ארכיטקטורה #2.אש, רוח , ושתיקה.

אסיה היא מולדתן של הדתות הגדולות, בודהיזם וברהמיניות, אסלאם, נצרות וקונפוציאניזם. דתות אחרות, נפוצות פחות זכו אף הן להתיר חותמן, בערו לרגע היסטורי מסויים, ודעכו, או עודן דועכות, תוך שהן משאירות את חותמן במנהג, באומנות ,ובזכרון.

בין הדתות הללו ניתן למנות את הדתות האיראניות, הזורואסטריות, והמניכאיות, וכן את השאמניזם שהיה מקובל בקרב העמים הנוודים של צפון ארואסיה, ועודנו נהוג במקומות מסויימים.

ככל הנוגע למרכז אסיה, ניתן לדבר בעיקר על שלוש מבין הדתות הללו, בודהיזם, זורואסטריות, ואסלאם.

הבודהיזם והאסלאם החיצוניות לאיזור נכנסו ל"ספינת האם" האיראנית, תוך שהן יוצרות ביטויים מקומיים, הזורואסטריות היא דת איראנית מקומית דואליסטית, כלומר המבדילה בין היסוד הרע ליסוד הטוב של היקום, ומיוצגים על ידי האל הטוב אהורה מאזדה, והאל הרע, אהרימן. פעם חיבבתי את הזורואסטרים, אולי בשל פולחן האש (המיצגת את המואר והטוב) העומד במרכזה, ואולי בשל היותה ה"אנדרדוג" באיראן שהפכה איסלאמית. עם זאת, מאז שלמדתי עליהם מעט, אני מחבב את את דת זרטושטרא פחות ופחות. בעיני היא דת שבגלגולה האחרון כדת מדינה, במסגרת האימפריה הסאסאנית, השושלת האיראנית הלא-מוסלמית האחרונה, הפכה למעין "כנסיה קתולית" שלא רק שהיתה זרה לרוב תושבי האימפריה הפרסית, אלא גם רדפה מדי פעם בפועל מערכות אמונה אחרות, בינהן את הבודהיזם, שנדחק ממזרח איראן, עד חיסולו הסופי בשל התאסלמות האוכלוסיה כולה עד למאה העשירית.

בנוסף, תרמה הזורואסטריות לא מעט לדתות המונותאיסטיות, ליהדות ומשם לנצרות והאסלאם. ישנה סבירות גבוהה לכך שרעיונות הנבואה, ההתגלות, הטהרה והטומאה, כולל הנידה, הגיעו בחלקם הגדול מהתאולוגיה הזורואסטרית. רעיונות נוספים שהתגלגלו לדתות האברהמיות הן אחרית הימים, הגאולה העולמית, ודמותו של המשיח. אני די בטוח שאהרימן יושב אי שם וצוחק למחשבה על מספר המתים שהוקרבו על מזבח הרעיונות שיצר משחק השח הנצחי בינו לבין אהורה מאזדה.

אבל כאן בארכיטקטורה עסקינן, לא בבכיינות תאולוגית, ולכן,

שני מבנים יחודיים תרמו הזורואסטרים למרכז אסיה ואיראן, מקדש האש, ומגדל השתיקה.

מקדש האש, אתשכדה (آتشکده) הוא מבנה בו התקיים פולחן המוקדש לאש קדושה, המייצגת כאמור את הייסוד הטוב והמואר שבעולם, ואל המזבח הופנו התפילות, והמזמורים מתוך הגתות הקדושות. המבנה מאופיין בכיפה, ובארבע קשתות הפונות לארבעת הכיוונים, האופיניות לאדריכלות האיראנית, הצ'אהר-טאק (چهارطاق).

מזבח אש (לא פעיל) ניאסר, מרכז איראן.
מזבח אש (לא פעיל) ניאסר, מרכז איראן.

"מגדל השתיקה" הוא מושג מערבי לחלוטין למבנה הנקרא דח'מה (دخمه). הדכמה הוא מבנה מעוגל, בעל גג שטוח ובמרכזו חלל. המבנה משמש להפקרת גופות המתים למאכל עופות דורסים. הסיבה לכך היא בכדי למנוע מגופת המת לטמא את המים והאדמה.

כיום המנהג מתקיים ככל הנראה אך ורק בהודו, בקרב קהילת הפארסי (בפ' דגושה), זורואסטרים הודים ממוצא איראני, ורק באיזורים בהם יש אוכלוסית נשרים סבירה, שכן רובה הושמדה בהרעלות בעשרות השנים האחרות.

אם אתם ילדים בני 14 ומטה הצופים בתמונות הבאות, כך נראה הגוף האנושי בהתכלותו הבלתי נמנעת. תתמודדו עם זה.

מגדל שתיקה באיראן
מגדל שתיקה באיראן
מגדל שתיקה בהודו
מגדל שתיקה בהודו
מגדל שתיקה ליד מומבאי, הודו
מגדל שתיקה ליד מומבאי, הודו
גופות בחשיפה.
גופות בחשיפה.
מקור:http://www.wonders-world.com/
מקור:http://www.wonders-world.com/
הפארסי, פארוח' בלסארא,ככל הידוע לי, לא הושם בדכמה.
הפארסי, פארוח' בלסארא,
ככל הידוע לי, לא הושם בדכמה.

למן סביבות המאה הראשונה לספירה, ועד התבססות האסלאם במזרח איראן במאה השמינית, היתה באיזור נוכחות בודהיסטית חזקה, במיוחד בבקטריה שבאיזור טג'יקיסתאן, ואפגניסתאן המודרניות, וכן באגן טארים שבשינג'יאנג של ימינו.הבודהיזם התבסס תחת שליטת האימפריה הקושאנית, עם נוודי איראני שמלכיו תמכו רבות בקהילה הבודהיסטית. בשל הסינקריטיזם האופייני לאיזור, הושפע הבודהיזם מייסודות מקומיים, איראנים ואף יוונים. בשל המגע עם היוונים, צאצאי הכובשים שהתלוו לאלכסנדר מוקדון, נוצרה למשל האומנות הגרקו-בקטרית, אולי אחת מסוגות האומנות הדתית היפות בהיסטוריה.

עם בוא האסלאם, החל תהליך של המרת דת בקרב האוכלוסיה, והסרת התמיכה הכלכלית הדרושה לשם קיום קהילה נזירית ומוסדות אחרים פסקה. כתוצאה מכך הבודהיזם נעלם מן האיזור, תחילה מבקטריה, ולאחר מכן מטארים. הבודהיזם האיראני הותיר את חותמו בעיקר בשל העובדה שממנו עברה התורה הבודהיסטית לסין, ורבים מן המתרגמים והמיסיונרים הראשונים שפעלו בסין, היו ממוצא איראני, סוגדים, פרתים, בקטרים או אחרים.

כיום השרידים היחידים הם כתבים מתפוררים,בשפות הודיות או איראניות, שמתגלים מדי פעם בטארים ואפגאניסתאן, ואתרים בודהיסטים לא מעטים, שנשתמרו בדרגות שונות, באפגניסתאן, טג'יקיסתאן, אוזבקיסתאן, ואולי מערבה עד גבול תורכמניסתאן-איראן המודרנית. יש לציין שההרס והעדר ממצאים חומרים מספקים, מקשים לשרטט תמונה מדוייקת של פני הבודהיזם האיראני, ויש לקוות שמחקרים עתידיים יתנו תמונה ברורה יותר של פני הדברים.

שני המבנים העיקריים שנותרו ,גם אם לרוב במצב הרוס למדי הם הסטופה, והוויהארא.

