רוח-ים. מסע הקשקול.

קוקוס ימי (Lodoicea maldivica), הוא מין דקל הצומח כיום במספר איים ספורים בקבוצת איי סיישל שבאוקיינוס ההודי. הצמח הוא דוגמא נדירה לענקות איים צמחית, כאשר אברי הצמח השונים מפגינים מימדים יוצאי דופן. בהתאם למסורת בקרב ענקי איים אחרים כגון הדודו ועוף המואה, הקוקוס הימי סובל מצמצום הסטורי בשטח מחייתו כתוצאה מניצול יתר של חלקיו ובמיוחד של זרעו הענק, אשר במשקל מירבי של כ30 קילוגרמים מהווה את הזרע הגדול בעולם הצומח.
06b6e5a2aa29ec23fe50287368cbbef2
Seychelles, Praslin, Vallee de Mai, Coco de Mer (Lodoicea maldivica), ripe fruit
זרעי הדקל המכונה גם קוקו דה מר, או קוקוס סיישל, בולטים בצורתם המיוחדת המזכירה אגן אנושי, ואלה הפכו מוקד לאגדות שונות, מקור לתרופות מסורתיות במזרח אסיה, ומושא לאיסוף מזה מאות שנים. איסוף היתר של הזרעים הדרושים זמן הבשלה ארוך ביותר, העמידו את אוכלוסית הבר של האגוז הימי בסכנת הכחדה, והיום יצוא האגוז מסיישל נמצא תחת פיקוח מחמיר.
למרות איכויותיו הארוטיות המוכחות, נראה כי אחד משימושיו ההיסטוריים הבולטים היה דווקא במסגרת צידו השני של הספקטרום החושני והוא האהבה הבוערת, הנצחית, המכלה, חסרת השניות, אל הרחום והחנון, בורא העולמין.
המסורת הסופית, אשר החלה כתנועות עצמאיות ושונות מעט בבגדד ובמרכז אסיה של המאה השמינית עברה שינוי מבני רחב היקף לאחר המאה השלוש עשרה ובמהלכה צצו ועלו שורת מורי דרך רוחנית. ממורים שונים אלו, שמקור רבים מהם באיראן ובמרכז אסיה התמיינו להן קבוצות אב וקבוצות ביניים, רבות כוכבים אשר בשמיים, ואלה נבדלו מאלו בזכות היחוס, המקום והמנהג.
Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001
כפרקטיקה דתית, היתה הסגפנות הדתית חלק בלתי נפרד מן הדרך הסופית למן ימיה הראשונים, אך זאת הפכה עם הזמן למקובלת במיוחד, וקבוצות שונות, ובראשן הקלנדריה הפכוה לאידיאל של ממש, וזאת עשתה לה את קערת הנדבות, או "קשקול", לאחד מסמליו המובהקים ביותר של הדרוויש הנודד. באופן מעניין, חומר מקובל ביותר להתקנת קשקול עשוי כהלכה, הוא אותו קוקוס מגודל ורב רושם, האגוז הימי.
בעוד שרוב הדוגמאות הידועות לקשקול עשוי אגוז קוקוס ימי מגיעות מן המרחב האיראני, דוגמאות רבות אחרות מקורן בצפון הינדוסטאן שם נודע הקשקול בשם מקומי-"קמאנדאלו". הקשר בין הסופיות הפרסית למרחב ההודי נעוץ בקשרים פוליטיים והסטורים עבותים בין האזורים, אך גם בהיות תת היבשת משטח נחיתה נוח למסחר האזורי השוקק של האוקיינוס ההודי, בין השאר באגוזי סיישל.
השימוש בקשקול ככלי קיבול לנדבת בורא עולם וחסידיו החל ככל הנראה בימי הביניים המאוחרים, ודוגמאות מוקדמות לקערות שכאלו ידועות מן המאות השלוש עשרה והארבע עשרה, כאשר ייתכן ומקורו הרעיוני בקערות נדבה מקבילות מן העולם הוודי והבודהיסטי. לאחר ניקוי ראשוני של הזרע מקליפתו הסיבית, כנראה עוד באיי מכורתו, היו חוצים את הקוקוס ותכולתו הייתה נאכלת או מיובשת לשם ייצוא ואת חלקו החיצוני היו ממרקים מעטרים או חורטים בכתובות קליגרפיות מסוגננות.

Kashkul-or-Beggars-Bowl-19th-Iran

Lot2527_1
כהיבט חומרי של התרבות הסופית, הקשקול הוא סימן זיהוי מוכר של הדרוויש היחפן המחזר על הפתחים והשימוש בו כלל קבלת מזון, נדבה כספית ואף ככלי קיבול לשתיה. לעיתים שימש הקשקול גם לאיסוף מי ורדים לשם לחלוח הקהל בברכתם הריחנית.
כחפץ סמלי, ביטא הקשקול את תוכו הריק של החסיד הסופי המסור לדרכי האבק, את הדרך הסופית המכילה את העולם כולו, ואת סמכותו הנוקשה של ראש המסדר.
בעוד שקשקולים רבים,הן עממיים והן ברמת גימור עליונה היו עשויים כאמור מאגוזים ממורקים או מגולפים לעייפה בעיטורים צמחיים וקליגרפים, ידועות גם דוגמאות עשויות נחושת או כסף רקוע ומוזהב, המחקות את צורתו האגוזית של הקשקול, או מעוצבות בצורת סירה בעלת ראש דרקון, ופריטים טובים במיוחד רוקעו בתקופה הצפווית שבאופן אירוני מסמלת את מעברה של מערב איראן לאמונה השיעית ואת הטמעתם של המסדרים הסופים המקומיים למסגרת הדתית החדשה.
השימוש בקשקול ובתרבות העוני הרוחני שנקשר בה נמשך באיראן, מרכז אסיה וצפון הינדוסטאן עד התקופה המודרנית, בה הפך הקשקול בהדרגה לסמל לרקבון מוסרי ובטלנות מנוונת ונרמז אף שהקשקול טמן בקרבו לא אדיקות וחיפוש אחר הנשגב אלא בעיקר זימה, חשיש ואופיום.
Antoin_Sevruguin_2_darvish
המתקפה על הקשקול ושאר סמלים של סופיות לא מהוגנת היוו חלק מתהליכי שינוי עמוקים בחברות האסלאם של ראשית התקופה המודרנית במסגרתם ניסו אליטות מקומיות לטהר את הדת ומוסדותיה ממה שתפסו כאמור כניוון חברתי וגורם מרכזי בפיגור של עולם האסלאם בפני חברות המערב המתועשות. הנחה שיש בה מן האמת, אך גם רמיזה לא מוכחת כי פרושים בטלנים מהווים איום על חברה מתוקנת, וכי קדמה תכנולוגית משמעה בהכרח התעלות מוסרית.
תהיה עמדתנו אשר תהיה ביחס לעליונות דת הקדמה על הקשקול, קשקולי האגוז הסופים מציגים בפנינו דוגמא יפה וחרוטה היטב לרשתות מקבילות של פרושים נודדים, מערכת מסחרית מורכבת בין הים ההודי לליבה של אסיה, ואת הרעיון שתחת הזמן הנכון והמורה הנכון, יכול גם אגוז להתעלות לגבהים רוחניים.

69957568_10157480342812368_5829356714821943296_oimages

בתמונות:
  • ארוטיקה בוטנית-קוקוס ימי (Lodoicea maldivica)
  • קשקול מעוטר, איראן הקאג'רית.
  • דרוויש בטל כאיום לסדר חברתי מהוגן
  • קשקול מקשגר- רקבון מוסרי?
  • מצלמות אבטחה של דת הקדמה
  • דקל קוקוס ימי בוגר ונושא פירות
  • קשקול מתכת מעוטר בדמות קוקוס ימי.

פולשים, צמות וגבולות.

מג'מיקא ועד מאה שערים, שיער האדם הוא עניין שאין מקלים בו ראש.

השיער, בהיותו אחד מחלקי הגוף היחידים המשתנים תדיר ועם זאת הנשארים תמיד בחטיבה אחת עם בעליו, היווה ומהווה סמן חזק ביותר לזהות תרבותית וגבולותיה.

 

תרבויות צפון אסיה, וביתר שאת תרבות הערבה העריכו את הארכת השיער בצורות שונות ומשונות, ויצירת סגנונות שיער שונים, במיוחד בשילוב שטחים מגולחים למשעי מוכרת לנו מייצוגים עתיקים למן המאות הראשונות לספירה.

התרבות הסינית מנגד, פתחה נטיה חזקה לשימור שיער הראש בשלמותו, וקשרה את שיער הראש בפקעת אחת עם ערכי כיבוד אבות (סיאו "孝") קרובים ורחוקים:

"את גופך, כולל שיער הראש והעור קיבלת מהורייך, לא תעז לפגוע או להרוס אותם. זהו ראשיתו של הסיאו."

