קיסר הוואן לי (Wanli) לשושלת מינג שלט בהסתר במשך כעשרים שנים.
התוחלת שבשליטתו מוטלת בספק רב שכן במשך תקופת שלטונו המאוחרת לא זימן את מועצת שריו ופקידיו להתייעצות יותר מאשר פעמים ספורות, וכאשר כן נאלץ להראות את פניו בציבור, התלונן על חולשה, אקזמה, שלשול, וכאבי ראש שמקורם במכת שמש, טיעון מוזר בהתחשב בכך שכמעט מעולם לא יצא מן המתחם הפנימי של העיר האסורה. על כל פנים, ההבט הנסתר של שלטונו התגלם באופן מלא.
פתיחת קברו של וואן לי וניתוח שרידיו בשנת 1958, בפקודת המפלגה הקומוניסטית הסינית, העלו שאלה היו רבויים במורפיום.
פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא צמח רפואה קדום שמקורו במזרח התיכון, ועדויות פרהיסטוריות לשימוש בו מופיעות באתרים ארכאולוגים ברחבי אגן הים התיכון ומצפון לו. ממסופוטמיה, שם שימש כגידול חקלאי התפשט לאיראן ומרכז אסיה, ומשם מזרחה על דרכי המשי המוקדמות.
בתחומי סין היה ידוע האופיום לפחות למן המאות הראשונות לספירה. ובמהלך שושלת טאנג שימש כתרופה. כבר אז כתב המשורר המשכיל יונג טאו:
"מעברי הרים רוחשי סכנה ומדרונות רופפים חוצה, עצבותו של אורח מרחוק פגה היום. פרח המיננג (פרג האופיום) הגיח אל מול ביתי"
שימושו של האופיום כתרופה נמשך לאורך השנים שלאחר טאנג. ספר הרפואה המוסלמי ה-חוי חוי יאו פנג, וחיבורים אחרים מתקופות סונג ויואן, מזכירים אותו כתרופה מוכחת לדיזנטריה, כאבי פנים, ומכת שמש.
אך לפניו הטובות של האופיום כמטיב ראש ובטן היה גם צד נסתר ואפלולי, וזה הפך אותו לנחשק בקרב נשות חצר, אלכימאים ואנשי דאו. "תרופות אביב", או מרשמים מעוררי חשק וזקפה, היו מקובלים במיוחד בקרב אלה המחפשים זרימת צ'י ללא רבב, שימור הזרע והזנת המח, או סתם לסחוט עוד לילה בזרועות קיסר בתקווה לחלץ יורש מחלציו השמימיים.
מהפכו של צמח האופיום מעוד פריט מרשם בכרכי העשביות הסיניות לסם חצר נחשק עוד יתברר כהרה גורל.
"מספר ארצות באזורים המערביים מפיקות תרופה המכונה HEPORUNG*, אותה אנו מכנים יאפיאן. היא נראית כשרף כהה, רך ודביק כדבק עור שור.טעמה מר.. והיא רעילה. עיקר שימושה היא כעזר לגבריות, חיזוק הזרע והשבת העוז. היא מגבירה את אומנותם של אלכימאים, יחסי מין ונשות חצר….מנת יתר תגרום לשלפוחיות, נפיחות ובעיות עור…סריסי חצר נשלחו לאיזורי הגבול המערבי ונמלי הים להשיגה" (Yinjing Juan).
(מיוונית, דרך פרסית: אפאיון)*
חיבת האליטה הסינית הגוברת לשרף האפל התישבה היטב עם התשורות אותן קיבלה ממדינות שכנות ורחוקות, ואלה הגיעו על נתיבי המשי שביבשה ובים, בספינתו של האדמירל המוסלמי ז'אנג חה בשובה מהודו, ובמשלוח בן מאה וחמישים קילוגרמים שנתקבל מחצר מלכות סיאם שנתקבל בצהלה בחצר האסורה בשנת 1584.
הסינים מן הסתם לא היו היחידים בשכונה שהפגינו חיבה יתרה לחומר נוסך השינה, וזה נלעס, נחלט, עושן ונבלע מיאווה ועד אגרה, אז מדוע שימשה דווקא סין, תרבות אשר נצרבה בזכרון כמדינה קונפוציאנית חובבת יציבות, טקסית, מאורגנת היטב במושגים קדם-מודרנים וסאחית למדי, ככר כה דשן לתרבות גידול האופיום וצריכתו?
