על טבק, בקבוקים ושאר ציפורים.

 

בעוד שהטבק, צמח ממשפחת הסולניים שמוצאו בעולם החדש, הוא מהגר חדש יחסית אל חופי סין, הגעתו אל ממלכת האמצע בסוף המאה ה-16 בישרה מהפך קטן בהרגלי הצריכה של החברה הסינית על רבדיה השונים.

כצמח זר ומוזר, הטבק החל את מסעו אל לב התרבות הסינית תחת חסות הסחר והדיפלומטיה הפורטוגזית, וכן השפעה נכבדת מצד המושבות הספרדיות בפיליפינים. בעוד שעישון טבק היווה אופן צריכה נפוץ של העשב הריחני, טחינת עלי הטבק, לעיתים בתוספת של חומרים נוספים ושאיפתם כאבקה הפך למנהג נפוץ בקרב האליטות הסיניות במהלך ימיה הראשונים של שושלת צ'ינג, האחרונה בשלשלת השושלות הסיניות.

tobacc21-l

כמוצר אוורירי כנוצה וקל לנשיאה, טבק ההרחה הסיני נישא בתחילה בבקבוקונים צנועים העשויים עץ, דלעת או חרס, אך בבד בבד עם אריגת מנהג הרחת הטבק אל תוך לשדה של האליטה השלטונית והמסחרית הסינית, פקקו אמני סין את אצבעותיהם ובמהרה יצרו מירוץ חימוש אומנותי ביצרם ארסנל מסחרר של ירקן ואלמוג, שנהב ופורצלן, זכוכית ולכה, וכל זאת בספקטרום אדיר של צורות, צבעים מוטיבים וסמלים השואבים מן המצע התרבותי הסיני האדיר בהיקפו.

לשיא חשיבותם הגיעו כנראה בקבוקי טבק ההרחה בימי קיסר הצ'יאן לונג (מת 1799) שהיה אספן בלתי נלאה של בקבוקי הרחה, העניק רבים מהם למכריו ומוקיריו, ואף החזיק באוסף אדיר בן אלפי בקבוקים שכאלה.

2018100215541073

קלאו חום ציצית (Rhinoplax vigil) הוא עוף גדול מימדים ומרשים מקור שמקורו בארצות דרום מזרח אסיה והארכיפלג האינדונזי. כמו רבים מבני משפחתו נושא הקלאו חום הציצית במקור אדיר מימדים המשמש בסימון חברתי, חיזור ובמלאכת הקינון הנעשית לרוב ברום עצים נישאים ביער העד הטרופי בו הוא חי.

להבדיל מעופות אחרים ממשפחת הקלאויים שלהם מקור בעל מרקם חלול, "קסדת" המקור של הקלאו חום הציצית נושאת בחלקה העליון לוחית עבה של קרטין מוצק, חלבון הנפוץ גם באנאטומיה של יונקים והמרכיב בין השאר את הציפורניים והשיער האנושי, כמו גם את קרן הקרנף.

בדומה לאחיו לגורל, הקרנף, לוחית הקרטין המוצקה הדבוקה לחוטמו של הקלאו חום הציצית הפכה אותו למטרה וותיקה בקרב ציידי דרום מזרח אסיה, כאשר מלבד לשימוש מקומי לעיטורים שונים, יוצאו ראשי קלאו (סינית: חה-דינג 鹤顶, מילולית: "קודקוד עגור") לנמלי סין ויפן, שם היוו חומר גולם לגילוף קמעות, תכשיטים שונים וכאמור, גם בקבוקי טבק הרחה.

Helmeted-Hornbill-YEAP-CHIN-AIK-edited

 

Helmeted-Hornbill-Ivory-Carving-Sarawak-Borneo-Wildlife-01

 

 

בקבוקוני טבק ההרחה שבתמונה, מן המאה ה-19, מייצגים תקופת שיא בסחר בקרטין קלאו לתעשיית הגילוף הסינית, סחר אשר המשכו המודרני עד ימינו אנו, התיש את אוכלוסיית הקלאו חום הציצית אשר מוגדרת כיום כנמצאת תחת סכנת הכחדה חמורה. הרס בתי הגידול הנרחב בארצות דרום מזרח אסיה, וכן תג מכיר של כ1000$ לראש בקצה שרשרת המסחר, משמעה כי אוכלוסיות הקלאו נרדפות עד חרמה באזורים רבים בטווח תפוצתם במיאנמר, תאילנד ובורנאו, באופן המהווה סכנה משמעותית להמשך שרידות המין בשנים הקרובות.

בקבוקי טבק ההרחה של שושלת צ'ינג מייצגים כאמור תרבות מרוכבת ומעודנת של תרבות חצר קיסרית, מלאכת מחשבת אמנותית וסחר ער בחומרים אקזוטיים מקרוב ומרחוק, שבדומה לסחר דומה במערב נדמו בשעתו קלים כנוצה, אך שתוצאותיהן בשטח כיום כבדות כגורל עופות הקלאו עצמם.

95618570_10158265689102368_8200564101169020928_n

נוצות וקרח- נתיב הבז הלבן

לפני מספר חודשים בודדים תועד בפירוט תמרון דפלומטי רוסי צנוע מימדים במהלכו העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בז גדול ולבן נוצה למלך סעודיה. ובאם מקרה פומבי של מונרך רוסי המעניק עוף לבן לשליט בן ארצות האסלאם נראה לכם כקוריוז משעשע ותו לא, הרי שלא הקשבתם היטב בשיעורי ההיסטוריה האירואסיאתית שלכם.

82362761_10157874777912368_1513766828407521280_n
-ולדימיר פוטין ממשיך מסורת של דפלומטית בזים. אוקטובר 2019.

