על טבק, בקבוקים ושאר ציפורים.

 

בעוד שהטבק, צמח ממשפחת הסולניים שמוצאו בעולם החדש, הוא מהגר חדש יחסית אל חופי סין, הגעתו אל ממלכת האמצע בסוף המאה ה-16 בישרה מהפך קטן בהרגלי הצריכה של החברה הסינית על רבדיה השונים.

כצמח זר ומוזר, הטבק החל את מסעו אל לב התרבות הסינית תחת חסות הסחר והדיפלומטיה הפורטוגזית, וכן השפעה נכבדת מצד המושבות הספרדיות בפיליפינים. בעוד שעישון טבק היווה אופן צריכה נפוץ של העשב הריחני, טחינת עלי הטבק, לעיתים בתוספת של חומרים נוספים ושאיפתם כאבקה הפך למנהג נפוץ בקרב האליטות הסיניות במהלך ימיה הראשונים של שושלת צ'ינג, האחרונה בשלשלת השושלות הסיניות.

tobacc21-l

כמוצר אוורירי כנוצה וקל לנשיאה, טבק ההרחה הסיני נישא בתחילה בבקבוקונים צנועים העשויים עץ, דלעת או חרס, אך בבד בבד עם אריגת מנהג הרחת הטבק אל תוך לשדה של האליטה השלטונית והמסחרית הסינית, פקקו אמני סין את אצבעותיהם ובמהרה יצרו מירוץ חימוש אומנותי ביצרם ארסנל מסחרר של ירקן ואלמוג, שנהב ופורצלן, זכוכית ולכה, וכל זאת בספקטרום אדיר של צורות, צבעים מוטיבים וסמלים השואבים מן המצע התרבותי הסיני האדיר בהיקפו.

לשיא חשיבותם הגיעו כנראה בקבוקי טבק ההרחה בימי קיסר הצ'יאן לונג (מת 1799) שהיה אספן בלתי נלאה של בקבוקי הרחה, העניק רבים מהם למכריו ומוקיריו, ואף החזיק באוסף אדיר בן אלפי בקבוקים שכאלה.

2018100215541073

קלאו חום ציצית (Rhinoplax vigil) הוא עוף גדול מימדים ומרשים מקור שמקורו בארצות דרום מזרח אסיה והארכיפלג האינדונזי. כמו רבים מבני משפחתו נושא הקלאו חום הציצית במקור אדיר מימדים המשמש בסימון חברתי, חיזור ובמלאכת הקינון הנעשית לרוב ברום עצים נישאים ביער העד הטרופי בו הוא חי.

להבדיל מעופות אחרים ממשפחת הקלאויים שלהם מקור בעל מרקם חלול, "קסדת" המקור של הקלאו חום הציצית נושאת בחלקה העליון לוחית עבה של קרטין מוצק, חלבון הנפוץ גם באנאטומיה של יונקים והמרכיב בין השאר את הציפורניים והשיער האנושי, כמו גם את קרן הקרנף.

בדומה לאחיו לגורל, הקרנף, לוחית הקרטין המוצקה הדבוקה לחוטמו של הקלאו חום הציצית הפכה אותו למטרה וותיקה בקרב ציידי דרום מזרח אסיה, כאשר מלבד לשימוש מקומי לעיטורים שונים, יוצאו ראשי קלאו (סינית: חה-דינג 鹤顶, מילולית: "קודקוד עגור") לנמלי סין ויפן, שם היוו חומר גולם לגילוף קמעות, תכשיטים שונים וכאמור, גם בקבוקי טבק הרחה.

Helmeted-Hornbill-YEAP-CHIN-AIK-edited

 

Helmeted-Hornbill-Ivory-Carving-Sarawak-Borneo-Wildlife-01

 

 

בקבוקוני טבק ההרחה שבתמונה, מן המאה ה-19, מייצגים תקופת שיא בסחר בקרטין קלאו לתעשיית הגילוף הסינית, סחר אשר המשכו המודרני עד ימינו אנו, התיש את אוכלוסיית הקלאו חום הציצית אשר מוגדרת כיום כנמצאת תחת סכנת הכחדה חמורה. הרס בתי הגידול הנרחב בארצות דרום מזרח אסיה, וכן תג מכיר של כ1000$ לראש בקצה שרשרת המסחר, משמעה כי אוכלוסיות הקלאו נרדפות עד חרמה באזורים רבים בטווח תפוצתם במיאנמר, תאילנד ובורנאו, באופן המהווה סכנה משמעותית להמשך שרידות המין בשנים הקרובות.

בקבוקי טבק ההרחה של שושלת צ'ינג מייצגים כאמור תרבות מרוכבת ומעודנת של תרבות חצר קיסרית, מלאכת מחשבת אמנותית וסחר ער בחומרים אקזוטיים מקרוב ומרחוק, שבדומה לסחר דומה במערב נדמו בשעתו קלים כנוצה, אך שתוצאותיהן בשטח כיום כבדות כגורל עופות הקלאו עצמם.

95618570_10158265689102368_8200564101169020928_n

נוצות וקרח- נתיב הבז הלבן

לפני מספר חודשים בודדים תועד בפירוט תמרון דפלומטי רוסי צנוע מימדים במהלכו העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בז גדול ולבן נוצה למלך סעודיה. ובאם מקרה פומבי של מונרך רוסי המעניק עוף לבן לשליט בן ארצות האסלאם נראה לכם כקוריוז משעשע ותו לא, הרי שלא הקשבתם היטב בשיעורי ההיסטוריה האירואסיאתית שלכם.

82362761_10157874777912368_1513766828407521280_n
-ולדימיר פוטין ממשיך מסורת של דפלומטית בזים. אוקטובר 2019.

הבז הארקטי ( Falco rusticolus), הוא עוף דורס יפה ומרשים שאוכלסיתו היציבה נפוצה בצפונה של אירואסיה וצפון אמריקה לכל אורכו של החוג הארקטי, שם הוא מקנן בצוקי האבן שבין הטונדרה לימות הקרח.

כמין הגדול בסוגו, הבז הארקטי הוא טורף אופורטוניסטי וכמעט חסר אויבים טבעיים והוא עשויי לתקוף אף דובים אשר יעזו להתקרב לגוזליו יתר מן הרצוי. עם זאת לצערו של הדורס המרשים הלז, לעיקר פרסומו לא זכה הבז הארקטי בשל מעופו החינני או תעוזת התקפותיו על נברני שלג, אלא בשל נדודיו בין קצוות תבל בשירות האדם וככזה הוא מהווה את אחד הנוסעים היקרים והידועים פחות, בדרכי המסחר העתיקות.

בזיירות היא עיסוק עתיק יומין, ואף כי לא ברור מתי והיכן לראשונה שיגר האדם ציפור טרף אל עבר פירות הרקיע ואף זכה לשובה, המקורות השונים מצביעים ככל נראה על מסופוטמיה הבבלית, אם לא מוקדם מכך. ממסופוטמיה התפשט המנהג ככל הנראה אל עבר חצרות הפרסים, ועל אף שנראה כי הבזיירות לא היתה פופלארית בקרב האצולה האיראנית בהשוואה לסוגי הרג אחרים, יורשיהם הערבים צמחו להיות חובבי בזיירות דבקים במיוחד, אשר עשו אולי יותר מכולם לשם הטמעת מדע הבזיירות ברחבי המזרח התיכון.

למרות התהליך המרוכב והמרובד היטב של הטמעת ידע הבזיירות באזורים השונים של תפוצתה, ייתכן וכח המשיכה העצום שלה נובע לא רק מהשימושיות הרבה הטמונה בבן לוויה זריז טופר וכנף אלא גם בנגיעתה בשורשי התשוקה האנושית לגבוה, לזריז ולנשגב, ולאפשרות שבנגיעה בעולם שמעבר.

"בז נדיר, השלום לך! עד מתי בפראות תהיה כה קנאי לחרותך? האהבה היא פתיונך, ובאשר רגלך רצועה, הכנע, טרם לנצח תבוא על סיפוקך"

(פריד א דין עטאר. "מנטק אלטיר", מאה-12)

ארצית או שמימית, מאיראן ומרכז אסיה התפשטה תורת הבזיירות לסין ועד המאה החמישית למנינם נטעה רגל קלה ועוטיית טפרים גם באדמת אירופה, מהלך שעוד יזכה לחיזוק עתידי בדמות השפעת מסעות הצלב והרוחות המזרחיות שנשבו בעקבותיהם. בעוד שאמנות הבזיירות שמשה מקדמת דנא כאמצעי יעיל ומהיר להשגת ארוחה דשנה, לעוף ולבעליו כאחד, בשום מקום לא זכה המנהג להערצה האדירה שלה זכה בחצרות האליטות של עולם האסלאם, סין והערבה.

מידע רב על תורת הבזיירות אנו מקבלים מהספרות העניפה שהותירו אחריהם קודמינו בתפקיד, ובמיוחד יש לציין לשבח את הפרסים, הערבים והתורכים הממלוכים על כתבי היד העשירים שציוו לנו העוסקים בפירוט לא רק ברפואת עופות דורסים (משחת שתן גמלים וחומץ מיושן לטיפול בדלקות עור? יש!), אלא גם במידע רב ערך הקשור באופיים, אילופם וצרכיהם המיוחדים של עופות שונים. בעוד שישנו קושי מסויים בזיהוי מודרני של חלק ממיני העופות הדורסים אותם העריכו בזיירי עולם האסלאם, נראה כי כיום אנו יכולים לאשר כי המינים הנפוצים ביותר היו הבז הנודד ( Falco peregrinus), בז הציידים (Falco cherrug), בז גמדי (Falco columbarius) ובדומה לנעשה כיום בקרב הקירגיזים והקחזים אשר להם מדובר בכלל מקובל, גם עשו שימוש מזדמן בעיטים זהובים או במינים קרובים להם.

81625910_10157874777992368_7168883815316717568_n
-סוחר בזים, צפון מזרח סין, ראשית המאה ה-20.

