עברנו דירה….

קוראים יקרים, בשל אילוצי הגירה הבלוג עבר כתובת ושפה, ייתכנו עדכונים בשפה העברית בהמשך

https://recordsofthepurelands.wordpress.com

עורב בלי פה, ועננים משוגעים.

 

"כסה את דרכך,

במחטי אורן שנשרו

כך שאיש לא יגלה

את משכנך האמיתי"

בשנת 1392 שקטה יפן באופן זמני. חמישים שנות מאבק בין שני פלגים של המשפחה הקיסרית, במהלכן התקיימו במקביל שתי חצרות נפרדות הגיעו לסיומן. הקיסר הדרומי גו קאמיאמה מסר את שלושת האוצרות המקודשים של יפן, והכיר בבכורת החצר הצפונית בקיוטו, ויותר מכך, בכוחו של השוגון אשיקאגה יושימיטסו, השלישי לביתו. השוגון היה זה אשר הפעיל את כובד משקלו הצבאי והפוליטי, ואפשר את העברת השלטון, הסמלי לפחות, לקיסר גו קומטסו, בן החמש עשרה.

שנה לאחר מכן נולד בנו בכורו של הקיסר. מדובר היה באסון פוליטי. התינוק היה בנה של פלגש קיסרית, בתו של אחד מגדולי מצביאי החצר הדרומית אשר הוענקה לקיסר כחלק מהסכם השלום. החצר פעלה מהר, ובאותו סתיו סולקו הפלגש ובנה מן החצר ונשלחו לאחוזה פרטית בפאתי קיוטו. על אף מוצאו, הילד מעולם לא זכה להכרה כבנו בכורו של הקיסר, וכיורש העצר.

הילד הרך בשנים, הפך ברבות הימים מצאצאו הדחוי של הקיסר היפני, לאחת הדמויות המרתקות והססגוניות בהיסטוריה של הזן בפרט, ובהיסטוריה היפנית ככלל. נזיר, משורר, קליגרף, שתיין, מורה, נווד, חובב זונות והולכי בטל ,צייר, מוזיקאי ואסתיקן מושבע.

ושמו היה איקקיו.

איקקיו

בגיל חמש, לאחר שהתגורר עם אמו באחוזה קטנה לא רחוק מקיוטו, נשלח איקקיו למנזר זן  השייך לאסכולת הרינזאי. שליחתו של איקקיו למנזר נועדה לא רק להקנות לו חינוך, אלא בעיקר בכדי להגן על חייו מפני כוחות החצר הצפונית והשוגונאט.

הילד התגלה כעילוי, מהיר תפיסה ומוזיקלי להפליא וכבר בגיל צעיר גילה עניין מיוחד בשפה, בספרות ובהיסטוריה הסינית, אחת מליבות הלימוד ביפן הקדם מודרנית. בשנתו השלוש עשרה עבר איקקיו למנזר הזן העתיק קנין ג'י, אשר בבירה קיוטו. המנזר היווה אחד מ"חמשת מנזרי ההרים", מוסדות הזן החשובים ביותר של התקופה. מסופר שבחצר הקנין ג'י היה גן ובו שיחי התה שגידל הנזיר אייסאי (1141 – 1215), איש הזן שלא רק זרע על אדמת יפן את צמחי התה הראשונים, אלא גם את אסכולת הרינזאי, אותה ייבא מסין. מי ידע אז, כשנכנס הילד בן הארבע עשרה בשערי המנזר, כי לימים יביא את פולחן התה והאסתטיקה שבו, לגבהים נישאים.

קננין ג'י (Kennin-ji), קיוטו. יפן. נוסד ב- 1202.

במהלך שנות התבגרותו עבר איקקיו הצעיר תחת מספר מורים שהשפיעו עליו עמוקות.

הראשון היה קנו סוי (Keno sooi), אשר שכן במבדד קטן על גדות אגם ביווה (Biwa). קנו היה נזיר צנוע, ובעל מחשבה חופשית, ראש מנזר אשר סירב בתוקף להעניק תעודות "אינקה" (Inka), אשר מעידות על השגים רוחניים. בתקופה בה הזן זכה בו לפריחה חסרת תקדים בקרב מעמד הלוחמים ובקרב האצולה, ניתנו תעודות שכאלו בקלות, ולעיתים אף נמכרו. אין פליאה בכך שנותר ללא תלמידים. איקקיו נשאר עם קנו ארבע שנים, במהלכן התקדם בתרגול , וספג ממנו את גישתו השלילית לכיבודים, ולהתהדרות בסממנים חיצוניים של רוחניות.

אגם ביווה.

מעט לפני שהגיע איקקיו לגיל 20, מת קנו. הצעיר האבל ניסה לשים קץ לחייו בטביעה במימיו הצוננים של אגם ביווה, ורק תגובה מהירה של משרתי אמו הביאה להצלתו ממוות. יגונו של איקקיו הוביל אותו למסקנה כי עליו להעמיק באימוניו, וחיפש לעצמו מורה מתאים.

קסו (1352-1428 ,Kaso sodon) היה נזיר חמור סבר, איש זן מוערך, שהעדיף לבלות את ימיו עם חסידים מעטים במנזר קטן ועני למרגלות הר היאי (Hiei). קסו תבע מתלמידיו תרגול חסר פשרות, ושיטתו הסתמכה על מדיטצית זאזן, בה פותח ריכוז חד נקודתי הולך וגובר, ועל תרגול קואן.הקואן הן  שאלות או אמירות שנועדו לערער את חשיבתו הממשיגה של המתרגל, ולשבור את הרגלי ההסקה הלוגים והאינטלקטואלים בהם הוא מורגל, ומונעים ממנו לחוות את המציאות כפי שהיא באמת. דגש על תרגול הקואן הוא מאפיין מובהק של אסכולת הרינזאי אליה השתייך קסו. גישתו הבלתי מתפשרת של קסו היתה בדיוק מה שאיקקיו חיפש.

תשע שנים נשאר איקקיו אצל קסו, ותרגל תחת תנאים קשים של קור, מחסור, ומטלות בלי פוסקות. בכדי להביא מעט הכנסות הכרחיות למנזר המרושש, ניצל איקקיו את כשרונו במכחול הכתיבה, ועבד בחנות בובות בקיוטו, בעודו מצייר דוגמאות על בגדי הנייר של צעצועים.

במהלך שנותיו במנזר, פיתח לו איקקיו מנהג למדוט על סירת דייגים קטנה, אותה שאל מדייג לעת ערב. הוא שהה בסירה קטנה זו, כשחווה את רגע ההתעוררות הראשון שלו. הסאטורי.

באופן טבעי לא ניתן לדעת או להבין את מה שחווה אקקיו באותו ערב, כשצף לו על מימיו השקטים של אגם ביווה, אך מכתביו אנו למדים שהדהוד קריאת עורב החג מעליו היא זו שפיזרה את הערפל מעל תודעתו, ושברה את תפישת האני וההבחנות הקשורות בה. ההפרדה בין אובייקט לסובייקט, בין חווה לנחווה, ובין קיום לאי קיום התמוססה, והותירה אחריה תודעה צלולה השרויה בהווה נצחי.  כך לפחות מספרים הכתבים.

איקקיו שב למנזר, קסו מורו ורבו זיהה את השינוי שחל בו ואישר את כך שתלמידו התעורר.,אך את האינקה שרשם לו המורה, הותיר איקקיו על הארץ.

קליגרפיה פרי מכחולו של איקקיו.

איקקיו היה חופשי ללכת ולפנות לנדודים על מנת להרחיב ולהעמיק את הבנתו את המציאות כפי שעתה חווה אותה, אך נותר לסעוד את קסו החולה עד שחל שיפור במצבו.

עם פרידתו הסופית ממורו, פנה איקקיו לחיי נדודים, פרק בחייו שנמשך שלושה עשורים. סירובו של איקקיו לקשור עצמו לאדם או מקום, ולהתיישב במקום אחד היתה חריגה בעידן שבו הזן היה קשור עבותות לממסד.

גישתו של איקקיו היתה במידה רבה התרסה מופגנת כלפי מה שראה כאדיקות המזוייפת של ממסד הזן בקיוטו.בהתעקשותו על חיי נדודים, בעודו לובש גלימה שחורה פשוטה, וסנדלי קש בעוד ממסד הזן לובש גלימות משי יקרות, ומסייע לנהל את עניני השוגון, הייתה אמירה מפורשת לגבי הדרך בה אמור להתנהל איש זן אמיתי.  אך עם זאת ייתכן שבאותה מידה מדובר היה בהגשמה של גישה בלתי דואלית ובלתי מבחינה כלפי המציאות על כל רבדיה. זן בתי המרזח של איקקיו לא מצא כל הבדל בין דרגש הזאזן ליצועה של פרוצה, ובין מזבח המקדש לדלפק המסבאה.

"לאחר עשרה ימים במקדש זה, ראשי סחרחר עליי, ה"חוט האדום" של התשוקה הולם בחלציי, אם תחפצו למצוא אותי ביום אחר, חפשו בדוכן הדגים, בחנות הסאקה, בבית הזונות! "

גישתו האנטי ממסדית של איקקיו והבוז שרכש למקדשי הבירה ולאנשיהם כרודפי מותרות וכבוד, הביאה לעוינות נגדית כלפיו מצד הממסד הבודהיסטי בעיר, אך נראה שאין עובדה זו הטרידה אותו במיוחד. את ימיו בחר איקקיו לבלות בחברת קבצנים, אמנים, יצאניות, אנשי תאטרון וטיפוסים ששלבו בין תחומים אלו. לא אחת פקד את בתי הזונות כשהוא לבוש בגלימת הנזיר השחורה שלו, כשם שבאותה נשימה קיים טקסים ודרשות בעודו עוטה בגדי איכר מרופטים וסנדלי קש.

 

במשנתו האסטתית של איקקיו היה מקום מרכזי לאידיאל הפוריו ׁ(  風流 סינית: fēng​liú), מושג מעורפל ורב משמעויות זה, החל את דרכו בתרבות הסינית בתור מייצג של הלך רוח אידיאליסטי המכוונן כלפי תענוגות ארציים, במיוחד מוזיקה, ספרות יפה, השמחה שבידידות ובחברת נשים.  מאוחר יותר בהיסטוריה הסינית, תחת תקופת הכאוס של סוף שושלת ווי בסין (שלהי המאה השלישית לספירה), הפך המושג לאדיאל של תרבותי ומשכיל, אשר בא בעת אוחז בתפיסות בלתי קונבנציונאליות כלפי החיים והמציאות.  מייצגים ידועים של גישה זו היו חבורת "שביעית החכמים של חורשת הבמבוק"   ( 竹林七贤 Zhúlín Qī Xián), חבורה עולצת זו בילתה את תקופת התהפוכות הפוליטיות של זמנה בשכרות מנומנמת ובדיונים מטאפיזיים ערים. מסופר על אחד מבני החבורה, כי בילה בשכרות חודשיים תמימים, וזאת על מנת להמנע מהצעת נישואין מהמשפחה הקיסרית, ועל אחר ששוטט בנוף הכפרי כשמאחוריו עגלת שיכר ולצידו משרת חמוש באת החפירה, על מנת שיוכל לקבור אותו בצד הדרך, כאשר יפול מובס מן השתיה המופרזת.

שבעית החכמים של חורשת הבמבוק

איקקיו, שכזכור החל את דרכו כתלמיד מסור של הספרות, השפה וההיסטוריה הסינית והכיר את מורשתם הספרותית של דמויות ססגוניות אלו, שילב התייחסויות לשירתם ביצירתו החשובה הכתובה בסינית קלאסית, הקיואונשו  ("אסופת הענן המשוגע" Kyōunshū 狂雲集). כתיבתו של איקקיו מאשרת מחדש את הקשר בין מחשבת הזן, למורשת הדאואיסטית הסינית שלצידה ומתוכה התפתחה, וכן את עולמו הרוחני של הכותב, הכולל של היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה הפילוסופיה והתרבות הסינית הקלאסית, הכתובים הבודהיסטים המהאיאנים, ואת פיתוחו האישי של איקקיו ופרשנותו הייחודית של איקקיו למסורות אלו.

