ארכיטקטורה #3: שערים, כיפות ודמעות נצחיות.

הכיבוש המוסלמי של איראן ומרכז אסיה, (633-751) הביא לשינוי מהותי של רבים מההסדרים החברתיים שהתקיימו במרחב זה. נפילת האימפריה הסאסאנית והתאסלמות הדרגתית של האוכלוסיה הביאה לדעיכה של הדת הזורואסטרית, מלבד באיזורים מבודדים. מקדשי האש נזנחו ברובם, רבים נהרסו, ומגדלי השתיקה (דח'מה) נדמו. כיום הקהילה הזורואסטרית מונה עשרות אלפים בודדים, ומרוכזת בערים כגון יזד וקרמאן.

במזרח האיראני דעך הבודהיזם, שגם כך סבל מתקופת ירידה מתמשכת, אם כי איזור בקטריה,המשתרע בין הרי האינדו קוש בדרום לנהר האמו דריה (אוקסוס ,Oxus), והנכלל היום בשטחי הרפובליקות המרכז אסיאתיות של אוזבכיסתאן וטג'יקיסתאן, עוד היווה איזור בודהיסטי משגשג עד סוף המאה השמינית, ואפילו התשיעית לספירה. עדות לכך מגיעה מהכרוניקה של הנזיר הסיני הידוע שואן זנג (玄奘 Xuánzàng), בן המאה ה7. בעוברו בבקטריה, מדווח שואן זנג, כי בעיר טה-מי (טרמז, אוזבכיסתאן), ישנם כתריסר מנזרים, המאוכלסים בכאלף נזירים.  הייצ'ו (Hyecho), נזיר קוראני אשר חלף באותו איזור מאה שנים לאחר מכן, מדווח כי "המלך, האצילים והעם, סוגדים כולם לשלושת אבני החן".

דעיכת הדתות הללו התרחשה במידה לא מבוטלת לא בשל פגיעה ישירה של הכובשים המוסלמים במוסדות, אלא בשל התאסלמותה ההדרגתית של האוכלוסיה. ככל הנוגע לבודהיזם, הסרת התמיכה הכלכלית של הקהילה פירושה גזר דין מוות למנזרים ולמקדשים התלויים בהכנסות מצד המאמינים.

מבחינה אדריכלית אולם, ירשה התרבות האיסלאמית המתפתחת של מרכז אסיה את התרבויות שקדמו לה, תוך יצירת מסורות בנייה המשלבות את הצרכים הדתיים המוסלמיים, יחד עם מסורות הבניה הקיימות באיזור מזה דורות.

המבנים האיסלאמים העיקריים שהתפתחו עם הזמן הם המסגד, המדרסה, מבנה הקבר, והח'נקאא, שהיא מעון לסגפנים מוסלמים, או צופים.

על פי המסורת המוסלמית, המסגד קיבל את עיצובו מביתו של הנביא מחמד במדינה, אשר שימש כמרכזה של הקהילה המוסלמית הראשונה. עם זאת, במרחב האיראני לפחות, הושפעה אדריכלות המסגדים מאולם העמודים המלכותי האיראני, האפדאנה (apadāna). הדבר נובע אולי מהעדר נסיונם של הערבים בבניה מונומנטאלית, או מהעסקתם של בנאים מומחים ממוצא איראני, אשר השתמשו במסורות הבניה המוכרות להם. כך או כך, אולם העמודים האיראני נעשה לאחד הדגמים העיקריים לצורתם הפנימית של מסגדים מונומנטאלים, במזרח המוסלמי, ומחוצה לו, אם כי ייתכן וגורמי השפעה נוספים, ביזנטיים, מצריים ואחרים השפיעו אף הם על אדריכלות המסגדים.

שרידי הapadāna בפרספוליס. מן השושלת האח'מנית.
שרידי הapadāna בפרספוליס. מן השושלת האח'מנית.
שחזור אומנותי של הapadāna בפרספוליס.
שחזור אומנותי של הapadāna בפרספוליס.
אולם העמודים במסגד הגדול של קורדובה. פנינה של האדריכלות המורית בספרד המוסלמית. השפעות איראניות והלניסטיות.
אולם העמודים במסגד הגדול של קורדובה. פנינה של האדריכלות המורית בספרד המוסלמית. השפעות איראניות והלניסטיות.

שני אלמנטים נוספים שנכנסו מהאדריכלות האיראנית הקדם איסלאמית, לשימוש בבניה המוסלמית הם הכיפה, והאיואן.

הכיפה, או גונבד (گنبد Gonbad), שימשה באדריכלות האיראנית כסמל לכוחו של השליט, ושולבה מאוחר יותר במבנים איסלאמים כגון מסגדים, מבני קבורה, ואחרים, לעיתים כחלק מהסימבוליקה של ה"כיפה השמימית" , המזכירה לאדם את מקומו מול היקום והבריאה. המונח גונבד אף עבר לסין (拱北 Gǒngběi), שם הוא משמש ככינוי למבני הקבר (Shrine), של מורים סופים חשובים.

גונבד\גונגביי בעיר Linxia .סין
גונבד\גונגביי בעיר Linxia .סין

אלמנט נוסף המאפיין את האדריכלות האיראנית, שמקורו בתקופה הקדם איסלאמית, הוא האיואן (ایوان ‎ eyvān), שמשמעו לרוב הוא בית שער התוחם את פתחי המבנה,כלפי פנים, או חוץ,  ומהווה גורם אדריכלי נפוץ בבניה המונומנטלית של השושלת הסאסאנית, וכן של הפרתית אשר קדמה לה. האיוואן התפשט כאלמנט אדריכלי איסלאמי, וכיום ניתן לראותו במקומות רבים, מן המדרסות של קהיר, והר הבית, ועד לטאג' מהאל שבהודו.

גונבד ג'בלייה, (گنبد جبلیه)מבנה סאסאני מהמאה השניה לספירה, בעל כיפה ושערי איוואן. קרמאן, איראן.
גונבד ג'בלייה, (گنبد جبلیه)
מבנה סאסאני מהמאה השניה לספירה, בעל כיפה ושערי איוואן. קרמאן, איראן.
המוזוליאום של האילח'אן המונוגלי אוליג'יתו (מת 1316) סולטאניה. איראן. המשכיות של האלמנטים הקדם איסלאמים.
המוזוליאום של האילח'אן המונוגלי אוליג'יתו (מת 1316) סולטאניה. איראן. המשכיות של האלמנטים הקדם איסלאמים.