עם זאת, בשום מקום, ובשום זמן לא זכה אף עיט, בז או נץ למידת הייחוס, ההערצה והתשוקה הבוערת לה זכה הבז הארקטי. כאמור הגדול בסוגו, נקבת הבז, הגדולה מן הזכר כמקובל בקרב דורסים רבים, עשוייה להגיע לאורך של כ65 ס"מ, ולמוטת כנפיים של עד כמטר וחצי.

מימדיו האדירים של הבז הארקטי וצבעו הצח (למעשה הוא זוכה למנעד גוונים רחב הנע בין כהה, לבהיר-כסוף ועד לבן), הפכו אותו ליוקרתי ולנחשק שבמיני הבזים, ולכזה שסולטאנים, אמירים, חאנים ודומיהם שבין מזרח למערב מוכנים לשלם את משקלם בזהב, ולו רק שיזכו להחזיק אחד, אם לא תריסר ויותר מהם בביבר המלכותי ובמחנות הציד שבגבול המדבר.

81795655_10157874777852368_3524267330634776576_n

נראה שהמנהג לצוד בעזרת בזים ארקטיים החל בקרב אנשי הערבה הצפונית, כאשר החיתאנים, עם נוודים מן האזור הקרוי כיום מונגוליה, ביססו קשרי סחר עם עמי הטאיגה הסיבירית ואלה סיפקו להם אספקה יציבה של בזים לבנים. את התשוקה החיתאנית לבזים ארקטים, כמו גם את ההערצה לצבע הלבן על משמעויותיו הרות המזל, ירשו צאצאיהם המונגולים ואלה אף ביססו מערכת שילוח מיוחדת בעלת כ24 תחנות המצויידת בסוסים רעננים, מספוא ובשר כבש זמין על מנת להבטיח את הגעת הבזים בשלום מגבולה הצפוני של האימפריה ועד לבירות החאן הגדול, הן בקרקורום, והן בחאנבאליק, קודמתה הצפונית של בייג'ינג.

אז גם אם הדיווחים של נוסע אירופאי אחד על מאה וחמישים אלפי הבזים שברשות החאן הגדול הם בוודאות מוגזמים, דיווחים מקבילים של נוסע אחר, אחד מרקו פולו על חמש מאות בזים שבחזקת קובלאי חאן כבר נשמעים הגיוניים לחלוטין, ונוסע אחר מספר על החאן שהיה משוטט בשמורות הציד הצפוניות במרכבה הרתומה לארבעה פילים, ובה ניצבו על כנים כתריסר בזים ארקטיים אותם היה משלח הירום-הודו בכל עוף, פסיון וחגלה שהיו בשות מזל מספיק לחלוף בדרכה של התהלוכה רבת הבלינג.

רשת הבז הלבן, אם ניתן לכנותה כך, לא היתה מוגבלת לציר הצפון-דרומי שבין שולי הטאיגה לצפון סין, והמונגולים של סין היו שולחים בזים ארקטים לקרוביהם שבאיראן ומרכז אסיה, שבתורם היו משלחים אותם הלאה כתשורה למונרכים אחרים או מקבלים אספקה נוספת של העוף האציל ממלכי המערב שליקטו אותם בסקנדינביה הרחוקה. נתיב הבזים הצפון מערבי היה פעיל עם כן לא פחות מזה של מזרח אסיה, ולאחר שהעופות היקרים הצליחו להגיע לחופי הים התיכון או לכל היותר לחצי האי קרים, נאספו בידי סוחרי ונציה וגנואה הממולחים ואלה נהגו לשלח אותם במהירות האפשרית לקהיר, שם זכו למחיר השקול לעלותו של סוס באיכות טובה. פר יחידה.

81674232_10157874778372368_5823898172165980160_o
-קובלאי חאן צד בעזרת בז ארקטי, (ברדלס או חתול אחר בייצוג משובש באחורי אחד האוכפים), שושלת יואן.

הממלוכים הבחרים, חיילים-עבדים תורכים שרבים מהם נשאבו מן הערבה הקיפצ'קית, ירשו את האהבה העזה לציד ובזיירות מאדוניהם -לשעבר הערבים, אך אולי גם מתרבות ערבה מקורית שעוד דבקה בהם, והם הביאו את אמנות הבזיירות ואת ידע הטיפול בהם לאחד משיאה ההיסטורים. כה גדולה היתה תשוקת הסולטאנים הממלוכים לבזים, ובהם לאלה הלבנים ממחוזות הקרח עד כי הסולטאן אבן קלוואן רכש מספר אדיר של 419 בזים ארקטיים מסוחר וניציאני ושילם תמורתם סכום עתק של 300,000 דרהם.

החיבה המלכותית לבזים צפוניים לא נבעה כמובן רק מיופים הרב או מכישוריהם כעופות ציד. רגישות העוף העדין לתובלה, דרישותיו התזונתיות והבריאותיו הקפדניות והעלות האדירה שביבוא של עוף דורס ושינועו דרך טאיגה והר, ערבה וים משמעם היה כי הבז הארקטי היה הפרארי והמטוס הפרטי של זמנו, סמל יוקרה ראשון במעלה הראוי לזרועם של קיסר וחאן, צאר וסולטאן, וכי בניגוד לסוגי עופות אחרים וקלים יותר להשגה, נדיר היה כי אנשי אליטה צנועים במעמדם ובעושרם יכלו היו להשיג לעצמם עותק של הבז הארקטי הנחשק.

התפשטות האימפריה הרוסית בתקופה הקדם-מודרנית הביאה לנפילת רוב רובו של תחום המחיה של הבז הארקטי תחת זרועם של הצארים של מסקווה, ומעבר לאימפריה הגונה שאפשר סוף סוף למות למענה, משמעות הדבר היה שליטה ישירה במקורותיו של משאב פוליטי, לא פחות משהו משאב כלכלי.

בתקופת רומנוב המוקדמת היה הסחר בבזים ארקטים מונופול ממשלתי הדוק תחת איום עונש כבד על שינוע או יצוא של בזים ללא אישור מפורש, ומשלחות דיפלומטיות לחצר המוע'ולית בהודו, לשושלת מינג הסינית, לעות'מנים ולחצר הצפווית שבאיראן כללו לא פעם ברשימת המתנות גם לא מעט בזים לבנים מן החוג הארקטי כאמצעי מרכך לשיכוך אינטרסים כלכליים. ואם כל זה כבר נשמע לכם יותר מוכר ופחות כקוריוז, אפשר אם כך כבר לחזור לפוטין ודפלומטית הבזים בה נקט באוקטובר האחרון.

גידול בזים, ארקטים ואחרים הוא כיום עסק עצום ועטיר ממון, וכזה אשר מטבעו ומטבע לקוחותיו נסתר לרוב מן העין. בעוד שחוות לגידול בזים טהורי דם וכן מינים מוכלאים הם תחום מבוסס המייצא אלפי עופות כל שנה מבריטניה, ספרד, ארה"ב ומדינות אחרות, עשרות אלפי פרטים ממינים שונים עושה את דרכו למדינות המפרץ מארצות מרכז אסיה, סין ומונגוליה באופן בלתי חוקי. מינים אלו נצודים לרוב מן הבר, ורבים מהם אינם שורדים את תהליך השביה, ההברחה או ההתאקלמות הפיזית לביתם החדש.

81671328_10157874778307368_2752699189170274304_o
-בז ארקטי תוקף ברבור, ציור סיני, שושלת מינג.

לאחרונה הודיעה רוסיה כי תקים מתקן רביה לבזים ארקטים בקמצ'טקה, איזור הנודע במופע הלבן של בזיו, ההופך אותם למבוקשים ביותר במדינות המפרץ. גבולה הארוך של רוסיה, היותה בית הגידול העיקרי של הבז הארקטי והשחיתות העמוקה בה היא נגועה הופך אותה למקור עיקרי של בזי בר לשוק הבזיירות. בעוד שאוכלוסית הבזים נחשבת עוד לבת-קיימא, ציד, ליקוט ביצים, ופגיעה באוכלוסית השכווים המשמשים לה כמקור מזון חשוב פגעה קשות באוכלוסיה במהלך מאתיים השנים האחרונות. בעוד שהקמת המתקן הקמצ'טקי היא בשורה חיובית לכאורה, ושדווח שתוקם על פי מודל הקיים ופועל כבר שנים מספר בקירגיזסטאן, המהלך מעורר דאגה בקרב גופי שימור ופיקוח בשל חשש לניהול גנטי לקוי וצפי לשחיתות מובנית בפרוייקט, העלולה להשפיע על אוכלוסית הבר של הבז הארקטי.

הסיפור של דרכי הבזים הלבנים הוא סיפור הסטורי סבוך נוצות של דיפלומטיה, בצע כסף, ראוותנות אנושית, סחר ענף, מדמם ומוקדם בחיות בר שסופו בשינוען בין אזורים אקולוגים שונים בתכלית.

בו בעת זהו גם ביטוי של תופעה אנושית מורכבת ויפהפיה אשר במיטבה מציגה קשר מרתק בין עוף לאדם, קשר אשר יצר ספרות עניפה ורב דורית ורשת גלובלית ומוקדמת בין אזורי שוליים למרכזי התרבות החשובים של האנושות המחברת בין חופים ארקטים למדבריות מרכז אסיה, ובין תשוקות ארציות עד עפר לאהבה כנה לנשגב ולזריז הנוגע ברום השמים, כמעוף הציפור.

82155196_10157874778122368_53785102353694720_n

אור ודם.

 

קשה לקבוע בוודאות מתי אבני חן נסכו לראשונה קסם מיוחד בלב האדם ומתי נבט לו לראשונה ניצוץ של הכרה בערכו של הקו הדק שבין שקיפות וצבע. האם היה זה הגוון היחודי הזוהר מבעד לאבני השדה האפורות שהניע חמדנות גולמית וראשונית כל כך? ואולי ביכולתנו להאמין שהיה זה האור….