הסטופה היא מבנה מעוגל, המשמש לאחסון שרידים קדושים, הקשורים לרוב בבודהא, אחד מתלמידיו, או אישים בודהיסטים חשובים אחרים, וכן סוטרות, כתבים קאנונים בודהיסטים. סביב הסטופה מתנהלים טקסים כגון הקפות, מזמורים, ומדיטציה.  מוצא הסטופה מהודו, שם צורתה עגולה לחלוטין, מן הארכיטקטורה האיראנית היא קיבלה לעיתים בסיס רבוע, ולעיתים פלטפורמה מדורגת, בהמשך היא קיבלה את צורתה המזרח האסיאתית, הידועה כפגודה.

סטופת תכת-י-רסתם, אפגניסתאן, שרדה בעיקר משום שהיא חצובה בסלע מוצקמקור:www.wadsam.com
סטופת תחת-י-רסתם, אפגניסתאן, שרדה בעיקר משום שהיא חצובה בסלע מוצק
מקור:www.wadsam.com
בסיס סטופה, מס איינאק, אפגניסתאן.
בסיס סטופה, מס איינאק, אפגניסתאן.

הוויהארה היא מנזר, בסיס הקהילה והלמדנות הבודהיסטית, בה העתיקו, שיננו, ובהמשך תרגמו סוטרות לשפות שונות, ובה התפלמסו ותרגלו מדיטציה. שרידי וויהארות פזורות ברחבי מרכז אסיה בדרגות השתמרות שונות.

מנזר בודהיסטי (משוחזר חלקית). פייאז טפה, אוזבקיסתאןמקור:www.wadsam.com
מנזר בודהיסטי (משוחזר חלקית). פייאז טפה, אוזבקיסתאן
מקור:www.wadsam.com
מנזר מס איינאק, אפגניסתאן
מנזר מס איינאק, אפגניסתאן

שני אלמנטים נוספים הם פסלי בודהא, כדוגמת אלו בעמק במיאן שנהרסו באקט ברברי על ידי הטאליבאן בשנת 2001. ומערות התבודדות הפזורות בכל רחבי העולם האיראני המזרחי, ואולי אף באיראן המערבית עצמה.

אחד משני פסלי הבודהא שנהרסו על ידי הטאליבן, מערות התבודדות משמאל.
אחד משני פסלי הבודהא שנהרסו על ידי הטאליבן, מערות התבודדות משמאל.
בודהא שוכב, טג'יקיסתאן
בודהא שוכב, טג'יקיסתאן
מערות בודהיסטיות (?). חיידארי, פארס, איראן.מקור:http://www.transoxiana.org/12/compareti-iranian_buddhism.php
מערות בודהיסטיות (?). חיידארי, פארס, איראן.
מקור:http://www.transoxiana.org/12/compareti-iranian_buddhism.php

הבודהיזם האיראני נעלם, אך הותיר את חותמו בתרבויות שכנות, בטיבט, בסין, ובצורה מסויימת אפילו על האסלאם.

חלק נוסף על הבניה הדתית המוסלמית של מרכז אסיה יפורסם בקרוב.

אימאם צופי בבית חב"ד.

ייתכן וחובבי הספרות הרוסית מכירים את ספרו של טולסטוי "חאג'י מוראט". הנובלה מתארת ביד אומן את דמותו של אחד ממנהיגי המרד הקווקזי כנגד האימפריה הצארית המתרחבת. ההתפשטות האימפריאליסטית הרוסית על חשבון עמי הקווקז הביאה לתסיסה דתית שהתגלמה בהקמת האמאמת של הקווקז. ישות פוליטית קצרת ימים זאת, בהתאם לשמה ,הונהגה על ידי מספר אמאמים, בעלי קשר חזק לצופיות, הזרם המיסטי של האסלאם.

אחד מן היסודות החזקים בתנועה הצופית בקווקז של המאה ה-19 היה המורידיות, מלשון מוריד (Murid  ,مُرِيد‎),כשפירוש מניח דעת יהיה חסיד. המוריד היה תלמידו של המורשיד (مُرْشِد), המורה הרוחני שהדריכו בדרך הצופית אל האמת. רבים מן המסדרים הצופים, ויש עשרות כאלה, דוגלים בערכים סובלניים למדי, ונרדפים לעיתים על ידי האורתודוכסיה המוסלמית.

צופי מרקד
צופי מרקד

המסדר הידוע ביותר במערב הוא כנראה המסדר המוולוי שמושבו בקוניה שבתורכיה. את המסדר ייסד הצופי והמשורר הפרסי הידוע ג'לאל א דין רומי, והוא מפורסם בחסידיו הרוקדים במעגלים. דרוושים מפזזים זה טוב ויפה, רק שבהקשר של הקווקז בימים הטובים ההם, מדובר בדרווישים חמושים עד השיניים, ונחושים לסלק מאדמתם השחורה והפוריה את קיסרות רוסיא הרשעה. חאג'י מוראט מיודענו היה המוריד של האמאם השלישי בסדרת מנהיגי האמאמת, אמאם שמיל.

צופי מרסק. אמאם שאמילמקור:russiasperiphery.blogs.wm.edu
צופי מרסק. אמאם שאמיל
מקור:russiasperiphery.blogs.wm.edu

אמאם שאמיל, יליד דגסתאן, פתח בעזרת חסידיו מלחמת גרילה כנגד כוחות הכיבוש הצאריים, במה שהוגדר לבסוף כ"מלחמת הקווקז", אשר גבתה קורבנות רבים משני הצדדים (אבל הרוסים התחילו).

לבסוף בקיץ 1859, נלכד שאמיל, נלקח למסקווה, וב1869 הורשה לגלות לעיר הקדושה מכה, שם סיים את חייו. צפון הקווקז נכבש.

ומה לבית חב"ד? בקרב החב"דניקים מסתובב ניגון המיוחס לשאמיל, אשר רונן אותו בעודו אסור בבית המחבוש הרוסי, ושם שמע אותו יהודי אחד אשר מסר אותו הלאה כביטוי לערגת הנפש אל מכורתה.

והרי סיפור המעשיא:

בסופו של דבר עלתה בדעתם "המצאה": הם עשו שלום עם אותם שבטים, והבטיחו לראש השבטים – שמו הי' "שׁאַמיל" – כמה וכמה הנחות, ולאחר שנטלו מהם את כלי נשקם – שבו את "שׁאַמיל", ושילחוהו לגלות בעומק רוסיא.

בהיותו בגלות, הי' נזכר מזמן לזמן בהרים הגבוהים, ששם הי' בן-חורין כמו נשר בשמים, ולא היו עליו הגבלות בית-המאסר, ואפילו לא הגבלות של עיר מושב, והגבלות וכבלים של תרבות בכלל, והי' מתעורר בגעגועים מעומק נפשו אל ההרים הגבוהים. ואז הי' מנגן ניגון זה, שהתחלתו – געגועים, ותנועתו האחרונה – תקוה.

וכאשר יהודי שמע ניגון זה – תרגם אותו ב"אותיות" שלו, והשתמש בו בנוגע לענין ירידת הנשמה בגוף:

קודם ירידתה בגוף – היתה הנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד179, וענין זה (שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד) גופא הוא ירידה עבור הנשמה, שהרי בעצם היא למעלה עוד יותר – שקשורה עם הקב"ה בעצמו, ומקור חוצבה הוא "על ההרים הגבוהים" – "אלו אבות"180, חג"ת דאצילות, ולמעלה יותר, עד חג"ת שקודם הצמצום181. וממילא מובן שהיתה בת-חורין לגמרי, ולא הי' עלי' שום מושל ושולט.

