גמלים, תורכים ושינויי אקלים.

מה קורה כשמכליאים גמל ערבי עם גמל בקטרי דו דבשתי?

אם כבר עברתם שלב מסויים בחיים, אז ברור שהתשובה אינה גמל תלת דבשתי. אלא "בוחת "

על אף המקובל כי גמלים ערביים ובקטריים חיים באיזורי אקלים שונים לחלוטין, קרי מדבריות חמים וקרים בהתאמה, נראה כי בעבר היתה חפיפה רבה יותר בין תחומי התפוצה של הבהמות החינניות הללו, כאשר תנאי האקלים היו שונים. באופן לא מפתיע, איזורי החפיפה העיקריים של שני המינים, נתקיימו במרכז אסיה.

הסיבה ההסטורית להכלאה בין שני סוגי הגמלים הללו היה מכוונת ופרקטית לחלוטין, שכן תוצר ההכלאה (Camelus bactrianus × Camelus dromedarius), המכונה כאמור "בוחת" או Tülu בתורכית, הוא בעל מאפיינים אידאלים כבהמת תובלה ועבודה, שכן הם חזקים בהרבה משני הוריהם, גבוהים מהם ועמידים יותר בתלאות הדרך שהכתיבו נתיבי המסחר הארוכים של יבשת אסיה.

עדות לתפוצתם וחשיבותם של גמלי הכלאיים ניתן לראות באיזכורם בפסוקי החדית' העוסקים דווקא בהלכות נשים צנועות, ובכך שעליהן להמנע מלהגזים ולכרוך אריגים ומיני טורבאנים על מחלפות ראשן, עד ש"יזכירו את דבשות הבוחת" (מתוך: צחיח מוסלם), בהגישו את גודלם הרב של הדבשות הללו.

השימושיות הרבה של הגמל המוכלא, אופיו הנוח ותועלתו הרבה כבהמת משא על דרכי המשי, הביאה להתמחות של קבוצות אנושיות שונות במרכז אסיה באומנות הכלאת הגמלים, והתורכים היו כנראה מהמובילים בתחום. אחד משבטי התורכים אשר עשו את הכלאת הגמלים למשלח ידם, היו הסלג'וקים, אשר החזיקו את עדריהם באיזורים שמצפון לים הכספי.

המחקר מציע כי התקררות אקלימית במרכז אסיה של המאות התשיעית והעשירית, הביאה לתמותת עדרי הגמלים הערביים שבידי הסלג'וקים, ולהגירתם הכפויה דרומה בחיפוש אחר איזורי מרעה חמים יותר. הגירת שבטים נוודים אלו הביאם לבסוף אל תחומי הממלכות הסאמאנית והע'זנווית, שם נכנסו למעורבות צבאית, וסופם שבטעות הקימו את האימפריה הסלג'וקית שמלכה בגאון מגבול סין ועד אנטוליה.

זכר לחיבה הסלג'וקית לגמלים מוכלאים ניתן אצל צאצאיהם, הסולטנים העות'מנים, אשר החזיקו בצבאם גמלים מוכלאים המכונים כאמור "טולו", ותפקיד המיוחסים שבהם היה להוביל את תופי הענק אשר שימחו את גדודי היאניצ'רים בדרכם לשערי וינה. מסופר שכאשר אחד מבעלי הדבשת הללו היה מתחרש לחלוטין מהלמות התופים שספג בעת שירותו הצבאי, היה מוכרז כע'אזי, כלומר לוחם קודש, ומקבל את הזכות להסתובב באיסטנבול כאוות נפשו וללחך מטעמים בשווקי הבוספרוס. בשנים האחרונות אף נתגלה שלד שלם של גמל כלאיים שכזה, לא פחות מאשר במרתף אוסטרי, זכר ועדות לפלישה העות'מנית לוינה ב1683.
החיבה לגמלים אלו בקרב התורכים יורשי העות'מנים עוד נמשכת עד ימינו כאשר מדי שנה נערכים קרבות גמלים בין זכרים מיוחמים ומקציפי פה, בעודם נושכים זה את זה ארצה, לשמחת ההמון אשר מהמר עליהם במיטב כספו.

בתמונות: מיניאטורה מן המאה ה-16 המתארת קרבות גמלים מוכלאים,

קרב גמלים מודרני בין הגמל "רמבו" ל"אולוג בק"

וצלחת ,"האפת רנג" (هفت رنگ) מעוטרת מהתקופה הסלג'וקית המראה את גיבור המלחמה המהולל והשרמנטי בחרם גור מחורר צבאים בחציו, רגע לפני שידחוף את בת זוגו תחת רגלי הגמל שלו וידרוס אותה למוות.

Image may contain: one or more people, sky, outdoor and nature
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

בתי תה וסופים בקשגר

 

מאז כיבושה בידי התורכים הקראחאנים במאה האחת עשרה לספירה היתה העיר קשגר שבתורכסתאן המזרחית (שינג'יאנג שבמערב סין המודרנית) לאבן שואבת למסדרים סופים (צופים) שונים . ולמן המאה ה15 ואילך, במיוחד למסדר הנקשבנדי שמקורו בבוכרה שממערב.

