פולשים, צמות וגבולות.

מג'מיקא ועד מאה שערים, שיער האדם הוא עניין שאין מקלים בו ראש.

השיער, בהיותו אחד מחלקי הגוף היחידים המשתנים תדיר ועם זאת הנשארים תמיד בחטיבה אחת עם בעליו, היווה ומהווה סמן חזק ביותר לזהות תרבותית וגבולותיה.

 

תרבויות צפון אסיה, וביתר שאת תרבות הערבה העריכו את הארכת השיער בצורות שונות ומשונות, ויצירת סגנונות שיער שונים, במיוחד בשילוב שטחים מגולחים למשעי מוכרת לנו מייצוגים עתיקים למן המאות הראשונות לספירה.

התרבות הסינית מנגד, פתחה נטיה חזקה לשימור שיער הראש בשלמותו, וקשרה את שיער הראש בפקעת אחת עם ערכי כיבוד אבות (סיאו "孝") קרובים ורחוקים:

"את גופך, כולל שיער הראש והעור קיבלת מהורייך, לא תעז לפגוע או להרוס אותם. זהו ראשיתו של הסיאו."

עם כיבוש סין המרכזית על ידי גייסות המנצ'ורים במהלך המאה ה17, קשרה האליטה המנצ'ורית את מחלפות שיערה (מנצ'ורית: סונצ'הו) בגורל אחיזתה באוכלוסית בני האן וסין גופא כולה, ולחיצת האוכלוסיה הגברית לכדי אימוץ סגנון השיער המנצ'ורי לקח כעשור שלם, ואבידות משמעותיות בנפש.

69516529_10157444363262368_2480676262952042496_n

לרבות השנים שחלפו בסין תחת שלטון שושלת צ'ינג, מהמפוארות והארוכות שבשליטות המדינה הסינית, הפכה הצמה ה"מנצ'ורית" לסממן זהות מובהק של כפיפות לשושלת, וככזאת המהווה סמן של גבולות אתניים ותרבותיים, בעוד שהסרה שלה נחשבה לאקט ממשי של בגידה בריבון.

"גלח את השיער, ושמור את הראש, (או) שמור את השיער ואבד את הראש"

(אמרה מתקופת שושלת צ'ינג)

ב"גבול החדש" של מערב האימפריה המנצ'ורית שימשה הצמה כסמן חשוב של גבולות אתניים ותרבותיים. בעוד שגברים בני האן ומוסלמים סינים "(האן חווי"), חויבו בקליעת שיער הראש בסגנון המנצ'ורי,נחסך הנוהג מתושבי שינג'יאנג התורכים, ואלה לרוב גלחו את ראשם כליל, מלבד מקרים בהם "הוענקה" לנכבדי העדה הזכות לגדל צמה כסמן לקרבה למנגנון השלטון המנצ'ורי.

במיוחד נחרדו השלטונות ממקרים בהם זלגו להם מוסלמים סינים אל מעבר למיצדי הגבול ואמצו להם ממנהגי הספר.

"שלושה מכל עשרה דונגאנים ("חווי-מוסלמים סינים") בגנסו מחוסרי עבודה… הם זולגים מעבר לגבול הרחק עד אלטישהר ("שינג'יאנג"), ראשית הם לומדים את לשון המוסלמים ("תורכי"-אויגורית),ושם נואפים ומרמים את הבריות, שנית לוקחים הם נשים מקומיות, ולעתים מרחיקים עד כדי הסרת צמתם, ולבסוף נוהגים כאנשי דת מקומיים לכל דבר…ומעוררים אי סדר בגבול"

כה חזקה היתה הזהות המוחלטת בין קיום הצמה המנצ'ורית לקיום הסדר האזרחי בקיסרות, עד כי היה זה ממנהגם של שובי עבדים קירגיזים לחתוך את צמתם (וזאת כשלא הסירו את הקרקפת כולה) של שבויים שלכדו למרגלות הרי הטיאן שאן למען לא ימהרו לברוח חזרה אל מכורתם שמעבר לגבול, וזאת מפחד תגובת השלטונות, וגם כאשר עלה בידם של האומללים הגזוזים להמלט חזרה לתחומי הקיסרות, לא עשו זאת בטרם הצליחו לצמח לפחות ציצת שיער הגונה המעידה על מחויבותם לשושלת ופדחתה.

זחילתה ההולכת ומקרטעת של השושלת אל עבר פתחה של המאה ה-20, התפרקותה המוחלטת מעבר לו, ועליית הלאומיות הסינית המודרנית, העלתה שנית את הצמה המנצ'ורית על ראש שנאתה, ועם התפוררות השושלת וביתר שאת עם נפילתה השושלת ב1911 מיהרו בני סין לגזוז את מקלעת הסוצ'הו המאוסה מעל ראשם המשוחרר מעול השליטה הזרה וכסמל לתחיה לאומית.

69156206_10157444363302368_8409130427482112000_n

נפילת שבט הזהב המנצ'ורי בישרה אמנם גם את נפילתה של ציצת הראש על גילוייה השונים כתסרוקת בעלת שיק קיסרי, אך מעבר לרשומות ההסטוריה המצהיבות עוד מבצבץ לו שיער הראש כסמן רב עצמה של גבולות תרבותיים קשיחים, ובין שכונת נחלאות למאה שערים, ובקרבות רחוב בין גלוחי ראש לרדיקלים שמאליים, מהווה כיסוי הראש עדות נצחית לגבול הדק כחוט השיערה שבין ברבריות לתרבות, ובין ה"אנחנו" ל"אחרים".