שאלת מקורה של המדרסה האיסלאמית, כמוסד וכמבנה אדריכלי עודנה שנויה במחלוקת מסויימת. למרות העובדה כי העתיקות במדרסות שעודן פעילות נמצאות בקהיר ובפאס שבמרוקו, נראה כי הראשונות שבהן התפתחו במזרח העולם האיראני, במקביל, או לא מעט אחרי דעיכתה הסופית של מסורת הלימוד הבודהיסטית באיזור.

לאיראן מסורת מנהלית עתיקה, כצפוי מאיזור בעל מסורת אימפריאלית ארוכה ורציפה, הדורשת מנהל תקין ויעיל. הצורך במנהל שכזה הביא לעליית משפחות אשר התמחו באמנות המנהל, עמדה רבת דרישות ולעיתים רבות גם כפויית טובה. לא אחת פקידים נאמנים אבדו את משרתם, או גרוע מכך, את ראשם כתוצאה מחילופי שלטון, או חילופי מצב הרוח של הריבון. דוגמא למשפחה שכזאת הם משפחת ג'וויני, אשר שנים מבניהם שרתו כפקידים ווזירים תחת המונגולים. אחד מהם, עטא מאלכ ג'ויני,( عطاملک جوینی, מת 1283‎) כתב את אחד החיבורים הראשונים והחשובים על ההיסטוריה המונגולית, ה"היסטוריה של כובש העולם" (תאריח' ג'האן גשא تاریخ جهانگشای), והשני, שמס אל דין, היה וזיר גדול, עד שנערף ראשו על ידי האילח'אן ארח'ון (Arghun) ב-1285. לתהילה אם כך, פנים רבות.

ארבע מאות שנים לפני כן היתה זו משפחה אחרת שעלתה לגדולה כאנשי מנהל מקצועיים, והיא שרתה גם תחת גדול השליטים העבאסים, הארון אל רשיד (מת 809). משפחה זו היא המשפחה הברמכית.

מוצא הברמכים מן העיר בלח',(بلخ Balkh) אשר נמצאת כיום באפגניסתאן, העיר היתה המרכז הבודהיסטי החשוב בעולם האיראני הקדם איסלאמי, ולידה שכן אחד המנזרים החשובים באיזור, הנאוה -ויהארה (Nava Vihara),שפירושו "מנזר חדש". מקור השם ברמכים, הוא הגיה ערבית של השם פרמוקהא (Pramukha) שפירושו בסנסקריט מנהיג , או במקרה זה, כוהן דת ראשי. המשפחה שירתה ככהנים במתחם הבודהיסטי החשוב ביותר באיזור. הברמכים התאסלמו בשלב כלשהו בזמן או מעט אחרי הפלישה הערבית למרכז אסיה, והיו מתומכי המרד העבאסי שהפיל את הח'ליפות האומיית במאה השמינית, מהלך שהעניק להם עמדה חשובה במנהל השלטון החדש. הברמכים היו משפחה משכילה להפליא,אנשי מנהל, מחנכים ופטרונים חשובים למדעים, אומנוית ומחשבה דתית. ידוע כי עסקו בתרגום מסנסקריט לערבית ופרסית, ואפשרו הטמעת ידע רפואי ופילוסופי ממוצא הודי, אל תול המסגרת המדעית האיסלאמית המתפתחת. סופם של הברמכים היה רע ומר כאשר תככי חצר, ועושרם הרב הביא לכך שהארון אל רשיד החרים את רכושם, אסר והוציא להורג את אנשיהם, תוך שהוא שם קץ לאחת המשפחות המלומדות והעשירות בעולם המוסלמי.

המחקר המודרני מכיר היום בהשפעת החשיבה הלוגית ומסורת הלימוד הבודהיסטית ובמיוחד של האסכולה הסרווסטיוודית (Sarvāstivāda), על המסורת האיסלאמית המקבילה. גם אם דרוש מחקר נוסף בנושא, יש מידה רבה של סבירות, בהתחשב באיזור החפיפה, וזמן החפיפה הארוך יחסית, בין עליית האסלאם לדעיכת הבודהיזם במרכז אסיה, כי רבות ממסורות הלימוד וחלק ממרכזי ההשכלה הבודהיסטים השתלבו במסורת הלימוד האסלאמית.

מבחינה אדריכלית, ישנה סבירות גבוהה לכך שמבני הויהראה, המנזרים, על חצרם הפנימית המשותפת, ותאי הלימוד וההתבודדות שבשוליהן, הפכו להיות המודל על פיהן נבנו המדרסות האיסלאמיות, שלפי טענה מקובלת, החלו להתפתח במזרח האיסלאמי האיראני. גם אם סכמה זו משותפת למבנים דתיים רבים, מסין, ועד המערב הנוצרי, הכרונולוגיה והנתונים הארכאולוגים וההיסטוריים ככל הנראה מאשרים טענה זו.

שרידי מנזר פאיאז טפה (fayaz tepe) ,אוזבכיסתאן.
שרידי מנזר פאיאז טפה (fayaz tepe) ,אוזבכיסתאן.
סכמה של מדרסה איסלאמית.
סכמה של מדרסה איסלאמית.

מבנה הקבר האיסלאמי משלב רבים מן האלמנטים הקודמים שהוזכרו, ויכלול לרוב מתחם סגור אשר במרכזו קבר השליט, או במקרים רבים, קברו של מנהיג צופי חשוב. המבנה יכלול פעמים רבות שערי איואן, אשר במרוצת הזמן התפתחו ליצירות מרהיבות הכוללות אריחי גלזורה מרהיבים, ונטיפי מקרנס מסוגננים. פעמים רבות תתווסף כיפה בראש המבנה. לעיתים תתווסף למתחם ח'נקאא, שהיא כאמור מעון לדרוושים צופים, אשר מצאו בה מקום לינה והתבודדות.

