קושרי העננים.

"יום אחד יצא החאן של קוקנד לעסוק במה שבו עוסקים חאנים מסוגו. בדרכו לשם נתקל בביתו הצעירה והיפה כשמש של אורג עני. כטבעם של חאנים מסוג החאן של קוקנד הוא כמובן תבע את בת האורג לשמש כאשתו הרביעית במספר.

האורג הזועם כבש את צערו, הצמיד מצחו לאדמה הפרגאנית הפוריה וביקש את רחמי הריבון. החאן חכך בדעתו כמעה ואחר הציב בפני האורג ברירה יחידה: עליו להכין בתוך שלוש יממות דבר מה כה יפה, עד שישכיח את מראה הנערה מגולגלתו המלכותית.

יצא האורג מדוכדך וקרס על גדת הסיר דריא היודע כל. שם דרך מסך דמעותיו ראה את קרני השמש המרכז אסיאתית הקופחת משתקפות באדי המים המתאבכים מן הנהר הטוב וביוצרן מסך עדין שבעדינים וצבעו כצבע הקשת בענן.

מיד נשא רגליו האורג ושעט אל עבר סדנת האריגה שם עמל יום וליל עד שהצליח להגשים בבד את שראו עיניו. הבד הזוהר בשלל צבעים כה ריכך את לב החאן עד שזה הסכין להחרים את הבת בכל זאת ורק השיאה לבנו ויורש העצר, והזוג הצעיר חי באושר ובגאון"  עד בא הצבא האדום ששלח אותם ללמד חקלאות בקולחוז של חוג'נד.

מאז ואותו יום הפכו אריגי האברבנד (מפרסית: "קשירת ענן") של עמק פרגאנה (עמק פורה המחולק כיום בין טג'יקיסטאן, קירגיזסטאן ואוזבקיסטאן) למוצר מלאכה ששמו יצא למרחוק מעבר לתחומי בוכרה, סמרקנד וקוקנד ושנמכר בכסף רב בשווקי דלהי, וקבול, קשגר ונישאבור, ואף יוצאו לרוסיה ומדינות רחוקות אחרות.

האברבנד או "אטלס" (אויגורית: ئەتلەس), היא שיטת תוויה העושה שימוש בחוטי משי אשר נצבעים מראש בדפוס מקוטע, כאשר אריגתם בנול על פי דגמים מורכבים יצר אריגים בעלי מראה עשיר ביותר, ואלה זכו להסחר כמוצר יוקרה בשווקי מרכז אסיה ומעבר לה. ובעוד שטכניקת האיקאט (מלאית: Ikat, טכניקה של הגבלת טווח הצביעה של סיבי הבד על ידי שימוש בקשירות או שעווה), של צביעת טקסטיל נפוצה באזורים רבים בעולם, הצבעים והאורגים של מרכז אסיה יצרו סגנון מובהק וייחודי וזה מקובל עד ימינו בתעשיית הטקסטיל מבדי יוקרה לאריגים סינטטים זולים ומזכרות, עד שהפך למעין דגל לא רשמי של מרכז אסיה כולה.

SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין
SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין
SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין
SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין

אין אנו יודעים לבטח מה מקור אריגי האטלס המשכרים של מרכז אסיה, וחוקרי הטקסטיל קושרים את מוצאם בהשפעת טכניקות פרסיות והודיות ובמוטיבים צמחיים וחייתיים שמקורם במסורות הקדם-אסלאמיות של המרחב המרכז אסייתי.

_SAM1769.JPG
אריג דמוי אטלס מן המאות הראשונות לספירה. חוטאן\לופ, שינג'יאנג.

כמו כל טקסטיל טוב, האטלס של מרכז אסיה קושר בסיביו את המרקם האתני והגאוגרפי של האזור כולו ומשקף את הגוונים הרבים של החברה המרכז אסייתית והקבוצות השונות שהרכיבו אותה.

בעוד שהאורגים היו לרוב טאג'יקים ו"סארטים", או התורכים יושבי הקבע המכונים כיום אוזבקים, רבים מן העוסקים במלאכת הצבעות הבזויה היו דווקא יהודים, ובמיוחד התמחו אלה בעיבוד צבע האינדיגו המופק מניל הצבעים (Indigofera tinctoria), ושרשת מסחר יהודית אף היא שמרכזה בהראט יבאה מהודו ומן המזרח התיכון. הנוודים הקיריגיזים והקזחים שניקדו במחנותיהם את שולי אזור המזרע של מרכז אסיה אמנם לא היו ספקי חומרי גלם, שכן נדיר היה השימוש בצמר בטווית האטלס, אך היו צרכנים נלהבים של הבדים הססגוניים, ורכשו אותם כבגדי חג, כפרטי נדוניה וכמטבע עובר לסוחר.

