלו ואחרות, לא נמלט מעינהם של מיני עבדקנים ומשביתי שמחות מקצועיים ואלה גם אלה פנו אל הכרכים ואל עמיתיהם למקצוע לשם חריצת דינו של הקפה לחיוב או לביוב.              הפולמוס המחריף אף הביא לאיסור על שתית המשקה בעיר מכה בשנת 1511, וזה גובה בדעת חכמי דת ורפואה שפסקו כי המשקה משוקץ, ומעודד מרדנות בקרב הבאים בקרבתו.

למרות נסיונות האיסור,נותר הקפה מקובל גם בלב ארץ האסלאם הערבי ומסופר שנשתה אף במתחמי המסגדים של מכה ומדינה עצמן, וכי לא הייתה התוועדות או זיכר סופי בהם לא הועברו כוסות הקפה מיד ליד.

coffee_route_07_0
בית קפה ערבי, פלשתינה של ראשית המאה ה-20.

לאורך נתיבי החולות והסהר של החיג'אז נדדה תורת הקפה צפונה לשולי הים התיכון, וגם שם נזרעו הזרעים הקלויים בחצרות לב האורתודוכסיה, ואף מתחם אל-אזהר, מרכז הלימוד המכובד שבקהיר, נודע כמקום שהקפה לא נפקד ממנו.

הדרווישים של מצרים וחאלב פיתחו הלאה את מעלותיו הרוחניות והטקסיות של הקפה, וסיפורים מופלאים נשזרו בשמו. סופר כי הוגש לראשונה לנביא מחמד על ידי המלאך גבריאל, וכי המלך שלמה ריפא באמצעותו תושבי עיר שסבלו ממגיפה. המשקה השחור היכה איפה שורשים עמוקים בתרבות הערבית, אך לשיא תהילתו הגיע כנראה הקפה בסמטאותיה המעטירות של של איסטנבול.

הגעת הקפה מן העולם הערבי ללב האימפריה העות'מנית נישא על כנפי הכיבוש התורכי של אגן הים התיכון, וכבר למן אמצע המאה ה-16 החלו להנץ בתי קפה רבים ברחובות הבירה, כמו גם בערים אחרות ברחבי אנטוליה. כמוסד, אפשר לראשונה בית הקפה לגברי החברה המוסלמית מקום להתרועע בו עם שכמותם ואחרים, וזאת מחוץ למסגרות הקשיחות יותר של מקום העבודה, המסגד או מעמדים רשמיים אחרים.

מיניאטורה בת התקופה מייצגת כנראה את מכלול החוויה של בית קפה עות'מני עשוי כהלכה:

מרחב פתוח במרכזו כאשר בשוליו ישובים טיפוסים שונים ומשונים מכל הלכות החיים. שחקני שש בש לבושי משי זהוב מתחככים באנשי עט ודת. אלה יושבים כתף לכתף עם נגני קשת וזמרים, וצלילם של אלה נישא מעל גבי השיחה הערה המתנהל בין דרוויש צופי לחבריו על הבלי העולם וקטנותו. על הקירות ספלוני חרסינה סינית כעיטור, כחפץ טקסי, וככלי קיבול חיוני, ואלה מוגשים גם ללקוחות הכבדים ורבי היחש היושבים במעלה התמונה. לבסוף, בין קבוצה לקבוצה מכרכרים הנה והנה נערי בית הקפה שפניהם נאים, חתימת שפם לא מעטרת את שפתם ותפקידם לרצות את קהל הלקוחות בכל הדרוש להם, בגלוי ובנסתר.

OTTOMAN COFFE SHOP.jpg

דוגמא ארכיטיפית זו לבית קפה עות'מני מציגה מקום לגיטימי ומרובד מבחינה חברתית, אך בתקופות מסויימות, היה כאמור בית הקפה בעולם המוסלמי, גם באיראן הצפווית (מאות 16-18) והן בעות'מניה, מקום רב מתחים סמליים כמו גם ממשיים לחלוטין. תרבות הפנאי, אשר בכל תרבות מתוקנת היא מקור לצרות אמיתיות או מדומיינות לשליט, מהווה זאת פי כמה, כשמעורבים בה גברים*, צללים, וחומרים מעוררים, ובית הקפה היה, או נתפס, כתמהיל מסוכן ביותר, מוסרית ופוליטית כאחד. (*הנשים אגב, בילו במוסד מקביל מעט, החמאם)

"בתי הקפה (נחשבים כ)בתי טעיה. הקפה הוכרז כבלתי קביל על ידי קבצי הדין הגדולים, שהכריזו כי מה ששרוף, הוא טריפה (חראם) "