ייתכן והתשובה לשאלה זאת טמונה דווקא בפרמטרים אותם מנינו, של ריבוד חברתי, טקסיות עמוקה וכלכלה עשירה. צמח התה למשל עבר אף הוא מהלך תרבותי מרתק, במהלכו נע מהיותו צמח רפואה משולי העולם הסיני, לחומר שעבר מהפך כמעט דתי, במהלכו הטמיע אכויות פואטיות דתיות ורוחניות תחת השפעה בודהיסטית, ונטמע בתורו בתרבות הצרכנית של אליטה מנהלתית ומסחרית שעיטרה אותו בפולחן חומרי של קנקני חימר מובחרים, מגשי לכה מוזהבים וכוסות פורצלן שבריריות ויקרות מפז.
נראה כי כמו כל סם טוב,התיישב האופיום על קולטנים ספציפים בתודעה התרבותית הסינית וכמו צמח התה לפניו, עבר תהליך הדרגתי של ספיגה תרבותית בה קיבל והטמיע משמעויות סמליות, חברתיות וטקסיות. האופיום פרח בגני משכילים שהללו את יופיו המשכר, בעוד שבחדרים האחוריים היווה השרף שהופק ממנו את החומר ממנו עשוייה יוקרה ותאוות בשרים, וידע השימוש בו נישא תחת ידם של משכילים, סריסים חרדים, אנשי רפואה, נשות חצר שאפתניות ובטלנים אצילים.
עם היפוך השמיים, ועליית שושלת צ'ינג. כבר היה השימוש באופיום מבוסס היטב במסדרונות האליטה הסינית.
בנתיים הצטרף אל תרבות הפנאי והבטלה הסינית "אח צעיר" מן המערב, כאשר עישון הטבק והרחתו מבקבוקי ירקן ובדולח יקרים נעשו מקובלים החל מסוף המאה ה- 17,ומקובל כי עישון הטבק שימש ככנה התרבותית עליה התיישב הרוכב של השימוש באופיום כחומר שאיפה מקובל, וצריכת האופיום כחומר עישון החליפה כמעט לחלוטין את צריכתו בבליעה.
בשיא תקופת צ'ינג כבר התקבע עישון האופיום בתרבות הפנאי של האליטות הסיניות, כאשר משכילים ארגו את השימוש בסם אל מצע קיים של מארג חברתי וצרכני, תרבות מין וזנות פורחת וטקסיות אסתטית שדמתה רבות ליחס לתה משובח וצריכתו. כלי צריכת ועישון האופיום, כללו מקטרות ירקן ושנהב, מנורות חימום מצופות עלי זהב ועטורות עגורי כסף, וכל הדרוש לקידוש טקס חברתי ספוג תענוגות חושניים ורוחניים.
"המקטרת החונאנית בפה, המנורה זורקת אור שמש סביב,
יחודיות הניחוח של יוקרת סחר ימי, עולה כאד, כענן.
הנעליים המעוגלות מתחת הן כירקן מרוכך,
הידיים העצלות על המיטה עדינות כחוט,
חברים קרובים נפגשים שנית בעלות העשן,
כה נפלא."
(ז'או גווישנג- שורות לעשן האופיום)
חזרן חונאני ונחושת מיוננאן, אמנים מומחי יד הפכו זאת ליצירה מופלאה.
יש צורך בצנע ורוגע, על מנת להפוך,
קוו ישר למקטרת מוזהבת-מעוגלת קצוות.
שוכבים מטה על מחצלת תחת ערפל,
מחזיקים את היפהפיה והניחוח עולה,
תה ויין הם בני לוויה וותיקים.
כה נפלא חולקים הם את האור האדום"
(ז'ישי ג'ושי- שיר למקטרת האופיום)
אל פתח צרכני פועם זה, נדחקו חברות המסחר של הודו המזרחית, ההולנדית, כמו גם זאת האנגלית, ולאחר מכן גופים אחרים ממשלתיים ופרטיים כאחד, ששמחו מאוד לענות על הביקוש, ובכך לפתור את בעיית מאזן הסחר שחוו בבואם לענות על הדרישה הארופית לתה ופורצלן סיני שנמכר במטילי כסף יקרים.