בתמונות:

-צמה "מנצ'ורית" במלוא הדרה.

-אורחים "מנצ'ורים" בארץ הקויידש. בית-לחם סוף המאה ה-19 (?), מארכיון הקסטודיה טרה-סנטה

-מאלט משנות ה-80, הגבול הדק בין ברבריות לתרבות הוא לעיתים עבה מנשוא.

-גזיזת צמה השלהי שושלת צ'ינג.

-שבויים אזרחי צ'ינג בחזקת הרוסים.

דרכי תה #8582

 

סבלי תה (סינית: 茶)背夫)), סצ'ואן,מערב סין.

ראשית המאה ה-20.

בהיות עניי סצ'ואן זולים בהרבה מתחבורת פרדות וסוסים, הועסקו המונים מהם בדחיקת לבני תה דחוס במעלה ההרים בואכה טיבט, ומשוער שבין סוף המאה ה-18 למחצית המאה ה-20, עד כשלושה מליון סבלים שרכו רגליהם אל שווקי הגבול שבין סין לטיבט. במיוחד זרמו סבלי התה על מטענם הכבד אל העיר דרטסדו (קנדינג), תחנת מעבר עיקרית לתה סיני בדרכו מערבה למנזרי להסה ומחנות הנוודים הפזורים בערבות העשב.

רזים וקטני גוף, וכשליש מהם מכורים לאופיום, את המסע בין מספר השבועות עשו כשעל גבם עד כ200 קילוגרם של לבני תה סצ'ואני.

רבים לא שבו לביתם.

"עוגת הדגן קשה ללעוס,

אשמה כמשקע שרוף,

…קהל הנחים בדרך,

כמתים לא קבורים, רבים מספור…

דוחקים תה בדרכי ההר,

חור בשלג,

במעלה המשעול. "

 

2017061210130721478.jpg

בתמונות:

סבלי תה, מערב סצ'ואן, ראשית המאה ה-20.

עוגת תה מאזור בינגדאו, לינצאנג, יוננאן (2017).

נדחסה לצורת עוגה באופן דומה ללבני התה ההסטוריות של סצ'ואן. עוגה דומה באיכות טובה ובמשקל של כ350 גרם עשויה להמכר כיום ב200$ ויותר.

71203781_10157554282592368_7972002116522737664_o

חוג'א נסר י דין- חציית גבולות

מעבר לעיסוקים ברומו של עולם, עסק חוג'א נסר י דין הזכור לטוב במדע ההברחות.

שנים רבות היה חוצה הלוך ושוב את הגבול האפגני ועמו דבר מלבד חמור עמוס לעייפה באגודות של קש.

כאשר נשאל היה על ידי פקידי הגבול האם אין לו דבר מה להצהיר עליו, תשובתו של החוג'א הטוב היתה תמיד זהה. "כלום מלבד קש!"

החיפוש ביד גסה וחושדת תמיד בא בעקבות זאת, אך לא משנה עד כמה גיששו פקידי, קציני וגובי הגבול, לא מצאו מאומה מלבד קש וגבבה.

שנים לאחר מכן נתקל ראש מנהל המכס בחוג'א בצ'איחאנה אחת בפאתי הראט. וישב עמו לכוס תה.

"כל השנים הללו ידענו שאתה מנהל איזה מעשה נוכלות, אך מעולם לא מצאנו דבר. עתה כשזקני שנינו הלבינו כשלג, התוכל לומר לי מה הברחת כל הזמן הזמן"?

זקר החוג'א את גבתו ובחיוך קטן ענה:

חמורים, ידידי! חמורים!

54434056_10157069994087368_8349080471082106880_o55608118_10157069994072368_4417090563598188544_n

תורכים ומשוררים, מגולגולות לגביעים.

שאה איסמאעיל, מלך איראן, הראשון לביתו מטעם עדת הצפויים וזה אשר גרר את פרס בצווארה המאובק והשליכה בועטת ונאבקת אל מעבר למפתן האמונה השיעית, היה גם אדם בעל טעם אלגנטי וכנראה יותר משמץ של חוש הומור.

לאחר שהביס איסמאעיל את מחמד שייבני, חאן האימפריה האוזבקית העולה בקרב בקרבת העיר מרו שבחורסאן, טרח הפדהשאה היקר להסיר את ראשו של האוזבקי מעל גופו, לרוקנו יפה מתוכו, ולצפות את שוליו בזהב רקוע, כך שיצר לעצמו גביע רב רושם, ממנו לגם יין באסיפות האליטה הצפווית ואף חלק את תוכנו עם המיוחסים שבאורחיו.