אך גם:

"בורסה מתגאה בשבעים וחמישה בתי קפה אותם פוקדים בניה המשכילים והמעודנים ביותר של העיר, כל בתי הקפה, ובפרט אלה שבקרבת המסגד הגדול, גדושים באלה השולטים באלף יכולות…הם נעשו ידועים רק מאז סגר הסולטאן מוראד הרביעי את אלה של איסטנבול"

(מתוך הכרוניקות של אווליה צ'לבי, המאה ה-17)

עליית תרבות הפנאי העות'מנית, וגילויה המובהק בעולם בית הקפה, הבקיעה לה מרחב ביניים שלישי שנאבק על מקומו במציאות של חלוקה כביכול מוחלטת בין עולם הלגיטימיות לעולם הצללים של החברה המוסלמית.

כך, במקום שתיווצר הפרדה חברתית וסמלית הרמטית בין עולם הדת למרחב בית הקפה, הם נשתלבו זה בזה והשלימו זה את זה. בניגוד למסבאות ובתי הראקי שהמונטין שרחש בהם היה שלילי תמיד, היה בית הקפה, במקומות בהם לא היווה כמובן מעוז פריצות בו בנוסף לכוסות מהבילות גם הוגשו תרעלות יותר חריפות כגון חשיש, אופיום והופעות פתיניות של נערים צ'רקסים ותורכמנים לבושים כנערות, מקום בו יכול לחוש בנוח גם אדם שאינו משולי החברה העירונית, ועל הדרך לחסות תחת אמרת מעילו גם את אלו שכן היו.

בסופו של יום הפך הקפה,למרות חבלי קליטתו, ריחו הפתייני והשפעתו העל טבעית על נפש האדם היגע, לבן בית בתרבות אשר לפחות על המפית מגלה חשדנות רבה כלפי החדש והשונה.  

בין בית המרזח לבית התפילה עוברת לה אולי דרך אמצע המחברת קצוות, ניגודים ואת אלה הבאים מקרוב ומרחוק. אלה שבדרכם מעלה, ואלה שיורדים מטה, דרך הקפה.