הנקשבנדיה, מסדר סופי אשר מראשיתו נטה בחזקה לכיוון האורתודוכסיה והתנגד לרוב לגילויים אקסטטיים מדי של פולחן דתי הנפוצים במרכז אסיה, זכה לימים להתבסס לא רק כבעל הסמכות הרוחנית, אלא אף גם כבעל זאת הפוליטית בנאות המדבר שסביב למדבר הטקלמקאן.

עם זאת לא עבר זמן רב לפני שפילוגים פנימיים במסדר פצלו את חסידי הנקשבנדיה באיזור לשתי קבוצות יריבות, "ההרים השחורים" ו"ההרים הלבנים". לבסוף, ולאחר שיתוף פעולה מוזר במונחים תאולוגים בין הדלאי לאמה החמישי שבלהסה ושלוחיו המונגולים הדז'ונגרים, השליטה בנאת קשגר עברה סופית לידי הפלג ה"לבן" ושמנהיגם הידוע ביותר, אפאק חוג'ה (آفاق خواجه, אויגורית: ئاپاق خوجا ) עוד קבור במוזולאום הנישא הנושא את שמו.

מקורות מקומיים וזרים מסוף המאה ה-19 וראשית ה-20 עוד מדווחים על תנועה סופית ערה בקשגר ושאר ערי תורכסתאן, ובעיקר היתה מפורסמת החאנאקה (מעון דרווישים) של אחד איגארצ'י אישאן, מורה סופי אהוב ומוערך שמקורו בעמק פרגאנה שבמערב אסיה המרכזית, שם שימש כעושה אוכפים בטרם פנה לחיי סגפנות דתית. מסופר כי ההתוועדויות שערכו הוא וחסידיו במרכזם שליד שער טוקקוזאק המערבי של העיר.

במפנה המאה היה מסדרו של איגארצ'י החזק בעיר, ובין חסידיו נמנו אלפים רבים מבין בני התורכי (האויגורים של ימינו) וכן בקרב הנוודים הקזחים והקירגיזים שנקדו באוהליהם העגולים את מדרונות הטיאן שאן שממערב לעיר. מסופר שבימי חג ומועד נזבחו ראשי בקר וצאן רבים על מנת להאכיל את המון החסידים, ומנות גדושות של תבשיל תירס וחיטה, וכיכרות נאן שטוחות היו מוגשים לקהל הנאספים. בית התה המסונף לחאנאקה שבמערב העיר היה גם הוא מקום מפגש למיני חסידים, קלאנדרים, סופים נודדים שאינם קשורים בהכרח למורה או מסדר זה או אחר, וכן לסתם בטלנים ויושבי עיר אחרים.

החאנקה של איגארצ'י אישאן נהרסה לאחר כיבוש שינג'יאנג על ידי סין העממית, ומאז מצב המסדרים הסופים האויגורים נמצא ככל הנראה בכי רע במקביל לכל המוסדות האזרחיים והדתיים של יושבי שינג'יאנג, אך בדומה להסטוריה הסופית של ברית המועצות, נוטים המסדרים לשוב ולצוץ לאחר חלוף האיום.

את המוזיקאי שבתמונה, הפורט עלי טנבור אויגורי, פגשתי בבית תה מעושן באחת מסמטאות קשגר  בשנה שעברה, הוא שר המנון סופי שאת הקלטתו אני מקוו להעלות בקרוב.

מאז הביקור ההוא נסגר בית התה, ואת גורלו של הנגן הזקן אין לדעת.

 

 

 

מפלטם האחרון של מלכי דרך המשי

פורסם במקור ביולי 2017.

התרבות הסוע׳דית ( Sogdian ,תעתיק מקובל: סוגדים) היא תרבות איראנית עתיקה אשר התקיימה במרחב שבין נהרות הסיר דאריא והאמו דאריא, התרכזה פוליטית וכלכלית בערים בוכרה, סמרקנד, פנג'יקנט, פאייקנט ומרכזים עירוניים אחרים והגיעה לשיאה בין המאות הרביעית לשמינית למנינם. מבוססות על מבנה פוליטי מבוזר למדי, הערים הסוע׳דיות תוו רשת דרכי מסחר עניפה אשר בשיא בשלותה שלטה במידה רבה על המסחר בין מרכז אסיה לסין ואף קיימו נוכחות משמעותית על נתיבי המסחר להודו, וכנראה גם מערבה לכיוון מערב איראן, הים התיכון והאימפריה הביזנטית.

מעבר לסוחרים ממולחים בכל הראוי להסחר, שימשו הסוע׳דים גם כמתווכחים תרבותיים חשובים, והעבירו את הכתב הארמי הלאה לידי התורכים האויגורים, כך שהפך ברבות הימים לכתב האימפריה המונגולית ושגרסא שלו, הכתב המנצ׳ורי, שימשה את שושלת צ׳ינג, השושלת הסינית הקיסרית האחרונה, עד נפילתה ב-1911.