 תורת מנחם: שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט. > 171

למרות חיפוש ברשת, לא עלה בידי לגלות כיצד נוצר למעשה הקשר בין סיפורו של האמאם השבוי לבין הניגון החסידי או אפילו מקורו הראשוני.

ניגון שאמיל:

ארכיטקטורה #1: מדעי הבוץ.

מבנים הם תבנית נוף מולדתם, ותוצר של האקלים, הגאוגרפיה, והגאולוגיה שלה. עץ היה מאז ומתמיד חומר גלם חיוני לבניה, ובסיס לארכיטקטורה המסורתית בחלקים רבים בעולם, למשל בסין וביפן בה רעידות האדמה התכופות, ושפע היערות אפשרו בניה אזרחית ומונומנטלית תוך שימוש בעץ, לעיתים ללא שימוש כלשהו בחלקי מתכת, אפילו לא מסמרים, בניה מסוג זה עמידה יחסית לרעשי אדמה, אך רגישה ביותר לשריפות.

מקדש טודאי-ג'י, נארה, יפן.מבנה העץ הגדול בעולם
מקדש טודאי-ג'י, נארה, יפן.
מבנה העץ הגדול בעולם

במזרח התיכון ובחלקים שונים של אירופה השימוש המסורתי הוא באבן, כגון אבן הגיר הנפוצה באיזורנו ושבה נעשה שימוש לבניה מזה דורות,  מערים כנעניות, דרך בתי כנסת מתקופת בית שני, מדרסות איסלאמיות, ועד החיפוי המקובל על בתים ירושלמים.

הפרתנון, אתונה, יוון.מקדש בסגנון דורי, משיש, סוג של גיר, תכלס.
הפרתנון, אתונה, יוון.
מקדש בסגנון דורי, משיש, סוג של גיר, תכלס.

בחלקים רבים של אסיה המרכזית המשאב העיקרי הוא אדמה, והרבה ממנה.

ובהתאם לכך הבניה באזורים רבים הם מלבני בוץ, שרופות, או מיובשות בשמש, בנוסף לזמינות הרבה של חומר הגלם לבניה, מאפשרת בניה מסוג זה בידוד מפני האקלים היבשתי- קיצוני השורר בליבה של אסיה. לבני הבוץ משמשים לבנית מבני מגורים, מבני ציבור ומבנים מונומנטאליים כאחד, כשההבדלים הסגנוניים בינהם מושפעים מהמסורות המקומיות, מטרת הבניה, ורמת הפאר המבוקשת.

המאוזוליאום של אסמאעיל סאמאני,בוכרה. לבנים שרופות.
המאוזוליאום של אסמאעיל סאמאני,בוכרה. לבנים שרופות.

בשל הצחיחות היחסית של רבים מן האזורים, ומיעוט הגשמים ישנה חשיבות עליונה להבטחת מקורות מים זמינים לאורך השנה. אחד האמצעים החשובים לשם אספקת מים למישורים המעובדים, הן מערכות הקארז (کاریز).

הקרז, או קנאת (قناة) בערבית, הן תעלות מים תת קרקעיות המובילות בכוח הכבידה מי הפשרת שלגים מרכסי ההרים, אל שטחי העיבוד שלמרגלותיהם.

מדובר במערכת חשובה מעין כמוה, אשר דורשת מומחיות לשם הקמתה, ותחזוקה רבה, מפאת נזקי הסחף, ושלעיתים נמתחת על גבי מאות קילומטרים.  מערכות הקרז אפשרו את שגשוגן של ערים ושטחי עיבוד מהמזרח התיכון ועד מערב סין (תורכסתאן המזרחית-שינג'יאנג), והרס שלהן, מכוון או מפאת הזנחה, משמעו הרס הנוכחות האנושית באזור. דוגמא לכך תהיה ההרס שהמיטה הפלישה המונגולית אל ח'ארסאן ומערב איראן באמצע המאה השלוש עשרה, שהביאה להפיכת אזורים נרחבים למצב הטבעי השומם. מגמה זו תוגברה בשל הבוז המונגולי הבסיסי כלפי עיבוד חקלאי, העדפתם לטיפוח שדות מרעה לסוסיהם הרבים, ומיסוי נרחב. בשלהי התקופה המונגולית באיראן היה נסיון לשנות את המצב, אך איזורים רבים נותרו בשיממונם עוד שנים רבות.

סכימה של קארז.
סכימה של קארז.
מקטע של קארז, שינג'יאנג, סין.
מקטע של קארז,
שינג'יאנג, סין.
בריכת אגירה.קאשאן, מרכז איראן.
בריכת אגירה.
קאשאן, מרכז איראן.

להביא מים זה טוב ויפה, אך לשם שימורם במצב ראוי לשימוש, יש לאחסנם, ולשם כך יש לעיתים צורך במבנה יעודי נוסף הנפוץ באיראן ואיזורים נוספים באסיה הפנימית. אב –אנבאר (آب انبار), מאגר מים תת קרקעי, המחופה לעיתים קרובות בכיפה, ולצידה מגדלי באד-גיר (بادگیر) "לוכד רוח", מבנה גאוני כפי שהוא פשוט, המאפשר לאוויר חם לצאת מן המבנה ולאוויר צונן יותר להכנס אליו תוך יצירת מערכת מיזוג אוויר פסיבית, השומרת את המים קרים, לעיתים מעלות מספר מעל נקודת הקפאון מגדלי בד גיר נפוצים מאוד באדריכלות המדברית האיראנית, וניתן לראותה בעיר הידועה יזד, אם אתם באזור.

סכימה של מערכת קארז-באדגיר.
סכימה של מערכת קארז-באדגיר.
אב-אנבאר, ובאד-גירים, יזד.
אב-אנבאר, ובאד-גירים, יזד.
יזד, מזרח איראן.מקור:http://www.thundertour.com/yazd.htm
יזד, מזרח איראן.
מקור:http://www.thundertour.com/yazd.htm

מבנה מרתק נוסף הוא היאחצ'ל, למעשה סוג של מקרר, המשמש לשמירת גושי קרח שהגיעו אף הם מן ההרים הנישאים,או נוצרו במקום על ידי מערכת בורות ותעלות קירור, עמוק אל תוך חודשי הקיץ הלוהטים, וזאת בעזרת כיפה העשוייה תערובות אקזוטיות של אדמה, אפר, קש, צמר, וחומרים אחרים, המאפשרת בידוד מירבי, ולאמיר המקומי להנות מכוס שרבט צוננת, גם בחודש מורדאד הלוהט.

יחצ'אל, קרמאן, דרום-מזרח איראן.
יחצ'אל,
קרמאן, דרום-מזרח איראן.

 בנימת סיום, ניתן לומר שמעקרונות הבניה המדברית האיראנית והמזרח תיכונית, ניתן ללמוד רבות כיצד ליצר סביבות מגורים ועבודה מותאמות אקלים וחסכניות באנרגיה, ושורשיות לאיזורנו, גם אם הדבר דורש מאיתנו להפנות את חזרה את הראש מאירופה, וחזרה להיכן שהתחת שלנו מוצב כרגע, וזוהי אסיה.

המרכז למחקר וחינוך סביבתי, סח'נין, ישראל.בניה מודרנית ועקרונות עתיקים.
המרכז למחקר וחינוך סביבתי, סח'נין, ישראל.
בניה מודרנית ועקרונות עתיקים.

מקור:http://environment.gov.il

*כל התמונות מקורן בוויקיפדיה, אלא אם כן צויין אחרת.

איראנים, תוראנים ,וגניבת מתכות.

