שירים מן ההר הקר

猪吃死人肉,人吃死猪肠。猪不嫌人臭,人反道猪香
猪死抛水内,人死掘土藏。彼此莫相啖,莲花生沸汤

"חזירים אוכלים בשר אנשים מתים, אנשים אוכלים מעי חזיר שחוט

חזירים אינם בוחלים בצחנת אדם, בני אנוש מוצאים את החזיר ריחני.

עצמות חזיר נזרקות למים, גופות אדם באדמה מופקדות.

כאשר יחדלו הם לזלול אלו את אלו, לוטוס יעלה מן המרק הרותח"

428777_10151005133127368_1372297420_nהאן שאן (寒山) הוא משורר בודהיסטי בן שושלת טאנג, מן המאה השמינית או התשיעית.

כמו כל משורר סיני טוב, לא רבות ידוע על זהותו ופרטי חייו של האן שאן או אף שמו האמיתי. את הביוגרפיה שלו ניתן לגזור אך ורק מן השירים שחקק על סלעי ההר שהיה לביתו, ונתן לו את שמו (Hánshān– הר קר).

משיריו ניתן ללמוד כי מוצאו במשפחה מבוססת, אשר העניקה לו חיי רווחה, והשכלה מעולה. נראה שלמד את הקלאסיקות הקונפוציאניות על בוריין, והיה בקיא בתחומי ידע ואומנות רבים, כמו גם בשימוש בנשק. לא ברור מה הביא אותו לבחור לבסוף בחיי פרישות בהרי טיאן טאי (天台山), אשר במרכז סין המזרחית, אך תקופת מגוריו בהר, והשנים שבילה בליקוט צמחי מאכל, ושיטוט בחברת פרושים אחרים, הותירו אסופת שירים המאופיינת ברגישות רבה לעולם האנושי הארעי, הטבע, ונקודת המפגש בינהם. מאות השירים המיוחסים לו ספוגים במשמעויות בודהיסטיות ודאואיסטיות, ולהאן שאן מקום של כבוד בקרב אנשי מסדרי הזן, אשר התפתח כתוצאה מהשילוב בין התורות.

הרי טיאן טאי, פרובינצית ג'גיאנג, מזרח סין.
הרי טיאן טאי, פרובינצית ג'גיאנג, מזרח סין.

 

צדק עיוור

"אתם לוקים בהבנה ובדת

גשו אליי, ושמעו משהו מן האמת.

אל תאכלו שלא בדין, דג עליו וויתרו המים,

ואל תחשקו כמזון, את בשרן של חיות שחוטות,

או את חלבן הלבן של אימהות, אשר יעדו אותו לצאצאיהן, ולא לגברות אצילות.

אל תצערו ציפורים תמות, על ידי לקיחת ביציהן, כי חוסר צדק הוא הגרוע שבפשעים.

והניחו לדבש אשר דבורים בעמלן, לקטו מפרחי צמחים מעלי ניחוח, כי אין הוא נאגר לרווחתו של

אחר, ואין הן אצרו אותו , לשם רווח או דורון.

אני רוחץ ידי מכל זאת, ומקווה שאגיע להבנה, בטרם יאפיר שערי."

את השורות הללו לא כתב נזיר ג'איני מלא חמלה, ולא אחד מחסידיו של גארי יורופסקי.

את המילים המוכיחות הללו כתב לפני יותר מאלף שנים ההוגה והמשורר המוסלמי אבו אל עלא אל מערי, (أبو العلاء المعري), יליד חלב שבסוריה.

פסלו של אל מערי (973-1058)  בעיר חלב, סוריה.
פסלו של אל מערי (973-1058) בעיר חלב, סוריה.

אל מערי, שאיבד כילד את מאור עיניו, התפרסם עוד בגיל צעיר יחסית כמלומד ומשורר.

לאחר שלמד תקופה מסויימת בבגדד, מרכז ההשכלה האיסלאמית של ימיו, שב למולדתו ושם התמיד בחיי נזירות וסיגוף עד מותו בגיל 84.

הגותו של אל מערי נחשבה לחריגה בזמנו, רבים ראו בו צדיק, ורבים לא פחות ראו בו כופר.

מחשבתו מאופיינת בגישה פסימית כלפי המציאות האנושית, וביקורת קשה כנגד הדוגמטיות של הדתות השונות, העושות שימש בסיפורי הבל, על מנת להוליך שולל את ההמונים והנבערים.מנגד, דגל אל מערי בחיי מוסר אותנטיים, שאינם קשורים בשכר ועונש, אלא דבקים בערך של המעשה הטוב בפני עצמו.