coffee istanbul
קפה מסטיקא- איסטנבול 2017

ממלכת האטריות

מעבר לכל התה והאורז הזה, סין היא ממלכה של אטריות.
ברור וידוע כי אטריות הן מאכל משובח ומקובל ביותר ממטבחי ויאטנם ויפן, דרך בתי תה אוזבקים ועד מסעדות רומאיות עטורות שבחים, וכן ידוע כי מימי מרקו פולו ניטש הויכוח לגבי מי באיזה צד של אסיה למד להרתיח בצק במים וליצור רצועות חמימות ואוהבות רוטב. הויכוח אולי טרם הוכרע סופית, אך לפחות בגזרת הקדמונים יש לנו מעט רמזים.
לפני כעשור נמצאו בחפירות ארכאולוגיות במעלה הנהר הצהוב אטריות קדומות שככל הנראה מיישבות את הפולמוס על מקור המאכל הבצקי הלז. האטריות האבודות נמצאו בשכבות שגילן כארבעת אלפי שנים, ובכך מיצבו את מעמדן כלוקשן העתיקים בעולם. חומר הגלם ממנו הוכנו האטריות הם שני מיני דוחן, שהיו מקור המזון החשוב ביותר בתרבויות סין העתיקות, וזאת טרם הגעת האורז מן הדרום, וחדירת החיטה מן המזרח התיכון ומרכז אסיה סביב האלף השני לפני הספירה.
920x920
אטריות קדומות, אתר לה ג'יה. גנסו.
מאז החליפו שני הדגנים האצילים הללו את הדוחן כחומר גלם באופן כמעט מוחלט, ויצרו גלקסיה של צורות הכנה ומרקמים ביקום האטריות הסיני, כאשר לכל אזור בסין המנות האופייניות לו.
הנה כמה מן המוצלחות באזור:
ז'ה ג'יאנג מיאן (炸酱面 תרגום חופשי: "אטריות ברוטב מטוגן").
מנת אטריות זו,הדומה מעט בסגנונה לבולונז איטלקי, נפוצה בעיקר באזור צפון מזרח סין ובייגי'נג מאופיינת בטעם אומאמי חזק שמקורו בממרח הסויה המותסס והמומלח שבמרכזה. לרוב נהוג גם להוסיף לרוטב בשר חזיר או בקר קצוץ, אך טעמנו גם גרסאות צמחוניות טובות עם פטריות כתחליף בודהיסטי הולם.
אר סי (饵丝) אטריות אורז יוננאניות
סוג אטריות אהוב ועממי מחבל יוננאן שבדרום מערב סין.
בהתאם למיקומה, משופעת יוננאן בסוגים שונים של אטריות העשויות אורז במקום החיטה הנפוצה יותר בצפון. ככל האמור ביוננאן לרוב נהוג לציין את אטריות ה"מעבר לגשר" המוערכות יתר על המידה, או את האטריות הקרות של איזור דאלי המתובלות בפלפל חריף ורוטב על בסיס תמרינדי, אך דווקא אטריות האר סי הפשוטות, המוגשות במרק צח, מתובלות בכוסברה, בצל ירוק, בוטנים ומעט חומץ שחור הן לפעמים כל מה שצריך בכדי להתאושש מהליכה בהרים המרהיבים של יוננאן.
饵丝
אטריות אר סי. יוננאן.
ט'וקפה (Thukpa)
צפונה מעמקי יוננאן המוריקים ובמעלה דרכי המסחר המתנחשלות במעלה הרמה הטיבטית מתחלף הנוף, ואיתו האקלים. ההרים הופכים מרובים וחדים יותר והאוויר דליל וקר. הט'וקפה היא הגרסא הטיבטית למרק האטריות הנפוץ כמעט בכל תרבות באסיה ומעבר. לכאורה מדובר במנה פשוטה מאוד ואפילו גסה בהשוואה למרקים המעודנים של המזרח, אך בהתחשב בתנאי המחיה והאקלים של הרמה הטיבטית, מדובר במנה המושלמת. נזיד עשיר בירקות בהתאם לנמצא במטבח, ובו משמשים תפוחי אדמה, עגבניות, סלרי, או ירוקים אחרים כבסיס בו צפים ריבועי אטריות מעשה עבודת יד, לרוב בלווית פיסות קטנות של בשר יאק, (אך אפשר לבקש גם בלי.) הט'וקפה היא דוגמא יפה ליכולת של תרבויות להעשיר אחת את רעותה במרכיבי מזון, גידולים חקלאיים ושיטות הכנה שהופכות כל רצף גאוגרפי לרשת ארוגה היטב של השפעות ויחסי חליפין.
37093737_10156456597422368_946197714968772608_n
ט'וקפה בכפר טיבטי, צ'ינגחאי, 2018.
 לה מיאן (拉面)
עוד צפונה מבתי האטריות הקטנים של העיירות הטיבטיות, ובמורד הנהר הצהוב נמצא מפתנו של מסדרון גנסו, נתיב קדום של דרכי המשי המשופע במוסלמים סינים- חווי, הידועים כעושי האיטריות הטובים בסין, וגם הם מתמחים בעשיית אטריות חיטה בשלל צורות ורטבים. במיוחד ידועים החווי באטריות המתוחות ביד שהם מומחים בעשייתם. את גוש האטריות הנלוש היטב מושכים ומותחים בשימוש בכח הזרוע המשולב בדפיקות קצובות על משטח הלישה וזאת על מנת לייצב את האטריות בטרם יושלכו לקלחת המים הרותחים לבישול בן כמה דקות בודדות. העיר הידועה ביותר באטריות אלו היא לאנג'ואו, בירת חבל גנסו, ומסעדות של "אטריות מתוחות של לאנג'ואו" נפוצות כיום בכל ערי סין. האטריות המתוחות ביד, או לה מיאן בשמן הסיני, התפשטו למזרח ומערב והעניקו את שמן לראמן היפני כמו גם ללאגמאן האויגורי הידוע של מרכז אסיה, והן דוגמא מאלפת ליכולת של גושי בצק ריחניים לנדוד ממטבח למטבח אם רק נעשו בידיים הנכונות, ומהחומר הנכון.
32881767_10156315641437368_7745265862344441856_n
מותח אטריות מוסלמי-סיני (חויי) גנסו, 2017.
lamian1
לאגמאן- הגרסא האויגורית של אטריות הלה מיאן.

 

32831298_10156315651557368_7254444030619025408_n

ראקי של יום הדין.

היה וסופי אחד ישב לעת חצות בכיכר העיר, הגה במה שהוגים בו סופים לעת זאת ותיבל מחשבותיו בבקבוק ראקי.

יצא לו אמאם אחד נשוא פנים וכבד זקן מאחת המדרשות הרבות שליחכו את כיכר העיר, וחלף כצל כבד בכיכר, כולו חשיבות ואדרת שחורה וכבדה אחת.

בהבחינו בסופי המוטל כך בין כיכר לכותל, בערה חימת האמאם להשחית, ובבעיטה חדה העיף את הבקבוק כל הדרך לביוב.