הבז הארקטי ( Falco rusticolus), הוא עוף דורס יפה ומרשים שאוכלסיתו היציבה נפוצה בצפונה של אירואסיה וצפון אמריקה לכל אורכו של החוג הארקטי, שם הוא מקנן בצוקי האבן שבין הטונדרה לימות הקרח.

כמין הגדול בסוגו, הבז הארקטי הוא טורף אופורטוניסטי וכמעט חסר אויבים טבעיים והוא עשויי לתקוף אף דובים אשר יעזו להתקרב לגוזליו יתר מן הרצוי. עם זאת לצערו של הדורס המרשים הלז, לעיקר פרסומו לא זכה הבז הארקטי בשל מעופו החינני או תעוזת התקפותיו על נברני שלג, אלא בשל נדודיו בין קצוות תבל בשירות האדם וככזה הוא מהווה את אחד הנוסעים היקרים והידועים פחות, בדרכי המסחר העתיקות.

בזיירות היא עיסוק עתיק יומין, ואף כי לא ברור מתי והיכן לראשונה שיגר האדם ציפור טרף אל עבר פירות הרקיע ואף זכה לשובה, המקורות השונים מצביעים ככל נראה על מסופוטמיה הבבלית, אם לא מוקדם מכך. ממסופוטמיה התפשט המנהג ככל הנראה אל עבר חצרות הפרסים, ועל אף שנראה כי הבזיירות לא היתה פופלארית בקרב האצולה האיראנית בהשוואה לסוגי הרג אחרים, יורשיהם הערבים צמחו להיות חובבי בזיירות דבקים במיוחד, אשר עשו אולי יותר מכולם לשם הטמעת מדע הבזיירות ברחבי המזרח התיכון.

למרות התהליך המרוכב והמרובד היטב של הטמעת ידע הבזיירות באזורים השונים של תפוצתה, ייתכן וכח המשיכה העצום שלה נובע לא רק מהשימושיות הרבה הטמונה בבן לוויה זריז טופר וכנף אלא גם בנגיעתה בשורשי התשוקה האנושית לגבוה, לזריז ולנשגב, ולאפשרות שבנגיעה בעולם שמעבר.

"בז נדיר, השלום לך! עד מתי בפראות תהיה כה קנאי לחרותך? האהבה היא פתיונך, ובאשר רגלך רצועה, הכנע, טרם לנצח תבוא על סיפוקך"

(פריד א דין עטאר. "מנטק אלטיר", מאה-12)

ארצית או שמימית, מאיראן ומרכז אסיה התפשטה תורת הבזיירות לסין ועד המאה החמישית למנינם נטעה רגל קלה ועוטיית טפרים גם באדמת אירופה, מהלך שעוד יזכה לחיזוק עתידי בדמות השפעת מסעות הצלב והרוחות המזרחיות שנשבו בעקבותיהם. בעוד שאמנות הבזיירות שמשה מקדמת דנא כאמצעי יעיל ומהיר להשגת ארוחה דשנה, לעוף ולבעליו כאחד, בשום מקום לא זכה המנהג להערצה האדירה שלה זכה בחצרות האליטות של עולם האסלאם, סין והערבה.

מידע רב על תורת הבזיירות אנו מקבלים מהספרות העניפה שהותירו אחריהם קודמינו בתפקיד, ובמיוחד יש לציין לשבח את הפרסים, הערבים והתורכים הממלוכים על כתבי היד העשירים שציוו לנו העוסקים בפירוט לא רק ברפואת עופות דורסים (משחת שתן גמלים וחומץ מיושן לטיפול בדלקות עור? יש!), אלא גם במידע רב ערך הקשור באופיים, אילופם וצרכיהם המיוחדים של עופות שונים. בעוד שישנו קושי מסויים בזיהוי מודרני של חלק ממיני העופות הדורסים אותם העריכו בזיירי עולם האסלאם, נראה כי כיום אנו יכולים לאשר כי המינים הנפוצים ביותר היו הבז הנודד ( Falco peregrinus), בז הציידים (Falco cherrug), בז גמדי (Falco columbarius) ובדומה לנעשה כיום בקרב הקירגיזים והקחזים אשר להם מדובר בכלל מקובל, גם עשו שימוש מזדמן בעיטים זהובים או במינים קרובים להם.

81625910_10157874777992368_7168883815316717568_n
-סוחר בזים, צפון מזרח סין, ראשית המאה ה-20.

עם זאת, בשום מקום, ובשום זמן לא זכה אף עיט, בז או נץ למידת הייחוס, ההערצה והתשוקה הבוערת לה זכה הבז הארקטי. כאמור הגדול בסוגו, נקבת הבז, הגדולה מן הזכר כמקובל בקרב דורסים רבים, עשוייה להגיע לאורך של כ65 ס"מ, ולמוטת כנפיים של עד כמטר וחצי.

מימדיו האדירים של הבז הארקטי וצבעו הצח (למעשה הוא זוכה למנעד גוונים רחב הנע בין כהה, לבהיר-כסוף ועד לבן), הפכו אותו ליוקרתי ולנחשק שבמיני הבזים, ולכזה שסולטאנים, אמירים, חאנים ודומיהם שבין מזרח למערב מוכנים לשלם את משקלם בזהב, ולו רק שיזכו להחזיק אחד, אם לא תריסר ויותר מהם בביבר המלכותי ובמחנות הציד שבגבול המדבר.

81795655_10157874777852368_3524267330634776576_n

נראה שהמנהג לצוד בעזרת בזים ארקטיים החל בקרב אנשי הערבה הצפונית, כאשר החיתאנים, עם נוודים מן האזור הקרוי כיום מונגוליה, ביססו קשרי סחר עם עמי הטאיגה הסיבירית ואלה סיפקו להם אספקה יציבה של בזים לבנים. את התשוקה החיתאנית לבזים ארקטים, כמו גם את ההערצה לצבע הלבן על משמעויותיו הרות המזל, ירשו צאצאיהם המונגולים ואלה אף ביססו מערכת שילוח מיוחדת בעלת כ24 תחנות המצויידת בסוסים רעננים, מספוא ובשר כבש זמין על מנת להבטיח את הגעת הבזים בשלום מגבולה הצפוני של האימפריה ועד לבירות החאן הגדול, הן בקרקורום, והן בחאנבאליק, קודמתה הצפונית של בייג'ינג.

