




בעיני כמה, עודנו נקרא כך.
Noam Backner -מסעות מסוגים שונים ©
יום אחד של שלהי אלול צעד לו חוג'א נסר א דין בפאתי בוכרא עד שעצר לו לפוש תחת עץ אגוז אחד. בשדה ממול צמחה לה מקשת מלוני חורסאן צהובי קליפה.
הביט החוג'ה בדלועים הדשנים המצמחים להם מן הזלזלות הדקיקות, ואז בהה לתוך צמרת העץ האדיר המנוקדת באגוזים זעירים.
"תגיד יא חודא", פנה החוג'א לאלוהיו כשיח שיכור לחברו.
"בלי לפקפק בכוחו העצום והרב ותבונתו שאין לה שיעור של כבודו", הטעים.
"מדוע את האגוזימים הקוצ'קימים האלה תקעת על עץ מכובד ועב גזע כמו האגוז הזה, ואת המלונים הנהדרים האלה תקעת על הרצפה?"
בו ברגע נשמט אגוז אחד מצמרת העץ וב"תוק" חלול פגע במצחו של החוג'א הנכבד.
"וואלכ אתה" הפטיר החוג'א.
"לכל שאלה תשובה, ולכל פקפקן- פקאן." *
*(הערכת מערכת: אגוזי פקאן לא צומחים ליד בוכרא, וכנראה שמדובר היה באגוז מלך, שסובל פחות משחקי מילים מפגרים)
אגדה סינית מספרת על אב ובתו שחיו לבדם בבית כפרי, ובבעלותם סוס.
יום אחד יצא האב למסע, והבת, אשר חשה געגוע עז לאביה, ביקשה מן הסוס לאתר את אביה ולהביאו חזרה הביתה. בתמורה הבטיחה הנערה לסוס כי תנשא לו. הסוס, מדורבן כהלכה בידי הבטחה זו, שעט לדרכו ותוך ימים מספר חזר והאב על גבו. העלמה נמלאה אושר, אך לאחר זמן קצר נראה ששכחה את הבטחתה לסוס. מאז אותו יום, חדל הסוס לאכול, והגיב בעצבנות לנוכחותה של הנערה. האב חקר את בתו ושאל האם אמרה לסוס דבר כלשהו שהסעיר אותו. הבת התוודתה בדמעות על הבטחתה. בתגובה הרג האב את הסוס בכדי להגן על בתו היחידה. בפעם הבאה שיצאה הנערה מביתה עלה הסוס המת מקברו ועטף אותה בפקעת עטויית קורים לבנים, אשר הבריקה ככסף לאור הירח המלא. לאחר מספר ימים נתבקעה הפקעת. וממנה עלה עץ רענן.
היה זה עץ התות הראשון.
עץ התות הלבן ( Morus alba) בוית בסין לפני כארבעת אלפים שנים. ותרבות גידולו קשורה הדוקות לתרבות גידול זחלי טוואי המשי (Bombyx mori) והפקת הטקסטיל מגלמיו, המכונה סריקולטורה ׁׁׁ(Sericulture).
ייתכן וטכנולוגית הפקת המשי בסין החלה עוד בתקופה הנאוליטית בתחומה של תרבות יאנגשאו (Yǎngsháo) אשר התקיימה לאורך גדות הנהר הצהוב, שכן גלמי טוואי המשי נתגלו באתרים הקשורים בתרבות זו. ממצאים מן השנים האחרונות, הכוללים שאריות חלבון מסיבי משי עשויים אף לדחוף את תחילת תרבות המשי לסביב האלף השמיני לפני הספירה.