באצבע אחת קשיחה נעץ האמאם עין קרה בסופי ורעם עליו:

"דע לך, אוויל כופר, כי ביום הדין, כל בקבוק שיכר שאי פעם לגמת לקרבך, יקשר לקרסולייך בשלשלאות ברזל!"

הסופי נתעורר משרעפיו ומלמל חצי לעצמו, חצי לעבר האמאם: "אה..הממ..מה? ראקי…יום הדין…שלשלאות…כמה?….מה.."

"רגע, רגע", -הקשה, "הבקבוקים שלקרסוליי יהיו ריקים או מלאים??!"

שאג בפרצופו האמאם: "בטח שמלאים!"

נשא הסופי כפיו ועיניו מעלה לעבר בורא עולם והפטיר:

"ואללה-יברך אללה את יום הדין!

.

Image may contain: 1 person, hat, beard, close-up and indoor
Image may contain: one or more people and shoes
תמונות: פנג'יקנט, טג'יקיסטאן. יוני 2016.

צלליו הארוכים של הפרג

קיסר הוואן לי (Wanli) לשושלת מינג שלט בהסתר במשך כעשרים שנים.

התוחלת שבשליטתו מוטלת בספק רב שכן במשך תקופת שלטונו המאוחרת לא זימן את מועצת שריו ופקידיו להתייעצות יותר מאשר פעמים ספורות, וכאשר כן נאלץ להראות את פניו בציבור, התלונן על חולשה, אקזמה, שלשול, וכאבי ראש שמקורם במכת שמש, טיעון מוזר בהתחשב בכך שכמעט מעולם לא יצא מן המתחם הפנימי של העיר האסורה. על כל פנים, ההבט הנסתר של שלטונו התגלם באופן מלא.

פתיחת קברו של וואן לי וניתוח שרידיו בשנת 1958, בפקודת המפלגה הקומוניסטית הסינית, העלו שאלה היו רבויים במורפיום.

פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא צמח רפואה קדום שמקורו במזרח התיכון, ועדויות פרהיסטוריות לשימוש בו מופיעות באתרים ארכאולוגים ברחבי אגן הים התיכון ומצפון לו. ממסופוטמיה, שם שימש כגידול חקלאי התפשט לאיראן ומרכז אסיה, ומשם מזרחה על דרכי המשי המוקדמות.

OPIU, 4

בתחומי סין היה ידוע האופיום לפחות למן המאות הראשונות לספירה. ובמהלך שושלת טאנג שימש כתרופה.  כבר אז כתב המשורר המשכיל יונג טאו:

"מעברי הרים רוחשי סכנה ומדרונות רופפים חוצה, עצבותו של אורח מרחוק פגה היום. פרח המיננג (פרג האופיום) הגיח אל מול ביתי"

שימושו של האופיום כתרופה נמשך לאורך השנים שלאחר טאנג. ספר הרפואה המוסלמי ה-חוי חוי יאו פנג, וחיבורים אחרים מתקופות סונג ויואן, מזכירים אותו כתרופה מוכחת לדיזנטריה, כאבי פנים, ומכת שמש.

אך לפניו הטובות של האופיום כמטיב ראש ובטן היה גם צד נסתר ואפלולי, וזה הפך אותו לנחשק בקרב נשות חצר, אלכימאים ואנשי דאו. "תרופות אביב", או מרשמים מעוררי חשק וזקפה, היו מקובלים במיוחד בקרב אלה המחפשים זרימת צ'י ללא רבב, שימור הזרע והזנת המח, או סתם לסחוט עוד לילה בזרועות קיסר בתקווה לחלץ יורש מחלציו השמימיים.

מהפכו של צמח האופיום מעוד פריט מרשם בכרכי העשביות הסיניות לסם חצר נחשק עוד יתברר כהרה גורל.

"מספר ארצות באזורים המערביים מפיקות תרופה המכונה HEPORUNG*, אותה אנו מכנים יאפיאן. היא נראית כשרף כהה, רך ודביק כדבק עור שור.טעמה מר.. והיא רעילה. עיקר שימושה היא כעזר לגבריות, חיזוק הזרע והשבת העוז. היא מגבירה את אומנותם של אלכימאים, יחסי מין ונשות חצר….מנת יתר תגרום לשלפוחיות, נפיחות ובעיות עור…סריסי חצר נשלחו לאיזורי הגבול המערבי ונמלי הים להשיגה"  (Yinjing Juan).