עם כיבוש סין המרכזית על ידי גייסות המנצ'ורים במהלך המאה ה17, קשרה האליטה המנצ'ורית את מחלפות שיערה (מנצ'ורית: סונצ'הו) בגורל אחיזתה באוכלוסית בני האן וסין גופא כולה, ולחיצת האוכלוסיה הגברית לכדי אימוץ סגנון השיער המנצ'ורי לקח כעשור שלם, ואבידות משמעותיות בנפש.

69516529_10157444363262368_2480676262952042496_n

לרבות השנים שחלפו בסין תחת שלטון שושלת צ'ינג, מהמפוארות והארוכות שבשליטות המדינה הסינית, הפכה הצמה ה"מנצ'ורית" לסממן זהות מובהק של כפיפות לשושלת, וככזאת המהווה סמן של גבולות אתניים ותרבותיים, בעוד שהסרה שלה נחשבה לאקט ממשי של בגידה בריבון.

"גלח את השיער, ושמור את הראש, (או) שמור את השיער ואבד את הראש"

(אמרה מתקופת שושלת צ'ינג)

ב"גבול החדש" של מערב האימפריה המנצ'ורית שימשה הצמה כסמן חשוב של גבולות אתניים ותרבותיים. בעוד שגברים בני האן ומוסלמים סינים "(האן חווי"), חויבו בקליעת שיער הראש בסגנון המנצ'ורי,נחסך הנוהג מתושבי שינג'יאנג התורכים, ואלה לרוב גלחו את ראשם כליל, מלבד מקרים בהם "הוענקה" לנכבדי העדה הזכות לגדל צמה כסמן לקרבה למנגנון השלטון המנצ'ורי.

במיוחד נחרדו השלטונות ממקרים בהם זלגו להם מוסלמים סינים אל מעבר למיצדי הגבול ואמצו להם ממנהגי הספר.

"שלושה מכל עשרה דונגאנים ("חווי-מוסלמים סינים") בגנסו מחוסרי עבודה… הם זולגים מעבר לגבול הרחק עד אלטישהר ("שינג'יאנג"), ראשית הם לומדים את לשון המוסלמים ("תורכי"-אויגורית),ושם נואפים ומרמים את הבריות, שנית לוקחים הם נשים מקומיות, ולעתים מרחיקים עד כדי הסרת צמתם, ולבסוף נוהגים כאנשי דת מקומיים לכל דבר…ומעוררים אי סדר בגבול"

כה חזקה היתה הזהות המוחלטת בין קיום הצמה המנצ'ורית לקיום הסדר האזרחי בקיסרות, עד כי היה זה ממנהגם של שובי עבדים קירגיזים לחתוך את צמתם (וזאת כשלא הסירו את הקרקפת כולה) של שבויים שלכדו למרגלות הרי הטיאן שאן למען לא ימהרו לברוח חזרה אל מכורתם שמעבר לגבול, וזאת מפחד תגובת השלטונות, וגם כאשר עלה בידם של האומללים הגזוזים להמלט חזרה לתחומי הקיסרות, לא עשו זאת בטרם הצליחו לצמח לפחות ציצת שיער הגונה המעידה על מחויבותם לשושלת ופדחתה.

זחילתה ההולכת ומקרטעת של השושלת אל עבר פתחה של המאה ה-20, התפרקותה המוחלטת מעבר לו, ועליית הלאומיות הסינית המודרנית, העלתה שנית את הצמה המנצ'ורית על ראש שנאתה, ועם התפוררות השושלת וביתר שאת עם נפילתה השושלת ב1911 מיהרו בני סין לגזוז את מקלעת הסוצ'הו המאוסה מעל ראשם המשוחרר מעול השליטה הזרה וכסמל לתחיה לאומית.

69156206_10157444363302368_8409130427482112000_n

נפילת שבט הזהב המנצ'ורי בישרה אמנם גם את נפילתה של ציצת הראש על גילוייה השונים כתסרוקת בעלת שיק קיסרי, אך מעבר לרשומות ההסטוריה המצהיבות עוד מבצבץ לו שיער הראש כסמן רב עצמה של גבולות תרבותיים קשיחים, ובין שכונת נחלאות למאה שערים, ובקרבות רחוב בין גלוחי ראש לרדיקלים שמאליים, מהווה כיסוי הראש עדות נצחית לגבול הדק כחוט השיערה שבין ברבריות לתרבות, ובין ה"אנחנו" ל"אחרים".

בתמונות:

-צמה "מנצ'ורית" במלוא הדרה.

-אורחים "מנצ'ורים" בארץ הקויידש. בית-לחם סוף המאה ה-19 (?), מארכיון הקסטודיה טרה-סנטה

-מאלט משנות ה-80, הגבול הדק בין ברבריות לתרבות הוא לעיתים עבה מנשוא.

-גזיזת צמה השלהי שושלת צ'ינג.

-שבויים אזרחי צ'ינג בחזקת הרוסים.

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

נפחי הסְפַר-הבונאן של צפון מערב סין.

מכל שבבי העמים המנקדים את שולי הרמה הטיבטית, שם נבזקו ביד הסופה המונגולית שטרפה את אסיה במאה ה13, חביבים במיוחד הם הבונאן.

הבונאן, מן הקבוצות האתניות הקטנות בסין, הם עם שכאופייני לאזור נוצרו כסגסוגת מונגולית, אליה נספחו מיני תבלינים בני חווי, האן, טיבטים וקבוצות נוספות, ובעוד ששפתם מונגולית ביסודה היא מדגימה בהתאם לתחום מושבה השפעות טיבטיות וסיניות ניכרות.

1489866050425756
-בני בונאן (סינית: באואן 保安族)

בני הבונאן מפגינים דו צורתיות דתית, ובעוד שקבוצה אחת מבניהם שמרה נאמנות לבודהיזם הטנטרי, קבוצה אחרת היגרה ברבות הימים צפונה למחוזות הלס של מוצא הנהר הצהוב, שם המירה את דתה לאסלאם במהלך המאה ה-18, שנאמר שהוצג בפינהם בפני המורה הסופי הגדול מא לאיצ'י.

ייסוד מרכזי בזהותם של הבונאנים של גנסו הוא מעשה הנפחות.
איכרים במהותם, התמחו הבונאן בחישול כלי עבודה, מחרשות ופרסות סוסים, ובמיוחד ידועים בפגיונות אותם הם מחשלים, ששמעם יצא למרחוק באזורי הספר, ההר והמדבר של צפון מערב סין. טענה נפוצה בקרב הבונאן היא גם כי אבותיהם שימשו כנפחים בשירות החאנים המונגולים, וכי חלקם אף שרתו בקסיג, כשומרי הראש של האצולה הג'נגיזית, ומכאן שמם הסיני (באו-אן 保安, "מאבטחים, שומרי שלום"). למרות זאת, נראה שהתגבשות הבונאן כקבוצה מובחנת לא נעשה לפי תקופת מינג שבשרותיה שרתו רבים מהם כאנשי מוצבים בספר הטיבטו-סיני.

30467146687647646869
-נפחיה בונאנית
30467146687656323255
-נפחיה בונאנית

הסכינים והפגיונות הבונאנים ידועים ביופים ובידיות הקרן המעוטרות והמרובדות מתכת שבבסיסן. במיוחד התמחו הבונאן בפלדת פחמן מקופלת, שהקנה להם פרסום בקרב קהילות הנוודים והחקלאים שבין הגובי למרעות טיבט.

כמו מלאכות יד מסורתיות אחרות, אומנות הפלדה המקופלת (סינית: ברזל פרח מקופל 折花铁 ) נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה המאואיסטית, ורק בשנים האחרונות ותחת הליברליזציה הכלכלית וקידום האומנות בידי נפחים בני הקהילה חזרו פגיונות הפלדה המקופלת לשווקים, והם זוכים לפופולאריות רבה בקרב אספנים מקומיים.

DSC06396

DSC06397
-סכינים בשוק של לינסיה. ידה של פטימה חרוטה באופן מעניין על להבים רבים.

צורתם של הסכינים מזכירה מקבילות מונגוליות וטיבטיות, כשלעיתים יתלוו אליהן סכין לוויה קטנה בנדן כפול או זוג מקלות אכילה, אך איכות הידיות והפלדה בדוגמאות טובות של סכינים אלו מחזירה אותנו עמוק ורחוק לימי הזוהר העליזים של המערב הפרוע של סין בו התערבבו אלה במעי אלו, מושלים מושחתים וחובבי אופיום, מורדים טיבטים וכנופיות סופיות דוברות מונגולית, וזאת תוך שימוש בלהבים מחושלים כהלכה.