אל מערי דגל בצמחונות, ואולי אף במה שיוגדר כיום כטבעונות, גישה יוצאת דופן במיוחד על רקע החברה בה חי ופעל. בנוסף הוא טען כי יש להימנע מלהביא ילדים לעולם, ובכך למנוע את המשך הסבל האנושי.

גם אם אמנם משנתו אל מערי אפופה בכבדות עמוקה, והוא מייצג גישה ספקנית ופסימית ביותר כלפי תכונותיהם של בני האדם, פנייתו הישירה אל האדם החושב והאוטונומי, ויכולתו לבחור את ערכיו, כנגד ערכי הסביבה הכללית של ימיו, מייצגת בעיני חופש אמיתי, ואולי אף אופטימיות זהירה כלפי יכולתם של בני האדם להתעלות מעל נקודת המוצא הבהמית והשרירותית של ראשיתם, אל מחוזות נישאים יותר.

אבני זן.

If you break open the cherry tree,

Where are the flowers?

But in the spring time, see how they bloom!

(Ikkyu)

התרבות היפנית קשורה קשר הדוק לעולם הטבעי,על תופעותיו, תנודתו והיופי שבו. קשר זה התבטא כבר מתקופות קדומות, בעולמם הרגשי, הרוחני והחומרי של היפנים, ונשזר בתחומים רבים של תרבותם, החל מציור, טקסטיל, וחרשות חרבות, ועד תחומי השירה, הספרות, והפילוסופיה.

הגינון היפני על גווניו השונים, משתלב היטב בקשר מיוחד זה, ומהווה מוקד בו מתאחדים האידאי והגשמי, הרוח והחומר, ומתמזגים העולם האנושי והעולם הטבעי, לכדי ממשות אסתטית אחת. הקשר בין הגן היפני, לבין המכלול הרעיוני, הפילוסופי, והתרבותי המכונה זן, נדמה מובן מאליו, על אחת כמה וכמה בימינו אנו, אך קשר זה הינו תוצאה של התפתחות תרבותית ואסתטית המשותפת הן להיסטוריה של תרבות הזן, והן להיסטוריה של הגינון ביפן, ודורש הבהרה מסויימת.

גן יפני, איזון ואיפוק.
גן יפני, איזון ואיפוק.

בראשיתו, היה הגן היפני תוצר ישיר של הקשר התרבותי העבות בין יפן לסין, ועקרונותיו הבסיסיים יובאו מן היבשת, אפילו קודם לתקופת נארה התקיימה תרבות גנים מפותחת, ותקופת היאן ידעה גנים עשירים ורבי רושם בהם קבוצות אריסטוקרטים לבושים היטב טיילו בשביליהם,  תוך השטת סירות זעירות בברכות ובתעלות המים, באופן הבילוי המקובל באותה התקופה בסין עצמה.

כאמור, אלמנטים שונים בגן היפני המוקדם וכן עיצובו הכללי שאבו רבות מן הגן הסיני, בין השאר את החיבה הסינית למתאם בין מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, והעקרון של צמצום נופים רחבי ידיים לכדי מרחב מוגבל. שילוב סלעים וגופי מים בגן, תואם את הניגודים של רך וקשה, גברי ונשי ואת עקרון היין יאנג בכללותו.

גן סיני. בלאגן מאורגן.
גן סיני. בלאגן מאורגן.

כבר בסָקוּטֶיְיקִי, מדריך גינון איזוטרי מתקופת היאן  מוזכר גינון יבש, תוך קשר סימבולי חזק לדאואיזם, ומלמד יצירת רושם של זרם ותנועה ללא שימוש בטיפת מים אחת. הקָרֵסַנְסוּי枯山水 ) גן האבן היבש, החל לפרוח ולהתפשט ברחבי יפאן בסוף תקופת מורומאצ'י,כאשר ללא שימוש בעיטורים או מוקדי צבע, שאף ללכוד את מהות הקוסמוס בפיסת קרקע זעירה .

אחת הדמויות המשפיעות ביותר על התפתחותו של סגנון הגן היפני העצמאי הוא מוּסו סוסֱקי, ((1275 -1351 איש אסכולת הרינזאי זן,אחת משתי אסכולות הזן העיקריות ביפן, אשר חי בשלהי תקופת קאמאקורה וראשית תקופת מורומאצ'י.מוּסו היה מלומד רב תחומי, ועסק בהגות, שירה וקליגרפיה, ראה בעיצוב גנים היבט בלתי נפרד של תרגול זן, ועד היום הוא נחשב לאחד הגדולים שבמעצבי הגנים בהיסטוריה היפנית, אף על פי שלמרבה הצער אף לא אחד מעיצוביו המקוריים שרד.