(מיוונית, דרך פרסית: אפאיון)*

חיבת האליטה הסינית הגוברת לשרף האפל התישבה היטב עם התשורות אותן קיבלה ממדינות שכנות ורחוקות, ואלה הגיעו על נתיבי המשי שביבשה ובים, בספינתו של האדמירל המוסלמי ז'אנג חה בשובה מהודו, ובמשלוח בן מאה וחמישים קילוגרמים שנתקבל מחצר מלכות סיאם שנתקבל בצהלה בחצר האסורה בשנת 1584.

הסינים מן הסתם לא היו היחידים בשכונה שהפגינו חיבה יתרה לחומר נוסך השינה, וזה נלעס, נחלט, עושן ונבלע מיאווה ועד אגרה, אז מדוע שימשה דווקא סין, תרבות אשר נצרבה בזכרון כמדינה קונפוציאנית חובבת יציבות, טקסית, מאורגנת היטב במושגים קדם-מודרנים וסאחית למדי, ככר כה דשן לתרבות גידול האופיום וצריכתו?

ייתכן והתשובה לשאלה זאת טמונה דווקא בפרמטרים אותם מנינו, של ריבוד חברתי, טקסיות עמוקה וכלכלה עשירה. צמח התה למשל עבר אף הוא מהלך תרבותי מרתק, במהלכו נע מהיותו צמח רפואה משולי העולם הסיני, לחומר שעבר מהפך כמעט דתי, במהלכו הטמיע אכויות פואטיות דתיות ורוחניות תחת השפעה בודהיסטית, ונטמע בתורו בתרבות הצרכנית של אליטה מנהלתית ומסחרית שעיטרה אותו בפולחן חומרי של קנקני חימר מובחרים, מגשי לכה מוזהבים וכוסות פורצלן שבריריות ויקרות מפז.

נראה כי כמו כל סם טוב,התיישב האופיום על קולטנים ספציפים בתודעה התרבותית הסינית וכמו צמח התה לפניו, עבר תהליך הדרגתי של ספיגה תרבותית בה קיבל והטמיע משמעויות סמליות, חברתיות וטקסיות. האופיום פרח בגני משכילים שהללו את יופיו המשכר, בעוד שבחדרים האחוריים היווה השרף שהופק ממנו את החומר ממנו עשוייה יוקרה ותאוות בשרים, וידע השימוש בו נישא תחת ידם של משכילים, סריסים חרדים, אנשי רפואה, נשות חצר שאפתניות ובטלנים אצילים.

עם היפוך השמיים, ועליית שושלת צ'ינג. כבר היה השימוש באופיום מבוסס היטב במסדרונות האליטה הסינית.

בנתיים הצטרף אל תרבות הפנאי והבטלה הסינית "אח צעיר" מן המערב, כאשר עישון הטבק והרחתו מבקבוקי ירקן ובדולח יקרים נעשו מקובלים החל מסוף המאה ה- 17,ומקובל כי עישון הטבק שימש ככנה התרבותית עליה התיישב הרוכב של השימוש באופיום כחומר שאיפה מקובל, וצריכת האופיום כחומר עישון החליפה כמעט לחלוטין את צריכתו בבליעה.

בשיא תקופת צ'ינג כבר התקבע עישון האופיום בתרבות הפנאי של האליטות הסיניות, כאשר משכילים ארגו את השימוש בסם אל מצע קיים של מארג חברתי וצרכני, תרבות מין וזנות פורחת וטקסיות אסתטית שדמתה רבות ליחס לתה משובח וצריכתו. כלי צריכת ועישון האופיום, כללו מקטרות ירקן ושנהב, מנורות חימום מצופות עלי זהב ועטורות עגורי כסף, וכל הדרוש לקידוש טקס חברתי ספוג תענוגות חושניים ורוחניים.

"המקטרת החונאנית בפה, המנורה זורקת אור שמש סביב,

יחודיות הניחוח של יוקרת סחר ימי, עולה כאד, כענן.

הנעליים המעוגלות מתחת הן כירקן מרוכך,

הידיים העצלות על המיטה עדינות כחוט,

חברים קרובים נפגשים שנית בעלות העשן,

כה נפלא."

(ז'או גווישנג-  שורות לעשן האופיום)

 

חזרן חונאני ונחושת מיוננאן, אמנים מומחי יד הפכו זאת ליצירה מופלאה.

יש צורך בצנע ורוגע, על מנת להפוך,

קוו ישר למקטרת מוזהבת-מעוגלת קצוות.

שוכבים מטה על מחצלת תחת ערפל,

מחזיקים את היפהפיה והניחוח עולה,

תה ויין הם בני לוויה וותיקים.

