עורב בלי פה, ועננים משוגעים.

 

"כסה את דרכך,

במחטי אורן שנשרו

כך שאיש לא יגלה

את משכנך האמיתי"

בשנת 1392 שקטה יפן באופן זמני. חמישים שנות מאבק בין שני פלגים של המשפחה הקיסרית, במהלכן התקיימו במקביל שתי חצרות נפרדות הגיעו לסיומן. הקיסר הדרומי גו קאמיאמה מסר את שלושת האוצרות המקודשים של יפן, והכיר בבכורת החצר הצפונית בקיוטו, ויותר מכך, בכוחו של השוגון אשיקאגה יושימיטסו, השלישי לביתו. השוגון היה זה אשר הפעיל את כובד משקלו הצבאי והפוליטי, ואפשר את העברת השלטון, הסמלי לפחות, לקיסר גו קומטסו, בן החמש עשרה.

שנה לאחר מכן נולד בנו בכורו של הקיסר. מדובר היה באסון פוליטי. התינוק היה בנה של פלגש קיסרית, בתו של אחד מגדולי מצביאי החצר הדרומית אשר הוענקה לקיסר כחלק מהסכם השלום. החצר פעלה מהר, ובאותו סתיו סולקו הפלגש ובנה מן החצר ונשלחו לאחוזה פרטית בפאתי קיוטו. על אף מוצאו, הילד מעולם לא זכה להכרה כבנו בכורו של הקיסר, וכיורש העצר.

הילד הרך בשנים, הפך ברבות הימים מצאצאו הדחוי של הקיסר היפני, לאחת הדמויות המרתקות והססגוניות בהיסטוריה של הזן בפרט, ובהיסטוריה היפנית ככלל. נזיר, משורר, קליגרף, שתיין, מורה, נווד, חובב זונות והולכי בטל ,צייר, מוזיקאי ואסתיקן מושבע.

ושמו היה איקקיו.

איקקיו

איקקיו

בגיל חמש, לאחר שהתגורר עם אמו באחוזה קטנה לא רחוק מקיוטו, נשלח איקקיו למנזר זן  השייך לאסכולת הרינזאי. שליחתו של איקקיו למנזר נועדה לא רק להקנות לו חינוך, אלא בעיקר בכדי להגן על חייו מפני כוחות החצר הצפונית והשוגונאט.

הילד התגלה כעילוי, מהיר תפיסה ומוזיקלי להפליא וכבר בגיל צעיר גילה עניין מיוחד בשפה, בספרות ובהיסטוריה הסינית, אחת מליבות הלימוד ביפן הקדם מודרנית. בשנתו השלוש עשרה עבר איקקיו למנזר הזן העתיק קנין ג'י, אשר בבירה קיוטו. המנזר היווה אחד מ"חמשת מנזרי ההרים", מוסדות הזן החשובים ביותר של התקופה. מסופר שבחצר הקנין ג'י היה גן ובו שיחי התה שגידל הנזיר אייסאי (1141 – 1215), איש הזן שלא רק זרע על אדמת יפן את צמחי התה הראשונים, אלא גם את אסכולת הרינזאי, אותה ייבא מסין. מי ידע אז, כשנכנס הילד בן הארבע עשרה בשערי המנזר, כי לימים יביא את פולחן התה והאסתטיקה שבו, לגבהים נישאים.

קננין ג'י (Kennin-ji), קיוטו. יפן. נוסד, 1202.

קננין ג'י (Kennin-ji), קיוטו. יפן. נוסד ב- 1202.

במהלך שנות התבגרותו עבר איקקיו הצעיר תחת מספר מורים שהשפיעו עליו עמוקות.

