רוח-ים. מסע הקשקול.

קוקוס ימי (Lodoicea maldivica), הוא מין דקל הצומח כיום במספר איים ספורים בקבוצת איי סיישל שבאוקיינוס ההודי. הצמח הוא דוגמא נדירה לענקות איים צמחית, כאשר אברי הצמח השונים מפגינים מימדים יוצאי דופן. בהתאם למסורת בקרב ענקי איים אחרים כגון הדודו ועוף המואה, הקוקוס הימי סובל מצמצום הסטורי בשטח מחייתו כתוצאה מניצול יתר של חלקיו ובמיוחד של זרעו הענק, אשר במשקל מירבי של כ30 קילוגרמים מהווה את הזרע הגדול בעולם הצומח.
06b6e5a2aa29ec23fe50287368cbbef2
Seychelles, Praslin, Vallee de Mai, Coco de Mer (Lodoicea maldivica), ripe fruit
זרעי הדקל המכונה גם קוקו דה מר, או קוקוס סיישל, בולטים בצורתם המיוחדת המזכירה אגן אנושי, ואלה הפכו מוקד לאגדות שונות, מקור לתרופות מסורתיות במזרח אסיה, ומושא לאיסוף מזה מאות שנים. איסוף היתר של הזרעים הדרושים זמן הבשלה ארוך ביותר, העמידו את אוכלוסית הבר של האגוז הימי בסכנת הכחדה, והיום יצוא האגוז מסיישל נמצא תחת פיקוח מחמיר.
למרות איכויותיו הארוטיות המוכחות, נראה כי אחד משימושיו ההיסטוריים הבולטים היה דווקא במסגרת צידו השני של הספקטרום החושני והוא האהבה הבוערת, הנצחית, המכלה, חסרת השניות, אל הרחום והחנון, בורא העולמין.
המסורת הסופית, אשר החלה כתנועות עצמאיות ושונות מעט בבגדד ובמרכז אסיה של המאה השמינית עברה שינוי מבני רחב היקף לאחר המאה השלוש עשרה ובמהלכה צצו ועלו שורת מורי דרך רוחנית. ממורים שונים אלו, שמקור רבים מהם באיראן ובמרכז אסיה התמיינו להן קבוצות אב וקבוצות ביניים, רבות כוכבים אשר בשמיים, ואלה נבדלו מאלו בזכות היחוס, המקום והמנהג.
Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001
כפרקטיקה דתית, היתה הסגפנות הדתית חלק בלתי נפרד מן הדרך הסופית למן ימיה הראשונים, אך זאת הפכה עם הזמן למקובלת במיוחד, וקבוצות שונות, ובראשן הקלנדריה הפכוה לאידיאל של ממש, וזאת עשתה לה את קערת הנדבות, או "קשקול", לאחד מסמליו המובהקים ביותר של הדרוויש הנודד. באופן מעניין, חומר מקובל ביותר להתקנת קשקול עשוי כהלכה, הוא אותו קוקוס מגודל ורב רושם, האגוז הימי.
בעוד שרוב הדוגמאות הידועות לקשקול עשוי אגוז קוקוס ימי מגיעות מן המרחב האיראני, דוגמאות רבות אחרות מקורן בצפון הינדוסטאן שם נודע הקשקול בשם מקומי-"קמאנדאלו". הקשר בין הסופיות הפרסית למרחב ההודי נעוץ בקשרים פוליטיים והסטורים עבותים בין האזורים, אך גם בהיות תת היבשת משטח נחיתה נוח למסחר האזורי השוקק של האוקיינוס ההודי, בין השאר באגוזי סיישל.
השימוש בקשקול ככלי קיבול לנדבת בורא עולם וחסידיו החל ככל הנראה בימי הביניים המאוחרים, ודוגמאות מוקדמות לקערות שכאלו ידועות מן המאות השלוש עשרה והארבע עשרה, כאשר ייתכן ומקורו הרעיוני בקערות נדבה מקבילות מן העולם הוודי והבודהיסטי. לאחר ניקוי ראשוני של הזרע מקליפתו הסיבית, כנראה עוד באיי מכורתו, היו חוצים את הקוקוס ותכולתו הייתה נאכלת או מיובשת לשם ייצוא ואת חלקו החיצוני היו ממרקים מעטרים או חורטים בכתובות קליגרפיות מסוגננות.