כה נפלא חולקים הם את האור האדום"

(ז'ישי ג'ושי- שיר למקטרת האופיום)

opium-tray

 

אל פתח צרכני פועם זה, נדחקו חברות המסחר של הודו המזרחית, ההולנדית, כמו גם זאת האנגלית, ולאחר מכן גופים אחרים ממשלתיים ופרטיים כאחד, ששמחו מאוד לענות על הביקוש, ובכך לפתור את בעיית מאזן הסחר שחוו בבואם לענות על הדרישה הארופית לתה ופורצלן סיני שנמכר במטילי כסף יקרים.

את הצפת השוק הסיני באופיום אירופי שמקורו בהודו תורכיה ואיראן, את נבטי ההתנגדות הקיסרית הסינית כמו גם את מלחמות האופיום שכנגד ותוצאותיהם בים, ביבשה ובאוויר הספוג עשן פרגים אין צורך לפרוס כאן, אך בסופה של תקופת צ'ינג, בעוד מתנודדת הקיסרות על מפתן קריסתה הסופית כבר היה האופיום לבבואתה השחורה של סין, כאשר לקראת סוף המאה ה-19 כבר סיפקה סין לעצמה את מירב האופיום הדרוש לשוק המקומי והפיקה כשמונים וחמישה אחוזים מן התפוקה העולמית של הסם.

opium-cat.jpeg

גם לאחר נפילת הקיסרות וייסוד הרפובליקה, עישון האופיום הפך לבילוי מקובל במפגשים חברתיים של האליטה הפוליטית והעסקית, ושנגחאי התפרסמה במאורות אופיום ובתי בושת כה רבים, עד ששמה החלופי "זונת המזרח" נדמה כיאה לא פחות מזה המשווה אותה לפריז. מנגד, הפך אותו מחירו הזול של האופיום המקומי למנת הניחומים של מיליוני סוחרים, פועלים, גוררי ריקשות ושאר נדכאים והתאבדות בבליעת אופיום על דלתה של חותנת רודנית היה פתח מחאה ומילוט מקובל על נשות התקופה.

opium2

בראשית המאה העשרים האופיום כבר היה בכל מקום. יוננאן, סצ'ואן וגנסו היו ידועות במיוחד ביבול שהפיקו,"הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה סחרה בו כמעט בגלוי תחת חסות הצרפתים של שנגחאי, איילי המלחמה וממשל הגואומינדנג עצמו עודדו את גידול הפרגים והמיסוי שהוטל על התוצר השחור אפשר במידה רבה תזרים מזומנים שהיה כה נחוץ בשנות המלחמה.

אפילו הקומוניסטים שנתבלטו במלחמה האידיאולוגית שהכריזו על תרבות האופיום, נאלצו לגדלו ולסחור בו בשנות המשבר של המאבק ברפובליקאים ורק נצחונם במלחמת האזרחים המרה הביאה למלחמת חרמה באופיום ובתוצריו, כאשר אפילו עד שנות התשעים ידוע על חיסול ארגוני סחר אופיום ביוננאן, בהם מבריחים מוסלמים וכנופיות גוואומינדנג לשעבר שפעלו ממעבר לגבול הבורמזי.

צלליו של האופיום הסיני לא צמחו במאורות מטונפות בנמלי קנטון ובסמטאות שנגחאי אלא זחלו ראשית ממיטות הקיסרים ותחת שערי הגן הכבדים של האליטה המנהלית ומשכיליה. תרבות האופיום שהעיקה את משקלה על ההסטוריה הסינית המאוחרת נבטה על כר של ספרות עשבים רפואים ומרשמי חשק לשימוש החצר הפנימית, העמיקה שורש בתרבות הפנאי של אנשי הספר והמסחר של עיירות המזרח, הנצה מתוך מצע מבוסס של טקסיות חברתית, אסטתיקה של חפצים והשימוש בהם, והבשילה כשהיא זולגת מטה וגורפת אליה את המוני העם, פועלי דחק, משרתים וזונות. היו אלה האחרונים שנדחקו להם בין משקלו של הריבוד החברתי למהלכים גאופוליטיים ומסחריים בין לאומיים, ועודדו את מגיפת האופיום כמו גם את תגובת הנגד שעוררה, שהיא במידה רבה, ראשיתה של סין המודרנית.

את גידול פרג האופיום עוד ניתן לפגוש בגנים נסתרים ביוננאן, שאנדונג וסצ'ואן, ונראה שההקסמות המכושפת מיופיו ומן המשמעויות שמקופלות בין עלוותו המכסיפה עוד מפעמות בקרב לא מעט גננים חוטאי סוד, אך גידולו נעשה בהחבא ובצנעה מתוך ידיעה שהצללים הארוכים שמטילים ראשי הלקטיו הכבדים, עודם מתפשטים רחוק ועמוק, אל תוך פרקים אפלים בהסטוריה הסינית.