לאורך הדורות הפך ייצור המשי לגורם כלכלי חשוב. בתקופת שושלת האן (206 BC – 220 AD) הוקמו סדנאות ממלכתיות לייצור האריג היקר, שהיווה גורם חשוב ביחסיה של סין עם העולם החיצון, בפרט כלפי הנוודים שמצפון, ובמיוחד קונפדרצית השיונג נו (Xiōngnú) האימתנית וכן כלפי יורשותיה המאוחרות. המשי שימש לסיפוק הצורך הנוודי במוצרי יוקרה כמטבע עובר לסוחר, וכאמצעי לשימור המבנה הפוליטי הפנימי של החברה הנוודית, אשר התבסס בין השאר על תזרים מתמשך של מוצרים אלו מהחברה יושבת הקבע שלצידה שכנו. (על מערכת יחסים זו ועל הסיבות לכשלונה יבוא פוסט נפרד)
על אף נסיונות הסינים לשמר את המונופול בו החזיקו, זלגה סביב המאה הראשונה לספירה תרבות ייצור המשי לנווה המדבר של ממלכת חוטאן, השוכנת על נתיב המסחר העובר מדרום למדבר טקלאמאקאן הנורא,(בשינג'יאנג של ימינו) כשלושת אלפי קילומטרים מערבית מבירת שושלת האן. התבססות תרבות המשי לא יכלה כמובן להרחש ללא יכולתו של עץ התות, מקור מזונם הבלעדי של טוואי המשי, להסתגל לתנאי גידול ואקלים מגוונים. כך נדד עץ התות הלבן לרוחבה של אירואסיה, דרך מרכז אסיה, איראן ועד למזרח התיכון ואירופה הדרומית.
עץ התות הוא עץ נשיר בינוני עד גדול, העשוי להגיע לגובה של כחמישה עשר מטרים, ולגיל מתקדם של עד כחמש מאות שנים.
בסוג Morus ישנם כעשרה עד חמישה עשר מינים הנוטים בקלות ליצירת בני כלאיים. המינים העיקריים הם כאמור התות הלבן (Morus alba), התות השחור ( Morus nigra) שמוצאו בקווקז ובהרי איראן שם הוא מכונה "תות המלך" (شاه توت), ואין הדבר מפתיע כאשר מתחשבים בטעמו. יש לציין כי מרבית עצי התות בארץ, ללא קשר לצבע הפרי, משתייכים למין תות לבן, מה שמסביר את טעמם הטפל למדי.אם זאת, בארץ ניתן למצוא זן של תות שחור המכונה תות "שאמי", כמו גם מין נוסף המכונה תות הימלאי, או פקיסתאני (Morus serrata), המצטיין בפירות ארוכים במיוחד.
מבחינה גננית יכול לשמש התות כעץ מעולה להצללה, אם מתחשבים בגודלו הסופי, בהיותו נשיר, ובכתמי הצבע שיוצרים הפירות הבשלים. מבחינה זו קיימים גם זנים "בכותיים" אשר יוצרים אפקט יפהפה ומתאימים לשימוש כחיפוי לסככות או כצמחי מוקד, ומהווים תחליף חסכוני לערבה הבוכיה הידועה בצריכת המים שלה, ההופך אותה לבלתי מתאימה לגידול באזורינו.
תכונה נוספת המקנה לעץ התות חשיבות תרבותית ,הוא עצתו הטובה לעשיית כלי נגינה.
מבנה העצה של התות, הכולל תאי פרנכימה מאורכים( parenchyma -תאים המצויים בין השאר בשיפת העץ ומשמשים להולכת חומרי הזנה מומסים ולעיתים לאכסנתם) ,ומבנה נקבובי הנקרא "Semi-ring Porous", ומשמעו כי נקבוביות העצה משתנות מגדול לקטן כלפי חלקו החיצוני, הצעיר, של הגזע, אך ללא קו הפרדה מובחן לחלוטין. מבנה זה מקנה לעץ איכות אקוסטית ואופייני לסוגים נוספים של עצים המקובלים בבנית כלי נגינה ("Tonewood") כגון טקסוס, אדר (Maple sp.) ואחרים.
תכונה זו הפכה את עץ התות לחומר הגלם הנחשק ביותר בקרב בוני כלים, והדבר נכון לחרשי הכלים האויגורים שבמערב סין, דרך טג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן ועד הרי איראן, כורדיסתאן ואזרביג'אן ועד אנטוליה במערב.
משפחת הכלים המקובלת ביותר במרחב אדיר זה הן הלאוטות ארוכות הצוואר. ההסטוריה של כלים מסוג זה לוטה בערפל מסויים, אך נראה שהמשפחה התפתחה מכלי-אב קדמון באיזור אסיה המרכזית, ומשם התפשטה והתפתחה למנעד רחב של כלים השונים בצורתם, במספר מיתריהם, ובטכניקת הנגינה בהם, אך שמרו ברובם על צורה בסיסית אחידה.
