מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

נפחי הסְפַר-הבונאן של צפון מערב סין.

מכל שבבי העמים המנקדים את שולי הרמה הטיבטית, שם נבזקו ביד הסופה המונגולית שטרפה את אסיה במאה ה13, חביבים במיוחד הם הבונאן.

הבונאן, מן הקבוצות האתניות הקטנות בסין, הם עם שכאופייני לאזור נוצרו כסגסוגת מונגולית, אליה נספחו מיני תבלינים בני חווי, האן, טיבטים וקבוצות נוספות, ובעוד ששפתם מונגולית ביסודה היא מדגימה בהתאם לתחום מושבה השפעות טיבטיות וסיניות ניכרות.

1489866050425756
-בני בונאן (סינית: באואן 保安族)

בני הבונאן מפגינים דו צורתיות דתית, ובעוד שקבוצה אחת מבניהם שמרה נאמנות לבודהיזם הטנטרי, קבוצה אחרת היגרה ברבות הימים צפונה למחוזות הלס של מוצא הנהר הצהוב, שם המירה את דתה לאסלאם במהלך המאה ה-18, שנאמר שהוצג בפינהם בפני המורה הסופי הגדול מא לאיצ'י.

ייסוד מרכזי בזהותם של הבונאנים של גנסו הוא מעשה הנפחות.
איכרים במהותם, התמחו הבונאן בחישול כלי עבודה, מחרשות ופרסות סוסים, ובמיוחד ידועים בפגיונות אותם הם מחשלים, ששמעם יצא למרחוק באזורי הספר, ההר והמדבר של צפון מערב סין. טענה נפוצה בקרב הבונאן היא גם כי אבותיהם שימשו כנפחים בשירות החאנים המונגולים, וכי חלקם אף שרתו בקסיג, כשומרי הראש של האצולה הג'נגיזית, ומכאן שמם הסיני (באו-אן 保安, "מאבטחים, שומרי שלום"). למרות זאת, נראה שהתגבשות הבונאן כקבוצה מובחנת לא נעשה לפי תקופת מינג שבשרותיה שרתו רבים מהם כאנשי מוצבים בספר הטיבטו-סיני.

30467146687647646869
-נפחיה בונאנית
30467146687656323255
-נפחיה בונאנית

הסכינים והפגיונות הבונאנים ידועים ביופים ובידיות הקרן המעוטרות והמרובדות מתכת שבבסיסן. במיוחד התמחו הבונאן בפלדת פחמן מקופלת, שהקנה להם פרסום בקרב קהילות הנוודים והחקלאים שבין הגובי למרעות טיבט.

כמו מלאכות יד מסורתיות אחרות, אומנות הפלדה המקופלת (סינית: ברזל פרח מקופל 折花铁 ) נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה המאואיסטית, ורק בשנים האחרונות ותחת הליברליזציה הכלכלית וקידום האומנות בידי נפחים בני הקהילה חזרו פגיונות הפלדה המקופלת לשווקים, והם זוכים לפופולאריות רבה בקרב אספנים מקומיים.

DSC06396

DSC06397
-סכינים בשוק של לינסיה. ידה של פטימה חרוטה באופן מעניין על להבים רבים.

צורתם של הסכינים מזכירה מקבילות מונגוליות וטיבטיות, כשלעיתים יתלוו אליהן סכין לוויה קטנה בנדן כפול או זוג מקלות אכילה, אך איכות הידיות והפלדה בדוגמאות טובות של סכינים אלו מחזירה אותנו עמוק ורחוק לימי הזוהר העליזים של המערב הפרוע של סין בו התערבבו אלה במעי אלו, מושלים מושחתים וחובבי אופיום, מורדים טיבטים וכנופיות סופיות דוברות מונגולית, וזאת תוך שימוש בלהבים מחושלים כהלכה.

הסכינים העכשוויות על פי עדות הנפחים עצמם רחוקה מאלה של האבות הקדמונים, אך יש לשער שבחסות ניסוי טעיה וידע מודרני, יחזרו סכיני הבונאן לימי תהילתם שבדרכי הלס של שולי הרמה הטיבטית.

m18419_ch
-מפת תפוצה של האוכלוסיה המוסלמית בגנסו, והבודהיסטית בצ'ינגחאי.

9ADAB2B1DD63B729B4753E77D38C38B84CABB203_size21_w600_h391