מחשבת הדאו, באופן פשטני ביותר,  מכוונת כלפי התנהלות במרחב באופן שאינו מתערב במהלכו ה"טבעי" של היקום, וזאת ללא המשגה או חשיבה דואליסטית. משאת לבו של החכם הדאואיסטי היא הבנה אינטואיטיבית ספונטנית וקולחת תמיד של החוקיות הסמויה הזורמת בליבן של כל התופעות, וזאת תוך חיים במצב של ככות תמידית, ללא מאמץ וללא כוונה.

הזן הבודהיזם (סינית: Chán), אשר התפתח בסין החל מן המאה השישית לספירה, תוך מגע מתמיד עם מערכות האמונה הסיניות המקומיות, ספג רבות מהלך הרוח הדאואיסטי. הדגשתו של הזן את הפעולה היומיומית כביטוי בר תוקף של התרגול הבודהיסטי ואף כבת לוויה בלתי נפרדת מן התודעה הערה, מהווה פיתוח נוסף של מחשבת המהאיאנה, "הרכב הגדול" של הבודהיזם המאוחר.

פיתוח זה מדגים התרחקות נוספת ממודל ההתעוררות של הבודהיזם המוקדם, הגוזר ניתוק של המתרגל-נזיר מפעילות בעולם, וזאת מתוך שאיפה להכחדת שורש התשוקה, ההאחזות, ובעקבות כך הגלגול מחדש בעולם הסמסארה.

פעילותו של איקקיו הביאה לביטוי קיצוני את הרעיון כי אין כל הפרדה בין סמסארה לנירוואנה, וכי את תודעת הבודהא ניתן למצוא בתחתית כוסית הסאקה, לא פחות מאשר במנזר בראש ההר.

 

עם זאת איקקיו היה כאמור איש זן בלתי מתפשר, אשר לא היסס להצליף בלשונו בכל אדם שזיהה אצלו זיוף, יומרה, או חוסר כנות כלפי רוח הזן כפי שראה אותה, וראה במדיטציה חלק בלתי נפרד מן הדרך הבודהיסטית.

כפי שהוזכר קודם לכן, לאידיאל הפוריו היה מקום מרכזי בחייו ובצירתו של אקקיו,  אך בניגוד לגוון ההדוניסטי הסיני, הפוריו של איקקיו ביטא אידיאל של העלאת הגשמי והיום יומי והתמרתו לתמצית אסטתית, הנחוות באופן חושני ולעיתים אף ארוטי.

איקקיו האקסצנטרי הפך כאמור אבן שואבת לאמנים המובילים אנשי הרוח ובטלני הדהרמה של דורו. בין אמנים אלו ניתן למנות את קומפרו זנצ'יקו (Komparu Zenchiku 1405-1468ׁ ), אמן תאטרון הנו (noh),ואת מורטה שוקו (Murata Shukō), חלוץ סגנון הוואבי צ'ה (わび茶) של טקס התה.

תרבות התה יובאה ליפן מסין במאה התשיעית תוך השאלת הגישה הסינית המסוגננת ולעיתים אף המופרזת מבחינה אסטתית, תוך שימוש בכלי תה בוהקים ומעוטרים בכבדות.

תחת ג'וקו וממשיכיו עבר טקס התה טרנספורמציה והתאמה לתרבות היפנית  שמחוץ לחצרות האצולה. שינוי זה הביא את טקס התה לנוהג המבטא דקויות רוחניות ואסתטיות, והמדגיש פשטות, כנות, ענווה, וחספוס צורני. האסטטיקה של טקס התה מביאה את העולם הנמוג של התופעות, עולמו של האיכר והנזיר המתבודד,  ושל כליה ויופי בר חלוף לכדי תמצית של תנועה, כוונה וחוויה אל זמנית.

מחשבתו של איקקיו, אשר דגלה בעוני ובניתוק גמור מכל היאחזות, תרמה אף להתפתחות סגנון הגינון הידוע כיום בכינוי הפופולארי "גינון זן" .סגנון זה התפתח לראשונה במנזרי אסכולת הרינזאי, אליה השתייך כזכור איקקיו.

סגנון זה מבטא במינימליזם שלו אסטתיקה של עוני, גן המבטא "מוזיקה קפואה" של חלל, של ריקות, מרחב אשר אינו מכיל פרחים, עצים, או תנועה, וכך נמצא במצב של אל-זמניות. אך באותה נשימה מדובר בביטוי של הזמן עצמו. במרחב זה, צפות האבנים במצב של הווה נצחי, בים גרניט שהוא הנצח עצמו.

האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, ומוצבות כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח אסתטי, כך שבוהק הירח יעלה מתוך עוני צורני בסיסי.  תפיסה זו הושפעה ממשנת הפוריו של איקקיו, אקסטזה תודעתית מתוך הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר.

ריואנג'י- גן "זן" יבש. קיוטו, יפאן.

 

"אם תבקע את עץ הדובדבן,

היכן הם הפרחים?

אך בעת אביב, ראה כיצד הם מלבלבים!"

 יצירתו הכתובה העיקרית של איקקיו היא קובץ הקיואונשו (Kyoun shu), או "אסופת הענן המשוגע". הקובץ מכיל למעלה מאלף שירים הכתובים בסינית קלאסית, ומשקפים את עולמו הרוחני של איקקיו, עולם של היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה הפילוסופיה והתרבות הסינית הקלאסית, הכתובים הבודהיסטים המהאיאנים, ואת פיתוחו האישי של איקקיו ופרשנותו הייחודית של איקקיו למסורות אלו.

בעקבות מלחמת אונין הנוראה שהתרחשה בזמנו, החריבה את העיר קיוטו, ובישרה את דמדומי תקופת השוגונאט של אשיקגה ועליתו העתידית של בית טוקוגאווה.  נאלץ איקקיו לחזור ולהתחייב למוסדות הרינזאי מהם סלד. בגיל 57 התמנה איקקיו לראש מנזר דאיקוג'י ( Daitokuji) בקיוטו, והיה ממונה על שיקומו לאחר מוראות המלחמה.

איקקיו נפטר בגיל שמונים ושבע, כאשר הוא מותיר לתלמידיו ומוקיריו את ההוראה הישירה "חרבן והשתן, ופשוט היה רגיל".

"רוצח הוא הטבע, לא אשורר לו,

עוצר את נשמתי ומאזין

למתים שרים תחת העשב"

איקקיו היה ונותר אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הזן היפני, כישרונו ורגישותו הציבו אותו במעמד מפתח מבחינת סמכות רוחנית, כמו גם כמקור השראה לרבים מאנשי הרוח של זמנו. מעמד זה מציב את איקקיו בעמדה יחודית בהסטוריה של האומנויות ושל הקשר בין הפילוסופיה לאסתטיקה של הזן ביפן. בן אצולה ונווד, מורה רוחני ושיכור, משורר, קליגרף ואמן רגיש של הרוח האנושית, מייצגת דמותו של איקקיו את רוח הזן בצורתה המזוקקת והישירה ביותר.

 

 

 

 

 

רחשי גן העדן: מסע אל המוזיקה הצופית.

אדיר מימדים היה שבדיז, סוסו האהוב של המלך ח'וסרו פרווז (570-628), שליט האיפריה הססאנית האדירה. על פי המסורת האיראנית היה הסוס השחור כלילה המהיר בממלכה, ואף היה הוא זה אשר נשא את ח'וסרו לפגישה הגורלית עם אהובתו לעתיד, הנסיכה הארמנית שירין, פגישה אשר הונצחה בין השאר ביצירתו של המשורר בן המאה ה-12, נט'אמי גנג'ווי( نظامی گنجوی, 1141-1209).

ח'וסרו מגלה את שירין מתרחצת. איור לחמסה של נט'אמי. השושלת הצפווית, אמצע המאה ה-16.

כאשר מת סוסו האהוב של המלך לא העז אף לא אחד מאנשי החצר לבשר למלך את הבשורה המרה. אך בהכנס המלך אל גן הארמון, שמע לפתע את קולו הנוגה של כלי מיתר עולה מאחורי ערוגות הוורדים הריחניות.

בשומעו את הרטט מלא היגון, הבין המלך את המסר, ופרץ בבכי עמוק.

התווים רויי הכאב בקעו מנגינתו של גדול המוזיקאים הססאנים, ברבד, אשר הוא לבדו לקח על עצמו לבשר למלך האדיר על אבדן רעו הטוב, תוך שהוא מדגים את יכולתה של המוזיקה לפרוט על מיתרי נפש האדם.

בארבד (590- AD 628)

הקשר בין עולם הרוח לעולם המוזיקה הינו עתיק יומין וחוצה תרבויות, ומקורותיו לוטים בערפל הזמן. המחקר עודו מתחבט בשאלת מקורותיה האבולוציונים של הנטיה המוזיקלית האנושית, אך תאוריה אחת קושרת את המוזיקה לצורך בחיזוק הקשרים בין חברי הקבוצה האנושית המוקדמת ושימור לכידותה בפני גורמים חיצונים, בין היתר במצב לוחמה, אך גם קושרת בין יכולת השירה האנושית המגוונת להפליא, לשם תקשורת מורכבת ורבת שימושים בין חברי הקבוצה עצמם.

יהיו מקורותיה הקדומים של המוזיקה אשר יהיו, עם התפתחות המין האנושי ותרבותו למגוון מפליא של צורות מחיה בנישות אקולוגיות מגוונת, מבנים חברתיים ופוליטיים שונים ומערכות אמונה מורכבות, התפתח גם המנעד המוזיקלי האנושי לעולם עשיר ביותר של מקצבים, סולמות ומלודיות. עם זאת נראה שכוחה של המוזיקה לגעת בשורש התודעה האנושית באופן אינטואיטיבי ועמוק נותר כשהיה, וככזאת היא קשורה עבותות בעולם הרוח האנושי.

כוחה של המוזיקה לגעת בעמקי התודעה האנושית הביאה להתפתחות מערכת מורכבת של סמלים, קדושה ואיסורים הקשורים בה, הבאה לידי ביטוי באופנים שונים בתרבויות השונות.

משחר ימיו הפגין האסלאם יחס מורכב אל עולם המוזיקה. יחס מורכב זה התבטא מחד ביחס חיובי כלפי העיסוק המוזיקלי ככלי לזיכוך הנפש וקירובה אל האלוהי, ומאידך המוזיקה ככלי פיתוי שטני המזיק לנפש המאמין. הוויכוח על הלגיטימיות של העיסוק המוזיקלי התנהל בקרב ובין מלומדים, אנשי רוח, הלכה ומיסטיקנים, כאשר נקודת היחס של העיסוק ההלכתי בכשרותה של המוזיקה מעוגן בקראאן, וקבצי החדית'.

כך טען למשל התאולוג אבן אל ג'וזי (מת 1200), כי המוזיקה היא כלי שטני לשם פיתוי הנפש ושעבודה לתשוקה, וכי המוזיקה מעוררת תשוקות ארציות ומובילה אף לשתייה מופרזת וזנות. אם זאת רבים מאנשי ההלכה נקטו בגישה מאוזנת יותר כלפי המוזיקה והבחינו בין מוזיקה שמטרתה זיכוך האמונה וחיזוקה לבין מוזיקה קלת ראש ובטלה אשר מזיקה לנפש המאמין.

מן המצדדים הגדולים בשימוש במוזיקה היו מסדרי המיסטיקנים הצופים השונים, אשר רבים מהם עשו שימוש מרכזי בכלי מוזיקה כגון תופי מסגרת, חלילים וכלי פריטה במהלך טקסי הד'יכר, והסמאע, אשר כיוונו לאיחוד מיסטי עם האלוהות. היו אלה מסדרים אלו אשר תרמו תרומה משמעותית להתפשטות האסלאם למחוזות חדשים כגון מרכז אסיה, אפריקה השחורה, סין, ואינדונזיה.

יחד עם זאת פיתחו המסדרים השונים פרקטיקות שונות אשר נבדלו זו מזו באופיין ובדגשים השונים שעמדו במרכז הפולחן. יש מסדרים שהדגישו את הד'יכר, הזכרת שמו של האל באופן חוזר ונשנה, חוזר ומתגבר, ויש שהוסיפו עליו פרקטיקות מוזיקליות (סאמע), ואף ריקוד אקסטטי. הידוע במסדרים העושה שימוש בפרקטיקת הריקוד הוא כמובן המסדר המולווי (Mevleviye ) אשר ידוע בטקסי הסמאע שלו הכוללים מחול מסתחרר.

