רחשי גן העדן: מסע אל המוזיקה הצופית.

אדיר מימדים היה שבדיז, סוסו האהוב של המלך ח'וסרו פרווז (570-628), שליט האיפריה הססאנית האדירה. על פי המסורת האיראנית היה הסוס השחור כלילה המהיר בממלכה, ואף היה הוא זה אשר נשא את ח'וסרו לפגישה הגורלית עם אהובתו לעתיד, הנסיכה הארמנית שירין, פגישה אשר הונצחה בין השאר ביצירתו של המשורר בן המאה ה-12, נט'אמי גנג'ווי( نظامی گنجوی, 1141-1209).

ח'וסרו מגלה את שירין מתרחצת. איור לחמסה של נט'אמי. השושלת הצפווית, אמצע המאה ה-16.

ח'וסרו מגלה את שירין מתרחצת. איור לחמסה של נט'אמי. השושלת הצפווית, אמצע המאה ה-16.

כאשר מת סוסו האהוב של המלך לא העז אף לא אחד מאנשי החצר לבשר למלך את הבשורה המרה. אך בהכנס המלך אל גן הארמון, שמע לפתע את קולו הנוגה של כלי מיתר עולה מאחורי ערוגות הוורדים הריחניות.

בשומעו את הרטט מלא היגון, הבין המלך את המסר, ופרץ בבכי עמוק.

התווים רויי הכאב בקעו מנגינתו של גדול המוזיקאים הססאנים, ברבד, אשר הוא לבדו לקח על עצמו לבשר למלך האדיר על אבדן רעו הטוב, תוך שהוא מדגים את יכולתה של המוזיקה לפרוט על מיתרי נפש האדם.

בארבד (590- AD 628)

בארבד (590- AD 628)

הקשר בין עולם הרוח לעולם המוזיקה הינו עתיק יומין וחוצה תרבויות, ומקורותיו לוטים בערפל הזמן. המחקר עודו מתחבט בשאלת מקורותיה האבולוציונים של הנטיה המוזיקלית האנושית, אך תאוריה אחת קושרת את המוזיקה לצורך בחיזוק הקשרים בין חברי הקבוצה האנושית המוקדמת ושימור לכידותה בפני גורמים חיצונים, בין היתר במצב לוחמה, אך גם קושרת בין יכולת השירה האנושית המגוונת להפליא, לשם תקשורת מורכבת ורבת שימושים בין חברי הקבוצה עצמם.

יהיו מקורותיה הקדומים של המוזיקה אשר יהיו, עם התפתחות המין האנושי ותרבותו למגוון מפליא של צורות מחיה בנישות אקולוגיות מגוונת, מבנים חברתיים ופוליטיים שונים ומערכות אמונה מורכבות, התפתח גם המנעד המוזיקלי האנושי לעולם עשיר ביותר של מקצבים, סולמות ומלודיות. עם זאת נראה שכוחה של המוזיקה לגעת בשורש התודעה האנושית באופן אינטואיטיבי ועמוק נותר כשהיה, וככזאת היא קשורה עבותות בעולם הרוח האנושי.

כוחה של המוזיקה לגעת בעמקי התודעה האנושית הביאה להתפתחות מערכת מורכבת של סמלים, קדושה ואיסורים הקשורים בה, הבאה לידי ביטוי באופנים שונים בתרבויות השונות.

משחר ימיו הפגין האסלאם יחס מורכב אל עולם המוזיקה. יחס מורכב זה התבטא מחד ביחס חיובי כלפי העיסוק המוזיקלי ככלי לזיכוך הנפש וקירובה אל האלוהי, ומאידך המוזיקה ככלי פיתוי שטני המזיק לנפש המאמין. הוויכוח על הלגיטימיות של העיסוק המוזיקלי התנהל בקרב ובין מלומדים, אנשי רוח, הלכה ומיסטיקנים, כאשר נקודת היחס של העיסוק ההלכתי בכשרותה של המוזיקה מעוגן בקראאן, וקבצי החדית'.

mus_ziryab_21

כך טען למשל התאולוג אבן אל ג'וזי (מת 1200), כי המוזיקה היא כלי שטני לשם פיתוי הנפש ושעבודה לתשוקה, וכי המוזיקה מעוררת תשוקות ארציות ומובילה אף לשתייה מופרזת וזנות. אם זאת רבים מאנשי ההלכה נקטו בגישה מאוזנת יותר כלפי המוזיקה והבחינו בין מוזיקה שמטרתה זיכוך האמונה וחיזוקה לבין מוזיקה קלת ראש ובטלה אשר מזיקה לנפש המאמין.

