אור ודם.

 

קשה לקבוע בוודאות מתי אבני חן נסכו לראשונה קסם מיוחד בלב האדם ומתי נבט לו לראשונה ניצוץ של הכרה בערכו של הקו הדק שבין שקיפות וצבע. האם היה זה הגוון היחודי הזוהר מבעד לאבני השדה האפורות שהניע חמדנות גולמית וראשונית כל כך? ואולי ביכולתנו להאמין שהיה זה האור….

5cd223cbed016

מאז שטפו נהרות רבים אבנים רבות וטובות מקרבי ההרים ואלה לוקטו, נאספו, נכרו ונעקרו ועברו מיד ליד, מכורה לסוחר, ומקונה למוכר, ומצמית למושל, עד אשר עטרו נזרי נסיכים, מלכים וטוענים למלכות, אות וסמן לניצוץ התשוקה הקדמון שנורש מן האדם הראשון.

לאור יוקרה אדירה בתרבות האיראנית. מאז האציל האל הטוב אהורה מאזדה את ברכותיו על העולם, קבע את השמש במקומה, ושם מלכים למשול תחתיה, עוברים האור וסגולותיו כחוט שני זוהר בין אדם ובוראו, בין קיסר וצאצאיו ובין מורה לחסיד הראוי לכך.

לאבנים בוהקות, ובמיוחד בעלות גוון דם שהאור רובץ בקרבן מעמד של כבוד בתרבות הפרסית העתיקה. ואם באבנים אדומות עסקינן, אין אדומות כאבני בדחשאן.

מכרות קוה י לאל האגדיים של בדחשאן (איזור הררי המחולק כיום בין טגי'קיסטאן לאפגניסטאן) הם מקום שאגדות של אושר ועושר קורצו מהם. משקיפים על נהר הפאנג' השוצף הם תלויים במורד הצוקים כקן פרסים הקורץ ביצי דם. המכרות פעילים ככל הנראה מאז סביבות המאה השביעית לספירה ופיריהם האפלים היו לשם דבר במשך אלף שנים כמקור לאבן חן אדומה* בעלת איכות מעולה שמוזכרת בכתביהם של גאוגרפים ומטיפים, אנשי חצר ועוברי דרך.

“במחוז זה מוצאים את אבני האודם הקרויות "בלאס"**…ואנשים חוצבים מערות גדולות מתחת להר…האבנים נחצבות בשם המלך…אשר מוכרן רק כאשר יחפוץ, ובכך שומר את ערכן גבוה"

(מרקו פולו, סביב 1274)

מן היוקרתיות שבאבני העולם העתיק, אבני האודם של בדחשאן (הנחשבות לסוג של ספינל בגמולוגיה מודרנית) שמשו משאת נפש של אליטות ברחבי איראן והמזרח התיכון לאורך דורות ונאמר כי אודם בלאס שובץ בטבעת הזהב של המלכים הססאנים וכי היה בכוחו להגן על הכתר, על הממלכה ועל כל אשר תחת השמש.

Lal spınel badakhshan

4e205b24b4f35e11282770e9deaf36de1f110861

הכיבוש המוסלמי של איראן ומכרז אסיה שימר רבים מן המבנים והמסורות הקדם אסלאמיות אך העניק להם טעמי רקע חדשים. מעבר ליוקרה המתמשכת של אבני בדחשאן והתשוקה אליהן בקרב מלכים, סולטאנים וקסרים בין בגדד לבנגל, אבני הבלאס האדומות הפכו גם לנכס צאן ברזל של השירה הפרסית בה האל עצמו נחשב לאדון הצורפים הרוקם את פנינת הירח לרתמת השמש שזורת האודם, ובה גוון הדם של האבנים הטובות מתחרה בגרגרי הרימון, בטיפת היין ובשפתיו של מוזג יין עול ימים.

שפתיים, כרימון פצוע, או כותרת שושן סמוק.

לחיים כרימונים פורצים, או כשתי להבות צבעוני עשויי אודם"

(אנסארי, הראט, מאה 11)

115226871

יוקרת האבן והאש הבוערת שבקרבה המשיכו לרתק משוררים, קיסרים, בוזזים ושלושה שהם אחד, עד לעידן המודרני וכמה מן האבנים המפורסמות בעולם, בהן "אודם תימור", "אודם הנסיך השחור" ו"אודם השומרוני" שנאמר שעיטר את צוואר עגל הזהב של בני ישראל, הן כולן אבני בלאס שיתכן מאוד שמוצאן במכרות בדחשאן האגדיים.

אודם תימור, הנקרא על שם האמיר התורכו-מונגולי תימור י לנג הוא ככל הנראה אודם הבלאס הידוע ביותר בעולם. במשקל של 361 קראט, אבן החן הנערצת היא סמל בוער למשולש המסוכן שבין דם, תשוקה וכח ובמהלך קורותיה המדממים עבר מיד מלך למורד, סולטאן ופולש ונדדה בין סמרקנד לדלהי ובין אצפהאן לקנדהאר, טרם נעקרה בידי האנגלים מצוואר הקיסרות הסיקית המתפוררת ונקבעה אחר כבוד מפוקפק כאבן הראשה של הכתר הבריטי.

ULUG BEK

עם השנים הועם אורן של אבני הבלאס של מרכז אסיה ומכרות בדחשאן נשכחו וננטשו, עד אשר נתגלו מחדש בתקופה המודרנית. התבססות מכרות סרי לנקה, בורמה והעולם החדש, שינו את דפוסי הסחר והיוקרה התרבותית, כאשר אבנים אחרות ובראשן הקורונדום (תחמוצת אלומיניום),זאת הקרויה כיום אודם, ואשר לא נתפסה במקור כשונה מאבני הבלאס, תפסה בהדרגה את מקומן כמושלת בכתר אבני האור האדומות.

באופן אירוני היו אלה אבני הבלאס של בדחשאן שהורישו את תהילתן לאבני הקורונדום האוחזות כיום בכתר השוק העולמי, כאשר תשוקה חדשה לאור העתיק הניעה מסעות חיפוש אחר אבנים אדומות, והנציחה שוב ושוב את מעמדן ומקומן על התפר הדק שבין אור אלוהי לחמדנות ארצית, ובין התעלות מיסטית לשפיכות דמים.

115229221

בתמונות:

-"אודם תימור" רב המעללים כחלק מאוצר הכתר הבריטי.

-אודם חרוט בהקדשות תימוריות, מוע'וליות ואפגניות.

-בחארם V חבוש כתר זהב עטור אבני אודם.

-אבני ספינל (?), בדחשאן 2016.

-אודם אימפריאלי מוע'ולי חרוט, מאה 17.

-ספינל אדום גולמי.

הערות:

*למעשה ורוד עמוק, הנפוץ בקרב הספינלים של בדחשאן.

** ע"ש בלאקסיה-שם עתיק לאזור

 

2282c0cd659e1222ca3f736eecd49b92

רוח-ים. מסע הקשקול.

קוקוס ימי (Lodoicea maldivica), הוא מין דקל הצומח כיום במספר איים ספורים בקבוצת איי סיישל שבאוקיינוס ההודי. הצמח הוא דוגמא נדירה לענקות איים צמחית, כאשר אברי הצמח השונים מפגינים מימדים יוצאי דופן. בהתאם למסורת בקרב ענקי איים אחרים כגון הדודו ועוף המואה, הקוקוס הימי סובל מצמצום הסטורי בשטח מחייתו כתוצאה מניצול יתר של חלקיו ובמיוחד של זרעו הענק, אשר במשקל מירבי של כ30 קילוגרמים מהווה את הזרע הגדול בעולם הצומח.
06b6e5a2aa29ec23fe50287368cbbef2
Seychelles, Praslin, Vallee de Mai, Coco de Mer (Lodoicea maldivica), ripe fruit
זרעי הדקל המכונה גם קוקו דה מר, או קוקוס סיישל, בולטים בצורתם המיוחדת המזכירה אגן אנושי, ואלה הפכו מוקד לאגדות שונות, מקור לתרופות מסורתיות במזרח אסיה, ומושא לאיסוף מזה מאות שנים. איסוף היתר של הזרעים הדרושים זמן הבשלה ארוך ביותר, העמידו את אוכלוסית הבר של האגוז הימי בסכנת הכחדה, והיום יצוא האגוז מסיישל נמצא תחת פיקוח מחמיר.
למרות איכויותיו הארוטיות המוכחות, נראה כי אחד משימושיו ההיסטוריים הבולטים היה דווקא במסגרת צידו השני של הספקטרום החושני והוא האהבה הבוערת, הנצחית, המכלה, חסרת השניות, אל הרחום והחנון, בורא העולמין.
המסורת הסופית, אשר החלה כתנועות עצמאיות ושונות מעט בבגדד ובמרכז אסיה של המאה השמינית עברה שינוי מבני רחב היקף לאחר המאה השלוש עשרה ובמהלכה צצו ועלו שורת מורי דרך רוחנית. ממורים שונים אלו, שמקור רבים מהם באיראן ובמרכז אסיה התמיינו להן קבוצות אב וקבוצות ביניים, רבות כוכבים אשר בשמיים, ואלה נבדלו מאלו בזכות היחוס, המקום והמנהג.
Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001
כפרקטיקה דתית, היתה הסגפנות הדתית חלק בלתי נפרד מן הדרך הסופית למן ימיה הראשונים, אך זאת הפכה עם הזמן למקובלת במיוחד, וקבוצות שונות, ובראשן הקלנדריה הפכוה לאידיאל של ממש, וזאת עשתה לה את קערת הנדבות, או "קשקול", לאחד מסמליו המובהקים ביותר של הדרוויש הנודד. באופן מעניין, חומר מקובל ביותר להתקנת קשקול עשוי כהלכה, הוא אותו קוקוס מגודל ורב רושם, האגוז הימי.
בעוד שרוב הדוגמאות הידועות לקשקול עשוי אגוז קוקוס ימי מגיעות מן המרחב האיראני, דוגמאות רבות אחרות מקורן בצפון הינדוסטאן שם נודע הקשקול בשם מקומי-"קמאנדאלו". הקשר בין הסופיות הפרסית למרחב ההודי נעוץ בקשרים פוליטיים והסטורים עבותים בין האזורים, אך גם בהיות תת היבשת משטח נחיתה נוח למסחר האזורי השוקק של האוקיינוס ההודי, בין השאר באגוזי סיישל.
השימוש בקשקול ככלי קיבול לנדבת בורא עולם וחסידיו החל ככל הנראה בימי הביניים המאוחרים, ודוגמאות מוקדמות לקערות שכאלו ידועות מן המאות השלוש עשרה והארבע עשרה, כאשר ייתכן ומקורו הרעיוני בקערות נדבה מקבילות מן העולם הוודי והבודהיסטי. לאחר ניקוי ראשוני של הזרע מקליפתו הסיבית, כנראה עוד באיי מכורתו, היו חוצים את הקוקוס ותכולתו הייתה נאכלת או מיובשת לשם ייצוא ואת חלקו החיצוני היו ממרקים מעטרים או חורטים בכתובות קליגרפיות מסוגננות.

Kashkul-or-Beggars-Bowl-19th-Iran

Lot2527_1
כהיבט חומרי של התרבות הסופית, הקשקול הוא סימן זיהוי מוכר של הדרוויש היחפן המחזר על הפתחים והשימוש בו כלל קבלת מזון, נדבה כספית ואף ככלי קיבול לשתיה. לעיתים שימש הקשקול גם לאיסוף מי ורדים לשם לחלוח הקהל בברכתם הריחנית.
כחפץ סמלי, ביטא הקשקול את תוכו הריק של החסיד הסופי המסור לדרכי האבק, את הדרך הסופית המכילה את העולם כולו, ואת סמכותו הנוקשה של ראש המסדר.
בעוד שקשקולים רבים,הן עממיים והן ברמת גימור עליונה היו עשויים כאמור מאגוזים ממורקים או מגולפים לעייפה בעיטורים צמחיים וקליגרפים, ידועות גם דוגמאות עשויות נחושת או כסף רקוע ומוזהב, המחקות את צורתו האגוזית של הקשקול, או מעוצבות בצורת סירה בעלת ראש דרקון, ופריטים טובים במיוחד רוקעו בתקופה הצפווית שבאופן אירוני מסמלת את מעברה של מערב איראן לאמונה השיעית ואת הטמעתם של המסדרים הסופים המקומיים למסגרת הדתית החדשה.
השימוש בקשקול ובתרבות העוני הרוחני שנקשר בה נמשך באיראן, מרכז אסיה וצפון הינדוסטאן עד התקופה המודרנית, בה הפך הקשקול בהדרגה לסמל לרקבון מוסרי ובטלנות מנוונת ונרמז אף שהקשקול טמן בקרבו לא אדיקות וחיפוש אחר הנשגב אלא בעיקר זימה, חשיש ואופיום.
Antoin_Sevruguin_2_darvish
המתקפה על הקשקול ושאר סמלים של סופיות לא מהוגנת היוו חלק מתהליכי שינוי עמוקים בחברות האסלאם של ראשית התקופה המודרנית במסגרתם ניסו אליטות מקומיות לטהר את הדת ומוסדותיה ממה שתפסו כאמור כניוון חברתי וגורם מרכזי בפיגור של עולם האסלאם בפני חברות המערב המתועשות. הנחה שיש בה מן האמת, אך גם רמיזה לא מוכחת כי פרושים בטלנים מהווים איום על חברה מתוקנת, וכי קדמה תכנולוגית משמעה בהכרח התעלות מוסרית.
תהיה עמדתנו אשר תהיה ביחס לעליונות דת הקדמה על הקשקול, קשקולי האגוז הסופים מציגים בפנינו דוגמא יפה וחרוטה היטב לרשתות מקבילות של פרושים נודדים, מערכת מסחרית מורכבת בין הים ההודי לליבה של אסיה, ואת הרעיון שתחת הזמן הנכון והמורה הנכון, יכול גם אגוז להתעלות לגבהים רוחניים.

69957568_10157480342812368_5829356714821943296_oimages

בתמונות:
  • ארוטיקה בוטנית-קוקוס ימי (Lodoicea maldivica)
  • קשקול מעוטר, איראן הקאג'רית.
  • דרוויש בטל כאיום לסדר חברתי מהוגן
  • קשקול מקשגר- רקבון מוסרי?
  • מצלמות אבטחה של דת הקדמה
  • דקל קוקוס ימי בוגר ונושא פירות
  • קשקול מתכת מעוטר בדמות קוקוס ימי.

ממצרים לשושן: מעופו של הבז משיראז.