שאה איסמאעיל היקר לא נסתפק בכך, ובזיק של הומור מרושע וביותר משמץ של איום ממשי, שלח את ראשו המוזהב של אויבו ממזרח, לחצרו של אויבו ממערב, סולטאן העות'מנים, סלים הראשון. ואם תוהים אתם מהיכן לקח השאה האיראני, מקימה של שושלת פרסית מפוארת וחסידם של צופים אדוקים מאזרבייג'אן את הרעיון מעלה החלחלה של לגימת יין מראש אויב נפול, נזכיר כי הוד מעלתו הצפווי הוא יורשה הישיר של מסורת ערבתית מפוארת.

64961718_10157298571472368_2621510048769114112_n

שאה איסמאעיל כמובן לא היה פרסי, אלא בן תערובת מהולל שבין אבותיו ניתן למנות קיסרים ביזנטים, מלכים גאורגים, ראשי מסדרים סופים מכורדיסטאן, ולא מעט דם תורכמני. ולמרות יוחסין מפוארים אלו, נראה שהיו אלה האחרונים שהעניקו לשאה לא רק את תמיכתם הצבאית העיקשת, אלא גם לא מעט מגינוניהם. עיצוב גביעי שתיה מהודרים מגולגולות היתה כנראה אחת מהן.

למסורת השתיה מגולגולות הסטוריה ארוכה יחסית, וממצאים מהתקופה הנאוליתית העלו כי שתיה מגולגולות מטעמים טקסיים התקיימה עוד בשחר תולדות הדת האנושית. הד ורמז למנהגים אלו ניתן למצוא בעולם הוודי ויורשיו הטנטריים שמצפון, ושימוש בגולגולות אדם כאמצעי טקסי עוד קיים בימינו בהקשרים שונים בבודהיזם של טיבט וכן בקרב פרושים שונים בתת היבשת ההודית, ובמיוחד בקרב ה"אגורי" עוטי האפר. כסמל טנטרי רב עוצמה, ה"קפאלה" (טיבטית: ת'וד פה), או גביע הגולגולת, מופיע רבות ביצוגים של אלוהיות שונות במרחב הוודי-טנטרי, ובמיוחד בידיהם של שומרי דהרמה שונים (דהארמה-פאלה), ולהם הוגשו מנחות מזון ומשקה בקערות גולגולת בטקסים דתיים מסויימים.

64715698_10157298571347368_6896187124693860352_n

מקאברי ככל שיהיה, נראה כי לשימוש בגולגולות לשם התקנת קערות, גביעים וכדומה הקשרים שונים בהתאם לזמן ולמקום, ונראה שאפילו במקרה של הקניבליזם המשוער של קדמוני האי הבריטי, מדובר אולי בתצורה של מנהגי אבלות והוקרה יותר מאשר ביטוי של תוקפנות קולינרית.

לעומת זאת, להתקנת גביעי שתיה מגולגולות אדם כביטוי לוחמני, מסורת עתיקת יומין בערבה, ונראה שאיש לא הטיב לעשות זאת מאשר הסקיתים:

"בגולגולות אויביהם, במיוחד אלו אשר שטמו במיוחד נהגו כך: לאחר שניסרו את החלק התחתון לגבות, ניק הםו את חלקן הפנימי, וכיסו את חלקן החיצוני בעור. אם בעל הגולגולת היה עני, כך היה משתמש בה, אך אם היה בעל ממון, היה מצפה את תוכה בזהב, ובכל אופן הגולגולת היתה בשימוש כגביע שתיה"

(הרודוטוס)

על פי דיווחם של כרוניקאים שונים השימוש בגולגולות אדם ככלי קיבול, נעשה בתחום הערבה בעיקר בהקשר לוחמני, וכסמן מובהק של הבסת אויב, ושימוש בחלק העיקרי והפיזי של אישיותו, במעשה אינטימי כל כך של הגשת משקה לשפתי המנצח, ובכך לאשר באופן מתמיד את תבוסתו ומותו של האחד, ובו בזמן לחגוג את חייו של האחר.

65386753_10157298571342368_3985224214641639424_n

דוגמא נוספת לקשר האינטימי ביו מנצח למנוצח הוא סיפור האהבה ההסטורי בין קיסר הביזנטים ניקפורוס וחאן הבולגרים קרום, אשר נגמר בגולגולתו של הביזנטי מצופה בכסף בהתאם למעמדה, ומשמשת להגשת יין במשתאות הבולגרים בבירתם שבפליסקה, גורלות דומים נפלו על ראשם של סוויאטוסלב מקייב, בידי התורכים הפצנגים ולקיסר הלטיני של ביזנטיון, בולדווין הראשון, שלא למד מקודמו בתפקיד שלא להתעסק עם בולגרים.

במרוצת הדורות דעך אמנם המנהג האלגנטי של שימוש בגולגולות אויב מוזהבות, אך נותר כחלק מן הפולקלור האזורי של עמים רבים ותזכורת מענגת לאיימת אויבי העבר, כך שייתכן ומדובר בהתרפקות מוגזמת של המשורר ביירון, שטרח לייפות גולגולת נושנה שמצא משרתו בחורבות מנזר נטוש, וזאת "שוייפה עד שנדמתה לשריון צב מנומר", ושימשה לשתיית יין בורדו בקרב ידידים אניני טעם כמותו "כמנהג הגותים של ימי קדם", ואלה כמסופר סיכמו את סבב השתיה האפל בברכה הצוהלת:

"בנפול אוייבך לא תלגום"

לחיים.