 המסדר נוסד במאה ה-13 בקוניה אשר בתורכיה, על ידי תלמידיו של ג'לאל א דין רומי, מגדולי המיסטיקנים והמשוררים בשפה הפרסית. רומי נולד באיזור בלח אשר באפגניתסאן של ימינו, ועבר בצעירותו עם משפחתו לאנטוליה כתוצאה מן הפלישה המונגולית מן המזרח.

ג'לאל א דין רומי (1207 – 1273) מייסד המסדר המלווי.

רומי, שרכש השכלה איסלאמית אורתודוכסית בעיקרה עבר טלטלה רוחנית כשפגש במיסטיקן שאמס א דין טבריזי, והקשר הידוע בינהם הביא את רומי להתעלות מיסטית שהותירה בידינו יצירות כבירות כגון המת'נווי-י-מענוי , והדיוואן-י-שאמס-י-טבריזי, ובהן ביטוי עז לדרכו הרוחנית.

שירתו של רומי ספוגה בלקסיקון רוחני מוזיקלי עשיר, וניכר שהייתה קרובה ללבו, באופן אינטימי ויומיומי.

"אמר מורינו:

המוזיקה היא רחשי שערי גן העדן,

במקרה ואחד משוטי הקהל היה פולט, "איני אוהב את קולם של שערי גן העדן!"

היה עונה המורה: אתה שומע את שערי גן העדן בהסגרם, ואילו אני שומע אותם נפתחים"

דרווישים מוולוים. 1887.

אחד מכלי הנגינה המרכזיים ביותר בפרקטיקה המוזיקלית המולווית הוא חליל הקנה, הניי (Ney). מהאזנה לצלילו העמוק והחודר, אך העדין של הניי, ניתן להבין את כוחו להוליך את השומע למחוזות הרוח והנסתר מן העין. צלילו מזכיר ומהדהד בכל עת את הלך הנשימה האנושית, וניתן להזכיר את האמרה כי לניי ישנם תשעה פתחים, והפתח העשירי, הוא האדם, דרכו מפעפעת וזורמת נשימת היקום כולו.

למרות הגישה החיובית, ולעתים אף המחייבת למוזיקה בטקסים הצופים של חלק מן המסדרים, גישת החסידים למוזיקה הדתית לא הייתה תמיד ישירה ומובנת מעליה, ודרשה הכנה מוקדמת.

"המוזיקה אינה מעוררת דבר בלב, אשר אינו נמצא שם מלכתחילה. לכן, זה אשר ליבו דבק בכל דבר מלבד באל, תדביקו המוזיקה בתשוקות ארציות. אך זה אשר תוכו דבק באהבת האל, בשומעו את הצלילים, יעשה כדברו. פשוטי העם שומעים את המוזיקה כדרך הטבע, החסידים הזוטרים שומעים אותה בתשוקה והשתאות, אך האזנת הקדושים מעניקה להם חזון של מתנות שמימיות וחסדים…אך לבסוף ישנה ההאזנה המושלמת דרכה האל מגלה עצמו ללא כיסוי"

Omar as-Suhrawardi-Awarif el-Maarif

הקטע מספר ההדרכה הצופי של שהרורדי ( سهروردى  d.1234), מדגים כאמור את הגישה כי המורידים, או החסידים הצופים, אמורים לקבל גישה למוזיקה הנעלה רק לאחר הוכחת בגרות רוחנית וחניכה מספקת בדרך הצופית, ויש להדגיש שבשל הסכנה הטמונה במוזיקה וההקשר המוסלמי המסורתי בינה לעולם התשוקות ישנם אף מסדרים אשר שללו את השימוש בה לחלוטין, ואלה מכונים "המסדרים הפיכחים", העושים תפילתם בדומיה, או לפחות באיפוק מכובד למראה.

דרווישים צופים רוקדים. איור לדיוואן של חאפט'. הראט. 1450–1535/36

עם התפשטות הטריקות, המסדרים הצופים יחד עם ה"דאר אל אסלאם" עצמו, מאנדלוסיה במערב ולסין במזרח, ומאפריקה שמדרום לסהרה ועד לערבות תורכיסתאן בצפון, לבשו ופשטו פרקטיקות הד'יכר והסמאע צורה בהתאם לפעימות הלב של התרבויות איתן באו הצופים במגע.

התרבות האיראנית, שירתה, הגותה וספרותה ספוגה במידה רבה בהשפעת הצופיות, אך יש להיות זהירים בנטיה לקשור גילויים שונים של תרבות זו לתופעה הצופית, במיוחד כאשר הוכחת השפעות היא ענין מסובך ביותר.

שירתו של גדול המשוררים בשפה הפרסית, הוא חאפט' (חאפז), נמצאת מזה דורות תחת פולמוס מחקרי והשאלה עד כמה נכתבה לאור המחשבה והרגש הצופי. הקושי בתרגום שירתו רבת הרבדים והמשמעויות לשפות חסרי התרבות, ואוצר המילים הלירי היחודי בו השתמש מקשים על הבחנה היכן מסתיים עולם התשוקה האנושית והיכן מתחילה ערגה הנצחית אל האלוהי,יתכן וזוהי הבחנה חסרת משמעות ואולי זו לעיתים משמעה של הצופיות עצמה.

דף מן הדיוואן של חאפט'.

קברו של חאפט' בעירו, שיראז.

כיפת מבנה הקבר, מבט מבפנים.

המוזיקה הפרסית הקלאסית, ובמיוחד קטעי השירה המכונים אוואז ׁ(آواز) עושה  שימוש רב בטקסטים אהובים מן המסורת הפואטית הפרסית, ובמסגרתה מולחנים כיום קטעי שירה של המשוררים המרכזיים של התרבות האיראנית, ובהם כאמור חאפט', סעדי וכמובן ג'לאל א דין רומי.

קטע סנטור ושירה בדסתגאה (סולם) צ'הארגאה, טקסט של סעדי, ביצוע של שג'ריאן:

עם זאת, יש לזכור שהמוזיקה הפרסית ה"קלאסית" היא תופעה אורבנית מורכבת ומרובת רבדים, אשר התפתחה תחת תנאים סוציולוגים מגוונים, ושלצופיות ניתן להתייחס רק כמקור השפעה אחד שלה, והיא אינה בהכרח המוזיקה אשר נוצרה בח'אנקות, מבני ההתועדות הצופיים, ובטקסיהם הדתיים.

אחד מן האמנים הידועים שלזכותם ניתן לזקוף לא מעט מהתגברות המודעות לשירה הצופית, ובמיוחד שירתו של רומי, באיראן עצמה, כמו גם מחוצה לה, הוא שהראם נאט'רי (شهرام ناظری‎),הטנור הכורדי-איראני.

בדומה לנעשה בלב התרבות האיראנית העירונית, למוזיקה הדתית מקום מרכזי ביותר בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן ההררי, אשר בצפון מערב איראן. כלי המרכזי בקרב קהילה זו הוא הטנבור, לאוטה קטנה העשויה עץ תות והמוחזקת ככלי קודש בטקסיהם, אשר בהם בין השאר השפעות צופיות.

אנשי האמת

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

 אחד מגדולי נגני הטנבור שיצאו מבני הקהילה הוא שייח חליל עלינג'אד המנוח, אשר מותו בנסיבות לא טבעיות בגולת שוודיה בשנת 2001, נותר תעלומה בלתי פתורה.

קהילה הקרובה במידת מה תאולוגית לקהילת האהל-י-חאק הם האלווים (Alevîlik) האנטולים שבתורכיה. זוהי קבוצה מרתקת מבחינת הרכבה האתני, עיקרי אמונתה ופולחנה הייחודי.

מאחר שקצרה היריעה מלעסוק בהם בהרחבה הראוייה, אציין רק שדתם הינה שילוב מופלא בין אלמנטים שיעי'ם למסורות הצופיות מבית מדרשו של השיח הצופי  ח'אג'י בקטש וולי, בן המאה ה13, הוא כמובן מייסד המסדר הבקטשי הנודע. פולחנם של האלווים יחודי בכך שבדומה לאהל-י-חאק אינו מתקיים במסגד אלא במבנה המכונה ג'אמווי (Cemevi), ובהיותן של הנשים בעלות מעמד שווה במעמד הפולחן.

יש לציין במאמר מוסגר כי מעמד הנשים בחברה האלווית ככלל טוב בהרבה מקהילות אחרות ברחבי העולם המוסלמי והן רשאיות להתלבש ולבחור מקצוע כרצונן, והדבר קשור גם בנטיתה של הקהילה האלווית לפרוגרסיביות פוליטית וחברתית. עמדות אלו, יחד עם דתם הייחודית העלו את האלווים על מסלול התנגשות עם האורתודוכסיה הסונית בתורכיה, עימות שלעיתים אף הביא לשפיכות דמים.

פולחן אלווי (ג'ם) הכולל נגינה בסאז, הכלי העממי המרכזי של המוזיקה האנטולית:

יכולתן של המסורות הצופיות להתאים עצמן לקהל היעד ושימושן ב"אמצעים מיומנים" (בהשאלה מן המסורת הבודהיסטית), על מנת לחדור את קליפות המאמינים הקשות בדרך לאיחוד המיוחל עם האהוב, הוא האל הביאה כאמור להטמעת מסורות מקומיות.

התפשטות הטריקות, כגון המסדר הצ'יסטי (چشتی‎) אל עבר דרום אסיה ותת היבשת ההודית, במקביל להתבססות האסלאם באיזור, הביא בסופו של דבר להתפתחות סוגה מוזיקלית יחודית לאיזור, הקוואלי (Qawwali). סוגה זו נוצרה במקביל להתפתחות המוזיקה ההינדוסטנית,תוך מזיגה של יסודות פרסיים ומקומיים והחלה את דרכה במקומות העליה לרגל שנוצרו סביב קברי קדושים צופיים (דרגאה درگاه‎ dargâh ).

בתקופה המודרנית פרצה שירת הקוואלי מתחומי הפולחן הצופי וצברה פופולאריות רבה, כולל בקרב הקהל המערבי, בין השאר בזכות פעילותו של הזמר הנודע, נוסרת פתיח עלי ח'אן (Nusrat Fateh Ali Khan).

שירת הקוואלי, בשונה מן הכבדות המסויימת השורה על המוזיקה הפרסית, מאופיינת בהתפרצות מדבקת של מקצב, זוהי שירת דבקות אמיתית, והיא אולי הנגישה ביותר לאוזן המערבית מתוך המכלול של מה שניתן להגדיר באופן גס מעט ומכליל (כטבעה של רשומה זו) כ"מוזיקה צופית".

לסיכום אוכל רק להתנצל על הנסיון לתמצת עולם כה עשיר מבחינה רוחנית, היסטורית, גאוגרפית ומוזיקלית לרשומה קצרה ושטחית שכזו, אך אני מקווה שהיא לפחות תביא את הקורא לשזוף את אזניו באור הבוהק שמפיצה המוסיקה הצופית על גילוייה השונים, אם לא להתעלות רוחנית של ממש.

ונסיים בהערה, כי העירוב התרבותי של העידן המודרני, ותופעת הניו אייג' שאפשר הווצרת תמהיל מרתק (ולעיתים מגוחך) של פרקטיקות ואמונות ממקורות שונים, אפשרה גם את חדירת המוזיקה הצופית אל לב העשייה המוזיקלית המערבית. ייתכן והתוצאה שונה מכוונתם של מייסדי המסדרים הצופים שהביאו אותה לעולם, אך אני לא בטוח שהם היו מתנגדים לחלוטין לתוצאה.

סין במרכז אסיה: נוודים, יוונים וסוסים מדממים.

בעשורים האחרונים מתגברת המעורבות הסינית באסיה המרכזית . מעורבות זו, בתחום הפוליטי, הצבאי והכלכלי נובעת מן הצורך הסיני ביצירת קשר כלכלי ופוליטי עם המזרח התיכון ואירופה, וכן בהשגת גישה למשאבים המצויים בארצות מרכז אסיה, ובהם מחצבים שונים וגז טבעי.

טקס תחילת העבודה על מקטע של צינור הגז סין-מרכז אסיה. בוכרה, אוזבקיסתאן.