הסכינים העכשוויות על פי עדות הנפחים עצמם רחוקה מאלה של האבות הקדמונים, אך יש לשער שבחסות ניסוי טעיה וידע מודרני, יחזרו סכיני הבונאן לימי תהילתם שבדרכי הלס של שולי הרמה הטיבטית.

m18419_ch
-מפת תפוצה של האוכלוסיה המוסלמית בגנסו, והבודהיסטית בצ'ינגחאי.

9ADAB2B1DD63B729B4753E77D38C38B84CABB203_size21_w600_h391

ממלכת האטריות

מעבר לכל התה והאורז הזה, סין היא ממלכה של אטריות.
ברור וידוע כי אטריות הן מאכל משובח ומקובל ביותר ממטבחי ויאטנם ויפן, דרך בתי תה אוזבקים ועד מסעדות רומאיות עטורות שבחים, וכן ידוע כי מימי מרקו פולו ניטש הויכוח לגבי מי באיזה צד של אסיה למד להרתיח בצק במים וליצור רצועות חמימות ואוהבות רוטב. הויכוח אולי טרם הוכרע סופית, אך לפחות בגזרת הקדמונים יש לנו מעט רמזים.
לפני כעשור נמצאו בחפירות ארכאולוגיות במעלה הנהר הצהוב אטריות קדומות שככל הנראה מיישבות את הפולמוס על מקור המאכל הבצקי הלז. האטריות האבודות נמצאו בשכבות שגילן כארבעת אלפי שנים, ובכך מיצבו את מעמדן כלוקשן העתיקים בעולם. חומר הגלם ממנו הוכנו האטריות הם שני מיני דוחן, שהיו מקור המזון החשוב ביותר בתרבויות סין העתיקות, וזאת טרם הגעת האורז מן הדרום, וחדירת החיטה מן המזרח התיכון ומרכז אסיה סביב האלף השני לפני הספירה.
920x920
אטריות קדומות, אתר לה ג'יה. גנסו.
מאז החליפו שני הדגנים האצילים הללו את הדוחן כחומר גלם באופן כמעט מוחלט, ויצרו גלקסיה של צורות הכנה ומרקמים ביקום האטריות הסיני, כאשר לכל אזור בסין המנות האופייניות לו.
הנה כמה מן המוצלחות באזור:
ז'ה ג'יאנג מיאן (炸酱面 תרגום חופשי: "אטריות ברוטב מטוגן").
מנת אטריות זו,הדומה מעט בסגנונה לבולונז איטלקי, נפוצה בעיקר באזור צפון מזרח סין ובייגי'נג מאופיינת בטעם אומאמי חזק שמקורו בממרח הסויה המותסס והמומלח שבמרכזה. לרוב נהוג גם להוסיף לרוטב בשר חזיר או בקר קצוץ, אך טעמנו גם גרסאות צמחוניות טובות עם פטריות כתחליף בודהיסטי הולם.
אר סי (饵丝) אטריות אורז יוננאניות
סוג אטריות אהוב ועממי מחבל יוננאן שבדרום מערב סין.
בהתאם למיקומה, משופעת יוננאן בסוגים שונים של אטריות העשויות אורז במקום החיטה הנפוצה יותר בצפון. ככל האמור ביוננאן לרוב נהוג לציין את אטריות ה"מעבר לגשר" המוערכות יתר על המידה, או את האטריות הקרות של איזור דאלי המתובלות בפלפל חריף ורוטב על בסיס תמרינדי, אך דווקא אטריות האר סי הפשוטות, המוגשות במרק צח, מתובלות בכוסברה, בצל ירוק, בוטנים ומעט חומץ שחור הן לפעמים כל מה שצריך בכדי להתאושש מהליכה בהרים המרהיבים של יוננאן.
饵丝
אטריות אר סי. יוננאן.
ט'וקפה (Thukpa)
צפונה מעמקי יוננאן המוריקים ובמעלה דרכי המסחר המתנחשלות במעלה הרמה הטיבטית מתחלף הנוף, ואיתו האקלים. ההרים הופכים מרובים וחדים יותר והאוויר דליל וקר. הט'וקפה היא הגרסא הטיבטית למרק האטריות הנפוץ כמעט בכל תרבות באסיה ומעבר. לכאורה מדובר במנה פשוטה מאוד ואפילו גסה בהשוואה למרקים המעודנים של המזרח, אך בהתחשב בתנאי המחיה והאקלים של הרמה הטיבטית, מדובר במנה המושלמת. נזיד עשיר בירקות בהתאם לנמצא במטבח, ובו משמשים תפוחי אדמה, עגבניות, סלרי, או ירוקים אחרים כבסיס בו צפים ריבועי אטריות מעשה עבודת יד, לרוב בלווית פיסות קטנות של בשר יאק, (אך אפשר לבקש גם בלי.) הט'וקפה היא דוגמא יפה ליכולת של תרבויות להעשיר אחת את רעותה במרכיבי מזון, גידולים חקלאיים ושיטות הכנה שהופכות כל רצף גאוגרפי לרשת ארוגה היטב של השפעות ויחסי חליפין.
37093737_10156456597422368_946197714968772608_n
ט'וקפה בכפר טיבטי, צ'ינגחאי, 2018.
 לה מיאן (拉面)
עוד צפונה מבתי האטריות הקטנים של העיירות הטיבטיות, ובמורד הנהר הצהוב נמצא מפתנו של מסדרון גנסו, נתיב קדום של דרכי המשי המשופע במוסלמים סינים- חווי, הידועים כעושי האיטריות הטובים בסין, וגם הם מתמחים בעשיית אטריות חיטה בשלל צורות ורטבים. במיוחד ידועים החווי באטריות המתוחות ביד שהם מומחים בעשייתם. את גוש האטריות הנלוש היטב מושכים ומותחים בשימוש בכח הזרוע המשולב בדפיקות קצובות על משטח הלישה וזאת על מנת לייצב את האטריות בטרם יושלכו לקלחת המים הרותחים לבישול בן כמה דקות בודדות. העיר הידועה ביותר באטריות אלו היא לאנג'ואו, בירת חבל גנסו, ומסעדות של "אטריות מתוחות של לאנג'ואו" נפוצות כיום בכל ערי סין. האטריות המתוחות ביד, או לה מיאן בשמן הסיני, התפשטו למזרח ומערב והעניקו את שמן לראמן היפני כמו גם ללאגמאן האויגורי הידוע של מרכז אסיה, והן דוגמא מאלפת ליכולת של גושי בצק ריחניים לנדוד ממטבח למטבח אם רק נעשו בידיים הנכונות, ומהחומר הנכון.
32881767_10156315641437368_7745265862344441856_n
מותח אטריות מוסלמי-סיני (חויי) גנסו, 2017.
lamian1
לאגמאן- הגרסא האויגורית של אטריות הלה מיאן.

 

32831298_10156315651557368_7254444030619025408_n

צלליו הארוכים של הפרג

קיסר הוואן לי (Wanli) לשושלת מינג שלט בהסתר במשך כעשרים שנים.

התוחלת שבשליטתו מוטלת בספק רב שכן במשך תקופת שלטונו המאוחרת לא זימן את מועצת שריו ופקידיו להתייעצות יותר מאשר פעמים ספורות, וכאשר כן נאלץ להראות את פניו בציבור, התלונן על חולשה, אקזמה, שלשול, וכאבי ראש שמקורם במכת שמש, טיעון מוזר בהתחשב בכך שכמעט מעולם לא יצא מן המתחם הפנימי של העיר האסורה. על כל פנים, ההבט הנסתר של שלטונו התגלם באופן מלא.

פתיחת קברו של וואן לי וניתוח שרידיו בשנת 1958, בפקודת המפלגה הקומוניסטית הסינית, העלו שאלה היו רבויים במורפיום.

פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא צמח רפואה קדום שמקורו במזרח התיכון, ועדויות פרהיסטוריות לשימוש בו מופיעות באתרים ארכאולוגים ברחבי אגן הים התיכון ומצפון לו. ממסופוטמיה, שם שימש כגידול חקלאי התפשט לאיראן ומרכז אסיה, ומשם מזרחה על דרכי המשי המוקדמות.

OPIU, 4

בתחומי סין היה ידוע האופיום לפחות למן המאות הראשונות לספירה. ובמהלך שושלת טאנג שימש כתרופה.  כבר אז כתב המשורר המשכיל יונג טאו:

"מעברי הרים רוחשי סכנה ומדרונות רופפים חוצה, עצבותו של אורח מרחוק פגה היום. פרח המיננג (פרג האופיום) הגיח אל מול ביתי"

שימושו של האופיום כתרופה נמשך לאורך השנים שלאחר טאנג. ספר הרפואה המוסלמי ה-חוי חוי יאו פנג, וחיבורים אחרים מתקופות סונג ויואן, מזכירים אותו כתרופה מוכחת לדיזנטריה, כאבי פנים, ומכת שמש.