Kashkul-or-Beggars-Bowl-19th-Iran

Lot2527_1
כהיבט חומרי של התרבות הסופית, הקשקול הוא סימן זיהוי מוכר של הדרוויש היחפן המחזר על הפתחים והשימוש בו כלל קבלת מזון, נדבה כספית ואף ככלי קיבול לשתיה. לעיתים שימש הקשקול גם לאיסוף מי ורדים לשם לחלוח הקהל בברכתם הריחנית.
כחפץ סמלי, ביטא הקשקול את תוכו הריק של החסיד הסופי המסור לדרכי האבק, את הדרך הסופית המכילה את העולם כולו, ואת סמכותו הנוקשה של ראש המסדר.
בעוד שקשקולים רבים,הן עממיים והן ברמת גימור עליונה היו עשויים כאמור מאגוזים ממורקים או מגולפים לעייפה בעיטורים צמחיים וקליגרפים, ידועות גם דוגמאות עשויות נחושת או כסף רקוע ומוזהב, המחקות את צורתו האגוזית של הקשקול, או מעוצבות בצורת סירה בעלת ראש דרקון, ופריטים טובים במיוחד רוקעו בתקופה הצפווית שבאופן אירוני מסמלת את מעברה של מערב איראן לאמונה השיעית ואת הטמעתם של המסדרים הסופים המקומיים למסגרת הדתית החדשה.
השימוש בקשקול ובתרבות העוני הרוחני שנקשר בה נמשך באיראן, מרכז אסיה וצפון הינדוסטאן עד התקופה המודרנית, בה הפך הקשקול בהדרגה לסמל לרקבון מוסרי ובטלנות מנוונת ונרמז אף שהקשקול טמן בקרבו לא אדיקות וחיפוש אחר הנשגב אלא בעיקר זימה, חשיש ואופיום.
Antoin_Sevruguin_2_darvish
המתקפה על הקשקול ושאר סמלים של סופיות לא מהוגנת היוו חלק מתהליכי שינוי עמוקים בחברות האסלאם של ראשית התקופה המודרנית במסגרתם ניסו אליטות מקומיות לטהר את הדת ומוסדותיה ממה שתפסו כאמור כניוון חברתי וגורם מרכזי בפיגור של עולם האסלאם בפני חברות המערב המתועשות. הנחה שיש בה מן האמת, אך גם רמיזה לא מוכחת כי פרושים בטלנים מהווים איום על חברה מתוקנת, וכי קדמה תכנולוגית משמעה בהכרח התעלות מוסרית.
תהיה עמדתנו אשר תהיה ביחס לעליונות דת הקדמה על הקשקול, קשקולי האגוז הסופים מציגים בפנינו דוגמא יפה וחרוטה היטב לרשתות מקבילות של פרושים נודדים, מערכת מסחרית מורכבת בין הים ההודי לליבה של אסיה, ואת הרעיון שתחת הזמן הנכון והמורה הנכון, יכול גם אגוז להתעלות לגבהים רוחניים.

69957568_10157480342812368_5829356714821943296_oimages

בתמונות:
  • ארוטיקה בוטנית-קוקוס ימי (Lodoicea maldivica)
  • קשקול מעוטר, איראן הקאג'רית.
  • דרוויש בטל כאיום לסדר חברתי מהוגן
  • קשקול מקשגר- רקבון מוסרי?
  • מצלמות אבטחה של דת הקדמה
  • דקל קוקוס ימי בוגר ונושא פירות
  • קשקול מתכת מעוטר בדמות קוקוס ימי.

דרכי תה #8582

 

סבלי תה (סינית: 茶)背夫)), סצ'ואן,מערב סין.

ראשית המאה ה-20.

בהיות עניי סצ'ואן זולים בהרבה מתחבורת פרדות וסוסים, הועסקו המונים מהם בדחיקת לבני תה דחוס במעלה ההרים בואכה טיבט, ומשוער שבין סוף המאה ה-18 למחצית המאה ה-20, עד כשלושה מליון סבלים שרכו רגליהם אל שווקי הגבול שבין סין לטיבט. במיוחד זרמו סבלי התה על מטענם הכבד אל העיר דרטסדו (קנדינג), תחנת מעבר עיקרית לתה סיני בדרכו מערבה למנזרי להסה ומחנות הנוודים הפזורים בערבות העשב.

רזים וקטני גוף, וכשליש מהם מכורים לאופיום, את המסע בין מספר השבועות עשו כשעל גבם עד כ200 קילוגרם של לבני תה סצ'ואני.

רבים לא שבו לביתם.

"עוגת הדגן קשה ללעוס,

אשמה כמשקע שרוף,

…קהל הנחים בדרך,

כמתים לא קבורים, רבים מספור…

דוחקים תה בדרכי ההר,

חור בשלג,

במעלה המשעול. "

 

2017061210130721478.jpg

בתמונות:

סבלי תה, מערב סצ'ואן, ראשית המאה ה-20.

עוגת תה מאזור בינגדאו, לינצאנג, יוננאן (2017).

נדחסה לצורת עוגה באופן דומה ללבני התה ההסטוריות של סצ'ואן. עוגה דומה באיכות טובה ובמשקל של כ350 גרם עשויה להמכר כיום ב200$ ויותר.

71203781_10157554282592368_7972002116522737664_o

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

צלליו הארוכים של הפרג

קיסר הוואן לי (Wanli) לשושלת מינג שלט בהסתר במשך כעשרים שנים.