"דרך המשי החדשה "-קווי גז ונפט ממרכז אסיה לסין

בנוסף מקווה סין כי הפיתוח הכלכלי המואץ באזור יעודד את היציבות הפוליטית במחוז שינג'יאנג, אשר העם התורכי אשר יושב בה, האויגורים, מתנגד לדיכוי הדתי והתרבותי הסיני וכן לתהליכי ההגירה של אוכלוסיית בני האן לשטחי הפרובינציה. כיום מספר בני האן כמעט ומשתווה לגודל האוכלוסיה האויגורית, המהווה כ-45% מכלל האוכלוסיה, וצפוי אף לעקוף אותה בתוך שנים מספר.

המערב הפרוע. שינג'יאנג (新疆)

למרות המגמה הנוכחית של המעורבות הסינית במרכז אסיה, אין זו הפעם הראשונה בה מגלה סין עניין במתרחש מעבר להרי הטיאן שאן.

הרי השמיים. טיאן שאן (天山)

המגע הראשון בין הציוויליזציה הסינית לעמי מרכז אסיה, ארע בתקופת מלחמות השיונג נו שנזכרו בפוסט הקודם. בתקופה זו שלח קיסר שושלת האן את הגנרל ז'אנג צ'יין (Zhāng Qiān 张骞), על מנת לבסס קשרים מסחריים וצבאיים עם העמים שוכני האיזורים המערביים (西域 Xīyù) ,אשר נמצאו הרחק מעבר ל"שער הירקן", גבולה המערבי של הקיסרות.

מקטע חומה במעבר שער הירקן,(玉门关Yùmén Guān) היום בדונהואנג, פרובנצית גנסו, סין.

משלחתו בת מאה האנשים של ז'אנג צ'יין קיוותה לקשור ברית עם היואה ג'י, עם נוודי אשר נדחק ממקום מושבו עם התפשטות הקונפדרציה של השיונג נו והתיישב הרחק במערב מעבר למדבר טקלמקאן והרי הטיאן שאן, על גדתו הצפונית של נהר האוקסוס.

היואה ג'י לא ששו להכנס בברית צבאית כנגד השיונג נו מטילי האימה. וכך לא מצא ז'אנג צ'יין את הברית הצבאית לה ייחל. במקום זאת מצא הגנרל דבר מה בעל ערך לא פחות-סוסים.

סוסי מלחמה ראויים הם אחד המשאבים שסין, האוטרקית לרוב, לא הצליחה מעולם להרבות בעצמה, ונאלצה לייבא מבחוץ ובמאמץ רב. עם אימוץ לוחמת הפרשים כמענה הכרחי לעליונות הצבאית של השיונג נו, היה צורך ממשי באספקה שוטפת של סוסי מלחמה מחוץ לגבולות הקיסרות.

פרש סיני, שושלת טאנג. ייתכן ומדובר בצאצא של הסוסים השמיימים של עמק פרגאנה.

בדרכו לשטחי היואה ג'י הגיע ז'אנג צ'יין מיודענו לעמק פורה, מוקף יערות אגוזי מלך ובו ערים בצורות. הכרוניקות מתארות את יושבי העמק כאנשים בהירי עור, עטורי זקנים עבותים, וחובבי יין, אותו הפיקו מכרמי הענבים הרבים הגדלים בעמק הנרחב.

העמק אליו הגיע ז'אנג, הוא עמק פרגאנה,כאשר ייתכן ותושביו, המכונים במקורות דה יואן (大宛 Dàyuān), היו יוונים (Yavana), צאצאי הכובשים המקדונים של מרכז אסיה. הממלכות ההלניות של מרכז אסיה שרדו עד תחילת המילניום הראשון לספירה, כאשר האחרונה שבהם, ממלכתו של סטרטו השני ששלט בפונג'אב, נפלה בשנת 10 לספירה, שנים רבות לאחר חיסול המדינות ההלניות העצמאיות באגן הים התיכון. למרות שתארוך מסעו של ז'אנג מציב את זיהויים של תושבי פרגאנה כיוונים בנקודה בעייתית, ייתכן שאחרי הכל מדובר היה בצאצאים של הממלכות ההלניות באיזור, ששמרו במידת מה על זהותם התרבותית.

גרגול אבן הלני. אי ח'אנום. אפגניסתאן.

מטבע של סטרטוי השני. השליט ההלניסטי האחרון במרכז אסיה. c.10 CE

 

עמק פרגאנה אליו הגיע ז'אנג נחשב לאחת הפנינים של אסיה המרכזית, ומשאת נפשם של כובשים, משוררים וגולים. אחד מן הגולים הללו,באבור, מייסד הסולטאנות המוגולית בהודו, לא חדל עד יום מותו לערוג לבוסתאנים ולפלגי המים המפכים של העמק, ממנו נאלץ לגלות.

עמק פרגאנה

הדמיה תלת מימדית של עמק פרגאנה.

מלבד כרמים, מטעי פרי ושדות דגן, גידלו תושבי פרגאנה דבר מה שמנקודת המבט הסינית, שווה היה את משקלו בזהב, והוא כמובן, סוסים.

סוסי פרגאנה היו גדולים וחזקים בהרבה מסוסי הפוני בהם השתמשו השיונג נו, וודאי יותר מן הסוסים הסיניים באותם ימים. בפי הסינים כונו סוסים אלו "סוסים שמימיים" אך פעמים רבות הם מכונים בשם המסקרן "סוסים מזיעי דם". הסיבה לכינוי זה נותרה שנוייה במחלוקת, אך השערה מקובלת גורסת כי סוסים אלו היו נגועים בטפיל נמטודי מסוג Parafilaria multipapillosa, אשר היה מנקב את עורם של הסוסים וגורם לדימום, במיוחד בשעת מאמץ.

על כל פנים, הסינים היו כה להוטים לרכוש כמויות גדולות של סוסים אלו, ושלחו כעשר משלחות סחר בשנים לאחר מסעו  של הגנרל ז'אנג, עד כדי כך שתושבי פרגאנה בלמו את הסחר בסוסים אלו, ולבסוף אף הרגו את השגריר הסיני והחרימו את  הזהב שנשא כתשלום.

התגובה הסינית הנזעמת לא איחרה לבוא, ולאחר מסע מלחמה של כעשרת אלפי לוחמים, כבשו הסינים בסערה את בירת פרגאנה, המכונה בסינית אר-שי, היא חוג'אנד של ימינו. הנצחון ב"מלחמת הסוסים השמיימים" זיכה את המנצחים בהסכם סחר ובכשלושת אלפי סוסי פרגאנה, מתוכם חצו שליש את מעבר שער הירקן, אל עבר בירת שושלת האן בצ'אנג אן.

מגע ראשון זה עם עמי האיזורים המערביים הוליד מערכת סחר מפותחת בין הציוויליזציה הסינית לבין תרבויות מרכז אסיה, ובהן בקטריה, סוגדיה, ופרתיה האיראנית. מסחר זה אפשר מעבר סחורות כגון אריגי משי, מסין דרך פרתיה ועד שווקי האימפריה הרומית, שם היה להם ביקוש כה רב עד שהמסחר בהם איים לרושש את קופות האימפריה לטובת הפרתים השנואים.

בכיוון מזרח זרמו מוצרים אשר נחשבו אקזוטיים בעיני הסינים כגון צימוקים ממרכז אסיה, זכוכית רומית, אבני לאפיס לאזולי מבקטריה ועוד סחורות רבות אחרות, מסחר הדדי זה הסיר לראשונה את המחיצה התרבותית בין מזרח ומערב, ואפשר תנועת מוצרי צריכה, אנשים ורעיונות לאורך היבשת האירואסיאתית האדירה.

דרך המשי נולדה.

 דרך זו, או למעשה רשת דרכים  אשר שינו את מהלכן על פי התקופות והתנאים הכלכלים או הפוליטים השוררים בהן, חוצה את יבשת אסיה  ממזרח למערב, מסין בצידה אחד, למזרח התיכון וערי אירופה מצד שני, תוך שהיא חוצה מעברי הרים, מדבריות ומרכזים חקלאיים.

נתיב כללי של דרך המשי.

נדמה שאין מונח שמשרה יותר קסם  על האוזן המערבית מאז נטבע במאה התשע עשרה על ידי החוקר הגרמני פון ריכטהופן ומספיקה הזכרת  שמות כגון נישאפור, סמרקנד, בוכרה, וקשגר, בכדי להעלות דימויים של שיירות גמלים עטויי אריגים שזורי זהב הפורקים את מטעני הטקסטיל, הפנינים ואבני החן, הקטורת והבשמים שלהם, על גבי שטיחים מפוארים וכבדים, כאשר עלמות חן צחות ועטויות רעלות משי שקופות ותו לא, מקרצפות את פרוותם במי ורדים זכים, ומאביסות אותם בשיש קבב מבשר טווסים.

אז ייתכן והתיאור המופרך הנ"ל, מקורו בראשי הפרוורטי בלבד, אך דימויים קרובים בהחלט נפוצים, דרכי  המשי סיפקו אמנם מוצרי יוקרה לא מעטים, ובזכותן יכלו נשות רומא להסתובב באריג השקוף, שהעלה את חמת סנקה:

"יכול אני לראות את מלבושי המשי, אם חומרים אשר אינם מסתירים את הגוף, או אפילו את מהוגנותו של אדם יכולים להקרא מלבוש….עדרי אורגות חסרות מוסר עמלות בכדי שגוף הנואפת יראה דרך שמלתה הדקה, כך שלבעלה לא תהיה איתה הכרות מעמיקה יותר, מאשר אדם זר".

סנקה. נאומים. כרך ראשון.

פריצות רומית. פרסקו מפומפיי.

למרות זאת, באופן בסיסי הועברו בהן מוצרים הרבה פחות סקסיים, כגון שעווה, דבק, עורות, דגנים, כותנה ופשתן, חומרי רפואה וצבעים. בנוסף, נסחרו המוצרים הללו לא לכל אורך התוואי ,אלא למרחקים קצרים יחסית, מעיר לעיר, משוק אל שוק, ונקנו על ידי תושבי הערים אשר על נתיבי המחסר, כמו גם על ידי נוודים אשר נזקקו למוצרים שונים אותם לא יכלו לייצר בעצם.

כאמור, היכולת לקיים מסחר ארוך טווח מושפע  מהתנאים הפוליטיים לאורך התוואי, מלחמות, מרידות וביזור פוליטי,  השפיעו מהותית על היקף הסחר העובר בנתיבי דרך המשי, כך שרשת הדרכים ידעה תקופות גאות ושפל.

תקופת שושלת האן היא כאמור תקופת השיא הראשונה של דרכי המשי.

מלבד משלחות סיניות ראשונות, שכל הנראה הגיעו עד לחצר המלוכה הפרתית, המדינה הסלווקית-הלניסטית בסוריה, וכנראה אף לרומא, הסתפקה סין על פי רוב בנוכחות מסחרית ודיפלומטית במרכז אסיה ומעבר לה, ולא ניסתה לתפוס שטחים מעבר להרי הטיאן שאן.

באגן טארים לעומת זאת, נקטה שושלת האן במדיניות של טיפוח מדינות חסות, וזאת על מנת להגן על האינטרסים הצבאיים והמסחריים שלה, תחת איום השיונג נו מצפון. במסגרת כך הוקם פרוטקטוראט של המחוזות המערביים (שנת 60 לפנה"ס) , והוקמו סדרת מוצבים לאורך מסדרון השי ( 河西走廊 Héxī Zǒuláng  ),אשר מוביל מאגן טארים אל עבר לב האימפריה. מוצבים אלו כללו עשרות אלפי חיילים על משפחותיהם. המוצבים אלו כללו חומות, ביצורים, ומגדלי איתות, אך גם היוו בסיס מסחרי קדמי של הציווילזציה הסינית. הנוכחות התרבותית הסינית בפתחה של מרכז אסיה, על הבטחון היחסי שהביאה בדרכים, עודד את תנועת הנוסעים בנתיבי המסחר.

מגדל שמירה מתקופת שושלת האן. דונהואנג. גנסו, סין.

קיסרות האן. (206 BCE – 220 CE). מסדרון השי ניכר בפינה השמאלית העליונה, עד פתחו של אגן טארים.

אחת מן התוצאות של נוכחות זאת היא התפשטות התורה הבודהיסטית מארצות מרכז אסיה, דרך אגן טארים, שם התבססו מרכזי לימוד, תרגום ונזירות מן החשובים שבעולם הבודהיסטי של המאות הראשונות לספירה. הנוכחות הבודהיסטית על גבולות התרבות הסינית אפשרה תהליך הדרגתי של התאמת הדהרמה הבודהיסטית להשקפת העולם הסינית, ובהמשך הגירה של נזירים, מתרגמים, ומומחי מדיטציה אל לב התרבות הסינית, תוך נטיעת הדהרמה במזרח אסיה, שם עוד נכונים לה פירות מופלאים.