בנוסף לכך היו נזירים בודהיסטים סוע׳דים מן הראשונים להעביר מזרחה את התורה הבודהיסטית וסייעו רבות לתרגום הטקסטים הראשונים לשפה הסינית, ובך סייעו לעצב במידה רבה את הבודהיזם המזרח אסייאתי המוכר לנו כיום.
התרבות הסוע׳דית היתה תרבות עירונית מתוחכמת, אשר החלה לגלות את סודותיה האבודים לאחר חשיפת בתי המידות המרשימים בפנג׳יקנט, מן האתרים הסוע׳דיים החשובים ביותר. ציורי הקיר שנתגלו על קירות הבתים מגלים טפח מתרבות אורבאנית אלגאנטית להפליא, אשר מלבד סגידה לפנתאון מגוון מקורות המשלב יסודות איראניים הודים ומזרח תיכוניים, גם נתברכה באהבת תענוגות שכללו משתאות הוללים, ריקוד, ציד, סחר ער בעבדים, וניהול מסבאות ובתי תענוגות מפוקפקים ברחבי האימפריה הסינית ובדרכים המובילות אליה.

מקורות אחרים להכרת התרבות הסוע׳דית הם מכתבים ספורים שנותרו פזורים ואבודים לאורך דרכי המסחר והמגלים מעט אור על כלכלת רשתות המסחר הסוע׳דיות. הידועים שבהם הם מכתביה של מוואני (Mewnai), אשה סוע׳דית אשר ננטשה על ידי בעלה יחד עם ביתה אי שם על דרך המסחר בין סין גופא לאגן טארים (בשינג׳יאנג של ימינו), ןאשר שלחה את מכתביה הנזעמים ותחינתה לעזרה לקרוביה שבסוע׳דיה. המכתבים נתגלו בבור בבסיסו של מגדל שמירה חרב לא רחוק מדונחואנג (בגנסו של ימינו) ולמרבה הטרגדיה לא הגיעו ליעדם מעולם, ולא ברור לנו מה עלה בגורלה של האשה האומללה וביתה.

התרבות הסוע׳דית דעכה לאחר הכיבוש הערבי של מרכז אסיה, כאשר לאחריו עלתה לה אליטה מסחרית ופוליטית חדשה. הגעת אוכלוסיות מערב איראניות החליפה את השפה הסוע׳דית האיראנית מזרחית בשפה הפרסית, והסוע׳דים הלכו ונטמעו בהדרגה בתרבות האסלאמית החדשה עד העלמותם כתרבות מובחנת.

למרות תהליכים אלו שרדה עד ימינו בצפון טג׳יקיסטאן קהילה קטנה של דוברי שפה המקורבת לשפה הסוע׳דית העתיקה. כ73 משפחות שוכנות עד ימינו בעמק יע׳נוב הנידח ,ודוברות שפה איראנית עתיקה אשר צלילים דומים לה הדהדו מעל הדבשות המאובקות של אורחות המסחר ובבתי המרזח האפלים וספוגי הזימה של דרכי המשי.

מבחינתי המסע שלי שבוע שעבר לעמק יע׳נוב העליון היה מסע צליינות לכל דבר, ולנוח לאחר יום הליכה מעייף לצד קנקן תה ולחם רך וטרי, לקרוא מאמר נושן על אורחות המסחר הסוע׳דיות, ולהאזין לילדים מתקוטטים בחוץ בשפה עתיקה-עתיקה היה אחד משיאי המסעות שלי בשנים האחרונות.

Image may contain: outdoor and nature
Image may contain: cloud, mountain, sky, outdoor and nature
Image may contain: 1 person
No automatic alt text available.

 

כופתאות על דרך המשי..

ז'אנג ז'ונגג'ינג, מאבות הרפואה הסינית ומשכיל בן שושלת האן, היה פקיד ממשל נאמן, וגם בפרישתו לא סר ולא כדי פסע מחובותיו. בהגיעו למחוז הולדתו לאחר שנים של העדרות בשירות הקיסר הבחין כי המוני העם סובלים מרעב ומכווית קור כה קשות, עד כי אזניהם נפגעו והשחירו.

ז'אנג המלומד לא היסס, יצא ואסף עשבי מרפא טובים, בשר כבש ותבלינים והרתיח אותם יחדיו. את התערובת קצץ בסכין, ועטף ביריעות בצק דקות, קיפלן בצורת אוזן, והשליך במרק צח ורותח.

זהו סיפור הולדתן של הכופתאות הסיניות, ואת אזני הבצק המבושלות הללו אוכלים עד היום לרפואת גוף ונפש.

לכופתאות, או הכיסנים הסינים, יש הסטוריה ארוכה, וממצאים עשויים מדוחן נמצאו בקברים בני אלפי שנים בחבל שינג'יאנג, והם מן הדוגמאות העתיקות ביותר למאכל הידועות לנו, בטרם הוחלף הבצק בגרסאות מעודנות יותר מחיטה או אורז.