בעיצוביו שאף מוּסו לבטא את הרעיון, כי הטבע בעצמו הינו בבואה של טבע הבודהא   (Bussho 佛性), ובכך הרים, ממשיים או מרומזים, פלגי מים, אבנים או אריחים, כולם מהווים ביטוי של הטבע המקורי, הוא טבע הבודהא.

אנשי זן נוספים, כגון דוגן וקוקאי, ראו בגן עשוי היטב, ביטוי של הבודהא הקוסמי תוך הדהוד של תורתו במרחב. ,מבחינת "לימוד תנועה מן ההרים, ואי תנועה מן המים", כפי שדרש דוגן.

את הקשר בין מוּסוׄ לבין התפתחות סגנון הגן היבש ניתן לקשור גם לקשר ההדוק בין אסכולת הרינזאי, לסגנון זה, ואכן הגנים היפים ביותר בסגנון זה נמצאים רובם ככולם במקדשי ומנזרי רינזאי.

הדוגמא הידועה ביותר לגן מסוג זה, וזו אשר מהווה את הביטוי המובהק ביותר של מה שמכונה באופן פופולרי "גינון זן", הוא הגן של מקדש רִיואנג'י (竜安寺) אשר נמצא בקרבת קיוטו. הגן, אשר ככל הנראה הוקם בשלהי המאה ה-15, מכיל משטח מלבני בגודל של 31 מטרים על 14 מטרים, ובו נטועים 15 סלעים ואבנים בגדלים שונים,  המסודרים בחמש קבוצות,  קבוצה אחת של חמש אבנים, שתיים של שלוש אבנים ושתיים של שתי אבנים, אשר מאורגנות באופן אשר אינו מאפשר למתבונן להבחין בכל האבנים. מכל נקודה ממנה יבחר לצפות בגן, תיוותר אבן אחת מוסתרת. המשטח עצמו מכוסה בחצץ דק ובהיר, המגורף באופן המדמה גלים, ובגן אין צמחייה מלבד הטחב הגדל בשולי האבנים.

ריואנג'י- קיוטו, יפאן.
ריואנג'י- קיוטו, יפן.

על פי פרשנות אחת, הגן כמו צף במרחב, וגם אם הגן מוקף בעולם של תנועה, ענפי עצים, ואבשת רוח, הוא נשאר דומם, ונע רק בעיני המתבונן ובחסות משחקי האור והצל. בדומה לניגוד שבין עולם התופעות והתודעה הנבונה. את ה"ניתוק" של הגן מסביבתו, אותה תחושה כאילו הסלעים נלקחו ממקומם בחוף ים מרוחק וננטעו כפי שהם, ניתן ליחס רק לאמן רגיש, אשר מסוגל ליצור יצירה שכזאת, נוף שהוא מלאכותי באותה מידה שהוא טבעי .

את תחושת הניתוק, המלווה  להתבוננות בגן, ניתן להשוות לאומנות אחרת לה מייחסים ניחוח "זני", והיא שזירת הפרחים, אּיקֵבָנה (生け花). משמעות השם, הינה פרח חי, כאשר באופן אירוני מעט, תוצאת שזירתו של הפרח ביצירה, היא מותו הקרוב .על פי איש הזן האקואין,

"גילוי טבעך האמיתי כרוך בניתוק מוחלט מכל אחיזה בשורש החיים, להרפות גם בהיותו תלוי בחוט השערה משפתו של צוק, למות, ולחזור לחיים"

, אם כן, איקבנה פירושו לשחרר את מהות הפרח, על ידי למעשה, גזירת דינו למוות. או בהשאלה לאבני הגן, הבאת לידי ביטוי תופעה חסרת שורשים במלוא מובן המילה, Tאשר כמו כל יצור אחר בעולם זה, מצוי בחוסר קביעות מוחלט.

איקבנה. שחרור מהות הפרח במותו.
איקבנה.
שחרור מהות הפרח במותו.

דמות נוספת אשר השפיעה על הקשר בין גינון לפילוסופיה של הזן, היא איקקיו ׁ(1374-1481), איש אסכולת הרינזאי אף הוא, ואחת הדמויות  האקסצנטריות והמרתקות בהיסטוריה של הזן היפני. איקקיו , אשר ידוע בעיקר בזכות שיריו, יצירותיו הקליגרפיות, וציוריו, השפיע באופן מהותי על התנועה האסתטית הנובעת ממחשבת הזן, כאשר הוא ותלמידיו תרמו רבות לתחומים כגון טקס התה והתרבות שסביבו, ובתוך כך, גם לגינון היפני.