אך לפניו הטובות של האופיום כמטיב ראש ובטן היה גם צד נסתר ואפלולי, וזה הפך אותו לנחשק בקרב נשות חצר, אלכימאים ואנשי דאו. "תרופות אביב", או מרשמים מעוררי חשק וזקפה, היו מקובלים במיוחד בקרב אלה המחפשים זרימת צ'י ללא רבב, שימור הזרע והזנת המח, או סתם לסחוט עוד לילה בזרועות קיסר בתקווה לחלץ יורש מחלציו השמימיים.

מהפכו של צמח האופיום מעוד פריט מרשם בכרכי העשביות הסיניות לסם חצר נחשק עוד יתברר כהרה גורל.

"מספר ארצות באזורים המערביים מפיקות תרופה המכונה HEPORUNG*, אותה אנו מכנים יאפיאן. היא נראית כשרף כהה, רך ודביק כדבק עור שור.טעמה מר.. והיא רעילה. עיקר שימושה היא כעזר לגבריות, חיזוק הזרע והשבת העוז. היא מגבירה את אומנותם של אלכימאים, יחסי מין ונשות חצר….מנת יתר תגרום לשלפוחיות, נפיחות ובעיות עור…סריסי חצר נשלחו לאיזורי הגבול המערבי ונמלי הים להשיגה"  (Yinjing Juan).

(מיוונית, דרך פרסית: אפאיון)*

חיבת האליטה הסינית הגוברת לשרף האפל התישבה היטב עם התשורות אותן קיבלה ממדינות שכנות ורחוקות, ואלה הגיעו על נתיבי המשי שביבשה ובים, בספינתו של האדמירל המוסלמי ז'אנג חה בשובה מהודו, ובמשלוח בן מאה וחמישים קילוגרמים שנתקבל מחצר מלכות סיאם שנתקבל בצהלה בחצר האסורה בשנת 1584.

הסינים מן הסתם לא היו היחידים בשכונה שהפגינו חיבה יתרה לחומר נוסך השינה, וזה נלעס, נחלט, עושן ונבלע מיאווה ועד אגרה, אז מדוע שימשה דווקא סין, תרבות אשר נצרבה בזכרון כמדינה קונפוציאנית חובבת יציבות, טקסית, מאורגנת היטב במושגים קדם-מודרנים וסאחית למדי, ככר כה דשן לתרבות גידול האופיום וצריכתו?

ייתכן והתשובה לשאלה זאת טמונה דווקא בפרמטרים אותם מנינו, של ריבוד חברתי, טקסיות עמוקה וכלכלה עשירה. צמח התה למשל עבר אף הוא מהלך תרבותי מרתק, במהלכו נע מהיותו צמח רפואה משולי העולם הסיני, לחומר שעבר מהפך כמעט דתי, במהלכו הטמיע אכויות פואטיות דתיות ורוחניות תחת השפעה בודהיסטית, ונטמע בתורו בתרבות הצרכנית של אליטה מנהלתית ומסחרית שעיטרה אותו בפולחן חומרי של קנקני חימר מובחרים, מגשי לכה מוזהבים וכוסות פורצלן שבריריות ויקרות מפז.

נראה כי כמו כל סם טוב,התיישב האופיום על קולטנים ספציפים בתודעה התרבותית הסינית וכמו צמח התה לפניו, עבר תהליך הדרגתי של ספיגה תרבותית בה קיבל והטמיע משמעויות סמליות, חברתיות וטקסיות. האופיום פרח בגני משכילים שהללו את יופיו המשכר, בעוד שבחדרים האחוריים היווה השרף שהופק ממנו את החומר ממנו עשוייה יוקרה ותאוות בשרים, וידע השימוש בו נישא תחת ידם של משכילים, סריסים חרדים, אנשי רפואה, נשות חצר שאפתניות ובטלנים אצילים.

עם היפוך השמיים, ועליית שושלת צ'ינג. כבר היה השימוש באופיום מבוסס היטב במסדרונות האליטה הסינית.

בנתיים הצטרף אל תרבות הפנאי והבטלה הסינית "אח צעיר" מן המערב, כאשר עישון הטבק והרחתו מבקבוקי ירקן ובדולח יקרים נעשו מקובלים החל מסוף המאה ה- 17,ומקובל כי עישון הטבק שימש ככנה התרבותית עליה התיישב הרוכב של השימוש באופיום כחומר שאיפה מקובל, וצריכת האופיום כחומר עישון החליפה כמעט לחלוטין את צריכתו בבליעה.

בשיא תקופת צ'ינג כבר התקבע עישון האופיום בתרבות הפנאי של האליטות הסיניות, כאשר משכילים ארגו את השימוש בסם אל מצע קיים של מארג חברתי וצרכני, תרבות מין וזנות פורחת וטקסיות אסתטית שדמתה רבות ליחס לתה משובח וצריכתו. כלי צריכת ועישון האופיום, כללו מקטרות ירקן ושנהב, מנורות חימום מצופות עלי זהב ועטורות עגורי כסף, וכל הדרוש לקידוש טקס חברתי ספוג תענוגות חושניים ורוחניים.

"המקטרת החונאנית בפה, המנורה זורקת אור שמש סביב,

יחודיות הניחוח של יוקרת סחר ימי, עולה כאד, כענן.

הנעליים המעוגלות מתחת הן כירקן מרוכך,

הידיים העצלות על המיטה עדינות כחוט,

חברים קרובים נפגשים שנית בעלות העשן,

כה נפלא."

(ז'או גווישנג-  שורות לעשן האופיום)

 

חזרן חונאני ונחושת מיוננאן, אמנים מומחי יד הפכו זאת ליצירה מופלאה.

יש צורך בצנע ורוגע, על מנת להפוך,

קוו ישר למקטרת מוזהבת-מעוגלת קצוות.

שוכבים מטה על מחצלת תחת ערפל,

מחזיקים את היפהפיה והניחוח עולה,

תה ויין הם בני לוויה וותיקים.

כה נפלא חולקים הם את האור האדום"

(ז'ישי ג'ושי- שיר למקטרת האופיום)

opium-tray

 

אל פתח צרכני פועם זה, נדחקו חברות המסחר של הודו המזרחית, ההולנדית, כמו גם זאת האנגלית, ולאחר מכן גופים אחרים ממשלתיים ופרטיים כאחד, ששמחו מאוד לענות על הביקוש, ובכך לפתור את בעיית מאזן הסחר שחוו בבואם לענות על הדרישה הארופית לתה ופורצלן סיני שנמכר במטילי כסף יקרים.

את הצפת השוק הסיני באופיום אירופי שמקורו בהודו תורכיה ואיראן, את נבטי ההתנגדות הקיסרית הסינית כמו גם את מלחמות האופיום שכנגד ותוצאותיהם בים, ביבשה ובאוויר הספוג עשן פרגים אין צורך לפרוס כאן, אך בסופה של תקופת צ'ינג, בעוד מתנודדת הקיסרות על מפתן קריסתה הסופית כבר היה האופיום לבבואתה השחורה של סין, כאשר לקראת סוף המאה ה-19 כבר סיפקה סין לעצמה את מירב האופיום הדרוש לשוק המקומי והפיקה כשמונים וחמישה אחוזים מן התפוקה העולמית של הסם.

opium-cat.jpeg

גם לאחר נפילת הקיסרות וייסוד הרפובליקה, עישון האופיום הפך לבילוי מקובל במפגשים חברתיים של האליטה הפוליטית והעסקית, ושנגחאי התפרסמה במאורות אופיום ובתי בושת כה רבים, עד ששמה החלופי "זונת המזרח" נדמה כיאה לא פחות מזה המשווה אותה לפריז. מנגד, הפך אותו מחירו הזול של האופיום המקומי למנת הניחומים של מיליוני סוחרים, פועלים, גוררי ריקשות ושאר נדכאים והתאבדות בבליעת אופיום על דלתה של חותנת רודנית היה פתח מחאה ומילוט מקובל על נשות התקופה.

opium2

בראשית המאה העשרים האופיום כבר היה בכל מקום. יוננאן, סצ'ואן וגנסו היו ידועות במיוחד ביבול שהפיקו,"הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה סחרה בו כמעט בגלוי תחת חסות הצרפתים של שנגחאי, איילי המלחמה וממשל הגואומינדנג עצמו עודדו את גידול הפרגים והמיסוי שהוטל על התוצר השחור אפשר במידה רבה תזרים מזומנים שהיה כה נחוץ בשנות המלחמה.

אפילו הקומוניסטים שנתבלטו במלחמה האידיאולוגית שהכריזו על תרבות האופיום, נאלצו לגדלו ולסחור בו בשנות המשבר של המאבק ברפובליקאים ורק נצחונם במלחמת האזרחים המרה הביאה למלחמת חרמה באופיום ובתוצריו, כאשר אפילו עד שנות התשעים ידוע על חיסול ארגוני סחר אופיום ביוננאן, בהם מבריחים מוסלמים וכנופיות גוואומינדנג לשעבר שפעלו ממעבר לגבול הבורמזי.