חוכמתם של הכיסונים הללו, המנחמים כל בטן, היו ברורים לכל אשר בא במגע עם התרבות הסינית, וזרים וטובים נשאו את זכרם על גבי גמלים ותחת אוכפי סוסים, כל הדרך מערבה, על דרכי האבק הקופחות של אסיה המרכזית, זרעו את סוד הכנתם בתחנות הדרך הרבות מספור, עד אשר אלה שכשכו את שוליהם במי המלח השוצפים של הים התיכון.

כיום בסינית מודרנית מכונים כיסונים גנריים בשם ג'יאו זי, וה"מנטואו", שמם המקורי ככל הנראה, נשתמר כשמו של לחם חיטה מאודה ולרוב חסר מילוי ואופי, הנאכל לרוב כארוחת בוקר בלווית חלב סויה טרי ומעט ירקות כבושים, אך שמו המקורי של המתכון נתגלגל ונשמר לו בלשונות המקום בין מדבריות גובי לסמטאות איסטנבול, יד וזכר לדרך הארוכה שעשו הכיסנים בזמן ובמרחב,מקלחתו שופעת הטוב של המרפא הסיני הזקן ועד כרסם הרעבה של הולכי דרך ובטל בערי השוק של הרמה הטיבטית, איראן ואנטוליה, והם ידועים כיום בצורות, טעמים ושמות שונים במרכז אסיה, איראן, הקווקז, ועד כל גבולות ברית המועצות לשעבר ומעבר.

אם שואלים אותנו מהם הכיסונים האהובים עליי, מדובר אכן בתחרות קשה. אבל אם יציבו בפנינו שלוש-ארבע קערות בלבד, כנראה שנבחר למלא אותן באפשרויות הבאות.

שנגג'יאן של שנגחאי生煎

אלו נמנים עם המעדנים המיוחדים לאיזור שנגחאי ומדובר בגרסא טעימה במיוחד של כופתאות מותפחות, בהן בצק שמרים ממולא בתערובת בשר , ירקות וג'לטין, ונאפה בתבניות רחבות עם שכבת שמן דקה בתחתיתן. במהלך תהליך הבישול, תחתית הכיסנים מיטגנת לכדי פריכות שחומה, בעוד החלק העליון נותר רק ואוורירי. תחת החום העז המלית הופכת לנוזלית למחצה בעוד הג'לטין הופך למרק מתקתק עם טעמי אוממי ניכרים. מומלץ לאכול אותם בזהירות על מנת שלא להכוות מהמרק הרותח, וזאת בלווית חומץ ומעט משחת צ'ילי חריפה, לאיזון הטעמים.

מנטו דלעת אויגורי:

דומה מאוד לגרסאות דומות בערי השוק של עמק פרגאנה, באוזבקיסטאן, צפון טג'יקיסטאן המודרניות ואוש, אך בעל בצק מעט מעודן יותר, זכר לכפיפה הקרובה והקרובה מדי שבין האויגורים לשכניהם בני האן שממזרח. הטובים שבנמצא הם אולי אלה שבשווקי ירקנד וחותאן, שם הם נמכרים במחיר שווה לכל נפש עליי מגש רחב, משומנים כראוי ובזוקים בבצל מטוגן היטב, המשתלב יפה במלית הדלעת הכתומה-זוהרת שבקרבם.

מנטי כבש ובצל של פרגאנה.

מדובר בכיסונים עגולים לרוב, וגדולים למדי. המעטפת העדינה נוחה להתבקע ולחשוף את המילוי הרווי בצל שקוף, קוביות שומן מבהיקות וזרעי כמון. חלקנו לרוב משתדל לא לאכול בשר, אך הנסיעות התכופות למרכז אסיה מקשות לדבוק בתזונה צמחית. ואם כבר לשבור צמחונות, עדיף שיהיה עם קערה של חמישית מנטי, מעוטרי זרזיף יוגורט וכוסברה, ובלווית תה ירוק חזק (צ'וי כבוד), סלט ירקות קצוץ וכמובן לחם נאן חמים וטרי לניגוב השאריות.

מנטי אנטולי.

יסלחו לנו כל חברינו שמעבר לנהר, אבל הכיסנים האהובים עלנו היו ונותרו אלה של תורכיה. זעירים בגודלם בהשוואה לאחיהם ממזרח, הם משקפים אולי עידון מסויים הנלווה להגירתם החוזרת של הכופתאות הללו לתרבות העירונית המפותחת, הפעם זו של האימפריה העות'מנית. מדובר כאמור בעיגולי בצק קטנים למדי, המקופלים למרובעים בגודל מטבע, האוצרים בתוכם בשר בקר מטובל בפלפל שחור, ולעיתים מעט ירק, ולאחר בישולם מוגשים בתועפות יוגורט סמיך למדי, וזה עוטף ומעדן את טעמם העז של הכיסנים, והם טובים בלווית ראקי מדולל, בירת אפס קרה או כהכנה ללגימת תה תורכי שחור, חזק ופירותי.