איקקיו
איקקיו

מחשבתו של איקקיו, אשר דגלה בעוני ובניתוק גמור מכל היאחזות, תרמה לרעיון הגן המבטא במינימליזם שלו אסטתיקה של עוני, גן המבטא "מוזיקה קפואה" של חלל, של ריקות, מרחב אשר אינו מכיל פרחים, עצים, או תנועה,וכך נמצא במצב של אל-זמניות. אך באותה נשימה מדובר בביטוי של הזמן עצמו. במרחב זה, צפות האבנים במצב של הווה נצחי, בים גרניט שהוא הנצח עצמו.

האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, ומוצבות כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח אסתטי, כך שבוהק הירח יעלה מתוך עוני צורני בסיסי.  תפיסה זו הושפעה ממשנת הפוריו  (風流) של איקקיו, אקסטזה תודעתית מתוך הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר.

מטבעה, המשמעות הפילוסופית, המעשית, והאסטתית של הזן היא חמקמקה, ומזה עשורים רבים מציתה את דמיונם של רבים במערב כמו גם ביפן עצמה.

יאמאדה שוג'י, הוא חוקר יפני, העוסק בין השאר במערכת היחסים התלת כיוונית כיוונית בין יפן, המערב ותרבות הזן, על ביטויה האסתטיים, והאופן בו היא נתפשת על יד שני הצדדים.

בין השאר, הוא מרסק לרסיסים את מה שנחשב במערב לסיפור הצלחה של גישור בין המחשבה המערבית, למחשבת הזן, והוא ספרו של אויגן הריגל ׁׁ(Herrigel), "זן באומנות הקשת" בקצרה, הוא טוען כי הריגל, פרופסור גרמני בעל ענין קודם במיסטיקה, נסע ליפן לחפש את מה שתפש כתמצית המיסטית היפנית, היא הזן. ביפן הוא נכנס תחת הוראתו של מורה הקשתות אווה קנזו (Awa Kenzo), דמות אקסצנטרית ושנויה במחלוקת בעולם הקשתות, אשר לימד אותו את גרסתו לקיוג'וטסו (弓術), הקשתות היפנית. יאמאדה מראה באופן שיטתי כיצד המפגש בין אווה להריגל, ותחת התנאים של צפיות מוקדמות של הריגל, אישיותו היחודית של אווה, וכן קשיי התקשורת בינהם, שנגרמו על ידי מתרגמן לא מוצלח במיוחד, יצר את המיתוס של זן באומנות הקשת, וסייע לעצב לא רק את האופן שבו דורות של מערביים תופסים את יפן, אלא גם את האופן בו היפנים תופסים את עצמם ואת תרבותם.

קשתות יפנית.
קשתות יפנית.

  בעקרון, יאמאדה טוען כי היבטים מסויימים בתרבות היפנית הנתפסים כמייצגים אותנטיים של תרבות הזן, הן במערב והן ביפן עצמה, הם למעשה תולדה של התפתחויות תרבותיות מודרניות, וכן של זרימת תפישות רעיונות וערכים מיפן לארצות המערב, ומשם חזרה ליפן.

בחיבורו עוסק יאמאדה בין השאר, בהתפתחות התפישה כי הגן במקדש ריואנג'י הינו מייצג קנוני של מהות הזן, ומושא של יופי אל-זמני. יאמאדה טוען, כי עד לשנות העשרים של המאה ה-20, היה הגן כמעט בלתי ידוע לבני המערב, כמו גם ליפנים עצמם, מעטים ביקרו בו, וגם כאשר כן תועד בכתובים, בשום מקום לא אוזכר כאתר של יופי נשגב.

בנוסף, תיעודים מוקדמים של הגן, כולל זה של המצביא הגדול טויטומי הדיושי, אינם מזכירים כלל את סידור האבנים המפורסם, ובוחרים להתמקד ביופיו של עץ הדובדבן הבכותי אשר גדל שם בעבר (וזאת בגן אשר אמור להציג את התגלמות המינימליזם!). יתרה מכך, אין איזכור של הגן בתור אתר המייצג מהות "זנית" או היותו נושא כל משמעות פילוסופית, מלבד האסתטיקה שבו.