צלליו של האופיום הסיני לא צמחו במאורות מטונפות בנמלי קנטון ובסמטאות שנגחאי אלא זחלו ראשית ממיטות הקיסרים ותחת שערי הגן הכבדים של האליטה המנהלית ומשכיליה. תרבות האופיום שהעיקה את משקלה על ההסטוריה הסינית המאוחרת נבטה על כר של ספרות עשבים רפואים ומרשמי חשק לשימוש החצר הפנימית, העמיקה שורש בתרבות הפנאי של אנשי הספר והמסחר של עיירות המזרח, הנצה מתוך מצע מבוסס של טקסיות חברתית, אסטתיקה של חפצים והשימוש בהם, והבשילה כשהיא זולגת מטה וגורפת אליה את המוני העם, פועלי דחק, משרתים וזונות. היו אלה האחרונים שנדחקו להם בין משקלו של הריבוד החברתי למהלכים גאופוליטיים ומסחריים בין לאומיים, ועודדו את מגיפת האופיום כמו גם את תגובת הנגד שעוררה, שהיא במידה רבה, ראשיתה של סין המודרנית.

את גידול פרג האופיום עוד ניתן לפגוש בגנים נסתרים ביוננאן, שאנדונג וסצ'ואן, ונראה שההקסמות המכושפת מיופיו ומן המשמעויות שמקופלות בין עלוותו המכסיפה עוד מפעמות בקרב לא מעט גננים חוטאי סוד, אך גידולו נעשה בהחבא ובצנעה מתוך ידיעה שהצללים הארוכים שמטילים ראשי הלקטיו הכבדים, עודם מתפשטים רחוק ועמוק, אל תוך פרקים אפלים בהסטוריה הסינית.

 

opium.jpg

 

 

נודדים: יהודים על דרך המשי

אן טיאן היה נרגש.

המנדרין הצעיר הידק את גלימתו השחורה ומיהר דרך סמטאות הבירה אפופות העשן עד שנכנס לאולם בנוי בצניעות, לא רחוק משער שואן וו של חומות העיר.

יליד קאיפנג, המשכיל הגיע לבייגי'נג על מנת למצוא לעצמו משרה הגונה בקרב האליטה הבירוקרטית של העיר. לפני שיצא צפונה מביתו, למד כי קבוצה של מערביים זרים הגיעו לסין, ולא רק שקיבלו רשות קיסרית להתיישב בבירה, אלא גם אישור להקים בית תפילה משל עצמם. מקורותיו של אן טיאן גם הוסיפו כי הזרים מאמינים באל אחד וכל יכול, ושאינם כמוסלמים אשר רבים מהם שכנו בערי סין ושאותם הכיר אן טיאן היטב.

לדידו של אן טיאן, פירוש הדבר היה ברור.

בכניסתו לחדר, אן זכה לברכתו של זר נשוא פנים ומזוקן בכבדות, אשר לאחר הסבר קצר מצדן של אן, שמח ביותר לפגוש חבר לאמונה.
אן הובל אחר כבוד לאולם התפילה הראשי, שם עמדו שניהם אל לפני ארבע דמויות עטורות הילה. ברדו על ברכיו כמנהג מארחו, תהה אן טיאן בקול מדוע הציור מראה רק ארבעה מתוך תריסר בניו של יעקב.

וזהו סיפור המפגש בין הישועי מטאו ריצ'י ואן טיאן, המנדרין היהודי מקאיפנג.

קהילות יהודיות במסופוטמיה ואיראן ידועות מכתובים עוד מן המאה שביעית לפני הספירה. מנותקות ממקצועות אבותיהם כחקלאות ומלאכה הן פנו באופן הולך וגובר לעיסוק במסחר, כספים וכן כשכירי חרב. חורבן המולדת היהודית בידי האימפריה הרומית תרם בתורו להתעצמות פזורות היהודים והעברת מרכז הכובד היהודי לארצות זרות הביא להסתמכות ממשית על מסחר כמשלח יד בקרבם, כאופייני לקהילות מהגרים, אשר להן גישה מעוטה לקרקע חקלאית אך אוחזות ביתרונות כגון רב לשוניות וקשרים בין לאומיים.

התהליך המסחרי הואץ תחת שלטון האסלאם, במהלכו מיסי קרקע גבוהים ומס הגולגולת המושת על לא-מוסלמים (ג'זיה) הגבירו את תהליכי העיור של הקהילות היהודיות, והתהליך בא לידי גמר במהלך התקופה העבאסית המאוחרת, כאשר המשברים הפוליטים והכלכליים של המאות ה11-12 הביאו להגירה נוספת של יהודים לאיזורים העירוניים הבטוחים יחסית, אך בדומה למצב במערב הנוצרי, גם הפכו את היהודים לתלוים רבות בחסדי תקיפים מקומיים, מעודים לפרעות והגבלות שרירותיות, וקבעו במידה רבה את תחום פרנסתם למלאכה, ענייני כספים וכאמור, מסחר.

מבחינה הסטורית, ישנו קשר הדוק בין מסחר והתבססות אוכלוסיות אנושיות הרחק ממכורתן, במה שידוע כ"פזורות סחר", והתופעה ידועה ממקרים רבים כגון מוסלמים, ארמנים, הודים ועוד. אחת מהדוגמאות הידועות לרשת סחר יהודית המבוססת על הפזורה היהודית היא הרהאדאנים של ימי הביניים המוקדמים. אין ודאות לגבי המשמעות האטימולוגית של השם, אך יש שטוענים כי מקור הכינוי הוא בפרסית מבחינת "יודעי הדרך" רהא-"דרך" דאנא-"לדעת"

רק מעט ידוע לנו על היקף ופעילות הגילדה והמידע עליהם מגיע ממקורות איסלאמים ספורים :

"הם דוברים ערבית, פרסית, רומית וכן פרנקית וסלבית. הם נוסעים ממערב למזרח וממזרח למערב, גם בים וגם ביבשה. מן המערב הם נושאים סריסים ושפחות, מעשי רקמה וקיק, וכן פרוות וחרבות. מפירנג'ה (ארצות הפרנקים) שבים המערבי…הם נוסעים לסינד (הודו) וסין… בשובם הם נושאים מושק, קמפור..וקינמון, וכמה מהם מפליגים לקונסטנטינופול ומוכרים את סחורתם לרומים"

(אבן חורדדבה, "ספר הנתיבות" 846 לספירה)

ההצלחה כביכול של גילדות הסוחרים היהודיים נבעה במידה רבה מיכולתם לשמש כמתווכים מסחריים בעולם המפוצל פוליטית ודתית של ימי הביניים המוקדמים, מציאות אשר מנעה מסוחרים נוצרים ומוסלמים לחצות גבולות גאופוליטיים, ואפשרה ליריביהם היהודים לפרוש רשת מסחרית עניפה בין ארצות הפרנקים שבמערב דרך עולם האסלאם ועד ליבה של סין, וייתכן ומסר הרהאדאנים שיגשג עד המאה התשיעית, כאשר התדרדרות המצב הפוליטי בשושלת טאנג ובמרכז אסיה הפך את הסחר היבשתי לבלתי אפשרי.

כאמור, בשל עוני המקורות, והעדר כמעט מוחלט של מקורות ראשוניים, ישנו קושי רב לשחזר או אף לאמת באופן מוחלט את קיום רשת המסחר של הרהאדנים. ייתכן שמספר פיסות קלף כתובות בפרסית יהודית המתוארכות למאה התשיעית שנתגלו בשינג'יאנג שבמערב סין  וכן תפילת ה"סליחות" שהתגלתה במערת הספריה הידועה שבדונהואנג, וכן הגילויים המרגשים של כתבי יד יהודיים שהחלו לצוץ בעשור האחרון באפגניסטאן וכן מצבות וכתובות סלע קדומות מתקופת השיא של שושלת טאנג והסחר הבין אזורי של דרכי המשי, קשורים בפעילות סחר יהודית בין-אזורית, אך הדבר כאמור קשה להוכחה ודאית.

שושלת טאנג, האדירה ביותר שמשלה בסין עד לזמנה, ידעה את אחת מתקופות הפריחה של המגעים בין מזרח למערב, ובמהלכה שטף של זרים, בהם איראנים, הודים, תורכים ערבים ואחרים, היגרו אל ליבה על מנת לקחת חלק באפשרויות המסחריות הרבות שנפתחו בפינהם ורבים מהם, בינהם אולי גם יהודים, התיישבו בצ'אנג אן, בירת השושלת הקוסמופוליטית וכן בנמלי החוף השוקקים.