מן המצדדים הגדולים בשימוש במוזיקה היו מסדרי המיסטיקנים הצופים השונים, אשר רבים מהם עשו שימוש מרכזי בכלי מוזיקה כגון תופי מסגרת, חלילים וכלי פריטה במהלך טקסי הד'יכר, והסמאע, אשר כיוונו לאיחוד מיסטי עם האלוהות. היו אלה מסדרים אלו אשר תרמו תרומה משמעותית להתפשטות האסלאם למחוזות חדשים כגון מרכז אסיה, אפריקה השחורה, סין, ואינדונזיה.

Dhikr-21

יחד עם זאת פיתחו המסדרים השונים פרקטיקות שונות אשר נבדלו זו מזו באופיין ובדגשים השונים שעמדו במרכז הפולחן. יש מסדרים שהדגישו את הד'יכר, הזכרת שמו של האל באופן חוזר ונשנה, חוזר ומתגבר, ויש שהוסיפו עליו פרקטיקות מוזיקליות (סאמע), ואף ריקוד אקסטטי. הידוע במסדרים העושה שימוש בפרקטיקת הריקוד הוא כמובן המסדר המולווי (Mevleviye ) אשר ידוע בטקסי הסמאע שלו הכוללים מחול מסתחרר.

 המסדר נוסד במאה ה-13 בקוניה אשר בתורכיה, על ידי תלמידיו של ג'לאל א דין רומי, מגדולי המיסטיקנים והמשוררים בשפה הפרסית. רומי נולד באיזור בלח אשר באפגניתסאן של ימינו, ועבר בצעירותו עם משפחתו לאנטוליה כתוצאה מן הפלישה המונגולית מן המזרח.

ג'לאל א דין רומי (1207 –   1273) מייסד המסדר המלווי.

ג'לאל א דין רומי (1207 – 1273) מייסד המסדר המלווי.

רומי, שרכש השכלה איסלאמית אורתודוכסית בעיקרה עבר טלטלה רוחנית כשפגש במיסטיקן שאמס א דין טבריזי, והקשר הידוע בינהם הביא את רומי להתעלות מיסטית שהותירה בידינו יצירות כבירות כגון המת'נווי-י-מענוי , והדיוואן-י-שאמס-י-טבריזי, ובהן ביטוי עז לדרכו הרוחנית.

שירתו של רומי ספוגה בלקסיקון רוחני מוזיקלי עשיר, וניכר שהייתה קרובה ללבו, באופן אינטימי ויומיומי.

"אמר מורינו:

המוזיקה היא רחשי שערי גן העדן,

במקרה ואחד משוטי הקהל היה פולט, "איני אוהב את קולם של שערי גן העדן!"

היה עונה המורה: אתה שומע את שערי גן העדן בהסגרם, ואילו אני שומע אותם נפתחים"

דרווישים מוולוים. 1887.

דרווישים מוולוים. 1887.

אחד מכלי הנגינה המרכזיים ביותר בפרקטיקה המוזיקלית המולווית הוא חליל הקנה, הניי (Ney). מהאזנה לצלילו העמוק והחודר, אך העדין של הניי, ניתן להבין את כוחו להוליך את השומע למחוזות הרוח והנסתר מן העין. צלילו מזכיר ומהדהד בכל עת את הלך הנשימה האנושית, וניתן להזכיר את האמרה כי לניי ישנם תשעה פתחים, והפתח העשירי, הוא האדם, דרכו מפעפעת וזורמת נשימת היקום כולו.

למרות הגישה החיובית, ולעתים אף המחייבת למוזיקה בטקסים הצופים של חלק מן המסדרים, גישת החסידים למוזיקה הדתית לא הייתה תמיד ישירה ומובנת מעליה, ודרשה הכנה מוקדמת.

"המוזיקה אינה מעוררת דבר בלב, אשר אינו נמצא שם מלכתחילה. לכן, זה אשר ליבו דבק בכל דבר מלבד באל, תדביקו המוזיקה בתשוקות ארציות. אך זה אשר תוכו דבק באהבת האל, בשומעו את הצלילים, יעשה כדברו. פשוטי העם שומעים את המוזיקה כדרך הטבע, החסידים הזוטרים שומעים אותה בתשוקה והשתאות, אך האזנת הקדושים מעניקה להם חזון של מתנות שמימיות וחסדים…אך לבסוף ישנה ההאזנה המושלמת דרכה האל מגלה עצמו ללא כיסוי"

Omar as-Suhrawardi-Awarif el-Maarif

הקטע מספר ההדרכה הצופי של שהרורדי ( سهروردى  d.1234), מדגים כאמור את הגישה כי המורידים, או החסידים הצופים, אמורים לקבל גישה למוזיקה הנעלה רק לאחר הוכחת בגרות רוחנית וחניכה מספקת בדרך הצופית, ויש להדגיש שבשל הסכנה הטמונה במוזיקה וההקשר המוסלמי המסורתי בינה לעולם התשוקות ישנם אף מסדרים אשר שללו את השימוש בה לחלוטין, ואלה מכונים "המסדרים הפיכחים", העושים תפילתם בדומיה, או לפחות באיפוק מכובד למראה.