את השינוי במעמדו של הגן מייחס יאמאדה לפעילות של יחידים, בהם אנשי אקדמיה,אישי רוח וארכיטקטים, אשר למיעוטם השכלה מסויימת בתחום הזן, אך איש מהם אינו איש זן במלוא מובן המילה. אישים אלו העלו לתודעה את התפישה כי הגן מבטא את רוח הזן בתמציתה, כאשר הרעיון נקלט אצל אנשי המערב, אשר רבים מהם נשבו בקסם "המיסטי" והאקזוטי אשר נדף מהזן היפני, והשתלב בתפיסה כי הזן הינו תמצית הרוח היפנית. רעיון זה הבשיל בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, כאשר עלייתה הכלכלית של יפן הייתה מובחנת, והענין המערבי בה ובתרבותה התגבר.

מקור:hippierefugee.blogspot.com
מקור:hippierefugee.blogspot.com

יאמאדה טוען כי עליית קרנה הרוחנית של יפן, הביא לא רק לשינוי התפיסה המערבית את יפן, אלא גם את תפיסת היפנים את עצמם, תוך שהם מעבדים ומטמיעים את הרעיון כי הזן הוא אכן ביטוי מזוכך של הרוח היפנית, תוך הפיכת אלמנטים תרבותיים שונים, בהם אומנויות הלחימה, וכן הגן האבנים היבש, למייצגים מרכזיים של רוח זאת.

ביקורתו של יאמאדה נוגעת יפה בקו התפר של יחסי המערב ויפן, ובהשתקפות היפנית במראה שהציב מולה המערב. בסופו של דב השאלה האם גן הריואנג'י הינו אכן ביטוי מובהק של תרבות הזן וניחוחה האסתטי, או שמא מדובר בהשלכה מודרנית של מה שבני המערב רוצים לראות ביפן, ומה שהיפנים היו רוצים לראות בעצמם, נותרת במידת מה, פתוחה.

אין ספק שהגן היפני, ובמיוחד גן האבנים היבש, התעצב והתפתח תוך קרבה ברורה למוסדות הזן ואנשיו, ובמיוחד אנשי אסכולת הרינזאי. בין אישים אלו מורי זן ידועים, כגון איקקיו, מוסו, ואחרים,אשר תרמו לו בשל קרבת אומנות הגינון לעולמם ולערכיהם. יתרה מכך, זהותו הוודאית של מתכנן הגן בריואנג'י, נותרה עלומה עד היום, וניתן רק לשער את התפישות האסתטיות והפילוסופיות אשר עמדו לנגד עיניו כאשר עיצב אותו.

תופסים קצת זן בריואנג'י.מ'ור:http://sacredsites.com/asia/japan/ryoan_ji_kyoto.html
תופסים קצת זן בריואנג'י.
מקור:http://sacredsites.com/asia/japan/ryoan_ji_kyoto.html

בנוסף, הזן, בניגוד לדעה מקובלת כיום, לא היה מעולם הצורה הנפוצה ביותר של בודהיזם ביפן ביחס לזרמים אחרים של בודהיזם, וערכיו ותפיסותיו הפילוסופיות והאסתטיות לא היו מקובלות מחוץ לשכבות מסויימות באוכלוסיה, ובעיקר בקרב מעמד הסמוראי השליט. בהתאם לכך, ייתכן והפרשנות שניתנה לגן השתנתה במשך השנים בהתאם לחילופי האופנות והאידיאלים האסתטיים הרווחים בחברה היפנית.

לסיכום,  גם אם הפרשנות שניתנת לגן ריואנג'י ולגני קָרֵסַנְסוּי אחרים,כיצירות המיצגות היבט של פילוסופית זן, הינה פרשנות מאוחרת וגם אם לאו, הרי על היותם יצירה יחודית בתרבות הגננית האנושית, והיבט ייחודי נוסף של האסתטיקה היפנית, אין עוררין.


עצים רעילים, וכלי לכה אנושיים.

חניטה היא תהליך אותו עוברת גופה באופן טבעי או מלאכותי,  העוצר את תהליך הרקבון הטבעי של רקמותיה לאחר המוות. המצרים קיוו להבטיח באמצעותה חיי נצח בעולם הבא, לנין ומאו פשוט אוהבים להצטלם עם תיירים. גופות באיזורים שונים בעולם עברו תהליך חניטה טבעי בשל תנאי הסביבה היחודיים אשר אפשרו את הפסקת פעילות האורגניזמים, ושימור הגוף במצב פיזי סביר. דוגמאות לכך ניתן למצוא במומיות "אינדיאניות" מהרי האנדים היבשים והקרים, בגופותיהם של טוכרים מקועקעים מאגן טארים הצחיח, וקורבנות טקסיים מביצות הכבול של דנמרק אשר תנאים חומציים ועניים בחמצן שמרו את גופם המעונה והעניקו לו גוון ברונזה משובב נפש.