שלושה בנים היו למלך פרידון, תור, סלם, ואיראג'. כאשר איראג', צעירו וחביבו של פרידון קיבל את נתחה המובחר של ממלכת אביו, קמו עליו שני אחיו הבכירים והרגוהו. כתוצאה ממעשה גורלי זה, והאיבה שהוליד החל העימות האפי בין איראן לתוראן, בין צאצאי איראג' האיראנים, לצאצאי תור. ממלכתם תוראן מייצגת את הכאוטי, הברברי והאפל, אל מול הסדר האיראני התרבותי והמואר. העימות בינהם חורג מגבולות העימות התרבותי והטריטוריאלי, ונושק לשאלות של טוב ורע, טהור וטמא, ומעל הכל, גורל שרירותי המעיק את משקלו על בני האדם. סיפור מסגרת זה המביל את אחד מציריו המרכזיים של האפוס האיראני "שאהנאמה" ("ספר המלכים"  شاهنامه ) אשר נכתב על ידי פרדוסי, בן המאה העשירית, ומבוסס על המיתולוגיה וההיסטוריה הקדם איסלאמית האיראנית.

רצח איראג', איור מתוך השאהנאמה.מקור:http://etcweb.princeton.edu/shahnama/view-thumb.epl?page_id=173,322,223,599,
רצח איראג', איור מתוך השאהנאמה.
מקור:http://etcweb.princeton.edu/shahnama/view-thumb.epl?page_id=173,322,223,599,

איראן במובן ההיסטורי, אינה הטריטוריה המודרנית של הרפובליקה האיסלאמית, אלא אזור נרחב ביותר הכולל את השטח מגבולות אנטוליה ואד'רבייג'אן במערב, דרך הרמה האיראנית, אפגניסתאן, וטג'יקיסתאן, ועד אגן טארים ומדבר טאקלאמקאן במזרח, הנקרא כיום פרובינצית שינג'יאנג שבמערב סין.

איזורים אלו מוגדרים כאיזורים איראנים בכח התפוצה האתנית והלשונית בה, טרם חדירת העמים התורכיים למרחב החל מן המאה העשירית לספירה. עמים איראנים כגון הסוגדים (תעתיק מדוייק: סוע'דים) על ערי המסחר העשירות שלהם ישבו בסמרקנד ובוכרה של ימינו, עמים כגון החוטאנים ישבו באגן טארים וכתבו פירושים לחיבורים בודהיסטים בשפתם האיראנית, ועמי אפגניסתאן וטג'יקיסתאן עודם דוברים ברובם ניבים של פרסית (טג'יק, דארי) או שפות איראניות אחרות כגון פשטו.

ותוראן? תוראן היא הערבה.

הערבה היא המקום בו יבול לא יצמח, ואדם לא יחרוש את אדמתה, זהו ים העשב המשתרע מצפון מזרח סין במזרח, דרך מונגוליה, קזאחסתאן, ודרום רוסיה, ועד ערבות הונגריה במערב. בערבה שוכנים הנוודים, או ליתר דיוק הנוודים הפסטוריאלים. נוודות המרעה הינה סוג מתמחה של כלכלה, אשר ככל הנראה התפצלה מן הכלכלה החקלאית המוקדמת, ותוך תלות בביות הסוס כאמצעי תחבורה, התמחתה בניצול הנישה האקולוגית הערבתית, שהייתה חסומה עד אז בפני בני האדם. הכלכלה הנוודית מתאפיינת בהחזקת עדרי בע"ח לאורך השנה במרעה פתוח, המצריכה נדידה עונתית בתוך תחומים מוגדרים, וכוללת השתתפות כלל האוכלוסיה בתהליך הנדידה.

טוראןמקור:lazy-lizard-tales.blogspot.com
תוראן
מקור:lazy-lizard-tales.blogspot.com

עם זאת, כלכלה זו אינה אוטרקית, וישנם מוצרים מסויימים אשר הנווד, בשל שטח מחייתו או ארגונו החברתי והכלכלי, לא יכול להשיג בעצמו, והוא נאלץ להשיגם מיושב הקבע החקלאי, וזאת באמצעות שוד, מסחר, או סחיטה (פרוטקשיין), יש בעייני משהו מכובד בעובדה שהפזורה הבדואית בנגב, מבלי להכנס לסוגיות פוליטיות, סוציולוגיות או לאומיות, עוסקת לעיתים בתחביב הנוודי המסורתי, והוא חילוץ רווחים חומריים מאוכלוסיית החקלאים יושבי הקבע, ובמקרה זה, באר שבע.

באופן היסטורי יושב הקבע ירא את הנווד, ומסיבה מוצדקת. הנווד, המתמחה בשליטה עילאית על הסוס ככלי תחבורה, צייד ומלחמה, החמוש בקשת מורכבת (Composite bow ) רבת עצמה, עליון צבאית על יושב הקבע מבחינה מוחלטת.

תוראני טיפוסי (לא בתמונה-סוס)
תוראני טיפוסי (לא בתמונה-סוס)

מבחינה זו, העימות האפי בין תוראן לאיראן מהווה הד לעימות תרבותי-כלכלי עתיק יומין בין האוכלוסיות האיראניות יושבות הקבע, לאלה הנוודיות. יותר מאוחר, עם כניסת העמים התורכיים (סלג'וקים, אוזבקים, אוייגורים, טטרים וכדומה) למרחב המרכז אסיאתי, הושאל הביטוי תוראני והוחל על עמים אלו. זיהוי המושג תוראני עם העמים התורכיים שהחליפו את האיראנים בנישה האקולוגית הערבתית, החל אולי כבר בימיו של פרדוסי עצמו, כאשר זה כתב את חיבורו תחת שלטונו של מחמוד מע'זנה, עבד צבאי תורכי אשר ביסס את שלטונו באיזור אפגניסתאן של ימינו, תוך יצירת תקדים שהפך לדפוס בעולם המוסלמי, והוא שליטת נוודים תורכיים על אוכלוסיות מיושבות, איראניות, מזרח תיכוניות ואחרות.

עלי עשב

תה ,ׁ(Camellia sinensis קמליה סינית), הינו צמח יחיד ומיוחד, אשר עליו וניצני עליו משמשים כמשקה הנצרך ביותר בעולם. המסחר בו הניע תהליכים כלכליים, צבאיים ופוליטיים בחלק המזרחי של אירואסיה מזה עידנים רבים, ומהווה מפלט ונחמה לדורות של עולי רגל יגעים, משוררים דווי לב, וסוחרי שטיחים חרדי פרנסה מזה עידן ועידנים.

CamelliaSinensisמקור: www.pfaf.org
CamelliaSinensis
מקור: http://www.pfaf.org

אני משתומם בכל פעם מחדש עד כמה טיפול שונה בעלי התה הגולמיים מפיק מנעד כה עשיר של ארומות שונות, עד כי שנדמה שהמשקה המופק מהם מקורו בצמחים שונים לחלוטין. מן הרעננות העדינה של התה הלבן, דרך הטעם הצמחי החזק של התה הירוק היפני כדוגמת הסנצ'ה, דרך הארומה הפרחונית הנפלאה של האולונג מסוג טייה גואן יין ( 铁观音 טייה-ברזל, גואן יין- בודהיסטווה מרכזית בבודהיזם המהאיאני), ועד הניחוח המתוק והכבד של הפ'ו אר. וכל זאת רק כתוצאה מגידול באיזורים שונים, ועיבוד שנה הכולל אידוי, התססה וייבוש.

Tie Guanyinמקור:www.pearlrivertea.com
Tie Guanyin
מקור:www.pearlrivertea.com
Pu-erhמקור :www.chinatourguide.com
Pu-erh
מקור :www.chinatourguide.com

האטימולוגיה של תה בשפות השונות מציגה מקרה מענין של האופן בו השפיעו נתיבי המסחר על האופן בו מכונה המשקה בארצות שונות.