התוחלת שבשליטתו מוטלת בספק רב שכן במשך תקופת שלטונו המאוחרת לא זימן את מועצת שריו ופקידיו להתייעצות יותר מאשר פעמים ספורות, וכאשר כן נאלץ להראות את פניו בציבור, התלונן על חולשה, אקזמה, שלשול, וכאבי ראש שמקורם במכת שמש, טיעון מוזר בהתחשב בכך שכמעט מעולם לא יצא מן המתחם הפנימי של העיר האסורה. על כל פנים, ההבט הנסתר של שלטונו התגלם באופן מלא.

פתיחת קברו של וואן לי וניתוח שרידיו בשנת 1958, בפקודת המפלגה הקומוניסטית הסינית, העלו שאלה היו רבויים במורפיום.

פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא צמח רפואה קדום שמקורו במזרח התיכון, ועדויות פרהיסטוריות לשימוש בו מופיעות באתרים ארכאולוגים ברחבי אגן הים התיכון ומצפון לו. ממסופוטמיה, שם שימש כגידול חקלאי התפשט לאיראן ומרכז אסיה, ומשם מזרחה על דרכי המשי המוקדמות.

OPIU, 4

בתחומי סין היה ידוע האופיום לפחות למן המאות הראשונות לספירה. ובמהלך שושלת טאנג שימש כתרופה.  כבר אז כתב המשורר המשכיל יונג טאו:

"מעברי הרים רוחשי סכנה ומדרונות רופפים חוצה, עצבותו של אורח מרחוק פגה היום. פרח המיננג (פרג האופיום) הגיח אל מול ביתי"

שימושו של האופיום כתרופה נמשך לאורך השנים שלאחר טאנג. ספר הרפואה המוסלמי ה-חוי חוי יאו פנג, וחיבורים אחרים מתקופות סונג ויואן, מזכירים אותו כתרופה מוכחת לדיזנטריה, כאבי פנים, ומכת שמש.

אך לפניו הטובות של האופיום כמטיב ראש ובטן היה גם צד נסתר ואפלולי, וזה הפך אותו לנחשק בקרב נשות חצר, אלכימאים ואנשי דאו. "תרופות אביב", או מרשמים מעוררי חשק וזקפה, היו מקובלים במיוחד בקרב אלה המחפשים זרימת צ'י ללא רבב, שימור הזרע והזנת המח, או סתם לסחוט עוד לילה בזרועות קיסר בתקווה לחלץ יורש מחלציו השמימיים.

מהפכו של צמח האופיום מעוד פריט מרשם בכרכי העשביות הסיניות לסם חצר נחשק עוד יתברר כהרה גורל.

"מספר ארצות באזורים המערביים מפיקות תרופה המכונה HEPORUNG*, אותה אנו מכנים יאפיאן. היא נראית כשרף כהה, רך ודביק כדבק עור שור.טעמה מר.. והיא רעילה. עיקר שימושה היא כעזר לגבריות, חיזוק הזרע והשבת העוז. היא מגבירה את אומנותם של אלכימאים, יחסי מין ונשות חצר….מנת יתר תגרום לשלפוחיות, נפיחות ובעיות עור…סריסי חצר נשלחו לאיזורי הגבול המערבי ונמלי הים להשיגה"  (Yinjing Juan).

(מיוונית, דרך פרסית: אפאיון)*

חיבת האליטה הסינית הגוברת לשרף האפל התישבה היטב עם התשורות אותן קיבלה ממדינות שכנות ורחוקות, ואלה הגיעו על נתיבי המשי שביבשה ובים, בספינתו של האדמירל המוסלמי ז'אנג חה בשובה מהודו, ובמשלוח בן מאה וחמישים קילוגרמים שנתקבל מחצר מלכות סיאם שנתקבל בצהלה בחצר האסורה בשנת 1584.

הסינים מן הסתם לא היו היחידים בשכונה שהפגינו חיבה יתרה לחומר נוסך השינה, וזה נלעס, נחלט, עושן ונבלע מיאווה ועד אגרה, אז מדוע שימשה דווקא סין, תרבות אשר נצרבה בזכרון כמדינה קונפוציאנית חובבת יציבות, טקסית, מאורגנת היטב במושגים קדם-מודרנים וסאחית למדי, ככר כה דשן לתרבות גידול האופיום וצריכתו?

ייתכן והתשובה לשאלה זאת טמונה דווקא בפרמטרים אותם מנינו, של ריבוד חברתי, טקסיות עמוקה וכלכלה עשירה. צמח התה למשל עבר אף הוא מהלך תרבותי מרתק, במהלכו נע מהיותו צמח רפואה משולי העולם הסיני, לחומר שעבר מהפך כמעט דתי, במהלכו הטמיע אכויות פואטיות דתיות ורוחניות תחת השפעה בודהיסטית, ונטמע בתורו בתרבות הצרכנית של אליטה מנהלתית ומסחרית שעיטרה אותו בפולחן חומרי של קנקני חימר מובחרים, מגשי לכה מוזהבים וכוסות פורצלן שבריריות ויקרות מפז.