אדם טולונד ( Tollund), דנמרק, תקופת הברזל.
אדם טולונד ( Tollund), דנמרק, תקופת הברזל.
מומיה "טוכארית" מאגן טארים, שינד'יאנג, סין. תווי פנים אירופאים, וקעקועים. האלף הראשון לפני הספירה.
מומיה "טוכארית" מאגן טארים, שינג'יאנג, סין. תווי פנים אירופאים,זקן וקעקועים. האלף הראשון לפני הספירה.

למרות השוני תנאי ההיווצרות של מומיות אלו, יש להן דבר אחד במשותף, כולן נוצרו לאחר מותן.

לפחות במקרה אחד, תהליך החניטה החל לפני המוות.

לפני כאלף שנים שב ליפן נזיר בודהיסטי בשם קוקאי Kūkai, לאחר שהשלים את לימודיו בעיר צ'אנג אן, בירת שושלת טאנג דאז. קוקאי השתלם במה שמכונה במחקר בודהיזם אזוטרי, ענף בבודהיזם המדגיש את חשיבותן של מנטרות, תרגולים מנטליים ופיזיים, אמצעים ויזואלים, והדרכה צמודה של מורה מוסמך, בדרך אל ההתעוררות הנכספת. את  הבודהיזם הטיבטי למשל, ניתן לסווג כזרם בודהיסטי אזוטרי.

קוקאי ׁ(774–835)
קוקאי ׁ(774–835)

בשובו ליפן ייסד קוקאי את אסכולת השינגון (פירוש השם: מילה אמיתית), וזו שרדה עד ימינו כדוגמא נדירה למסורת חיה של הבודהיזם האזוטרי, שנים לאחר שזה דעך באיזורים כגון סין, הודו, ומרכז אסיה.

ומה לכת השינגון ולמומיות? ובכן, בקרב מספר קהילות נזירים, המשתייכות ככל הנראה בעיקר לכת השינגון התפתח המנהג המכונה סוקושינבוטסו (Sokushinbutsu), אותו ניתן לתרגם כ"גוף בודהא מידי". בתהליך הסוקושינבוטסו, היו עוברים הנזירים דרך מפרכת בת כעשור שנים, במטרה למנוע את התפרקות גופם לאחר מותם, ושמירתו במצב שלם, תוך הכתרתם כבודהות.

בתהליך הסוקושינבוטסו היו שלושה שלבים עיקריים בני כשלוש שנים כל אחד, בשלב הראשון היה הנזיר המזדקן נכנס למשטר תזונה אשר כלל אך ורק זרעים אגוזים ושורשים שליקט בקרבת המנזר, אליה הוסיף תרגולים פיזיים נוקשים, אשר צמצמו את מסת השומן בגופו למינימום הכרחי. לאחר כאלף ימים של דיאטה זו, עבר החנוט לעתיד לתזונה הכוללת לא יותר מאשר קליפות ושורשי אורנים, לאחר כאלף ימים נוספים של תזונה זו, סביר להניח כי הנזיר נראה כשלד מהלך.

ולבסוף, התווספו לדיאטה מחרידה זו מנות יומיות של תה אורושי.

אורושי הוא שמו של עץ (Toxicodendron vernicifluum) והלכה המופקת ממנו המשמשים עד ימינו להכנת כלי הלכה היפנים המפורסמים. החומר טוב ויפה על כלי עץ ונייר, אך קטלני למדי לרוב בני האדם, וכמובן לאורגניזמים קטנים יותר, כגון בקטריות, רימות ושאר יצרני קומפוסט אנושי.

עץ האורושי. חתכי ניקוז שרף ניכרים בגזע.
עץ האורושי. חתכי ניקוז שרף ניכרים בגזע.

תה האורושי היה גורם להקאות, בחילות והזעה מוגברת, אך חשוב מכך, היה נצבר ברקמות הגוף כהכנה למוות המתקרב.

לבסוף היה נכנס הנזיר המשומר למחצה לחדר אבן זעיר בו יש מקום לאדם לשבת בתנוחת לוטוס,ופעמון שחובר אליו אפשר לו להודיע על היותו עוד בחיים. כאשר נדם הפעמון, היו משאירים את הגופה בחדר לשנים מספר, ולאחר מכן בודקים האם התהליך הצליח, נזיר שהצליח לשמר עצמו בצורה זו בתנוחת לוטוס, ולא נרקב, הועלה מיידית למדרגת בודהא. יש לציין כי אלפים ככל הנראה ניסו, אך רק ספורים הצליחו להביא את גופם למצב המתאים לשימור. בדיקות מעבדה הראו כי אצל אלה שהצליחו, אפילו אברי הפנים הרכים נשתמרו במצב שלם, כשהם ספוגים בשרף אורושי רעיל.