כיסני אסיה מהווים אבן בוחן להתגלגלותם של רעיונות לאורך נתיבי המסחר, לא פחות משפות, דתות או צבאות כובשים, ובאחדם את גרגרני כל היבשת תחת סיר רעיוני מהביל אחד, הם משמשים גם תזכורת מנחמת לכך שאנשים מסוגלים לעיתים גם לאכול בצל גפנו של האחר, לשמוע את סיפורו במבטא זר ומוזר, להארות לגרונם תקרובת הגונה המלווה בתה מחייה נפש, ולהפרד כידידים, ולו לרגע, כל אחד לדרכו המאובקת שלו.

בתמונות:
שנגג'יאן של שנגחאי, מנטו דלעת אויגורי בבזאר של ירקנד, מנטי של פרגאנה בצפון טג'יקיסטאן, מנטי אנאטולי עם יוגורט.

סמסות, כיסונים אפויים בזליוני בזאר ז"ל בדושנבה, כיסונים "מאובנים" מבצק שרובו דוחן (תקופת טאנג).
המלומד הסיני בן שושלת האן ז'אנג ז'ונגג'ינג 張仲景ׁ

להמשיך לקרוא כופתאות על דרך המשי..

פסיפסים סובייטים במרכז אסיה.

האומנות הסובייטית מייצגת בעיני רבים מעין דינוזאור אפור הגורר בזנבו סמלים ומוטיבים מיושנים אשר אבד עליהם כלח, או כאלה המייצגים תקופה שיא של תעמולה שטחית המכסה זוועות משטר, או לכל היותר גילויים של תמימות אנושית מופלגת, ונדמה שכיום עלינו לשפוט את שפת האומנות הסובייטית בלא שונה מאומנות דתית אחרת, משל הייתה עיטורי מקדש מתרבות המאיה או קתדרלה גותית.

כיום עם זאת, אולי בחסות שיני הזמן או הנוסטלגיה, ישנה הערכה מחודשת לגילויים השונים של האומנות הסובייטית, ודיון מחודש בערך התרבותי, החברתי וההסטורי של הקולנוע, הארכיטקטורה והציור של תקופת ברית המועצות.

אחד מהגילויים ה"עממיים" ביותר של האומנות הסובייטית הם פסיפסים. אומנות הפסיפס הסובייטי שתקופת השיא שלה היא בין מותו של סטאלין ב-1953 ועד התפרקות הגוש הסובייטי, שימשה לעיטור המרחב הציבורי, ויישומה על קירות מרכזי תחבורה, ספריות, מפעלים ובנייני מגורים, אפשרו לשדר למרחב את מכלול הסמלים המוכר של קדמה טכנולוגית, אזרחות "סובייטית" בריאה, עבודה יצרנית, ומראות גן העדן הסוציאליסטי הקרב לבוא.

עם זאת, בניגוד אולי לגילויים אחרים של המחשבה הסובייטית בצורה ובחומר, אומנות הפסיפס של תקופת ברית המועצות ניכרת בצבעוניות המשכרת שלה ובדינמיות רבה. את הפסיפסים הללו ניתן למצוא בכל המרחב שכלל את ברית המועצות ומדינות ברית וורשה ממזרח גרמניה במערב ועד סיביר שבמזרח, כאשר הבדלים סגנוניים ניתן למצוא בין אזורים שונים, אמנים שונים ותקופות שונות, ואלה שואבים ממקורות קלאסיים, פוטוריסטים, ריאליסטים ואחרים.

מן הסתם, במיוחד חביבים עליי אלה של המרחב המרכז אסייאתי, והם כוללים בתוכם, בנוסף לתמות המוכרות של ביקוע אטומים נלהב והשלכת לווינים לשמיים, גם מוטיבים הנשענים על המסורות המקומיות של עמי מרכז אסיה, וכל זאת בצבעים מרהיבים ובקומפוזציה נפלאה.

לצערנו, למרות העניין האקדמי, רבות מהיצירות הללו אינן זוכות להערכה רבה ונתפסות כעיני רבים כביטוי הולך ודוהה לתקופה נשכחת, ונראה שגם נוסטלגיה לתקופה הסובייטית, או לפחות כפי שהי נתפסת בחלוף השנים לא מסייעת לשימור ושיקום היצירות הללו משיני ההזנחה, הונדיליזם וההריסה בפני פיתוח עירוני מחודש.

למרות זאת, כיום ישנה התעוררות איטית אך מתמדת של מודעות למורשת האומנותית של המרחב הציבורי הסובייטי, וקבוצות חובבים בקייב, וורשה ואפילו בבישקק, מתחילות לתעד את הפסיספים, להאבק לשימורם ואף להעביר סיורים רגליים המגלים את העבר ובתקווה גם את העתיד, של אומנות הפסיפס הסובייטית.

בתמונות: מבחר פסיפסים (וקצת אריחים) מערי טג'יקיסטאן

Image may contain: 2 people
Image may contain: sky and outdoor
Image may contain: 1 person
Image may contain: outdoor

מרכז אסיה בתמונות-#2

כיום, בעידן הקקפוניה הסלולרית ועודף המידע הנלווה אליו, כאשר האפשרות לתעד את מושאי המציאות ניתנת לכל אחד באופן ליברלי, קל לשכוח את עוצמתו של מדיום הצילום במאה השנים הראשונות לקיומו, וההשפעה הרבה שתרם לעיצוב החיים המודרנים כפי שהם מוכרים לנו כיום.