5cd223cbed016

מאז שטפו נהרות רבים אבנים רבות וטובות מקרבי ההרים ואלה לוקטו, נאספו, נכרו ונעקרו ועברו מיד ליד, מכורה לסוחר, ומקונה למוכר, ומצמית למושל, עד אשר עטרו נזרי נסיכים, מלכים וטוענים למלכות, אות וסמן לניצוץ התשוקה הקדמון שנורש מן האדם הראשון.

לאור יוקרה אדירה בתרבות האיראנית. מאז האציל האל הטוב אהורה מאזדה את ברכותיו על העולם, קבע את השמש במקומה, ושם מלכים למשול תחתיה, עוברים האור וסגולותיו כחוט שני זוהר בין אדם ובוראו, בין קיסר וצאצאיו ובין מורה לחסיד הראוי לכך.

לאבנים בוהקות, ובמיוחד בעלות גוון דם שהאור רובץ בקרבן מעמד של כבוד בתרבות הפרסית העתיקה. ואם באבנים אדומות עסקינן, אין אדומות כאבני בדחשאן.

מכרות קוה י לאל האגדיים של בדחשאן (איזור הררי המחולק כיום בין טגי'קיסטאן לאפגניסטאן) הם מקום שאגדות של אושר ועושר קורצו מהם. משקיפים על נהר הפאנג' השוצף הם תלויים במורד הצוקים כקן פרסים הקורץ ביצי דם. המכרות פעילים ככל הנראה מאז סביבות המאה השביעית לספירה ופיריהם האפלים היו לשם דבר במשך אלף שנים כמקור לאבן חן אדומה* בעלת איכות מעולה שמוזכרת בכתביהם של גאוגרפים ומטיפים, אנשי חצר ועוברי דרך.

“במחוז זה מוצאים את אבני האודם הקרויות "בלאס"**…ואנשים חוצבים מערות גדולות מתחת להר…האבנים נחצבות בשם המלך…אשר מוכרן רק כאשר יחפוץ, ובכך שומר את ערכן גבוה"

(מרקו פולו, סביב 1274)

מן היוקרתיות שבאבני העולם העתיק, אבני האודם של בדחשאן (הנחשבות לסוג של ספינל בגמולוגיה מודרנית) שמשו משאת נפש של אליטות ברחבי איראן והמזרח התיכון לאורך דורות ונאמר כי אודם בלאס שובץ בטבעת הזהב של המלכים הססאנים וכי היה בכוחו להגן על הכתר, על הממלכה ועל כל אשר תחת השמש.

Lal spınel badakhshan

4e205b24b4f35e11282770e9deaf36de1f110861

הכיבוש המוסלמי של איראן ומכרז אסיה שימר רבים מן המבנים והמסורות הקדם אסלאמיות אך העניק להם טעמי רקע חדשים. מעבר ליוקרה המתמשכת של אבני בדחשאן והתשוקה אליהן בקרב מלכים, סולטאנים וקסרים בין בגדד לבנגל, אבני הבלאס האדומות הפכו גם לנכס צאן ברזל של השירה הפרסית בה האל עצמו נחשב לאדון הצורפים הרוקם את פנינת הירח לרתמת השמש שזורת האודם, ובה גוון הדם של האבנים הטובות מתחרה בגרגרי הרימון, בטיפת היין ובשפתיו של מוזג יין עול ימים.

שפתיים, כרימון פצוע, או כותרת שושן סמוק.

לחיים כרימונים פורצים, או כשתי להבות צבעוני עשויי אודם"

(אנסארי, הראט, מאה 11)

115226871

יוקרת האבן והאש הבוערת שבקרבה המשיכו לרתק משוררים, קיסרים, בוזזים ושלושה שהם אחד, עד לעידן המודרני וכמה מן האבנים המפורסמות בעולם, בהן "אודם תימור", "אודם הנסיך השחור" ו"אודם השומרוני" שנאמר שעיטר את צוואר עגל הזהב של בני ישראל, הן כולן אבני בלאס שיתכן מאוד שמוצאן במכרות בדחשאן האגדיים.

אודם תימור, הנקרא על שם האמיר התורכו-מונגולי תימור י לנג הוא ככל הנראה אודם הבלאס הידוע ביותר בעולם. במשקל של 361 קראט, אבן החן הנערצת היא סמל בוער למשולש המסוכן שבין דם, תשוקה וכח ובמהלך קורותיה המדממים עבר מיד מלך למורד, סולטאן ופולש ונדדה בין סמרקנד לדלהי ובין אצפהאן לקנדהאר, טרם נעקרה בידי האנגלים מצוואר הקיסרות הסיקית המתפוררת ונקבעה אחר כבוד מפוקפק כאבן הראשה של הכתר הבריטי.

ULUG BEK

עם השנים הועם אורן של אבני הבלאס של מרכז אסיה ומכרות בדחשאן נשכחו וננטשו, עד אשר נתגלו מחדש בתקופה המודרנית. התבססות מכרות סרי לנקה, בורמה והעולם החדש, שינו את דפוסי הסחר והיוקרה התרבותית, כאשר אבנים אחרות ובראשן הקורונדום (תחמוצת אלומיניום),זאת הקרויה כיום אודם, ואשר לא נתפסה במקור כשונה מאבני הבלאס, תפסה בהדרגה את מקומן כמושלת בכתר אבני האור האדומות.

באופן אירוני היו אלה אבני הבלאס של בדחשאן שהורישו את תהילתן לאבני הקורונדום האוחזות כיום בכתר השוק העולמי, כאשר תשוקה חדשה לאור העתיק הניעה מסעות חיפוש אחר אבנים אדומות, והנציחה שוב ושוב את מעמדן ומקומן על התפר הדק שבין אור אלוהי לחמדנות ארצית, ובין התעלות מיסטית לשפיכות דמים.

115229221

בתמונות:

-"אודם תימור" רב המעללים כחלק מאוצר הכתר הבריטי.

-אודם חרוט בהקדשות תימוריות, מוע'וליות ואפגניות.

-בחארם V חבוש כתר זהב עטור אבני אודם.

-אבני ספינל (?), בדחשאן 2016.

-אודם אימפריאלי מוע'ולי חרוט, מאה 17.

-ספינל אדום גולמי.

הערות:

*למעשה ורוד עמוק, הנפוץ בקרב הספינלים של בדחשאן.

** ע"ש בלאקסיה-שם עתיק לאזור

 

2282c0cd659e1222ca3f736eecd49b92

פני הנצח

כידוע לכל, גבס ואכויותיו המקבעות ידועים כחומר מעולה לתמיכה באיחוי השבור, המעוך ובר התיקון.

עם זאת, לעיתים ההסטוריה מלמדת כי הגבס שימש גם כאמצעי לעיטופו של השבור לנצח, או לכל היותר קיבועו לעולם הבא.

13995605_1158104630923146_4579995560571878686_o

מסכות הגבס של תרבות טאשטיק, הן דוגמא נפלאה ומעוררת פליאה למנהגי קבורה של עם עתיק ששמו נשכח מפי ההסטוריה, ושטמן את מיתיו בסיביר הדרומית של סביבות המאות החמישית והשישית למנינם.

מיתי תרבות טאשטיק נקברו בכ-300 אתרי קבורה ידועים, ואלה נטמנו בתלי קבורה עשויי עץ ועפר, ועמם חפצים שימושיים הקשורים בתרבות רכיבה וציד, אך גם בחברת כלי דמה בצורת כלי נשק וכלי יום יום אחרים. באופן מעניין ובשונה מתרבויות ערבה או ספר-ערבה אחרות, תרבות טאשטיק עמלה והכינה למען נקבריה בובות דמה ממולאות עשויות עור, ובתוכן הטמינה את שרידי הנפטרים השרופות.

באופן ברור, האלמנט מעורר ההשתאות הרבה ביותר בקברות הטאשטיק הן מסיכות הגבס העשויות ביד אומן, רבות מהן מציגות תווי פנים ריאלסטים ביותר, וחלקן צבועות בפיגמנטים חזקים.

מניתוח איזוטופי של קווצות השיער שנתגלו באתרי הקבורה נראה כי בני טאשטיק שגשגו על כלכלה מעורבת שכללה מיני דגנים, אולי דוחן, בשר, מוצרי חלב, וכנראה כמות משמעותית של דגים וצומח מקומי,

היבט מעניין הוא תווי הפנים המגוונים של הנקברים, אשר בניגוד לאבחנות זריזות בעיקר מצד ארצות המערב, נראות כמיצגות עירוב פנוטיפים, וטיפוסים אתניים שונים, מה שייתכן ומעלה את הזכרון העתיק של בני הערבה כ"אלה הדוברים תשע לשונות", וגם אולי, ליכולתו של הגבס לגבס בני עמים "שונים" אל מסגרת פוליטית אחת, בדומה לקיבועם של מתים אל העולם הבא.

13995649_1158104634256479_384128039257912232_o13938278_1158105267589749_7937513196266524696_o18156141_1417339171666356_184883266176169831_o18077006_1417372998329640_9022334188147330311_o23674690_1631751270225144_1235159958971098739_o14053773_1158104520923157_8185422327242589531_o14047176_1158104494256493_4745977375972089663_o13958116_1158104510923158_6272937218618022197_o

ממצרים לשושן: מעופו של הבז משיראז.

 

לא רבות ידוע על ימיו וחייו של רבנו, מוולננו שאהין משיראז.

כן ידוע לנו שכמו רבים וטובים מבני ארצו, יהודים, מוסלמים נוצרים וחסידי זרדושט חי הוא תחת כנפו האדירה של האילחאן אבו מוסא, מלך המונגולים ירום הודו, ועוד ידוע לנו שהיה כמעט בן זמנו של חאפט' וכי קיבל השכלה כללית בנוסף להשכלה הדתית של בני קהילת היהודים.

עוד ידוע כי כמשוררים אחרים בני ימיו התחנך היטב שאהין על ברכי השירה הפרסית האפית, ועל המסורת ההסטורית של מולדתו העתיקה, אך מלבד ביוגרפיות קצרות שהותירו יורשיו, וכי שמו שפירושו "בז" הוא כנראה כינוי לירי שבחר לעצמו, אך מלבד זאת כאמור אין אנו יודעים עליו כמעט דבר.