כלי לכה יפני
כלי לכה יפני

ניתן להזדעזע מתהליך הגסיסה המכוון והאיטי הלז, ולתהות מה לכך ולתורתו של בודהא סקיאמוני, אשר בעצמו דחה את דרך הסיגוף והתווה לנו את דרך האמצע. אך יש משהו מרתק באופן שבו אדם בשלהי חייו בוחר בדרך קיצונית שכזו, תוך התמודדות ושהות יומיומית במחיצת המוות, ומעבר תהליך פיזי כואב ביותר, אשר ללא ספק לווה בהכנה ובתרגול מנטלי שאת עוצמתו ניתן רק לשער.

נזיר לכה יפני
נזיר לכה יפני
הנזיר Shinnyokai-Shonin (1687-1783
הנזיר Shinnyokai-Shonin (1687-1783

שוחות גרמניות ויריות פרתיות.

בראשון ליולי 1916 פרץ אחד הקרבות העקובים של מלחמת העולם הראשונה. המאבק בן ארבעת החודשים על גדות נהר הסום בין צבאות האימפריה הבריטית וצרפת ובין כוחות הקיסרות הגרמנית, הביא ליותר ממליון נפגעים בקרב שני הצדדים. הכוחות הבריטיים סבלו מאבדות כבדות ביותר, וביום הראשון לבדו, נפלו בקרב כמעט עשרים אלף הרוגים בריטים. חימוש ארטילרי לקוי שכשל בהפלת קווי התיל הגרמניים, משקל עודף של ציוד, ויותר מכל, מכונות הירייה הגרמניות האימתניות, עשו שמות בגדודי החיילים אשר התקדמותם בקווים ישרים במישור שלמרגלות העמדות הגרמניות, תרמה לפגיעותם.

הקרב על הסום ,1916.
הקרב על הסום ,1916.

שירו של המשורר הבריטי ווילפרד אוון, אשר שירת אף הוא בחזית המערב, שם חזה בתוצאותיה האיומות של מתקפת גז החרדל, משקף את הניגוד בין הקטל והאימה בשוחות, לבין היומרות הפטריוטיות והמיליטריסטיות של קברניטי המלחמה. את שירו הידוע על קורבן מתקפת הגז, בעיניו הלבנות מעוורון ובראותיו הפגועות המבעבעות דם, הוא מסיים בשורה::

  "My friend, you would not tell with such high zest
To children ardent for some desperate glory,
The old Lie: Dulce et decorum est
Pro patria mori".

"רעי, אל נא תאמרו בזה הלהט,

לצעירים נלהבים לתהילה נואשת,                                                                                                   את השקר הישן: טוב למות בעד ארצנו"

Dulce et decorum est Pro patria mori היא ממרה לטינית שפירושה "מתוק וצודק למות למען המולדת", המגיעה משירו של המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה, הורטיוס.
הוריטוס ביקש כמובן להלל את ההקרבה העצמית של החיילים הרומים למען האימפריה במאבקה נגד אויביה, ובמיוחד כנגד אויב אחד. הפרתים.

האימפריה הפרתית היתה אויבתה המרה ביותר של רומי. האימפריה קמה על רקע חולשת הסלווקים ההלניסטים, יורשיו של אלכסנדר ממוקדון (מרד שולי של עם קטן במזרח התיכון כנגד אחד ממלכיהם, אנטיוכוס אפיפנס, מוכר כמרד החשמונאים). הפרתים, עם איראני מזרחי, בססו אימפריה נרחבת אשר השתרעה מנהר האוקסוס (אוזבקיסתאן המודרנית), ועד הפרת. ההתפשטות הפרתית העלתה אותה על מסלול התנגשות אל מול האימפריה הרומית הצומחת, במיוחד סביב השליטה במזרח אנטוליה וארמניה.

האימפריה הפרתית.מקור:http://www.kavehfarrokh.com/category/parthians/
האימפריה הפרתית.
מקור:http://www.kavehfarrokh.com/category/parthians/

בשנת 53 לפני הספירה יצא המצביא והפוליטיקאי הרומי מרקוס ליקיניוס קראסוס, הזכור בין השאר בשל דיכויו את מרד ספרטקוס, וצליבת ששת אלפים מהעבדים המובסים לאורך הויה אפיה המובילה לרומא, למסע צבאי מזרחה.