שקיאמוני בודהא. פסל גרקו-בקטרי. המאה הראשונה לספירה.

נפילת שושלת האן ( c.220 ) בעקבות סדרת זעועים פוליטיים ומרידות, והפיצול הפוליטי שנלווה לתקופת שלושת הממלכות שבאה בעקבותיה לא קטעו לרוב את התנועה לאורך נתיבי הסחר, ובמקרים מסויימים,כגון תמיכת ממלכת ווי (魏Wèi) בקהילה הבודהיסטית אף עודדו את תנועת הנוסעים.

תחת התנאים הפוליטיים המשתנים פחתה נוכחותה הישירה של התרבות הסינית במרכז אסיה, אך כפי שנראה בקרוב, תקופת הזוהר של סין במרכז אסיה עוד נמצאת לפניה.

סין במרכז אסיה: עליית הערבה.

            隨畜牧而轉移…. 逐水草遷徙, 毋城郭常處耕田之業

 
Their wanderings follow their herds…. [and they] migrate according to the
availability of water and pasture; [they] lack regularly inhabited, fortified cities
and have no practice of agriculture.

Sima qian (c.140 BC – 86 BC) "Records of the Grand Historian"

נוודות פסטוריאלית (Nomadic Pastoralism ) בהגדרה רחבה, הינה צורה מובחנת של פעילות כלכלית הקשורה להחזקת עדרי בעלי חיים לאורך השנה במרעה פתוח, המצריכה נדידה עונתית בתוך תחומים מוגדרים, וכוללת השתתפות כלל האוכלוסיה בתהליך הנדידה.

הולדת הנוודת הפסטוריאלית קשורה קשר הדוק למהפכה החקלאית בתקופה הנאוליתית והופעתן של חברות יצרניות מזון, כאשר בתחום זה התהוו שתי התמחויות נפרדות, האחת גידול צמחים, והשניה היא אחזקת בעלי חיים.

לא מן הנמנע שחברות ציידים-לקטים החלו לביית בעלי חיים בטרם החלו בכך חברות חקלאים מוקדמות, אך רק חברות חקלאיות שברשותן עודפי תוצרת חקלאית היו מסוגלות לאחזקת בעלי חיים באופן משמעותי.

יש לציין כי כי תהליך היווצרותה של הנוודות הפסטוריאלית כתופעה מובחנת ונפרדת כלכלית וחברתית היה תהליך הדרגתי ביותר, וכי עד שלב מאוחר יחסית (האלף השלישי עד השני לפני הספירה), עוד אין ניתן לדבר על תרבות המופרדת באופן מלא מהחברות החקלאיות, או החקלאיות למחצה.

בהתמקדות בערבה הארואסיאתית, אותה רצועת עשב רחבת ידיים הנמשכת ממנצ'וריה ומונגוליה במזרח, ועד הונגריה במערב, ניתן לומר שראשיתה של הנוודות הפסטוריאלית כתופעה עצמאית קשורה קשר הדוק לביות הסוס.

עדויות ארכאולוגיות מצביעות על כך שהסוס בוית סביב האלף הרביעי לפני הספירה בערבות דרום רוסיה, והיה בתחילה קשור לחברות העוסקות בחקלאות, לא פחות מאשר בכלכלת מרעה ,נראה שהזמן הרב שיחלוף טרם הופעתם של פרשים סביב האלף הראשון לפני הספירה קשור בהתפתחויות של טכנולוגיות רכיבה מתאימות.

קבר סוס טקסי. מדבר קארא-קום. תורכמניסתאן.
תרבות הודו-אירופית מתקופת הברונזה. עמים איראנים היו ככל הנראה מראשוני הנוודים הפסטוריאלים, טרם הוחלפו בתורכים.

היתרונות הברורים של ביות הסוס כבהמת משא,אמצעי שליטה על עדרים, וכאמצעי מלחמתי ,על ידי רתימתם למרכבות קרב בשלב הראשון, אפשרו התפתחות קהילות נוודיות יותר מבעבר. קהילות אלו היו מסוגלות להעמיק את חדירתן לערבה, תוך ניצול הנישה האקולוגית שלה לשם ייצור מזון, באמצעות כלכלת מרעה.

למרות מידה הולך וגוברת של עצמאות כלכלית שאפשרה צורת חיים מתפתחת זאת ,היא נותרה תמיד קשורה קשר הדוק לקהילות החקלאיות ולמעשה נותרה תלויה בהם על מנת לספק לעצמה מוצרים הדרושים לקיומה, ביחוד דגנים, והדרך להשיג מוצרים אלו התאפשרו באמצעות סחר חליפין תמורת מוצרי מרעה ,וכאשר הנסיבות מאפשרות זו, גם בכח הזרוע.

בכלליות, המעבר מחברה בעלת כלכלה מעורבת, לחברה בעלת ייסוד נוודי דומיננטי, היה כרוך בשינוי המבנה החברתי, שינוי זה התבטא בקיומם של בתי אב אוטונומיים פחות או יותר, כאשר נקודת ההתייחסות הראשונית היא השבט.  עם זאת,  בהשפעת כח חיצוני, נטה המבנה הפוליטי של חברות נוודיות  לשקף את המבנה הפוליטי של מקבילותיהן יושבות הקבע, ועקרון זה תקף ביחוד לגבי המקרה של סין וחברות הנוודים שמצפון לה.

מונגולים -קלמיקים.

כאשר בוחנים את התהליכים הכלכליים והחברתיים באיזור הספר, צפונית לסין, נראה שישנו קשר בין התפתחות אליטה לוחמנית בערבה, למעבר אוכלוסיות מיושבות או נוודיות למחצה לאורך חיים נוודי לחלוטין, תהליך עליית אליטות אלו שהתאפשר בין השאר בשל חדירת טכנולוגיות חדשות מן הערבה המערבית, ובייחוד אלו הקשורות לרכיבה על סוסים, וכן טכנולוגיות ייצור ברזל ממרכז אסיה .

מבחינה פנים חברתית, לאליטה הלוחמת היתה גישה לעדפי מסחר ותוצרת, וכלפי חוץ היתה לה נגישות טריטוריאלית רחבת היקף כלפי קהילות אחרות, נוודיות ומיושבות ,כאשר עם האחרונות התקיימו יחסי מסחר וסימביוזה כלכלית ,אך גם יחסי עוינות. ככל שהתבססו החברות הנוודיות באיזור, הן מיצבו עצמן בעמדת עליונות על קהילות החקלאים באיזור.

פרש שיונג נו. איור מודרני.

במקורות הסינים ,מופיעים הנוודים לראשונה תחת הכינוי המכליל  胡) Hú), ומאופיינים כקהילות הירארכיות המסתמכות על גידול עדרים, ומצטיינות ברכיבה על סוסים ושימוש בקשת.

תרביויות לוחמניות אלו הגיעו לכדי הבשלה כבר במאות השביעית והשישית לפני הספירה, אך היו מוגבלות לאזורים בודדים, ומעורבןת בקהילות חקלאיות או נוודיות למחצה. קהילות אלו  מתוארות כקבוצות המאורגנות באופן רופף, ונלחמות רגלית.  קבוצות אלו נעלמות מהרשומות הסיניות סביב המאה הרביעית לפני הספירה, ונראה שהעלמות חברות אלו היא תוצאה של סיפוחן למבנה הפוליטי של הנוודים, לא פחות מאשר תגובה ללחץ שהפעילה הציוויליזציה הסינית המתפשטת.

יש לציין כי לעליית הכח הנוודי בערבה המזרחית, קדמה מעט עליית כוחו של עם נוודי נוסף בערבה המערבית של צפון הים השחור, והוא זה אשר נודע במקורות היווניים, כסקיתים. שני העמים הללו הסקיתים והשיוג נו, מתוארים במקורות היווניים והסיניים, בהתאמה, כתרבויות לוחמניות-רכובות, הדרות במגורים ארעיים, ומסתמכות על גידול עדר מקנה, ולא על חקלאות. המקורות הסיניים והיוונים מבטאים מחד בוז עמוק לתרבות הנוודית, ומאידך פליאה והערצה לעליונותם הצבאית הברורה.

מבחינת תרבות חומרית, מגלות התרבויות הנוודיות אחידות מופלאה לא רק מבחינת פיתוח ציוד קל נשיאה ההכרחי לחיי נדודים, אלא גם מבחינת  ביטויים אומנותיים, ואלה מתגלים במיוחד במה שמכונה "הסגנון החייתי" (Aniaml style), של חפצי אומנות ועיטורים אשר נתגלו ממנצ'וריה במזרח ועד הונגריה במערב.

סיכה בדמות טיגריס. שיוננג נו.

תכשיט בדמות אייל. סקיתי.

סצנת טרף. שיונג נו

סצנת טרף. תכשיט סקיתי.

אחידות זו מראה כיצד התפתחה התרבות החומרית הנוודית כתבנית נוף הולדתה, מבחינת חפצי התועלת המדברים אל ליבם של נוודים, כמו גם את האופ בו זרמו מוטיבים אומנותיים ורעיונות לאורך ים העשב האיראוסייתי.

לקראת שלהי תקופת המדינות הלוחמות, עם אימוץ הרכיבה על סוס  למטרת לחימה ,והקמת חומות בגבול הערבה ,גבר תהליך המיליטריזציה של האיזור והוקשח הגבול התרבותי והפוליטי בין האזורים.

The Qin Emperor] then sent Meng Tian with the army to attack the barbarians)
he conquered 1000 tricents of territory and extended the border up to the Yellow
River. The land acquired was entirely swamp, and the five grains could not be
cultivated there.

Sima qian "Records of the Grand Historian

אחת הקבוצות שנדחקו צפונה כתוצאה מתהליך זה, עם עליית קיסרות שושלת צ'ין, היתה קבוצת שוליים בקרב שבטי הנוודים ששכנו בעמק האורדוס, באיזור הגבול הסיני .קבוצה זאת, השיונג נו, עתידה לשמש גורם משמעותי בעיצוב היחסים בין סין הקיסרית לעמים הנוודיים שמצפון לה.

עלייתם של השיונג נו ככח הדומיננטי החלה כאמור עם הגלייתם מאדמות המרעה שלהם כתוצאה ממסע המלחמה של צבא צ'ין שיצא לטהר את האדמות הדרומיות לנהר הצהוב משבטי הHu .

את תקופת הגלות והחזרה לאדמותיהם בעמק האורדוס מוביל מנהיג שבטי (צ'אן יו) ששמו טו-מאן, מנהיג זה מודח לבסוף בידי בנו מאו-דון, אשר מצליח תוך שנים מספר לבסס את שליטתו על שבטי האיזור ולכונן לראשונה קונפדרציה שבטית בעלת מימדים משמעותיים.

האימפריה של השיונג נו.

על מנת להבין את הרקע שאפשר עליית מבנה פוליטי זה, יש להתעכב מעט על הקשר בין הכלכלה הנוודית לתנאים האקולוגיים בהם היא שוכנת מחד, והקשר שלה לכלכלה החקלאית מאידך.

הכלכלה הנוודית היתה קשורה מאז ומתמיד קשר הדוק ליכולת הנשיאה של הסביבה, ודרשה וויסות מתמיד של העדרים, בסיס כלכלה זאת, באופן שלא ירושש את הסביבה ממשאביה הטבעיים, למעשה, על פי חישובים שנעשו, כמות המקנה שהוחזקה על ידי השיונג נו, זהה לכמות המקנה במונוגליה האוטונומית של 1918.

בתוקף כך הכלכלה הנוודית רגישה מאוד לכל שינוי בתנאים הסביבתיים ,כגון בצורת, רעיית יתר או קרה, אשר עלולות לגזור דין מוות על האוכלוסיה.

מוות המוני של מקנה בעקבות דזוד (Dzud), חורף קשה ומושלג במיוחד.

כתוצאה מחוסר ביטחון כלכלי תמידי זה , העדר עודפי תוצרת משמעותיים, ולרוב גם חוסר יכולת לספק לעצמה מוצרים שונים, בעיקר דגנים, גררו תלות של הכלכלה הנוודית במקבילתה החקלאית.