ככל הנוגע למרכז אסיה, שמו של סרגיי פרודוקין ידוע לרבים כצלם אשר תיעד עולם על סף הכחדה של של נוודים, חאנים ופקידי צאר מעומלני צווארון. השטפון הסובייטי שבא אחרי זמן מפעלו של פרודוקין החריב אמנם כהבטחתו את העולם הישן, אך פתח תקופה סוערתשל שינויים דרמטיים בכל תחומי החיים של יושבי מרכז אסיה.

מקס פנסון היה יהודי-רוסי יליד מחוז סמולנסק , אשר עקר עם משפחתו לעיר קוקנד, בירת החאנות העתיקה לשעבר שבעמק פרע'אנה, ליבה ההסטורי והפועם של מרכז אסיה.
לאחר מהפכת אוקטובר, הקים פנסון בקוקנד בית ספר לרישום אשר נועד להקנות את יסודות האומנות לצעירי תורכסתאן הסובייטית שזה מקרוב נוסדה.

לאחר שנחשף לאומנות הצילום, התמחה פנסון במדיום זה והגיע בה לדרגת הבעה מעולה, תוך שהוא מביא את הצילום הסובייטי לאחד משיאיו מבחינת רגישות ומבע מבני.

מגדולי המתעדים של מרכז אסיה הסובייטית,פנסון זכה ללכוד במצלמתו את אחת התקופות הדינמיות והדרמטיות בהסטוריה של האיזור, תקופה בה נותצו הסדרים והמבנים הנושנים ובמקומם נוצקה בבטון מתכת ורוח, דמותה של חברה סובייטית -מרכז אסייאתית חדשה.

במשך שני עשורים ,בין שנות העשרים והארבעים, חצה פנסון את הרפובליקה הסובייטית של אוזבקיסטאן לאורכה ולרוחבה, בתעדו את מפעלי הבניה, החינוך והחקלאות ואת השינויים שעברה מחברה איסלאמית מסורתית לחברת מופת סוציאליסטית בעלת צבעי רקע מקומיים יחודיים.

נושאי הצילום שבחר פנסון נעים באופן דינמי בין האישי לקולקטיבי בחברה האוזבקית החדשה ההולכת ונרקמת, ובאנושיות אופטימית ומתפרצת האופיינית כל כך לתקופת פעילותו. ועל כך זכה בתהילה והוקרה רבה בתוך ברית המועצות ואף מחוצה לה.

עם התגברות הטירוף הסטאליניסטי והאנטישמיות שנלוותה לו, נאלץ פנסון לעזוב את משרתו רבת השנים בעיתון פראוודה ווסטוקה, ביתו המקצועי זה יותר מעשרים שנה. מדוכא וחולה, פנסון.שם קץ לחייו בשנת 1959.

בתמונות: מבחר מצילומיו של פנסון, רבים מהם מביעים את בשורת שחרור נשות מרכז אסיה מכבליהן המסורתיים. שימו לב לכתב האוזבקי הלטיני, טרם הוחלף לכתב קירילי בשנת 1940.

 

Image may contain: 1 person, sitting, child, baby and outdoor
Image may contain: 3 people
Image may contain: one or more people, people sitting, tree and outdoor
Image may contain: 1 person, text
Image may contain: one or more people and outdoor

המומיות של טארים.

המומיות ה"תוכאריות" הוא השם שהוענק לשרידי אדם שנמצאו באגן טארים (שינג'יאנג שבמערב סין המודרנית) באתרי קבורה, לרוב מתקופת הברונזה (1800-800 BC). בניגוד לשמן, הגופות המדוברות אינן מומיות של ממש, משום שלא נשתמרו על ידי חניטה מכוונת, אלא על ידי תנאי האקלים החמים והיבשים השוררים באיזור. תנאי היובש הקיצוני לא רק שמנעו את התפוררות הגופות, אלא אף סייעו לשימור השיער ורקמות העור שעליהן כולל עקבות קעקועים, וכן שרידים רבים ומרתקים של תרבות חומרית.

רבות מן ה"מומיות" הללו מפגינות תווי פנים המזוהים כיום עם מערב אירואסיה, וזוהו על ידי חוקרים מסויימים כ"תוכארים". התוכארים היו עם הודו-אירופאי קדום אשר מוכר מצפון אגן טארים בזכות ייצוגו באומנות בודהיסטית שנוצרה באיזור טרום הגעת האסלאם, וכן בזכות הכתבים שהותיר בשני דיאלקטים שונים, הכתובים בעיקר בכתב ברהמי-הודי.

עם זאת, יש בתאוריה ה"תוכארית" בעיות מהותיות, ובראשן העובדה כי ישנו פער של כאלף שנים לפחות בין מועד הקבורה לבין הופעה של השפה התוכארית על בימת ההסטוריה. בדיקות גנטיות שנעשו לחלקי גופות מאגן טארים, העלו פרופיל התואם אוכלוסיות אנושיות המצויות כיום במערב אירואסיה מחד ובמרכז אסיה וסיביר מחד, ובכך יש בידה בכדי לאשש את ה"תאוריה הקורגאנית", זאת הגורסת כי מוצא העמים ההודו אירופאים המוקדמים בתחומי הערבה שממזרח לים הכספי ודרום סיביר.