אז גם אם הדיווחים של נוסע אירופאי אחד על מאה וחמישים אלפי הבזים שברשות החאן הגדול הם בוודאות מוגזמים, דיווחים מקבילים של נוסע אחר, אחד מרקו פולו על חמש מאות בזים שבחזקת קובלאי חאן כבר נשמעים הגיוניים לחלוטין, ונוסע אחר מספר על החאן שהיה משוטט בשמורות הציד הצפוניות במרכבה הרתומה לארבעה פילים, ובה ניצבו על כנים כתריסר בזים ארקטיים אותם היה משלח הירום-הודו בכל עוף, פסיון וחגלה שהיו בשות מזל מספיק לחלוף בדרכה של התהלוכה רבת הבלינג.

רשת הבז הלבן, אם ניתן לכנותה כך, לא היתה מוגבלת לציר הצפון-דרומי שבין שולי הטאיגה לצפון סין, והמונגולים של סין היו שולחים בזים ארקטים לקרוביהם שבאיראן ומרכז אסיה, שבתורם היו משלחים אותם הלאה כתשורה למונרכים אחרים או מקבלים אספקה נוספת של העוף האציל ממלכי המערב שליקטו אותם בסקנדינביה הרחוקה. נתיב הבזים הצפון מערבי היה פעיל עם כן לא פחות מזה של מזרח אסיה, ולאחר שהעופות היקרים הצליחו להגיע לחופי הים התיכון או לכל היותר לחצי האי קרים, נאספו בידי סוחרי ונציה וגנואה הממולחים ואלה נהגו לשלח אותם במהירות האפשרית לקהיר, שם זכו למחיר השקול לעלותו של סוס באיכות טובה. פר יחידה.

81674232_10157874778372368_5823898172165980160_o
-קובלאי חאן צד בעזרת בז ארקטי, (ברדלס או חתול אחר בייצוג משובש באחורי אחד האוכפים), שושלת יואן.

הממלוכים הבחרים, חיילים-עבדים תורכים שרבים מהם נשאבו מן הערבה הקיפצ'קית, ירשו את האהבה העזה לציד ובזיירות מאדוניהם -לשעבר הערבים, אך אולי גם מתרבות ערבה מקורית שעוד דבקה בהם, והם הביאו את אמנות הבזיירות ואת ידע הטיפול בהם לאחד משיאה ההיסטורים. כה גדולה היתה תשוקת הסולטאנים הממלוכים לבזים, ובהם לאלה הלבנים ממחוזות הקרח עד כי הסולטאן אבן קלוואן רכש מספר אדיר של 419 בזים ארקטיים מסוחר וניציאני ושילם תמורתם סכום עתק של 300,000 דרהם.

החיבה המלכותית לבזים צפוניים לא נבעה כמובן רק מיופים הרב או מכישוריהם כעופות ציד. רגישות העוף העדין לתובלה, דרישותיו התזונתיות והבריאותיו הקפדניות והעלות האדירה שביבוא של עוף דורס ושינועו דרך טאיגה והר, ערבה וים משמעם היה כי הבז הארקטי היה הפרארי והמטוס הפרטי של זמנו, סמל יוקרה ראשון במעלה הראוי לזרועם של קיסר וחאן, צאר וסולטאן, וכי בניגוד לסוגי עופות אחרים וקלים יותר להשגה, נדיר היה כי אנשי אליטה צנועים במעמדם ובעושרם יכלו היו להשיג לעצמם עותק של הבז הארקטי הנחשק.

התפשטות האימפריה הרוסית בתקופה הקדם-מודרנית הביאה לנפילת רוב רובו של תחום המחיה של הבז הארקטי תחת זרועם של הצארים של מסקווה, ומעבר לאימפריה הגונה שאפשר סוף סוף למות למענה, משמעות הדבר היה שליטה ישירה במקורותיו של משאב פוליטי, לא פחות משהו משאב כלכלי.

בתקופת רומנוב המוקדמת היה הסחר בבזים ארקטים מונופול ממשלתי הדוק תחת איום עונש כבד על שינוע או יצוא של בזים ללא אישור מפורש, ומשלחות דיפלומטיות לחצר המוע'ולית בהודו, לשושלת מינג הסינית, לעות'מנים ולחצר הצפווית שבאיראן כללו לא פעם ברשימת המתנות גם לא מעט בזים לבנים מן החוג הארקטי כאמצעי מרכך לשיכוך אינטרסים כלכליים. ואם כל זה כבר נשמע לכם יותר מוכר ופחות כקוריוז, אפשר אם כך כבר לחזור לפוטין ודפלומטית הבזים בה נקט באוקטובר האחרון.

גידול בזים, ארקטים ואחרים הוא כיום עסק עצום ועטיר ממון, וכזה אשר מטבעו ומטבע לקוחותיו נסתר לרוב מן העין. בעוד שחוות לגידול בזים טהורי דם וכן מינים מוכלאים הם תחום מבוסס המייצא אלפי עופות כל שנה מבריטניה, ספרד, ארה"ב ומדינות אחרות, עשרות אלפי פרטים ממינים שונים עושה את דרכו למדינות המפרץ מארצות מרכז אסיה, סין ומונגוליה באופן בלתי חוקי. מינים אלו נצודים לרוב מן הבר, ורבים מהם אינם שורדים את תהליך השביה, ההברחה או ההתאקלמות הפיזית לביתם החדש.

81671328_10157874778307368_2752699189170274304_o
-בז ארקטי תוקף ברבור, ציור סיני, שושלת מינג.