 

לא רבות ידוע על ימיו וחייו של רבנו, מוולננו שאהין משיראז.

כן ידוע לנו שכמו רבים וטובים מבני ארצו, יהודים, מוסלמים נוצרים וחסידי זרדושט חי הוא תחת כנפו האדירה של האילחאן אבו מוסא, מלך המונגולים ירום הודו, ועוד ידוע לנו שהיה כמעט בן זמנו של חאפט' וכי קיבל השכלה כללית בנוסף להשכלה הדתית של בני קהילת היהודים.

עוד ידוע כי כמשוררים אחרים בני ימיו התחנך היטב שאהין על ברכי השירה הפרסית האפית, ועל המסורת ההסטורית של מולדתו העתיקה, אך מלבד ביוגרפיות קצרות שהותירו יורשיו, וכי שמו שפירושו "בז" הוא כנראה כינוי לירי שבחר לעצמו, אך מלבד זאת כאמור אין אנו יודעים עליו כמעט דבר.

לא ברור מתי החלו לדבר יהודי המרחב האיראני לדבר פרסית, אך נראה כי הדבר נעשה עוד טרם הכיבוש הערבי של המאה השביעית, וקהילות הסחר היהודיות ברחבי מרכז אסיה אף אחראיות לכמה מן הכתבים המוקדמים ביותר הידועים לנו בשפה הפרסית החדשה, שצמחה מתוך ההכלאה בין תרבות איראן לכסות האסלאם.

56168036_10157088308862368_8752207063557341184_n

התקופה הסמאנית העניקה לאיראנים שפה חדשה לבטא בה מאווים עתיקים, ושבירת קירות הגן בידי המונגולים הכניסה רוחות פרצים רעננות ונשאו עמן זרעים חדשים לקישוט ערוגות הבוסתאן הפרסי. צריפת העולם האיראני באש הפלישות ממערב ומזרח הוכיחה שוב ושוב את איכויות הפניקס של תרבות איראן הצומחת מאפרה בכל פעם מחדש ומניבה פירות מתוקים ופרחים מעלי ניחוח.

אחד מפירות נפלאים אלו היא אומנות המיניאטורה הפרסית. צאצא לא קדוש של הפלישות המונגוליות, הציור הפרסי ספח אל עמודיו הצחורים תמות איסלאמיות, צבעים הודים ואפוסים פרסיים עתיקים תוך שהוא מנסחם בשפה חזותית סינית, ערבתית, הלנית ואיראנית מקומית.

המסורת שנבטה בחצרות האילחאנים המונגולים תחת שרביטם של אנשי עט ומכחול מרחבי אסיה הכתה שורש בסדנאות המלכות של מרכז אסיה, הולידה יצירות מופת בהראט התימורית, הגיעה להבשלה מלאה תחת האגרוף הצפווי ושלחה את נצריה לחצרות הסולטאנים בדלהי ובאסטנבול. השאהאנמה של פרדוסי, היצירה החשובה בעולם דובר הפרסית הפכה לא רק מושא לביטוי אומנותי אלא גם מתיחת השמיים האיראנים מעל למסגרת רחבה אשר כללה את מחציתה של אסיה, אלא גם ביטוי ללגיטמציה שלטונית על האדמה שתחתם.

56255625_10157088309347368_6083523254377512960_n

כובד המשקל האפי של התרבות האיראנית לא חלחל לנפשם של בני דת מחמד בלבד אלא גם ליושביה העתיקים, היהודים. ביושבו תחת השמיים האיראנים, ניסח מורנו שאהין שיראזי את מסורת עמו בצבעים מקומיים. ספרות ה"תפסיר" היהודית-פרסית, אשר נתנה מקום לפירוש, פיתוח והרחבה של המסורת היהודית בוטאה בניב מקומי והלבישה מסורת עתיקה עתיקה במלבושים של משי מזרחי.

שני חיבוריו הידועים ביותר של שאהין, ה"מוסא-נאמה", וה"ארדשיר-נאמה", נתנו ביטוי מלא לזהותה של קהילה יהודית-איראנית, תוך ניסוח סיפורי המסד של הקהילה, הלו הם מגילת אסתר, וסיפור יציאת מצריים, בכלים שהם יהודיים בנפשם ופרסים בגופם.

ב"ארדשיר נאמה"- שאהין, היהודי משיראז, שהקדיש את החיבור כמקובל לחאן המונגולי, שוזר יחדיו את סיפור מלכי וגיבורי איראן וטוראן, בהם זאל, רוסתאם אפרסיאב ואחרים בחוזרו על התמות העיקריות אותן התווה זקן עדת הסופרים, פירדוסי. עץ היוחסין הענף משמש ככנה עליה מרכיב שאהין את סיפור המלכה אסתר, כאשר סיפור האהבה שלה עם מלך פרס, כאן- ארדשיר, שזור בתמות האהובות של אהבה, אבדן, עלילות ציד וספורט וגורל מעיק הנפוץ כל כך בכתיבה האפית הפרסית.

מן הזיווג הקדוש בין זרע פרס לרחם היהודי החם נולד המלך כורש הגדול אשר ימלא כידוע את מצוותה המשוערת של אמו, והקים ליהודים מקדש מעט בהר המוריה שבשולי העולם האיראני.

במוסא נאמה המוקדם יותר פורס שאהין את סיפורו של משה על ממדים אפים פרסיים ומספר על מאבקו ההרואי של גיבור על מיתי הנלחם באויבי עמו, בהם זאב אדיר, דרקון ענק ורושף ואף באריה שחור, במידה שנדמה כי כמעט בודאות נתפרה על גופו הענק של רוסתם, החשוב שבגיבורי איראן.

החיבורים האפים של יהודי איראן, כמו גם יצירות האומנות המרהיבות בהן הן נוצקו, מתארות עולם מורכב ורב רבדים מאשר הדיכוטומיה המקובלת של יחסי יהודים-גויים בארצות האסלאם, ומעלים בחלל הבוסתאן הפרסי מנעד מגוון של צבעים הנע ומגשר בין מצרים לשושן, בין איראן לטוראן ובין ירושלים לטהרן.

בתמונות:

פיסת כתב יד בפרסית-יהודית. מן הכתבים המוקדמים בניב של פרסית חדשה. דנדן אויליק, שינג'ינאג, מערב סין.

יצירות מופת מאומנות האיור הפרסית, כולל שאהנאמה טהמספ מהתקופה הצפווית, הנביא מחמד רעול הפנים במסע מיראג' למכה.

איורים מן המוסא-נאמה ועלילות הנביא משה (רעול פנים), וכן מן הארדשיר נאמה.

התורכים של כת הצבעוני

מגוונים הם פרחי הגן שעטרו את בוסתנאות האסלאם, אך מעל לכל הורדים מעלי הניחוח, היקינתון בבוהק הספיר שבו והנרקיס המשכר, עמד אחד, עניו ושפל שפתות.

הצבעוני.

בתצורת הבר הפראית שממנה באו היו ידועים פרחי הצבעוני לנוודים התורכים ממכורתם שבמרכז אסיה. ועד ימינו מעטרים מינים רבים בשלל צבעיהם את מרעות האביב של הטיאן שאן, הפמיר והינדו קוש. אין וודאות גמורה בנוגע לאימתי הפכו הצבעונים לציר יסוד בגינון תרבויות אסיה המערבית, אך נראה שכבר בשחר התקופה האסלאמית של מרכז אסיה פרחו בגני חורסאן ומערב איראן מרבדי צבעונים שלוקטו מן הבר, ואזכורם בשירתם של גדולי השיר הפרסית כסעדי, כיאם, רומי ואחרים מצביע על חיבה רבה לטיפות הארגמן והזהב שהפגינו צבעונים מוקדמים אלו.

Tulipa schrenckii
Tulipa schrenckii -צבעוני בר בערבות קזחסטאן

צבאות התורכים הסלג'וקים, אשר הגרו לערבות אנטוליה הברוכות על מקנם, אהלם וטפם הביאו את פקעות הצבעוני האהוב ממכורתם, ואלה נשתלו בגני מולדתם החדשה, אך גם נזרעו בגילופי ארמון ,אריחי קיר ומצבות בערים התורכיות המוקדמות. עדות להגירה אתנית ובוטנית זאת ממרכז אסיה ניכרת בשכיחותם של מיני צבעוני פליטי תרבות ממוצא מרכז אסייאתי שנוספו לכשבעת מיני הבר המקוריים של אנאטוליה.

כיבושה של קונסטנטינופול (1453) בידי צבאותיו של מחמט הכובש לבית עות'מן, הביאו גם לכיבושה הסופי של עיר הנצח בידי פרחי הצבעוני, ואלה מיהרו לטפס ולעטר את אריחי המסגדים הצומחים בה, את שולי כתבי היד שהזהיבו בספריותיה ואת משעולי הגן המתפשטים בחצרות האבן הנסתרות.

Ottoman satin kaftan, belonging to sultan Suleyman II (1687-1691)
קאפטן-בגד עות'מני ממוצא מרכז אסיאתי ועליו דוגמת צבעונים

Tulip2-compressed

גני האסלאם היו מאז ומעולם סמל ומרמז לניחוחות העולם שמעבר, נדוניה אשר נורשה להם מן התרבות הפרסית הקדומה על מפלטי העדן מוקפי החומה ומפולגי המים שהקימה, והגן האיסלאמי הקלאסי על עצי הדולב הצדיקים שבו, הברושים ישרי הדרך והגאומטריה הסדורה שבבסיסו, היוו ביטוי סמלי ואסתטי לסדר האלוהי השזור בכל. ערוגות הפרחים הסדורות שריבדו את משעוליו ובשמו את אוויר הגן היו חלק בלתי נפרד מחזות הגן בתרבות המוסלמית של מערב אסיה, וכאמור, בין היסמין, היקינטון, הנרקיס ואף הורד האהוב, מקומו של הצבעוני הצנוע היה מרכזי להפליא.

כסמל ורמז לאלוהי, שמו התורכו-פרסי של הצבעוני (לאלה, لاله), מרמז על שמו של המוחלט בשיכול אותיות, בעוד שראשה השמוט של התפרחת בשיא עונתה, כקדה בצניעות אל מול הבורא, היוותה תזכורת בוערת לשפלות האדם בפני בוראו. בשל הסמליות הקדושה הקשורה בו והחן הרב שבין עליו, היה הצבעוני מושא אהוב למשוררים, ציירים, קליגרפים, מעטרי ספרים, צורפי אריחים ושאר אנשי אמת ואמנות, ואלה הפכו את כת הצבעוני לאחד מעמודי התווך של האסתטיקה העות'מנית.

c907459957e86fd17916adf8653b133b.jpg

למן המאה ה-16,התחרו בינהם גנני איסטנבול בטיפוח זני צבעוני חדשים, במירוץ חימוש בוטני של צורה וצבע, כה עזה היתה התחרות ורווית יצרים להפיק את הצבעוני המושלם, עד כי נפוצו סיפורים על מסכות כואבות של גניבה, בגידה ואף רצח בהרעלה על מנת להשיג פקעת נדירה או להביך מטפח צבעונים יריב למקצוע. בתקופה זאת דובר על אלפי זנים גנניים של צבעונים, אשר נשאו על שפתותיהם שמות ציוריים כגון "אדום קטן", שפם צהוב, ואף "חנית הרימון" ו"מקור האור". למרבה הצער, זנים הסטוריים אלו אבדו לנו כיום כמעט לחלוטין.

בניגוד ליורשיהם לטירוף הצבעונים שבהולנד, ההעדפה העות'מנית היתה לרוב לתפרחות דמויות שקד אדום וקטן, ולהן עלי כותרת צרים ודמויי להב. "צבעוני מחט" אלה, המשוייכים כיום למין Tulipa acuminate, לא מצאו חן רב בעיני האירופאים, שהעדיפו תפרחות תפוחות ורב גוניות. בנוסף לחוסר הבנתם הבסיסי לגבי אלגנטיות גננית מהי, טעו השגרירים הארופאים גם לגבי שמו של הצבעוני, ופירשו את הסברם של מארחיהם העות'מנים כי צורתו של הצבעוני היא כמראה כובע-תכריך תורכי, בתור ביטוי שמו של הפרח עצמו, וכינו אותו בהתאם טולבאנד (טורבאן, מפרסית: דלבאנד), או בהגייה גרמאנית שבורה: טולפ(אן).

וכך בא לעולם הטוליפ, אותו פרח גן צנוע קומה אך מרהיב בערוגותיו כצבאות תורכים בשערי וינה, אשר ניקד את דרכו מארצות מרכז אסיה לארצות השפלה בכתמי צבע, שירה ודם.

Tulipa acuminata

"צבעוני מחט"- Tulipa acuminate

ff3c7851f7ee3a725e61d8d596348f45
חברי גילדת הגננים נושאים צבעוני ענק מעיסת נייר בתהלוכה סולטאנית בהיפודרום של קונסטנטינופול.
ecea90abfd14444162a2bd6ed1195d59
דוגמת צבעוני על אריח "איזניק" עות'מני קלאסי.
26232580_10155923938287368_7570672466830255475_o
כוס תה דמויית צבעוני- יורשת תורכית מודרנית לתרבות הצבעונים העות'מנית.

istanbul-tulips.jpg

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

בין בית המרזח לבית התפילה: נתיב הקפה.

ره میخانه و مسجد کدام است              که هر دو بر من مسکین حرام است…

به میخانه امامی مست خفته است       نمی‌دانم که آن بت را چه نام است

مرا کعبه خرابات است امروز                 حریفم قاضی و ساقی امام است

برو عطار کو خود می‌شناسد                که سرور کیست سرگردان کدام است

 

איזו הדרך למסבאה ואיזו למסגד היא,

הרי שתיהן לי העלוב אסורות בלאו הכי,

…במסבאה האמאם שיכור ישן הוא,

ולכנות אליל זה בשמו לא אדע כי,

הנה נחרבה היום כעבתי שלי,

עמיתי הוא השופט, והמוזג אמאם הוא,

לך לך עטאר, כי רק ידע- הוא.

מי המוביל, ומי האובד הוא

(עטאר מנישאבור- נהרג. 1221)

מראשית דרכו בערי המסחר הצחיחות  אשר בחג'אז. הפגין האסלאם יחס עוין לחומרים משכרים, ובמיוחד לצריכת אלכוהול, שהיחס אליו שלילי עד כדי איסור מוחלט ברוב המקרים. מעבר לפרשנות השונה על ידי יודעי ספר שונים בתקופות ובדרגות שונות, נראה כי היחס לחומרים משני תודעה הוא ברוב המקרים, חשדני למדי.