שיאה של האדריכלות מסוג זה היא מהתקופה התימורידית, הקרויה על שם מייסד השושלת, תימור לנג (تيمور لنگ‎ Timūr-i Lang). תימור היה מנהיג תורכו-מונגולי, שמו ידוע לשמצה כמצביא אכזר ותאב מלחמות, ובשיאה השתרעה האימפריה שהקים מאנטוליה שמערב ועד סין. תימור לא השחית את זמנו בביסוס מנהלי תקין ומתפקד, והעדיף לבלות את זמנו בשריפת בתים ועריפת ראשים ברחבי ממלכתו, אך טעמו האומנותי היה מפותח, והוא אסף אומנים ואנשי מלאכה מכל תחומי כיבושיו.

רוצח המונים חובב אומנות. לא היה צמחוני. אמיר טימור.
רוצח המונים חובב אומנות. לא היה צמחוני. אמיר תימור.
האימפריה התימורידית
האימפריה התימורידית

תחת שלטון תימור הפכה סמרקנד לעיר היפה בעולם, וכזאת ששמה הגיע עד למערב כסמל לעושר מופלג, ופאר אלוהי. יורשיו של תימור היו מעודנים ממנו, ובינהם היו פטרונים חשובים לאומנויות ולמדעים, מה שבאופן טבעי גרם לממלכם להתכווץ בהתמדה, עד שנדחקו ממרכז אסיה על ידי שבטי האוזבכים. שבטים אלו חסלו את שאריות המשפחה התימורידית, מה שלא מנע מהם להפוך את תימור לאב המייסד של אומתם לאחר נפילת ברית המועצות.

המוזוליאום של בהא אל דין נקשבנדי, מייסד המסד הצופי הנקשבנדי. בוכרה, אוזבכיסתאן.

המוזוליאום של בהא אל דין נקשבנדי, מייסד המסד הצופי הנקשבנדי. בוכרה, אוזבכיסתאן.
המוזולאום של חוג'ה אחמט יסאווי (Khoja Ahmat Yssawi). תורכסטאן, קזאחסתאן. מבנה תימורידי מן המאה ה-14.
המוזולאום של חוג'ה אחמט יסאווי (Khoja Ahmat Yssawi)מייסד המסדר הצופי היסאווי. תורכסטאן, קזאחסתאן. מבנה תימורידי מן המאה ה-14.
שיא האדריכלות האיראנית. איואן ונטיפי מוקרנס. מבנה תימורידי.
שיא האדריכלות האיראנית. איואן ונטיפי מוקרנס. מבנה תימורידי.
מתחם הרגיסתאן. סמרקנד.
מתחם הרגיסתאן. סמרקנד.

asia 231

נצר של המשפחה התימורידית, בבור, נמלט ממכורתו, פלש להודו וייסד בה את השושלת המוע'ולית (מוגולית על פי התעתיק הנפוץ). אחד מבני השושלת, שאה ג'האן, בנה את המבנה היפה בהיסטוריה, אשר כונה, "דמעה על פני הנצח", היא הטאג' מהאל.

הטאג' הוא צאצא ישיר של האדריכלות האיראנית, והדבר ניכר באיואנים, בכיפתו, ובסימבוליקה שלו. למאפיינים האיראנים נוספו תווים סגנוניים מקומיים כגון הכיפה דמויית הבצל, וכיפות המשנה דמוייות המטריה (Chhatri).

מתווה הבסיס של הטאג' מהאל מבוסס על מה שמכונה "השט-י-בהשט" (هشت‌بهشت), או שמונת גני העדן, אלמנט אדריכלי פרסי המחלק את המבנה לשמונה חדרים, כביטוי לשמונה דרגות גן העדן.

טאג' מהאל. דמעה איראנית על פני הנצח.

טאג' מהאל. דמעה איראנית על פני הנצח.
סכמת "שמונת גני העדן"
סכמת "שמונת גני העדן"

הגן המקיף את הטאג' משתייך אף הוא לסוגה גננית איראנית המכונה "גן מרובע" (چهارباغ, chahār bāgh), המחלקת את הגן לסכמה סימטרית, רבועה או מלבנית התחומה בחומה ומחולקת על ידי תעלות מים. שרידים לסכמה שכזאת ניתן למצוא עוד בתקופה האח'מנית (539 – 331 לפנה"ס). הגן המרובע שואב את הסימליות שבו מרעיון גן העדן, וייתכן כי הצורך לקיים מפלט של מים וירק הנבדל מהאקלים הקשה לעיתים של מסופוטמיה ואיראן, השפיע על התפתחות זו.

שרידי הגן של כורש הגדול, מייסד האימפריה האח'מנית. הדוגמא הקדומה ביותר של גן מרובע איראני.  Pāsārgād (پاسارگاد‎ ), מחוז פארס, איראן.
שרידי הגן של כורש הגדול, מייסד האימפריה האח'מנית. הדוגמא הקדומה ביותר של גן מרובע איראני. Pāsārgād (پاسارگاد‎ ), מחוז פארס, איראן.
Chahr Bagh
Chahar Bagh
הגן המרובע של הטאג' מהאל.
הגן המרובע של הטאג' מהאל.

האדריכלות האסלאמית במרכז אסיה ואיראן, לא באה אם כן יש מאין והיא המשך ישיר של הדפוסים האדריכליים שרווחו באיזור קודם לכיבוש הערבי. בבניה האסלאמית באו לידי ביטוי אלמנטים איראנים, הודו-בודהיסטים, ואף הלנים, וזאת תוך יצירת תמהיל ההולם את צריכה של הקהילה והמחשבה הדתית האיסלאמית, ובא לידי ביטוי נשגב במבנים שהם מפאר היצירה האדריכלית האנושית.

asia 176

סוסים בעבור תה.

ישנם עמים שקשה לדמיין את תרבותם ללא הרגל שתית התה.

תה למשל, כל כך מקושר היום עם התרבות התורכית, וכל מי שביקר באיסטנבול המעטירה בוודאי חווה את הרגלי שתיית התה המפותחים של התורכים, שקשה להאמין שהתורכים הצטרפו לאומות בנות התרבות רק במהלך המאה ה-20. שתית התה קודמה על ידי משטרו של אתא תורכ בשל מחירי הקפה הגבוהים, שעלו משמעותית בעקבות נפילת האימפריה העות'מנית תנצב"ה. כך עברה אנאטוליה התורכית מבורות לנאורות.