כאשר ערבי ויהודי יושבים על כוס תה היפוטתית בשער שכם, כל אחד מהם למעשה מייצג את סופו של נתיב מסחר שונה בתה.

הערבי, שיבקש "שאי" ( شاي), ייצג את הנתיב היבשתי הצפוני של המסחר בתה, זה אשר תחילתו בצפון סין, שם הניב המקובל הוא הסינית המנדרינית, בו תה מכונה צ'ה (茶  Chá)

מצפון סין יצאו שיירות הגמלים אל עבר הערבה האירואסייאתית בעוברן דרך ערי מרכז אסיה. לבסוף הגיעו הסחורות לרמה האיראנית, למזרח התיכון, ובהמשך גם לרוסיה. כך בהתאמה, משקף שמו של המשקה את מוצאו בצפון סין. כאשר הוא מכונה צ'אי באוזבקית, רוסית ,תורכית, פרסית (چای), וכמובן בשפות רבות אחרות במרחב.

היהודי לעומת זאת, בהזמינו תה (או "תיי" בעברית מדוברת), ישתמש במילה כפי שהגיעה למערב דרך נתיבי הסחר הימי, מערי המסחר השוקקות של דרום מזרח סין דרך מייצרי מלקה, האוקייאנוס ההודי ומשם לאירופה. הסחר הימי התנהל בראשיתו בעיקר באמצעות הסחר בין חברת הודו המזרחית ההולנדית ובין סוחרים אשר דברו ניב סיני המכונה אמואי (Amoy), או סיאמן (Xiamen, 廈門話)המקובל באיזור פוג'יאן בדרום מזרח סין. בשפה זאת מכונה התה (למצוא הגיה ), וכך השתרש שמו של המשקה בשפות המערב. . ,בצרפתית (thé),ספרדית (. te,)גרמנית (. Tee,)ואנגלית (Tea). אגב ההגייה המקורית של Tea באנגלית זהה להגייה בעברית כפי שמשתקף בשורה של המשורר בן המאה ה18, אלכסנדר פופ:

 "Soft yielding mind to water glide away

And sip, with Nymphs, their elemental Tea"

כך, וככל הנראה דרך תיווך גרמני, יזמין היהודי את המשקה המהביל, תוך שימוש במילה שמקורה בנתיבי הסחר שהתחילו בדרום מזרח סין.

אור הירח מעל בית הזונות

בקיץ לח של שנת 1950 הגיעה משלחת מוסיקולוגית מהקונסרבטוריון המרכזי הסיני בבייג'ינג לעיר וושי שבמזרח סין, במטרה לתעד את המסורת המוסיקלית העממית באיזור.

במהלך הסקר, הופנתה תשומת לב החוקרים אל מתקן כלי קשת בשם אה בינג (Ābǐng).כשהגיעו אל סדנתו המאובקת, מצאו החוקרים גבר מזדקן, שערו הארוך אסוף לפקעת בסגנון דאואיסטי, והוא עיוור לחלוטין וחולה. בקשתם של החוקרים לשמוע את נגינתו נתקלה בסירוב מתנצל, והסבר כי לא נגע בכלי נגינה מזה שלוש שנים. לשאלה מדוע חדל לנגן ענה: "ערב אחד בעודי ספוג מים מסופה פתאומית, ריקשה חולפת הטיחה אותי לארץ, שברה את הלאוטה שלי, וניקבה את עור הנחש שעל האר-חו* שלי. באותו לילה ממש עכבר הגיח ואכל את שיער הסוס שבקשת האר חו.היו אלה אכן סימנים מבשרי רעות!, מאז לא העזתי להופיע שוב".

לאחר הפצרות רבות, והבטחה להשאיל לו כלי נגינה, נעתר לבסוף אה בינג לנגן בפני החוקרים, וזאת בתנאי שינתנו לו שלושה ימים להתאמן בנגינה קודם לביצוע.

לאחר שלושת הימים שהוקצו לו, פגשו החוקרים את אה בינג לשמוע ולהקליט את נגינתו. במסגרת הפגישות הוקלטו שלושה קטעים של נגינת ארחו (èrhú), ושלושה קטעי פיפה (pípá),לאוטה סינית. לרוע המזל בשלב זה אזלו סלילי ההקלטה, וההקלטות נאלצו להפסק.

החוקרים התרשמו מנגינתו של אה בינג עד כדי כך, שהציעו לו במהרה משרת הוראה בקונסרבטוריון המרכזי. למרבה הצער, אה בינג לא התאושש ממצבו הגופני  הירוד, ונפטר ברביעי בדצמבר, שנת 1950.

ההקלטות המעטות שבוצעו בשנת 1950, נכנסו לקנון המוסיקלי הלאומי בסין, והפכו את אה בינג לאחד הידועים והאהודים שבמלחינים הסינים של המאה ה- 20. סיפורו האישי של אה בינג, כמו גם האופן שבו התקבע מעמדו בסין העממית, שלוב עמוקות בהיסטוריה רבת התהפוכות של סין במאה ה- 20 , ובמאבקים האידאולוגים הקשורים בה.

תמונתו הידועה היחידה של אה בינג, נלקחה בתקופת הכיבוש היפני של וושי.
תמונתו הידועה היחידה של אה בינג, נלקחה בתקופת הכיבוש היפני של וושי.

.

"גלים גדולים שוטפים את החול" (dàlàngtáoshā ), הקלטה מקורית של אה בינג מנגן בפיפה:

.

יש לציין כי פרטים רבים בביוגרפיה המוקדמת של אה בינג נתונים תחת מחלוקת עיקשת, וקשים לאימות. המחלוקות קשורות לא רק לבירור הפרטים ההיסטורים המדוייקים לגבי חייו של אה בינג, אלא גם לנקודת המוצא האידיאולגית של הכותבים עליו, ועל כך בהמשך.

אה בינג, או בשמו הרשמי חואה יאן ג'ון (Huà Yànjūn), נולד בשנת 1893 בכפר בפאתי וושי. כבנו מחוץ לנישואין של כהן דאואיסטי, נשלח אה בינג לגדול אצל קרובי אביו, ללא ידיעה ברורה מי הוא מולידו. לבסוף נשלח חזרה למקדש בו שירת אביו, ושם החל את הכשרתו כנגן במספר כלים, בהם חליל הבמבוק (dízi), פיפה, וכמובן האר-חו. בעקבות הדמיון הגובר באופן חשוד בין הכהן והנער, החל אה בינג הצעיר להחשף לרחש השמועות וקריאות הגנאי  הקשורות בהיותו ממזר. גילוי זה, דרך הקנטות אנשי הקהילה, פצע את ליבו ,והותיר אותו מסוגר ומבודד, כאשר כלי הנגינה משמשים לו נחמה.

אה בינג נחשף מגיל צעיר לסגנונות מוזיקלים שונים, ממוזיקה דתית דאואיסטית, דרך אופרה עממית, ועד למארשים צבאיים בסגנון מערבי אשר חדרו לסין בשנותיה האחרונות של קיסרות שושלת צ'ינג ובתקופת הרפובליקה שבאה אחריה. סגנונות שונים אלו השתלבו זה בזה בנגינתו.

לאחר מות אביו, אליו היה קשור מאוד, החל אה בינג לפקוד בקביעות את בתי הזונות ומאורות האופיום המקומיות. התרומות הדלות שזרמו למקדש לא הספיקו למימון תחביביו החדשים, והוא החל למכור את תשמישי הקדושה של המקדש, ובהמשך את הנכסים שהותיר אביו לטיפולו. לבסוף, באחד מביקוריו הרבים בבתי הבושת לקה בעגבת, וזאת נתנה את אותותיה בראייתו, שהלכה והתדרדרה.