בתוקף האובססיה האנושית למוצא ובעלות על קרקע, יש לזהות המומיות של טארים משמעות רגישה פוליטית מבחינת התושבים המודרנים של אגן טארים, הן האויגורים, והן הסינים בני האן, כאשר שתי הקבוצות חותרות לשייך את הגופות האומללות לתחומן התרבותי, אם לא לקבען במעמד של אבות קדומים של ממש.

ניתן עוד לציין שבעוד שהטענה הסינית על קיום כפיפות פוליטית של היישויות הפוליטיות הפרה הסטוריות של תקופת הברונזה לאלה הסיניות מגוחכת לחלוטין, הטענה האויגורית אינה מבוססת יותר מהן, אם כי יש מקום להניח כי האויגורים, בפועל תערובת של עמים תורכיים, איראנים ואחרים נושאים במטענם הגנטי אי אלו שרידים של האוכלוסיות הקדומות שהותירו את מתיהן בחולות האינסוף של מדבריות טארים.

בתמונות:
מבחר שרידים אנושיים מתקופת הברונזה, שרידי חפצים כגון סל ארוג להפליא, וקשת "סקיתית" מורכבת. ייצוג של תוכארים ממערות קיזיל שמצפון לקוצ'ה, ומפת אגן טארים.

No automatic alt text available.

 

No automatic alt text available.
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

אילוף נמר השלג. #זואולוגיה של מרכז אסיה.

נמר השלג (Panthera uncia), הוא בעל החיים האיקוני ביותר במרכז אסיה, ולאחר הכחדות האריה האסיאתי והטיגריס הכספי מן האזור (כבר כתבתי על כך בעבר),ומעמדו הלא ברור של הנמר הפרסי מחוץ למובלעות מבודדות באפגניסטאן ותורכמניסטאן, הוא כיום כנראה החתול הגדול ביותר בשכונה.

חי את חייו בבדידות מזהרת ברכסי ההרים הגדולים של אסיה (אלטאי, פמיר, טיאן שאן, הינדו קוש, הימאלאיה וכו) ומוגבל לגבהים שמעל 3000 מטרים, נמר השלג מתמחה בצייד של כבשי הרים כגון כבש הארגאלי למיניו השונים,ושאר יונקים גדולים, אך לא בוחל גם בציד מכרסמים כגון מרמיטות ופיקות, כמו גם בתזונה צמחית מסויימת.

האוכלוסיה כיום מונה על פי הערכות מסויימות כ5000 פרטים, שהחזקות שבהן הן בטיבט הסינית ובמונגוליה, ותוכניות שימור בטג'יקיסטאן, אפגניסטאן ועוד מצליחות להעלות בהדרגה את מספרם שנפגע קשות מציידים החומדים את פרוותם הנפלאה ואת עצמותיהם לתעשיית הרפואה הסינית העממית.

נזכרתי השבוע בנמר השלג לאחר שחבר יקר שלח לי תמונה של רועה מונגולי המלווה בAK-47 ובנמר שלג מאולף לצידו. אז למרות שלמרבה האכזבה התמונה נראית לי כעבודת פוטושופ מוצלחת למדי. הסיבה שכל כך התעניינתי בתמונה היתה דווקא חקוקה באבן.

צ'ולפון אתא (Cholpon-Ata) הוא אתר מפורסם בצפון קירגיזסטאן ובו ציורי סלע (פטרוגליפים) מהמרשימים יצאו לי לראות. כשהגעתי לשם לראשונה לפני יותר מעשור, הופתעתי מאוד לראות סצנות ציד הכוללות נמרי שלג מאולפים.

כידוע, הכלכלה הנוודית של מרכז אסיה נסמכת עמוקות על שימוש בבעלי חיים מבוייתים, שבלעדיהם לא יוכלו בני האדם לחצות ולהתקיים בערבת העשב הגדולה. אך בעוד שסוסים, גמלים, צאן ובקר הם מועמדים טבעיים לביות, נמר השלג הוא יצור סוליטרי למדי וחי בגבהים ניכרים, ולא נראה כמועמד טבעי לאילוף לשימוש האדם.

למרות תנאי הפתיחה הבעייתיים, יש לזכור כי ייתכן ותפוצתו המקורית של נמר השלג היתה רחבה מזאת של היום, ומפגשים קטלניים בין נמרי שלג לרועים העושים שימוש במעברי הרים ורמות עשב ידועה מטיבט ומונגוליה,שם ייתכן וגם התרחשה שביה של פרטים צעירים המתאימים לאילוף בנוסף, היותו של נמר השלג בעל חיים חברתי פחות מכלביים או אפילו אריות, לא פוסל את יכולת האילוף שלו (להבדיל מביות שהוא תהליך שונה במהותו), ויודעים לנו מקרים רבים של אילוף ברדלסים על ידי האצולה ההודית והאיראנית ושימוש בהם ככלי עזר לציד.