לא ברור מתי החלו לדבר יהודי המרחב האיראני לדבר פרסית, אך נראה כי הדבר נעשה עוד טרם הכיבוש הערבי של המאה השביעית, וקהילות הסחר היהודיות ברחבי מרכז אסיה אף אחראיות לכמה מן הכתבים המוקדמים ביותר הידועים לנו בשפה הפרסית החדשה, שצמחה מתוך ההכלאה בין תרבות איראן לכסות האסלאם.

56168036_10157088308862368_8752207063557341184_n

התקופה הסמאנית העניקה לאיראנים שפה חדשה לבטא בה מאווים עתיקים, ושבירת קירות הגן בידי המונגולים הכניסה רוחות פרצים רעננות ונשאו עמן זרעים חדשים לקישוט ערוגות הבוסתאן הפרסי. צריפת העולם האיראני באש הפלישות ממערב ומזרח הוכיחה שוב ושוב את איכויות הפניקס של תרבות איראן הצומחת מאפרה בכל פעם מחדש ומניבה פירות מתוקים ופרחים מעלי ניחוח.

אחד מפירות נפלאים אלו היא אומנות המיניאטורה הפרסית. צאצא לא קדוש של הפלישות המונגוליות, הציור הפרסי ספח אל עמודיו הצחורים תמות איסלאמיות, צבעים הודים ואפוסים פרסיים עתיקים תוך שהוא מנסחם בשפה חזותית סינית, ערבתית, הלנית ואיראנית מקומית.

המסורת שנבטה בחצרות האילחאנים המונגולים תחת שרביטם של אנשי עט ומכחול מרחבי אסיה הכתה שורש בסדנאות המלכות של מרכז אסיה, הולידה יצירות מופת בהראט התימורית, הגיעה להבשלה מלאה תחת האגרוף הצפווי ושלחה את נצריה לחצרות הסולטאנים בדלהי ובאסטנבול. השאהאנמה של פרדוסי, היצירה החשובה בעולם דובר הפרסית הפכה לא רק מושא לביטוי אומנותי אלא גם מתיחת השמיים האיראנים מעל למסגרת רחבה אשר כללה את מחציתה של אסיה, אלא גם ביטוי ללגיטמציה שלטונית על האדמה שתחתם.

56255625_10157088309347368_6083523254377512960_n

כובד המשקל האפי של התרבות האיראנית לא חלחל לנפשם של בני דת מחמד בלבד אלא גם ליושביה העתיקים, היהודים. ביושבו תחת השמיים האיראנים, ניסח מורנו שאהין שיראזי את מסורת עמו בצבעים מקומיים. ספרות ה"תפסיר" היהודית-פרסית, אשר נתנה מקום לפירוש, פיתוח והרחבה של המסורת היהודית בוטאה בניב מקומי והלבישה מסורת עתיקה עתיקה במלבושים של משי מזרחי.

שני חיבוריו הידועים ביותר של שאהין, ה"מוסא-נאמה", וה"ארדשיר-נאמה", נתנו ביטוי מלא לזהותה של קהילה יהודית-איראנית, תוך ניסוח סיפורי המסד של הקהילה, הלו הם מגילת אסתר, וסיפור יציאת מצריים, בכלים שהם יהודיים בנפשם ופרסים בגופם.

ב"ארדשיר נאמה"- שאהין, היהודי משיראז, שהקדיש את החיבור כמקובל לחאן המונגולי, שוזר יחדיו את סיפור מלכי וגיבורי איראן וטוראן, בהם זאל, רוסתאם אפרסיאב ואחרים בחוזרו על התמות העיקריות אותן התווה זקן עדת הסופרים, פירדוסי. עץ היוחסין הענף משמש ככנה עליה מרכיב שאהין את סיפור המלכה אסתר, כאשר סיפור האהבה שלה עם מלך פרס, כאן- ארדשיר, שזור בתמות האהובות של אהבה, אבדן, עלילות ציד וספורט וגורל מעיק הנפוץ כל כך בכתיבה האפית הפרסית.

מן הזיווג הקדוש בין זרע פרס לרחם היהודי החם נולד המלך כורש הגדול אשר ימלא כידוע את מצוותה המשוערת של אמו, והקים ליהודים מקדש מעט בהר המוריה שבשולי העולם האיראני.

במוסא נאמה המוקדם יותר פורס שאהין את סיפורו של משה על ממדים אפים פרסיים ומספר על מאבקו ההרואי של גיבור על מיתי הנלחם באויבי עמו, בהם זאב אדיר, דרקון ענק ורושף ואף באריה שחור, במידה שנדמה כי כמעט בודאות נתפרה על גופו הענק של רוסתם, החשוב שבגיבורי איראן.

החיבורים האפים של יהודי איראן, כמו גם יצירות האומנות המרהיבות בהן הן נוצקו, מתארות עולם מורכב ורב רבדים מאשר הדיכוטומיה המקובלת של יחסי יהודים-גויים בארצות האסלאם, ומעלים בחלל הבוסתאן הפרסי מנעד מגוון של צבעים הנע ומגשר בין מצרים לשושן, בין איראן לטוראן ובין ירושלים לטהרן.

בתמונות:

פיסת כתב יד בפרסית-יהודית. מן הכתבים המוקדמים בניב של פרסית חדשה. דנדן אויליק, שינג'ינאג, מערב סין.

יצירות מופת מאומנות האיור הפרסית, כולל שאהנאמה טהמספ מהתקופה הצפווית, הנביא מחמד רעול הפנים במסע מיראג' למכה.

איורים מן המוסא-נאמה ועלילות הנביא משה (רעול פנים), וכן מן הארדשיר נאמה.

התורכים של כת הצבעוני

מגוונים הם פרחי הגן שעטרו את בוסתנאות האסלאם, אך מעל לכל הורדים מעלי הניחוח, היקינתון בבוהק הספיר שבו והנרקיס המשכר, עמד אחד, עניו ושפל שפתות.

הצבעוני.

בתצורת הבר הפראית שממנה באו היו ידועים פרחי הצבעוני לנוודים התורכים ממכורתם שבמרכז אסיה. ועד ימינו מעטרים מינים רבים בשלל צבעיהם את מרעות האביב של הטיאן שאן, הפמיר והינדו קוש. אין וודאות גמורה בנוגע לאימתי הפכו הצבעונים לציר יסוד בגינון תרבויות אסיה המערבית, אך נראה שכבר בשחר התקופה האסלאמית של מרכז אסיה פרחו בגני חורסאן ומערב איראן מרבדי צבעונים שלוקטו מן הבר, ואזכורם בשירתם של גדולי השיר הפרסית כסעדי, כיאם, רומי ואחרים מצביע על חיבה רבה לטיפות הארגמן והזהב שהפגינו צבעונים מוקדמים אלו.

Tulipa schrenckii
Tulipa schrenckii -צבעוני בר בערבות קזחסטאן

צבאות התורכים הסלג'וקים, אשר הגרו לערבות אנטוליה הברוכות על מקנם, אהלם וטפם הביאו את פקעות הצבעוני האהוב ממכורתם, ואלה נשתלו בגני מולדתם החדשה, אך גם נזרעו בגילופי ארמון ,אריחי קיר ומצבות בערים התורכיות המוקדמות. עדות להגירה אתנית ובוטנית זאת ממרכז אסיה ניכרת בשכיחותם של מיני צבעוני פליטי תרבות ממוצא מרכז אסייאתי שנוספו לכשבעת מיני הבר המקוריים של אנאטוליה.

כיבושה של קונסטנטינופול (1453) בידי צבאותיו של מחמט הכובש לבית עות'מן, הביאו גם לכיבושה הסופי של עיר הנצח בידי פרחי הצבעוני, ואלה מיהרו לטפס ולעטר את אריחי המסגדים הצומחים בה, את שולי כתבי היד שהזהיבו בספריותיה ואת משעולי הגן המתפשטים בחצרות האבן הנסתרות.

Ottoman satin kaftan, belonging to sultan Suleyman II (1687-1691)
קאפטן-בגד עות'מני ממוצא מרכז אסיאתי ועליו דוגמת צבעונים

Tulip2-compressed

גני האסלאם היו מאז ומעולם סמל ומרמז לניחוחות העולם שמעבר, נדוניה אשר נורשה להם מן התרבות הפרסית הקדומה על מפלטי העדן מוקפי החומה ומפולגי המים שהקימה, והגן האיסלאמי הקלאסי על עצי הדולב הצדיקים שבו, הברושים ישרי הדרך והגאומטריה הסדורה שבבסיסו, היוו ביטוי סמלי ואסתטי לסדר האלוהי השזור בכל. ערוגות הפרחים הסדורות שריבדו את משעוליו ובשמו את אוויר הגן היו חלק בלתי נפרד מחזות הגן בתרבות המוסלמית של מערב אסיה, וכאמור, בין היסמין, היקינטון, הנרקיס ואף הורד האהוב, מקומו של הצבעוני הצנוע היה מרכזי להפליא.

כסמל ורמז לאלוהי, שמו התורכו-פרסי של הצבעוני (לאלה, لاله), מרמז על שמו של המוחלט בשיכול אותיות, בעוד שראשה השמוט של התפרחת בשיא עונתה, כקדה בצניעות אל מול הבורא, היוותה תזכורת בוערת לשפלות האדם בפני בוראו. בשל הסמליות הקדושה הקשורה בו והחן הרב שבין עליו, היה הצבעוני מושא אהוב למשוררים, ציירים, קליגרפים, מעטרי ספרים, צורפי אריחים ושאר אנשי אמת ואמנות, ואלה הפכו את כת הצבעוני לאחד מעמודי התווך של האסתטיקה העות'מנית.

c907459957e86fd17916adf8653b133b.jpg

למן המאה ה-16,התחרו בינהם גנני איסטנבול בטיפוח זני צבעוני חדשים, במירוץ חימוש בוטני של צורה וצבע, כה עזה היתה התחרות ורווית יצרים להפיק את הצבעוני המושלם, עד כי נפוצו סיפורים על מסכות כואבות של גניבה, בגידה ואף רצח בהרעלה על מנת להשיג פקעת נדירה או להביך מטפח צבעונים יריב למקצוע. בתקופה זאת דובר על אלפי זנים גנניים של צבעונים, אשר נשאו על שפתותיהם שמות ציוריים כגון "אדום קטן", שפם צהוב, ואף "חנית הרימון" ו"מקור האור". למרבה הצער, זנים הסטוריים אלו אבדו לנו כיום כמעט לחלוטין.