 

64797740_10157298571387368_6605714998951936000_n

בתמונות:

-שאה איסמאעיל מביס את מחמד שייבני בקרב מרו. מיניאטורה צפווית.

-קפאלה" (טיבטית: ת'וד פה)- גביע גולגולת טנטרי

-גביע הגולגולת של לורד ביירון (מאה -19)

-קרום, חאן הבולגרים דופק את הראש בנוסח ביזנטי

-קאלי אוחזת גביע גולגולת

-גולגולת פרה-היסטורית לשימוש טקסי (?), אנגליה.

ממצרים לשושן: מעופו של הבז משיראז.

 

לא רבות ידוע על ימיו וחייו של רבנו, מוולננו שאהין משיראז.

כן ידוע לנו שכמו רבים וטובים מבני ארצו, יהודים, מוסלמים נוצרים וחסידי זרדושט חי הוא תחת כנפו האדירה של האילחאן אבו מוסא, מלך המונגולים ירום הודו, ועוד ידוע לנו שהיה כמעט בן זמנו של חאפט' וכי קיבל השכלה כללית בנוסף להשכלה הדתית של בני קהילת היהודים.

עוד ידוע כי כמשוררים אחרים בני ימיו התחנך היטב שאהין על ברכי השירה הפרסית האפית, ועל המסורת ההסטורית של מולדתו העתיקה, אך מלבד ביוגרפיות קצרות שהותירו יורשיו, וכי שמו שפירושו "בז" הוא כנראה כינוי לירי שבחר לעצמו, אך מלבד זאת כאמור אין אנו יודעים עליו כמעט דבר.

לא ברור מתי החלו לדבר יהודי המרחב האיראני לדבר פרסית, אך נראה כי הדבר נעשה עוד טרם הכיבוש הערבי של המאה השביעית, וקהילות הסחר היהודיות ברחבי מרכז אסיה אף אחראיות לכמה מן הכתבים המוקדמים ביותר הידועים לנו בשפה הפרסית החדשה, שצמחה מתוך ההכלאה בין תרבות איראן לכסות האסלאם.

56168036_10157088308862368_8752207063557341184_n

התקופה הסמאנית העניקה לאיראנים שפה חדשה לבטא בה מאווים עתיקים, ושבירת קירות הגן בידי המונגולים הכניסה רוחות פרצים רעננות ונשאו עמן זרעים חדשים לקישוט ערוגות הבוסתאן הפרסי. צריפת העולם האיראני באש הפלישות ממערב ומזרח הוכיחה שוב ושוב את איכויות הפניקס של תרבות איראן הצומחת מאפרה בכל פעם מחדש ומניבה פירות מתוקים ופרחים מעלי ניחוח.

אחד מפירות נפלאים אלו היא אומנות המיניאטורה הפרסית. צאצא לא קדוש של הפלישות המונגוליות, הציור הפרסי ספח אל עמודיו הצחורים תמות איסלאמיות, צבעים הודים ואפוסים פרסיים עתיקים תוך שהוא מנסחם בשפה חזותית סינית, ערבתית, הלנית ואיראנית מקומית.

המסורת שנבטה בחצרות האילחאנים המונגולים תחת שרביטם של אנשי עט ומכחול מרחבי אסיה הכתה שורש בסדנאות המלכות של מרכז אסיה, הולידה יצירות מופת בהראט התימורית, הגיעה להבשלה מלאה תחת האגרוף הצפווי ושלחה את נצריה לחצרות הסולטאנים בדלהי ובאסטנבול. השאהאנמה של פרדוסי, היצירה החשובה בעולם דובר הפרסית הפכה לא רק מושא לביטוי אומנותי אלא גם מתיחת השמיים האיראנים מעל למסגרת רחבה אשר כללה את מחציתה של אסיה, אלא גם ביטוי ללגיטמציה שלטונית על האדמה שתחתם.

56255625_10157088309347368_6083523254377512960_n

כובד המשקל האפי של התרבות האיראנית לא חלחל לנפשם של בני דת מחמד בלבד אלא גם ליושביה העתיקים, היהודים. ביושבו תחת השמיים האיראנים, ניסח מורנו שאהין שיראזי את מסורת עמו בצבעים מקומיים. ספרות ה"תפסיר" היהודית-פרסית, אשר נתנה מקום לפירוש, פיתוח והרחבה של המסורת היהודית בוטאה בניב מקומי והלבישה מסורת עתיקה עתיקה במלבושים של משי מזרחי.

שני חיבוריו הידועים ביותר של שאהין, ה"מוסא-נאמה", וה"ארדשיר-נאמה", נתנו ביטוי מלא לזהותה של קהילה יהודית-איראנית, תוך ניסוח סיפורי המסד של הקהילה, הלו הם מגילת אסתר, וסיפור יציאת מצריים, בכלים שהם יהודיים בנפשם ופרסים בגופם.

ב"ארדשיר נאמה"- שאהין, היהודי משיראז, שהקדיש את החיבור כמקובל לחאן המונגולי, שוזר יחדיו את סיפור מלכי וגיבורי איראן וטוראן, בהם זאל, רוסתאם אפרסיאב ואחרים בחוזרו על התמות העיקריות אותן התווה זקן עדת הסופרים, פירדוסי. עץ היוחסין הענף משמש ככנה עליה מרכיב שאהין את סיפור המלכה אסתר, כאשר סיפור האהבה שלה עם מלך פרס, כאן- ארדשיר, שזור בתמות האהובות של אהבה, אבדן, עלילות ציד וספורט וגורל מעיק הנפוץ כל כך בכתיבה האפית הפרסית.