בין כלים אלו ניתן למנות את הקומוז (komuz) הקירגיזי, אשר שמר ככל הנראה על דמיון רב לכלי-האב הקדמון, את הטאר (Tar) האיראני, הכלי החשוב ביותר במוזיקה הפרסית הקלאסית, ואת משפחת הסאז התורכית-אנאטולית, הכוללת מגוון רחב ומבלבל טרמינולוגית של כלים, כאשר הידוע בהם הוא כמובן הבגלמה (Bağlama ), אשר הטובים בסוג זה מגולפים ידנית מחטיבה אחת של גזע תות. הדבר נכון גם לטאר הפרסי אותו הזכרנו, כאשר תיבת התהודה היחודית שלו העשוייה בצורת הסיפרה שמונה מגולפת משני חצאים של גזע התות, ולאחר מכן מכוסה בעור טלה. השילוב יוצר אפקט מוזיקלי מרשים בעוצמתו, ונותן לטאר את קולו הייחודי.
כלי נוסף אותו ניתן להזכיר הוא הטנבור,לאוטה קטנה יחסית אשר נמצאת בשימוש בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן בצפון מערב איראן ומוחזק ככלי קודש מרכזי בטקסיהם הדתיים. דתם של בני קהילות האהל-י-חאק היא אמונה סינקרטיסטית בעלת השפעות שיע'יות, אך היא גם מכילה אלמנטים הקרובים לזורואסטריות, ולפרקטיקות צופיות.
מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام).
העץ המועדף לבניית גוף הטנבור הקדוש, הוא כמובן התות, כאשר חומר גלם המגיע מאיזור עלייה לרגל מעצים את קדושת הכלי וצליליו. אחד מבוני הטנבור אוסטאד אסאדאוללה פרמאני, דור שביעי לחרשי טנבור מן העיירה גהוארה (Gahvāreh) אשר במחוז קרמאנשאה בצפון מערב איראן, מסביר כי" לעצת התות נקבוביות נשימה אשר נעדרות מעצים אחרים כגון אגוז המלך, ומקנים לו את איכותו הייחודית". איכות זו מתבטאת בהדהוד הרוטט המכונה "סוזנאק" (suznak) ומהווה אישור לשלמותו וקדושתו של הטנבור.
כדברי סיכום, התות החל את מערכת יחסיו עם המין האנושי על גדות הנהר הצהוב בסין הנאוליתית, מסין התפשטה תרבות גידולו אל מקום שקיעת השמש, ובדרכו מערבה השפיע התות על האופן בו אנו סוחרים, מחליפים רעיונות,מתלבשים, מפיקים וחווים צלילים מוזיקלים, דרך מה שיכונה בסופו של דבר על ידי המחקר והדמיון האירופאי בשם "דרכי המשי", אשר הפכו לאחד מצינורות ההשפעה הבין תרבותית המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האירואסיאתית והעולמית כולה. וזוהי תרומתו של עץ התות הצנוע.
که خانه ساختن آیین کاروانی نیستد |
دل ای سلیم بر این کاروانسرا مبند |
"הו לב תמים, בקארואנסרא זה אל תשים מבטחך, באשר עשיית מעון אין הוא ממנהגם של נוודים"
(סעדי)
קרואנסראי ׁ (במקור: קארואנסרא كاروانسرا) הוא מונח בפרסית, המתייחס למתחם סגור, המשמש להלנת עוברי דרך, על פי רוב שיירות סוחרים או עולי רגל ומספק להם ולבהמותיהם הגנה מתלאות וסכנות הדרך.
במתחמים אלו זכו השיירות למחסה מפני שודדי דרכים ותנאי האקלים הקשים, ולעיתים גם לשרותים שונים כגון נפחיה, שירותי וטרינריה, בית מרחץ, ומסגד. מבנים אלו נבנו לאורך נתיבי הסחר והעלייה לרגל, מהרי הטיאן שאן במזרח ועד צפון אפריקה והבלקן במערב.