נראה כי כמו כל סם טוב,התיישב האופיום על קולטנים ספציפים בתודעה התרבותית הסינית וכמו צמח התה לפניו, עבר תהליך הדרגתי של ספיגה תרבותית בה קיבל והטמיע משמעויות סמליות, חברתיות וטקסיות. האופיום פרח בגני משכילים שהללו את יופיו המשכר, בעוד שבחדרים האחוריים היווה השרף שהופק ממנו את החומר ממנו עשוייה יוקרה ותאוות בשרים, וידע השימוש בו נישא תחת ידם של משכילים, סריסים חרדים, אנשי רפואה, נשות חצר שאפתניות ובטלנים אצילים.

עם היפוך השמיים, ועליית שושלת צ'ינג. כבר היה השימוש באופיום מבוסס היטב במסדרונות האליטה הסינית.

בנתיים הצטרף אל תרבות הפנאי והבטלה הסינית "אח צעיר" מן המערב, כאשר עישון הטבק והרחתו מבקבוקי ירקן ובדולח יקרים נעשו מקובלים החל מסוף המאה ה- 17,ומקובל כי עישון הטבק שימש ככנה התרבותית עליה התיישב הרוכב של השימוש באופיום כחומר שאיפה מקובל, וצריכת האופיום כחומר עישון החליפה כמעט לחלוטין את צריכתו בבליעה.

בשיא תקופת צ'ינג כבר התקבע עישון האופיום בתרבות הפנאי של האליטות הסיניות, כאשר משכילים ארגו את השימוש בסם אל מצע קיים של מארג חברתי וצרכני, תרבות מין וזנות פורחת וטקסיות אסתטית שדמתה רבות ליחס לתה משובח וצריכתו. כלי צריכת ועישון האופיום, כללו מקטרות ירקן ושנהב, מנורות חימום מצופות עלי זהב ועטורות עגורי כסף, וכל הדרוש לקידוש טקס חברתי ספוג תענוגות חושניים ורוחניים.

"המקטרת החונאנית בפה, המנורה זורקת אור שמש סביב,

יחודיות הניחוח של יוקרת סחר ימי, עולה כאד, כענן.

הנעליים המעוגלות מתחת הן כירקן מרוכך,

הידיים העצלות על המיטה עדינות כחוט,

חברים קרובים נפגשים שנית בעלות העשן,

כה נפלא."

(ז'או גווישנג-  שורות לעשן האופיום)

 

חזרן חונאני ונחושת מיוננאן, אמנים מומחי יד הפכו זאת ליצירה מופלאה.

יש צורך בצנע ורוגע, על מנת להפוך,

קוו ישר למקטרת מוזהבת-מעוגלת קצוות.

שוכבים מטה על מחצלת תחת ערפל,

מחזיקים את היפהפיה והניחוח עולה,

תה ויין הם בני לוויה וותיקים.

כה נפלא חולקים הם את האור האדום"

(ז'ישי ג'ושי- שיר למקטרת האופיום)

opium-tray

 

אל פתח צרכני פועם זה, נדחקו חברות המסחר של הודו המזרחית, ההולנדית, כמו גם זאת האנגלית, ולאחר מכן גופים אחרים ממשלתיים ופרטיים כאחד, ששמחו מאוד לענות על הביקוש, ובכך לפתור את בעיית מאזן הסחר שחוו בבואם לענות על הדרישה הארופית לתה ופורצלן סיני שנמכר במטילי כסף יקרים.

את הצפת השוק הסיני באופיום אירופי שמקורו בהודו תורכיה ואיראן, את נבטי ההתנגדות הקיסרית הסינית כמו גם את מלחמות האופיום שכנגד ותוצאותיהם בים, ביבשה ובאוויר הספוג עשן פרגים אין צורך לפרוס כאן, אך בסופה של תקופת צ'ינג, בעוד מתנודדת הקיסרות על מפתן קריסתה הסופית כבר היה האופיום לבבואתה השחורה של סין, כאשר לקראת סוף המאה ה-19 כבר סיפקה סין לעצמה את מירב האופיום הדרוש לשוק המקומי והפיקה כשמונים וחמישה אחוזים מן התפוקה העולמית של הסם.

opium-cat.jpeg

גם לאחר נפילת הקיסרות וייסוד הרפובליקה, עישון האופיום הפך לבילוי מקובל במפגשים חברתיים של האליטה הפוליטית והעסקית, ושנגחאי התפרסמה במאורות אופיום ובתי בושת כה רבים, עד ששמה החלופי "זונת המזרח" נדמה כיאה לא פחות מזה המשווה אותה לפריז. מנגד, הפך אותו מחירו הזול של האופיום המקומי למנת הניחומים של מיליוני סוחרים, פועלים, גוררי ריקשות ושאר נדכאים והתאבדות בבליעת אופיום על דלתה של חותנת רודנית היה פתח מחאה ומילוט מקובל על נשות התקופה.

opium2

בראשית המאה העשרים האופיום כבר היה בכל מקום. יוננאן, סצ'ואן וגנסו היו ידועות במיוחד ביבול שהפיקו,"הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה סחרה בו כמעט בגלוי תחת חסות הצרפתים של שנגחאי, איילי המלחמה וממשל הגואומינדנג עצמו עודדו את גידול הפרגים והמיסוי שהוטל על התוצר השחור אפשר במידה רבה תזרים מזומנים שהיה כה נחוץ בשנות המלחמה.