לאחרונה הודיעה רוסיה כי תקים מתקן רביה לבזים ארקטים בקמצ'טקה, איזור הנודע במופע הלבן של בזיו, ההופך אותם למבוקשים ביותר במדינות המפרץ. גבולה הארוך של רוסיה, היותה בית הגידול העיקרי של הבז הארקטי והשחיתות העמוקה בה היא נגועה הופך אותה למקור עיקרי של בזי בר לשוק הבזיירות. בעוד שאוכלוסית הבזים נחשבת עוד לבת-קיימא, ציד, ליקוט ביצים, ופגיעה באוכלוסית השכווים המשמשים לה כמקור מזון חשוב פגעה קשות באוכלוסיה במהלך מאתיים השנים האחרונות. בעוד שהקמת המתקן הקמצ'טקי היא בשורה חיובית לכאורה, ושדווח שתוקם על פי מודל הקיים ופועל כבר שנים מספר בקירגיזסטאן, המהלך מעורר דאגה בקרב גופי שימור ופיקוח בשל חשש לניהול גנטי לקוי וצפי לשחיתות מובנית בפרוייקט, העלולה להשפיע על אוכלוסית הבר של הבז הארקטי.

הסיפור של דרכי הבזים הלבנים הוא סיפור הסטורי סבוך נוצות של דיפלומטיה, בצע כסף, ראוותנות אנושית, סחר ענף, מדמם ומוקדם בחיות בר שסופו בשינוען בין אזורים אקולוגים שונים בתכלית.

בו בעת זהו גם ביטוי של תופעה אנושית מורכבת ויפהפיה אשר במיטבה מציגה קשר מרתק בין עוף לאדם, קשר אשר יצר ספרות עניפה ורב דורית ורשת גלובלית ומוקדמת בין אזורי שוליים למרכזי התרבות החשובים של האנושות המחברת בין חופים ארקטים למדבריות מרכז אסיה, ובין תשוקות ארציות עד עפר לאהבה כנה לנשגב ולזריז הנוגע ברום השמים, כמעוף הציפור.

82155196_10157874778122368_53785102353694720_n

האזינו לקנה!

היום, עם מלאת 746 חורפים לכלולותיו של מורינו ג'לאל א דין רומי והסתלקות קליפתו לעפר, אנו נזכרים בתרומתו האדירה לרוח האדירה הנושבת במי שיבחר למלא בה את ראותיו ולנפוח את תכנה בכיוון הראוי.

רומי, שרכש השכלה איסלאמית אורתודוכסית שורשית עבר טלטלה רוחנית כשפגש במיסטיקן שאמס א דין טבריזי, והקשר הידוע בינהם הביא את רומי להתעלות מיסטית שהותירה בידינו יצירות כבירות שהן נכס צאן ברזל של התרבות המיסטית המוסלמית, כפי שהיא מקור השראה חוצת לשון ותרבות.

rumi_pic

מלבד יכולתו למלא חללים ריקים בתפריטים של בתי קפה היפסטרים, זכור לטוב רומי מורינו על המקום האדיר שהעניק לחוויה המוזיקלית בדרכו הרוחנית של המחפש, על הפסגות הרועמות שהיא מעוררת, ועל שברירי השתיקה שבין תו לחברו, בהם שוקעת הנפש למקומות בהם שומה עליה לשקוע, בטרם תתעלה למחוזות הנסתר.

"אמר מורינו:

המוזיקה היא רחשי שערי גן העדן,

במקרה ואחד משוטי הקהל היה פולט, "איני אוהב את קולם של שערי גן העדן!"

היה עונה המורה: אתה שומע את שערי גן העדן בהסגרם, ואילו אני שומע אותם נפתחים!"

אחד מכלי הנגינה המרכזיים ביותר בפרקטיקה המולווית התורכית הוא חליל הקנה, הניי (Ney). האזנה לצלילו העמוק והחודר, אך העדין של הניי, חושפת את כוחו להוליך את השומע למחוזות הרוח והנעדר מן העין. צלילו מזכיר ומהדהד בכל עת את הלך הנשימה האנושית, וניתן להזכיר את האמרה כי לניי ישנם תשעה פתחים, והפתח העשירי, הוא האדם, דרכו מפעפעת וזורמת נשימת היקום כולו.

ney

בערוגות נפשו של רומי היו פינות חמות לחליל הניי ולצמח הקנה (Arundo donax) ממנו נעקר, ואלה זכו למקום של כבוד בפתיחת חיבורו האדיר של רומי המת'נווי, בצורתו של ה"ניי-נאמה" רווי הרוח:

"האזינו לקנה! רווה תלונות!.

קובל הוא על הפרידה.

רוצה אני לב, לב קרוע מפרידה,

שאוכל לבטא את כאב האהבה..

…זאת אש האהבה המעניקה השראה לקנה,

לא רק הרוח, זהו בעבוע הרגש המעניק ליין שלמות.

מי מעולם חזה ברעל ותרופה, כקנה?

מי עוד ראה מעודו פילגש, ואוהב עורג כחליל?

האהוב הוא בכל, האוהב רעלה,

האהוב חי הוא, האוהב גוויה נידפת.

יודעים אתם מדוע המראה כלום אינה משקפת?

הרי חלודה וגבבה את פניה עוטפת.

האזינו לקולו של הקנה!

סיפור חיינו הוא, אכן. "

….

רחף בשלווה רומי, מעל בתי הקפה ומעל גדות התעלה,

הנח לקנה למסור את תמציתך,

אתה כבר הכל.

119

אור ודם.

 

קשה לקבוע בוודאות מתי אבני חן נסכו לראשונה קסם מיוחד בלב האדם ומתי נבט לו לראשונה ניצוץ של הכרה בערכו של הקו הדק שבין שקיפות וצבע. האם היה זה הגוון היחודי הזוהר מבעד לאבני השדה האפורות שהניע חמדנות גולמית וראשונית כל כך? ואולי ביכולתנו להאמין שהיה זה האור….