רשתות הקראונסראי, המוכרים במקומותינו בשם התורכי "חאן", התבססו על מבנים העשויים אבן, לבני בוץ, או לבנים שרופות, רבועים או מלבנים בצורתם. מבנים אלו היו בעלי קומה אחת או יותר,סגורים כלפי חוץ ומקיפים חצר פתוחה או מקורה. הקרואנסראי נבנו על פי רוב במרחקים קבועים של כשלושים קילומטרים בציר האורך, או פחות מכך בצירי גובה, ואפשרו את הבטחת תנועתם של סוחרים, עולי רגל ואחרים, ושמשו גם כסמלים של סמכות שלטונית וכתחנות מיסוי. המימון להקמת ותחזוקת המבנים הגיע לעיתים מפטרונים מקומיים, אך פעמים רבות מקורו היה בשלטון עצמו, ומבני קרוואנסראיי רבים באיראן, באנטוליה ובמקומות אחרים עוטרו בשערי איוואן מפוארים, אריחים מזוגגים בשלל צבעים וכתובות הקדשה, כראוי למבנים ממלכתיים.
מקורותיו האדריכליים של הקרואנסראי ועליית הקרואנסראי כמוסד קשורים בהתפשטותה של האימפריה הערבית המוסלמית, על פני המזרח התיכון, אסיה התיכונה,וצפון אפריקה.
הכיבוש הערבי של צפון אפריקה, המזרח התיכון והמרחב האיראני של מרכז אסיה יצר מציאות של אזורי חיץ בין שטחי הכיבוש העיקריים והמרכזים התרבותיים העירוניים הקשורים בהם, כגון אלו שבסוריה הגדולה, מסופוטמיה ואיראן, לבין שטחי הספר שמעבר להם. איזורי ספר אלו, כגון ארצות המגרב וטראנסאוקסאניה, (המכונה במקורות האיסלאמים "מא ווראא אל נהר" –"עבר הנהר" וכולל את אוזבקיסתאן, טג'יקיסתאן, ודרום קזאחסתאן של ימינו) היוו יעד מושך ללוחמי קודש מוסלמים, ה"ע'אזי", אשר מצאו באיזור כר פורה למלחמת קודש בכופרים, כמו גם מקור עשיר לשלל שמקורו בביזה.
לוחמים אלו התגוררו במצודות צנועות אשר שימשו להם כמקום מפלט מן הקרבות שערכו, כעמדת שליטה ותצפית על המרחב, וכמקום לימוד וסיגוף רוחני. המצודות הללו אשר היו פזורות לאורך גבולות דאר אלאסלאם כונו ריבאט, (رباط), ומשם זה נגזר שמה של שושלת המוראביטון ששלטה בצפון מערב אפריקה ובאנדלוסיה עד אמצע המאה ה-12, כמו גם שמה של בירת מרוקו המודרנית, היא רבאט. שמות אלו הם זכר להתפשטות הספר המוסלמי מחצי האי האיברי במערב ועד לגבולות סין במזרח.
עם הזמן, הפכו מצודות הריבאט אבן שואבת לא רק ללוחמי קודש, אלא גם לצופים נודדים, וסוחרים. שתי קבוצות נוספות אלו ראו במרחבי הפרא אשר מחוץ לגבולות התרבות העירונית יעד נחשק לפעילות דתית ומסחרית כאחד, ובתורם תרמו אף הם להתפשטות האסלאם והתקבלותו בקרב העמים התורכיים אשר שכנו בערבה המשתרעת מאופק לאופק.
מצודות ריבאט אלו הפכו בסופו של דבר למודל הרעיוני על פיו נבנו הקרוואנסראי המאוחרים יותר. עם זאת, מבחינה אדריכלית ייתכן שמקור הסכמה הבסיסית של מבנים אלו, נמצא גם בתקופה הקדם איסלאמיות, כגון מבני דואר וביצורים סאסאנים, כמו גם במחנות הצבא הרומים (Castrum).