ככל הנוגע לרמה הטיבטית, הגעת התה בישרה כנראה את סוף הכורח ללגום חמאת יאק מומסת במים חמים, ואיפשרה לגימת תה בטעם חמאת יאק מומסת. המסורת מייחסת את הבאת התה לטיבט לנסיכה הסינית וון צ'נג, בת שושלת טאנג, אשר נשלחה לטיבט להנשא לקיסר הטיבטי סונגטסן גמפו (Songtsän Gampo), מייסד האימפריה הטיבטית. כן, היתה כזאת.

Kapstein.2006.xx.Tibetan.Empire-small

סונגטסן ׁ(605-649) החל את שלטונו בכיבוש ואיחוד הרמה הטיבטית, אך לבסוף המשיך במתקפות על סין עצמה, תוך שהוא מבטיח את מעמדו בעיני חצר שושלת טאנג, ששלחה אליו בתגובה סינית אופיינית מתנות רבות, וכאמור, את אחייניתו של הקיסר. מסופר כי הנדוניה של הנסיכה כללה מספר צרורות של עלי תה, וכך נחשפה האליטה הטיבטית למשקה השמימי.

יורשיו של סונגטסן אף הרחיבו את גבולות האימפריה והביאו להתפשטותה לשטחי מרכז אסיה, ואפילו קאבול שבאפגניסתאן זכתה להכנס תחת שליטתו של מושל טיבטי. במשך כמאתיים שנה התחרו הטיבטים על השליטה באיזור כשהם נאבקים בקיסרות טאנג הסינית וכן בח'ליפות העבאסית, מאבק זה נשמר עד התפוררות הכח הטיבטי במהלך המאה התשיעית.

דאלאי מי? פרש טיבטי.
דאלאי מי? פרש טיבטי.

pic_1306328070_4

אך כאן לא במלחמות וכיבושים עסקינן, אלא בתרבות, וכידוע, בלא תה, אין תרבות.

המאה השביעית ידעה עלייה משמעותית בהיקף הסחר בין סין לטיבט, כאשר בהתאם לדפוס היחסים הנפוץ בין סין לשכנותיה, הוזרמו לטיבט מוצרי צריכה כגון אריגי משי,מתכות ומוצרי יוקרה, וכאמור ,כמויות הולכות וגדלות של תה, אשר הפך למבוקש יותר ויותר בקרב האוכלוסיה המקומית. בתמורה סיפקה טיבט לסין בעיקר את אחד הדברים היחידים שסין מעולם לא הצטיינה בגידולו-סוסים.

הסוסים של טיבט במושגים צבאיים הם לא מציאה גדולה, בטח לא בהשוואה לסוסים האגדיים של פרגאנה, ניסאה, או אפילו סוסי הפוני הקטנים אך בעלי הסיבולת של מונגוליה. אך במאה השביעית הסינים קנו סוסים מהיכן שיכלו, והסוסים של טיבט יוצאו לסין במספרים הולכים וגדלים.

תה הוא מוצר רגיש יחסית, כחומר אורגני הוא מועד להפגע על ידי תנאי איחסון לא נאותים, ושינויים אקלימיים קיצוניים. התה אשר יובא לטיבט הוא זן של הקמליה הסינית, המכונה "תה גדול עלים" (Camellia sinensis assamica), הגדל עדיין בצורתו הטבעית ביערות יונאן, וצפון מזרח הודו.

camellia sinensis assamica
camellia sinensis assamica

צורת העיבוד של התה גדול העלים נבעה מהצורך לשנע אותו בכמויות גדולות לאורך נתיבי ההימאליה, לעיתים דרך מעברי הרים בגובה של חמשת אלפים מטרים ויותר. בהתאם לכך, התה נקטף, הותסס, יובש, ונדחס לתבניות בצורות שונות, עגולות, מלבניות ואחרות, ואחר נעטף ונארז, לקראת הובלתו במעלה ההרים.

את התה הדחוס, העשוי מעלי הקמליה גדולת הפרחים, מכנים היום בסין בשם הכולל פו אר (Pǔ​ěr​chá ,普洱茶). הפו אר מחולק לשתי קטגוריות ,"שנג" (Sheng Cha 生茶), שמשמעה "חי" או "גולמי", ו"שואו",( Shou Cha 熟茶), שמשמעו "מבושל", או "בשל".

"עוגות" פו אר.
"עוגות" פו אר.

במקור היה התה הדחוס כולו שייך לקטגורית ה"שנג", כלומר תה ירוק או מחומצן קלות, אשר בהשפעת הזמן והאקלים היה עובר חימצון נוסף, איטי והדרגתי מאוד. התה המיושן קיבל צבע כהה וארומות מורכבות יותר, כבדות ומתקתקות משהו. סוגי תה אחרים,  (שכאמור מופקים כולם מצמח הקמליה הסינית), יהיו הם תה לבן, ירוק, וו לונג, או אחרים, מומלצים כולם לשתיה תוך עד כשנתיים-שלוש מרגע העיבוד. שנג פו אר הוא התה היחיד שבהגדרתו משתבח עם הזמן, לעיתים לאורך עשור שנים ויותר, ובלבד שישמר בתנאים מתאימים.

הביקוש הגובר לפו אר, והצורך לזרז את הבשלתו, הביאו בשנת 1973, להמצאת תהליך עיבוד בקטריאלי או פטרייתי אותם עוברים עליי התה, על מנת להעניק להם צבע, טעם וארומה דומה לזו של פו אר מיושן אמיתי. התהליך מורכב בעקרון מהתססה לחה בנוכחות שמרים, פטריות, או בקטריות שונות (פנצליום, אספרגילוס וכדומה) לזמן מוגבל, והתוצאה המכונה כאמור "שואו" דומה למדי לשנג פו אר מיושן.

בסין אגב, היתה לפני מספר שנים "בועת" פו אר, כאשר תחזיות שונות חזו עלייה דרמטית במחירי הפו אר שנג המיושן, מה שהוליד בולמוס קניה של "עוגות" תה דחוסות על ידי משקיעים מקומיים, לשם קצירת רווחים עתידית. אם זאת נראה כי הספקולציות היו מוגזמות למדי, והתופעה נרגעה מאז.