אפילו הקומוניסטים שנתבלטו במלחמה האידיאולוגית שהכריזו על תרבות האופיום, נאלצו לגדלו ולסחור בו בשנות המשבר של המאבק ברפובליקאים ורק נצחונם במלחמת האזרחים המרה הביאה למלחמת חרמה באופיום ובתוצריו, כאשר אפילו עד שנות התשעים ידוע על חיסול ארגוני סחר אופיום ביוננאן, בהם מבריחים מוסלמים וכנופיות גוואומינדנג לשעבר שפעלו ממעבר לגבול הבורמזי.

צלליו של האופיום הסיני לא צמחו במאורות מטונפות בנמלי קנטון ובסמטאות שנגחאי אלא זחלו ראשית ממיטות הקיסרים ותחת שערי הגן הכבדים של האליטה המנהלית ומשכיליה. תרבות האופיום שהעיקה את משקלה על ההסטוריה הסינית המאוחרת נבטה על כר של ספרות עשבים רפואים ומרשמי חשק לשימוש החצר הפנימית, העמיקה שורש בתרבות הפנאי של אנשי הספר והמסחר של עיירות המזרח, הנצה מתוך מצע מבוסס של טקסיות חברתית, אסטתיקה של חפצים והשימוש בהם, והבשילה כשהיא זולגת מטה וגורפת אליה את המוני העם, פועלי דחק, משרתים וזונות. היו אלה האחרונים שנדחקו להם בין משקלו של הריבוד החברתי למהלכים גאופוליטיים ומסחריים בין לאומיים, ועודדו את מגיפת האופיום כמו גם את תגובת הנגד שעוררה, שהיא במידה רבה, ראשיתה של סין המודרנית.

את גידול פרג האופיום עוד ניתן לפגוש בגנים נסתרים ביוננאן, שאנדונג וסצ'ואן, ונראה שההקסמות המכושפת מיופיו ומן המשמעויות שמקופלות בין עלוותו המכסיפה עוד מפעמות בקרב לא מעט גננים חוטאי סוד, אך גידולו נעשה בהחבא ובצנעה מתוך ידיעה שהצללים הארוכים שמטילים ראשי הלקטיו הכבדים, עודם מתפשטים רחוק ועמוק, אל תוך פרקים אפלים בהסטוריה הסינית.

 

opium.jpg

 

 

אימפריות וכוסות תה.

לכל הדרכים החוצבות להן דרך מבעד להרים נישאים ובוקעות מדבריות סחופי אבק לא היה טעם ללא הצמתים המחברים בינהן. בנקודות אלו נפגשו נפשות משני עברי התוואי, והחליפו בינהן את הראוי לחליפין, בחומר או ברוח. צירי מפגש אלה פעפעו את מרכיבי התרבות האנושית הנה והנה ביוצרם אריגים עשירים ורבי רבדים הבנויים משכבות של קבלה והתנגדות, דחיה וטמיעה, מוצר ורעיון. ובצמתים אלו, מאסטנבול עד סמרקנד, מדלהי ועד שיאן, בקעו להם ערוגות מפגש שהניבו פירות ריחניים במיוחד.

ומתוך כל הצמתים הללו, אחד החביבים שמצאתי לאחרונה התגלם בעיני רוחי בבית התה שממול למסגד המוגול שיעה שבלב יאנגון (ראנגון) הישנה.

תחת האימפריה הבריטית, וממושבה על נהר היאנגון, הפכה העיר הנושאת את שמו לצומת מסחרית חשובה על קו התפר שבין חופה של אסיה לליבה ההררי, ובין מזרח היבשת לאופק הרחוק שבמערב. בריטים ובורמים, יהודים וארמנים, הינדוסטאנים, איראנים ואפגנים ועוד בני עמים רבים אחרים עשו כולם את העיר הזאת למרחב ארוג היטב בשתי וערב של מסחר, חלומות, וסיאוב קולוניאלי וניקדו את שדרותיה הסדורות בבית מקדש לאלוהי-הם שבאחדות ובריבוי.

DSC05126.JPG

גם כיום, שנים לאחר שקיעת השמש הזורחת תמיד,עוד מהדהדים הרחובות ומתחמי הבזאר הרבים המרשתים ומקשרים את הסמטאות הרקובות- ימים אחרים בהם אריגי כותנה, סוכר, תה ותבלינים החליפו ידיים בשקי קנבס גסים, ואופיום בכמויות עתק זר מהודו ותורכיה ובמורד נהרות יוננאן רק כדי לשוב ולהמחר בממון רב כמוצר זר בבתי הממכר של שנגחאי וגואנג'ואו, בהורידו את קיסרות צ'ינג המתמוססת על ברכיה בתענוג עילאי.