העוורון ההולך וגובר הקשה על אה בינג לתפקד בטקסים המורכבים במקדש, והקשו עליו אף יותר למצוא פרנסה.הוא התעוור לחלוטין עד גיל 35 ולבסוף מצא את מקומו בתחתית החברתית, כנגן רחוב.

המוזיקאי העיוור נהג לשוטט ברחובות וושי, ולאלתר קטעי נגינה המעורבים בסיפורי עם, חדשות ועניינים אקטואלים אחרים, תוך שהוא משנה את סגנון האלתור במטרה לרתק את מאזיניו ולעודדם להשיב לו כגמולו.

המאורעות ששטפו את סין במהלך שנות העשרים, השלושים והארבעים, היו כמעין שופע של חומרים לנגינתו של אה בינג. בתקופה זו נקרעה המדינה העצומה בין אילי המלחמה הרבים אשר נאבקו זה בזה, תוך שהם מביאים חורבן לאיזורים רבים. מלחמתה של המפלגה הרפובליקאית הסינית, הכח הדומיננטי בסין של אז, באילי המלחמה מחד, ובמפלגה הקומוניסטית המתעצמת מאידך, הוסיפה לאנרכיה ואם אין די בכך, נתווספה הפלישה היפנית לסין בשנות השלושים, ומעשי הזוועה שהביאה איתה,אשר נמשכו עד לסיום מלחה"ע השניה.

"האזנה לאורנים" (tīngsōng ),מאת אה בינג:

.

אין כמעט שרידים ממשיים מיצירתו של אה בינג בשנים אלו, אך עדויות שמיעה מספרות שידע כשש מאות מלודיות שונות בהן השתמש לנגינתו ואותן ליווה בשירה על נושאים שונים, למשל על נערה משרתת הנאנסת בידי בעלי האחוזה בה עבדה, על הפיכת מקדשו לאורווה בידי אנשי המפלגה הרפובליקאית, ועל אימת הפלישה היפנית.

יש לזכור שהביוגרפיות השונות של אה בינג החלו להכתב לאחר נצחון המפלגה הקומוניסטית, והקמת סין העממית. בהתאם לרוח התקופה, היתה חשיבות אידיאולגית בלתי מבוטלת לשאלת הרקע של יצרני התכנים התרבותיים, ונעשתה בחינה מדוקדקת של מי ראוי ומי לא ראוי להכנס לרפרטואר הלאומי.

לאור ההקלטות המעטות שנעשו ליצירתו של אה בינג, ומצד השני הענין הגובר בו לאחר פרסומן, הייתה חשיבות רבה לשאלת הרקע שלו ותכני יצירתו. מטעמי אלו, ניתן להבין מדוע הדימוי של נגן רחוב עממי השר על עוולות התקופה הקדם-קומוניסטית הועדף על פני זה של דאואיסט שיכור, מכור לאופיום וחובב זנות, ומקשה על בירור הפרטים המדויקים לגבי חייו.

ההקלטה המקורית של "ארצואן לאור הירח":

.

יצירתו הידועה ביותר של אה בינג והאהובה ביותר הינה זו המכונה "ארצואן לאור הירח " (二泉映月 èrquán yìng yuè), הקרויה על שם מעין מפורסם באיזור עיר מגוריו של אה בינג. כאשר נשאל על כך, ענה אה בינג כי אין מדובר ביצירה אותנטית שלו אלא במלודיה המבוססת על מנגינה דאואיסטית שהכיר. עם זאת הועלו טענות כי מדובר ביצירה מקורית של אה בינג, אשר מטעמיו שלו נמנע לקחת עליה קרדיט.

כך או כך, היצירה זכתה לפרשנויות שונות, הנובעות כאמור מנקודת המוצא של המתבונן. מיצירה המבטאת את חייו הקשים של האדם הפשוט בסין הפרה-קומוניסטית, ועד נקודת מבט רומנטית לאומנית המגלמת את יופיה של המולדת תחת שמי הירח, מבקר אחד אף התפייט וכתב, "קשה להבחין איזה חלק ביצירה מבטא את מי המעין, ואיזה את אור הירח".

אי הנוחות הקומוניסטית מן ההיסטוריה הבעיתית של אה בינג מיוצגת בטענה של מוסיקולוג אחר, שמצא קשר מלודי ישיר בין הלחן של "ארצואן" ליצירה עממית אחרת, הידועה כשיר בית זונות מובהק המשמש לפיתוי לקוחות פוטנציאלים.

הרעיון של להיט בתי בושת המנוגן קבל עם ועדה בפני הפרולטריון, היה גורם בוודאי לכל איש מפלגה מסור חוסר נוחות ספציפי למדי.

כך או כך, ועל אף הפרשנויות הסותרות שניתנו לה, יצירתו של אה בינג, "ארצואן" זכתה לבסוף להכנס לקנון הלאומי, תוך שהיא נודדת מקרן הרחוב המאובק, אל אולמות הקונצרטים החשובים במדינה , ומראשו אפוף האופיום של נגן עיוור וחולה, אל עמודי התווים של הנגנים המובילים בסין.

ביצוע תזמורתי של "ארצואן לאור הלבנה":

.

*אר-חו, (二胡 èrhú,,"כלי נגינה ברברי בעל שני מיתרים") בן למשפחה נרחבת של כינורות ברך, קרוביהם של הרבאב המזרח תיכוני והקמאנג'ה המרכז אסיאתי, אשר נעשה בהם שימוש נרחב בסין לפחות מזה אלף שנים. בדומה לשאר הכלים בני המשפחה בסין, הארחו מורכב מתיבת תהודה גלילית או מצולעת העשוייה עץ, עליה מתוח לרוב עור פיתון. אל תיבת התהודה מחובר צוואר הכלי, ה עשוי עץ אף הוא, ובסופו קבועים המפתחות. בהתאם לשמו, לאר-חו שני מיתרי מתכת, ובניהם קבועה הקשת, העשוייה במבוק ושיער סוס.

מבחינה היסטורית לא ניתן להפריז בחשיבות משפחת כלים זאת לגבי המוזיקה הסינית, והם מרכזיים בכל היבט שלה. מפינת הרחוב לחצרות האצולה, מבתי תה מאובקים ועד אולמות הקונצרטים בשנגחאי, ועד לשימוש באופרה ובקולנוע. אם זאת, עד ההתמקצעות בתחום המוזיקה סינית בשנות ה- 30 ולימוד מלווה בתיווי מערבי או אחר, רבים מן הנגנים הגיעו משדרות החברה הנמוכות, והלימוד נעשה על ידי שמיעה וחיקוי.

.

**דאואיזם:

מושג גג למגוון עצום של אמונות, פרקטיקות וגישות פילוסופיות, ואחת ממערכות האמונה העיקריות בסין.הדאו מתייחס היסטורית להוגה לאו דזה ולמשנתו, אך  כיום מדובר במידה רבה בפרקטיקות העוסקות בקוסמולוגיה, אלכימיה, רפואה וכדומה. אה בינג השתייך לקהילה דאואיסטית, הוכשר כנגן בטקסיה, וככל הנראה נותר דאואיסט עד יומו האחרון.

.

קטעי אר-חו נוספים:

"מירוץ סוסים" (赛马 sàimǎ) מאת הואנג חאי חואה (huáng hǎi huái)

.

The Hsu Nami ,הרכב פרוג אמריקאי, העושה שימוש באר-חו.