צמח הקפה (.Coffea spp) הוא עץ שמקורו ברמות אפריקה המזרחית, אשר זרעיו, פולי הקפה, משמשים כיום כמשקה השני בתפוצתו בעולם. ייתכן ופולי הקפה בצורות עיבוד שונות היו בשימוש בקרב אוכלוסיות מקומיות ברמת אתיופיה, אך הממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגים לגבי צריכתו כמשקה, שנויים במחלוקת, ולא ברורים די צרכם.

Fig4_Coffea_arabicaFig4.JPG

לאוויר ההסטוריה צפו עלו וביעבעו פולי הקפה רק כאשר נשאו אל מעבר ל"שער הדמעות" הימי המפריד בין קרן אפריקה לדרום חצי האי ערב. לא ברור לנו כיצד ובאילו נסיבות הובאו פולי הקפה לראשונה בשווקי תימן, אך רבות העדויות המקנות אחריות ובכורה לאנשי המסדרים הצופים אשר עוד כרכרו הנה והנה בספר האסלאם של חופי אפריקה ומעבר להם, שם נחשפו לסגולתם המעוררת של פולי הקפה ולקחו מהם מלוא שרוול הצמר אל מעבר לים האדום.

שם בתימן בקרב המסדר הסופי השד'אלי, נקלטה ונבטה ככל הנראה תרבות הקפה המפותחת הראשונה, וככל הנראה גם מסורת הקליה שהפכה אותו למשקה מורכב הארומות הידוע לנו כיום. השם קפה, או קהווה בערבית, שימש במקור כשם לסוג של יין או משקה אלכוהולי אחר, אך דבק לבסוף בשיקוי השחור הריחני, וזה נמזג בקרב הסופים בלילותיהם הארוכים, למנוע שינה ונמנום ולעודד אדיקות בקרב הרופסים.

قهوة اليمن.jpg
טרסות קפה בתימן
afghanistansufismus
אוהבים קפה. צופים. (הבהרה: תמונה להמחשה, מדובר בצופים אפגנים שאינם אוהבים קפה, אלא תה)

החידוש שבמשקה החדש בעל הצבע השטני והטקסיות החשודה שנלוותה לצריכתו בקרב קבוצות אלו ואחרות, לא נמלט מעינהם של מיני עבדקנים ומשביתי שמחות מקצועיים ואלה גם אלה פנו אל הכרכים ואל עמיתיהם למקצוע לשם חריצת דינו של הקפה לחיוב או לביוב.              הפולמוס המחריף אף הביא לאיסור על שתית המשקה בעיר מכה בשנת 1511, וזה גובה בדעת חכמי דת ורפואה שפסקו כי המשקה משוקץ, ומעודד מרדנות בקרב הבאים בקרבתו.

למרות נסיונות האיסור,נותר הקפה מקובל גם בלב ארץ האסלאם הערבי ומסופר שנשתה אף במתחמי המסגדים של מכה ומדינה עצמן, וכי לא הייתה התוועדות או זיכר סופי בהם לא הועברו כוסות הקפה מיד ליד.

coffee_route_07_0
בית קפה ערבי, פלשתינה של ראשית המאה ה-20.

לאורך נתיבי החולות והסהר של החיג'אז נדדה תורת הקפה צפונה לשולי הים התיכון, וגם שם נזרעו הזרעים הקלויים בחצרות לב האורתודוכסיה, ואף מתחם אל-אזהר, מרכז הלימוד המכובד שבקהיר, נודע כמקום שהקפה לא נפקד ממנו.

הדרווישים של מצרים וחאלב פיתחו הלאה את מעלותיו הרוחניות והטקסיות של הקפה, וסיפורים מופלאים נשזרו בשמו. סופר כי הוגש לראשונה לנביא מחמד על ידי המלאך גבריאל, וכי המלך שלמה ריפא באמצעותו תושבי עיר שסבלו ממגיפה. המשקה השחור היכה איפה שורשים עמוקים בתרבות הערבית, אך לשיא תהילתו הגיע כנראה הקפה בסמטאותיה המעטירות של של איסטנבול.

הגעת הקפה מן העולם הערבי ללב האימפריה העות'מנית נישא על כנפי הכיבוש התורכי של אגן הים התיכון, וכבר למן אמצע המאה ה-16 החלו להנץ בתי קפה רבים ברחובות הבירה, כמו גם בערים אחרות ברחבי אנטוליה. כמוסד, אפשר לראשונה בית הקפה לגברי החברה המוסלמית מקום להתרועע בו עם שכמותם ואחרים, וזאת מחוץ למסגרות הקשיחות יותר של מקום העבודה, המסגד או מעמדים רשמיים אחרים.

מיניאטורה בת התקופה מייצגת כנראה את מכלול החוויה של בית קפה עות'מני עשוי כהלכה:

מרחב פתוח במרכזו כאשר בשוליו ישובים טיפוסים שונים ומשונים מכל הלכות החיים. שחקני שש בש לבושי משי זהוב מתחככים באנשי עט ודת. אלה יושבים כתף לכתף עם נגני קשת וזמרים, וצלילם של אלה נישא מעל גבי השיחה הערה המתנהל בין דרוויש צופי לחבריו על הבלי העולם וקטנותו. על הקירות ספלוני חרסינה סינית כעיטור, כחפץ טקסי, וככלי קיבול חיוני, ואלה מוגשים גם ללקוחות הכבדים ורבי היחש היושבים במעלה התמונה. לבסוף, בין קבוצה לקבוצה מכרכרים הנה והנה נערי בית הקפה שפניהם נאים, חתימת שפם לא מעטרת את שפתם ותפקידם לרצות את קהל הלקוחות בכל הדרוש להם, בגלוי ובנסתר.

OTTOMAN COFFE SHOP.jpg

דוגמא ארכיטיפית זו לבית קפה עות'מני מציגה מקום לגיטימי ומרובד מבחינה חברתית, אך בתקופות מסויימות, היה כאמור בית הקפה בעולם המוסלמי, גם באיראן הצפווית (מאות 16-18) והן בעות'מניה, מקום רב מתחים סמליים כמו גם ממשיים לחלוטין. תרבות הפנאי, אשר בכל תרבות מתוקנת היא מקור לצרות אמיתיות או מדומיינות לשליט, מהווה זאת פי כמה, כשמעורבים בה גברים*, צללים, וחומרים מעוררים, ובית הקפה היה, או נתפס, כתמהיל מסוכן ביותר, מוסרית ופוליטית כאחד. (*הנשים אגב, בילו במוסד מקביל מעט, החמאם)

"בתי הקפה (נחשבים כ)בתי טעיה. הקפה הוכרז כבלתי קביל על ידי קבצי הדין הגדולים, שהכריזו כי מה ששרוף, הוא טריפה (חראם) "

אך גם:

"בורסה מתגאה בשבעים וחמישה בתי קפה אותם פוקדים בניה המשכילים והמעודנים ביותר של העיר, כל בתי הקפה, ובפרט אלה שבקרבת המסגד הגדול, גדושים באלה השולטים באלף יכולות…הם נעשו ידועים רק מאז סגר הסולטאן מוראד הרביעי את אלה של איסטנבול"

(מתוך הכרוניקות של אווליה צ'לבי, המאה ה-17)

עליית תרבות הפנאי העות'מנית, וגילויה המובהק בעולם בית הקפה, הבקיעה לה מרחב ביניים שלישי שנאבק על מקומו במציאות של חלוקה כביכול מוחלטת בין עולם הלגיטימיות לעולם הצללים של החברה המוסלמית.

כך, במקום שתיווצר הפרדה חברתית וסמלית הרמטית בין עולם הדת למרחב בית הקפה, הם נשתלבו זה בזה והשלימו זה את זה. בניגוד למסבאות ובתי הראקי שהמונטין שרחש בהם היה שלילי תמיד, היה בית הקפה, במקומות בהם לא היווה כמובן מעוז פריצות בו בנוסף לכוסות מהבילות גם הוגשו תרעלות יותר חריפות כגון חשיש, אופיום והופעות פתיניות של נערים צ'רקסים ותורכמנים לבושים כנערות, מקום בו יכול לחוש בנוח גם אדם שאינו משולי החברה העירונית, ועל הדרך לחסות תחת אמרת מעילו גם את אלו שכן היו.

בסופו של יום הפך הקפה,למרות חבלי קליטתו, ריחו הפתייני והשפעתו העל טבעית על נפש האדם היגע, לבן בית בתרבות אשר לפחות על המפית מגלה חשדנות רבה כלפי החדש והשונה.  

בין בית המרזח לבית התפילה עוברת לה אולי דרך אמצע המחברת קצוות, ניגודים ואת אלה הבאים מקרוב ומרחוק. אלה שבדרכם מעלה, ואלה שיורדים מטה, דרך הקפה.

coffee istanbul
קפה מסטיקא- איסטנבול 2017

אריגים מכושפים וצלילים מקודשים.

אגדה סינית מספרת על אב ובתו שחיו לבדם בבית כפרי, ובבעלותם סוס.

יום אחד יצא האב למסע, והבת, אשר חשה געגוע עז לאביה, ביקשה מן הסוס לאתר את אביה ולהביאו חזרה הביתה. בתמורה הבטיחה הנערה לסוס כי תנשא לו. הסוס, מדורבן כהלכה בידי הבטחה זו, שעט לדרכו ותוך ימים מספר חזר והאב על גבו. העלמה נמלאה אושר, אך לאחר זמן קצר נראה ששכחה את הבטחתה לסוס. מאז אותו יום, חדל הסוס לאכול, והגיב בעצבנות לנוכחותה של הנערה. האב חקר את בתו ושאל האם אמרה לסוס דבר כלשהו שהסעיר אותו. הבת התוודתה בדמעות על הבטחתה. בתגובה הרג האב את הסוס בכדי להגן על בתו היחידה. בפעם הבאה שיצאה הנערה מביתה עלה הסוס המת מקברו ועטף אותה בפקעת עטויית קורים לבנים, אשר הבריקה ככסף לאור הירח המלא. לאחר מספר ימים נתבקעה הפקעת. וממנה עלה עץ רענן.

היה זה עץ התות הראשון.

עץ התות הלבן ( Morus alba) בוית בסין לפני כארבעת אלפים שנים. ותרבות גידולו קשורה הדוקות לתרבות גידול זחלי טוואי המשי (Bombyx mori) והפקת הטקסטיל מגלמיו, המכונה סריקולטורה ׁׁׁ(Sericulture).

Mulberry tree autumn

 

ייתכן וטכנולוגית הפקת המשי בסין החלה עוד בתקופה הנאוליטית בתחומה של תרבות יאנגשאו (Yǎngsháo) אשר התקיימה לאורך גדות הנהר הצהוב, שכן גלמי טוואי המשי נתגלו באתרים הקשורים בתרבות זו. ממצאים מן השנים האחרונות, הכוללים שאריות חלבון מסיבי משי עשויים אף לדחוף את תחילת תרבות המשי לסביב האלף השמיני לפני הספירה.

הפקת משי.
הפקת משי.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאורך הדורות הפך ייצור המשי לגורם כלכלי חשוב. בתקופת שושלת האן (206 BC – 220 AD) הוקמו סדנאות ממלכתיות לייצור האריג היקר, שהיווה גורם חשוב ביחסיה של סין עם העולם החיצון, בפרט כלפי הנוודים שמצפון, ובמיוחד קונפדרצית השיונג נו  (Xiōngnú) האימתנית וכן כלפי יורשותיה המאוחרות.  המשי שימש לסיפוק הצורך הנוודי במוצרי יוקרה כמטבע עובר לסוחר, וכאמצעי לשימור המבנה הפוליטי הפנימי של החברה הנוודית, אשר התבסס בין השאר על תזרים מתמשך של מוצרים אלו מהחברה יושבת הקבע שלצידה שכנו. (על מערכת יחסים זו ועל הסיבות לכשלונה יבוא פוסט נפרד)

על אף נסיונות הסינים לשמר את המונופול בו החזיקו, זלגה סביב המאה הראשונה לספירה תרבות ייצור המשי לנווה המדבר של ממלכת חוטאן, השוכנת על נתיב המסחר העובר מדרום למדבר טקלאמאקאן הנורא,(בשינג'יאנג של ימינו) כשלושת אלפי קילומטרים מערבית מבירת שושלת האן. התבססות תרבות המשי לא יכלה כמובן להרחש ללא יכולתו של עץ התות, מקור מזונם הבלעדי של טוואי המשי, להסתגל לתנאי גידול ואקלים מגוונים. כך נדד עץ התות הלבן לרוחבה של אירואסיה, דרך מרכז אסיה, איראן ועד למזרח התיכון ואירופה הדרומית.

תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.
תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עץ התות הוא עץ נשיר בינוני עד גדול, העשוי להגיע לגובה של כחמישה עשר מטרים, ולגיל מתקדם של עד כחמש מאות שנים.

בסוג Morus ישנם כעשרה עד חמישה עשר מינים הנוטים בקלות ליצירת  בני כלאיים. המינים העיקריים הם כאמור התות הלבן (Morus alba), התות השחור ( Morus nigra)  שמוצאו בקווקז ובהרי איראן שם הוא מכונה "תות המלך" (شاه توت), ואין הדבר מפתיע כאשר מתחשבים בטעמו. יש לציין כי מרבית עצי התות בארץ, ללא קשר לצבע הפרי, משתייכים למין תות לבן, מה שמסביר את טעמם הטפל למדי.אם זאת, בארץ ניתן למצוא זן של תות שחור המכונה תות "שאמי", כמו גם מין נוסף המכונה תות הימלאי, או פקיסתאני (Morus serrata), המצטיין בפירות ארוכים במיוחד.

תות לבן (Morus Alba)
תות לבן (Morus Alba)
תות שחור (Morus Nigra)
תות שחור (Morus Nigra)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבחינה גננית יכול לשמש התות כעץ מעולה להצללה, אם מתחשבים בגודלו הסופי, בהיותו נשיר, ובכתמי הצבע שיוצרים הפירות הבשלים. מבחינה זו קיימים גם זנים "בכותיים"  אשר יוצרים אפקט יפהפה ומתאימים לשימוש כחיפוי לסככות או כצמחי מוקד, ומהווים תחליף חסכוני לערבה הבוכיה הידועה בצריכת המים שלה, ההופך אותה לבלתי מתאימה לגידול באזורינו.

תות הימלאי (Morus serrata)
תות הימלאי (Morus serrata)
תות לבן "בכותי"
תות לבן "בכותי"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכונה נוספת המקנה לעץ התות חשיבות תרבותית ,הוא עצתו הטובה לעשיית כלי נגינה.