המקורות הפנים יהודיים של קהילת סין מייחסים את בואם למאה העשירית, במהלכה הוזמנו להתיישב על ידי שושלת סונג. אם זאת חוסר היכולת כנראה של הסינים להבדיל בין יהודים למוסלמים, בהיותם גדולי אף, מנועים מאכילת חזיר ובעלי רעיונות דתיים אזוטריים מקשים על אימות חיצוני של מקורות אלו, אך מקורות מוסלמיים מאשרים את נוכחותם של יהודים באיזור החוף ובפנים הקיסרות כבר במאה התשיעית לספירה.

עדות מענינת לנוכחות היהודית בסין מגיעה משושלת יואן המונגולית של המאה ה-13, כאשר צו שפרסם הקיסר קובלאי חאן, שנעלב עמוקות מסירוב משלחת מוסלמית לאכול בשר טריפה במהלך סעודה רשמית אסר על המנהגים המוסלמים והיהודיים:

"ג'נגיז חאן נולד ואסף אץ כלל האומות ממזרח השמש ועד שקיעתה, והביא אותם ללכת בדרכי המונגולים…בין אומות אלו רק המוסלמים אומרים: "אין אנ אוכלים מזון שהוכן בידי מונגולים" ענה (ג'ינגיז חאן): בהגנת השמיים, כבשנו אתכם, אתם עבדנו, אך אתם מסרבים לאכול את מזוננו, באומרכם כי לא תאכלו מה שאחרים שחטו. ובגלל שהם מטרידים את הבריות, מוכרז: מוסלמים ויהודים מחוייבים באכילת בשר, ללא תלות בכיצד או על ידי מי נשחט, ונאסר עליהם לשחוט כבשים בידי חיתוך הגרון, ונאסר עליהם למול את אנשיהם…רק כך יגיעו להבנה"

במאמר מוסגר לא ברור כמה הצו האמור כובד, שכן מערב-אסייאתים רבים נותרו ושירתו את שושלת השושלת עד יומה האחרון, אך מדובר כאמור בעדות מאלפת לנוכחות אוכלוסיות מזרח תיכוניות ומרכז אסייאתיות במדינה הסינית, ולמארג היחסים המורכב בין הדתות האברהמיות למארג הדתי ושלטוני של מזרח אסיה.

חוקרים כיום מאמינים כי הסטורית התקיימו מספר קהילות יהודיות משמעותיות בסין, ובמיוחד בערים האנגז'ואו, נינגבו, וכמובן בקאיפנג בה עמד בית כנסת מפואר ועשוי עץ כמיטב המסורת הארכיטקטונית הסינית, אך בשונה ממקדשים סינים אחרים לא פנה למפנה השמש הדרומי, אלא כלפי עיר מסתורית ונשכחת אי שם על הר נידח במערב.

הקהילה היהודית בסין ככל הנראה מעולם לא מנתה יותר מאלפי נפשות בודדות, ובעוד שעיסוקם המקורי היה בוודאות מסחר, הקשרים הבין לאומיים שאפשרו את קיום הקהילה מלכתחילה החלו מתרופפים החל מן המאה ה-17, בעוד שבמקביל החל תהליך משמעותי של סיניפיקציה, במהלכו לקחו להם היהודים פילגשים מקומיות (בעוד האשה הראשונה נותרת לרוב יהודיה), עברו לשימוש בשמות סינים והשתלבו חברתית וכלכלית בקהילה הסינית שהקיפה אותם.

בית הכנסת הגדול של קאיפנג ניזוק קשות בשטפון במהלך אמצע המאה ה-19, בערך באותו זמן שבו נפטר ללא מחליף המנהיג הדתי של הקהילה ושרידי הכרת הכתב העברי נגוזו לבלי שוב.

התרבות הסינית ידועה בכוחות הטמיעה שבה. רבים וטובים, תורכים ומונגולים, איראנים ומנצ'ורים נכנעו כולם לריפוד המשי ועומקי המחשבה של ממלכת המרכז. אפילו הקהילה המוסלמית הענקית של סין מתגמדת אל פני גודלה של אוכלוסית בני האן, ואלה דומים יותר מבחינת תרבותם לסינים מוחלטים יותר מאשר לחסידי ההלכה המוסלמית שמחוץ לסין, בעוד שהסטורית הם זקוקים לתזכורות תקופות מבחוץ לזהותם הדתית.

לקהילה היהודית ככל הנראה לא היה כל סיכוי אל מול חיבוקה העמוק של סין, והיא היתה פשוט קטנה מדי מכדי לזכור את מקורותיה, את שפתה, את כתביה ואת דתה.

וביהדות, הזכרון הוא הכל.

 

 

 

בתמונות: יהודי קאיפנג האחרונים בתמונות משלהי שושלת צ'ינג, עוטים תספורת מנצ'ורית אופיינית. ספר קהילה בעברית ובסינית, תרשים בית הכנסת הגדול הבנוי על פי מודל סיני. הישועי מטאו ריצ'י, מחשובי המסיונרים הקתולים שפעלו בסין.

 

Image may contain: 2 people, people standing
No automatic alt text available.
Image may contain: one or more people
Image may contain: drawing

 

 

 

דרכו של חוג'א נסר א דין

"לילה אחד נשמעה דפיקה על דלתו של חוג'א נסר א דין. בפתחו את הדלת ראה שם דלפון רע מראה, וזה פתח ואמר: "אללה הנחה אותי לבית זה לארוחה טובה".  "אני מצטער מאוד", השיב החוג'א, "טעית בבית" והצביע על הבית השכן. "אללה גר שם"."

מולא (או חוג'א) נסר א דין (ملا نصرالدین) הוא גיבור עממי פופולרי ברחבי העולם המוסלמי, בעיקר בזה המזרחי, ואשר מקורו לוט באבק הזמן, אך דמותו מבוססת אולי על דמות שייח צופי ממשי מן מאה ה13.

יש שיאמרו שנולד באנטוליה, יש שקובעים את מוצאו באזרבייג'אן, ויש שמרחיקים אותו עד לבוכרה. כך או כך מדובר בדמות מלבבת, סוג של שוטה חכם עממי המתואר לרוב רוכב הפוך על חמורו הנאמן, ומבצע תחבולות מפולפלות כנגד מיני גחמנים, מושחתים ושאר לקויי מוסר.

Bukhara.Hodja_Nasreddin

המקורות ההסטוריים חלוקים על מוצאו המדוייק של האדם ההסטורי עליו מבוססים סיפורי נסר א דין, או לכל היותר על מוצאם המקורי של מעשיותיו. בעולם הערבי מקובלים סיפוריו של ג'וחא המגיעים ככל הנראה מרובד סיפורים קדום למדי, אך מציגים ברובם דמות של שוטה. ייתכן כי בעולם הפרסי-תורכי התפתחה דמותו של נסר א דין על סמך רבדים מוקדמים אלו מן העולם הערבי, אך תוך התווספותם של ניואנסים ורבדים נוספים.

במערב התפרסמו סיפורי נסר א דין תחת עיבודיו של המחבר והמורה השנוי במחלוקת אידריס שאה, שהדגיש בכתיבתו את ההקשרים הדידקטיים והסופים של סיפורי נסר א דין וביקש את קוראיו להשתמש בהם ככלי ראשון במעלה לרכישת חכמה ודעת:

"אמור לי, כבוד החוג'א", פנה פעם אחד אל נסר א דין, "האם יש בידך סימן ואות ניצח למציאותו של אללה, ריבון העולמים אדון הכל?"

     נסר א דין חשב רגע והשיב: "שמע זאת, מיום שעמדתי על דעתי, כל המתרחש עושה זאת אך ורק על פי רצונו של אללה. אילולא היה אללה הכל יכול חורץ הגורלות, היו לבטח הדברים מתרחשים לפי רצוני שלי…"

וגם:

חבר בא לבקר בבית נאסר א-דין והביא ברווז, ונסר א דין בישל אותו ואכלו ביחד. שבוע לאחר מכן הגיע לביתו מישהו שטען שהוא בן דוד של החבר שהביא את הברווז. נסר א דין הכין לו אוכל. עוד שבוע ועוד מישהו מגיע הגיע וטוען שהוא חבר של הבן דוד של האדם שהביא את הברווז. נסר א דין האכיל אותו גם. זה המשיך, כאשר הקשר עם החבר שלו הפך יותר ויותר רחוק. לבסוף, כאשר הגיע עוד חבר של הבן דוד של החבר של האדם עם הברווז, נסר א דין חימם מים והגיש לו בקערה. "מה זה?" שאל האדם כאשר טעם את המים החמים."זה המרק של המרק של המרק של הברווז." אמר לו נסר א דין."

בארץ התפרסמו סיפוריו בתרגומים לספריו של העיתונאי והסופר הרוסי יליד טריפולי, ליאוניד סולוביוב,  כאשר על סמך גרסא זאת הועלתה בשנות החמישים והשישים הצגה על בימת הקאמרי, ממנה נשאב לקאנון הישראלי השיר "בבוכרה היפה."