 

opium.jpg

 

 

פראות ושליטה בגן הסיני הקלאסי

התרבות הסינית ידועה ברבים בחיבתה אל הטבעי והגולמי, ואלה מהדהדים בשירתה, בציוריה ובחושיה האומנותיים.

עם זאת, ניתן לטעון כי גישתה של התרבות הסינית אל הטבעי טעונה ברבדים של שליטה ונטרול, תוך הכלה מירבית של היפה והמועיל אך הרחקה
ותיעול של הרע, המזיק והמסוכן הטמון בטבע בצורתו הגולמית.

כמו רבים וטובים מניצני האנושות, התרבות הסינית החלה את דרכה על מצע חקלאי הנטוע בינות עמקי הנהר הצהוב והיובלים הקשורים בו. בין פסגות ההרים שבמערב ובדרום לערבות ומישורי ההצפה שמצפון וממזרח היו נתונים החקלאים הנאוליתים שלימים התגבשו כ"בני האן" למוראות הטבע הקשורים בבצורות, שטפונות, חיות טרף ומגיפות.

ההרים, מושא מוקדם ונורא הוד לפולחן, שימשו כמקור חשוב למיני מזונות, חומרי רפואה ועצי בעירה, אך גם מקום בלתי צפוי ומסוכן למרחיק לכת, שופע סכנות טבעיות ועל-טבעיות כאחד.

הנהר הצהוב, אולי מן הפראיים והבלתי נשלטים שבנהרות העולם, שימש כמקור ברור לשפע וברכה בדמות שדות דגן וצייד אך גם כמחולל מוות סדרתי בצורת הצפות חמורות ומעלות הרס.

עם עלייתה ההדרגתית של התרבות העירונית, החל משושלת שאנג, חלה גם עלייה במורכבות ובריבוד החברתי של אוכלוסיית המישורים המרכזיים שיהיו לסין.

כמאפיין אנשים עם משאבים מרובים ויותר מדי זמן פנוי, החלה אצולת שאנג בבניית גנים, בהם טופחו חיות ציד אקזוטיות ומיני עצי פרי, נוי ושאר ירקות.
גני ציד ואספקה חקלאית אלו המשיכו להתפתח ולספוג מורכבות סמלית וצורנית לאורך הזמנים, עד שהגיעו להבשלה בערך סביב שושלת סונג (960–
1279). הגן הסיני בצורתו הבשלה מבטא מנעד רכב של שימושים ורבדים סמליים וזאת תוך גילוי עושר צורני מרהיב עין.

בנוי כמתחם סגור ומסוגר מן העולם החיצון שימש הגן הסיני המסורתי כמקום הגות מפלט והתרועעות לאליטה המנהלתית, בו יכלו שועי התקופה לארח את דומיהם לשתית תה, להתבודד לשם כתיבת שירה או תרגול קליגרפיה, לארח פילגש אהובה ולפרוט עליי מיתר וכמובן כמקום להפגין בו את עושרם המופלג וטוב טעמם.

הכיס העמוק של רבים מחברי אליטת המשכילים אפשרה להם להקים גנים לתפארת ומתוכננים בקפידה, בהם נשזרו שבילים וגשרים, חומות פנים ושערים, מסדרונות מקורים וביתנים ברשת מקבילה של בריכות ופלגי מים, משוכות במבוק, זני פרחים אקזוטיים ואבנים טבעיות, וזאת באיזון הרמוני להפליא.

מתכנן גנים מיומן השכיל לעשות שימוש באמצעים צורניים אלה, ויכל לרקחם לכדי שלל כיווני חשיפה ומראות מתחלפים היוצרים תחושת חידוש בכל פניית משעול ומאחורי כל עץ וסלע.

תחושת הרוגע השלווה והבדידות המזהרת האופיינית כל כך לגנים הסינים שואבת משימוש מחושב בניגודים האסתטיים שבין מוצל ומואר, רק וקשה, זורם וקבוע ופתוח וסגור, וזאת תוך מתאם בין מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, תוך צמצום התמצית של נופים רחבי ידיים לכדי מרחב מוגבל ואת עקרון האיזון שבין היין והיאנג בכללותו, שהם בתורם ביטוי לאחד הגדול שהוא בתורו מקור ריבוא הדברים.

חשיבות מיוחדת בעיצוב הגן הסיני הקלאסי ניתנה לבחירתם ומיקומם הנכון של אבנים, ואבנים בעלות "מוזרות" אסתטית ומרקם נאה הועדפו לשם בניית גנים, לא פעם תוך הובלתם מכל רחבי סין במחיר כספי ניכר. האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, והוצבו כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח מיוחד.