המסחר בתה דחוס ושאר מוצרים בין הרמה הטיבטית לסין, הולידה בסופו של דבר דרך מסחר אשר שרדה יותר מאלף שנים, עד לפיתוח דרכים מודרניות וכלי רכב ממונעים, אם כי עד היום יש בה שימוש מסויים לתושבי שולי הרמה הטיבטית. הדרך בת הכאלפיים קילומטרים, המתפתלת דרך סצ'ואן, יונאן, רכס ההימלאיה, ועד ללהסה, בירת הרמה הטיבטית, זכתה לבסוף לכינוי ההולם: דרך הסוסים והתה (茶马道).

סבלים נושאי תה דחוס.
סבלים נושאי תה דחוס.

imagesxinsrc_0706013009286753153912111142_1336637050789

את הדרך ניתן אולי להחשיב כנתיב משני של דרך המשי הידועה ממנה, אשר מסלולה המפורסם הוא זה היוצא מצפון סין, עובר דרך ארצות אסיה המרכזית, ועד למזרח התיכון ואירופה. הדרך התפצלה לדרכי משנה רבות אשר חצו תרבויות, ואיזורים אקולוגיים שונים, מערבות הים הכספי, ועד מדבריות איראן, מעמק האינדוס, ועד אנאטוליה. היו אלה דרכים אלו שאפשרו מעבר לא רק של סחורות. אלא גם מעבר של אידיאולוגיות, טכנולוגיה, ואוכלוסיות. דרך הסוסים והתה אפשרה מעבר של מוצרי צריכה חיוניים מהמרכזים העירוניים בסין לרמה הטיבטית, שבתורה היתה מקושרת למרכז אסיה, הודו, ועולם אסלאם בדרכי מסחר נוספות. נתיבים אלו איפשרו את צמיחת התרבות הטיבטית כמרכז של עושר תרבותי ורוחני ייחודי.

tea-horse-road-615

מונגולים, ברדלסים ועבדים על סוסים.

בראשית חודש ספטמבר 1260 לסה"נ, התנגשו בעמק יזרעאל כוחותיו של הגנרל המונגולי כתבוגא (Kitbugha) עם גדודיו הממלוכים של הסולטאן קטז (Qutuz). ניצחונם של הכוחות הממלוכים בקרב זה נתפס כניצחון המשמעותי הראשון על הצבא המונגולי אשר נחשב לבלתי מנוצח, והגביר לאין שיעור את יוקרתו של המשטר הממלוכי הצעיר. נסיגתם של המונגולים אל מעבר לנהר הפרת החל עידן של מאבק אשר נמשך כשישים שנה, ובמהלכו ניסו המונגולים באופן חוזר ונשנה לחדור אל מעבר לנהר ולספח את המדינה הממלוכית לתחום שלטונם, בראשית בפיקודו של הולגו (Hulegu), נכדו של מייסד האימפריה, ג'ינג'יס ח'אן ׁ(Chinggis Khan), ולאחר מכן על ידי יורשיו, שליטי המדינה המונגולית באיראן, האילח'אנות.

איזור קרב עין ג'אלות, הידוע גם בשם עין חרוד.
איזור קרב עין ג'אלות, הידוע גם בשם עין חרוד.
מונוגולים תוקפים את הצד השני של העולם. (יפן)
מונוגולים תוקפים את הצד השני של העולם. (יפן)

עליית סולטאנות הממלוכים, אשר מעמדה השליט הורכב מעבדים צבאיים, תורכים בעיקר, אשר יובאו מן הערבה האירואסיאתית, באה על רקע תקופה ארוכה  של חולשה ופיצול בעולם המוסלמי, אשר אפשרו חדירת גורמים זרים אל הזירה המזרח תיכונית. תגובה רפה  של הישויות המוסלמיות במזרח, הקלה את התפשטות מכונת המלחמה המונגולית מערבה, והפיצול הפוליטי לחופי הים התיכון אפשר במידה רבה את חדירת התנועה הצלבנית מאירופה, והתבססות המדינות הפרנקיות מסוריה הצפונית ועד דרומה של ארץ ישראל.

פשיטות המונגולים לסוריה וא"י. והממלכות הפרנקיות.סביב 1260.
פשיטות המונגולים לסוריה וא"י. והממלכות הפרנקיות.
סביב 1260.

בנוסף, האסמעאילים הנזארים,הפלג השיעי הקיצוני אשר חסידיו כונו "חששיון" על ידי אויביהם, והתמחו בחיסולים ממוקדים של מנהיגים סוניים, ואולי גם פרנקי אחד או שניים, המשיכו להטיל את חיתתם על איזור סוריה הגדולה, גם לאחר שמרכזיהם באיראן כולל מבצרם הידוע לשמצה אלאמות, הושמדו כליל במהלך מסע המלחמה של הולגו מערבה.

לא נחמדים.אסמעאילים נזארים-"חששיון"  כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.
לא נחמדים.
אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

המצב עם כן, נראה לא מזהיר עבור שושלת מוסלמית צעירה המנסה למצוא את דרכה בעולם הכאוטי של אמצע המאה ה-13.

את שרידותה של הסולטאנות הממלוכית מול מכונת המלחמה המונגולית ניתן לייחס להנהגתו של אחד המצביאים הגדולים שידע עולם האסלאם, והוא הסלטאן בייברס.

 מלכ אלט'אהר רכן אלדין בייברס (الملك‭ ‬الظاهر‭ ‬ركن‭ ‬الدين‭ ‬بيبرس), תורכי מקיפצ'אקיה אשר מצפון לים הכספי והקווקז, נשבה בעודו נער ונמכר ב800 דרהם של כסף, מחיר נמוך יחסית לממלוכ, אולי בשל הכתם הלבן המולד שבאחת מעיניו, שהוריד את ערכו. כך או כך התגלגל הממלוכ הצעיר למצרים שם נכנס תחת שירות השושלת האיובית שייסד צלאח א דין הידוע.

הברדלס. סימלו של בייברס, החקוק גם בשער האריות בירושלים, או אם תרצו, שער הברדלסים.
הברדלס. סימלו של בייברס, החקוק גם בשער האריות בירושלים, או אם תרצו, שער הברדלסים.

לאחר ההפיכה הממלוכית, בה קמו עבדים על אדונם וייסדו את אחת היישויות הפוליטיות המרתקות בהיסטוריה, הפך ביברס לסגנו של קטז, וככל הנראה היה מעורב ברציחתו במהלך מסע ציד באקטובר 1260.