ישנן דעות שונות לגבי הגורם המיידי לשינוי הפוליטי והחברתי שהביא לעליית השיונג נו ולמבנה הפוליטי הריכוזי שהקימה, אך נראה שהדבר קשור למסע המלחמה של צ'ין כלפי שבטי הנוודים ואבדן שטחי המרעה שבאו בעקבות מסע זה. המאבקים השבטיים שנוצרו בעקבות הפלישה הסינית, וביתר שאת קריסת קיסרות צ'ין שנים מועטות לאחר מכן.

קריסת הקיסרות הסינית הראשונה הותירה ריק פוליטי שאפשר לשיונג נו ומאו דון בראשם, להביס את אויבהם בערבה ולבסס קונפדרציה שבטית ריכוזית בשטח נרחב ,וזאת במקביל לעליית בית האן לשלטון.

האימפריה של שושלת האן.
(206BC -220AD)

בבואנו להסביר את מאפייני הקשר בין אימפריה נוודית כפי שהיא מתבטאת ספציפית במקרה השיונג נו ,לאימפריה הסינית ,ניתן להבחין בכך שכלפי פנים נותרת האימפריה מבנה רופף של בריתות שבטיות, כאשר הצ'אן יו מוגבל תמידית על ידי בעלי בריתו, אך אם זאת משמש המתווך היחיד בין שבטי הערבה לחצר הקיסרית הסינית.

הקונפדרציה השבטית מקיימת באופן מכוון יחסים תוקפניים עם המדינה הסינית, וזאת על מנת להביא לידי מיצוי מרבי של התועלת החומרית שניתן להפיק ממנה.

לשבטי הנוודים, מלבד מקרים בודדים ,אין שאיפה או יכולת לבצע סיפוח טריטוריאלי של סין ,ועל ידי כך לאבד את ההכנסות הנובעות מסחיטת דמי חסות וביזה.

למעשה, המבנה האוטונומי של השבטים נותר בעינו ,אך ראשי השבטים מוותרים על אוטונומיה זאת בתמורה לרווחים הזורמים מהיישות הסינית.

בהשוואה למבנה הפוליטי של הנוודים, ניתן לראות כי המבנה הפוליטי של מדינה יושבת קבע כמו סין, מבוסס על על רווחי מס שנתיים מכלל היבול החקלאי, ואלה משמשים לתמיכה במנגנוני השלטון המרכזיים.

"When it is to their advantage, they advance; when not they retreat, as they see no shame in retreat. Concern for propriety or duty does not inhibit their pursuit of advantage"

Sima qian "Records of the Grand Historian

מערכת היחסים המורכבת והמדממת לעיתים קרובות בין הציוויליזציה הסינית והתרבות הנוודית החלה כאמור להתעצב בתקופת צ'ין, השושלת הקיסרית הראשונה אשר איחדה את סין לכדי ישות פוליטית אחת.

בתקופת צ'ין הוקמה הגרסה הראשונה של מערכת הביצורים המפרידה בין סין לתחום הערבה, וזאת על מנת לבלום את פשיטות פרשי השיונג נו האימתניים.

שרידי חומה מתקופת שושלת האן. מערב גנסו. סין.

[The Xiongnu] are skilled at luring enemy troops in pursuit in order to expose the
enemy. Then when the enemy is in sight, they attack from all sides like a flock of birds. When they are pressed in battle, they scatter and disperse like drifting
clouds.

גם לאחר קריסת שושלת צ'ין, ועליית מחליפתה במעגל השושלות, היא שושלת האן, לא השתנו יחסי הכוחות באופן מהותי.

התבססותם של יחסים רשמיים בין סין של שושלת האן לבין השיונג נו החלה לאחר תבוסתו של קיסר האן הראשון גאו זו (高祖) בקרב פינג צ'נג, והבנתו כי אין ביכולת צבאו להביס את פרשי השיונג נו, וחתם עימם את הסכמי ה"הרמוניה של קרבה" (חה-צ'ין 和親 ) ,שמשמעם בפשטות קניית שלום בתמורה לסחורות, או בעברית מודרנית, פרוטקשיין.

האן גאו זו. הראשון לביתו

באופן מפורט ההסכם כלל מסירת כמויות קבועות מראש של דגנים ,יין, משי וסחורות נוספות אשר ישולמו באופן שנתי על ידי חצר האן ,לאליטת השיונג נו .

בנוסף ,כלל ההסכם את השוואת הערך של שתי הממלכות מבחינה דפלומטית, ועל ידי כך ,את קביעתה של גאופוליטיקה דו קוטבית. כהמשך ישיר לשינוי ערכי זה, סעיף נוסף קבע את העברתה של נסיכה מבית האן למאו דון לשם נישואין. יש להדגיש שמבחינת החצר הסינית לצעד זה היתה משמעות רבה יותר מאשר הרעפת כבוד על מנת לרצות את השיונג נו.צעד זה נועד על מנת ליצור קשר ישיר בין המשפחה הקיסרית הסינית לחצר הצ'אן יו בערבה, ולמעשה על ידי כך להכפיף אותה לחצר הסינית. בנוסף, תקוות ההאן היתה כי משלוח מתנות ודברי מותרות לשיונג נו תשחית את מידותיהם, תקרב אותם אידיאולוגית לחצר הסינית, ותיצור פילוג בין שורותיהם.

אריג משי מתקופת שושלת האן. אריגים מסוג זה שימשו לתחזוק המבנה הפוליטי של השיונג נו, וסופם שהתגלגלו מערבה, עד לשווקי האימפריה הרומית.

תקוותיה של סין נכזבו בשל מספר גורמים הקשורים כאמור למבנה הפוליטי של הנוודים ,ולמעשה גרמו לבסוף לכשלון הסכמי החה צ'ין, וחזרה למצב של לחימה ישירה בין המעצמות.

הסיבה הראשונה והמידית לכשלון הסיני, היתה העובדה שהצ'אן יו זכה לתמיכת ראשי השבטים, רק כל עוד הם קיבלו את חלקם מההכנסות שהתקבלו מסין, ואלה אף שימשו את הנהגת השיונג נו על מנת להרחיב את תחום השפעתם לעבר שבטים נוספים, וצירופם לאמפריה, ולא לשם צבירת הון אישי ומעמד כלכלי שהיה גם כך חסר משמעות רבה בכלכלה הנוודית.

הסיבה השניה לכשלון השיטה, היא שבשום שלב, לא היתה לצ'אן יו יכולת שליטה או אכיפה מלאה על ראשי השבטים ששרתו תחתיו, ומצב פוליטי שביר זה לא אפשר מעולם את הפסקת הפשיטות של שבטים הכלולים בקונפדרציה, על תוך הטריטוריה הסינית, ואין הדבר תלוי בכמות הסחורה שהועברה על ידי הסינים לידי השיונג נו, ולעיתים אף ארעו פשיטות שכאלו מיד לאחר הסכמת סין לדרישות חדשות של השיונג נו.

כאמור, ההסכמים הקודמים פינו את מקומם כמעט לחלוטין ללחימה ישירה תחת תקופת שלטונו של הקיסר וו-די בשנת 133 לפני הספירה ,כשהחל בסדרת מסעי מלחמה במטרה לדחוק את הנוודים צפונה, ואף שיגור מתקפות אל לב הערבה. הצבא הסיני אף עבר שינויים באותה תקופה ועבר להסתמך אף יותר על כוחו של חייל הפרשים, כתגובה לעליונותם הצבאית של השיונג נו.

פרש סיני, שושלת טאנג. אימוץ הכרחי של תרבות הלחמה הנוודית.

מדיניות זאת, אף שקצרה הצלחה בתחילה, והביאה לתקופת שקט יחסי,  גבתה מחיר כלכלי ניכר מהחצר הסינית, אשר התקשתה להמשיך ולממן את מסעות המלחמה כנגד הנוודים.  בתגובה החריפו האחרונים את מתקפותיהם על איזור הגבול, תוך שהם מנצלים נקודות חולשה בקו ההגנה הסיני, ונמוגים לעומק הערבה במקרה של פעולת תגמול. במקביל להתקפות אלו שיגרו השיונג נו הצעות להסכם שלום, בידיעה כי בטווח הארוך הסינים יהיו אלה שיתקשו לעמוד בלחימה.

לבסוף גורמים אלו עשו את פעולתם, והסינים חדלו מפעולות התקפיות, תוך הבנתם את הנחיתות הבסיסית ממנה הם סובלים בהתמודדותם עם יריב נייד ביותר, בעל עורף רחב,שאינו שש להתנגשות ישירה עם כוחותיהם העדיפים מספרית.

שינוי ביחסי הכוחות נגרם לבסוף על ידי גורם פנימי אצל השיונג נו,כאשר סביב שנת 60 לפנה"ס פרצו מאבקים פנימיים בקרב חברת שיונג נו. מאבקים אלו הביאו את האימפריה לעמדת נחיתות מול סין ולכניסתה להסכם שלום מגביל ,במסגרתו ישלח בן ערובה לחצר הסינית ,יועלה מס לקיסר ,ותוכר עליונות בן השמיים על השיונג נו.

לא אכנס כאן לפרטי הפיצול הפוליטי שנכנסה אליו אימפרית השיונג נו בשלביה המאוחרים ,ולמערכת היחסים של פלגיה השונים עם החצר הקיסרית בסין, אך נראה שבשלבים מאוחרים אלו, המבנה הקונפדרטיבי הגמיש שאפשר בתחילה לשיונג נו לצבור כוח רב, היה בעוכריה של האימפריה ,ואף סייע לשושלת האן ,שהיתה אף היא בימיה האחרונים, לשסות את פלגיה של אמפרית השיונג נו אלה כנגד אלה ,ואף שהם מופיעם בכתבים הסינים עד שנת 155 לספירה, האימפריה ככח משמעותי חדלה להתקיים.

 השיונג נו הם דוגמא ראשונה לעליית אימפרית ערבות, אשר נוצרה תוך סמביוזה גמורה עם מקיבלתה המיושבת, סמביוזה זאת, כאמור, אפיינה את הנוודות הפסטוריאלית מרגע היווצרותה, כאשר האימפריה שהקימו שבטי השיונג נו,לא היתה מסוגלת להיווצר,פוליטית, להתקיים ולשגשג, ללא התרבות המיושבת מדרום לה ,וניתן לומר שהתלות שנוצרה בין כלכלת האימפריה הקונפדרטיבית של השיונג נו, לכלכלת האימפריה יושבת הקבע של סין, הינה תצורה מורחבת של יחסי התלות הקודמים בין התרבות הנוודית לזאת החקלאית.

שדים, פרושים ועטים שחורים.

 כל מי שקרא את ארץ יצורי הפרא בילדותו לא יתקשה לזהות את מקור האיורים בספרו של מוריס סנדק זצ"ל, והמקור הוא כמובן איוריו של האמן התורכי המסתורי, מחמד סיאה קלם (محمد سیاه قلم Siyah Qalam)., "מחמד שחור העט". הדמיון בין הדמויות ומנחי הגוף שלהן מרתק, אם כי זו כנראה מקריות גמורה.

דבר כמעט לא ידוע על חייו של הצייר. רוב האיורים המשוייכים לסגנון זה מצויים כיום במוזיאון הטופקאפי באיסטנבול, ומאוגדים באלבומים המכונים מורקה (תורכית: Murakka). אלבומים אלו היו פופולרים בקרב אספנים ברחבי העולם המוסלמי, במיוחד החל מן המאה ה-16, וכללו פרטי קליגרפיה ואיורים שונים.

בשל העובדה שפרטי האלבומים נאספו ממקורות שונים ומשונים ישנו לעיתים קושי ממשי בתארוך ושיוכם הגאוגרפי המדוייק של חלק מהיצירות, והדבר נכון במיוחד לגבי הציורים המשוייכים לסיאה קלאם.  המחקר חלוק לגבי שאלת התארוך והמיקום של פעילותו, אך המחקר כיום ממקם לרוב את איזור וזמן הפעילות בח'ראסאן של המאה ה-14, אם כי חוקרים מסוימים מתארכים זאת למקומות כגון טבריז ולתקופה מאוחרת יותר, עד למאה ה-16.

ח'ראסאן הגדולה.