דרווישים צופים רוקדים. איור לדיוואן של חאפט'. הראט. 1450–1535/36

דרווישים צופים רוקדים. איור לדיוואן של חאפט'. הראט. 1450–1535/36

עם התפשטות הטריקות, המסדרים הצופים יחד עם ה"דאר אל אסלאם" עצמו, מאנדלוסיה במערב ולסין במזרח, ומאפריקה שמדרום לסהרה ועד לערבות תורכיסתאן בצפון, לבשו ופשטו פרקטיקות הד'יכר והסמאע צורה בהתאם לפעימות הלב של התרבויות איתן באו הצופים במגע.

התרבות האיראנית, שירתה, הגותה וספרותה ספוגה במידה רבה בהשפעת הצופיות, אך יש להיות זהירים בנטיה לקשור גילויים שונים של תרבות זו לתופעה הצופית, במיוחד כאשר הוכחת השפעות היא ענין מסובך ביותר.

שירתו של גדול המשוררים בשפה הפרסית, הוא חאפט' (חאפז), נמצאת מזה דורות תחת פולמוס מחקרי והשאלה עד כמה נכתבה לאור המחשבה והרגש הצופי. הקושי בתרגום שירתו רבת הרבדים והמשמעויות לשפות חסרי התרבות, ואוצר המילים הלירי היחודי בו השתמש מקשים על הבחנה היכן מסתיים עולם התשוקה האנושית והיכן מתחילה ערגה הנצחית אל האלוהי,יתכן וזוהי הבחנה חסרת משמעות ואולי זו לעיתים משמעה של הצופיות עצמה.

דף מן הדיוואן של חאפט'.

דף מן הדיוואן של חאפט'.

קברו של חאפט' בעירו, שיראז.

קברו של חאפט' בעירו, שיראז.

כיפת מבנה הקבר, מבט מבפנים.

כיפת מבנה הקבר, מבט מבפנים.

המוזיקה הפרסית הקלאסית, ובמיוחד קטעי השירה המכונים אוואז ׁ(آواز) עושה  שימוש רב בטקסטים אהובים מן המסורת הפואטית הפרסית, ובמסגרתה מולחנים כיום קטעי שירה של המשוררים המרכזיים של התרבות האיראנית, ובהם כאמור חאפט', סעדי וכמובן ג'לאל א דין רומי.

קטע סנטור ושירה בדסתגאה (סולם) צ'הארגאה, טקסט של סעדי, ביצוע של שג'ריאן:

עם זאת, יש לזכור שהמוזיקה הפרסית ה"קלאסית" היא תופעה אורבנית מורכבת ומרובת רבדים, אשר התפתחה תחת תנאים סוציולוגים מגוונים, ושלצופיות ניתן להתייחס רק כמקור השפעה אחד שלה, והיא אינה בהכרח המוזיקה אשר נוצרה בח'אנקות, מבני ההתועדות הצופיים, ובטקסיהם הדתיים.

אחד מן האמנים הידועים שלזכותם ניתן לזקוף לא מעט מהתגברות המודעות לשירה הצופית, ובמיוחד שירתו של רומי, באיראן עצמה, כמו גם מחוצה לה, הוא שהראם נאט'רי (شهرام ناظری‎),הטנור הכורדי-איראני.

בדומה לנעשה בלב התרבות האיראנית העירונית, למוזיקה הדתית מקום מרכזי ביותר בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן ההררי, אשר בצפון מערב איראן. כלי המרכזי בקרב קהילה זו הוא הטנבור, לאוטה קטנה העשויה עץ תות והמוחזקת ככלי קודש בטקסיהם, אשר בהם בין השאר השפעות צופיות.

אנשי האמת

אנשי האמת

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

 אחד מגדולי נגני הטנבור שיצאו מבני הקהילה הוא שייח חליל עלינג'אד המנוח, אשר מותו בנסיבות לא טבעיות בגולת שוודיה בשנת 2001, נותר תעלומה בלתי פתורה.