לבייברס לא היה זמן להתענג על מנעמי השלטון, שכן היה זה ברור כי המונגולים לא ישבו בחיבוק קשתות לאחר תבוסתם בקרב עין ג'אלות, וינסו לפלוש שנית לסוריה רבתי (הכוללת את איזורנו).
הצעדים בהם נקטו בייברס ויורשיו הוכיחו את עצמם, כאשר הסולטאנות שרדה שנים רבות לאחר התפוררות האימפריה המונגולית.

הצעד הראשון בו נקט בייברס היה ארגון מחדש של הצבא הממלוכי והגדלתו באופן משמעותי, כאשר מספר הפרשים, חוד החנית הממלוכית, הוכפל פי שלוש או ארבע, לכשלושים וחמש אלפי פרשים. פרשי העלית הממלוכים, שהיו רובם ככולם עבדים צבאיים ממוצא תורכי, אם כי היו בינהם אף מונגולים, סלאווים, ובני עמים אחרים, היו מיומנים ביותר בשימוש בקשת המורכבת, בחנית, ובחרב הפרשים. שליטתם המוחלטת באומנות הלחימה הרכובה, חושלה בשנים של אימונים מפרכים המכונים "פורוסיה",(فروسية) שכללו אימונים בכלי נשק שונים, תמרוני ירי רכוב, והאבקות.

ממלוכ
בחור להביא לאמא. ממלוכ.
פורוסיה ממלוכית
פורוסיה ממלוכית

כחלק מתהליך העצמת הצבא רכש בייברס אישית נערים רבים מן הערבה, והכשיר אותם לשימוש ביחידות העלית. בנוסף, הורחבו משמעותית כוחות המשנה של הצבא הממלוכי, המכונות "חלכה", וכללו ערבים, וכורדים, נאמני השלטון האיובי הקודם. אל אלה נוספו פליטים רבים אשר ברחו מאימת המונגולים, בהם בני שבטים תורכמנים, פרסים, ואף יחידות שבטיות מונגוליות שלמות אשר ערקו מתחומי האימפריה המונגולית. דוגמא לקבוצה שכזו ניתן לראות בבני שבט האוייראט ׁׁ(Oirats), אשר התיישבו בקהיר, ומצויין לגביהם שלא היו מוסלמים, נטו ליצירת כנופיות, ולמרבה הזעזוע של חסידי השחיטה המוסלמית הכשרה, נהגו להרוג סוסים על ידי חבטה בראשם, על מנת לאכלם.

הגורם האחרון שגוייס לשם בניית העוצמה הממלוכית לנוכח האיום המונוגלי, הוא הגורם השבטי, הבדואים והתורכמנים של סוריה וא"י, אשר גויסו כסוכני מודיעין, ואף סיפקו סוסים לצבא הממלוכי.

הצעד האסטרטגי הבא בו נקט בייברס על מנת להשאיר את המונוגלים במקומם מעבר לפרת היה ריכוז פוליטי ומנהלי, כאשר הוא מעמיד בראש המחוזות השונים ממלוכים הכפופים לו אישית במקום הנסיכים המקומיים ששלטו בהם מאז ימי האיובים. יכולתו של בייברס לאחוז ברסן שלושת מרכיבי הסולטאנות, הנוודים, יושבי הקבע, והאליטה הממלוכית, התאפשרה בזכות כושרו האירגוני, יוקרתו האישית כמביס המונגולים ואישיותו הכריזמטית.

עם זאת, לפני שיכול היה בייברס לחוש מידה מסויימת של שביעות רצון לנוכח ממלכתו המתעצמת, היתה עצם אחת שהיה עליו לשלוף מגרונו. עצם אירופאית.

הפרנקים (=צלבנים), על עריהם המבוצרות לחופי מזרח הים התיכון שלטו בזירה הצבאית של המזרח התיכון במשך רוב המאה ה-12, וגם לאחר תבוסתם בקרב קרני חיטין (1187), וצמצום שטחה של ממלכת ירושלים , נותרו הממלכה והנסיכויות הצלבניות של טריפולי ואנטיוכיה גורם משמעותי בשטח, ולנוכח הפיצול הפוליטי של המוסלמים באזור לאחר מותו של צלאח א דין, אף הצליחו להגביר את אחיזתם בשטח.

יותר מכך,  העמדה המונגולית המסורתית של כניעה מוחלטת או חורבן גמור כלפי כל גורם בשטח, החלה להתרכך, לפחות כלפי הצלבנים, לאחר ההפסד בעין ג'אלות, ומגעים בינם לבין הפרנקים, נראו בעיניים ממלוכיות כברית הולכת ונרקמת, אם כי בפועל כנראה היתה רחוקה ממימוש.

על כן אין הפתעה בכך שמעט לאחר עלייתו לשלטון של בייברס, ובתום עשר שנות התייצבות השלטון הממלוכי, הפנה הסולטאן את מבטו אל עבר ערי הצלבנים. לאחר שנת 1263 החלו בייברס ויורשיו במערכה שיטתית למיגור הנוכחות האירופית בחופי סוריה. מערכה זאת כללה שתי תקופות עיקריות: בשנים 1265-1271 ובשנים1289-1291, בין תקופות אלו בוצעו מתקפות רחבות כנגד קליקיה הארמנית ,שהייתה קשורה לאנטיוכיה ולטריפולי הצלבניות, וכן כנגד מעוזי האיסמעאילים בהר הלבנון ובסוריה. ההפסקה בפעילות נגד הצלבנים נבעה גם ממותו של בייברס (1271) ושלטון קצר ימים של בניו.

 עלייתו לשלטון של הגנרל המוכשר סייף אלדין קלאוון (قلاوونׂׂׂ ׂ)בשנת 1280, לוותה כמעט מיד במתקפה רחבת היקף על סוריה שערך האילח'אן אבקה (1281), ולאחריה ערעור על שלטונו מצד ממלוכים מתחרים. אך לאחר התייצבות שלטונו נמשכו המתקפות המכריעות נגד הצלבנים, תוך כיבוש והרס שיטתי של הערים ונמליהן.  בנו של קלאוון אשראף אל חליל, השלים את המלאכה עם כיבושו של מעוז הצלבנים האחרון בעכו (1291). תקופה זו כללה גם טיפול שורש בשרידי האיסמעאילים, החרמת נכסיהם ומאסר מנהיגיהם. ההתנגדות האיסמעילית המתמשכת הביאה למערכה נגד מבצריהם, והם נתפסו כולם עד 1273. זמן קצר לאחרת כניעתם, השתמש בייברס בשירותיהם כנגד הפרנקים, אך למעשה הכת סיימה את תפקידה ,ולאחר המאה ה-13 אין עדויות למעשי רצח שבוצעו על ידי נזארים סורים בשם הכת.