5cd223cbed016

מאז שטפו נהרות רבים אבנים רבות וטובות מקרבי ההרים ואלה לוקטו, נאספו, נכרו ונעקרו ועברו מיד ליד, מכורה לסוחר, ומקונה למוכר, ומצמית למושל, עד אשר עטרו נזרי נסיכים, מלכים וטוענים למלכות, אות וסמן לניצוץ התשוקה הקדמון שנורש מן האדם הראשון.

לאור יוקרה אדירה בתרבות האיראנית. מאז האציל האל הטוב אהורה מאזדה את ברכותיו על העולם, קבע את השמש במקומה, ושם מלכים למשול תחתיה, עוברים האור וסגולותיו כחוט שני זוהר בין אדם ובוראו, בין קיסר וצאצאיו ובין מורה לחסיד הראוי לכך.

לאבנים בוהקות, ובמיוחד בעלות גוון דם שהאור רובץ בקרבן מעמד של כבוד בתרבות הפרסית העתיקה. ואם באבנים אדומות עסקינן, אין אדומות כאבני בדחשאן.

מכרות קוה י לאל האגדיים של בדחשאן (איזור הררי המחולק כיום בין טגי'קיסטאן לאפגניסטאן) הם מקום שאגדות של אושר ועושר קורצו מהם. משקיפים על נהר הפאנג' השוצף הם תלויים במורד הצוקים כקן פרסים הקורץ ביצי דם. המכרות פעילים ככל הנראה מאז סביבות המאה השביעית לספירה ופיריהם האפלים היו לשם דבר במשך אלף שנים כמקור לאבן חן אדומה* בעלת איכות מעולה שמוזכרת בכתביהם של גאוגרפים ומטיפים, אנשי חצר ועוברי דרך.

“במחוז זה מוצאים את אבני האודם הקרויות "בלאס"**…ואנשים חוצבים מערות גדולות מתחת להר…האבנים נחצבות בשם המלך…אשר מוכרן רק כאשר יחפוץ, ובכך שומר את ערכן גבוה"

(מרקו פולו, סביב 1274)

מן היוקרתיות שבאבני העולם העתיק, אבני האודם של בדחשאן (הנחשבות לסוג של ספינל בגמולוגיה מודרנית) שמשו משאת נפש של אליטות ברחבי איראן והמזרח התיכון לאורך דורות ונאמר כי אודם בלאס שובץ בטבעת הזהב של המלכים הססאנים וכי היה בכוחו להגן על הכתר, על הממלכה ועל כל אשר תחת השמש.

Lal spınel badakhshan

4e205b24b4f35e11282770e9deaf36de1f110861

הכיבוש המוסלמי של איראן ומכרז אסיה שימר רבים מן המבנים והמסורות הקדם אסלאמיות אך העניק להם טעמי רקע חדשים. מעבר ליוקרה המתמשכת של אבני בדחשאן והתשוקה אליהן בקרב מלכים, סולטאנים וקסרים בין בגדד לבנגל, אבני הבלאס האדומות הפכו גם לנכס צאן ברזל של השירה הפרסית בה האל עצמו נחשב לאדון הצורפים הרוקם את פנינת הירח לרתמת השמש שזורת האודם, ובה גוון הדם של האבנים הטובות מתחרה בגרגרי הרימון, בטיפת היין ובשפתיו של מוזג יין עול ימים.

שפתיים, כרימון פצוע, או כותרת שושן סמוק.

לחיים כרימונים פורצים, או כשתי להבות צבעוני עשויי אודם"

(אנסארי, הראט, מאה 11)

115226871

יוקרת האבן והאש הבוערת שבקרבה המשיכו לרתק משוררים, קיסרים, בוזזים ושלושה שהם אחד, עד לעידן המודרני וכמה מן האבנים המפורסמות בעולם, בהן "אודם תימור", "אודם הנסיך השחור" ו"אודם השומרוני" שנאמר שעיטר את צוואר עגל הזהב של בני ישראל, הן כולן אבני בלאס שיתכן מאוד שמוצאן במכרות בדחשאן האגדיים.

אודם תימור, הנקרא על שם האמיר התורכו-מונגולי תימור י לנג הוא ככל הנראה אודם הבלאס הידוע ביותר בעולם. במשקל של 361 קראט, אבן החן הנערצת היא סמל בוער למשולש המסוכן שבין דם, תשוקה וכח ובמהלך קורותיה המדממים עבר מיד מלך למורד, סולטאן ופולש ונדדה בין סמרקנד לדלהי ובין אצפהאן לקנדהאר, טרם נעקרה בידי האנגלים מצוואר הקיסרות הסיקית המתפוררת ונקבעה אחר כבוד מפוקפק כאבן הראשה של הכתר הבריטי.

ULUG BEK

עם השנים הועם אורן של אבני הבלאס של מרכז אסיה ומכרות בדחשאן נשכחו וננטשו, עד אשר נתגלו מחדש בתקופה המודרנית. התבססות מכרות סרי לנקה, בורמה והעולם החדש, שינו את דפוסי הסחר והיוקרה התרבותית, כאשר אבנים אחרות ובראשן הקורונדום (תחמוצת אלומיניום),זאת הקרויה כיום אודם, ואשר לא נתפסה במקור כשונה מאבני הבלאס, תפסה בהדרגה את מקומן כמושלת בכתר אבני האור האדומות.

באופן אירוני היו אלה אבני הבלאס של בדחשאן שהורישו את תהילתן לאבני הקורונדום האוחזות כיום בכתר השוק העולמי, כאשר תשוקה חדשה לאור העתיק הניעה מסעות חיפוש אחר אבנים אדומות, והנציחה שוב ושוב את מעמדן ומקומן על התפר הדק שבין אור אלוהי לחמדנות ארצית, ובין התעלות מיסטית לשפיכות דמים.