מן הזיווג הקדוש בין זרע פרס לרחם היהודי החם נולד המלך כורש הגדול אשר ימלא כידוע את מצוותה המשוערת של אמו, והקים ליהודים מקדש מעט בהר המוריה שבשולי העולם האיראני.

במוסא נאמה המוקדם יותר פורס שאהין את סיפורו של משה על ממדים אפים פרסיים ומספר על מאבקו ההרואי של גיבור על מיתי הנלחם באויבי עמו, בהם זאב אדיר, דרקון ענק ורושף ואף באריה שחור, במידה שנדמה כי כמעט בודאות נתפרה על גופו הענק של רוסתם, החשוב שבגיבורי איראן.

החיבורים האפים של יהודי איראן, כמו גם יצירות האומנות המרהיבות בהן הן נוצקו, מתארות עולם מורכב ורב רבדים מאשר הדיכוטומיה המקובלת של יחסי יהודים-גויים בארצות האסלאם, ומעלים בחלל הבוסתאן הפרסי מנעד מגוון של צבעים הנע ומגשר בין מצרים לשושן, בין איראן לטוראן ובין ירושלים לטהרן.

בתמונות:

פיסת כתב יד בפרסית-יהודית. מן הכתבים המוקדמים בניב של פרסית חדשה. דנדן אויליק, שינג'ינאג, מערב סין.

יצירות מופת מאומנות האיור הפרסית, כולל שאהנאמה טהמספ מהתקופה הצפווית, הנביא מחמד רעול הפנים במסע מיראג' למכה.

איורים מן המוסא-נאמה ועלילות הנביא משה (רעול פנים), וכן מן הארדשיר נאמה.

נתיב שלושת האוצרות: דרך הסריס.

בפעם השניה בה איבד סון יאוטינג את שלושת אוצרותיו היקרים ביותר, היה זה לעד ועד יום מותו דאב ליבו על השמדתם בידי בני משפחתו אחוזי אימת המשמרות האדומים.

משחר היווסדות מה שממכונה תרבות, טרחו בני האדם והגדילו לכלול בה את סירוס רעיהם לאנושות, ושירותם של סריסים היה נפוץ בחצרות המלוכה הקדומות של הסהר הפורה ודלתת הנילוס עוד כנראה בטרם עלו מנהגים אלו על הכתב בחומר לח, פפירוס ואבן.

מוסדות נאצלים אלו הוכיחו עצמם כה מסבירי פנים לאליטות השונות, עד כי המשיכו והיוו חלק בלתי נפרד ממוסדות הארמון והאחוזה של התרבויות ההלניות השונות, וכן בעולם האסלאם.

69482438_10157470614552368_3627859081366077440_n

סריסים שרתו את אמירי החליפות הערבית ובחצרות הנסיכים במזרח העולם האיראני, בקהיר ובדלהי הממלוכיות ובקורדובה המעטירה. העות'מנים פתחו את מוסד הסריסות במיוחד והגדילו להבדיל בין סריסים "לבנים" ל"שחורים", כאשר הראשונים נשאבו לרוב מאוכלוסיות הנוצרים של קווקז והבלקן וסורסו "בארמון", בעוד האחרונים הגיעו לגבולות האימפריה כמוצר מוגמר, וזאת לאחר שנשאבו מביתם הנשכח שבאתיופיה וסודן אל מרכזי הסירוס והסחר המדממים שלחופי הים האדום, בפנימה של אריתריאה ובמנזרי הקופטים של מצרים העליונה. המחקר מציע כי עשירית בלבד מקורבנות הסחר האפריקאי שרד את הניתוח הנורא.

69937211_10157470564052368_4250665953882275840_n

על אף נתיב החללים והחלולים שנמתח מאנדלוסיה ועד דלהי, נדמה שבשום מקום לא זכה המוסד הנאצל להיקף, חשיבות ומורכבות הסטורית, כפי שזכתה לה הסריסות בסין הקיסרית המאוחרת.

לסירוס בני אנוש הסטוריה ארוכה בסין. אך בעוד במקור היה הסירוס עונש קשה מנשוא לאוייבי המלוכה, שבויי עמים זרים ופושעים, עם פרוס הדורות וחלוף מעגל השושלות נארגו הסריסים עמוק אל תוך שדרות האליטה הסינית וצרכיה היחודיים, ומעבר למלאכת ההרמון הייחודית כמעט לגברים משוללי גבריות באשר הם, החלו הסריסים למלא תפקידי מנהל הולכים ומתעבים.

בעוד שבתקופות קודמות עיקר הסריסים בחצר הסינית מקורם היה מחוץ לגבולותיה של סין, ואלה נשאבו כשבויי מלחמה, מורדים מובסים וכתשורה ממשלחות דיפלומטיות זרות, עם הזמן, וביתר שאת בתקופת שושלת מינג הפכו סריסים בני האן לתופעה הולכת וגוברת, בעוד שהעיר האסורה הופכת נסמכת יותר ויותר על שירותם של הסריסים בשלל תפקידי תחזוקה, שירות ופקידות.