בית התה הקטן האפלולי עוד מנוהל בידו העצלה והנעימה של ברנש סיני מכריס, אולי צאצא של פליטי גואומינדנג ששמח לפטפט בשפת אמו עם אורחים מהמכורה. כוסות תה בורמזי מבוססות חליטה שחורה ועזה, וחלב מרוכז, מוגשות לצד עוגות ירח סיניות ממולאות קטניות ממותקות וחלמון ברווז מומלח, או סמוסות עוף חריפות, ולכל אחד יש מה ללגום ולבלוע ולהגיד, ואם אין אז תמיד ניתן לחייך חיוך חסר אך מלא אגוזי בטל מאדימים.

DSC05041.JPG

מבול חזק של שלהי מונסון מניס לקוחות נוספים אל החלל הסואן, ואלה מצטרפים למחצית השולחן הפנויה ללעוס לחמניה מאודה, ללגום תה רותח או לשאוף לקרבם מסיגרית צ'ירוט מקומית. תה הודי, חלב מרוכז של נסטלה וטבק מן העולם החדש נמהלים בגוג'רטית ובסינית רופפת מגלות, ושפתי אלה ואלה נמלאות בפירורי בורמזית ועוגיות תה אנגליות מתוצרת מקומית.

נעים וחמים בבית התה הקטן שמול המוגול שיעה מסג'יד, והזמן ארוך, והגשם כבד, ויש פנאי להרהר בימים עברו, ובאנשים שעודם ובמסחר בדברים קטנים וגדולים, ולהזמין עוד כוס תה. ובחוץ הגשם שוטף את בתי הכנסת והמסגדים והסטופות והמקדשים לקאלי ולישוע וזורם לתוך הביוב. ומזכיר לנו כי לכל תוואי ישנה נקודת מפגש סופית, וכי דין הכל, מאיפריות נצחיות לכוסות תה מהבילות, להשטף ולחלוף.

 

 

אור הירח מעל בית הזונות

בקיץ לח של שנת 1950 הגיעה משלחת מוסיקולוגית מהקונסרבטוריון המרכזי הסיני בבייג'ינג לעיר וושי שבמזרח סין, במטרה לתעד את המסורת המוסיקלית העממית באיזור.

במהלך הסקר, הופנתה תשומת לב החוקרים אל מתקן כלי קשת בשם אה בינג (Ābǐng).כשהגיעו אל סדנתו המאובקת, מצאו החוקרים גבר מזדקן, שערו הארוך אסוף לפקעת בסגנון דאואיסטי, והוא עיוור לחלוטין וחולה. בקשתם של החוקרים לשמוע את נגינתו נתקלה בסירוב מתנצל, והסבר כי לא נגע בכלי נגינה מזה שלוש שנים. לשאלה מדוע חדל לנגן ענה: "ערב אחד בעודי ספוג מים מסופה פתאומית, ריקשה חולפת הטיחה אותי לארץ, שברה את הלאוטה שלי, וניקבה את עור הנחש שעל האר-חו* שלי. באותו לילה ממש עכבר הגיח ואכל את שיער הסוס שבקשת האר חו.היו אלה אכן סימנים מבשרי רעות!, מאז לא העזתי להופיע שוב".

לאחר הפצרות רבות, והבטחה להשאיל לו כלי נגינה, נעתר לבסוף אה בינג לנגן בפני החוקרים, וזאת בתנאי שינתנו לו שלושה ימים להתאמן בנגינה קודם לביצוע.

לאחר שלושת הימים שהוקצו לו, פגשו החוקרים את אה בינג לשמוע ולהקליט את נגינתו. במסגרת הפגישות הוקלטו שלושה קטעים של נגינת ארחו (èrhú), ושלושה קטעי פיפה (pípá),לאוטה סינית. לרוע המזל בשלב זה אזלו סלילי ההקלטה, וההקלטות נאלצו להפסק.

החוקרים התרשמו מנגינתו של אה בינג עד כדי כך, שהציעו לו במהרה משרת הוראה בקונסרבטוריון המרכזי. למרבה הצער, אה בינג לא התאושש ממצבו הגופני  הירוד, ונפטר ברביעי בדצמבר, שנת 1950.

ההקלטות המעטות שבוצעו בשנת 1950, נכנסו לקנון המוסיקלי הלאומי בסין, והפכו את אה בינג לאחד הידועים והאהודים שבמלחינים הסינים של המאה ה- 20. סיפורו האישי של אה בינג, כמו גם האופן שבו התקבע מעמדו בסין העממית, שלוב עמוקות בהיסטוריה רבת התהפוכות של סין במאה ה- 20 , ובמאבקים האידאולוגים הקשורים בה.

תמונתו הידועה היחידה של אה בינג, נלקחה בתקופת הכיבוש היפני של וושי.
תמונתו הידועה היחידה של אה בינג, נלקחה בתקופת הכיבוש היפני של וושי.