115229221

בתמונות:

-"אודם תימור" רב המעללים כחלק מאוצר הכתר הבריטי.

-אודם חרוט בהקדשות תימוריות, מוע'וליות ואפגניות.

-בחארם V חבוש כתר זהב עטור אבני אודם.

-אבני ספינל (?), בדחשאן 2016.

-אודם אימפריאלי מוע'ולי חרוט, מאה 17.

-ספינל אדום גולמי.

הערות:

*למעשה ורוד עמוק, הנפוץ בקרב הספינלים של בדחשאן.

** ע"ש בלאקסיה-שם עתיק לאזור

 

2282c0cd659e1222ca3f736eecd49b92

פני הנצח

כידוע לכל, גבס ואכויותיו המקבעות ידועים כחומר מעולה לתמיכה באיחוי השבור, המעוך ובר התיקון.

עם זאת, לעיתים ההסטוריה מלמדת כי הגבס שימש גם כאמצעי לעיטופו של השבור לנצח, או לכל היותר קיבועו לעולם הבא.

13995605_1158104630923146_4579995560571878686_o

מסכות הגבס של תרבות טאשטיק, הן דוגמא נפלאה ומעוררת פליאה למנהגי קבורה של עם עתיק ששמו נשכח מפי ההסטוריה, ושטמן את מיתיו בסיביר הדרומית של סביבות המאות החמישית והשישית למנינם.

מיתי תרבות טאשטיק נקברו בכ-300 אתרי קבורה ידועים, ואלה נטמנו בתלי קבורה עשויי עץ ועפר, ועמם חפצים שימושיים הקשורים בתרבות רכיבה וציד, אך גם בחברת כלי דמה בצורת כלי נשק וכלי יום יום אחרים. באופן מעניין ובשונה מתרבויות ערבה או ספר-ערבה אחרות, תרבות טאשטיק עמלה והכינה למען נקבריה בובות דמה ממולאות עשויות עור, ובתוכן הטמינה את שרידי הנפטרים השרופות.

באופן ברור, האלמנט מעורר ההשתאות הרבה ביותר בקברות הטאשטיק הן מסיכות הגבס העשויות ביד אומן, רבות מהן מציגות תווי פנים ריאלסטים ביותר, וחלקן צבועות בפיגמנטים חזקים.

מניתוח איזוטופי של קווצות השיער שנתגלו באתרי הקבורה נראה כי בני טאשטיק שגשגו על כלכלה מעורבת שכללה מיני דגנים, אולי דוחן, בשר, מוצרי חלב, וכנראה כמות משמעותית של דגים וצומח מקומי,

היבט מעניין הוא תווי הפנים המגוונים של הנקברים, אשר בניגוד לאבחנות זריזות בעיקר מצד ארצות המערב, נראות כמיצגות עירוב פנוטיפים, וטיפוסים אתניים שונים, מה שייתכן ומעלה את הזכרון העתיק של בני הערבה כ"אלה הדוברים תשע לשונות", וגם אולי, ליכולתו של הגבס לגבס בני עמים "שונים" אל מסגרת פוליטית אחת, בדומה לקיבועם של מתים אל העולם הבא.

13995649_1158104634256479_384128039257912232_o13938278_1158105267589749_7937513196266524696_o18156141_1417339171666356_184883266176169831_o18077006_1417372998329640_9022334188147330311_o23674690_1631751270225144_1235159958971098739_o14053773_1158104520923157_8185422327242589531_o14047176_1158104494256493_4745977375972089663_o13958116_1158104510923158_6272937218618022197_o

רוח-ים. מסע הקשקול.