69553146_10157470564082368_8216437368287133696_n

כה היו נדרשים הסריסים לקיום החצר עד כי הוקמה קליניקה מיוחדת מדרום לעיר האסורה, ובה "יוצרו" סריסים מקרב זכרי הקיסרות אשר נידבו עצמם להליך המייסר. במסורת הסינית כלל הליך הסירוס את הסרת איבר המין והאשכים ככללם (ומכאן "שלושת האוצרות"), ואלה הוסרו באבחת סכין אחת, לאחר ריסון המועמד לכיסא מיוחד ושטיפת האברים במי פלפל חריף. עם תום הניתוח הוחדרה צינורית ניקוז עשוית במבוק לפתח השופכה והזכר המשודרג נצטווה לדדות במשך כשלוש שעות ולהמנע משתיה במשך שלושה ימים. אם לאחר שלושת ימי התופת הצליח הסריס החדש להשתין, הוכתר הניתוח בהצלחה, ולאחריו היו צפויים לאומלל מאה ימי החלמה והתאקלמות למצבו המגדרי החדש. את האיברים הכרותים היו מבקבקים לעיתים קרובות בבקבוק או שק עם חומר משמר ואלה נשמרו באבנט בעליהם לשעבר עד ליום בו יתאחדו עמם מחדש בעולם הבא.

בתרבות הסינית הקלאסית, בה ערך הלימוד, על המשמעויות החברתיות והקוסמיות הגלומות בו, ושמירה על גוף האדם כמתנת אבות יקרה מפז וככלי להמשך קיום זכרם בעתיד היו מרכזיים כל כך, ניתן להבין מדוע מציאת דרך עוקפת לשירות משפיע במנגנון המדינה, תוך השחתת חלקי גוף כה יקרים, הביאו לסלידה עזה כל כך בקרב שכבות אוכלוסייה רבות, והיריבות המרה שבין פלגי הסריסים למשכילים משרתי המדינה ("מנדרינים") היא תמה מוכרת בהסטוריה הפוליטית והספרותית הסינית.

הסריסים נחשבו לבריות מושחתות, שלוחות רסן וגרגרניות השולחות את אצבעותיהן החיוורות אל עבר מחלקות ממשלה תקינות ומטמאות אותן, בעודן לוחשות מילות ארס ומדון באזני פלגשים, יורשי עצר ואף באוזן הדרקון הקיסרי עצמו. בעיקר זכור לשמצה "האגף המזרחי", אותה משטרת סריסים חשאית שלקחה על עצמה ללכוד, לחקור ולענות את אויבי הקיסר, וגם את אלה שראתה לנכון למנות לכאלה.

למרות מידה סבירה של אמת בדימוי, המציאות היתה כמובן מעט מורכבת יותר מן הארכיטיפ הנושן, ומערכת היחסים בין הפקידות המשכילה לסריסות היתה מגוונת למדי, שדרות הממשל הקיסרי הסיני כללו סריסים משכילים וישרי דרך, פקידים מושחתים ומגוון טיפוסים שבין אלה לאלה, ויחסי הגומלין בין גורמי חצר אלו כללו גם לא פעם אמון וחברות אמיצה.

 

ובכל זאת, על אף המורכבות ההיסטורית, מוסד הסריסות של מינג, אולי ככל מוסד אנושי המתקיים זמן רב מדי, היה מעופש משחיתות ,אכזריות אמיתית וכיתתיות פוליטית, ולקראת סוף השושלת עמדו לשירותה אלפי סריסים ויותר, בעוד צווים קיסריים מנסים למגר את תופעת הסירוס העצמי של אלפי נתינים המנסים לשווא לקבל דריסת רגל אל מעבר לשערי העיר האסורה ומכמניה. רבים מבריות מחוסרות איבר אלו מצאו את עצמן, בהעדר יכולת פיזית לשוב לעבודת האדמה, מתגודדות באזורי הכפר, יוצרות כנופיות משחרות לטרף ומערערות עוד יותר את מצב העניינים ההולך וקודר שתחת השמיים הקיסריים.

עם נפילת שושלת מינג ועלייתה של צ'ינג, האחרונה לכאורה במנין השושלות, קטן משמעותית היקף הסריסים בשירות החצר הקיסרית. עם זאת, בהיותם מעין "גילדת מומחים" לענייני ניהול ארמון, המשיך מוסד הסריסים לשמש גורם משמעותי ביותר בחצר צ'ינג עד נפילת השושלת ב1911. סון יאוטינג היה עלם צעיר כשמשפחתו כפתה עליו לעבור את הניתוח הנורא, והספיק לשרת בעיר האסורה מספר חודשים בודדים בטרם בוטלה השושלת.

כרבים מדומיו, צללים נידפים מעידן שחלף לו לפתע, הצליח יאוטינג בקושי לשרוד את תהפוכות סין של מאה ה-20, בעוד חבריו לשורות המסורסים מוקעים כשרידים חולניים לעידן מושחת ומרקיב וחלקם קופצים אל מותם בחבטה עמומה בתחתית חפיר העיר האסורה.