נפילת עכו הצלבנית. 1291
נפילת עכו הצלבנית. 1291

בשלב זה, כאשר ממלכתם נקייה מיסודות זרים וחתרניים, נכנסה למהלכה האסטרטגיה הממלוכית השלישית.

נדבך זה, אשר החל עוד טרם מותו של בייברס ומיגור הפרנקים, אך נשמר בתקופת יורשיו, כלל הרס מוחלט של מבצרים רבים ברחבי המזרח התיכון, ובמיוחד את ביצורי החוף, כגון אשקלון, עכו ואחרים, וזאת על מנת למנוע מפלישות פרנקיות עתידיות ליצור ראשי גשר בחוף. השלב הבא היה בחירת מספר מצומצם של מבצרים אשר אותם נמנעו הממלוכים מלהרוס, ואף הרחיבו. הבחירה אילו מבצרים להרוס ואילו לשמר נבעה ישירות מנתיבי הפלישה המונגולים לערי סוריה. בהתאם לכך, חשיבות עליונה הוענקה למבצרים היושבים על הפרת, בקרבת הערים חלב, וחמה.

למרות שהמבצרים הממלוכים נבנו כהלכה בפיקוח אישי של הסולטאן ותוחזקו באופן סדיר, שרידותם הייתה תלויה ביכולת הממלוכית לשגר גדודים לעזרת הנצורים תוך ימים או שבועיים לכל היותר. היכולת של בייברס לארגן צבאות משלוח יעילים ולחזק משמרות הפחיתה משמעותית את יכולת הצבא המונגולי לתפוס מחדש מבצרים. משלוח צבאי להגנת המבצרים לא הגיע לרוב ממבצרים שכנים, אלא רק מאחת מערי סוריה או מקהיר, בירת האימפריה. נראה שמספר האנשים בכל מבצר חושב בזהירות ואף בזמני חירום לא יכול היה חיל המצב להרשות לעצמו לצאת לעזרת אתר קרוב. במקום זאת, במקרה של מתקפה, נשלח מסר לערי סוריה, אשר ארגנו תגבורת יחד עם צבא הסולטאן אשר יצא מקהיר. הסתמכות מבצרי הפרת על עזרה חיצונית נראתה לעיתים כהימור מסוכן, במקרה והמשלוח צבאי יאחר, אך הממלוכים לא שינו את השיטה בה נהגו, ולעיתים רחוקות איחר סיוע להגיע.

מבצר ממלוכי. קלעת נמרוד, הגולן.
מבצר ממלוכי. קלעת נמרוד, הגולן.

כאמור,על אף חוסנה, היכולת של מערכת ביצורי הגבול הממלוכית לעמוד בפני מצור ממושך הייתה מוגבלת, והסתמכה במידה רבה על מהירות התגובה של הגדודים הממלוכים שמושבם בערי סוריה המרכזיות ובקהיר. כבר בראשית שלטונו של בייברס, ברור היה הצורך בהקמת מנגנון תקשורת ופיקוח לשם שליטה בטריטוריה הסורית שצורפה זה עתה לסולטאנות, כמו גם לשם הגנתה מפני הסכנה המונגולית. יכולתה של הסולטאנות לקיים מערכת תקשורת יעילה וריכוזית לאורך זמן, מהווה עדות מרשימה ליכולת הארגון והעקביות שלה.

הקמת מנגנון התקשורת הממלוכי, הבריד (بريد) או דואר השליחים, החלה כבר סביב שנת 1260, מיד לאחר שילובה של סוריה אל תוך המדינה הממלוכית. מערכת זאת, המבוססת על שליחים מהירים הנעים דרך תחנות קבועות, ובהן עמדו לרשותם סוסים רעננים, וכן מזון ומים לשליחים ולבהמות, אפשרה לידיעות סדירות או דחופות לנוע בין קהיר וקצות הסולטאנות בתוך כארבעה ימים, ולעיתים,במקרי חירום, תוך שלושה ימים.

ממלוכיה.
ממלוכיה.

 הקמת הרשת דרשה השקעה לא מבוטלת של משאבים, ובייברס אכן השקיע ממון רב עד השלמתה, עם זאת, תחזוקת הדרכים, עשרות התחנות והשירותים הקשורים אליהן, הוזלה במידה ניכרת בשל העובדה שרבים מבעלי התפקידים ששרתו במנהל הרשת היו בעצמם ממלוכים. בנוסף, בחלקים מסוימים, כגון המדבר הסורי וחלק מאזורי החוף, מונו שבטים בדואים ותורכמנים לשם שמירה, תחזוקת התחנות ואספקת סוסים לרשת, בתמורה לטובות הנאה מסוימות. עניין זה משמש עדות נוספת ליכולתה של המדינה הממלוכית לגייס את שירות הנוודים לצרכיה.

נתיב הבריד המרכזי מקהיר לדמשק עבר דרך עזה, לוד, ג'נין, עמק יזרעאל, בית שאן, וארביד (Irbid), כאשר ממנו מתפצלים נתיבי משנה, האחד דרך בית גוברין וחברון, עד לכרך אשר בעבר הירדן, והשני דרך חיטין ומערב הכנרת, ועד לצפת. מבצרה של צפת הפך מרכז אדמיניסטרטיבי חשוב לאחר כיבושן מידי הצלבנים ב1266. מדמשק התפצל התוואי לשניים, כאשר האחד ממשיך לכיוון צפון-מזרח, עד לאל רחבה, והשני מצפין בעוברו דרך חלב ועד לתחנה האחרונה באל בירה. כאשר שתי התחנות האחרונות הן מבצרי הפרת החשובים, והראשונים לעמוד בפני מתקפה מונגולית מכיוון איראן.