קהילה הקרובה במידת מה תאולוגית לקהילת האהל-י-חאק הם האלווים (Alevîlik) האנטולים שבתורכיה. זוהי קבוצה מרתקת מבחינת הרכבה האתני, עיקרי אמונתה ופולחנה הייחודי.

מאחר שקצרה היריעה מלעסוק בהם בהרחבה הראוייה, אציין רק שדתם הינה שילוב מופלא בין אלמנטים שיעי'ם למסורות הצופיות מבית מדרשו של השיח הצופי  ח'אג'י בקטש וולי, בן המאה ה13, הוא כמובן מייסד המסדר הבקטשי הנודע. פולחנם של האלווים יחודי בכך שבדומה לאהל-י-חאק אינו מתקיים במסגד אלא במבנה המכונה ג'אמווי (Cemevi), ובהיותן של הנשים בעלות מעמד שווה במעמד הפולחן.

יש לציין במאמר מוסגר כי מעמד הנשים בחברה האלווית ככלל טוב בהרבה מקהילות אחרות ברחבי העולם המוסלמי והן רשאיות להתלבש ולבחור מקצוע כרצונן, והדבר קשור גם בנטיתה של הקהילה האלווית לפרוגרסיביות פוליטית וחברתית. עמדות אלו, יחד עם דתם הייחודית העלו את האלווים על מסלול התנגשות עם האורתודוכסיה הסונית בתורכיה, עימות שלעיתים אף הביא לשפיכות דמים.

פולחן אלווי (ג'ם) הכולל נגינה בסאז, הכלי העממי המרכזי של המוזיקה האנטולית:

יכולתן של המסורות הצופיות להתאים עצמן לקהל היעד ושימושן ב"אמצעים מיומנים" (בהשאלה מן המסורת הבודהיסטית), על מנת לחדור את קליפות המאמינים הקשות בדרך לאיחוד המיוחל עם האהוב, הוא האל הביאה כאמור להטמעת מסורות מקומיות.

התפשטות הטריקות, כגון המסדר הצ'יסטי (چشتی‎) אל עבר דרום אסיה ותת היבשת ההודית, במקביל להתבססות האסלאם באיזור, הביא בסופו של דבר להתפתחות סוגה מוזיקלית יחודית לאיזור, הקוואלי (Qawwali). סוגה זו נוצרה במקביל להתפתחות המוזיקה ההינדוסטנית,תוך מזיגה של יסודות פרסיים ומקומיים והחלה את דרכה במקומות העליה לרגל שנוצרו סביב קברי קדושים צופיים (דרגאה درگاه‎ dargâh ).

בתקופה המודרנית פרצה שירת הקוואלי מתחומי הפולחן הצופי וצברה פופולאריות רבה, כולל בקרב הקהל המערבי, בין השאר בזכות פעילותו של הזמר הנודע, נוסרת פתיח עלי ח'אן (Nusrat Fateh Ali Khan).

שירת הקוואלי, בשונה מן הכבדות המסויימת השורה על המוזיקה הפרסית, מאופיינת בהתפרצות מדבקת של מקצב, זוהי שירת דבקות אמיתית, והיא אולי הנגישה ביותר לאוזן המערבית מתוך המכלול של מה שניתן להגדיר באופן גס מעט ומכליל (כטבעה של רשומה זו) כ"מוזיקה צופית".

לסיכום אוכל רק להתנצל על הנסיון לתמצת עולם כה עשיר מבחינה רוחנית, היסטורית, גאוגרפית ומוזיקלית לרשומה קצרה ושטחית שכזו, אך אני מקווה שהיא לפחות תביא את הקורא לשזוף את אזניו באור הבוהק שמפיצה המוסיקה הצופית על גילוייה השונים, אם לא להתעלות רוחנית של ממש.

ונסיים בהערה, כי העירוב התרבותי של העידן המודרני, ותופעת הניו אייג' שאפשר הווצרת תמהיל מרתק (ולעיתים מגוחך) של פרקטיקות ואמונות ממקורות שונים, אפשרה גם את חדירת המוזיקה הצופית אל לב העשייה המוזיקלית המערבית. ייתכן והתוצאה שונה מכוונתם של מייסדי המסדרים הצופים שהביאו אותה לעולם, אך אני לא בטוח שהם היו מתנגדים לחלוטין לתוצאה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה איראן, אסלאם, הודו, מוזיקה, מרכז אסיה, סופים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על רחשי גן העדן: מסע אל המוזיקה הצופית.

  1. siyahqalam הגיב:

    עוד קצת מן המסורת המוזיקלית של האהל-י-חאק:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s