את הצפת השוק הסיני באופיום אירופי שמקורו בהודו תורכיה ואיראן, את נבטי ההתנגדות הקיסרית הסינית כמו גם את מלחמות האופיום שכנגד ותוצאותיהם בים, ביבשה ובאוויר הספוג עשן פרגים אין צורך לפרוס כאן, אך בסופה של תקופת צ'ינג, בעוד מתנודדת הקיסרות על מפתן קריסתה הסופית כבר היה האופיום לבבואתה השחורה של סין, כאשר לקראת סוף המאה ה-19 כבר סיפקה סין לעצמה את מירב האופיום הדרוש לשוק המקומי והפיקה כשמונים וחמישה אחוזים מן התפוקה העולמית של הסם.
גם לאחר נפילת הקיסרות וייסוד הרפובליקה, עישון האופיום הפך לבילוי מקובל במפגשים חברתיים של האליטה הפוליטית והעסקית, ושנגחאי התפרסמה במאורות אופיום ובתי בושת כה רבים, עד ששמה החלופי "זונת המזרח" נדמה כיאה לא פחות מזה המשווה אותה לפריז. מנגד, הפך אותו מחירו הזול של האופיום המקומי למנת הניחומים של מיליוני סוחרים, פועלים, גוררי ריקשות ושאר נדכאים והתאבדות בבליעת אופיום על דלתה של חותנת רודנית היה פתח מחאה ומילוט מקובל על נשות התקופה.
בראשית המאה העשרים האופיום כבר היה בכל מקום. יוננאן, סצ'ואן וגנסו היו ידועות במיוחד ביבול שהפיקו,"הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה סחרה בו כמעט בגלוי תחת חסות הצרפתים של שנגחאי, איילי המלחמה וממשל הגואומינדנג עצמו עודדו את גידול הפרגים והמיסוי שהוטל על התוצר השחור אפשר במידה רבה תזרים מזומנים שהיה כה נחוץ בשנות המלחמה.
אפילו הקומוניסטים שנתבלטו במלחמה האידיאולוגית שהכריזו על תרבות האופיום, נאלצו לגדלו ולסחור בו בשנות המשבר של המאבק ברפובליקאים ורק נצחונם במלחמת האזרחים המרה הביאה למלחמת חרמה באופיום ובתוצריו, כאשר אפילו עד שנות התשעים ידוע על חיסול ארגוני סחר אופיום ביוננאן, בהם מבריחים מוסלמים וכנופיות גוואומינדנג לשעבר שפעלו ממעבר לגבול הבורמזי.
צלליו של האופיום הסיני לא צמחו במאורות מטונפות בנמלי קנטון ובסמטאות שנגחאי אלא זחלו ראשית ממיטות הקיסרים ותחת שערי הגן הכבדים של האליטה המנהלית ומשכיליה. תרבות האופיום שהעיקה את משקלה על ההסטוריה הסינית המאוחרת נבטה על כר של ספרות עשבים רפואים ומרשמי חשק לשימוש החצר הפנימית, העמיקה שורש בתרבות הפנאי של אנשי הספר והמסחר של עיירות המזרח, הנצה מתוך מצע מבוסס של טקסיות חברתית, אסטתיקה של חפצים והשימוש בהם, והבשילה כשהיא זולגת מטה וגורפת אליה את המוני העם, פועלי דחק, משרתים וזונות. היו אלה האחרונים שנדחקו להם בין משקלו של הריבוד החברתי למהלכים גאופוליטיים ומסחריים בין לאומיים, ועודדו את מגיפת האופיום כמו גם את תגובת הנגד שעוררה, שהיא במידה רבה, ראשיתה של סין המודרנית.
את גידול פרג האופיום עוד ניתן לפגוש בגנים נסתרים ביוננאן, שאנדונג וסצ'ואן, ונראה שההקסמות המכושפת מיופיו ומן המשמעויות שמקופלות בין עלוותו המכסיפה עוד מפעמות בקרב לא מעט גננים חוטאי סוד, אך גידולו נעשה בהחבא ובצנעה מתוך ידיעה שהצללים הארוכים שמטילים ראשי הלקטיו הכבדים, עודם מתפשטים רחוק ועמוק, אל תוך פרקים אפלים בהסטוריה הסינית.