בניגוד ליורשיהם לטירוף הצבעונים שבהולנד, ההעדפה העות'מנית היתה לרוב לתפרחות דמויות שקד אדום וקטן, ולהן עלי כותרת צרים ודמויי להב. "צבעוני מחט" אלה, המשוייכים כיום למין Tulipa acuminate, לא מצאו חן רב בעיני האירופאים, שהעדיפו תפרחות תפוחות ורב גוניות. בנוסף לחוסר הבנתם הבסיסי לגבי אלגנטיות גננית מהי, טעו השגרירים הארופאים גם לגבי שמו של הצבעוני, ופירשו את הסברם של מארחיהם העות'מנים כי צורתו של הצבעוני היא כמראה כובע-תכריך תורכי, בתור ביטוי שמו של הפרח עצמו, וכינו אותו בהתאם טולבאנד (טורבאן, מפרסית: דלבאנד), או בהגייה גרמאנית שבורה: טולפ(אן).

וכך בא לעולם הטוליפ, אותו פרח גן צנוע קומה אך מרהיב בערוגותיו כצבאות תורכים בשערי וינה, אשר ניקד את דרכו מארצות מרכז אסיה לארצות השפלה בכתמי צבע, שירה ודם.

Tulipa acuminata

"צבעוני מחט"- Tulipa acuminate

ff3c7851f7ee3a725e61d8d596348f45
חברי גילדת הגננים נושאים צבעוני ענק מעיסת נייר בתהלוכה סולטאנית בהיפודרום של קונסטנטינופול.
ecea90abfd14444162a2bd6ed1195d59
דוגמת צבעוני על אריח "איזניק" עות'מני קלאסי.
26232580_10155923938287368_7570672466830255475_o
כוס תה דמויית צבעוני- יורשת תורכית מודרנית לתרבות הצבעונים העות'מנית.

istanbul-tulips.jpg

צלליו הארוכים של הפרג

קיסר הוואן לי (Wanli) לשושלת מינג שלט בהסתר במשך כעשרים שנים.

התוחלת שבשליטתו מוטלת בספק רב שכן במשך תקופת שלטונו המאוחרת לא זימן את מועצת שריו ופקידיו להתייעצות יותר מאשר פעמים ספורות, וכאשר כן נאלץ להראות את פניו בציבור, התלונן על חולשה, אקזמה, שלשול, וכאבי ראש שמקורם במכת שמש, טיעון מוזר בהתחשב בכך שכמעט מעולם לא יצא מן המתחם הפנימי של העיר האסורה. על כל פנים, ההבט הנסתר של שלטונו התגלם באופן מלא.

פתיחת קברו של וואן לי וניתוח שרידיו בשנת 1958, בפקודת המפלגה הקומוניסטית הסינית, העלו שאלה היו רבויים במורפיום.

פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא צמח רפואה קדום שמקורו במזרח התיכון, ועדויות פרהיסטוריות לשימוש בו מופיעות באתרים ארכאולוגים ברחבי אגן הים התיכון ומצפון לו. ממסופוטמיה, שם שימש כגידול חקלאי התפשט לאיראן ומרכז אסיה, ומשם מזרחה על דרכי המשי המוקדמות.

OPIU, 4

בתחומי סין היה ידוע האופיום לפחות למן המאות הראשונות לספירה. ובמהלך שושלת טאנג שימש כתרופה.  כבר אז כתב המשורר המשכיל יונג טאו:

"מעברי הרים רוחשי סכנה ומדרונות רופפים חוצה, עצבותו של אורח מרחוק פגה היום. פרח המיננג (פרג האופיום) הגיח אל מול ביתי"

שימושו של האופיום כתרופה נמשך לאורך השנים שלאחר טאנג. ספר הרפואה המוסלמי ה-חוי חוי יאו פנג, וחיבורים אחרים מתקופות סונג ויואן, מזכירים אותו כתרופה מוכחת לדיזנטריה, כאבי פנים, ומכת שמש.

אך לפניו הטובות של האופיום כמטיב ראש ובטן היה גם צד נסתר ואפלולי, וזה הפך אותו לנחשק בקרב נשות חצר, אלכימאים ואנשי דאו. "תרופות אביב", או מרשמים מעוררי חשק וזקפה, היו מקובלים במיוחד בקרב אלה המחפשים זרימת צ'י ללא רבב, שימור הזרע והזנת המח, או סתם לסחוט עוד לילה בזרועות קיסר בתקווה לחלץ יורש מחלציו השמימיים.

מהפכו של צמח האופיום מעוד פריט מרשם בכרכי העשביות הסיניות לסם חצר נחשק עוד יתברר כהרה גורל.

"מספר ארצות באזורים המערביים מפיקות תרופה המכונה HEPORUNG*, אותה אנו מכנים יאפיאן. היא נראית כשרף כהה, רך ודביק כדבק עור שור.טעמה מר.. והיא רעילה. עיקר שימושה היא כעזר לגבריות, חיזוק הזרע והשבת העוז. היא מגבירה את אומנותם של אלכימאים, יחסי מין ונשות חצר….מנת יתר תגרום לשלפוחיות, נפיחות ובעיות עור…סריסי חצר נשלחו לאיזורי הגבול המערבי ונמלי הים להשיגה"  (Yinjing Juan).

(מיוונית, דרך פרסית: אפאיון)*

חיבת האליטה הסינית הגוברת לשרף האפל התישבה היטב עם התשורות אותן קיבלה ממדינות שכנות ורחוקות, ואלה הגיעו על נתיבי המשי שביבשה ובים, בספינתו של האדמירל המוסלמי ז'אנג חה בשובה מהודו, ובמשלוח בן מאה וחמישים קילוגרמים שנתקבל מחצר מלכות סיאם שנתקבל בצהלה בחצר האסורה בשנת 1584.

הסינים מן הסתם לא היו היחידים בשכונה שהפגינו חיבה יתרה לחומר נוסך השינה, וזה נלעס, נחלט, עושן ונבלע מיאווה ועד אגרה, אז מדוע שימשה דווקא סין, תרבות אשר נצרבה בזכרון כמדינה קונפוציאנית חובבת יציבות, טקסית, מאורגנת היטב במושגים קדם-מודרנים וסאחית למדי, ככר כה דשן לתרבות גידול האופיום וצריכתו?

ייתכן והתשובה לשאלה זאת טמונה דווקא בפרמטרים אותם מנינו, של ריבוד חברתי, טקסיות עמוקה וכלכלה עשירה. צמח התה למשל עבר אף הוא מהלך תרבותי מרתק, במהלכו נע מהיותו צמח רפואה משולי העולם הסיני, לחומר שעבר מהפך כמעט דתי, במהלכו הטמיע אכויות פואטיות דתיות ורוחניות תחת השפעה בודהיסטית, ונטמע בתורו בתרבות הצרכנית של אליטה מנהלתית ומסחרית שעיטרה אותו בפולחן חומרי של קנקני חימר מובחרים, מגשי לכה מוזהבים וכוסות פורצלן שבריריות ויקרות מפז.

נראה כי כמו כל סם טוב,התיישב האופיום על קולטנים ספציפים בתודעה התרבותית הסינית וכמו צמח התה לפניו, עבר תהליך הדרגתי של ספיגה תרבותית בה קיבל והטמיע משמעויות סמליות, חברתיות וטקסיות. האופיום פרח בגני משכילים שהללו את יופיו המשכר, בעוד שבחדרים האחוריים היווה השרף שהופק ממנו את החומר ממנו עשוייה יוקרה ותאוות בשרים, וידע השימוש בו נישא תחת ידם של משכילים, סריסים חרדים, אנשי רפואה, נשות חצר שאפתניות ובטלנים אצילים.

עם היפוך השמיים, ועליית שושלת צ'ינג. כבר היה השימוש באופיום מבוסס היטב במסדרונות האליטה הסינית.

בנתיים הצטרף אל תרבות הפנאי והבטלה הסינית "אח צעיר" מן המערב, כאשר עישון הטבק והרחתו מבקבוקי ירקן ובדולח יקרים נעשו מקובלים החל מסוף המאה ה- 17,ומקובל כי עישון הטבק שימש ככנה התרבותית עליה התיישב הרוכב של השימוש באופיום כחומר שאיפה מקובל, וצריכת האופיום כחומר עישון החליפה כמעט לחלוטין את צריכתו בבליעה.

בשיא תקופת צ'ינג כבר התקבע עישון האופיום בתרבות הפנאי של האליטות הסיניות, כאשר משכילים ארגו את השימוש בסם אל מצע קיים של מארג חברתי וצרכני, תרבות מין וזנות פורחת וטקסיות אסתטית שדמתה רבות ליחס לתה משובח וצריכתו. כלי צריכת ועישון האופיום, כללו מקטרות ירקן ושנהב, מנורות חימום מצופות עלי זהב ועטורות עגורי כסף, וכל הדרוש לקידוש טקס חברתי ספוג תענוגות חושניים ורוחניים.

"המקטרת החונאנית בפה, המנורה זורקת אור שמש סביב,

יחודיות הניחוח של יוקרת סחר ימי, עולה כאד, כענן.

הנעליים המעוגלות מתחת הן כירקן מרוכך,

הידיים העצלות על המיטה עדינות כחוט,

חברים קרובים נפגשים שנית בעלות העשן,

כה נפלא."