מבנה העצה של התות, הכולל תאי פרנכימה מאורכים( parenchyma -תאים המצויים בין השאר בשיפת העץ ומשמשים להולכת חומרי הזנה מומסים ולעיתים לאכסנתם) ,ומבנה נקבובי הנקרא "Semi-ring Porous", ומשמעו כי נקבוביות העצה משתנות מגדול לקטן כלפי חלקו החיצוני, הצעיר, של הגזע, אך ללא קו הפרדה מובחן לחלוטין. מבנה זה מקנה לעץ איכות אקוסטית ואופייני לסוגים נוספים של עצים המקובלים בבנית כלי נגינה ("Tonewood") כגון טקסוס, אדר (Maple sp.) ואחרים.

מבנה "Semi porus"
מבנה "Semi porous"
מבנה העצה של התות הלבן.
מבנה העצה של התות הלבן.

 

תכונה זו הפכה את עץ התות לחומר הגלם הנחשק ביותר בקרב בוני כלים, והדבר נכון לחרשי הכלים האויגורים שבמערב סין, דרך טג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן ועד הרי איראן, כורדיסתאן ואזרביג'אן ועד אנטוליה במערב.

משפחת הכלים המקובלת ביותר במרחב אדיר זה הן הלאוטות ארוכות הצוואר. ההסטוריה של כלים מסוג זה לוטה בערפל מסויים, אך נראה שהמשפחה התפתחה מכלי-אב קדמון באיזור אסיה המרכזית, ומשם התפשטה והתפתחה למנעד רחב של כלים השונים בצורתם, במספר מיתריהם, ובטכניקת הנגינה בהם, אך שמרו ברובם על צורה בסיסית אחידה.

לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור, רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
קומוז קיריגיזי
קומוז קיריגיזי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בין כלים אלו ניתן למנות את הקומוז (komuz) הקירגיזי, אשר שמר ככל הנראה על דמיון רב לכלי-האב הקדמון, את הטאר (Tar) האיראני, הכלי החשוב ביותר במוזיקה הפרסית הקלאסית, ואת משפחת הסאז התורכית-אנאטולית, הכוללת מגוון רחב ומבלבל טרמינולוגית של כלים, כאשר הידוע בהם הוא כמובן הבגלמה (Bağlama ), אשר הטובים בסוג זה מגולפים ידנית מחטיבה אחת של גזע תות. הדבר נכון גם לטאר הפרסי אותו הזכרנו, כאשר תיבת התהודה היחודית שלו העשוייה בצורת הסיפרה שמונה מגולפת משני חצאים של גזע התות, ולאחר מכן מכוסה בעור טלה. השילוב יוצר אפקט מוזיקלי מרשים בעוצמתו, ונותן לטאר את קולו הייחודי.

טאר פרסי
טאר פרסי

כלי נוסף אותו ניתן להזכיר הוא הטנבור,לאוטה קטנה יחסית אשר נמצאת בשימוש בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן בצפון מערב איראן ומוחזק ככלי קודש מרכזי בטקסיהם הדתיים. דתם של בני קהילות האהל-י-חאק היא אמונה סינקרטיסטית בעלת השפעות שיע'יות, אך היא גם מכילה אלמנטים הקרובים לזורואסטריות, ולפרקטיקות צופיות.

אנשי האמת
אהל י חק – אנשי האמת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

העץ המועדף לבניית גוף הטנבור הקדוש, הוא כמובן התות, כאשר חומר גלם המגיע מאיזור עלייה לרגל   מעצים את קדושת הכלי וצליליו. אחד מבוני הטנבור אוסטאד אסאדאוללה פרמאני, דור שביעי לחרשי טנבור מן העיירה גהוארה (Gahvāreh) אשר במחוז קרמאנשאה בצפון מערב איראן, מסביר כי" לעצת התות נקבוביות נשימה אשר נעדרות מעצים אחרים כגון אגוז המלך, ומקנים לו את איכותו הייחודית". איכות זו מתבטאת בהדהוד הרוטט המכונה "סוזנאק" (suznak) ומהווה אישור לשלמותו וקדושתו של הטנבור.

כדברי סיכום, התות החל את מערכת יחסיו עם המין האנושי על גדות הנהר הצהוב בסין הנאוליתית, מסין התפשטה תרבות גידולו אל מקום שקיעת השמש, ובדרכו מערבה השפיע התות על האופן בו אנו סוחרים, מחליפים רעיונות,מתלבשים, מפיקים וחווים צלילים מוזיקלים, דרך מה שיכונה בסופו של דבר על ידי המחקר והדמיון האירופאי בשם "דרכי המשי",  אשר הפכו לאחד מצינורות ההשפעה הבין תרבותית המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האירואסיאתית והעולמית כולה. וזוהי תרומתו של עץ התות הצנוע.

ארכיטקטורה: מצודות הנפש

که خانه ساختن آیین کاروانی نیستد

دل ای سلیم بر این کاروانسرا مبند

"הו לב תמים, בקארואנסרא זה אל תשים מבטחך,  באשר עשיית מעון אין הוא ממנהגם של נוודים"

                                                                                                                            (סעדי)

TiflisCamelCaravan7958

קרואנסראי ׁ (במקור: קארואנסרא  كاروانسرا)  הוא מונח בפרסית, המתייחס למתחם סגור, המשמש להלנת עוברי דרך, על פי רוב שיירות סוחרים או עולי רגל ומספק להם ולבהמותיהם הגנה מתלאות וסכנות הדרך.

במתחמים אלו זכו  השיירות  למחסה מפני שודדי דרכים ותנאי האקלים הקשים, ולעיתים גם לשרותים שונים כגון נפחיה, שירותי וטרינריה, בית מרחץ, ומסגד. מבנים אלו נבנו לאורך נתיבי הסחר והעלייה לרגל, מהרי הטיאן שאן במזרח ועד צפון אפריקה והבלקן במערב.

אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.
אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.

רשתות הקראונסראי, המוכרים במקומותינו בשם התורכי "חאן", התבססו על מבנים העשויים אבן, לבני בוץ, או לבנים שרופות, רבועים או מלבנים בצורתם. מבנים אלו היו בעלי קומה אחת או יותר,סגורים כלפי חוץ ומקיפים חצר פתוחה או מקורה. הקרואנסראי נבנו על פי רוב במרחקים קבועים של כשלושים קילומטרים בציר האורך, או פחות מכך בצירי גובה, ואפשרו את הבטחת תנועתם של סוחרים, עולי רגל ואחרים, ושמשו גם כסמלים של סמכות שלטונית וכתחנות מיסוי. המימון להקמת ותחזוקת המבנים הגיע לעיתים מפטרונים מקומיים, אך פעמים רבות מקורו היה בשלטון עצמו, ומבני קרוואנסראיי רבים באיראן, באנטוליה ובמקומות אחרים עוטרו בשערי איוואן מפוארים, אריחים מזוגגים בשלל צבעים וכתובות הקדשה, כראוי למבנים ממלכתיים.

Sultanhani Caravanserai סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.
Sultanhani Caravanserai
סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.

מקורותיו האדריכליים של הקרואנסראי ועליית הקרואנסראי כמוסד קשורים בהתפשטותה של האימפריה הערבית המוסלמית, על פני המזרח התיכון, אסיה התיכונה,וצפון אפריקה.

הכיבוש הערבי של צפון אפריקה, המזרח התיכון והמרחב האיראני של מרכז אסיה יצר מציאות של אזורי חיץ בין שטחי הכיבוש העיקריים והמרכזים התרבותיים העירוניים הקשורים בהם, כגון אלו שבסוריה הגדולה, מסופוטמיה ואיראן, לבין שטחי הספר שמעבר להם. איזורי ספר אלו, כגון ארצות המגרב וטראנסאוקסאניה, (המכונה במקורות האיסלאמים "מא ווראא אל נהר" –"עבר הנהר" וכולל את אוזבקיסתאן, טג'יקיסתאן, ודרום קזאחסתאן של ימינו) היוו יעד מושך ללוחמי קודש מוסלמים, ה"ע'אזי", אשר מצאו באיזור כר פורה למלחמת קודש בכופרים, כמו גם מקור עשיר לשלל שמקורו בביזה.

איזורי הספר של המזרח המוסלמי.
איזורי הספר של המזרח המוסלמי.

לוחמים אלו התגוררו במצודות צנועות אשר שימשו להם כמקום מפלט מן הקרבות שערכו, כעמדת שליטה ותצפית על המרחב, וכמקום לימוד וסיגוף רוחני. המצודות הללו אשר היו פזורות לאורך גבולות דאר אלאסלאם כונו ריבאט, (رباط‎), ומשם זה נגזר  שמה של שושלת המוראביטון ששלטה בצפון מערב אפריקה ובאנדלוסיה עד אמצע המאה ה-12, כמו גם שמה של בירת מרוקו המודרנית, היא רבאט. שמות אלו הם זכר להתפשטות הספר המוסלמי מחצי האי האיברי במערב ועד לגבולות סין במזרח.

tumblr_m85f0lIX9i1rxn2lko1_500

עם הזמן, הפכו מצודות הריבאט אבן שואבת לא רק ללוחמי קודש, אלא גם לצופים נודדים, וסוחרים. שתי קבוצות נוספות אלו ראו במרחבי הפרא אשר מחוץ לגבולות התרבות העירונית יעד נחשק לפעילות דתית ומסחרית כאחד, ובתורם תרמו אף הם להתפשטות האסלאם והתקבלותו בקרב העמים התורכיים אשר שכנו בערבה המשתרעת מאופק לאופק.

צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.
צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.

מצודות ריבאט אלו הפכו בסופו של דבר למודל הרעיוני על פיו נבנו הקרוואנסראי המאוחרים יותר. עם זאת, מבחינה אדריכלית ייתכן שמקור הסכמה הבסיסית של מבנים אלו, נמצא גם בתקופה הקדם איסלאמיות, כגון מבני דואר וביצורים סאסאנים, כמו גם במחנות הצבא הרומים (Castrum).

Deyr Gachin Caravansary שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.
Deyr Gachin Caravansary
שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.

spaceout

Castrum
סכמה בסיסית של קראונסראי.
סכמה בסיסית של קראונסראי.

את המבנים הראשונים בסגנון המוכר כיום ניתן לתארך לתקופת הקראח'אנידים (840–1212) והע'זנויים (962–1186), שתי שושלות תורכיות אשר שלטו באיזורי הספר של טראנסאוקסניה ואפגניסתאן. מהן עבר הסגנון לאימפריה הסלג'וקית האדירה ומשם נפוץ ברחבי איראן ואסיה המערבית- באנטוליה, בסוריה, ובמצרים.

Rabati Malik Caravanserai קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Rabati Malik Caravanserai
קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Ribat-i Sharaf סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Ribat-i Sharaf
סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Selim Caravanserai  ארמניה. 1332.
Selim Caravanserai
ארמניה. 1332.

את תקופות השיא של רשתות הקרואנסראי, לפחות בעולם המוסלמי המזרחי, ניתן למקם כאמור סביב תקופת שלטון האימפריה הסלג'וקית, ולאחר תקופת ההרס והדעיכה שנלוו לפלישות המונגוליות של המאה השלוש עשרה, החלה תקופת שיקום ששיאה בשושלת הצפאווית באיראן. בתקופת השושלת הצפווית הורחבה רשת הקרואנסראי, במיוחד בדרך ח'ראסאן, העוברת לאורכה של איראן הצפונית.

רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)
רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)

 באיזור א-שאם הדרומית, המכונה כיום ישראל, ניתן למצוא רשת קרוואנסראי מכובדת למדי המשתרעת על ציר צפון- דרום, כאשר רום נבנו בתקופה העות'ומנית, אך ישנם גם שרידי מבינים שמקורם מוקדם יותר, כגון בתקופה הממלוכית (מאות 13- 16), אחד הגדולים בחאנים הממלוכים הוא חאן אל תוג'אר, בגליל התחתון, היושב על דרך הדואר ההיסטורית- ה"בריד", אשר חיברה את בירת הסולטנות הממלוכית בקהיר, לבירה הצפונית, היא דמשק.

img_2649

ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19
ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19

בדמיון הספרותי נתפס הקרוואנסראי  (כשלא תואר כמקום מאובק ושורץ טיפוסים מפוקפקים ועלומי מוצא) כמקום מפלט ומקור לקרבה אנושית בארץ עקרה ושוממה, ובהשאלה, לחיפוש הנפש אחר מקום מפלט מקשיי החיים, זכר אולי לימים בהם שימשו מעוזי הריבאט הראשונים מקום מושב לצופים נודדים ולבושי בלויים אשר חיפשו את קרבת ריבונם בקצות הארץ הנושבת.

העאשיק (זמר נודד) העיוור וייסיל (Asik Veysel) אשר נולד באנטוליה העות'מנית של שלהי המאה ה19, דימה את החיים לחאן בעל שתי דלתות, ייתכן והתכוון לאופן שבו נסיבות חייו העגומות, אשר הביאו לעוורונו כתוצאה ממגפת אבעבועות שחורות, מות הוריו בצעירותו, ושליחתו לנדודים עם כלי הנגינה שלו, הבגלמה (bağlama), עוצבו באופן דטרמניסטי, ואולי התכוון לעובדה כי לחיים יש רק שתי ודאויות מוחלטות, פתח הכניסה, ודלת היציאה, הם הלידה והמוות.

עאשיק וייסיל.
עאשיק וייסיל.

Uzun ince bir yoldayım

Uzun ince bir yoldayim
Gidiyorum gündüz gece
Bilmiyorum ne haldeyim
Gidiyorum gündüz gece

Dünyaya geldiğim anda
Yürüdum ayni zamanda
Iki kapılı bir handa
Gidiyorum gündüz gece

Uykuda dahi yuruyom
Kalmaya sebeb ariyom
Gidenleri hep goruyom
Gidiyorum gündüz gece

Kirkdokuz yil bu yollarda
Ovada dağda cöllerde
Düşmüşüm gürbet ellerde
Gidiyorum gündüz gece

Saşar Veysel işbu hale
Gah ağlayan gahi güle
Yetişmek için menzile
Gidiyorum gündüz gece

I am on a long and narrow road 

On a long and narrow road
Walking all day and all night
Unaware of the condition I am in
Walking day and night

From the moment I was born
I started walking right away
In an inn with two gates
Walking day and night

Walking even in my sleep
Seeking a reason for staying
Eyeing those who are leaving
Walking day and night

Forty-nine years on these roads
On the plains, mountains, and deserts
Stuck in these foreign lands
Walking day and night

Veysel is bewildered to this situation
It makes him cry some, smile some
Trying to reach a destination
Walking day and night


להמשיך לקרוא ארכיטקטורה: מצודות הנפש

לוטוס מן המערב: הבודהיזם האיראני.