את המבנים הראשונים בסגנון המוכר כיום ניתן לתארך לתקופת הקראח'אנידים (840–1212) והע'זנויים (962–1186), שתי שושלות תורכיות אשר שלטו באיזורי הספר של טראנסאוקסניה ואפגניסתאן. מהן עבר הסגנון לאימפריה הסלג'וקית האדירה ומשם נפוץ ברחבי איראן ואסיה המערבית- באנטוליה, בסוריה, ובמצרים.
את תקופות השיא של רשתות הקרואנסראי, לפחות בעולם המוסלמי המזרחי, ניתן למקם כאמור סביב תקופת שלטון האימפריה הסלג'וקית, ולאחר תקופת ההרס והדעיכה שנלוו לפלישות המונגוליות של המאה השלוש עשרה, החלה תקופת שיקום ששיאה בשושלת הצפאווית באיראן. בתקופת השושלת הצפווית הורחבה רשת הקרואנסראי, במיוחד בדרך ח'ראסאן, העוברת לאורכה של איראן הצפונית.
באיזור א-שאם הדרומית, המכונה כיום ישראל, ניתן למצוא רשת קרוואנסראי מכובדת למדי המשתרעת על ציר צפון- דרום, כאשר רום נבנו בתקופה העות'ומנית, אך ישנם גם שרידי מבינים שמקורם מוקדם יותר, כגון בתקופה הממלוכית (מאות 13- 16), אחד הגדולים בחאנים הממלוכים הוא חאן אל תוג'אר, בגליל התחתון, היושב על דרך הדואר ההיסטורית- ה"בריד", אשר חיברה את בירת הסולטנות הממלוכית בקהיר, לבירה הצפונית, היא דמשק.
בדמיון הספרותי נתפס הקרוואנסראי (כשלא תואר כמקום מאובק ושורץ טיפוסים מפוקפקים ועלומי מוצא) כמקום מפלט ומקור לקרבה אנושית בארץ עקרה ושוממה, ובהשאלה, לחיפוש הנפש אחר מקום מפלט מקשיי החיים, זכר אולי לימים בהם שימשו מעוזי הריבאט הראשונים מקום מושב לצופים נודדים ולבושי בלויים אשר חיפשו את קרבת ריבונם בקצות הארץ הנושבת.
העאשיק (זמר נודד) העיוור וייסיל (Asik Veysel) אשר נולד באנטוליה העות'מנית של שלהי המאה ה19, דימה את החיים לחאן בעל שתי דלתות, ייתכן והתכוון לאופן שבו נסיבות חייו העגומות, אשר הביאו לעוורונו כתוצאה ממגפת אבעבועות שחורות, מות הוריו בצעירותו, ושליחתו לנדודים עם כלי הנגינה שלו, הבגלמה (bağlama), עוצבו באופן דטרמניסטי, ואולי התכוון לעובדה כי לחיים יש רק שתי ודאויות מוחלטות, פתח הכניסה, ודלת היציאה, הם הלידה והמוות.
Uzun ince bir yoldayım
Uzun ince bir yoldayim
Gidiyorum gündüz gece
Bilmiyorum ne haldeyim
Gidiyorum gündüz gece
Dünyaya geldiğim anda
Yürüdum ayni zamanda
Iki kapılı bir handa
Gidiyorum gündüz gece
Uykuda dahi yuruyom
Kalmaya sebeb ariyom
Gidenleri hep goruyom
Gidiyorum gündüz gece
Kirkdokuz yil bu yollarda
Ovada dağda cöllerde
Düşmüşüm gürbet ellerde
Gidiyorum gündüz gece
Saşar Veysel işbu hale
Gah ağlayan gahi güle
Yetişmek için menzile
Gidiyorum gündüz gece
I am on a long and narrow road
On a long and narrow road
Walking all day and all night
Unaware of the condition I am in
Walking day and night
From the moment I was born
I started walking right away
In an inn with two gates
Walking day and night
Walking even in my sleep
Seeking a reason for staying
Eyeing those who are leaving
Walking day and night
Forty-nine years on these roads
On the plains, mountains, and deserts
Stuck in these foreign lands
Walking day and night
Veysel is bewildered to this situation
It makes him cry some, smile some
Trying to reach a destination
Walking day and night
מרכז אסיה מהווה אזור נרחב שהגדרתו מעוגנת בנקודות מוצא שהן לרוב תרבותיות או
פוליטיות יותר משהן גאוגרפיות. על פי הגדרה מודרנית ופופולארית, מרכז אסיה מייצג את
ארצות חבר המדינות המוסלמיות שבין הים הכספי לגבולה של סין, כלומר: קזחסטאן,
אוזבקיסטן, טורקמניסטן, קירגיזסטן, וטג'יקיסטן. עם זאת, הגדרה המעוגנת היסטורית
אתנית ותרבותית תרחיב לרוב את המושג ותכלול בו גם את איראן, חלקים גדולים מרוסיה
האסיאתית, וכן את אפגניסטן, צפון פקיסטן, ומערב סין. הגדרה פופולארית נוספת וחופפת
תהיה אסיה הפנימית אשר עשויה גם לכלול את מונגוליה, מנצ'וריה (צפון מזרח סין) ואף
את טיבט, אשר יחד עם אזורי ההרים הגובלים בה, מכונה על ידי כותבים וחוקרים מסוימים
בשם אסיה הגבוהה.