ישנו סופר אחד שאף טוען כי " נמרי השלג היו בשימוש בקרב המונגולים במסעות הציד הגדולים שלהם (ציד אדיר היקף שלו משמעויות טקסיות וצבאיות), ולעיתים היו מובאים לשדות הקטל על גבי סוסים"

אז הציטוט אולי לא מהימן, והתמונה אמנם כנראה מזוייפת, ולא פתרה לי לחלוטין את שאלת השימוש בנמרי שלג לשם ציד במרכז אסיה הפרה היסטורית.

אבל לפחות חשבתי על נמרי שלג. וזה כנראה מספיק.

בתמונות:
-תמונת הרועה המונגולי ונמר השלג המאולף לכאורה.
-הפטרוגליפים בצ'ולפון אתא המציגים יעלים סיבירים ונמרי שלג מאולפים (לכאורה).

צולם בקירגיזסטאן (2007)
-גור של נמר שלג יבדל"א
-סמלה של העיר אלמאטי ובה נמר שלג אוחז ענף תפוח פורח. (אלמא-אתא= אבי התפוחים)
-עוד גורי נמר שלג כי אי אפשר באמת לקבל מספיק.

 

Image may contain: one or more people
Image may contain: mountain, cloud, sky, outdoor and nature
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.
Image may contain: cat

נורוז-יום חדש.

פורסם במקור: 17 במרץ 2018.

"לבעל הידע ולאוהב, כל שעה שנה חדשה היא"

ג'לאל א דין רומי.

בעוד מספר ימים תבקע שמש חדשה מעל השמיים הגדולים ויחל רשמית האביב בכל אשר תחתם.

חג הנורוז,( פרסית: יום חדש) ראש השנה החדשה בלוח האיראני הוא חג בעל משמעות מיוחדת בכל המרחב שבין מערב סין לבלקן.
חג חקלאי במהותו, ובעל קשרים היסטורים לדת הזורואסטרית, הנורוז מצויין במועדו הנוכחי לפחות מאז התקופה הססנית, ונפוץ בכל האזורים אשר באו במגע עם התרבות האיראנית.

כיום נחוג הנורוז כחג רשמי או רשמי למחצה במערב סין, בארצות מרכז אסיה,בקווקז, בקרב הכורדים, וכמובן באיראן עצמה.
כחג המבשר את ריבוי האור בעולם לאחר תקופת החורף, החג משופע בדימויים של שפע חקלאי, אור והתחדשות ולתרבויות שונות ישנם מנהגים שונים הקשורים בציון החג.

באיראן, החג מצויין בין השאר על ידי ניקוי הבית, סידור שולחן המסמל עושר והתחדשות (האפת סין -שבעת הס') וכן הבערת מדורות וזינוק מעליהן בערבו של יום רביעי האחרון טרם החג (צ'הרשנבה סורי). למנהג הצ'האר סורי הקשרים קדם איסלאמים מובהקים ועל כן היה לצנינים בעיני אנשי הדת של הרפובליקה האיסלאמית, שהתנגדותם לחג ולמסורות הקשורות בו משתוות רק לחיבה שנוטה לו רוב אוכלוסית המדינה.

בארצות מרכז אסיה השונות יערכו חגיגות ציבוריות, ביקור בקברי קדושים, ארוחות חג מיוחדות הכוללות בישול סומאלק (או סומאנו,סאמאנק וכו) קינוח מיוחד העשוי חיטה נבוטה ולבישולו הארוך מתאספות בעיקר הנשים ובמנהג זה נקשרו מנהגים ושירים מיוחדים הנשמרים לארוע. כמו כן באזורים שונים כגון אפגניסטאן, טג'יקיסטאן ועוד יערכו טורנירים של בוזקאשי (אולאק טרטיש) בהם מתחרים רוכבי סוסים על גופתה חסרת הראש של עז עקודה.

אז אם אתם נמצאים בשולי העולם האיראני, או רצוי בתוכו כבני תרבות טובים, זכרו להרבות באור ושמחה השבוע, להדליק אש טובה למען יודבר החושך, ואם בעלי ידע אתם, מי ייתן וכל שעה תהיה לכם שנה חדשה.

נורוז שמח!
نوروز پیروز!

 

No automatic alt text available.
Image may contain: 4 people, people smiling, outdoor
Image may contain: fire and outdoor
Image may contain: one or more people, people riding horses and outdoor

אשכבת חמור.

 

המשורר הגדול ואנג צאן (王粲) אהב נעירות חמורים. כשקברו אותו פנה הקיסר צאו פי אל הנוכחים ואמר: ואנג אהב נעירות חמורים. האם נוכל, כל אחד מאתנו, להשמיע נעירה אחת בכדי ללוות אותו בדרכו?
וכל אחד מהאבלים השמיע נעירה אחת.

(תרגום: דן דאור תנצ"בה)

 

Image may contain: outdoor
Image may contain: 1 person, smoking