קוקוס ימי (Lodoicea maldivica), הוא מין דקל הצומח כיום במספר איים ספורים בקבוצת איי סיישל שבאוקיינוס ההודי. הצמח הוא דוגמא נדירה לענקות איים צמחית, כאשר אברי הצמח השונים מפגינים מימדים יוצאי דופן. בהתאם למסורת בקרב ענקי איים אחרים כגון הדודו ועוף המואה, הקוקוס הימי סובל מצמצום הסטורי בשטח מחייתו כתוצאה מניצול יתר של חלקיו ובמיוחד של זרעו הענק, אשר במשקל מירבי של כ30 קילוגרמים מהווה את הזרע הגדול בעולם הצומח.
06b6e5a2aa29ec23fe50287368cbbef2
Seychelles, Praslin, Vallee de Mai, Coco de Mer (Lodoicea maldivica), ripe fruit
זרעי הדקל המכונה גם קוקו דה מר, או קוקוס סיישל, בולטים בצורתם המיוחדת המזכירה אגן אנושי, ואלה הפכו מוקד לאגדות שונות, מקור לתרופות מסורתיות במזרח אסיה, ומושא לאיסוף מזה מאות שנים. איסוף היתר של הזרעים הדרושים זמן הבשלה ארוך ביותר, העמידו את אוכלוסית הבר של האגוז הימי בסכנת הכחדה, והיום יצוא האגוז מסיישל נמצא תחת פיקוח מחמיר.
למרות איכויותיו הארוטיות המוכחות, נראה כי אחד משימושיו ההיסטוריים הבולטים היה דווקא במסגרת צידו השני של הספקטרום החושני והוא האהבה הבוערת, הנצחית, המכלה, חסרת השניות, אל הרחום והחנון, בורא העולמין.
המסורת הסופית, אשר החלה כתנועות עצמאיות ושונות מעט בבגדד ובמרכז אסיה של המאה השמינית עברה שינוי מבני רחב היקף לאחר המאה השלוש עשרה ובמהלכה צצו ועלו שורת מורי דרך רוחנית. ממורים שונים אלו, שמקור רבים מהם באיראן ובמרכז אסיה התמיינו להן קבוצות אב וקבוצות ביניים, רבות כוכבים אשר בשמיים, ואלה נבדלו מאלו בזכות היחוס, המקום והמנהג.
Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001
כפרקטיקה דתית, היתה הסגפנות הדתית חלק בלתי נפרד מן הדרך הסופית למן ימיה הראשונים, אך זאת הפכה עם הזמן למקובלת במיוחד, וקבוצות שונות, ובראשן הקלנדריה הפכוה לאידיאל של ממש, וזאת עשתה לה את קערת הנדבות, או "קשקול", לאחד מסמליו המובהקים ביותר של הדרוויש הנודד. באופן מעניין, חומר מקובל ביותר להתקנת קשקול עשוי כהלכה, הוא אותו קוקוס מגודל ורב רושם, האגוז הימי.
בעוד שרוב הדוגמאות הידועות לקשקול עשוי אגוז קוקוס ימי מגיעות מן המרחב האיראני, דוגמאות רבות אחרות מקורן בצפון הינדוסטאן שם נודע הקשקול בשם מקומי-"קמאנדאלו". הקשר בין הסופיות הפרסית למרחב ההודי נעוץ בקשרים פוליטיים והסטורים עבותים בין האזורים, אך גם בהיות תת היבשת משטח נחיתה נוח למסחר האזורי השוקק של האוקיינוס ההודי, בין השאר באגוזי סיישל.
השימוש בקשקול ככלי קיבול לנדבת בורא עולם וחסידיו החל ככל הנראה בימי הביניים המאוחרים, ודוגמאות מוקדמות לקערות שכאלו ידועות מן המאות השלוש עשרה והארבע עשרה, כאשר ייתכן ומקורו הרעיוני בקערות נדבה מקבילות מן העולם הוודי והבודהיסטי. לאחר ניקוי ראשוני של הזרע מקליפתו הסיבית, כנראה עוד באיי מכורתו, היו חוצים את הקוקוס ותכולתו הייתה נאכלת או מיובשת לשם ייצוא ואת חלקו החיצוני היו ממרקים מעטרים או חורטים בכתובות קליגרפיות מסוגננות.

Kashkul-or-Beggars-Bowl-19th-Iran

Lot2527_1
כהיבט חומרי של התרבות הסופית, הקשקול הוא סימן זיהוי מוכר של הדרוויש היחפן המחזר על הפתחים והשימוש בו כלל קבלת מזון, נדבה כספית ואף ככלי קיבול לשתיה. לעיתים שימש הקשקול גם לאיסוף מי ורדים לשם לחלוח הקהל בברכתם הריחנית.
כחפץ סמלי, ביטא הקשקול את תוכו הריק של החסיד הסופי המסור לדרכי האבק, את הדרך הסופית המכילה את העולם כולו, ואת סמכותו הנוקשה של ראש המסדר.
בעוד שקשקולים רבים,הן עממיים והן ברמת גימור עליונה היו עשויים כאמור מאגוזים ממורקים או מגולפים לעייפה בעיטורים צמחיים וקליגרפים, ידועות גם דוגמאות עשויות נחושת או כסף רקוע ומוזהב, המחקות את צורתו האגוזית של הקשקול, או מעוצבות בצורת סירה בעלת ראש דרקון, ופריטים טובים במיוחד רוקעו בתקופה הצפווית שבאופן אירוני מסמלת את מעברה של מערב איראן לאמונה השיעית ואת הטמעתם של המסדרים הסופים המקומיים למסגרת הדתית החדשה.
השימוש בקשקול ובתרבות העוני הרוחני שנקשר בה נמשך באיראן, מרכז אסיה וצפון הינדוסטאן עד התקופה המודרנית, בה הפך הקשקול בהדרגה לסמל לרקבון מוסרי ובטלנות מנוונת ונרמז אף שהקשקול טמן בקרבו לא אדיקות וחיפוש אחר הנשגב אלא בעיקר זימה, חשיש ואופיום.
Antoin_Sevruguin_2_darvish
המתקפה על הקשקול ושאר סמלים של סופיות לא מהוגנת היוו חלק מתהליכי שינוי עמוקים בחברות האסלאם של ראשית התקופה המודרנית במסגרתם ניסו אליטות מקומיות לטהר את הדת ומוסדותיה ממה שתפסו כאמור כניוון חברתי וגורם מרכזי בפיגור של עולם האסלאם בפני חברות המערב המתועשות. הנחה שיש בה מן האמת, אך גם רמיזה לא מוכחת כי פרושים בטלנים מהווים איום על חברה מתוקנת, וכי קדמה תכנולוגית משמעה בהכרח התעלות מוסרית.
תהיה עמדתנו אשר תהיה ביחס לעליונות דת הקדמה על הקשקול, קשקולי האגוז הסופים מציגים בפנינו דוגמא יפה וחרוטה היטב לרשתות מקבילות של פרושים נודדים, מערכת מסחרית מורכבת בין הים ההודי לליבה של אסיה, ואת הרעיון שתחת הזמן הנכון והמורה הנכון, יכול גם אגוז להתעלות לגבהים רוחניים.

69957568_10157480342812368_5829356714821943296_oimages

בתמונות:
  • ארוטיקה בוטנית-קוקוס ימי (Lodoicea maldivica)
  • קשקול מעוטר, איראן הקאג'רית.
  • דרוויש בטל כאיום לסדר חברתי מהוגן
  • קשקול מקשגר- רקבון מוסרי?
  • מצלמות אבטחה של דת הקדמה
  • דקל קוקוס ימי בוגר ונושא פירות
  • קשקול מתכת מעוטר בדמות קוקוס ימי.

פולשים, צמות וגבולות.

מג'מיקא ועד מאה שערים, שיער האדם הוא עניין שאין מקלים בו ראש.