בנוסף לקשיי התארוך, קשה לקבוע בברור האם מדובר ביצירות פרי עטו השחורה של צייר אחד, או מספר אמנים המאוחדים סביב סגנון איורי אחד.  כך או כך מדובר באיורים שהם לטעמי, לא פחות ממכשפים.

הסגנון האיורי אינו דומה לדבר ממה שנעשה לפני או אחרי ברחבי העולם המוסלמי, ועוסק לרוב בציורי נוודים, פרושים צופים, והחביבים עלי, שדים.

בציורים ישנן השפעות סגנוניות וייצוגים של תרבות חומרית ממקור מזרח אסייאתי מובהק,כמו גם מוטיבים ונושאים שמקורם בחיי הנוודים התורכים של מרכז אסיה. עירוב השפעות אלו הינו תוצר יחודי של חלון ההזדמנויות התרבותי-היסטורי היחודי שהולידה האימפריה המונגולית. אימפריה אדירה זו, אשר שיאה במאה ה-13, הביאה למומנטום חליפין בין-תרבותי אדיר מימדים, אשר הדהד מאות שנים לאחר שהאימפריה האדירה התמוססה לערב רב של מדינות וממלכות ירשה, ואולי אף עד ימינו אנו.

מחנה נוודים. טיפול בציוד רכיבה, ערימת כלי נשק, ובישול בקזאן.

תחת שלטון המונגולים באו במגע עמים שונים, דתות, רעיונות וטכנולוגיות, תוך שהן יוצרות עירוב מרתק. ציורי הסיאה קלם הם דוגמא נפלאה לכור ההיתוך של של שלהי התקופה המונוגולית והעידן שלאחריה.

כדוגמא למפגשים חוצי היבשת שהולדיה תקופה זו, הדמויות הדמוניות בציורי סיאה קלם נושאות דמיון רב לציורי השדים מגיני הדהרמה (Dharmapāla) לסוגיהם  מן הבודהיזם המהאיאני, ובמיוחד בגרסתו הטנטרית. מפגש מחודש זה בין הבודהיזם לעולם האסלאם, כ500 שנים לאחר דעיכתו של הבודהיזם בעולם האיראני, לעולם לא היה מתאפשר ללא ניפצו גדודי הפרשים המונוגלים את המחסומים הבין תרבותיים של זמנם, תוך שהם מביאים להתכה מחודשת של מזרח ומערב זה בזה.

שדים נאבקים על רגל סוס.

שדים נאבקים סתם.

ציור המשקף נאמנה את הסגנון הייחודי של ציורי סיאה קלם, הוא הציור הנראה למעלה, בו נראים שדים המצויירים ככל הנראה בהשפעה בודהיסטית, אזוקים בשלשלאות, אחד מנגן בכלי דמוי קמנצ'ה איראני, ואחר אוחז בכלי פורצלן סיני מעוטר בכחול קובלט. ייצור כלי הפורצלן המפורסמים, המייצגים כיום בעיקר  את שושלת מינג, החל בתקופת יואן המונגולית, והתאפשר רק כאשר טכנולוגית השימוש והעיטור בכחול קובלט הועברה בעזרת אמנים פרסים מאיראן לסין, תחת שרביט השליטים המונגולים באיראן האילח'אנית ובסין של יורשי קובלאי ח'אן.

יאמה מלך המתים. דהארמהפאלה טיבטי.

שומר סף קבר (Gurdian). שושלת טאנג.מאה שמינית לספירה-מקור השפעה נוסף?.

כאמור, מבחינת האובייקטים החומריים המיוצגים בציורים, רבים מהם מייצגים מקור מזרח אסייאתי מובהק , וזה מתבטא בסגנון הלבוש והאריגים וכן בכלי המתכת וחפצים אחרים. עם זאת, השפעות אחרות, מזרח תיכוניות והלניסטיות ניכרות אף הן.

גונג קאי (龚开 Gōng Kāi) "מסעו של ז'ונג קוי. שושלת יואן.

מסעו של ז'ונג קוי. פרט.

שדים משרתים שיירה. סיאה קלם. אלבום סראי, טופקאפי.

שדים נושאים תיבות.

פרט

פרושים צופים, אולי חברי המסדר הקלנדרי האזוטרי.

רבים מאיורי סיאה קלם מייצגים תמונה העולם מרכז אסיאתי שהוא במידה רבה קדם איסלאמי, עולמם של מספרי סיפורים נודדים, המשרכים דרכם תחת שמי פלדה ובינות מאהלים מאובקים, ומספרים את מעשיותיהם הכורכות יחדיו הסטוריה ודמיון, שדים ובני אנוש, מציאות וחלום.

למרות ההשפעה הקדם איסלאמית החזקה,  מייצגים חלק  מן הציורים  סצנות מחייהם של פרושים צופים נודדים אשר שוטטו שטחי הספר שבין הערבה האירואסיאתית לשטחי התרבות המיושבת שמדרום לה. אחד המסדרים הפעילים ביותר באיזור טראנסאוקסאניה וח'ראסאן הוא המסדר, או הטריקה הקלנדרית.

מיסטיקן צופי ושד, ציור קבוצתי טרם ארוחת הערב.

מקורו של המסדר הקלנדרי ׁ(Qalandariyyah قلندریه) לוטה בערפל, אך נראה שהולדתו קשורה בזאת של קבוצה מיסטית אחרת, המלמתיה (Malâmatiyya ملامتية). תנועה זו החלה סביב המאה התשיעית לספירה, בנשאפור אשר בח'ראסאן ומייצגת את אחד השלבים הקדומים ביותר בהסטוריה של המיסטיקה האיסלאמית.  בשלביה המוקדמים, חבריה אף לא נחשבו בידי בני זמנם כצופים, כדוגמת המיסטיקנים אשר שכנו בבגדד, אלא כקבוצה נפרדת לחלוטין. קבוצה זו, כמו גם הקלנדריה שהושפעה ממנה מהווים דוגמא מייצגת של המסורת המיסטית המרכז אסיאתית, אשר ייתכן והושפעה ממסורות קדם וחוץ- איסלאמיות, ובהן שמאניזם, בודהיזם, וגורמים נוספים, אשר היו נוכחים כולם בתערובת התרבותית המרתקת אותה יצר השלטון המונוגלי בתחום שלטונו במרכז אסיה ואיראן.

נזירים בודהיסטים, או דרווישים צופים. סיאה קלם.

שמאן מונגולי

דרכה הרוחנית של המלמתיה התרכזה ברעיון כי הרובד הנמוך של נפש האדם, הנפס (نَفْس -המקביל לאגו במושגינו אנו), עשוי אף להתעצם תחת השפעת ההליכה בדרך המיסטית, וההערכה העצמית והחברתית הנלווית לכך, וכי רק תקיפת הנפס על ידי גינוי ואשמה ( ملامة malâma) מתמדת תשחוק את הנפס הקשה כאבן.

הקלאנדריה, שתחילת פריחתה במרכז אסיה החלה סביב המאה האחת עשרה, פרחה מחוץ למרכזי הלימוד הממסדיים של ערי איראן והמזרח התיכון, נטתה לגישה לא אורתודוכסית, למבנה ארגוני מבוזר, ואף קיבלה לשורותיה עבדים נמלטים, אנשי שוליים ושאר נדכאים,אשר מצאו את מקומם בחבורות אשר שוטטו בספר העולם המוסלמי. גישתם האנטי אורתודוכסית כללה בין השאר שימוש במוזיקה, ריקוד, שתיית יין ושאר שיקוצין לשם עילוי רוחני, מנהגים אשר היו לצנינים בעיני הממסד האורתודוכסי, כמו גם בעיני טריקות אחרות, כגון הנקשבנדיה,  שהתנגדה לצופיות ה"שיכורה" שהפגינו הקלנדרים.

צופים נודדים, אולי קלנדרים,

קלנדרים במאה ה-19, חובשים כובעי "קול" (Kull), ונושאים קערת נדבות (Kashkul)

ציוריו של סיאה קלם מציגים דרווישים נודדים העוסקים בנגינה, ריקוד, שיחה והתבודדות, וניכר שהכיר את עולמם היטב, ואולי אף חי בקרבם כאחד מהם.

למרבה הצער הציורים המשוייכים לסיאה קלם נותרו, בהעדר תיאור טקסטואלי, סתומים בעיננו, וניתן רק לשער את העולם המיתולוגי והרעיוני אותו הם מתארים. עולם זה של שדים, שמאנים, ומיסטיקנים צופים נודדים, עולם של אפוסים תורכיים נשכחים, וצלילי מיתר שקולם דהה, נותר חסום לאוזנינו. ניתן לקוות שבעתיד יתגלה בספריה מאובקת באיסטנבול, אצפהאן או טבריז כתב יד אשר ישפוך מעט אור חדש, על תיאורים עתיקים אלו של חיי הנוודים של מרכז אסיה.

הד לציוריו של סיאה קלם, אם כי תיתכן גם השפעה הודית מאוחרת. איור ל"הפת פיכאר" של נט'אמי (خمسه نظامی) . אסכולת בוכרה, 1648.

ניחוחה של טיבט: דרך המושק.

טיבט נתפסת, אפילו כיום תחת עול המודרנה ותחת שלטון הרפובליקה העממית הסינית והשינויים התרבותיים הנלווים אליו, כארץ אקזוטית, מסתורית ורבת פלאות.

תפיסה זו אינה חדשה והיא מלווה את הרמה הטיבטית הנישאה מזה מאות שנים. דימוי זה נובע ככל הנראה מן הטופוגרפיה ההררית של הרמה,המתנשאת בממוצע לרום של ארבעה וחצי קילומטרים. לקשיי הנגישות הנובעים מכך נוספת סגירותה היחסית בפני זרים במהלך המאה התשע עשרה, ואלה הזינו את המימד המסתורי והאקזוטי שבדימויה של טיבט.

למרות דימויים אלו, מבחינה היסטורית לא נמצאה הרמה הטיבטית  בבדידות מזהרת כפי שנדמה, והיתה קשורה בקשרים תרבותיים, פוליטיים ומסחריים עם התרבויות השכנות לה.

מבחינה דתית, אימצה טיבט את הבודהיזם אשר השתרש בה בעקבות הגירת מורים מהודו, קשמיר ומרכז אסיה אל הרמה הטיבטית. מורים כגון פדמאסמבהאבה, וימאלמיטרה ואטישה הגיעו מהודו לטיבט בהזמנת שליטים מקומיים, ולימדו בה את הבודהיזם בגרסתו הטנטרית, וזה מתקיים בה עד ימינו.

Padmasambhava

מבחינה פוליטית הקימה טיבט אימפריה אשר שיאה במאה השמינית לספירה ובמהלך תקופת קיומה התחרתה עם שושלת טאנג הסינית והח'ליפות העבאסית על שליטה במרכז אסיה. עצמתה של האיפריה באה לידי ביטוי בין השאר בפלישות צבאיות לעבר סין, מינוי מושל טיבטי לקאבול אשר באפגניסתאן של ימינו, ובמורשת הספרותית העניפה שהותירו נזירים טיבטים באגן טארים, בשינג'יאנג של ימינו.

האימפריה הטיבטית, המאה השמינית לספירה.

מבחינת מסחר,היתה טיבט  קשורה לתרבויות השונות בנתיבי סחר דרכם זרמו סחורות כגון תה סיני, אשר נסחר בתמורה לסוסים טיבטיים (ראו את הרשומה: "סוסים בעבור תה" ), ומוצרי מתכת שונים בהם מפורסמים האמנים הטיבטים עד ימינו.

אם זאת, ישנו מוצר אחד אשר בזמנים קדומים שימש שם נרדף לטיבט, ולאקזוטיקה מזרחית בגרסת ימי הביניים שלה. ומוצר זה הוא המושק.

מושק הינו חומר שמנוני וריחני המופק מן הזכרים בני משפחת איילי המושק (Sp. Moschidae), הנפוצים באזורים מיוערים במרכז אסיה ומזרחה. הזכרים מצויידים בניבים ארוכים המשמשים להפגנת עליונות טריטוריאלית. המושק נאגר בבלוטה ייחודית בסמוך לאברי המין, משמש למשיכת בנות זוג פוטנציאליות ובשל ניחוחו הייחודי, הפך מבוקש בקרב בני האדם כתרופה, וכאמצעי בישום חשוב ויקר מציאות.

אייל המושק (moschus_moschiferus)
הניבים המפותחים ניכרים.