ביוגרפיה מוקדמת של הבודהא מספרת על צמד האחים טפשו, (Tapas­su) ובהאליקה (Bhallika), סוחרים במקצועם, אשר הגיעו להודו ממולדתם הצפונית אשר בבקטריה, הגישו מזון לבודהא מיד לאחר התעוררותו, והפכו לחסידיו הראשונים שאינם מן הנזורה. על פי המסופר היה זה בהאליקה, אשר הקים מנזר וסטופה בקרבת העיר בלח' באפגניסתאן של היום, הקרויה מאז על שמו.

האחים טפשו ובהליקה לפני בודהא סקיאמוני.
האחים טפשו ובהאליקה לפני בודהא סקיאמוני.

הגם אם יש ממש בסיפור זה, וגם אם מדובר בבדיה גמורה, הרי שמסורת זו, מן הבודהיזם המוקדם, מורה על כיוון ההתפשטות ההיסטורי של התורה הבודהיסטית מתת היבשת ההודית אל ליבה של אסיה.

העמים שחיו במרחבים העצומים של מרכז אסיה בתקופה זו, ברובם איראנים, היו בין הראשונים לקבל על עצמם את התורה הבודהיסטית עם תחילת התפשטותה.

המרחב האיראני נכון למאה הראשונה לספירה חרג בהרבה מתחומה של איראן המודרנית, וכלל את רוב שטחה של אסיה המרכזית. הגדרת מרחב זה נעשית בזכות התפוצה האתנית, הלשונית והתרבותית הרווחת באיזורים אלו, עד כניסת העמים התורכיים הנוודים לאיזור, והחלפתם את היסוד האיראני הקודם, תהליך שהגיע להבשלה לא לפני המאה האחת עשרה לספירה.

איראן הגדולה.
איראן הגדולה.

את העולם האיראני הקדום ניתן לחלק למספר איזורים. האיזור הראשון הוא מערב איראן, הכולל את הרפובליקה האיסלמית האיראנית של ימינו, והוא ערש השושלות הפרסיות הגדולות האח'מנית והסאסאנית. איזור זה נכלל גם בתחומי האימפריה הפרתית, אשר מוצאה במזרח העולם האיראני.

 האיזור השני הוא איזור בקטריה (Bactria), המשתרע בין הרי האינדו קוש בדרום לנהר האמו דריה (אוקסוס ,Oxus), והנכלל היום בשטחי הרפובליקות המרכז אסיאתיות של אוזבכיסתאן וטג'יקיסתאן. איזור זה היה מרכזי בתקופת הכיבוש ההלינסטי של מרכז אסיה, ולאחר מכן תחת האימפריה הקושאנית.

איזור שלישי הוא סוע'דיה (,soghdia איות מקובל: סוגדיה), אשר שכנה מצפון לבקטריה, בין נהרות האמו דריה לסיר דריה (יקסרטס Jaxartes) ונכללת ברובה באוזבכיסתאן של ימינו. איזורים אלו היו מרכזי מסחר חשובים ביותר על רשת הדרכים האירואסיאתית, ונקזו אליהם רשת מסועפת של מסחר, אשר הוותה כר פורה להעברה של ידע ורעיוניות.

האיזור הרביעי הוא אגן טארים (Tarim Basin), הנמצא כיום רובו ככולו בפרובינציה הסינית המודרנית של שינג'יאנג ( Xīnjiāng, (新疆  איזור זה מהווה את קצהו המזרחי של המרחב האיראני ההיסטורי, ואת קצה איזור תפוצתן של השפות האיראניות. בשל מיקומו על הנתיב הנוח ביותר למעבר בין מערב אירואסיה לסין גופא, היווה איזור זה בסיס חשוב לתנועת והתיישבות סוחרים בני עמים ותרבויות שונות, והפך למרכז בודהיסטי חשוב בין המאות השלישית לעשירית.

אף איזור אינו הומוגני תרבותית, ואין בנמצא "תרבות טהורה", ודבר זה נכון במיוחד לגבי אסיה המרכזית. בשל מיקומה היחודי והיותה נקודת ציר בין שלוש התרבויות הגדולות של אסיה – ההודית, הסינית, והפרסית – אפשר האיזור מגעים תרבותיים ארוכי טווח בין תרבויות אלו ותרבויות אחרות. מגעים אלו משתקפים בבליל יחסי הגומלין וההשפעות הלשוניות, האידיאולוגיות, הדתיות, האומנותיות, והאחרות אשר התרחשו במרחב, כאשר הפרדתן וזיהויין על פי מקורותיהן היא משימה קשה למדי, ולעיתים אף בלתי אפשרית.

במהלך המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים, התרחש תהליך אשר שינה את ההיסטוריה הבודהיסטית, ובעקבות כך את ההיסטוריה האסיאתית כולה. התורה הבודהיסטית, אשר עד כה היוותה חלק ממארג האמונות הפנים הודי, חרגה מגבולות הציוויליזציה ההודית, והפכה לדת עולמית.

ההתפתחות התאולוגית שאפשרה זאת, והרקע החברתי, הפוליטי, והכלכלי שחולל אותה, מורכבים למדי, אך שיא התהליך קשור בעלייתו של השליט אשוקה, קיסרה השלישי של האימפריה המאורית בהודו (322-185 לפנה"ס). אשוקה ידוע בקרבות העזים והאכזריים שניהל נגד מתנגדיו בטרם קיבל את התורה הבודהיסטית.

המלך אשוקה, טרם אימוצו את הדהרמה.
המלך אשוקה, טרם אימוצו את הדהרמה.

באחת מכתובותיו המלכותיות, מצהיר אשוקה כי שלח שליחים אל הקמבוג'ים, עם איראני, וכן אל היוונים. כתובות אשוקיות בארמית וביוונית אשר נמצאו בדרום אפגניסתאן, מגבות הצהרה זאת, ומוכיחות כי הבודהיזם הגיע לאיזור בסביבות המאה השלישית לפני הספירה.

החדירה הראשונית המוכחת אם כן, של התורה הבודהיסטית מחוץ לגבולותיה הגאוגרפים והתרבותיים של הודו, התרחשה בתקופת השושלת המאורית, כאשר כיוון ההתפשטות העיקרית היה האיזור הצפון מערבי, הידוע כגנדהרה. איזור גנדהרה, במובנו הרחב, הקיף את התחום שבין עמק במיאן באפגניסתאן של היום, בו שכנו כזכור פסלי הבודהא העצומים עד שנהרסו על ידי הטאליבן, לצפון מזרח פקיסתאן של ימינו.

            בתחילת המאה הראשונה לספירה, ביסס עצמו פלג של הסקיתים, עם איראני נוודי המכונה במקורות הסינים, יואה ג'י (月支, Yuèzhī), ככוח הדומיננטי באיזור. האימפריה שהקים, הידועה במחקר כממלכה הקושאנית, התפרשה מאגן טארים במזרח, דרך בקטריה וגנדהארה, ועמוק אל תוך שטחי צפון הודו. גישור זה בין המרחבים, ההודי והמרכז אסיאתי, אפשר מעבר חופשי של אוכלוסיות, סחורות ורעיונות ותרם להתפשטות התורה הבודהיסטית צפונה.

במידה רבה, שגשוגו של הבודהיזם באיזורים שונים במרכז אסיה היה תלוי באחד משני גורמים או בשילוב של שניהם, גורמים אלו, שגשוג מסחרי, ופטרונות ממלכתית, התקיימו שניהם בתחומי האימפריה הקושאנית.

לא ברור עד כמה היה נפוץ הבודהיזם בקרב האליטה הקושאנית, שכן נוודים לא ששים לישיבה ארוכה בשיכול רגליים, תוך פיתוח ריכוז חד נקודתי, ונראה כי גישתם לקהילה הבודהיסטית נבעה מהצורך ביצירת בסיס לגיטימציה רחב בקרב הקהילות השונות שהרכיבו את ממלכתם. עם זאת, ברור כי מבחינת פטרונות הם היוו גורם משפיע ביותר, ואפשרו את העמקת האחיזה הבודהיסטית באיזור מרכז אסיה, תוך שהם מממנים הקמת סטופות, מרכזי לימוד ומנזרים, שלעיתים אף נקראו על שם המלכים מעניקי הפטרונות.

כאמור, היקפה של האימפריה הקושאנית והתנאים בתוכה אפשרו את שגשוג המסחר בין חלקים שונים של היבשת האירואסיאתית, ואת תקופת השיא הראשונה של נתיבי המשי, ואלה חיברו בין סין במזרח, לאימפריה הרומית במערב, ולהודו בדרום. מרכז העצבים של רשת מסחרית זאת התקיים בבקטריה, לב ממלכת הקושאנים.

האימפריה הקושאנית. המאה הראשונה לספירה.
האימפריה הקושאנית. המאה הראשונה לספירה.

 המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה:

גנדהארה.

המרכזים הבודהיסטים בגנדהארה היו באופן טבעי הראשונים שהתפתחו מחוץ להודו גופא, כאשר ראשיתם תחת שלטון השושלת המאורית והממלכות ההלנסטיות , אך הגיעו לשיא התפתותם בתקופה הקושאנית, למן המאה הראשונה לספירה, שגשגו שם עד המאה השמינית, ואף מעבר, עד לעליית האסלאם, ופריחתו המוחדשת של ההינדואיזם. אמנם המרכזים המוקדמים שבהם מייצגים בודהיזם שהוא במידה רבה עודנו הודי, ואת גנדהארה ניתן לשייך לאיזור ההשפעה ההודי, אך האקלים התרבותי הייחודי לאיזור, השפיע על הבודהיזם המקומי, תוך שהוא סופג השפעות חיצוניות ומהווה חוליה בהתפתחות הבודהיזם המרכז אסיאתי.

בקטריה.

האיזור המכונה בקטריה, או תוכריסתן במקורות מסוימים, משתרע בין הרי ההינדו קוש, לנהר האמו-דריה (אוקסוס), והפך למרכז בודהיסטי משמעותי בתקופה הקושאנית. הקושאנים שלטו באיזור בין המאות הראשונה לשלישית לספירה, כאשר האיזור נכבש על ידי האימפריה הסאסאנית, ולאחר מכן, במאה החמישית, על ידי שבטים איראניים נודים שונים, המכונים הונים במקורות שונים. תושבי האזור המקוריים היו איראנים דוברי בקטרית, שפה איראנית-מזרחית, אשר החל מן המאה הראשונה לספירה נכתבה בכתב יווני.

הבודהיזם המשיך לפרוח בבקטריה גם לאחר העלמות הקושאנים, ותחת ההונים ההפטליטים, עם איראני נוסף, הוקמו מוסדות בודהיסטים נוספים, כגון זה אשר באג'ינה טפה (Ajina Tepe), ונחצבו פסלי הבודהא הגדולים של במיאן, הנזיר הסיני, ועולה הרגל הידוע, שואן זנג, מדווח בתקופה זו על עשרה מנזרים במרכז החשוב בטרמז, ובהם כאלף נזירים, וכן על כשלושת אלפים נזירים מהאיאנים בבלח', ושלוש מאות נזירים סרווסטיוודים בגאז.

הבודהיזם בבקטריה, כפי שהדבר נכון גם בשאר איזורי תפוצתו, לא היה מעולם הדת הבלעדית, עם זאת, הוא נהנה ככל הנראה מפופולאריות עממית רבה, והדבר משתקף למשל בתעודה בקטרית מן המאה השמינית. התעודה, שנכתבה בידי זורואסטרי, מציינת כי "לרוכש קרקע, שמורה הזכות להמירה במוהר לרכישת כלה, מקדש אש, ויהארה, דכמה ("מגדל שתיקה" זורואסטרי), או קרמטוריום".

מגדל שתיקה זורואסארי באיראן.
מגדל שתיקה זורואסטרי באיראן.

חשיבותה של בקטריה מבחינה בודהיסטית, מתבטאת בעיקר בהיותה מרכז חשוב להפצתו לעבר סוע'דיה ובמיוחד בקרב קהילת הסוחרים שיצאה ממנה, וכן לעבר אגן טארים ומזרחה ממנו, לסין.

במקורות הסיניים מצויינים נזירים ומתרגמים הנושאים את שם המשפחה ג'י, כאות למוצאם מן הממלכה הקושאנית, כגון לוקקשמה (支讖, Zhī Chèn, Lokakṣema) המתרגם הראשון של כתבים מהאיאנים לסינית, בן המאה השניה. לוקקשמה נולד אמנם בגנדהארה אך מוצאו היה ככל הנראה מבקטריה, ומיוחס לו תרגום של טקסטים מהאיאנים חשובים, כגון "סוטרת שלמות החכמה" (Prajñāpāramitā), וכן את ה Pratyutpanna sutra ובה האזכור המוקדם ביותר לבודהא אמטבהא, והארץ הטהורה.

פרתיה.

שאלת מידת החדירה המערבית של הבודהיזם נמצאת במידה רבה עדיין תחת ויכוח, שכן העדויות הארכאולוגיות וההיסטוריות הנוגעות למורשת הבודהיסטית במערב העולם האיראני מעטות למדי, כאשר עידנים של הרס טבעי ומכוון, וקשיי סקירה ארכאולוגית בחלק מן האיזורים, מקשים על מחקר מעמיק, ויוצרים חוסר בהירות לגבי מעמד הבודהיזם באיזור.

הפער המחקרי נובע מן העובדה שעד היום, לא נמצאו כל תרגומים פרתיים של כתבים בודהיסטים, ובסקרים ארכאולוגים לא נמצאו מרכזים בודהיסטים משמעותיים בתחום האימפריה הפרתית, ומצד שני, בכתבים הסיניים מופיעים אזכורים של פרתיה כבעלת מסורת בודהיסטית, וכן של נזירים ממוצא פרתי הפעילים בסין של המאות הראשונות לספירה. את הסתירה ניתן ליישב על ידי אחת משתי מסקנות,  הראשונה היא כי הנזירים הפרתיים רכשו את השכלתם הבודהיסטית מחוץ לגבולות האימפריה הפרתית, בבקטריה, בגנדהארה, או אף בהודו עצמה, ואפשרות חלופית היא כי בפרתיה התקיימה נוכחות משמעותית של מוסדות בודהיסטים, אשר לא נותר מהם זכר בעקבות הגישה האנטי בודהיסטית ברובה של השושלת הפרסית הסאסאנית, וכן של האסלאם שבא במקומה.