69170519_10157470564042368_6626702017341423616_n

לאחר יציאתו הכפויה מן העיר האסורה אימץ יאוטינג ילד וגידלו כבן, ואף הצליח למצוא עבודה צנועה כשמש במקדש בביגי'נג הבירה, בו עבד עד יום מותו ב1996. בתקופת הטרור האדום של מאו חששו קרוביו של יאוטינג מאימת המשמרות הקרבים, והשמידו את אבריו המבוקבקים, שריד אחרון לגבריותיו האבודה, והשושלת שבשמה איבד אותה באבחת סכין עתיקה.

בתמונות:

סריס חכם: ואריס.

סריס תם: סון יאוטינג, מאחרוני הסריסים בהסטוריה הסינית (נפטר:1996).

סריס רשע: ווי ז'ונג סיאן. אדון "האגף המזרחי", מן הסריסים הידועים לשמצה בהסטוריה הסינית.

סריס שאינו יודע לסתום: סימא צ'יאן, אבי ההסטוריה הסינית, שושלת האן. סורס כעונש בעקבות אינטריגות חצר ומלחמות השיונג-נו.

כמו כן:

-"גילדת ניהול חצר"- סריסי צ'ינג.

-ז'אנג חה- מוסלמי צאצא למשפחה מרכז אסייאתית שעלה לגדולה כסריס בשירות שושלת מינג ונודע כאדמירל "צי האוצר". הביא ג'ירפה הביתה.

– להב סירוס, סין מאות 18-19(?)

-קיזלר אע'אסי. סריס ההרמון ה"שחור", הראשי של האימפריה העות'מנית תנצב"ה. תקופת עבד אל חמיד II.

-סירוס בעולם האסלאם. מתוך ספר רפואה של שרפ א דין (1466)

טעמו כריחו: דרך האתרוג.

"והיא תלעיט אותך בתה ואתרוגים, שהגיעו כל הדרך מסין"

ל.כהן. (וריאציות)

מור ולבונה, ירקן ושנהב, פרוכות משי וחפצי זהב עטורי אזמרגד, כל אלה מלמדים כי לא נדיר שבני האדם ומוסדות שפיתחו, דתיים או אחרים, אורגים אל תוך קרביהם מוצרים וחפצים אשר מרחוק הגיעו, וזאת כאות לפאר הקודש ועדות ליכולתו לקרב את הרחוק, ולהשיג את הבלתי מושג.

האתרוג (Citrus medica) , הוא מין מסוג מרובה ענפים ממשפחת הפיגמיים שמרכז תפוצתה בדרום מזרח אסיה, ובאזורים השכנים לה. נראה כי מקור האתרוג, אחד מארבעת מיני היסוד של ההדרים הגדלים בתרבות הוא בשיפולי חגורת ההימאליה המזרחית במזרח הודו ובורמה או ברמת גוויז'ואו-יוננאן שבדרום מערב סין ופירות מספר זנים עוד נמכרים בשווקי מזרח הודו ויוננאן. במיוחד ידוע הזן המכונה "יד הבודהא" המקובל כעץ נוי וכמנחת קודש מכובדת באתרים בודהיסטים, דאואיסטים ועממיים בעיקר בדרום סין.

images (1)

בצד השני של היבשת הגדולה, הפך ברבות הימים האתרוג לפרי קודש הארוג עמוקות אל תוך המסורת היהודית ונתייחד כאחד מארבעת מיני חג הסוכות, יחד עם חוטר התמר, הערבה וההדס.

בעוד שהתמר ידוע כצמח תרבות חשוב ועתיק במזרח התיכון, והערבה וההדס, תהיה זהותם ההיסטורית אשר תהיה, הם בוודאות צמחים הגדלים במזרח הים התיכון, האתרוג הוא ייבוא זר ומוזר לתרבות החקלאית של המזרח התיכון בהתחשב במחוזות מוצאו, בערך התזונתי הנמוך שבו ובצרכיו המפונקים מבחינת טיפוח חקלאי.

אם כן, כיצד הפך פרי ריחני אך עב קליפה ודל ציפה מספר ההימליה לחפץ קודש יהודי?

לשם כך יש לשוב כרגיל למקום בו הכל מתחיל ומסתיים.

אל איראן כמובן.

אין אנו יודעים לבטח מתי נטעו האתרוגים המזרח תיכוניים הראשונים. חרצנים מפוחמים מסביבות האלף השני לפני הספירה, שנתגלו בחורבות שומריות בדרום עראק של ימינו מאששים נוכחות הדרים, או לפחות פירות הדר באזור בתקופות מוקדמות למדי, אך איכות הממצאים ותארוך מוטל בספק לא מאפשרים לנו לאשר בוודאות את מין ההדר הספציפי, כמו גם להעריך האם ההדרים האמורים הניבו את פריים במקום או שאלה יובאו כמוצר מוגמר מארצות רחוקות.