במסגרת הסמליות הקוסמולוגית והדאואיסטית הדקיקה החולפת כחוט השני ושוזרת את חלקי הגן השונים למכלול אסתטי אחד, נתפסו אבנים וסלעים אלו כמעין "צ'י" גולמי, וכביטוי למהלכו של הדאו, החוק הטבעי המושל בכל, בעיצוב בחומר של האלמנטים השונים כאבן רוח ומים.

השימוש בעקרונות ובאלמנטים השונים הללו,וכן במידור האופייני לגינות הסיני, משמעם הוא שגם בגנים קטנים יחסית ניתן ליצור אפקט בעל תוקף דומה, והדבר איפשר ומאפשר גם לאנשים בעלי נכסים צנועים יותר להנות מעולם הצללים הפואטי הנוצר בגן הסיני הקלאסי, ומיתרונותיו הרוחניים והחברתיים.

网师园.jpg

הגן הסיני, על הסמליות הדאואיסטית שבו, ארוגות פרחיו הסדורות בקפדנות, משעוליו המתונים, אגמיו בזעיר אנפין והרי האבן הפיסוליים שבו מייצגים תמונה של הטבעי בצורתו האידיאלית, כפי שהטבע "אמור להיות" באופן המטיב עם האדם אך נטול העוקץ ההרסני המאיים על הסדר האנושי שהוא בבואה מדומיינת של סדר קוסמי מדומיין לא פחות.

ציורי הדיו המפורסמים של תקופת שושלת סונג, שייתכן וכמה מהם אף צוירו בביתן גן זה או אחר בהאנגג'ואו או מפלט משכילים חלופי, מציגים פעמים רבות הרים נישאים ועטויי ערפל ובהם צוקי גרניט מכוסי אורנים מסוקסים מגיל ורוח. פה ושם יראה דייג בודד היושב בסירתו בלב אגם או איכר ותאו החוצים גשר מרוחק.

屈鼎
הרים בציורו המפורסם של צ'ו דינג, (屈鼎 ,מת 1056). ממקור משאבים ומושא פולחני לאובייקט להרהור מרוחק.

ציורים אלו כאמור, לא צוירו על ידי אמן אשר יצא לטבע לתעד את הוד ההרים, אלא לרוב על ידי אדם משכיל אשר ישב לעת פנאי בגנו המוגן חומה, מוקף צוקים מוקטנים ואגמי פרא זעירים, וסביבם יערות של במבוק וסבכי אדמונית ושזיף הפורחים בעונתם המדוייקת.

את הנטייה הסינית למידור ונטרול עוקצו הפראי של הטבע ניתן אולי גם לראות בתרבות הפארקים ושמורות הטבע המודרניות בסין, כאשר שבילים מוסדרים ונוחים להליכה מכוונים את קהל המבקרים דרך מעברים מוגבלים המכוונים לנקודות תצפית "אידיאליות".

אפשר אולי להתייחס בלגלוג לנטיה הסינית האמורה בהשוואה לגישה המערבית המודרנית לחלוטין של "יציאה בלתי אמצעית לטבע", אך אולי כדאי לזכור שגישה זאת הגיעה להבשלה רק לאחר מאות שנים של אילוף, כיפוף והכנעת המערכות האקולוגיות לצרכי האדם ועיקור רובו מחיות טרף, מחלות ושאר שיקוצין, כך שנראה כי נטילת העוקץ מאותו "טבעי", תהליך שהחלו אבי אבות כולנו בתקופה הנאוליתית, מאפשר לרובנו, בהתאם לעומק הכיס וצבע הדרכון, לסייר בגן הענק שטיפחנו, מוגנים מכל רע.

ולהנות מפלגי המים, משב הרוח בעלים ומניחוח הפריחה.

בתמונות: איזון בין אלמנטים בגן הסיני הקלאסי.

מידור וצללים בגן חבטת זנב הדג, (波剌花园 bola huayuan) איזור דונגז'ימן, בייג'ינג. 2018

אבנים כ"דאו" גולמי בגן חבטת זנב הדג, (波剌花园 bola huayuan) איזור דונגז'ימן, בייג'ינג. 2018

קלאסיקה סינית של עירוב שימושים: גן אמן הרשתות,( 网师园; Wǎngshī yuán), סוג'ואו.

הטבע כאידיאל נשלט, פנג'ינג (בונסאי) מאשל סיני.

 

Image may contain: outdoor
Image may contain: plant, outdoor and nature
No automatic alt text available.