(ז'או גווישנג-  שורות לעשן האופיום)

 

חזרן חונאני ונחושת מיוננאן, אמנים מומחי יד הפכו זאת ליצירה מופלאה.

יש צורך בצנע ורוגע, על מנת להפוך,

קוו ישר למקטרת מוזהבת-מעוגלת קצוות.

שוכבים מטה על מחצלת תחת ערפל,

מחזיקים את היפהפיה והניחוח עולה,

תה ויין הם בני לוויה וותיקים.

כה נפלא חולקים הם את האור האדום"

(ז'ישי ג'ושי- שיר למקטרת האופיום)

opium-tray

 

אל פתח צרכני פועם זה, נדחקו חברות המסחר של הודו המזרחית, ההולנדית, כמו גם זאת האנגלית, ולאחר מכן גופים אחרים ממשלתיים ופרטיים כאחד, ששמחו מאוד לענות על הביקוש, ובכך לפתור את בעיית מאזן הסחר שחוו בבואם לענות על הדרישה הארופית לתה ופורצלן סיני שנמכר במטילי כסף יקרים.

את הצפת השוק הסיני באופיום אירופי שמקורו בהודו תורכיה ואיראן, את נבטי ההתנגדות הקיסרית הסינית כמו גם את מלחמות האופיום שכנגד ותוצאותיהם בים, ביבשה ובאוויר הספוג עשן פרגים אין צורך לפרוס כאן, אך בסופה של תקופת צ'ינג, בעוד מתנודדת הקיסרות על מפתן קריסתה הסופית כבר היה האופיום לבבואתה השחורה של סין, כאשר לקראת סוף המאה ה-19 כבר סיפקה סין לעצמה את מירב האופיום הדרוש לשוק המקומי והפיקה כשמונים וחמישה אחוזים מן התפוקה העולמית של הסם.

opium-cat.jpeg

גם לאחר נפילת הקיסרות וייסוד הרפובליקה, עישון האופיום הפך לבילוי מקובל במפגשים חברתיים של האליטה הפוליטית והעסקית, ושנגחאי התפרסמה במאורות אופיום ובתי בושת כה רבים, עד ששמה החלופי "זונת המזרח" נדמה כיאה לא פחות מזה המשווה אותה לפריז. מנגד, הפך אותו מחירו הזול של האופיום המקומי למנת הניחומים של מיליוני סוחרים, פועלים, גוררי ריקשות ושאר נדכאים והתאבדות בבליעת אופיום על דלתה של חותנת רודנית היה פתח מחאה ומילוט מקובל על נשות התקופה.

opium2

בראשית המאה העשרים האופיום כבר היה בכל מקום. יוננאן, סצ'ואן וגנסו היו ידועות במיוחד ביבול שהפיקו,"הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה סחרה בו כמעט בגלוי תחת חסות הצרפתים של שנגחאי, איילי המלחמה וממשל הגואומינדנג עצמו עודדו את גידול הפרגים והמיסוי שהוטל על התוצר השחור אפשר במידה רבה תזרים מזומנים שהיה כה נחוץ בשנות המלחמה.

אפילו הקומוניסטים שנתבלטו במלחמה האידיאולוגית שהכריזו על תרבות האופיום, נאלצו לגדלו ולסחור בו בשנות המשבר של המאבק ברפובליקאים ורק נצחונם במלחמת האזרחים המרה הביאה למלחמת חרמה באופיום ובתוצריו, כאשר אפילו עד שנות התשעים ידוע על חיסול ארגוני סחר אופיום ביוננאן, בהם מבריחים מוסלמים וכנופיות גוואומינדנג לשעבר שפעלו ממעבר לגבול הבורמזי.

צלליו של האופיום הסיני לא צמחו במאורות מטונפות בנמלי קנטון ובסמטאות שנגחאי אלא זחלו ראשית ממיטות הקיסרים ותחת שערי הגן הכבדים של האליטה המנהלית ומשכיליה. תרבות האופיום שהעיקה את משקלה על ההסטוריה הסינית המאוחרת נבטה על כר של ספרות עשבים רפואים ומרשמי חשק לשימוש החצר הפנימית, העמיקה שורש בתרבות הפנאי של אנשי הספר והמסחר של עיירות המזרח, הנצה מתוך מצע מבוסס של טקסיות חברתית, אסטתיקה של חפצים והשימוש בהם, והבשילה כשהיא זולגת מטה וגורפת אליה את המוני העם, פועלי דחק, משרתים וזונות. היו אלה האחרונים שנדחקו להם בין משקלו של הריבוד החברתי למהלכים גאופוליטיים ומסחריים בין לאומיים, ועודדו את מגיפת האופיום כמו גם את תגובת הנגד שעוררה, שהיא במידה רבה, ראשיתה של סין המודרנית.

את גידול פרג האופיום עוד ניתן לפגוש בגנים נסתרים ביוננאן, שאנדונג וסצ'ואן, ונראה שההקסמות המכושפת מיופיו ומן המשמעויות שמקופלות בין עלוותו המכסיפה עוד מפעמות בקרב לא מעט גננים חוטאי סוד, אך גידולו נעשה בהחבא ובצנעה מתוך ידיעה שהצללים הארוכים שמטילים ראשי הלקטיו הכבדים, עודם מתפשטים רחוק ועמוק, אל תוך פרקים אפלים בהסטוריה הסינית.

 

opium.jpg

 

 

פראות ושליטה בגן הסיני הקלאסי

התרבות הסינית ידועה ברבים בחיבתה אל הטבעי והגולמי, ואלה מהדהדים בשירתה, בציוריה ובחושיה האומנותיים.

עם זאת, ניתן לטעון כי גישתה של התרבות הסינית אל הטבעי טעונה ברבדים של שליטה ונטרול, תוך הכלה מירבית של היפה והמועיל אך הרחקה
ותיעול של הרע, המזיק והמסוכן הטמון בטבע בצורתו הגולמית.

כמו רבים וטובים מניצני האנושות, התרבות הסינית החלה את דרכה על מצע חקלאי הנטוע בינות עמקי הנהר הצהוב והיובלים הקשורים בו. בין פסגות ההרים שבמערב ובדרום לערבות ומישורי ההצפה שמצפון וממזרח היו נתונים החקלאים הנאוליתים שלימים התגבשו כ"בני האן" למוראות הטבע הקשורים בבצורות, שטפונות, חיות טרף ומגיפות.

ההרים, מושא מוקדם ונורא הוד לפולחן, שימשו כמקור חשוב למיני מזונות, חומרי רפואה ועצי בעירה, אך גם מקום בלתי צפוי ומסוכן למרחיק לכת, שופע סכנות טבעיות ועל-טבעיות כאחד.

הנהר הצהוב, אולי מן הפראיים והבלתי נשלטים שבנהרות העולם, שימש כמקור ברור לשפע וברכה בדמות שדות דגן וצייד אך גם כמחולל מוות סדרתי בצורת הצפות חמורות ומעלות הרס.

עם עלייתה ההדרגתית של התרבות העירונית, החל משושלת שאנג, חלה גם עלייה במורכבות ובריבוד החברתי של אוכלוסיית המישורים המרכזיים שיהיו לסין.

כמאפיין אנשים עם משאבים מרובים ויותר מדי זמן פנוי, החלה אצולת שאנג בבניית גנים, בהם טופחו חיות ציד אקזוטיות ומיני עצי פרי, נוי ושאר ירקות.
גני ציד ואספקה חקלאית אלו המשיכו להתפתח ולספוג מורכבות סמלית וצורנית לאורך הזמנים, עד שהגיעו להבשלה בערך סביב שושלת סונג (960–
1279). הגן הסיני בצורתו הבשלה מבטא מנעד רכב של שימושים ורבדים סמליים וזאת תוך גילוי עושר צורני מרהיב עין.

בנוי כמתחם סגור ומסוגר מן העולם החיצון שימש הגן הסיני המסורתי כמקום הגות מפלט והתרועעות לאליטה המנהלתית, בו יכלו שועי התקופה לארח את דומיהם לשתית תה, להתבודד לשם כתיבת שירה או תרגול קליגרפיה, לארח פילגש אהובה ולפרוט עליי מיתר וכמובן כמקום להפגין בו את עושרם המופלג וטוב טעמם.

הכיס העמוק של רבים מחברי אליטת המשכילים אפשרה להם להקים גנים לתפארת ומתוכננים בקפידה, בהם נשזרו שבילים וגשרים, חומות פנים ושערים, מסדרונות מקורים וביתנים ברשת מקבילה של בריכות ופלגי מים, משוכות במבוק, זני פרחים אקזוטיים ואבנים טבעיות, וזאת באיזון הרמוני להפליא.

מתכנן גנים מיומן השכיל לעשות שימוש באמצעים צורניים אלה, ויכל לרקחם לכדי שלל כיווני חשיפה ומראות מתחלפים היוצרים תחושת חידוש בכל פניית משעול ומאחורי כל עץ וסלע.

תחושת הרוגע השלווה והבדידות המזהרת האופיינית כל כך לגנים הסינים שואבת משימוש מחושב בניגודים האסתטיים שבין מוצל ומואר, רק וקשה, זורם וקבוע ופתוח וסגור, וזאת תוך מתאם בין מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, תוך צמצום התמצית של נופים רחבי ידיים לכדי מרחב מוגבל ואת עקרון האיזון שבין היין והיאנג בכללותו, שהם בתורם ביטוי לאחד הגדול שהוא בתורו מקור ריבוא הדברים.

חשיבות מיוחדת בעיצוב הגן הסיני הקלאסי ניתנה לבחירתם ומיקומם הנכון של אבנים, ואבנים בעלות "מוזרות" אסתטית ומרקם נאה הועדפו לשם בניית גנים, לא פעם תוך הובלתם מכל רחבי סין במחיר כספי ניכר. האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, והוצבו כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח מיוחד.