.

"גלים גדולים שוטפים את החול" (dàlàngtáoshā ), הקלטה מקורית של אה בינג מנגן בפיפה:

.

יש לציין כי פרטים רבים בביוגרפיה המוקדמת של אה בינג נתונים תחת מחלוקת עיקשת, וקשים לאימות. המחלוקות קשורות לא רק לבירור הפרטים ההיסטורים המדוייקים לגבי חייו של אה בינג, אלא גם לנקודת המוצא האידיאולגית של הכותבים עליו, ועל כך בהמשך.

אה בינג, או בשמו הרשמי חואה יאן ג'ון (Huà Yànjūn), נולד בשנת 1893 בכפר בפאתי וושי. כבנו מחוץ לנישואין של כהן דאואיסטי, נשלח אה בינג לגדול אצל קרובי אביו, ללא ידיעה ברורה מי הוא מולידו. לבסוף נשלח חזרה למקדש בו שירת אביו, ושם החל את הכשרתו כנגן במספר כלים, בהם חליל הבמבוק (dízi), פיפה, וכמובן האר-חו. בעקבות הדמיון הגובר באופן חשוד בין הכהן והנער, החל אה בינג הצעיר להחשף לרחש השמועות וקריאות הגנאי  הקשורות בהיותו ממזר. גילוי זה, דרך הקנטות אנשי הקהילה, פצע את ליבו ,והותיר אותו מסוגר ומבודד, כאשר כלי הנגינה משמשים לו נחמה.

אה בינג נחשף מגיל צעיר לסגנונות מוזיקלים שונים, ממוזיקה דתית דאואיסטית, דרך אופרה עממית, ועד למארשים צבאיים בסגנון מערבי אשר חדרו לסין בשנותיה האחרונות של קיסרות שושלת צ'ינג ובתקופת הרפובליקה שבאה אחריה. סגנונות שונים אלו השתלבו זה בזה בנגינתו.

לאחר מות אביו, אליו היה קשור מאוד, החל אה בינג לפקוד בקביעות את בתי הזונות ומאורות האופיום המקומיות. התרומות הדלות שזרמו למקדש לא הספיקו למימון תחביביו החדשים, והוא החל למכור את תשמישי הקדושה של המקדש, ובהמשך את הנכסים שהותיר אביו לטיפולו. לבסוף, באחד מביקוריו הרבים בבתי הבושת לקה בעגבת, וזאת נתנה את אותותיה בראייתו, שהלכה והתדרדרה.

העוורון ההולך וגובר הקשה על אה בינג לתפקד בטקסים המורכבים במקדש, והקשו עליו אף יותר למצוא פרנסה.הוא התעוור לחלוטין עד גיל 35 ולבסוף מצא את מקומו בתחתית החברתית, כנגן רחוב.

המוזיקאי העיוור נהג לשוטט ברחובות וושי, ולאלתר קטעי נגינה המעורבים בסיפורי עם, חדשות ועניינים אקטואלים אחרים, תוך שהוא משנה את סגנון האלתור במטרה לרתק את מאזיניו ולעודדם להשיב לו כגמולו.

המאורעות ששטפו את סין במהלך שנות העשרים, השלושים והארבעים, היו כמעין שופע של חומרים לנגינתו של אה בינג. בתקופה זו נקרעה המדינה העצומה בין אילי המלחמה הרבים אשר נאבקו זה בזה, תוך שהם מביאים חורבן לאיזורים רבים. מלחמתה של המפלגה הרפובליקאית הסינית, הכח הדומיננטי בסין של אז, באילי המלחמה מחד, ובמפלגה הקומוניסטית המתעצמת מאידך, הוסיפה לאנרכיה ואם אין די בכך, נתווספה הפלישה היפנית לסין בשנות השלושים, ומעשי הזוועה שהביאה איתה,אשר נמשכו עד לסיום מלחה"ע השניה.

"האזנה לאורנים" (tīngsōng ),מאת אה בינג:

.

אין כמעט שרידים ממשיים מיצירתו של אה בינג בשנים אלו, אך עדויות שמיעה מספרות שידע כשש מאות מלודיות שונות בהן השתמש לנגינתו ואותן ליווה בשירה על נושאים שונים, למשל על נערה משרתת הנאנסת בידי בעלי האחוזה בה עבדה, על הפיכת מקדשו לאורווה בידי אנשי המפלגה הרפובליקאית, ועל אימת הפלישה היפנית.

יש לזכור שהביוגרפיות השונות של אה בינג החלו להכתב לאחר נצחון המפלגה הקומוניסטית, והקמת סין העממית. בהתאם לרוח התקופה, היתה חשיבות אידיאולגית בלתי מבוטלת לשאלת הרקע של יצרני התכנים התרבותיים, ונעשתה בחינה מדוקדקת של מי ראוי ומי לא ראוי להכנס לרפרטואר הלאומי.