הראשון היה קנו סוי (Keno sooi), אשר שכן במבדד קטן על גדות אגם ביווה (Biwa). קנו היה נזיר צנוע, ובעל מחשבה חופשית, ראש מנזר אשר סירב בתוקף להעניק תעודות "אינקה" (Inka), אשר מעידות על השגים רוחניים. בתקופה בה הזן זכה בו לפריחה חסרת תקדים בקרב מעמד הלוחמים ובקרב האצולה, ניתנו תעודות שכאלו בקלות, ולעיתים אף נמכרו. אין פליאה בכך שנותר ללא תלמידים. איקקיו נשאר עם קנו ארבע שנים, במהלכן התקדם בתרגול , וספג ממנו את גישתו השלילית לכיבודים, ולהתהדרות בסממנים חיצוניים של רוחניות.

אגם ביווה.

אגם ביווה.

מעט לפני שהגיע איקקיו לגיל 20, מת קנו. הצעיר האבל ניסה לשים קץ לחייו בטביעה במימיו הצוננים של אגם ביווה, ורק תגובה מהירה של משרתי אמו הביאה להצלתו ממוות. יגונו של איקקיו הוביל אותו למסקנה כי עליו להעמיק באימוניו, וחיפש לעצמו מורה מתאים.

קסו (1352-1428 ,Kaso sodon) היה נזיר חמור סבר, איש זן מוערך, שהעדיף לבלות את ימיו עם חסידים מעטים במנזר קטן ועני למרגלות הר היאי (Hiei). קסו תבע מתלמידיו תרגול חסר פשרות, ושיטתו הסתמכה על מדיטצית זאזן, בה פותח ריכוז חד נקודתי הולך וגובר, ועל תרגול קואן.הקואן הן  שאלות או אמירות שנועדו לערער את חשיבתו הממשיגה של המתרגל, ולשבור את הרגלי ההסקה הלוגים והאינטלקטואלים בהם הוא מורגל, ומונעים ממנו לחוות את המציאות כפי שהיא באמת. דגש על תרגול הקואן הוא מאפיין מובהק של אסכולת הרינזאי אליה השתייך קסו. גישתו הבלתי מתפשרת של קסו היתה בדיוק מה שאיקקיו חיפש.

תשע שנים נשאר איקקיו אצל קסו, ותרגל תחת תנאים קשים של קור, מחסור, ומטלות בלי פוסקות. בכדי להביא מעט הכנסות הכרחיות למנזר המרושש, ניצל איקקיו את כשרונו במכחול הכתיבה, ועבד בחנות בובות בקיוטו, בעודו מצייר דוגמאות על בגדי הנייר של צעצועים.

במהלך שנותיו במנזר, פיתח לו איקקיו מנהג למדוט על סירת דייגים קטנה, אותה שאל מדייג לעת ערב. הוא שהה בסירה קטנה זו, כשחווה את רגע ההתעוררות הראשון שלו. הסאטורי.

באופן טבעי לא ניתן לדעת או להבין את מה שחווה אקקיו באותו ערב, כשצף לו על מימיו השקטים של אגם ביווה, אך מכתביו אנו למדים שהדהוד קריאת עורב החג מעליו היא זו שפיזרה את הערפל מעל תודעתו, ושברה את תפישת האני וההבחנות הקשורות בה. ההפרדה בין אובייקט לסובייקט, בין חווה לנחווה, ובין קיום לאי קיום התמוססה, והותירה אחריה תודעה צלולה השרויה בהווה נצחי.  כך לפחות מספרים הכתבים.

איקקיו שב למנזר, קסו מורו ורבו זיהה את השינוי שחל בו ואישר את כך שתלמידו התעורר.,אך את האינקה שרשם לו המורה, הותיר איקקיו על הארץ.

קליגרפיה פרי מכחולו של איקקיו.

קליגרפיה פרי מכחולו של איקקיו.

איקקיו היה חופשי ללכת ולפנות לנדודים על מנת להרחיב ולהעמיק את הבנתו את המציאות כפי שעתה חווה אותה, אך נותר לסעוד את קסו החולה עד שחל שיפור במצבו.

עם פרידתו הסופית ממורו, פנה איקקיו לחיי נדודים, פרק בחייו שנמשך שלושה עשורים. סירובו של איקקיו לקשור עצמו לאדם או מקום, ולהתיישב במקום אחד היתה חריגה בעידן שבו הזן היה קשור עבותות לממסד.