במסגרת הסמליות הקוסמולוגית והדאואיסטית הדקיקה החולפת כחוט השני ושוזרת את חלקי הגן השונים למכלול אסתטי אחד, נתפסו אבנים וסלעים אלו כמעין "צ'י" גולמי, וכביטוי למהלכו של הדאו, החוק הטבעי המושל בכל, בעיצוב בחומר של האלמנטים השונים כאבן רוח ומים.

השימוש בעקרונות ובאלמנטים השונים הללו,וכן במידור האופייני לגינות הסיני, משמעם הוא שגם בגנים קטנים יחסית ניתן ליצור אפקט בעל תוקף דומה, והדבר איפשר ומאפשר גם לאנשים בעלי נכסים צנועים יותר להנות מעולם הצללים הפואטי הנוצר בגן הסיני הקלאסי, ומיתרונותיו הרוחניים והחברתיים.

网师园.jpg

הגן הסיני, על הסמליות הדאואיסטית שבו, ארוגות פרחיו הסדורות בקפדנות, משעוליו המתונים, אגמיו בזעיר אנפין והרי האבן הפיסוליים שבו מייצגים תמונה של הטבעי בצורתו האידיאלית, כפי שהטבע "אמור להיות" באופן המטיב עם האדם אך נטול העוקץ ההרסני המאיים על הסדר האנושי שהוא בבואה מדומיינת של סדר קוסמי מדומיין לא פחות.

ציורי הדיו המפורסמים של תקופת שושלת סונג, שייתכן וכמה מהם אף צוירו בביתן גן זה או אחר בהאנגג'ואו או מפלט משכילים חלופי, מציגים פעמים רבות הרים נישאים ועטויי ערפל ובהם צוקי גרניט מכוסי אורנים מסוקסים מגיל ורוח. פה ושם יראה דייג בודד היושב בסירתו בלב אגם או איכר ותאו החוצים גשר מרוחק.

屈鼎
הרים בציורו המפורסם של צ'ו דינג, (屈鼎 ,מת 1056). ממקור משאבים ומושא פולחני לאובייקט להרהור מרוחק.

ציורים אלו כאמור, לא צוירו על ידי אמן אשר יצא לטבע לתעד את הוד ההרים, אלא לרוב על ידי אדם משכיל אשר ישב לעת פנאי בגנו המוגן חומה, מוקף צוקים מוקטנים ואגמי פרא זעירים, וסביבם יערות של במבוק וסבכי אדמונית ושזיף הפורחים בעונתם המדוייקת.

את הנטייה הסינית למידור ונטרול עוקצו הפראי של הטבע ניתן אולי גם לראות בתרבות הפארקים ושמורות הטבע המודרניות בסין, כאשר שבילים מוסדרים ונוחים להליכה מכוונים את קהל המבקרים דרך מעברים מוגבלים המכוונים לנקודות תצפית "אידיאליות".

אפשר אולי להתייחס בלגלוג לנטיה הסינית האמורה בהשוואה לגישה המערבית המודרנית לחלוטין של "יציאה בלתי אמצעית לטבע", אך אולי כדאי לזכור שגישה זאת הגיעה להבשלה רק לאחר מאות שנים של אילוף, כיפוף והכנעת המערכות האקולוגיות לצרכי האדם ועיקור רובו מחיות טרף, מחלות ושאר שיקוצין, כך שנראה כי נטילת העוקץ מאותו "טבעי", תהליך שהחלו אבי אבות כולנו בתקופה הנאוליתית, מאפשר לרובנו, בהתאם לעומק הכיס וצבע הדרכון, לסייר בגן הענק שטיפחנו, מוגנים מכל רע.

ולהנות מפלגי המים, משב הרוח בעלים ומניחוח הפריחה.

בתמונות: איזון בין אלמנטים בגן הסיני הקלאסי.

מידור וצללים בגן חבטת זנב הדג, (波剌花园 bola huayuan) איזור דונגז'ימן, בייג'ינג. 2018

אבנים כ"דאו" גולמי בגן חבטת זנב הדג, (波剌花园 bola huayuan) איזור דונגז'ימן, בייג'ינג. 2018

קלאסיקה סינית של עירוב שימושים: גן אמן הרשתות,( 网师园; Wǎngshī yuán), סוג'ואו.

הטבע כאידיאל נשלט, פנג'ינג (בונסאי) מאשל סיני.

 

Image may contain: outdoor
Image may contain: plant, outdoor and nature
No automatic alt text available.

סכיני הפצ'וק של מרכז אסיה.

מרכז אסיה היתה ידועה במשך דורות כמרכז נפחות ועשיית להבים. למעשה נטען כי השבטים התורכים, עוד במכורתם המקורית שבהרי אלטאיי, שימשו כנפחים אשר חילצו עפרות ברזל מן המכרות הרבים אשר פערו במדרונות ההרים, וכי את החרבות, הפגיונות ועבודות השריון שהוציאו תחת ידם, סיפקו כמס לשליטי השיונג נו, אדוני אימפריית הנוודים הראשונה של מזרח הערבה.

פצ'וק או פצ'ק (תעתיקים לועזיים מקובלים: pichok, pchak, pechak, P'chak) הם שמם של הסכינים המסורתיים של המרחב המרכז אסיאתי, ושמשו מזה דורות ככלי העבודה המרכזי במטבח, בדיר ובחצר הבית, וכסמל סטטוס, בעיקר בקרב הגברים.

ידיות סכיני הפצ'וק נעשו מעצם,מתכת, עץ או קרני בקר, צאן או חיות בר כגון צבאים, יעלים וסאייגה, ואלה עוטרו פעמים רבות לעייפה בדוגמאות צמחיות ומוטיבים אחרים. הלהבים סומנו פעמים רבות בשם או חותם היצרן,או בסימנים שבטיים (טמגה) או דתיים. הסכינים נחשבו לעיתים כקמע משפחתי היפה להרחקת סכנות והגנת הבית והעוברו מדור לדור או הוענקו כמתנות בעלות יוקרה רבה.

מרכזי היצור החשובים מרוכזים עד ימינו סביב עמק פרגאנה ובמיוחד בערים נמנגאן וצ'וסט שבאוזבקיסטן המודרנית ובאיסתרוושאן שבטג'יקיסטאן. מרכז חשוב נוסף נמצא בדרום אגן טארים (שינג'יאנג הסינית של ימינו), וסכיני האיזור, ובמיוחד אלה המגיעים מינגיהיסאר ידועים בכל רחבי מרכז אסיה באיכותם וביופי הגימור המוענק להם.

בשינג'יאנג של לאחר מהומות 2009, נאסרת נשיאת הסכינים הללו עלי ידי הממשלה הסינית בעקבות הכבדתה את אמצעי האכיפה השליטה והפיקוח על האוכלוסיה האויגורית המקומית ותרבותה, ואף האפשרות להוציא סכינים מן הפרובינציה נעשתה קשה למדי. יותר מכך, סדנאות הנפחות של ינגיהיסאר, כאמור, אחד ממרכזי הייצור מן הידועים באיזור, נסגרו כליל בשנים האחרונות במסגרת ההכבדה הגוברת על מוסדות וסמלי התרבות של האויגורים, ויש חשש כי הידע המסורתי יילך ויישחק ככל שיתארך האיסור.

בתמונות: פצ'ק בן המאה ה19 מבוכרה, על פי הסגנון המעוקל ("kayik") הייצרן ככל הנראה אויגורי.

סדנת סכינים באישתרוושאן ,עמק פרגאנה, טג'יקיסטאן,

ורכישות אחרונות לאוסף.

 

No automatic alt text available.
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

שדים, פרושים ועטים שחורים.

 כל מי שקרא את ארץ יצורי הפרא בילדותו לא יתקשה לזהות את מקור האיורים בספרו של מוריס סנדק זצ"ל, והמקור הוא כמובן איוריו של האמן התורכי המסתורי, מחמד סיאה קלם (محمد سیاه قلم Siyah Qalam)., "מחמד שחור העט". הדמיון בין הדמויות ומנחי הגוף שלהן מרתק, אם כי זו כנראה מקריות גמורה.

im33

מקור :tvtropes.org

דבר כמעט לא ידוע על חייו של הצייר. רוב האיורים המשוייכים לסגנון זה מצויים כיום במוזיאון הטופקאפי באיסטנבול, ומאוגדים באלבומים המכונים מורקה (תורכית: Murakka). אלבומים אלו היו פופולרים בקרב אספנים ברחבי העולם המוסלמי, במיוחד החל מן המאה ה-16, וכללו פרטי קליגרפיה ואיורים שונים.

בשל העובדה שפרטי האלבומים נאספו ממקורות שונים ומשונים ישנו לעיתים קושי ממשי בתארוך ושיוכם הגאוגרפי המדוייק של חלק מהיצירות, והדבר נכון במיוחד לגבי הציורים המשוייכים לסיאה קלאם.  המחקר חלוק לגבי שאלת התארוך והמיקום של פעילותו, אך המחקר כיום ממקם לרוב את איזור וזמן הפעילות בח'ראסאן של המאה ה-14, אם כי חוקרים מסוימים מתארכים זאת למקומות כגון טבריז ולתקופה מאוחרת יותר, עד למאה ה-16.

ח'ראסאן הגדולה.
ח'ראסאן הגדולה.

בנוסף לקשיי התארוך, קשה לקבוע בברור האם מדובר ביצירות פרי עטו השחורה של צייר אחד, או מספר אמנים המאוחדים סביב סגנון איורי אחד.  כך או כך מדובר באיורים שהם לטעמי, לא פחות ממכשפים.