במרכז אסיה מספר אזורים היסטוריים-תרבותיים חשובים:
פרגאנה (Ferghana):
עמק פרגאנה נחשב למרכז היסטורי מן החושבים ביותר במרכז אסיה, מיקומו על נתיב נוח
בין מערב אסיה לסין הפך את העמק למוקד מסחרי ראשון במעלה, בעוד שאדמתו הפורייה
ושפע המים אפשרו לאזור לקיים כלכלה חקלאית עשירה והאזור נודע בכרמיו ובמקשות
המלונים שבו. העמק, ששימש היסטורית מקום מושב ליוונים, איראנים ותורכים מחולק כיום
בין טג'יקיסטן, קירגיזסטן ואוזבקיסטן, ובמאה ה-20 שימש לא אחת כמוקד לתסיסה אתנית
בין העמים השונים.
מה זה כל הסטן הזה? סטן, או בתעתיקו הנכון סתאן היא סיומת פרסית, (ـستان) שפירושה מקום, כאשר ניתן לומר כי פעמים רבות המשמעות היא ארצם של…
הסיומת נפוצה בשמות מקומות היסטוריים כפי שנתכנו בעולם האסלאמי המזרחי, כגון: כורדיסטן, היאסטאן {ארמניה}, הינדוסטן, טטריסטן, תורכסטאן וכדומה.
טראנס-אוקסאניה (Transoxania, עבר האוקסוס):
השם אשר ניתן על ידי היוונים לאזור הנרחב שבין נהרות האמו דאריה (גם: אוקסוס, פאנג')
והסיר דאריה (יאקסארטס), ושימש כינוי לחלקה הצפון מזרחי של האימפריה המוקדונית.
באזור שוכנים כמה מן המרכזים העירוניים החשובים במרכז אסיה כבוכרה וסמרקנד.
בתקופה המודרנית נוצלו מימיי הנהרות באזור להפקת כותנה בקנה מידה אדיר, תהליך אשר
הביא להרס קרקעות והתייבשות ימת אראל, נקודת ההיקוות של הנהרות באזור.
חורסאן (Khurasan):
איזור צחיח ורחב ידיים אשר מחולק כיום בין איראן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן
ואפגניסטן. הסטורית מרחב ידוע וחשוב מאין כמוהו ,האיזור שימש שנים רבות כאחד ממעוזי התרבות האיראנית והאסלאמית, וערים רבות בו כגון נישאפור, מרב, באלח והראט שמשו כמרכזי לימוד מדע וספרות של התרבות
האסלאמית המזרחית. אנשי רוח ועט כגון עומר חיאם, אל בירוני, אל פארבי ואבן סינא
מוצאם באזור.
בדחשאן (Badakhshan):
מחוז היסטורי אשר כיום מחולק בין הגדות הטג'יקיות והאפגניות בקצהו המזרחי העליון של
נהר האמו דאריה (גם: פאנג'), היכן שזה מתנקז ומתעצם לכדי נהר של ממש על ידי הפלגים
השונים מהרי פמיר וההינדו קוש. בשל הטופוגרפיה ההררית שלו, נחשב המחוז לנידח ופראי
ושימש מקום מפלט ליחידים וקהילות בעתות משבר ורדיפה. במשך דורות רבים היה המחוז
למקור הבלעדי לאבן הלאפיס לאזולי ולאבן האודם, וממנה הגיעו אבני חן אלו בדרך המסחר
למצרים הפרעונית ולתרבויות מסופוטמיה.