עשיית הבדים עצמם היתה כאמור בחזקתם של בעלי מלאכה עירוניים, ואלה היו מאורגנים בגילדות מקומיות ולהן מסגרת חברתית הדוקה משלהם. היחסים בין חברי הגילדה וגילדות קשורות כגון אורגי המשי הגולמי, הצבעים והנגרים היתה מאורגנת על פי חוקים פנימיים ואלה קבעו את וויסתו את קבלת השוליות לשורות הגילדה, ופיקחו על הכשרתם והסמכתם לאורגים בזכות עצמם, לא לפני שערכו את הכירה הדשנה ומלאת בשר הכבש ההכרחית למעמד.

1200px-Jewish_Children_with_their_Teacher_in_Samarkand_cropped.jpg
"חדר" של יהודי בוכרה. ראשית המאה ה-20. הילד משמאל לובש אריג איקאט\אטלס\אברבנד.
Taryx--1-.jpg
נוודים קירגיזים עטויי אטלס-רמת פמיר.

תקופת הפריחה של ייצור והשימוש באטלס במרכז אסיה הן המאות ה-18 וה-19, אשר באופן מפתיע דווקא לוו בשקיעה כלכלית ופוליטית. ייתכן שדווקא הירידה בסחר הבין לאומי ודעיכת מה שמכונה כיום "דרכי המשי", הביאו לצורך מוגבר בייצור וצריכת אריגי יוקרה מקומיים, ומרכזי ייצור פרחו ברחבי סמרקנד ובוכרה, וכן בערי פרגאנה כגון קוקנד ומרגילאן.

כמו כל חברה אנושית, החברה המרכז אסיאתית המסורתית היתה מעמדית להיכן שלא מסתכלים, ולטקסטיל היה חלק לא מבוטל בתיחום הגדרות המבדילים בין מעמד למעמד. המעיל המסורתי של מרכז אסיה, הצ'פאן ורעו קל השרוול, החלאת, היו הקליפה העיקרית בה נעטף אדם בבואו בקהל, ולאריג ממנו היו עשויים היתה חשיבות חברתית מכרעת. בעוד שבני המעמדות הנמוכים היו מתעטפים באריגים פשוטים מכותנה או צמר, היו בני המעמדות הגבוהים משתדלים להתהדר באריגים מפוארים עשויים משי בטכניקת אברבנד או אף בקטיפה רקומה בחוטי זהב, אליהם נלוו פעמים רבות חגורות זהב וכסף מעשי ידי צורף אמן.

כה יוקרתי היה האריג עד כי אף פיסות ושאריות קטנות ממנו נשמרו ונעשה בהם שימוש לעיטור בגדים מאיכות נמוכה יותר וכן ארנקים ואף את הגלימות הצבעוניות בהן התהדרו הקלאנדרים, הצופים הנוודים ששוטטו בחבורות מאיימות בבזארים ובקרבת המקומות הקדושים.

d8d6e18de0a9475cefff3d372d4e96c0
בירוקרט בחצר האמיר של בוכרה לבוש מעיל צ'פאן מעוטר אטלס כסמל מעמד.

 

Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001.jpg
קלאנדארים תורכסטאנים בציור של וסילי ורשצ'אגין

עם הגעת הכיבוש הרוסי והסובייטי, הפכו אזורי המזרע העיקריים של תורכסטאן לאיזורי גידול כותנה לייצוא כחומר גלם, בעוד ששווקי בוכרה סמרקנד וטשקנט הוצפו באריגי כותנה זולים ממקור רוסי ואירופאי, השינויים הכלכליים והחברתיים הנוספים שנלוו למאה ה-20 הביאו לדעיכה נוספת של תעשיית בדי העילית המקומית, אך המיכון והזכרון ההסטורי הביאו לשימור טכניקות הטוויה. בקרב האויגורים של שינג'יאנג, אשר למדו את אומנות האטלס מאורגים קוקנדים שבאו בחסות הכיבוש של יעקוב בג (מת:1877), עוד נשמרה הטכניקה ללא שינויים משמעותיים עד העשורים האחרונים.

בדי האטלאס של מרכז אסיה הם דוגמא נהדרת לאופן בו נשזרים ומתערבלים להם רסיסי ציויליזציה.

כך, טכנולוגיה סינית של ייצור משי נדדה לאורך דרכי המסחר, נטעה שורש בבוסתני התות של עמק פרגאנה, נצבעה בצבעי המדבר וההר של אסיה המרכזית, והידרה את גופם של נוודים קירגיזים בהרים וביורוקרטים נשואי פנים בחצר האמיר בבוכרה, בטרם נדדה הלאה לשווקים אחרים בארצות רחוקות, תחת עננים אחרים.

1965-01_和田缫丝厂.jpg
פועלות אויגוריות עם אריגי אטלס. חוטאן 1965.
SAMSUNG CSC
סיגריות סיניות משינג'יאנג עם דוגמת אטלס.
SAMSUNG CSC
אריג סינטטי דמוי אטלס, ירקנד, על קיר בית תה בדרום מחוז שינג'יאנג.

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.