הסגנון האיורי אינו דומה לדבר ממה שנעשה לפני או אחרי ברחבי העולם המוסלמי, ועוסק לרוב בציורי נוודים, פרושים צופים, והחביבים עלי, שדים.

negargari4-zr

Siyah_Qalem_Demon_Dragon

בציורים ישנן השפעות סגנוניות וייצוגים של תרבות חומרית ממקור מזרח אסייאתי מובהק,כמו גם מוטיבים ונושאים שמקורם בחיי הנוודים התורכים של מרכז אסיה. עירוב השפעות אלו הינו תוצר יחודי של חלון ההזדמנויות התרבותי-היסטורי היחודי שהולידה האימפריה המונגולית. אימפריה אדירה זו, אשר שיאה במאה ה-13, הביאה למומנטום חליפין בין-תרבותי אדיר מימדים, אשר הדהד מאות שנים לאחר שהאימפריה האדירה התמוססה לערב רב של מדינות וממלכות ירשה, ואולי אף עד ימינו אנו.

מחנה נוודים. טיפול בציוד רכיבה, ערימת כלי נשק, ובישול בקזאן.
מחנה נוודים. טיפול בציוד רכיבה, ערימת כלי נשק, ובישול בקזאן.

תחת שלטון המונגולים באו במגע עמים שונים, דתות, רעיונות וטכנולוגיות, תוך שהן יוצרות עירוב מרתק. ציורי הסיאה קלם הם דוגמא נפלאה לכור ההיתוך של של שלהי התקופה המונוגולית והעידן שלאחריה.

כדוגמא למפגשים חוצי היבשת שהולדיה תקופה זו, הדמויות הדמוניות בציורי סיאה קלם נושאות דמיון רב לציורי השדים מגיני הדהרמה (Dharmapāla) לסוגיהם  מן הבודהיזם המהאיאני, ובמיוחד בגרסתו הטנטרית. מפגש מחודש זה בין הבודהיזם לעולם האסלאם, כ500 שנים לאחר דעיכתו של הבודהיזם בעולם האיראני, לעולם לא היה מתאפשר ללא ניפצו גדודי הפרשים המונוגלים את המחסומים הבין תרבותיים של זמנם, תוך שהם מביאים להתכה מחודשת של מזרח ומערב זה בזה.

שדים נאבקים על רגל סוס.
שדים נאבקים על רגל סוס.
שדים נאבקים סתם.
שדים נאבקים סתם.

עירוב תרבותי: שדים אזוקים בשלשלאות, אחד מנגן בכלי דמוי קמנצ'ה איראני, ואחד אוחז בכלי פורצלן סיני מעוטר בכחול קובלט.

ציור המשקף נאמנה את הסגנון הייחודי של ציורי סיאה קלם, הוא הציור הנראה למעלה, בו נראים שדים המצויירים ככל הנראה בהשפעה בודהיסטית, אזוקים בשלשלאות, אחד מנגן בכלי דמוי קמנצ'ה איראני, ואחר אוחז בכלי פורצלן סיני מעוטר בכחול קובלט. ייצור כלי הפורצלן המפורסמים, המייצגים כיום בעיקר  את שושלת מינג, החל בתקופת יואן המונגולית, והתאפשר רק כאשר טכנולוגית השימוש והעיטור בכחול קובלט הועברה בעזרת אמנים פרסים מאיראן לסין, תחת שרביט השליטים המונגולים באיראן האילח'אנית ובסין של יורשי קובלאי ח'אן.

קובלט איראני כחול על פורצלן סיני לבן. שושלת יואן.

קמנצ'ה

יאמה מלך המתים. דהארמהפאלה טיבטי.
יאמה מלך המתים. דהארמהפאלה טיבטי.
שומר סף קבר. שושלת טאנג.מאה שמינית לספירה.
שומר סף קבר (Gurdian). שושלת טאנג.מאה שמינית לספירה-מקור השפעה נוסף?.

כאמור, מבחינת האובייקטים החומריים המיוצגים בציורים, רבים מהם מייצגים מקור מזרח אסייאתי מובהק , וזה מתבטא בסגנון הלבוש והאריגים וכן בכלי המתכת וחפצים אחרים. עם זאת, השפעות אחרות, מזרח תיכוניות והלניסטיות ניכרות אף הן.

גונג קאי (龚开 Gōng Kāi) "מסעו של ז'ונג קוי. שושלת יואן.
גונג קאי (龚开 Gōng Kāi) "מסעו של ז'ונג קוי. שושלת יואן.
מסעו של ז'ונג קוי. פרט.
מסעו של ז'ונג קוי. פרט.
שדים משרתים שיירה. סיאה קלם. אלבום סראי, טופקאפי.
שדים משרתים שיירה. סיאה קלם. אלבום סראי, טופקאפי.
שדים נושאים תיבות.
שדים נושאים תיבות.
פרט
פרט
פרושים צופים, אולי חברי המסדר הקלנדרי האזוטרי.
פרושים צופים, אולי חברי המסדר הקלנדרי האזוטרי.

רבים מאיורי סיאה קלם מייצגים תמונה העולם מרכז אסיאתי שהוא במידה רבה קדם איסלאמי, עולמם של מספרי סיפורים נודדים, המשרכים דרכם תחת שמי פלדה ובינות מאהלים מאובקים, ומספרים את מעשיותיהם הכורכות יחדיו הסטוריה ודמיון, שדים ובני אנוש, מציאות וחלום.

למרות ההשפעה הקדם איסלאמית החזקה,  מייצגים חלק  מן הציורים  סצנות מחייהם של פרושים צופים נודדים אשר שוטטו שטחי הספר שבין הערבה האירואסיאתית לשטחי התרבות המיושבת שמדרום לה. אחד המסדרים הפעילים ביותר באיזור טראנסאוקסאניה וח'ראסאן הוא המסדר, או הטריקה הקלנדרית.

מיסטיקן צופי ושד, ציור קבוצתי טרם ארוחת הערב.
מיסטיקן צופי ושד, ציור קבוצתי טרם ארוחת הערב.

מקורו של המסדר הקלנדרי ׁ(Qalandariyyah قلندریه) לוטה בערפל, אך נראה שהולדתו קשורה בזאת של קבוצה מיסטית אחרת, המלמתיה (Malâmatiyya ملامتية). תנועה זו החלה סביב המאה התשיעית לספירה, בנשאפור אשר בח'ראסאן ומייצגת את אחד השלבים הקדומים ביותר בהסטוריה של המיסטיקה האיסלאמית.  בשלביה המוקדמים, חבריה אף לא נחשבו בידי בני זמנם כצופים, כדוגמת המיסטיקנים אשר שכנו בבגדד, אלא כקבוצה נפרדת לחלוטין. קבוצה זו, כמו גם הקלנדריה שהושפעה ממנה מהווים דוגמא מייצגת של המסורת המיסטית המרכז אסיאתית, אשר ייתכן והושפעה ממסורות קדם וחוץ- איסלאמיות, ובהן שמאניזם, בודהיזם, וגורמים נוספים, אשר היו נוכחים כולם בתערובת התרבותית המרתקת אותה יצר השלטון המונוגלי בתחום שלטונו במרכז אסיה ואיראן.

נזירים בודהיסטים, או דרווישים צופים. סיאה קלם.
נזירים בודהיסטים, או דרווישים צופים. סיאה קלם.
שמאן מונגולי
שמאן מונגולי

דרכה הרוחנית של המלמתיה התרכזה ברעיון כי הרובד הנמוך של נפש האדם, הנפס (نَفْس -המקביל לאגו במושגינו אנו), עשוי אף להתעצם תחת השפעת ההליכה בדרך המיסטית, וההערכה העצמית והחברתית הנלווית לכך, וכי רק תקיפת הנפס על ידי גינוי ואשמה ( ملامة malâma) מתמדת תשחוק את הנפס הקשה כאבן.

הקלאנדריה, שתחילת פריחתה במרכז אסיה החלה סביב המאה האחת עשרה, פרחה מחוץ למרכזי הלימוד הממסדיים של ערי איראן והמזרח התיכון, נטתה לגישה לא אורתודוכסית, למבנה ארגוני מבוזר, ואף קיבלה לשורותיה עבדים נמלטים, אנשי שוליים ושאר נדכאים,אשר מצאו את מקומם בחבורות אשר שוטטו בספר העולם המוסלמי. גישתם האנטי אורתודוכסית כללה בין השאר שימוש במוזיקה, ריקוד, שתיית יין ושאר שיקוצין לשם עילוי רוחני, מנהגים אשר היו לצנינים בעיני הממסד האורתודוכסי, כמו גם בעיני טריקות אחרות, כגון הנקשבנדיה,  שהתנגדה לצופיות ה"שיכורה" שהפגינו הקלנדרים.

צופים נודדים, אולי קלנדרים,
צופים נודדים, אולי קלנדרים,
קלנדרים במאה ה-19, חןבשים כובעים "קול" (Kull), ונושאים קערת נדבות (Kashkul)
קלנדרים במאה ה-19, חובשים כובעי "קול" (Kull), ונושאים קערת נדבות (Kashkul)

ציוריו של סיאה קלם מציגים דרווישים נודדים העוסקים בנגינה, ריקוד, שיחה והתבודדות, וניכר שהכיר את עולמם היטב, ואולי אף חי בקרבם כאחד מהם.

images

למרבה הצער הציורים המשוייכים לסיאה קלם נותרו, בהעדר תיאור טקסטואלי, סתומים בעיננו, וניתן רק לשער את העולם המיתולוגי והרעיוני אותו הם מתארים. עולם זה של שדים, שמאנים, ומיסטיקנים צופים נודדים, עולם של אפוסים תורכיים נשכחים, וצלילי מיתר שקולם דהה, נותר חסום לאוזנינו. ניתן לקוות שבעתיד יתגלה בספריה מאובקת באיסטנבול, אצפהאן או טבריז כתב יד אשר ישפוך מעט אור חדש, על תיאורים עתיקים אלו של חיי הנוודים של מרכז אסיה.

הד לציוריו של סיא קלם. איור ל"חמסה" של נט'אמי (خمسه نظامی) . אסכולת בוכרה, 1648.
הד לציוריו של סיאה קלם, אם כי תיתכן גם השפעה הודית מאוחרת. איור ל"הפת פיכאר" של נט'אמי (خمسه نظامی) . אסכולת בוכרה, 1648.

601633_387710217961316_1337397370_n