האיש המרנין הלז, מעשירי רומא, החליט לצאת למסע מלחמה כנגד פרתיה כאמצעי לבצר את מעמדו ברומא, וזאת על אף הצעת משא ומתן פרתית. לאחר שדחה את הצעת מלך ארמניה לחצות את ארצו בנתיב מוגן לעבר פרתיה, בחר בנתיב מהיר דרך מסופוטמיה (צפון סוריה-עראק של ימינו).

קרסוס.
קרסוס.

בחירה זו התבררה כהרת גורל, לאחר שהחילות הרומים הובלו למלכודת על ידי גדודי העזר הערביים שלהם, שלמעשה עשו יד אחת עם הפרתים. לאחר חציית נהר הבליסוס, שליד העיר חרן (דרום תורכיה של ימינו), הבינו הכוחות הרומים כי הם מוקפים בכוחות פרתיים מכל עבר.

פסל אציל פרתי, ייתכן ומדובר בסורנה, מפקד הפרתים בקרב חורן.מקור:www.livius.org
פסל אציל פרתי, ייתכן ומדובר בסורנה, מפקד הפרתים בקרב חורן.
מקור:www.livius.org

הצבא הפרתי, היה בעל אופי ערבתי בעיקרו, וככזה נסתמך בעיקר על כוחות פרשים. כוחות פרשים אלו נחלקו לשניים, פרשים כבדים, וקלים. הפרשים הכבדים, משוריינים מכף רגל ועד ראש,וחמושים ברמחים ארוכים, חרבות ואלות, כונו  ביוונית "קטפרקט" (מכוסה כולו), והגיעו משדרות האצולה הפרתית. גדודי הפרשים הקלים היו בעלי אופי ערבתי מובהק, כלומר בעלי לבוש קל, וחמושים בקשתות מורכבות רבות עצמה.

פרשים פרתים, משמאל קטפרקט, מימין, פרש רכוב.מקור: www.iranchamber.com
פרשים פרתים, משמאל קטפרקט, מימין, פרש רכוב.
מקור: http://www.iranchamber.com

הקשתות המרוכבות הן "מכונות היריה" של העולם הקדם מודרני, מדובר בנשק פשוט לכאורה, אך בנייתו דרשה דקדקנות ומומחיות רבה. באופן סכמתי מדובר בקשתות קצרות יחסית, העשויות שכבות של גידים, קרני בעלי חיים, במיוחד יעלים, וגידים. תגובת הגידים למתיחה והתנגדות הקרן לדחיסה, אגרו אנרגיה אדירה והיא מקור כוחה האימתני של הקשת המורכבת.

חתכי רוחב של קשתות מורכבות שונות.מקור:recurve-bow.info
חתכי רוחב של קשתות מורכבות שונות.
מקור:recurve-bow.info

הקשת המורכבת היא נשקו של הפרש, ואורכה הקצר אפשר תמרון נוח מעל גבו של סוס דוהר, כאשר קשת מיומן עשוי לשחרר כעשרה חצים בדקה. הכפילו את קצב היריה הזה במאות או אלפי פרשים המתקדמים בגלים, והנה לכם גיהנום רומאי.

קשתות מורכבות
קשתות מורכבות

במיוחד היתה ידועה לשמצה "היריה הפרתית" טקטיקה ערבתית מובהקת של נסיגה מדומה, תוך כדי ירי לאחור, אל עבר האויב הרודף.

"יריה פרתית", מודגמת על ידי פרש תורכי-עות'מני.
"יריה פרתית", מודגמת על ידי פרש תורכי-עות'מני.

בקרב חרן ספגו הלגיונות הרומים את אחד ההפסדים הגדולים והמשפילים בתולדותיהם, כאשר החיילים הרומים הלבושים בכבדות, ניסו לשווא להתגונן אל מול גלי פרשים משוריינים אשר פיצחו את מבנה "הצב" הרומי המפורסם, שכלל עמדות צפופות וחיפוי מגנים הדדי, ואל מול ממטרי החיצים האינסופיים של הפרשים הקלים.

כך, מודיעין לקוי , חימוש לא מתאים, ומבנה קרבי שגוי, הביאו לחיסולם הכמעט מוחלט של שבעה לגיונות רומים, כשלושים אלף חיילים. מסופר כי לאחר שנשבה, גרונו של קרסוס נחתך, ולתוך החתך יצקו הפרתים זהב מותך, כעונש סמלי על חמדנותו.

אני בספק אם ריאותיו המוזהבות בעבעו: "Dulce et decorum est pro patria mori"