Насреддин в Бухаре
"נסר א דין בבוכרה", סרט סובייטי מ1943

כמה שמחתי לגלות בזמנו גרסת אנימציה ישנה ונהדרת של סיפוריו מן הטלויזיה הסינית, המבוססת על התרבות המקומית האויגורית של שינג'יאנג. בסין נסר א דין נקרא אה פאן טי (阿凡提), קיצור ושיבוש של שמו בתורכסתאן המזרחית הלא הוא נסר א דין אפנדי.

להשאיר פוליטיקות פאן תורכיות בחוץ, ובטח את מצבם העכשיו והעגום של האויגורים תחת מגף השליטה הסינית בשינג'יאנג. הסדרה הזאת בעיני לגמרי שובת לב, בעיצוב פשוט, תמים, ונאמן לתרבות המקום היא לחלוטין משדרת את הקסם של מרכז אסיה הסינית, והכל מגרביים פרולטריות.

Molla_Nasreddin
"מולא נסר א דין" מגזין עיתונאי וסאטירי שיצא בעיקר בבאקו שבאזרבייג'אן עד שנות השלושים, וזכה להשפעה ופופולאריות רבה ברחבי העולם המוסלמי.

סיפורי עמים הם דוגמא נהדרת לאופן שבו מוטיבים כלל אנושיים נשזרים ברבדי זמן ותרבויות שונות, נודדים ונקלטים ומעובדים ללא קץ תחת מיני כסויות, מלבושים ושפות שונות.  והחוג'א הטוב שלנו, בדרכו הארוכה ורבת המעללים בין ערי אנטוליה להרי פרס, ובין בימת הקאמרי לטלוויזיה הממלכתית הסינית, הוא דוגמא מצויינת במיוחד.

בתמונות:

קברו של חוג'א נסר א דין (כביכול) באקשהיר, בקרבת קוניה שבתורכיה

ייצוגים מודרנים של נסר א דין, כולל מתוך סדרת הטלוויזיה הסינית.

אל הסופים של סין.

מנחואן (门宦) הוא המקבילה הסינית למושגי הטאריקה והסילסילה הסופית, כלומר השרשרת הרוחנית והמסדר הנגזרים ממורשתו של השייח המייסד, אשר כרוב המוסלמים הראשונים בסין, היה ממקור ערבי או פרסי. כמוסד, המנחואן גם שימש כארגון בעל משמעויות כלכליות נרחבות בהחזיקו נכסים רבים ב"משולש המוסלמי" של צפון מערב סין, (כיום בפרוביציות של נינגסיה, גנסו וצ'ינגחאי).

על אף שייתכן מאוד כי סופים (תעתיק מדוייק:צופים) כבר שוטטו להם במורד דרך המשי ואל עמקי הממלכה התיכונה כבר במהלך המאות הראשונות לאסלאם, העדויות לגביהם מעורפלות:

"גם נאמר לי…כי שם שכנה לה אישיות רבת מעלה, אשר לה מעל מאתיים שנים בגיל. האיש מעולם לא אכל, שתה, דיבר או לקח כל תענוגות אשר יש בידי העולם להציע, וכוחו היה עז ומושלם. הוא קבע את משכנו במערה, מחוץ לכל ישוב שם עסק בדבקותו"

מעשייה זאת מפי אחד אבן בטוטה, בן המאה ה-14, מייצגת את אחת העדויות הראשונות לנוכחות סופית בסין. אך לא מן הנמנע כי הברנש שוכן המערות היה בסך הכל מתבודד דאואיסטי או אחד מדומיו.

טשטוש הגבולות הבלתי מכוון של אבן בטוטה, מייצג את הבעיה הקלאסית של האסלאם הסיני: כיצד להשאר מוסלמי טוב כאשר אתה מוקף בהמוני סינים בני האן, וכאשר בהדרגה ולאורך הדורות הקהילה המוסלמית בסין, מן היחידות שהתקיימו מהווסדן מחוץ לעולם האסלאם, הולכת והופכת בעצמה לזהה לשכניה הלא מוסלמים, ומאמצת את מנהגיהם.

מלבד הכריזמה הרוחנית של המורים הסופים הראשונים, ניסים מרהיבים שחוללו, וכנראה גם הטקסיות היתרה שסייעה להתפשטות הסופיות בסין של המאות ה16-18, התנועה הסופית בסין ייצגה אולי אף נסיון להתמודד עם הנטיה להטמעה התרבותית הסינית המפורסמת. בהעניקה למוסלמים בסיס התייחסות איתן בדמות שייח' רב מעלה שמקורו במכה, תימן או סמרקנד, כזה שהביא בגלימתו את התורה הנוצצת והעדכנית ביותר מלב האסלאם, ואשר קברו המהודר והתייחסות לצאצאיו משמשים עד היום גורם מאחד בקרב בני הקהילות הסופיות.

התנועה הסופית גם זכתה למתנגדים לא מעטים בקרב חסידי האסלאם האורתודוכסי, שהאשימו אותם בקלקול ועיוות של האסלאם המקורי. המאבקים הפנימיים, אך גם גורמים כלכליים ופוליטיים בהקשר הסיני הרחב הביאו לבסוף לירידת היקפם ועצמתם של המסדרים הסופים, ולעליית כוחם של פלגים מסורתיים יותר.

בשיטוטי האחרון בלינסיה, בירת האסלאם הסיני, ומרכז סופי ראשון במעלה המכונה גם "מכה הקטנה", היה ברור כי המתחים הללו קיימים עד ימינו, כאשר חברי הפלגים האורתודוכסים שפגשתי האשימו אותם במיני כפירות שונות ומשונות, כולל זלזול בצום הרמדאן והגרוע מכל, שנאמר במעין חצי קריצה וחצי לחישה, כי יש בלינסיה "שיעים".

שיעים או לא שיעים, פלגי המנחואן השונים עוד מהווים גורם מרכזי בזהותם הדתית של רבים מתושבי צפון מזרח סין, וקברי המייסדים המכונים "גונג ביי" (מפרסית: ‎‎, גונבד ,گنبد ,שמשמעו:כיפה,) עוד מעטרים את קו הרקיע של לינסיה במבנים סינים למהדרין ולראשם סהר וכוכב נוצץ, כתזכורת ונדר למייסד האגדי שלא לשכוח את מוצאם, הרחק בקצות מערב.

 

No automatic alt text available.
Image may contain: tree and outdoor
Image may contain: tree and outdoor
Image may contain: 1 person, outdoor

אל עמק האחדות- הדרך הסופית.

הסופיות ( במקור: צופיות, מערבית: صوفية, צופיה), נחשבת פעמים רבות לזרם שלישי או מקביל לשני הזרמים העיקריים של האסלאם, הסונה והשיעה, כאשר ביטוייה נעים פנימה והחוצה אל מעבר לגבולות האורתודוכסיה בהתאם לזמן ולמקום.

הסופים מייחסים את מוצאם לקרובים והאדוקים מבין חסידי הנביא מחמד, אשר יראתם כלפי הבורא הביאה אותם להתכחש לנוחות הבשר ולהתעטף בכסות עשויה צמר גס (ערבית: צוף), גרסא אחרת של מקור השם מתייחסת למרפסת הגבס שבביתו של הנביא ואשר בה הסתופפו האדוקים ביותר באמונתם.

המחקר ההסטורי מתאר לעיתים את הסופיות כתמהיל של רעיונות גנוסטים ונאו-פלטונים אשר נשזרו בליבתו המונותאיסטית של האסלאם, וזאת כתוצאה ממגע מוקדם של תרבות האסלאם עם תורות מקומיות של התרבויות הנכבשות,. המשמעות הרעיונית היא שהעולם הוא השתקפות בחומר של המהות האלוהית, אך בוא בעת נפרד ממנה. ביכולת האדם בעל הידע הגנוסטי, או בהקשר האסלאמי, הסופי המושלם במעלותיו, לגשר בין העולמות ולחזות בצפונות האלוהות והקיום כולו.

במזרח העולם האיראני גם ספגו הסופים השפעות זורואסטריות, בודהיסטיות, שמאניות ואחרות, ואלה הכניסו אלמנטים אקסטטיים ומדיטיביים שונים אל תוך המסורת הצופית, והתבטאו במה שניתן לכנות כזרם ה"חוראסאני" (ע"ש איזור חוראסאן במרכז אסיה), או כ"סופיות שיכורה", המאפיינת רבות מן הקבוצות הסופיות שמקורן בעולם התורכו-איראני של מרכז אסיה ונטייתן האקסטטית, וזאת בניגוד לקבוצות אחרות שמקורן בזרם המערבי ,או ה"בגדדי" של הסופיות שכאמור ככל הנראה הושפע יותר ממסורות יודאו-נוצריות ונאו-פלטונית

במרוצת הדורות התגבשה והשתנתה התנועה הצופית ונטתה יותר ויותר ליצירת ארגונים מוסדרים פחות או יותר, השואבים את הלכותיהם והאתיקה שלהם משושלות מורים רוחניים, ואלה התרכזו במרכזים מוסדרים אשר קיימו את כלכלתם על בסיס עסקים בבעלותם, על בסיס הקדש (ווקף) או תמיכה של פטרונים בעלי ממון ושררה. מסדרים אלו, המכונים טריקה ("דרך", ריבוי: טריקאת), והמרכזים הרוחניים שהקימו, (זאוויה, חאנאקה, קלאנדרחאנה וכו) שמשו כמוסדות חשובים במרקם החיים העירוניים של העולם המוסלמי, כמקום של תמיכה רוחנית וחומרית כאחד.