.

עצים במגשים

בגיל ארבע עשרה שנים קיבלתי מסבתי עץ זית קטן, כמה עציצים שטוחים ומזמרה מוזרה שהביאה מיפן. מאז אני אוהב בונסאי. העיסוק שלי בתחום ידע תקופות גאות ושפל, אשר נבעו משיקולי מקום, התעסקות בתחומי ענין אחרים, וכמה הייתי מסוגל שלא להתאבל על עצים שהושקע בהם זמן ורגש רב והלכו לעולם שכולו קומפוסט בנסיבות שלרוב לא היו תלויות בי. כיום רוב העצים העלובים שאני מגדל בעצם מגודלים על ידי אבי, ישפיע אללה ברכה על ידיו, שלא בחר בכך אמנם, אך נושא את העול בשתיקה נאצלה.

אדר כפני (Acer Palmatum)של וולטר פל (Walter Pall)
אדר כפני (Acer Palmatum)
של וולטר פל (Walter Pall)

בונסאי הוא ענין לכאורה פשוט, מדובר בעץ קטן במגש. אבל, וזהו אבל גדול, בניגוד מוחלט לגדמי הברכיכטון  הפורטולוקריה והפיקוס שמשתלות הייצור תוקעות בעציצי קרמיקה מצועצעים ונמכרים כעצי אהבה, שפע ואושר לכל המרבה במחיר, הדבר האמיתי הוא הרבה יותר מכך. הענין הוא תחושה.

לא בונסאי
לא בונסאי

בונסאי טוב אמור להעביר את התחושה  של עץ עול ימים בסביבתו הטבעית, וזאת ללא חריגה ממסגרת מירבית שגובהה כמטר אחד. כיצד עושים זאת? כאן נכנס השילוב בין טכניקה לאינטואיציה.

אומנות גידול הבונסאי היא אידיאל, היא יצירה מלאכותית שחומר הגלם שלה הוא הטבעי. אמן הבונסאי מציג אידיאליזציה של הטבע,  את הרצון להביא את עוצמתו של הפראי לביטויו העליון. אני מתחייב על כך שאין כמעט מגדל בונסאי שרואה עץ אורן ממרחק ולא חוכך בדעתו איזה ענף להוריד בכדי להבליט את מבנה ענפיו, העיקול בגזעו, או הסיקוס של שורשיו, ולהביא את העץ למיצוי מלוא הפוטנציאל שלו מבחינה אסטטית.

שמעתי כבר יותר מדי טענות כי אומנות הבונסאי היא התעללות בצמחים, משום שהיא כרוכה בגיזום שורשים תכוף למדי, ועיצוב הענפים על ידי כיפופם וקיבועם בטכניקות שונות. הדבר הינו משולל יסוד, ונובע מחוסר הבנה גמור של הפזיולוגיה של הצמח. הדבר דומה להתעללות שעובר הדשא כאשר הוא מכוסח, או מטע הנשירים כאשר הוא עובר גיזום.

למעשה, עצי בונסאי, בטיפול מתאים, עשויים לגדול ולשגשג מאות שנים, לעיתים יותר מאשר אחיהם לזן בטבע. תחזוק עץ בונסאי אינו דבר של מה בכך הוא דורש השקיה תכופה, לעיתים שלוש פעמים ביום, כמו למשל בקיץ הישראלי. הוא דורש תשומת לב רבה לבריאות העץ ולחיוניותו. הוא דורש גיזום סדיר, דישון, ועיצוב. הצמח שומר על חיונויות במידה רבה, בזכות גיזום השורשים הסדיר המאפשר לו להתחדש ולגדל שורשונים חדשים החיוניים לקליטה יעילה של חומרי הזנה ומים. גיזום השורשים מתבצע פעם בשנה, עד פעם בחמש שנים, תלוי בזן העץ. זהו עיסוק מלהיב ומרגש, אך דורש תשומת לב מתמדת וטיפול מסור וחסר פשרות, שלא מתאים לכל אחד.

 אורן יפני לבן (pinus parvifolia) ,בן כ-400 שנים. שרד את הפיצוץ הגרעיני בהירושימה
אורן יפני לבן (pinus parvifolia) ,בן כ-400 שנים. שרד את הפיצוץ הגרעיני בהירושימה

היסטוריה:

אומנות הבונסאי החלה בסין, ככל הנראה כאשר אנשי רפואה ונזירים נשאו עמם כלי חרס ובהם צמחי מרפא, אשר התעצו עם השנים וקיבלו מראה חסון ו, טוב, עצי משהו.

עם הזמן הובחן בערך האסתטי של הצמחים המעוצים הללו, והם טופחו לשם הנאה, ולא רק בשל הייתרונות הרפואיים שלהם, וגידולם לא הוגבל לצמחי מרפא.

הסגנון הסיני של הבונסאי, או בשמו המקורי פנזאי (盆栽 pénzāi), נותר עד היום פרוע משהו, ונטורליסטי, אם כי שוב, נטורליסטי באופן האידיאלי שבו הסינים תופסים את הטבע, ומזכיר את ציורי הדיו שלהם.

מסין, כמו דברים רבים וטובים נדדה האומנות ליפן, שם היא זכתה לעיבוד מקומי, פורמלי, ומעט נוקשה לעיתים. כיום ניתן לדבר על קטגוריות ממש, על בסיסן עומדים עצים לשיפוט בתערוכות ובתחרויות. הקטגוריות מבוססות על סגנון עיצוב, כגון "פורמלי" "פורמלי נטוי" ,"מפלי" ,"מפלי למחצה" "שתילה קבוצתית" וכדומה. בנוסף ישנה קטגורית הגודל, כאשר המנעד נע בין עצים זעירים שניתן להחזיק בשתי אצבעות, ועד למגשים גדולים הדורשים שני אנשים על מנת להרימם.

בין המינים האהובים ביותר לגידול באיזורים קרירים, ניתן למנות את האדר (מייפל) הכפני (Acer Palmatum) על עלוותו האדומה,  האורן השחור (Pinus Nigra ) על מחטיו הקצרים והצפופים, הוויסטריה הסינית (Wisteria sinensis) על אשכולות פריחתה הסגולה, השזיף(Prunus),והאהוב עלי, הגינקו הדו-אונתי (Ginkgo Biloba), אשר על יופיו אין עוררין.

גינגקו דו אונתי (Gingko Biloba)מקור: bonsaitreesandpots.com
גינגקו דו אונתי (Gingko Biloba)
מקור: bonsaitreesandpots.com

בלבנט המהביל יש לצערי  בעיתיות מסויימת  בגידול חלק גדול מן המינים אשר מקורם באיזורים ממוזגים, וגם את חלקם ניתן לגדל, הם דורשים תשומת לב מיוחדת, ובכל מקרה לרוב לא נראים במיטבם.  עם זאת ישנם מינים מקומיים, או אחרים אשר יכולים לשגשג בארץ, זית(Olea europea) הוא חומר גלם נפלא, מבחינת עמידות, מרקם גזע ועלווה. אלונים מקומיים כגון אלון תבור, או תולע יכולים אף הם לשמש חומר גלם יפהפיה, האלון המצוי רגיש מעט להתעסקות עם מערכת השורשים שלו. מינים מתאימים אחרים הם תות לבן, חרוב, אשל, וכמובן הפיקוסים (Ficus sp) החסונים על מינהם השונים, שישרדו גם את הגנן הגרוע ביותר.