גישתו של איקקיו היתה במידה רבה התרסה מופגנת כלפי מה שראה כאדיקות המזוייפת של ממסד הזן בקיוטו.בהתעקשותו על חיי נדודים, בעודו לובש גלימה שחורה פשוטה, וסנדלי קש בעוד ממסד הזן לובש גלימות משי יקרות, ומסייע לנהל את עניני השוגון, הייתה אמירה מפורשת לגבי הדרך בה אמור להתנהל איש זן אמיתי.  אך עם זאת ייתכן שבאותה מידה מדובר היה בהגשמה של גישה בלתי דואלית ובלתי מבחינה כלפי המציאות על כל רבדיה. זן בתי המרזח של איקקיו לא מצא כל הבדל בין דרגש הזאזן ליצועה של פרוצה, ובין מזבח המקדש לדלפק המסבאה.

"לאחר עשרה ימים במקדש זה, ראשי סחרחר עליי, ה"חוט האדום" של התשוקה הולם בחלציי, אם תחפצו למצוא אותי ביום אחר, חפשו בדוכן הדגים, בחנות הסאקה, בבית הזונות! "

גישתו האנטי ממסדית של איקקיו והבוז שרכש למקדשי הבירה ולאנשיהם כרודפי מותרות וכבוד, הביאה לעוינות נגדית כלפיו מצד הממסד הבודהיסטי בעיר, אך נראה שאין עובדה זו הטרידה אותו במיוחד. את ימיו בחר איקקיו לבלות בחברת קבצנים, אמנים, יצאניות, אנשי תאטרון וטיפוסים ששלבו בין תחומים אלו. לא אחת פקד את בתי הזונות כשהוא לבוש בגלימת הנזיר השחורה שלו, כשם שבאותה נשימה קיים טקסים ודרשות בעודו עוטה בגדי איכר מרופטים וסנדלי קש.

 

במשנתו האסטתית של איקקיו היה מקום מרכזי לאידיאל הפוריו ׁ(  風流 סינית: fēng​liú), מושג מעורפל ורב משמעויות זה, החל את דרכו בתרבות הסינית בתור מייצג של הלך רוח אידיאליסטי המכוונן כלפי תענוגות ארציים, במיוחד מוזיקה, ספרות יפה, השמחה שבידידות ובחברת נשים.  מאוחר יותר בהיסטוריה הסינית, תחת תקופת הכאוס של סוף שושלת ווי בסין (שלהי המאה השלישית לספירה), הפך המושג לאדיאל של תרבותי ומשכיל, אשר בא בעת אוחז בתפיסות בלתי קונבנציונאליות כלפי החיים והמציאות.  מייצגים ידועים של גישה זו היו חבורת "שביעית החכמים של חורשת הבמבוק"   ( 竹林七贤 Zhúlín Qī Xián), חבורה עולצת זו בילתה את תקופת התהפוכות הפוליטיות של זמנה בשכרות מנומנמת ובדיונים מטאפיזיים ערים. מסופר על אחד מבני החבורה, כי בילה בשכרות חודשיים תמימים, וזאת על מנת להמנע מהצעת נישואין מהמשפחה הקיסרית, ועל אחר ששוטט בנוף הכפרי כשמאחוריו עגלת שיכר ולצידו משרת חמוש באת החפירה, על מנת שיוכל לקבור אותו בצד הדרך, כאשר יפול מובס מן השתיה המופרזת.