תוצאות וודאיות יותר מגיעות מאתרים מאוחרים יותר וגן פרסי שנתגלה בתחומי קיבוץ רחל שבקרבת ירושלים מאשר בוודאות את גידול האתרוג באיזור בסביבות שלהי המאה החמישית לפנה"ס. הגן המפואר היה חלק מארמון מנהלי ולצד מערכת מים מתוחכמת גם הכיל צומח אקזוטי ויקר כגון ארזי לבנון. שחזור חלק מן המצאי הבוטני של הגן נתאפשר בעזרת ניתוח גרגרי אבקה שנדבקו לטיח המילוט של אחת מבריכות הגן, ונראה כי האתרוג היה מרכיב בעל מעמד בצמחיית הגן, שכן אבקניו מרכיבים עד כשליש ממצאי האבקה הזמינים באתר.

download (1)

במקורות היווניים החופפים פחות או יותר לתקופת מלחמות אלכסנדר מוקדון באמפריה הפרסית, מוזכר האתרוג כ"תפוח אשור" או כ"תפוח מדי", (ומכאן שמו הלטיני) והוא מצויין כבעל ניחוח מצויין, איכויות רפואיות נוגדות רעל ושמן ריחני, ונראה כי הם מייצגים תיאור נאמן ומדוייק למדי של האתרוג המוכר לנו.

"בפרס ומדי ישנו (הפרי), המכונה תפוח פרסי…לעץ עלים כעלי הקטלב, אך בעל קוצים כקוצי האגס, והם חלקים וחזקים. ה"תפוח" אינו נאכל, אך הוא ריחני מאוד, כמו גם עלי העץ. אם הפרי מוטמן בבדים, ישמור עליהם מן העש. הוא גם שימושי כסם שכנגד לרעל"

(תאופרסטוס- "חקירות בעולם הצמחים")

.

ממצאי האבקה מן הגן הפרסי ברמת רחל ועדויות הבוטנאים היוונים, מאשרים כי בניגוד לספקות הממשיים בנוגע לגידול האתרוג בתקופות השומרית והבבלית, אלה בוודאות הניבו את פריים בבוסתני פרס ומדי, ואף בארמונות מושלי המחוזות המאובקים שבשולי המדבר הערבי.

בשל מיעוט ממצאים ארכאו-בוטנים עדכניים לאורך נתיב ההגירה המשוער של האתרוג, נאלץ אם כך לדבוק בשילוב של הממצאים הקיימים, עדויות טקסטואליות ומדרשי שם, ולשער כי האתרוג בויית בתקופה מוקדמת באיזור ספר ההימאליה המזרחי, לאחר שמוטציה גנטית קדומה הביאה ליצירת פרי בעל חומציות מופחתת.

מדרום מזרח אסיה היגר הצמח בכח דרכי המסחר הקדומות אל צפון הודו, בה נתכנה טוראנגה*, ממנה זלג בדרכי היבשה האפגניות אל איראן בה זכה ההדר לשם טורונגה ולאחר מכן אתרונגה, ובשם זה ניטע באדמת אסיה המערבית עד שנקלט בחיקה החמים של המסורת היהודית ובה נתקבע כאתרוג המוכר לנו כיום.

אתרוג

לרבות הימים, וביתר שאת בתקופה הרומית, נתפשט ידע גידול האתרוג וטיפוחו ברחבי הים התיכון וזנים מובחרים נבררו וגודלו ממרוקו לאיטליה, ומקורפו וא"י עד תימן, ומאז הניבו רשת מפותחת של סחר ים תיכוני, סוגיות הלכתיות מפולפלות כמיטב המסורת היהודית, ואף מאבק כלכלי חריף.

ככל הנוגע למהלכי הגירה וטמיעה, האתרוג מציג לנו מקרה קלאסי של מוצר יוקרה בעל איכויות אסתטיות מבוקשות כאשר עמידות גבוהה יחסית לפירות אחרים אפשרה לו תנועה מוגברת במרחב. ייתכן אזי והאתרוג החל את דרכו כמנחה דיפלומטית מכיוון תת היבשת ההודית ממנה נשלח לערי המדינה ומקדשי מסופוטמיה העתיקה, טרם התבסס ידע טיפוחו בבוסתני האליטות הפרסיות וייתכן שעוד לפני זמנן.

23415197_10155749081522368_3582027940330876462_o

נדירותו, מחירו הגבוה ואכויותיו הרפואיות קידמו את האתרוג כסמן לעושר והדר, בעוד שיופי עלוותו וניחוח פרחיו המתוק הפכוהו לפריט מובחר בגני האצולות האזוריות של שלהי המזרח הקדום. התרבות היהודית, על היותה טרם עידן האסלאם אבן אחת בתוך פסיפס קהילות ססגוני הכולל קבוצות איראניות, גנוסטיות, נוצריות ואחרות, ספגה לקרבה את גידול האתרוג כסממן להוד, הדר וקדושה וארגה את פריו כתשמיש שיש לברך עליו באחד מחגיה החשובים ביותר, וזאת כאות של כבוד מעלה ניחוח לפרי, לדת ולדרכי המסחר המחברות בינהם.

ואמרו אמן.

חג שמח.

 

בתמונות:

-אתרוגים "רגילים" הדומים במקצת לאתרוג התימני, ואתרוג יד הבודהא, דאלי, יוננאן, 2017.

-נתיב האתרוג משיפולי ההימלאיה למזרח התיכון. המסלול כנראה עבר דרך תת היבשת ההודית.

-הגן הפרסי ברמת רחל.