בקטריה (Bactria):
אזור היסטורי חשוב המרוכז סביב העיר באלח (כיום בצפון אפגניסטן), וגובל בהרי פמיר,
הינדו קוש ובנהר האמו דאריה. האזור פרח בעת העתיקה תחת השפעת דרכי המסחר אשר
חיברו את איראן, סין והודו והיווה זירה למפגש בין התרבות ההלניסטית להודית.
אגן טארים (Tarim):
אגן נמוך ועצום ממדים הנמצא היום רובו ככולו בשטח סין העממית. חבוי מאחורי הרמה הטיבטית אשר מונעת ממנו קבלת משקעים, אגן טארים ומדבר טאקלאמקאן שבו, הם מן
האזורים הצחיחים בעולם. בנאות המדבר שבשולי האגן צמחו מרכזים עירוניים אשר שמשו
כנקודות מסחר על דרכי המשי וכן כמרכזים בודהיסטים חשובים. האזור שימש כנקודת מגע
בין התרבויות ההודית, האיראנית, הסינית וכן עם עמי הערבה.
הערבה האירואסיאתית:
רצועת עשב רחבת ידיים המשתרעת בין מנצ'וריה במזרח ועד הונגריה במערב. בשל
מאפייניה האקלימיים והאקולוגים שימשה הערבה מחסום להתפשטות התרבויות החקלאיות
ומנגד אפשרה התפתחות של נוודות הרועים. נוודי הערבה, במגעם ופלישותיהם לכיוון דרום,שימשו כגורם צבאי פוליטי ומסחרי חשוב בהיסטוריה של מרכז אסיה והניעו תהליכים רבים
ומורכבים בהיסטוריה האנושית כולה.
רכסי הרים במרכז אסיה:
מרכז אסיה מוגדרת במידה רבה על ידי רכסי ההרים שבה, ואלה עיצבו את כלכלתה, אזוריה
החקלאיים, נתיבי המסחר שבה ורבות מתרבויותיה. רכסי ההרים של אסיה, הגבוהים
בעולם, נוצרו כתוצאה מן הדחיפה המתמדת של הלוח היבשתי של הודו, אל תוך ליבה של
אסיה, ואלה הדפו אל על את הרמה הטיבטית וההרים הנלווים אליה ויצרו את גג העולם
עטור העננים של האזור.
מלבד רכס ההימלאיה המצוי בקו התפר המידי שבין הודו לטיבט, יצר הקמט הטקטוני את
הרכסים המרכזיים של מרכז אסיה. ליבו של הקמט הוא רמת פמיר, מדרום ודרום מזרח לו
מצויים רכסי ההינדו קוש (Hindu Kush, מונח שפירושו "קוטל ההודים", והרי
הקרקורום (Karakorum). ממזרח לפמיר מצויים הרי קונלון (Kunlun), המפרידים את
הרמה הטיבטית מאגן טארים, ויוצרים את מדבר טאקלמקאן הנורא, במניעתם את הגעת
משקעים לאזור. מצפון מזרח לפמיר מצוי רכס הטיאן שאן (Tian Shan. סינית: 天山 ההרים
השמימיים) ואלה מגדירים את גבולה המזרחי של קירגיזסטן ומקיפים את אגן טארים מצפון,
בעודם יוצרים חיץ בין אזור המדבר לערבה.
הגאוגרפיה של מרכז אסיה מדגימה בצורה הניצחת ביותר את השפעת הטופוגרפיה על חברות וחיי אדם, ומצד שני את המאמץ האנושי הכביר להתגבר על איתני הסביבה ולחתור בעוז ובסתגלנות אין קץ לחיי מרעה, מזרע וסחר, וזאת תוך יצירת כמה מן התרבויות היצירתיות והמרתקות ביותר בהסטוריה האנושית, עם הגב לערבה, ובין ההר למדבר.