השביעיה המקודשת של חורשת הבמבוק

שבעית החכמים של חורשת הבמבוק

איקקיו, שכזכור החל את דרכו כתלמיד מסור של הספרות, השפה וההיסטוריה הסינית והכיר את מורשתם הספרותית של דמויות ססגוניות אלו, שילב התייחסויות לשירתם ביצירתו החשובה הכתובה בסינית קלאסית, הקיואונשו  ("אסופת הענן המשוגע" Kyōunshū 狂雲集). כתיבתו של איקקיו מאשרת מחדש את הקשר בין מחשבת הזן, למורשת הדאואיסטית הסינית שלצידה ומתוכה התפתחה, וכן את עולמו הרוחני של הכותב, הכולל של היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה הפילוסופיה והתרבות הסינית הקלאסית, הכתובים הבודהיסטים המהאיאנים, ואת פיתוחו האישי של איקקיו ופרשנותו הייחודית של איקקיו למסורות אלו.

מחשבת הדאו, באופן פשטני ביותר,  מכוונת כלפי התנהלות במרחב באופן שאינו מתערב במהלכו ה"טבעי" של היקום, וזאת ללא המשגה או חשיבה דואליסטית. משאת לבו של החכם הדאואיסטי היא הבנה אינטואיטיבית ספונטנית וקולחת תמיד של החוקיות הסמויה הזורמת בליבן של כל התופעות, וזאת תוך חיים במצב של ככות תמידית, ללא מאמץ וללא כוונה.

Ikkyu-temple-sumie-painting

הזן הבודהיזם (סינית: Chán), אשר התפתח בסין החל מן המאה השישית לספירה, תוך מגע מתמיד עם מערכות האמונה הסיניות המקומיות, ספג רבות מהלך הרוח הדאואיסטי. הדגשתו של הזן את הפעולה היומיומית כביטוי בר תוקף של התרגול הבודהיסטי ואף כבת לוויה בלתי נפרדת מן התודעה הערה, מהווה פיתוח נוסף של מחשבת המהאיאנה, "הרכב הגדול" של הבודהיזם המאוחר.

פיתוח זה מדגים התרחקות נוספת ממודל ההתעוררות של הבודהיזם המוקדם, הגוזר ניתוק של המתרגל-נזיר מפעילות בעולם, וזאת מתוך שאיפה להכחדת שורש התשוקה, ההאחזות, ובעקבות כך הגלגול מחדש בעולם הסמסארה.

פעילותו של איקקיו הביאה לביטוי קיצוני את הרעיון כי אין כל הפרדה בין סמסארה לנירוואנה, וכי את תודעת הבודהא ניתן למצוא בתחתית כוסית הסאקה, לא פחות מאשר במנזר בראש ההר.

1044289_10201286759989384_252224946_n

 

עם זאת איקקיו היה כאמור איש זן בלתי מתפשר, אשר לא היסס להצליף בלשונו בכל אדם שזיהה אצלו זיוף, יומרה, או חוסר כנות כלפי רוח הזן כפי שראה אותה, וראה במדיטציה חלק בלתי נפרד מן הדרך הבודהיסטית.

כפי שהוזכר קודם לכן, לאידיאל הפוריו היה מקום מרכזי בחייו ובצירתו של אקקיו,  אך בניגוד לגוון ההדוניסטי הסיני, הפוריו של איקקיו ביטא אידיאל של העלאת הגשמי והיום יומי והתמרתו לתמצית אסטתית, הנחוות באופן חושני ולעיתים אף ארוטי.

איקקיו האקסצנטרי הפך כאמור אבן שואבת לאמנים המובילים אנשי הרוח ובטלני הדהרמה של דורו. בין אמנים אלו ניתן למנות את קומפרו זנצ'יקו (Komparu Zenchiku 1405-1468ׁ ), אמן תאטרון הנו (noh),ואת מורטה שוקו (Murata Shukō), חלוץ סגנון הוואבי צ'ה (わび茶) של טקס התה.

תרבות התה יובאה ליפן מסין במאה התשיעית תוך השאלת הגישה הסינית המסוגננת ולעיתים אף המופרזת מבחינה אסטתית, תוך שימוש בכלי תה בוהקים ומעוטרים בכבדות.