לאור ההקלטות המעטות שנעשו ליצירתו של אה בינג, ומצד השני הענין הגובר בו לאחר פרסומן, הייתה חשיבות רבה לשאלת הרקע שלו ותכני יצירתו. מטעמי אלו, ניתן להבין מדוע הדימוי של נגן רחוב עממי השר על עוולות התקופה הקדם-קומוניסטית הועדף על פני זה של דאואיסט שיכור, מכור לאופיום וחובב זנות, ומקשה על בירור הפרטים המדויקים לגבי חייו.

ההקלטה המקורית של "ארצואן לאור הירח":

.

יצירתו הידועה ביותר של אה בינג והאהובה ביותר הינה זו המכונה "ארצואן לאור הירח " (二泉映月 èrquán yìng yuè), הקרויה על שם מעין מפורסם באיזור עיר מגוריו של אה בינג. כאשר נשאל על כך, ענה אה בינג כי אין מדובר ביצירה אותנטית שלו אלא במלודיה המבוססת על מנגינה דאואיסטית שהכיר. עם זאת הועלו טענות כי מדובר ביצירה מקורית של אה בינג, אשר מטעמיו שלו נמנע לקחת עליה קרדיט.

כך או כך, היצירה זכתה לפרשנויות שונות, הנובעות כאמור מנקודת המוצא של המתבונן. מיצירה המבטאת את חייו הקשים של האדם הפשוט בסין הפרה-קומוניסטית, ועד נקודת מבט רומנטית לאומנית המגלמת את יופיה של המולדת תחת שמי הירח, מבקר אחד אף התפייט וכתב, "קשה להבחין איזה חלק ביצירה מבטא את מי המעין, ואיזה את אור הירח".

אי הנוחות הקומוניסטית מן ההיסטוריה הבעיתית של אה בינג מיוצגת בטענה של מוסיקולוג אחר, שמצא קשר מלודי ישיר בין הלחן של "ארצואן" ליצירה עממית אחרת, הידועה כשיר בית זונות מובהק המשמש לפיתוי לקוחות פוטנציאלים.

הרעיון של להיט בתי בושת המנוגן קבל עם ועדה בפני הפרולטריון, היה גורם בוודאי לכל איש מפלגה מסור חוסר נוחות ספציפי למדי.

כך או כך, ועל אף הפרשנויות הסותרות שניתנו לה, יצירתו של אה בינג, "ארצואן" זכתה לבסוף להכנס לקנון הלאומי, תוך שהיא נודדת מקרן הרחוב המאובק, אל אולמות הקונצרטים החשובים במדינה , ומראשו אפוף האופיום של נגן עיוור וחולה, אל עמודי התווים של הנגנים המובילים בסין.

ביצוע תזמורתי של "ארצואן לאור הלבנה":

.

*אר-חו, (二胡 èrhú,,"כלי נגינה ברברי בעל שני מיתרים") בן למשפחה נרחבת של כינורות ברך, קרוביהם של הרבאב המזרח תיכוני והקמאנג'ה המרכז אסיאתי, אשר נעשה בהם שימוש נרחב בסין לפחות מזה אלף שנים. בדומה לשאר הכלים בני המשפחה בסין, הארחו מורכב מתיבת תהודה גלילית או מצולעת העשוייה עץ, עליה מתוח לרוב עור פיתון. אל תיבת התהודה מחובר צוואר הכלי, ה עשוי עץ אף הוא, ובסופו קבועים המפתחות. בהתאם לשמו, לאר-חו שני מיתרי מתכת, ובניהם קבועה הקשת, העשוייה במבוק ושיער סוס.

מבחינה היסטורית לא ניתן להפריז בחשיבות משפחת כלים זאת לגבי המוזיקה הסינית, והם מרכזיים בכל היבט שלה. מפינת הרחוב לחצרות האצולה, מבתי תה מאובקים ועד אולמות הקונצרטים בשנגחאי, ועד לשימוש באופרה ובקולנוע. אם זאת, עד ההתמקצעות בתחום המוזיקה סינית בשנות ה- 30 ולימוד מלווה בתיווי מערבי או אחר, רבים מן הנגנים הגיעו משדרות החברה הנמוכות, והלימוד נעשה על ידי שמיעה וחיקוי.

.

**דאואיזם:

מושג גג למגוון עצום של אמונות, פרקטיקות וגישות פילוסופיות, ואחת ממערכות האמונה העיקריות בסין.הדאו מתייחס היסטורית להוגה לאו דזה ולמשנתו, אך  כיום מדובר במידה רבה בפרקטיקות העוסקות בקוסמולוגיה, אלכימיה, רפואה וכדומה. אה בינג השתייך לקהילה דאואיסטית, הוכשר כנגן בטקסיה, וככל הנראה נותר דאואיסט עד יומו האחרון.

.

קטעי אר-חו נוספים:

"מירוץ סוסים" (赛马 sàimǎ) מאת הואנג חאי חואה (huáng hǎi huái)

.

The Hsu Nami ,הרכב פרוג אמריקאי, העושה שימוש באר-חו.

.