בנוסף לקישורן לדרך השליחים, היו אל רחבה ואל בירה התחנות האחרונות של שתי רשתות תקשורת אחרות, דואר היונים ומערכת איתות, אשר שולבו במערכת ההתרעה והשלימו אותה. מערכת האיתות, אשר עשתה שימוש במשואות בוערות בשעת החשיכה, ובאותות עשן במהלך היום, הייתה הדרך המהירה ביותר להתריע בפני התקרבות כוחות אויב. תחנות האיתות, אשר הוקמו על ראשי הרים, אפשרו להעביר התרעה מהפרת ועד לעזה, משם שולחו יוני דואר לקהיר, וכל זאת במהלך יום אחד בלבד.

 דואר היונים שימש באזור מזה מאות שנים. הממלוכים ביססו מערכת יעילה זאת כבר בשלב מוקדם של התארגנותם הצבאית, ואל בירה נודעה בשובכי היונים שלה. בזמן מפגשו של הסולטאן קלאוון, עם המשלחת השנייה ששלח האילח'אן אחמד (Ahmad Tegüder), אשר נערך באל בירה
ב-1284, הגיעה יונת דואר מעבר לגבול, אשר בישרה על מותו של האילח'אן. המאורע, אשר גרם לשגרירו של האילח'אן למועקה כה גדולה, עד שנפטר ימים מספר לאחר מכן, מרמז על החיוניות הרבה שהייתה לשימוש באמצעי העברת מידע מהיר זה. משואות האיתות ודואר היונים נחשבו לדרכים המהירות ביותר להעברת מסרים, אך עם זאת, אופיין של שיטות אלו, הביא לכך שבאופן טבעי יכלו לשאת מסרים כללים בלבד, והיו חשופים לחבלה, כגון התראת שווא, במקרה של המשואות, ויירוט מסרים סודיים. במקרה של יוני הדואר, סכנה זאת הביאה לנוהל של שילוח כפול של כל מסר. על מנת להבטיח את הגעתו ליעד. מטעמים ברורים, לכל אחת משלוש שיטות התקשורת הללו היו חסרונות מובנים, אך היה זה השילוב בניהן שהביא את כלל המערכת ליעילות אופטימלית.

במבט הכולל של מערכת הביצורים וההתרעה הנלוות אליהן, נראה כי המודל הוכיח את עצמו שכן לאחר כשלון הניסיון החמישי במספר לכיבוש אל בירה (1275) בשלהי שלטונו של האילח'אן אבאכה, החלו הצבאות האילח'אנים בניסיון למציאת נתיב עוקף למבצרים. גם בעומק השטח הסורי העדיפו להימנע מהטלת מצור, בהכירם במגבלה הכרוכה בכך, ולנסות למשוך את הצבא הממלוכי לקרב בשדה פתוח.

מנגנון ההגנה הממלוכי נותר זהה גם לאחר שינוי האסטרטגיה המונוגלית. המצור האחרון על אל רחבה (1312) הניע את אותה שרשרת תגובות. מסר נשלח לערי סוריה, אלה ארגנו תגבורת בשיתוף עם צבא הסולטאן שיצא מקהיר. כאמור, הסתמכות מבצרי הפרת על עזרה חיצונית נראתה לעיתים כהימור מסוכן, עקב החשש מעיכוב הגעתו של המשלוח הצבאי, אך הממלוכים לא שינו את השיטה, ולעיתים רחוקות איחר סיוע להגיע.

בשנת 1323, לאחר תקופת גישושים וחילופי משלחות, נחתם הסכם שלום בין הסולטאן  הממלוכי מחמד בן קלאוון לאילח'אן אבו סעיד, והושם קץ לשישים שנות האיבה המרה בין שתי המדינות. המדינה האילח'אנית החלה להתפורר עם מותו של אבו סעיד, כעשור לאחר חתימת ההסכם, בשל תהליכים פנימיים אשר החלישו את לכידות האליטה המונגולית במדינה. הסולטאנות הממלוכית, לעומת זאת, הוסיפה להתקיים כישות עצמאית, עוד כמאתיים שנים לאחר מכן, עד לבואם של התורכים העות'מנים, והנשק החם.

סיכום והערכת המדיניות הממלוכית לנוכח האיום המונגולי, לא מתירה ספק לגבי הצלחת מדיניות ההגנה הממלוכית בפני מאמצי הכיבוש המונגולי. ההכרה כי התוקפנות המונגולית עוד עתידה להימשך, וכי פלישה מונגולית לשטח הסולטאנות משמעה חורבן, הביאה לכך שבייברס ואנשיו נקטו באסטרטגיה כפולה,על מנת לעמוד באתגר.

ראשית, בוצעה הרחבת וחיזוק הצבא, ארגון מחדש של מוסדותיו, יצירת מערכות תקשורת, ריגול, וקשרים עם אוכלוסיות הנוודים המקומיות לשם תמיכה בצרכים הצבאיים, וכן חיזוק מערכת הביצורים בנקודות נבחרות.

 שנית, אומצה מדיניות עקבית בגבול במסגרתה בוצעה תגובה תקיפה כנגד כל פעילות עוינת מצדו המזרחי של הפרת או אפילו לשמע שמועה לגבי פלישה מונגולית לסוריה. כמו כן,הפעילות הצבאית הועברה לשטח המונגולי, או לשטח בני בריתה, כמיטב היכולת, וזאת על מנת לסכל מתקפות מבעוד מועד.  בנוסף, מערכת מודיעין ענפה בעומק השטח האיל'חאני ובשטחם של שאר יריבי המדינה הממלוכית אפשרו לה לקבל מידע רב ערך על המתרחש מעבר לקווי האויב, ולהתגונן בהתאם.

היכולת לשמר מצב ערנות קבוע במבצרים ,ולשנע כוחות עזר במהירות יחסית, יכולה הייתה להתבצע רק על ידי שלטון יעיל וריכוזי. מאמצי הסולטאן לתקן נזקים לאחר כל מתקפה מונגולית ולמלא את מאגרי הנשק והמזון, וכן היכולת לחזור על כך באופן סדיר הם הביטוי הטוב ביותר של עצמת המבנה הצבאי הממלוכי. למרות כשלנות מצור רבים ותבוסות בעין ג'אלות וחומס, המונגולים הצליחו לשמר את מעמדם כאיום משמעותי בעיני הממלוכים, שמצדם שמרו על ערנות עליונה במשך כשישה עשורים.