פרתיה מכונה במקורות הסיניים בשם אן שי (安世, Ān Shì), על בסיס שמה של משפחת המלוכה השלטת בה, הארשקים, ונזירים הנושאים את שם המשפחה אן מופיעים בכתבים בסינית החל מן המאה השנייה לספירה, כשהחשוב והידוע בהם, הוא אן שי גאו (安世高, Ānshì gāo).

מבית אצולה איראני למנזרי סין. אן שי גאו.
מבית אצולה איראני למנזרי סין. אן שי גאו.

שי גאו היה בן למשפחת אצולה פרתית, וייתכן שאף נצר למשפחת המלוכה הארשקית עצמה. בשנת 148 לספירה, הגיע גאו אל לואויאנג (Luòyáng, 洛阳 )בירת שושלת האן, שם ביסס מפעל תרגום ואסף סביבו חסידים רבים. בין כמאה ושבעים החיבורים שהיה אחראי לתרגומם ניתן למנות טקסטים העוסקים בדוקטרינה הבודהיסטית הבסיסית, אבהידהארמה, והדרכה מדיטטיבית. טקטסים רבים ניתן לשייך לאגאמות של הקאנון הסנסקריטי. אין בכתבים שתרגם כאלה הקשורים במהאיאנה. בנוסף, הקים שי גו בית ספר לתרגום, בו ישבו זה לצד זה נזירים פרתים, סוע'דים, סקיתים והודים, ועסקו בתרגום והתאמת טקסטים לסביבה הסינית.

אם כן, מעמדו של הבודהיזם בחלקו המערבי של העולם האיראני, נותר במידה רבה מעורפל.  מוצאו של אן שי גאו ממשפחת אצולה פרתית,עשוי לרמז על נוכחות בודהיסטית בקרבת האליטה הפרתית , וממצאים ארכאולוגים בודדים הכוללים ככל הנראה שרידי מנזרים וסטופות מאיזור דרום ומרכז תורכמניסתאן של היום, מרמזים על נוכחות בודהיסטית ממוסדת בפרתיה של המאות הראשונות לספירה. ייתכן וממצאים עתידיים יאפשרו בנית תמונה ברורה יותר של המורשת הבודהיסטית הפרתית.

אגן טארים.

אגן טארים, איזור רחב ידיים הכולל את מדבר טאקלאמקאן ונאות המדבר שבשוליו, היווה איזור מעבר חשוב, משלב מוקדם של הסחר האירואסייאתי, תוך שמעמד זה מאפשר צמיחת קהילות מבודדות הקשורות זו בזו במערכת רופפת של מסחר וקשרים פוליטיים ודתיים. ניתן לקבוע במידה רבה כי איזור אגן טארים הינו האיזור החשוב ביותר מבחינת ההיסטוריה של הבודהיזם האיראני, וטומן בחובו חשיבות מיוחדת להיסטוריה הבודהיסטית כולה, כאיזור מעבר ראשון במעלה של התורה הבודהיסטית, מהודו לסין ולמזרח אסיה כולה.

העיר החשובה בדרום טארים היה חוטאן, אשר מקור עושרה הגיע בין השאר ממסחר במשי וירקן אשר נכרה באיזור. אגדה מקומית קושרת את ייסוד העיר לקיסר אשוקה בעצמו, והדבר אינו מפתיע כאשר לוקחים בחשבון כי ההודים היוו את האוכלוסייה המשמעותית בחוטאן לאחר הסאקא האיראנים.

נזיר איראני (?) מימין. ציור קיר משינג'יאנג . סין.
נזיר איראני (?) מימין. ציור קיר משינג'יאנג . סין.

הגעת הבודהיזם לחוטאן מתוארכת על פי מקורות טיבטים לשנת 84 לפני הספירה, עם זאת , אגן טארים לא הפך למרכז בודהיסטי משמעותי עד המאה השניה לספירה, כאשר פעילות צבאית וחקלאית של שושלת האן, הביאה להגירת אוכלוסיה לאיזור,  במיוחד מכיוון האימפריה הקושאנית. טכנולוגיה חקלאית שהכניסו הסינים לאיזור אפשרה לנאות המדבר לכלכל אוכלוסיה גדולה פי כמה, אשר בתורה יכלה לכלכל מוסדות דתיים קבועים. התפתחות זו אפשרה לנזירים בודהיסטים להתיישב במקומות בהם רק חלפו בעבר בדרך לסין, תוך הקמת מנזרים, מקדשים, סטופות, ושאר מוסדות, לאורך נתיבי הסחר.

העיר החשובה בצפון האגן הייתה קוצ'ה (Kucha) , כאשר תקופת השיא ההיסטורי שלה התקיים בין המאות השישית לתשיעית, והיתה זו העיר המאוכלסת ביותר באגן טארים בעת זאת. העיר הייתה בעלת צביון קוסמופוליטי למדי, וכללה בעיקר קבוצות איראניות, תוכריות, והודיות.

שואן זנג,  מתאר את קוצ'ה כעיר עשירה ופוריה ביותר, הנהנית ממיקומה הנוח על דרכי שיירות המסחר. הוא מציין כי בעיר ובסביבותיה ישנם כמאה מנזרים המאכלסים יותר מחמשת אלפים נזירים המשתייכים לאסכולה הסרווסטיוודית, וכי הם נוהגים לקרוא את הכתבים הבודהיסטים בשפת המקור, כלומר סנסקריט.

בנה המפורסם ביותר של קוצ'ה הוא ככל הנראה קומראג'יווה ( Kumārajīva, 344-413 ), נזיר ומתרגם מן החשובים בבודהיזם הסיני המוקדם. אביו של קומראג'יווה היה ככל הנראה ברהמין מקשמיר  ואמו מקומית. בתחילה התחנך קומראג'יווה על ברכי האסכולה הסרווסטיוודית, אך בשלב מאוחר יותר בחייו נטה לעבר רעיונות מהאיאנים. מפעל תרגומיו לסינית כלל בין השאר את תרגומן של מבחר סוטרות שלמות החכמה, סוטרות היהלום והלוטוס, את שירת השורש של דרך האמצע מאת נגרג'ונה, וסוטרות מהאיאניות חשובות נוספות כגון סוטרת אמיטהבא, וסוטרת וימאלקריטי (Vimalakīrti Sūtra).

קומרג'יווה
קומראג'יווה

אגן טארים הוא אזור שחשיבותו מבחינת ההיסטוריה הבודהיסטית אינה מוטלת בפסק, איזור זה, ובמיוחד ערי המדינה קוצ'ה וחוטאן שימשו כמרכזי לימוד חשובים, תוך שהן נהנות מדרכי המסחר שעברו בשטחן. אגן טארים היה מקום מושבם של מלומדים ומתרגמים שהשפיעו רבות על הפצת הבודהיזם לסין, ועיצבו את דמותו. האגן הוא גם האיזור האחרון בו התקיים הבודהיזם בקרב עמים איראנים, עד שתהליכי התורכיפיקציה, וההתאסלמות הביאו להעלמותו הכמעט מוחלטת באיזור, עד המאה העשירית.

סוע'דיה.

            האזור אשר במובנו הצר משתרע בין האמו דאריה\אוקסוס בדרום ועד חלקו הדרומי של הסיר דריה בצפון, היה מקום מושבם של הסע'דים, עם איראני מזרחי, אשר קיים שרשרת של ערי מדינה אוטונומיות ושימש תפקיד מרכזי בסחר האירואסיאתי, במיוחד בחלקו המזרחי של נתיב הסחר, תפקיד שהגיע לשיאו במהלך המאות השישית עד השמינית. הבודהיזם הגיע לסוע'דיה ככל הנראה תחת שלטון האימפריה הקושאנית, בין המאות הראשונה לחמישית לספירה, שם כאופייני לאקלים הדתי תחת הקושאנים, מצא את מקומו לצד דתות איראניות, פולחן הלניסטי, ודתות הודיות נוספות כגון ג'איניזם וברהמניזם. הסוע'דים הותירו אחריהם עדות לתרבות חומרית מפותחת, ובעיקר יש לציין את ציורי הקיר המפוארים שעיטרו את בתי העשירים הסוע'דים.

ציור קיר סוע'די. פנג'יקנט (Panjikent). טג'יקיסתאן.
ציור קיר סוע'די. פנג'יקנט (Panjikent). טג'יקיסתאן.

הבודהיזם ככל הנראה מעולם לא היה פופולארי במיוחד בסוע'דיה. על פי הביוגרפיות של שואן זנג ,כאשר הגיע זה  לסמרקנד אשר בסוע'דיה, הוא מוצא שני מנזרים בודהיסטים נטושים, וכאשר חסידיו מנסים להתפלל באחד מהם, הם מותקפים בידי הזורואסטרים המקומיים.

עם זאת, ממקורות הכוללים ביוגרפיות של נזירים, כרוניקות מסע צליניות, וטקסטים בודהיסטים סוע'דים, נראה כי לבודהיזם היה מקום מרכזי בפזורה הסועד'ית, אותן מושבות סוחרים אשר התקיימו לאורך נתיבי המסחר מליבה של אסיה ועד סין במזרח.

סוע'דיה מכונה במקורות הסיניים קאנג צ'ו (k'ang chu) ,ולמרות שישנו ויכוח מחקרי לגבי זיהוי זה, נראה כי התיאור הגאוגרפי והפוליטי של מדינת הקאנג צ'ו, תואם למידע ההיסטורי על הסוע'דים, וזיהוי זה מקובל כיום על רוב החוקרים. עם הנחת יסוד זאת, ובהתחשב בתיעוד ההיסטורי של נזירים זרים בסין של התקופה הנדונה, הנושאים את השם קאנג, הרי שלבודהיסטים הסוע'דים תפקיד מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית באדמת סין.

העדות המוקדמת ביותר לפעילותם של הסוע'דים בסין מגיעה מן המאה החמישית, תחת שושלת ווי הצפונית(北魏朝, Běi Wèi Cháo, 386–535), ומכאן ואילך ישנם מקורות המעידים על נוכחותם של אלפי מתיישבים סוע'דים בעשרות מושבות, במיוחד בחלקה הצפון מערבי של סין, ובאגן טארים ונראה כי הרשויות המקומיות הפיקו מנוכחותם תועלת, כתוצאה ממסחר, עיבוד קרקעות וגביית מיסים.

נזירים בעלי שם המשפחה קאנג, המעידים על כך שמקורם בסוע'דיה, מופיעים בתעודות סיניות החל מן המאה השניה לספירה, כאשר רבות מן התעודות הללו הן ביוגרפיות, אשר מאפשרות לאמת את מוצאם של מושאי התיעוד.

            בין עשרות הנזירים ממוצא סוע'די אשר קיים לגביהם תיעוד, ניתן לציין את קאנג סנג חוי (康僧会Kāng Sēnghuì), אשר היה מחלוצי הפעילות הבודהיסטית בדרום סין של שושלת ווי. סנג חוי ככל הנראה נולד בוויאטנם בשנת 222, למשפחת סוחרים סוע'דית, הצטרף למנזר לאחר מות הוריו בעודו צעיר, ובשלב מאוחר עסק בתרגום. בין תרגומיו ניתן למצוא סיפורי אודאנה (Avadāna) ,ומיוחסות לו תרגומן של ארבע עשרה סוטרות בעשרים ותשעה כרכים. בנוסף נחשב סנג חוי למומחה בתחום השירה של המנונים בסנסקריט, וכן כתב הקדמה ל-Ānāpānasmṛti Sūtra  בה הוא מפרש ומסביר בבהירות כיצד להשקיט את התודעה. שיטת המדיטציה שלימד, אשר כללה ספירה מודעת של הנשימה, הפכה מקובלת מאוד בבודהיזם של דרום סין.

מומחה מדיטציה סוע'די. קאנג סנג חוי.
מומחה מדיטציה סוע'די. קאנג סנג חוי.

עם כן נזירים סוע'דים, או כאלה שמוצאם המשפחתי מסוע'דיה, שמשו גורם חשוב בהתבססות הבודהיזם הסיני, ובמיוחד זה הדרומי, תוך שהם תורמים רבות למכלול הטקסטים של הבודהיזם בסין, ובין השאר ספרות טכנית למדיטיציה, וטקסטים מהאיאנים, והיניאנים שונים.

ניתוח של הטקסטים שהובאו על ידי בודהיסטים סוע'דים ממרכז אסיה עצמה, מגלה כי אלה כללו בעיקר טקסטים מהאיאנים  ,וכן טקסטים הינייאנים, ברובם של אגאמות, שהיו נפוצים בסוע'דיה. בנוסף ניתן לציין טקסטים המשתייכים לספרות שלמות החכמה ,והוינאיה של הדהרמאמהגופטקה, טקטסים התואמים לסוטרות הנפוצות בבקטריה ואולי אף בפרתיה.

אסכולות בודהיסטיות במרכז אסיה.

לחקר האסכולות הבודהיסטיות הנפוצות במרחב האיראני על איזוריו השונים, ובתקופות השונות, יש חשיבות רבה מחד, ומאידך קשיים לא מעטים. כמה מנקודות החשיבות של חקר האסכולות הללו, נובע מכך שהן מהוות חוליה חשובה בהתפתחות המחשבה הבודהיסטית על זרמיה, ומהיותן גורם מעצב של התורה הבודהיסטית כפי שהועברה לטיבט, סין ומזרח אסיה כולה.

יחד עם זאת, בדומה לפרטים היסטוריים רבים הקשורים במורשת הבודהיסטית של מרכז אסיה, דעיכתו והעלמותו של הבודהיזם ממרחב זה, הביאה להרס הפרטים החומריים החיוניים להבנת התרבות הדתית הבודהיסטית באיזור. המקורות הזמינים לשם שחזור התמונה הם אף כאן, בעיקר הכתבים הסינים, כגון רשומות היסטוריות וחיבורי צליינים, וכן הכתבים הקאנונים הבודהיסטים בשפה הסינית. מקור מרכזי נוסף מגיע  מממצאים ארכאולוגים, כאשר במקרה זה, ישנה חשיבות עליונה לממצאים טקסטואלים.