בלוטת מושק. (לא בתמונה: אייל המושק)

בעולם האסלאם נקשרו כתרים רבים למושק, כחומר רפואי רב עוצמה המשמש בריפוי חוליים שונים ומשונים, וכניחוח המקושר לדימויים ארוטיים ומיסטיים כאחד, בשירה הפרסית והערבית.

ככל הנוגע לאיכות המושק, הטוב והמבוקש שבהם נזכר ברבים מן המקורות המוסלמים בנשימה אחת עם שמה של טיבט, אשר היוותה מבחינה היסטורית את אחד המקורות העיקריים למוצר זה.

במקורות המערב אסיאתים, מופיע המושק החל מן המאה השלישית לספירה, כאשר התייחסויות מוקדמות לו ניתן למצוא במסמכים סוע'דים מדונהואנג (敦煌), המתוארכים למאה הרביעית או מוקדם מכך, וכן במקורות תלמודיים מן המאות הרביעית והחמישית, המעלים שאלות הלכתיות בנוגע לשימוש במושק.

"אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמן חיה הוא, שמברכין עליו בורא מיני בשמים" (ברכות, מג ע"א).

ואילו הרמב"ם גרס כי "המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום" (הלכות כלי המקדש, פ"א הלכה ג')

המקורות הללו משקפים מסחר ער במושק על ידי יהודים, סוע'דים ואחרים עוד קודם לעליית האסלאם.

לאחר עליית האסלאם, מופיעים אזכורים רבים למושק בספרות הגאוגרפית, הדתית ובזאת העוסקת במסחר. המושק נתפס בספרות המוסלמית כבושם יוקרה, כחומר רפואי ראשון במעלה, ומבחינה דתית הוא נחשב לניחוח אשר הנביא מחמד בעצמו דיבר בשבחו, והמופיע בתיאורים קראאנים של גן העדן, אם כי יש ספק לגבי זיהוי וודאי של תיאורים אלו עם המושק המוכר לנו.

המקורות המוסלמים מודעים היטב למקורו של המושק בטיבט וסין, עם כי מגלים לעיתים בורות לגבי בעל החיים ממנו מופק ודרך הפקתו, ומעלים על נס את איכותו של המושק הטיבטי על פני זה הסיני. מקור מסויים מציין את המושק הסוע'די כעליון על זה שמגיע מהודו, אך מציין באותה נשימה כי מקור שני הסוגים הוא בטיבט עצמה.

ליבה של אסיה. טיבט.

עליונותו של המושק הטיבטי על זה שמקורו בסין מוסברת במקורות שונים על ידי מספר סיבות. הסיבה הראשונה היא בכך שאיילי המושק בטיבט ניזונים מעשבים ריחניים המצויים בהרי טיבט ,השניה היא משום  שהמושק הטיבטי נשמר ונמכר בצורתו הגולמית, כבלוטה מיובשת, בעוד שהסיני נמכר מיובש ומפורר, לעיתים בתוספת של חומרים זרים כגון דם או עופרת. והאחרונה מוסברת בכך שהמושק הטיבטי, בניגוד לסיני, מיובא לעולם האסלאם דרך נתיבים קצרים ויבשתיים, השומרים על איכותו, בניגוד להעברה בדרך הים שהלחות שבה עלולה לפגום בטיב החומר.

בנוגע לנתיבי המסחר המחברים את הרמה הטיבטית למערב אסיה, המקורות לא נותנים אלא תיאור כללי של נתיבים אלו. עם זאת, נראה כי בעקרון נתקיימו שני נתיבי מסחר, אחד יבשתי, מטיבט לח'ראסאן, ומשם לרחבי העולם המוסלמי, ואחד ימי ברובו, כאשר המושק הובא מן ההימאליה להודו, ומשם נישא דרך האוקיינוס ההודי לנמל דיבול (ديبل) בפקיסתאן של ימינו. מדיבול הופץ המושק לנמל שיראף (بندر سیراف), אשר לחופי איראן, לעדן שבדרום חצי האי ערב, ולנמלים נוספים. אחד מיעדיהם האחרונים של מטעני המושק היה בעראק, ומתואר כי "בהתקרב הספינות לנמל, עלה ריחו של המושק, והסוחרים לא יכלו עוד להסתירו מגובי המס. כאשר נלקח (המושק) מן הספינה, השתפר ניחוחו, וריח הים שדבק בו, נעלם".

כאמור, מספר תחנות סחר מצוינות במפורש במקורות המוסלמים, ככאלה אשר דרכן עבר המושק בדרכו מהרמה הטיבטית אל ליבו של העולם המוסלמי, ונמל דיבול אף מצוין במפה מן המאה האחת עשרה כתחילתו של נתיב לסין העובר דרך טיבט, אך גם אזכורים אלו אינם מאפשרים לשרטט נתיב סחר רציף, וודאי לא רשת דרכים.

ככל הנוגע לעוסקים בסחר במושק, נראה כי הטיבטים עצמם עסקו בכך רק בתחום המוגבל של שולי הרמה הטיבטית ומעט מעבר לה, במקומות כגון נפאל, לדאק, בהוטן, ובנגל, וכי משם המשיך המסחר על ידי גורמים הודים, סוע'דים, ערבים, יהודים, ארמנים וכן אירופאים.

נוודים טיבטים, מילאו ככל הנראה תפקיד ראשוני בשרשרת המסחר במושק.

אחד השימושים המרכזיים במושק בעולם האיסלאם היה כחומר רקע בייצור בשמים וזאת בשל יכולתו להדגיש את ריחם של חומרים אחרים, וניתן לקבוע כי המושק היה החומר הארומטי החשוב ביותר בתעשיית הבשמים המוסלמית. בשל דימויו של המושק ותוצריו כמוצרי יוקרה, ויותר מכך,בשל הקונוטציות המיניות שנלוו אליו, היה עשוי השימוש בו לעורר בעיות הלכתיות מסוימות, אך נראה כי המחלוקת היחידה שעורר בפועל היתה קשורה בעובדה כי איילי המושק מהם הופק החומר נשחטו בידי לא מוסלמים. כך או כך נראה כי גישתם של השיע'ים כלפי הנושא היתה מחמירה יותר מזאת של הסונים, שכאמור, תיארו את ריח המושק כחביב על הנביא מחמד, וככזה, הפך למוערך  שבחומרי הבישום.

בושם "משק אל ערב" יוקרתי.

המושק מסווג על פי רוב במקורות לשלוש דרגות איכות, צהוב, כהה, ושחור, הנחשב לנחות. סיווג זה תואם במידה רבה לסיווג דומה בספרות הטיבטית וההודית, כאשר שם דרגת הביניים מתוארת כחומה או אדמדמה.

הסיווג הדומה של איכויות המושק במסורות האסלאמיות והטיבטו-הודיות, מתקשר גם לתפקידו של המושק כחומר רפואי. במסורת הרפואית האסלאמית, המושק נחשב כתרופה אוניברסאלית, אשר ביכולתה לרפא כמעט כל חולי, אך באופן ספציפי הוא מתקשר לטיפול במקרים כגון מחלות לב, בעיות עינים ובמיוחד לטיפול בהרעלות.

העובדה כי למושק, כסם שכנגד לטיפול בהרעלות ובעיות עינים, תפקיד מרכזי גם ברפואה הטיבטית, עשויה להצביע על קשרים והשפעות תרבותיות הדדיות בין עולם האסלאם לרמה הטיבטית, אם כי בטיבט היו לחומר שימושים נוספים, שאינם מופיעים ברפואה האסלאמית, כגון  מזור לבעיות נפשיות וחיזוק המערכת החיסונית, וטיפול בבעיות כבד וכליות.

היבט נוסף של קשרים אפשריים בין המסורות הרפואיות של טיבט והאסלאם מתבטא בשימוש בתרופה המרפאת כל המכונה בטיבטית דאר יאק אן (dar yak an), מילה אשר מקורה במילה היוונית טריאקון (Theriakon), והתגלגלה דרך המילה הפרסית תריאכ  (تریاک ),שהיום אגב משמשת כמילה הפרסית לאופיום.

הכנת טריאק. דף מאוייר מתוך הTacuinum Sanitatis. ספר הדרכה רפואי המבוסס על מקור ערבי.

אופיום להמונים. תה "תריאכי" תורכי.

.

הרכבו של השיקוי השתנה מאיזור לאיזור, אך ביסודו הוא מכיל מרכיבים רבים ואקזוטיים, ומיועד לטיפול במגוון רחב של חוליים, ובמיוחד במקרי הכשת נחשים. נראה שיסודו ברעיון כי בכוחם של מרכיבים אקזוטיים ממחוזות רחוקים לרפא מחלות, ולהאריך חיים. בהקשר המוסלמי, יש תפקיד חשוב למושק ברקיחת טריאק, יחד עם מרכיבים אקזוטיים מארצות המזרח הרחוק והודו. באופן דומה מתכוני דאר יאק אן טיבטיים כללו חומרים אקזוטיים מארצות המערב.

---

הדמיון מבחינת אופן השימוש במושק במסורות הרפואה הטיבטיות והאסלאמיות מאפשר להניח קיום קשרים תרבותיים בין שני האיזורים. עם זאת ישנם הבדלים מהותיים בין מערכות הרפואה בטיבט ובעולם האסלאם, המתבטאות בהבדלים במסורות האבחון, והטיפול, כאשר המסורת האסלאמית שואבת במידה רבה את הידע שלה מזאת היוונית, והטיבטית קרובה בשיטותיה לזאת ההודית. נראה כי הדמיון בשימוש הרפואי במושק נדד יחד עם השימוש בו כחומר גלם, והתאים עצמו למסורת הרפואית המקומית, כאשר כיוון ההתפשטות ההגיוני הוא מטיבט והודו לעולם האסלאם.

ספר רפואה פרסי. המאה ה-13.

ספר רפואה טיבטי, ככל הנראה מועתק ממקור מן המאה ה-12.

המסחר במושק מדגים יפה מקרה בחן של האופן בו נלווים אל דרכי המסחר רעיונות וטכנולוגיות הקשורים בסחורות המועברות בהן. המקרה של המושק מדגיש קשרים מסחריים ותרבותיים בין העולם הטיבטי לעולם האסלאם. עם זאת, נראה כי קשרים אלו היו מוגבלים יחסית, בהשוואה לקשרים בין אזורים אחרים ונראה כי דרוש מחקר נוסף לגבי האופן בו התבצע המסחר בין האזורים והמתווכים המעורבים במסחר. העובדה כי סוחרים טיבטיים לא הרבו לצאת מעבר לשולי הרמה הטיבטית, וכי שלבים מאוחרים יותר של המסחר במושק התבצעו בין השאר דרך הודו כאזור ביניים, השפיעו על מידת החדירה של רעיונות וטכנולוגיות שימושיות בין מערב אסיה לטיבט. עם זאת, ידוע כי בעבר חדרו לטיבט ממרכז אסיה סחורות ממקור איראני, כדוגמת כלי כסף סאסאנים וסוע'דים ורעיונות כגון הבודהיזם, וכלי נשק ומוצרי מתכת טיבטיים אחרים זכו ליוקרה בשווקי מרכז אסיה, כך שמגע ישיר אינטנסיבי בין האיזורים אפשרי בהחלט גם בהמשך, ולא רק דרך הפריזמה של המסחר במושק.

מבחינת הקשר תרבותי, כרונולוגי וגאוגרפי, ניתן להתייחס ל"דרכי המושק" כנתיב משנה של דרכי המשי המפורסמות, בדומה לאופן בו הוגדרו דרכי מסחר נוספות בהן הובלו סחורות שונות בתקופות שונות כגון דרך הבשמים העוברת במדבריות המזרח התיכון, דרך התה והסוסים העתיקה  (茶马道), המחברת בין סין לטיבט, דרכי המסחר בין התרבויות המיושבות לערבה האירואסיאתית ו"הדרך הסיבירית", (Sibirsky trakt) בין סין לרוסיה בראשית התקופה המודרנית.

המסחר במושק אפשר מגעים בין תרבותיים בין הרמה הטיבטית לארצות השכנות לה, כמו גם זרימת עושר חומרי אל תוך טיבט עצמה, וייתכן שהיה מהגורמים שאפשרו את פריחת התרבות הטיבטית והגעתה להשגים אומנותיים ורוחניים ניכרים.

ארמון פוטלה. להסה, טיבט.

---