השיער, בהיותו אחד מחלקי הגוף היחידים המשתנים תדיר ועם זאת הנשארים תמיד בחטיבה אחת עם בעליו, היווה ומהווה סמן חזק ביותר לזהות תרבותית וגבולותיה.

 

תרבויות צפון אסיה, וביתר שאת תרבות הערבה העריכו את הארכת השיער בצורות שונות ומשונות, ויצירת סגנונות שיער שונים, במיוחד בשילוב שטחים מגולחים למשעי מוכרת לנו מייצוגים עתיקים למן המאות הראשונות לספירה.

התרבות הסינית מנגד, פתחה נטיה חזקה לשימור שיער הראש בשלמותו, וקשרה את שיער הראש בפקעת אחת עם ערכי כיבוד אבות (סיאו "孝") קרובים ורחוקים:

"את גופך, כולל שיער הראש והעור קיבלת מהורייך, לא תעז לפגוע או להרוס אותם. זהו ראשיתו של הסיאו."

עם כיבוש סין המרכזית על ידי גייסות המנצ'ורים במהלך המאה ה17, קשרה האליטה המנצ'ורית את מחלפות שיערה (מנצ'ורית: סונצ'הו) בגורל אחיזתה באוכלוסית בני האן וסין גופא כולה, ולחיצת האוכלוסיה הגברית לכדי אימוץ סגנון השיער המנצ'ורי לקח כעשור שלם, ואבידות משמעותיות בנפש.

69516529_10157444363262368_2480676262952042496_n

לרבות השנים שחלפו בסין תחת שלטון שושלת צ'ינג, מהמפוארות והארוכות שבשליטות המדינה הסינית, הפכה הצמה ה"מנצ'ורית" לסממן זהות מובהק של כפיפות לשושלת, וככזאת המהווה סמן של גבולות אתניים ותרבותיים, בעוד שהסרה שלה נחשבה לאקט ממשי של בגידה בריבון.

"גלח את השיער, ושמור את הראש, (או) שמור את השיער ואבד את הראש"

(אמרה מתקופת שושלת צ'ינג)

ב"גבול החדש" של מערב האימפריה המנצ'ורית שימשה הצמה כסמן חשוב של גבולות אתניים ותרבותיים. בעוד שגברים בני האן ומוסלמים סינים "(האן חווי"), חויבו בקליעת שיער הראש בסגנון המנצ'ורי,נחסך הנוהג מתושבי שינג'יאנג התורכים, ואלה לרוב גלחו את ראשם כליל, מלבד מקרים בהם "הוענקה" לנכבדי העדה הזכות לגדל צמה כסמן לקרבה למנגנון השלטון המנצ'ורי.

במיוחד נחרדו השלטונות ממקרים בהם זלגו להם מוסלמים סינים אל מעבר למיצדי הגבול ואמצו להם ממנהגי הספר.

"שלושה מכל עשרה דונגאנים ("חווי-מוסלמים סינים") בגנסו מחוסרי עבודה… הם זולגים מעבר לגבול הרחק עד אלטישהר ("שינג'יאנג"), ראשית הם לומדים את לשון המוסלמים ("תורכי"-אויגורית),ושם נואפים ומרמים את הבריות, שנית לוקחים הם נשים מקומיות, ולעתים מרחיקים עד כדי הסרת צמתם, ולבסוף נוהגים כאנשי דת מקומיים לכל דבר…ומעוררים אי סדר בגבול"

כה חזקה היתה הזהות המוחלטת בין קיום הצמה המנצ'ורית לקיום הסדר האזרחי בקיסרות, עד כי היה זה ממנהגם של שובי עבדים קירגיזים לחתוך את צמתם (וזאת כשלא הסירו את הקרקפת כולה) של שבויים שלכדו למרגלות הרי הטיאן שאן למען לא ימהרו לברוח חזרה אל מכורתם שמעבר לגבול, וזאת מפחד תגובת השלטונות, וגם כאשר עלה בידם של האומללים הגזוזים להמלט חזרה לתחומי הקיסרות, לא עשו זאת בטרם הצליחו לצמח לפחות ציצת שיער הגונה המעידה על מחויבותם לשושלת ופדחתה.

זחילתה ההולכת ומקרטעת של השושלת אל עבר פתחה של המאה ה-20, התפרקותה המוחלטת מעבר לו, ועליית הלאומיות הסינית המודרנית, העלתה שנית את הצמה המנצ'ורית על ראש שנאתה, ועם התפוררות השושלת וביתר שאת עם נפילתה השושלת ב1911 מיהרו בני סין לגזוז את מקלעת הסוצ'הו המאוסה מעל ראשם המשוחרר מעול השליטה הזרה וכסמל לתחיה לאומית.

69156206_10157444363302368_8409130427482112000_n

נפילת שבט הזהב המנצ'ורי בישרה אמנם גם את נפילתה של ציצת הראש על גילוייה השונים כתסרוקת בעלת שיק קיסרי, אך מעבר לרשומות ההסטוריה המצהיבות עוד מבצבץ לו שיער הראש כסמן רב עצמה של גבולות תרבותיים קשיחים, ובין שכונת נחלאות למאה שערים, ובקרבות רחוב בין גלוחי ראש לרדיקלים שמאליים, מהווה כיסוי הראש עדות נצחית לגבול הדק כחוט השיערה שבין ברבריות לתרבות, ובין ה"אנחנו" ל"אחרים".

בתמונות:

-צמה "מנצ'ורית" במלוא הדרה.

-אורחים "מנצ'ורים" בארץ הקויידש. בית-לחם סוף המאה ה-19 (?), מארכיון הקסטודיה טרה-סנטה

-מאלט משנות ה-80, הגבול הדק בין ברבריות לתרבות הוא לעיתים עבה מנשוא.

-גזיזת צמה השלהי שושלת צ'ינג.

-שבויים אזרחי צ'ינג בחזקת הרוסים.