תחת שמיים פתוחים

  1. אסיה הינה הגוף היבשתי הגדול בכדור הארץ  והיא במידה רבה המנוע ההיסטורי של האנושות, איני יוצא מנקודת הנחה שלהיסטוריה האנושית יש כיוון או תכלית, אך את זרעי התהליכים הגדולים אשר הביאו את האנושות מציידות לקטות, לאנרגיה גרעינית ותכניות ריאליטי, ניתן למצוא, לטוב או לרע, בשטח האדמה הנרחב המשתרע בין האיים הבריטיים במערב, ועד יפן שבמזרח.

    באסיה הומצא הכתב, אשר איפשר הופעה של מבני שלטון חדשים ומורכבים, ובאופן אנכרוניסטי מעט, התחיל את מה שאנו מכנים היסטוריה. באסיה הומצא הגלגל, ובוית הסוס, אשר שינו את האופן בו בני האדם נעים במרחב, מחליפים סחורות, אוכלוסיות, דעות, ונלחמים. מאסיה יצאה משפחת השפות אשר למעשה שולטת היום ברוב רובו של העולם, והיא משפחת השפות ההודו-אירופאית. באסיה נבנו היישובים העירוניים הראשונים, והיא מולדתן של רוב הדתות הגדולות הקיימות בימינו מן הדתות האברהמיות והברהמיניות ועד הדתות הסיניות והאיראניות., בדברים אלו אין כוונה לזלזל בתרבויות אחרות אשר איתרא מזלן להווצר מחוץ לעולם האמיתי, וסליחתי עם התרבויות הפרה קולומביאניות והאפריקניות, אך הדברים המעניינים באמת התרחשו אי שם בין אירלנד והונשו.

    עד התקופה המודרנית ועליית המערב, ניתן לדעתי לדבר על שלוש תרבויות ציר אסייאתיות, מעין "ספינות אם", אשר הקרינו על סביבתן וזו על זו תוך יצרית תופעות מקוריות מחד, וסינקריטיסיטיות מאידך, כאשר האחרונות הן לטעמי המעניינות ביותר. תרבויות אלו  הן האיראנית, הסינית וההודית. שלוש תרבויות אלו, אם ליצור הכללה גסה לצורך הדיון, מאופיינות בלכידות תרבותית והמשכיות משלב מוקדם יחסית של ההיסטוריה, הן יצרו דתות ומערכות אמונה שהתפתחו, הסתעפו ויצרו מערכות נוספות, אידיאלים אסתטיים ונורמות שלטוניות ומנהלתיות יציבות, אשר יוצאו לאזורים שכנים, אשר עליהם הקרינו לעיתים יותר מתרבות ציר אחת. אין הכוונה בכך שתרבויות דרום מזרח אסיה, המזרח התיכון או טיבט לא ספגו השפעה ממקומות אפשריים נוספים או יצרו תרבות אוטונומית, אך ניתן לקבוע במידה רבה של וודאות שהגורמים החיצוניים המשפיעים ביותר על תרבות אזורים אלו, הן אחת או יותר משלוש התרבויות האסיאתיות הגדולות.

    המגעים בין אזוריה השונים של אסיה (והכוונה כאן היא גם לאירופה, שבעיני היא יבשת כמו שאלג'יר היא יבשת), הולידו התפתחויות שונות ומרתקות בתחומי האומנות, הדת, הטכנולוגיה, הפוליטיקה, ובאופן כללי יצרו עושר תרבותי מגוון ביותר, שהשפיע באופן מהותי על האופן בו התפתח העולם בו אנו חיים כיום.

    בלוג זה יוקדש למגעים אלו, ואחרים.

     מקור:www.macalester.edu
    מקור:www.macalester.edu

כשאסיה היתה העולם

בואו נוציא את הג'וקר מהחבילה, בסדר?

האימפריה המונגולית בשלבי הקמתה היתה אחראית ככל הנראה למותם של מליוני אנשים, הרס של ערים וחרבן של קהילות רבות ברחבי העולם המיושב, בעיקר בעולם האסלאם אך גם בסין ובמערב אסיה (והחלק המכונה אירופה על ידי מספר היסטוריונים אזוטרים). ההרג והחרבן היו חלק מטקטיקה רחבה שנועדה להקל על כיבושים עתידיים, ולמנוע מרידות אפשריות באיזורים שנכבשו. גם אם ניתן לציין שאוכלוסיות הושמדו באופן יסודי למדי רק כאשר  גילו התנגדות, ממדי ההרס היו משמעותיים, ואיזורים נרחבים במרכז אסיה ובאיראן נותרו שוממים דורות רבים לאחר התפרקות האימפריה.

וזהו זה, זאת הפעם האחרונה שידובר בה על ממדי ההרס והחרבן שהמיטו המונגולים על אירואסיה, את העיסוק בזכויות וחיי אדם יקרים אני מניח לגלגול החיים הנוכחי שלי, בו יש לעיסוק זה משמעות. ולא לתקופה הרחוקה מאיתנו בה הדברים הובנו,הורגשו, והוערכו אחרת לגמרי מהאופן בו הם נתפשים בימינו.

הענין שלי באימפריה המונגולית נובע מהאופן בו מנהיג שבטי אחד מני רבים, הרחק מעבר לגבולות העולם המיושב, הצליח תוך מאבק עיקש לאחד שבטי נוודים לכח צבאי יעיל, ומשומן היטב, אשר הצליח בתוך זמן קצר להביס יישויות פוליטיות מורכבות ומתוחכמות בהרבה מבחינה תרבותית , תוך שהוא מקים אימפריה אשר עתידה בזמן נכדיו להוות את היישות הפוליטית היבשתית הגדולה ביותר מאז ומעולם.

ג'וקר
ג'וקר

אך מעבר לסגידה הפטישיסטית משהו של רבים משוחרי ההיסטוריה המונגולית לכח ברוטאלי, הענין שלי בה הוא בעיקר תרבותי. האימפריה המונוגולית חיברה את רוב רובה של אירואסיה לכדי יחידה פוליטית וכלכלית פחות או יותר רציפה, ולזמן קצר, אך משמעותי, אפשרה מעבר חלק של אנשים, סחורות, רעיונות, וטכנולוגיות, ממזרח סין ועד המערב הנוצרי.

השלום המונגולי (Pax Mongolica) הוא זה שאפשר את כתיבתו של החיבור ההיסטורי הראשון שהתיימר להקיף את המכלול ההיסטורי האנושי מראשיתו, ובכתיבתו השתתפו יהודי מומר, נזיר נוצרי, בודהיסטים ומוסלמים. השלום המונוגלי הוא זה שאפשר לטכנולוגית אבק השריפה לעבור מערבה ולהתפתח לכלי המשחית ששינו את האופן בו אנו הורגים איש את רעהו, והוא זה שאפשר לסינים ללמוד את סוד הצבע הכחול-קובלט אותו שלבו בכלי הפורצלן הידועים שלהם, ואיך להכין קינוחים מזעזעים מאטריות קדאיף ושעועית מתוקה.

Ming-Dynasty-celestial-globe-vase

תופעות מרתקות כגון האסלאם הסיני, בודהיזם באיראן המוסלמית, צ'יינהטאון למרגלות הרי הקווקז ונזיר פרנסיסקני שנגרר כל הדרך מהוותיקן למונוגליה, בכדי להתחנן על חיי המערב, קרוב לוודאי לא היו מתקיימות ללא יצאו גדודי הפרשים הרכובים מערבות מונגוליה לכל מקום אליו הגיעו פרסות הסוסים.

וזה עוד לפני שדובר ממש על אומנות, טכנולוגיה, טכניקות צבאיות, וחקלאות.

אך לכך יש עוד זמן.

מקור:ancientbooks.blogspot.com
מקור:ancientbooks.blogspot.com