מבחינה אקולוגית, האקלים השורר ברבים מחלקיה של אסיה הפנימית, הוא אקלים יבשתי קיצוני ומאופיין בחורפים קרים ביותר, ובקיצים חמים ויבשים. תנאים אלו איפשרו, למרבית המזל, את השרדותם של כתבים בודהיסטים עתיקים, אשר נכתבו על חומרים אורגניים, כגון עלי דקל, קליפות שדר (Betula sp. ), נייר, או קלף. כתבים אלו, אשר החלו להחשף על ידי חוקרים החל מראשית המאה העשרים, ונחשפים מדי פעם עד ימינו, שופכים מעט אור על מכלולי היצירה הבודהיסטית בהם נעשה שימוש גם באיזורים השונים של מרכז אסיה, בתקופות השונות. סקירת הממצאים הטקסטואלים, מן התקופה הקושאנית, שנשתמרו בעמק במיאן באפגניסתן, ומהווים את מכלול הכתבים הבודהיסטי העתיק ביותר בנמצא, מאפשרת לקבל מושג מה על דמותו של הבודהיזם המוקדם, ערב יציאתו מגבולות תת היבשת ההודית. הכתבים, העתיקים בשפה הודית שנמצאו עד כה, וכתובים על גבי עלי דקל בשפה הגנדהרית, בכתב חורשטי, או בברהמי, מאפשרים לשחזר, ולו חלקית את דמותן של הדוקטרינות הבודהיסטיות שהיו נפוצות באיזור.

מדיום לכתיבת סוטרות .קליפת שדר (Betula sp).
מדיום לכתיבת סוטרות .קליפת שדר (Betula sp).

בין הטקסטים שנמצאו בבמיאן ניתן לזהות חיבור אבהידרמי סרווסטיוודי, קטעי ווינאיה של המהאסמגיקה, קטעים נוספים סווגו כשייכים לSaṃyukta-āgama של הקאנון הסנסקריטי.

אוסף מרשים ביותר של טקטסים נמצא גם באיזור גילגיט (Gilgit) ,בפקיסתאן של ימינו, הכולל כתבים הרשומים על קליפת שדר, עלי דקל, ונייר, המתוארכים למאות השישית עד השביעית לספירה. במכלול זה נמצאו קטעים היניאנים ומהאיאנים כאחד. בין הכתבים ההיניאנים ניתם למנות קטעי ווינאיה, Ekottarikāgama של הקאנון הסנסקריטי, ואבהידרמהפיטקה של הקאנון המולאסרווסטיוודי. בין הקטעים המהיאנים ניתן להזכיר את סוטרות הלוטוס והיהלום, כמו גם קטעים השייכים לספרות שלמות החכמה.

מקטע של סוטרה על עלה דקל. גילגיט. פקיסתאן.
מקטע של סוטרה על עלה דקל. גילגיט. פקיסתאן.

עם כך, ממקורות אלו ומקורות נוספים, ניתן ללמוד כי בין האסכולות אשר היו מצויות בגנדהארה ובבקטריה הקושאנית, במאות הראשונות לספירה, ניתן למנות את המהאשמגיקה (Mahāsāṃghika), דהרמהגופטקה (Dharmaguptaka), וסרוושטיוודה, לקראת סוף התקופה הקושאנית, מופיעות גם עדויות לפעילות אסכולת השאמטיה (Sāṃmatiya). בהקשר התנועה המהיאנית, נראה שבתקופה זו קשה למצוא הפרדה ממשית בין אסכולות מהאיאניות להיניאניות, ולא נדיר היה שכתבים השייכים לאחת מן האסכולות הללו, קידמו רעיונות מהאיאנים, וגם בשלבים בהם ניתן למצוא הפרדה ממשית יותר בין הזרמים, הרי שחסידי שניהם חלקו פעמים רבות מנזרים, תוך חיים ולימוד משותף, ללא הפרדה מיוחדת.

אחת האסכולות המרכזיות אשר זכו לתפוצה רחבה במרכז אסיה, מפרתיה במערב, ועד אגן טארים במזרח, היא האסכולה הסרווסטיוודית. עדויות ראשונות לפעילותם באיזור מגיעות מכתובות הקדשה שהציבו שליטים מבני הסאקא האיראנים באיזור טקסילה בגנדהארה במהלך המאה הראשונה לפני הספירה .הכתובות מנציחות הענקת אדמות לשם כלכלת מנזרי מערות בהם שכנו נזירים סרווסטיוודים, וכן בניתה של סטופה , והענקת נכסים ותרומות למסדר. עדויות נוספות הנושאות את שם האסכולה מגיעות מכתובת הקדשה של השליט הקושאני קנישקה בפשאוור, שם בנה שתי סטופות גדולות, וממקומות נוספים ברחבי צפון הודו ומרכז אסיה, המעידים על תפוצתה הרחבה ועל חשיבותה.

 בהקשר המקומי המרכז אסיאתי, נראה כי חל פיצול דוקטרינאלי בין פלגים שונים של הסרווסטיוודה, כאשר פלג מרכזי אחד אשר מרכזו בקשמיר, נהנה מתמיכת בית המלוכה הקושאני, והפלג השני, אשר לו היתה נוכחות משמעותית בבקטריה וגנדהארה הציב עצמו כמתנגד לגישת הפלג הקשמירי, התנגדות המבוססת על מחלוקות פילוסופיות ואתיות שונות. עם דעיכת העצמה הקושאנית, נחלש הזרם הקשמירי, בעוד הזרם המתנגד לו, שינה את שמו למולאסרווסטידווה, והפך לזרם המרכזי באסכולה במהלך המאות השביעית עד התשיעית. יש לציין שחומרים שונים של שני זרמי סרווסטיוודה אלה, כמו גם של זרמים נוספים, כגון אלה הקשורים בהתנהגות נזירית וכן אגאמות, תורגמו לטיבטית, והשפיעו על התפתחות הבודהיזם ברמה הטיבטית.

גם מן הכרוניקות שהותירו אחריהם צלינים סינים, ניתן לקבל מושג כלשהו על תפוצת ופעילות האסכולות הבודהיסטיות השונות. הידוע שבצלינים אלו, שואן זנג, בן המאה ה7, בעוברו בבקטריה, מדווח כי בעיר טה-מי (טרמז), ישנם כתריסר מנזרים, המאוכלסים בכאלף נזירים.  הייצ'ו (Hyecho), נזיר קוראני אשר חלף באותו איזור מאה שנים לאחר מכן, מדווח כי "המלך, האצילים והעם, סוגדים כולם לשלושת אבני החן, ורבים מהמנזרים והנזירים הם חסידי האסכולה ההיניאנית".

הסטופה המשוחזרת בטרמז. אוזבכיסתאן.
הסטופה המשוחזרת בטרמז. אוזבכיסתאן.

מבחינת הפעילות המסיונרית של אסכולות בודהיסטיות שונות בסין, במאות הראשונות לספירה, נראה כי ניתן לחלק פעילות זאת לשלושה שלבים, בשלב הראשון היו מעורבים בעיקר נזירים בני אסכולת הדהרמהגופטקה, אחריהם לפעול בסין היו הסרווסטיוודים, ולבסוף המולאסרווסטיוודים, פעילות אסכולות אלו מגובה בממצאים טקסטואלים רבים בשפות כגון חוטאנית, סוע'דית ותוכרית, אשר נמצאו ברחבי מרכז אסיה.

תרבות מקומית:

בשל אופיו האוניברסלי, נוטה הבודהיזם להתאים עצמו לרגישויות התרבותיות המקומיות, באיזורים אליהם הוא הגיע. דוגמא לכך תהייה האופן בה נדרש הבודהיזם להתמודד עם חשיבות פולחן האבות בסין, והפתרונות התאולגיים שהציג לכך. בעולם האיראני, בו היה מקום מרכזי לפולחני הדתות האיראניות השונות, אשר להן ייסוד משותף בחלקו, עם הדת הוודית בהודו, הייתה חשיבות לפנים אותן הציג הבודהיזם לתושביה האיראנים של מרכז אסיה.

תחום אחד אליו היה על הבודהיזם לתת את דעתו בנוגע לאיראנים נגע לדקויות המשגה, למשל, השימוש במושג "דווה" (Deva) המקובל בתרבות ההודית כמייצג ישויות שמימיות חיוביות, מייצג בתרבות האיראנית דמויות שליליות,לרוב שדים. בשל כך המונח הוחלף בכתבים המיועדים לאיראנים, או שנכתבו על ידם, בכינויים( באגה Baga) , שפירושו "מפיץ הטוב", או יאזאטה (Yazata), שפירושו "הראוי לפולחן".

לדוגמא, בגרסה הארמית של כתובות אשוקיות מגנדהארה, הומר כינויו של אשוקה Devanampriya, שפרושו אהוב האלים, בכינוי אדון, המקביל למונח . Baga שימושים אלה, בכתובות האשוקיות בשפה הארמית, הלינגואה פרנקה האח'מנית, מראה קרוב לוודאי התחשבות בודהיסטית ברגישויות המקומיות האיראניות.

דוגמא נוספת להתחשבות זו, ניתן למצוא בהתייחסות הבודהיסטית למושג ה"טוב". למושג הטוב מקום מרכזי ביותר בחשיבה האיראנית ככלל, והזורואסטרית בפרט. הקוסמולוגיה והפולחן הזורואסטרי מדגישים את המאבק הדואלי הנצחי בין טוב לרע, ואת חשיבותה של הפצת הטוב, על חשבון הרע.

מאבק נצחי בין טוב לרע. זורואסטריות.
מאבק נצחי בין טוב לרע. זורואסטריות.

בהתאם לכך, ישנה בחירה מודעת בכתובות האשוקיות, בשימוש בקידומת Hu ,שפירושה טוב, בכמה מן המושגים המרכזיים המופיעים בהן. המילה המרכזית "דהרמה", למשל מוחלפת במילה האיראנית Hunistavan, שפירושה סדר טוב, והמילה הפרקריטית Susrusa, שפירושה ציות, מוחלפת במילה Hupatyasti, שפירושה צייתנות טובה. בנוסף, התרגום הארמי של כתובות גנדהארה, המתארות את פעולותיו של אשוקה, מציג אותן במפורש בתור פעולות שתפקידן הוא הפצת הטוב, והדברת הרע מן העולם. שימוש שכזה, שאינו הכרחי תמיד, בקידומת Hu, והדגשת הדברת הרוע, מצביעה קרוב לוודאי על התחשבות והכרות בודהיסטית של הנחות המוצא והרקע האיראני של תושבי גנדהארה והאיזורים שמצפון לה.

דוגמאות לשילוב נרחב של מושגים איראנים בטקסטים בודהסטים מגיע מהספרות החוטאנית, שנכתבה בין המאות השלישית לעשירית לספירה. ספרות זו אמנם מראה שימוש מתמשך ונרחב במינוחים הודיים, אך מראה בו זמנית שימוש במינוח איראני מקומי. גם כאן, בדומה לכתובות האשוקיות, נמנעים המחברים המקומיים משימשו במושג דווה, ומחליפים אותו במושג האיראני גיאסטה (Gyasta), המופיע גם באווסטות, כתבי הקודש הזורואסטרים, כיאזאטה.

ב"ספר זמבסטה" (Book of Zambasta ), יצירה לירית מקוצ'ה, מחליף המונח דאתה (Data) שמשמעו

, חוק (ונכנס לעברית כמילה דת, ולשפה האנגלית כמילה שפירושה מידע) את המונח דהרמה, ומופיע לבדו או בחלק מן המונחים בודהא-דאתו (Buddha-Datu), ודאתו-מהאיאנה הניתנים להשוואה למונחים המקבילים  Ahurra-Datu אהורא דאתו, המתייחס לאהורה מאזדה, האל האיראני, או זרטושטרא-דאתו, בכתבים הזורואסטרים.

אצל מחברים שונים, מתוארים פירות ההליכה בדרך הבודהיסטית כ"פארה" (Phara) , מונח מן הספרות האווסטית שמשמעו מזל או גורל טוב , ולאחר מכן התגלגל במושג הדתי-פוליטי הסאסאני "פר אזאדי" (Phar Azadi),חסד שמימי המוענק לשליט הצודק. בטקסטים נוספים מוחלף ההר הקדוש סומרו, מן הקוסמולוגיה ההודית-בודהיסטית, להר Tairya Haraysa, המופיע במרכז הקוסמולוגיה האווסטית האיראנית.

יחד עם קבלה בודהיסטית של היבטים שונים מן התרבות האיראנית, ידעו הבודהיסטים גם לבקר היבטים מסויימים בתרבות האיראנית אשר סתרו את ראיית עולמם. דוגמא לאלמנט תרבותי איראני אליו הגיבו הבודהיסטים בשלילה, הוא גילוי עריות. נישואין בין בני משפחה מיידיים (khvaetvadatha) היה חידוש שהונהג בקרב השליטים האח'מנים, אך מקורו ככל הנראה במזרח איראן והוא זכה לאישור ועידוד זורואסטרי, כמצווה דתית. ביקורת מפורשת על מנהג הנישואין בין אחים, או בין הורים לצאצאיהם מופיעה באבהידהרמה הסרווסטיוודית: "שבטי הברברים המכונים מגים, החיים בגבול המערבי…מקיימים יחסי מין עם אמם, אחותם הצעירה, אחותם הבכירה, כלתם, ללא עונש, והם רואים חלוקת עונג עם אדם אחר, טבעית כחלוקת פרי בשל מן העץ". כותבים נוספים כגון בהוויאויווקה ( Bhavyaviveka), ושואן זנג, מדווחים אף הם בשלילה על מנהגיהם המיניים החריגים של האיראנים.

בנוסף, מוטלת ביקורת על קרבנות מן החי, וכן על הנוהג הזורואסטרי להשמיד בעלי חיים המייצגים את עולם הרוע, ומכונים באופן כללי חרפשטרא ((Khrafstra. הריגת יצורים כגון נחשים, עקרבים, נמלים וצרעות, נחשבה בקרב האיראנים למביאת ברכה.

השאלה עד כמה השפיע המגע עם תרבויות חיצוניות, ובפרט המגע עם האיראנים של מרכז אסיה על התתפתחותו של הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד זו של התנועה המהאינאית, עודנה במידה מסויימת תחת וויכוח.  בכל הקשור לרבדיה השונים של התנועה המהאיאנית ומקורותיה, ישנו קושי רב לאתר במדוייק את מקורותיה ההיסטוריים והתאולוגיים, כאשר לא מן הנמנע שהם מגיעים מתוך תת היבשת ההודית כמו גם מאיזורים חיצוניים לה.