תחת ג'וקו וממשיכיו עבר טקס התה טרנספורמציה והתאמה לתרבות היפנית  שמחוץ לחצרות האצולה. שינוי זה הביא את טקס התה לנוהג המבטא דקויות רוחניות ואסתטיות, והמדגיש פשטות, כנות, ענווה, וחספוס צורני. האסטטיקה של טקס התה מביאה את העולם הנמוג של התופעות, עולמו של האיכר והנזיר המתבודד,  ושל כליה ויופי בר חלוף לכדי תמצית של תנועה, כוונה וחוויה אל זמנית.

Robiraki

מחשבתו של איקקיו, אשר דגלה בעוני ובניתוק גמור מכל היאחזות, תרמה אף להתפתחות סגנון הגינון הידוע כיום בכינוי הפופולארי "גינון זן" .סגנון זה התפתח לראשונה במנזרי אסכולת הרינזאי, אליה השתייך כזכור איקקיו.

סגנון זה מבטא במינימליזם שלו אסטתיקה של עוני, גן המבטא "מוזיקה קפואה" של חלל, של ריקות, מרחב אשר אינו מכיל פרחים, עצים, או תנועה, וכך נמצא במצב של אל-זמניות. אך באותה נשימה מדובר בביטוי של הזמן עצמו. במרחב זה, צפות האבנים במצב של הווה נצחי, בים גרניט שהוא הנצח עצמו.

האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, ומוצבות כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח אסתטי, כך שבוהק הירח יעלה מתוך עוני צורני בסיסי.  תפיסה זו הושפעה ממשנת הפוריו של איקקיו, אקסטזה תודעתית מתוך הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר.

ריואנג'י- גן "זן" יבש. קיוטו, יפאן.

ריואנג'י- גן "זן" יבש. קיוטו, יפאן.

 

"אם תבקע את עץ הדובדבן,

היכן הם הפרחים?

אך בעת אביב, ראה כיצד הם מלבלבים!"

 יצירתו הכתובה העיקרית של איקקיו היא קובץ הקיואונשו (Kyoun shu), או "אסופת הענן המשוגע". הקובץ מכיל למעלה מאלף שירים הכתובים בסינית קלאסית, ומשקפים את עולמו הרוחני של איקקיו, עולם של היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה הפילוסופיה והתרבות הסינית הקלאסית, הכתובים הבודהיסטים המהאיאנים, ואת פיתוחו האישי של איקקיו ופרשנותו הייחודית של איקקיו למסורות אלו.

בעקבות מלחמת אונין הנוראה שהתרחשה בזמנו, החריבה את העיר קיוטו, ובישרה את דמדומי תקופת השוגונאט של אשיקגה ועליתו העתידית של בית טוקוגאווה.  נאלץ איקקיו לחזור ולהתחייב למוסדות הרינזאי מהם סלד. בגיל 57 התמנה איקקיו לראש מנזר דאיקוג'י ( Daitokuji) בקיוטו, והיה ממונה על שיקומו לאחר מוראות המלחמה.

איקקיו נפטר בגיל שמונים ושבע, כאשר הוא מותיר לתלמידיו ומוקיריו את ההוראה הישירה "חרבן והשתן, ופשוט היה רגיל".

"רוצח הוא הטבע, לא אשורר לו,

עוצר את נשמתי ומאזין

למתים שרים תחת העשב"

איקקיו היה ונותר אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הזן היפני, כישרונו ורגישותו הציבו אותו במעמד מפתח מבחינת סמכות רוחנית, כמו גם כמקור השראה לרבים מאנשי הרוח של זמנו. מעמד זה מציב את איקקיו בעמדה יחודית בהסטוריה של האומנויות ושל הקשר בין הפילוסופיה לאסתטיקה של הזן ביפן. בן אצולה ונווד, מורה רוחני ושיכור, משורר, קליגרף ואמן רגיש של הרוח האנושית, מייצגת דמותו של איקקיו את רוח הזן בצורתה המזוקקת והישירה ביותר.

 

a5f347c063e98531fc30a9329770d46c

 

 

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בודהיזם, יפן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s