אחד האלמנטים המרכזיים בפיתוח המהאיאני, הוא דרך הבודהיסטווה, הייצור השואף להתעוררות, אשר דוחה את הגעתו שלו לנירוואנה, על מנת לסייע לכלל היצורים החשים להגיע אל היעד הנכסף. ייתכן כי שינוי מעמדו של הבודהא, כמו גם שינוי יעוד ואופי התרגול הבודהיסטי, נבע מהתפשטות הרעיונות הבודהיסטים לקהילות לא נזיריות, אשר תבעו מקום לעצמן בדרך הבודהיסטית, אך חוקרים מסויימים גורסים כי השינוי נבע מן הקהילה הנזירית עצמה.

פיתוח מהאיאני. הבודהיסטווה.
פיתוח מהאיאני. הבודהיסטווה.

בעבר הוצע כי התפתחות רעיונות מהאינאים מסויימים נבעה ממגע עם הדת והתרבות האיראנית, מן הצורך לנהל תעמולה בודהיסטית בקרב עמי מרכז אסיה, ואף מגע עם הנצרות.

על פי המקובל כיום, רעיון הבודהיסטווה, כמושא לפולחן, מקורו בעיקר  באלמנטים הודיים, ובין השאר ברעיון הדבקות (Bhakti) אשר גורס פולחן אישי ומסור של מושא הסגידה, וניתן לראות את שורשיו בתרבות הפולחנית ההודית.  כאידיאל מוסרי, ייתכן כי מקור רעיון הבודהיסטווה נבע כאמור מן הצרכים הפנימיים של הקהילה הנזירית, כמו גם מהשפעות חיצוניות הנובעות מן ההתפתחויות הסוציולוגיות של הבודהיזם.

עם זאת,  גם אם כיום מקובל לראות את ייסודות התנועה המהאינית בבודהיזם ההודי עצמו, ייתכן והיבטים מסויימים של ההתפתחות המהאיאנית, ובמיוחד האספקטים המיתולוגיים שלה, מקורם בהשפעות חיצוניות. אחד הביטויים הסבירים של השפעה חיצונית זאת, היא דמותו של הבודהיסטווה מטריאה, הבודהא העתידי, אשר הדרכתו תביא את ההולכים בדרכו לגאולה. לרעיון זה דמיון רב לדמותו של   Saoshyant ,מן האווסטה האיראנית, אשר יוביל את הטהורים לעולם בו מובס הרוע, והעולם יוכנס לעידן של חיי נצח ושלווה. רעיון סיומו של המהלך ההיסטורי והשלמות העתידית של המצב האנושי, תחת הנהגתה של דמות מופת אלוהית, מופיע גם בדתות המונותאיסטיות, וסביר שתחת השפעה איראנית על היהדות ושלוחותיה.

חוקרים שונים הציעו כי רעיון הארץ הטהורה, ובודהא אמיטבהא, מגיע אף הוא ממקורות איראנים, כאשר שניים מנציגיו של אמיטבהא, הבודהיסטוות Avalokiteśvara ו-Mahāsthāmaprāpta , הינם גלגולים של ישויות איראניות המייצגות אור, וחכמה אינסופית. על פי מחקרים אלו, עמים שמקורם באיזור החיץ ההודו- איראני ומעבר לו, הביאו לכניסת אלמנטים רעיוניים אל תוך הבודהיזם, עם התפשטותו צפונה. הוכחה אפשרית לכך, היא העדר ייצוג אומנותי או טקסטואלי משמעותי של מטריאה מחוץ לאיזורים האיראנים בתקופה הנדונה, וגם כשיש ביטויים לנוכחות מטראית באיזורים כגון שרי לנקה ודרום מזרח אסיה, הם מאוחרים יחסית.

ארץ האושר ( Sukhāvatī) ציור טיבטי מן המאה השמונה עשרה.
ארץ האושר ( Sukhāvatī)
ציור טיבטי מן המאה השמונה עשרה.

תרבות הבודהיסטית, בשל טבעה הקוסמופוליטי, לבשה ופשטה צורה בהתאם לאיזורים אליהם הגיעה, תוך התאמתה לצביון התרבותי המקומי, ולרגישויות המקומיות של חסידיה. רב גוניות זאת באה לידי ביטוי באומנות, באריכטקטורה, ובהיבטים הפולחניים המאפינים את התרבויות הבודהיסטיות המקומיות.

מן העדויות הטקסטואליות והארכאולוגיות, הבודהיזם האיראני פיתח אף הוא צביון מקומי, אשר נובע הן מהמסורות החיצוניות שהגיע עם הבודהיזם מהודו, והן מן האלמנטים המקומיים, צביון אשר בא לידי ביטוי בסגנון הבניה המקומי, ובאומנות. למרבה הצער, מגבלות המקורות, מקשה עלינו לבנות תמונה של חיי היום יום במרכז אסיה הבודהיסטית, ואנו נאלצים על פי רוב להסתפק בצורתה החיצונית של תרבות זו.

אדריכלות.

האדריכלות הבודהיסטית באה לידי ביטוי במספר מישורים, כאשר היא באה לשרת את הצרכים הפולחנים של חסידי הדהרמה, אנשי דת ומאמינים כאחד, כמו גם את צרכיה היומיומיים של קהילה נזירית.

מבחינה אדריכלית, סקירה של האתרים הארכאולוגים הרבים הפזורים במרכז אסיה, מפקיסתן ואפגניסתאן של ימינו, דרך הרפובליקות המרכז אסייאתיות השונות ועד לסינג'יאנג שבסין, מראה התפתחויות מסויימות ושינוי של אופי וצורת הבניה כפי שהיא באה לידי ביטוי בהודו, תוך התאמתה לסגנון ומסורות הבניה המקומיות באיזורים אלו.

היבט אחד של השינוי האדריכלי, בא לידי ביטוי באופן בנייתן של סטופות. הסטופות, אותם מבנים דמויי כיפה אשר יועדו לשם שמירת שרידים מקודשים של הבודהא, או דמויות חשובות אחרות, החלו את דרכן כמבנה בודהיסטי בהודו המאורית, כאשר מקורן בקברים מלכותיים ובאופן טיפוסי, הן בנויות ככיפה מעוגלת, הניצבת על בסיס מעוגל אף הוא.

בנוסף ,וכתוצאה מתפקידה הראשוני של הסטופה במקום משכנם של שרידים, היא שמשה גם כמרכז פולחני חשוב, כאשר היא משמשת אתר עלייה לרגל, ומהווה מוקד להקפות טקסיות, ופולחנים אחרים.כמו כן, באופן סימלי, מהווה הסטופה ייצוג קוסמולוגי של היקום, והפכה לאלמנט איקוני בודהיסטי.

מבחינה היסטורית, ניתן לראות התפתחות של הסטופה, מן העיצוב הבסיסי של מבנה מעוגל גדול מימדים, בהודו, לשלל צורות וגדלים במרחב המרכז אסייאתי. השינוי המובחן ביותר אשר ניתן להתייחס אליו, הוא המעבר מסטופה בעלת בסיס מעוגל, למבנים בעלי בסיס מרובע, חד מפלסי, או יותר, התפתחות שניתן למקמה בגנדהארה של המאה השישית לספירה. דפוס אדריכלי זה התפשט לאורך דרכי המשי במרכז אסיה המזרחית והמערבית, וככל הנראה גם השפיע על עיצוב הסטופה כפי שהיא באה לידי ביטוי בבודהיזם הטיבטי.

סטופה בעלת בסיס מרובע. קשגר, שינגי'אנג. סין.
סטופה בעלת בסיס מרובע. קשגר, שינגי'אנג. סין.

מקור אפשרי לעיצוב האדריכלי המרובע ניתן למצוא באדריכלות האיראנית, ובמיוחד בזו הסאסאנית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבניה מונומנטלית, דתית או שלטונית, בארמונות, ובמקדשי אש זורואסטרים.

השימוש באלמנטים איראנים בעיצובם של מכלולים בודהיסטים במרכז אסיה, בא לידי ביטוי לא רק בסטופות אלא גם באופן בנייתם של המנזרים עצמם. שימוש נרחב באלמנט האיראני המכונה איוואן (Eyvān), בית שער מלבני בעל קשת הפתוח בחזיתו , ושילובו במעברים מקורים המתאחדים בכיפה מרכזית, ובאלמנטים בעלי סימטריה דו צדדית. זהו אלמנט שניתן לשייכו באופן כמעט וודאי למרחב האיראני, ודוגמאות לו מופיעות  בבניה המומנטלית הסאסאנית, כמו גם בשרידי מנזרים במרכז אסיה, כגון אלה מהתקופה הקושאנית, אשר באג'ינה טפה, ובקארא טפה שבבקטריה.

אלמנטים מינוריים יותר בבניה הבודהיסטית במרכז אסיה אשר ניתן לשייכם למסורות בניה איראניות הם שימוש בכרכובים בעלי ארבע מדרגות בחזיתות המבנים, אלמנט אשר מקורו בבניה הפרתית והסאסאנית ומופיע לבסוף גם בסטופות האבן של מדינת ליאנג הצפונית בסין של תחילת המאה החמישית.

דוגמא נוספת היא עיצובם של מנזרי המערות בעמק במיאן, הכוללים במקרים רבים קשתות זווית (Squinch arches), קשתות תמיכה בגג המבנה הכיפתי, אשר מקורו באדריכלות המערב איראנית, ממנה התפשטה גם לאדריכלות הבודהיסטית במרכז אסיה,כמו גם לאדריכלות הנוצרית המוקדמת באירופה והמזרח התיכון.

לאומנות הבודהיסטית של מרכז אסיה, ובמיוחד זו של בקטריה וגנדהארה, ישנה חשיבות מבחינת ההיסטוריה של האומנות, בהיותה נקודת מפגש בין רעיונות אסתטיים שמקורם במערב, בעיקר בתרבות ההלניסטית והאיראנית, לבין רעיונות אסתטיים ודתיים שמקורם בתת היבשת ההודית. בנוסף, מהווים תוצריה של אומנות זו, את הייצוגים האנושיים המוקדמים ביותר של דמות הבודהא, וכן ייצוגים של דמויות אחרות מן העולם הבודהיסטי.

אומנות זו, שהחלה להתפתח באיזור החיץ שבין תת היבשת ההודית למרכז אסיה, בתחילה תחת הממלכות ההלניסטיות בבקטריה, אך ביתר שאת תחת הקושאנים, שילבה כאמור מסורות פיסול, קומפוזיציה ואידאלים אסתטיים מן העולם היווני-רומי, הכוללות עבודה באבן וסטוקו לשם יצירת סצנות ראליסטיות, המייצגות את האידיאלים הדתיים ההודים. אל תוך אומנות זו נוצקו בתקופה הקושאנית גם תכנים שמקורם בעולם האיראני, בינהם ההילה העגולה (נימבוס), שמקורה באומנות הפרסית, לפחות מזמנם של האח'מנים, אך הפכה למקובלת ביותר בקרב הקושאנים.

יצירת מופת של שילוב תרבותי. האסכולה הגנדהארית.
יצירת מופת של שילוב תרבותי. האסכולה הגנדהארית.

 הסגנון האומנותי שהתפתח בבקטריה ובגנדהארה, התפשט בסופו של דבר לקהילות הבודהיסטיות השונות באשר קמו, תוך שהוא מוליד ייצוגים וסגנונות מקומיים בקשמיר, טיבט, צפון הודו, ומזרח אסיה, ומשמש כאמצעי רב עוצמה להפצת הרעיונות הבודהיסטים.

הצירוף בודהיזם איראני, נשמע כיום מלאכותי למדי, אך הוא מייצג מאות שנים של קיום מסורת בודהיסטית חיה ונושמת, של בני עמים איראנים שונים, אשר חיו ומתו לצד וכחלק מן המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה, אשר הגו, ניתחו, והבינו את התורה הבודהיסטית בשפתם הם, ותרמו להתפתחותה.

התרבות הבודהיסטית, שחדרה לראשונה למרחבים האיראנים סביב ראשית האלף הראשון לספירה, לא היתה אמנם הדת היחידה באיזור, אלא חלק ממארג שלם של דתות ואמונות מקומיות ואוניברסליות , מארג שהתבטא פעמים רבות בסנקרטיזם מובהק, אך היא זכתה למקום מרכזי בחלק מאיזוריה השונים של מרכז אסיה, ובמיוחד בגנדהארה, בקטריה, ואגן טארים. באיזורים אלו מצאו את מקומן רבות מאסכולות הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד הסרווסטיוודה, שזכתה לתפוצה משמעותית, וכן מצאה את מקומה התנועה המהאיאנית על רבדיה השונים, שייתכן וחלקם החלו במרכז אסיה עצמה. המרכזים הבודהיסטים קמו לאורך וכתלות בדרכי המסחר האירואסיאתים, תוך קשר הדוק לשיירות הסוחרים העוברים בהן, וכן לפטרונות ממלכתית. המרכזים הבודהיסטים החלו את דרכם כבעלי אופי הודי מובהק, אך בהדרגה קיבלו צביון מקומי, בסגנונם האדריכלי, ובאומנות החזותית שחוללו אשר שאבה ממקורות שונים, בהם הלניסטיים, איראנים, והודים. יצירה מקורית נכתבה בשפות מקומיות כבקטרית, חוטאנית, ואחרות, אך מעמדן של השפות ההודיות כשפות הליטורגיות, נשמר. בחלק מן הכתבים שנשתמרו, מופיעים אלמנטים המושפעים מהתרבות ודרכי העולם האיראני, ומתוך התחשבות בו.

הנזירים האיראנים על ארצות מוצאם השונות היו הראשונים לשמש כמסיונרים ומתרגמים של טקסטים בודהיסטים בסין, כשהם משמשים גורם מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית על אדמתה, התפתחות שלה משמעויות עתידיות אדירות בהקשר ההיסטורי של מזרח אסיה ככלל, ושל הבודהיזם בפרט.

סופו של הבודהיזם בעולם האיראני הגיע עם הכיבוש המוסלמי, כאשר רדיפות פעילות, וצמצום התמיכה הקהילתית במוסדותיו הביאו להכחדתו הסופית, במאה האחת עשרה.

בשל ההרס הטבעי או המכוון, הזמן הרב שחלף מאז נטישת המנזר הבודהיסטי האחרון במרכז אסיה,   והקושי הלשוני הקשור במחקר של הבודהיזם האיראני, רבים עוד הפרטים החסרים בנוגע להיסטוריה וטיבו של הבודהיזם בקרב האיראנים. יש לקוות שמחקרים ותגליות ארכאולוגיות עתידיות יחשפו פרטים נוספים על תרבות בודהיסטית עניפה זאת, שהיתה ואיננה.