חיי השגרה במסדרים תלויים היו בכל מסדר ומסדר אך ברבים מהם באו לידי ביטוי האפשרות לתנאי הגות, מפגש רעים לדרך, לימוד רוחני וחיי שירות לצד מורה כריזמטי (פיר), ולעיתים הנאה חומרית גרידא מאפשרויות הצדקה והתשורות הקשורות במעמד המסדר ובקשריו עם עדת המאמינים, עירוניים, כפריים ונוודים כאחד.

אמנם הדרך הצופית מגוונת להפליא בהתאם לזמן ולמקום, אך בהכללה ניתן לתאר את ההתקדמות בלימוד הסופי כהעפלה בסולם הדרגות והמעלות הרוחניות (מקאמאת), במסגרתה נשחק האגו ומסולקות האבחנות בין המאמין למושא האמונה, עד כדי השגת ידיעה אינטואיטיבית וגמורה של המוחלט, והשגת ה "פנאא" , איחוד רוחני עם האל שהוא המציאות עצמה.

אמצעי הפולחן המרכזי ביותר ברבים מן המסדרים הוא ה"זיכר", התכנסות רוחנית לשם תפילה, שירה, ריקוד או ניגון או שילוב בניהם, במהלכו מוזכר שם האל ומעלותיו תוך התגברות הכוונה והקצב ולעיתים עד עוררות אקסטטית של ממש. מסדרים שונים פתחו מסורות זיכר שונות,כאשר הידוע שבהם במערב הוא הזיכר של המסדר המלווי התורכי, אותו יסדו תלמידיו של המורה והמשורר הגדול ממוצא פרסי, ג'לאל א דין רומי.
במרוצת הדורות פיתחה הסופיות לקסיקון ייחודי לה העמוס משמעויות אלגוריות ואזוטריות והמתאפיין בציוריות רבה, ודימויים נפוצים המרמזים על הדרך הצופית וכיוונה, אשר נתפסה בידי מי מהם כדרך אשר קדמה לכל דין ואמונה:

"זרע הסופיות נזרע בימי אדם, נבט בימי נוח, הנץ בתקופת אברהם , פרח בתקופת משה, העניק ענבים בתקופת ישו והפך ליין משובח בתקופת הנביא מחמד"

בעולם דובר הפרסית נשתלב הלקסיקון הסופי בעולם השירה עד כדי שפעמים רבות קשה לאתר הפרדה בינהם, מה שאין בו שום הפרעה כמובן ותורם ליופיה הרב של השירה הפרסית.
בכתיבתם מעלים אנשי העט הסופים את כיסופם לאחדות, את סלידתם מגבולות מלאכותיים, צדקנות וחלוקת העולם לכפירה ואדיקות.
האהוב והנאהב, האליל והעובד לו,
מי מהם מלא הרמיה?
החושך שולט בכעבה ובבית המקדש,
בואו אל עמק האחדות, היכן שצבע אחד ישלוט,
חשבו עמוקות, מיהו האוהב, ומי הנאהב,
מיהו הפרח, ומיהו הקוץ"

(סרמד)

כוס יין ביד אחת, בשניה קראאן
מעשינו כשרים, ולא, בו בזמן
בעולם הזה שהוא בלתי מושלם
איננו כופרים ,ולא מוסלמים גם"

(חיאם)

"את יוסף איבדתי בארץ כנען,את יוסף גיליתי, כנען נעלמה.
תמים כמוך, את לילא לא ימצא, מה פצע זה, שרפואה לו אין
בשוק האהבה מוכרים נפשות, נפשי אני מוכר אך לא מוצא קונה
מבשרים "מת יונוס" ואין איש עונה, הגוף הוא זה שמת, האוהבים חיים"

(יונוס אמרה -מתורכית: ד. אוז'לוו)

במרכז אסיה, התקיים לאורך ההסטוריה הצופית מנעד רחב של פרקטיקות וצורות ארגון (או ביזור) שונות זו מזו, שתי צורות הארגון הנגדיות לצורך הדוגמא הן המסדרים הסופים של הקלנדריה והנקשבנדיה.
מקורו של המסדר הקלנדרי (Qalandariyyah قلندریه) לוטה בערפל, אך נראה שהולדתו קשורה בזאת של קבוצה מיסטית אחרת, המלמתיה (Malâmatiyya ملامتية). תנועה זו החלה סביב המאה התשיעית לספירה, בנשאפור אשר בח'ראסאן ומייצגת את אחד השלבים הקדומים ביותר בהסטוריה של המיסטיקה האיסלאמית.

בשלביה המוקדמים, חבריה אף לא נחשבו בידי בני זמנם כסופים, כדוגמת המיסטיקנים אשר שכנו בבגדד, אלא כקבוצה נפרדת לחלוטין. קבוצה זו, כמו גם הקלנדריה שהושפעה ממנה מהווים דוגמא מייצגת של המסורת המיסטית המרכז אסיאתית, אשר ייתכן והושפעה ממסורות קדם וחוץ- איסלאמיות, ובהן שמאניזם, בודהיזם, וגורמים נוספים, אשר היו נוכחים כולם בתערובת התרבותית המרתקת אותה יצר השלטון המונוגלי בתחום שלטונו במרכז אסיה ואיראן.

דרכה הרוחנית של המלמתיה התרכזה ברעיון כי הרובד הנמוך של נפש האדם, הנפס (نَفْس -המקביל לאגו במושגינו אנו), עשוי אף להתעצם תחת השפעת ההליכה בדרך המיסטית, וההערכה העצמית והחברתית הנלווית לכך, וכי רק תקיפת הנפס על ידי גינוי ואשמה ( ملامة malâma) מתמדת תשחוק את הנפס הקשה כאבן.

הקלאנדריה, שתחילת פריחתה במרכז אסיה החלה סביב המאה האחת עשרה,והושפעה כאמור מהמלמתיה, פרחה מחוץ למרכזי הלימוד הממסדיים של ערי איראן והמזרח התיכון, נטתה לגישה לא אורתודוכסית, למבנה ארגוני מבוזר, ואף קיבלה לשורותיה עבדים נמלטים, אנשי שוליים ושאר נדכאים,אשר מצאו את מקומם בחבורות אשר שוטטו בספר העולם המוסלמי. גישתם האנטי אורתודוכסית כללה בין השאר שימוש במוזיקה, ריקוד, שתיית יין ושאר שיקוצין לשם עילוי רוחני, מנהגים אשר היו לצנינים בעיני הממסד האורתודוכסי, כמו גם בעיני טריקות אחרות, כגון הנקשבנדיה, שהתנגדה לסופיות ה"שיכורה" שהפגינו הקלנדרים.

הנקשבנדיה, אשר מייחסת את מוצאה לאיש הדת בן העיר בוכרה בהאא אד-דין נקשבנד (מת
1389), מהווה דוגמא מרכזית להשתלבות סופית בזרמי האסלאם העיקריים. הנקשבנדיה היא מסדר עירוני במהותו המדגיש השתלבות פעילה של חסידיו בחיים הפוליטיים והדתיים של הקהילות המוסלמיות, ומחייב קבלה מלאה של ההלכה המוסלמית כחלק ממוסד מתהליך הלמידה וההתקדמות במסדר.

מאז המאה ה-15 ביסס עצמו המסדר בעמדות מפתח מרכזיות ברחבי המזרח התיכון, מרכז אסיה ובהודו תוך אמונה כי על המאמין ליזום מעורבות ישירה בחיים הפוליטים ובשלטון על מנת להשפיע על מהלך האנושות כולה. גישה זו הביאה לעיתים לנסיון לשליטה ישירה של חברי המסדר בסדר היום הפוליטי ואך להפיכתם לשליטים של ממש במקרים מסויימים. בנוסף, סדר היום הפוליטי המובהק של הנקשבנדיה על פלגיה השונים, הביא למעורבותה הישירה במרידות ומאבקים נגד מעצמות זרות אשר נחשבו למאיימות על עולם האסלאם, למשל במלחמות הקווקז נגד רוסיה הצארית וכן בחבלי שינג'יאנג (תורכסתאן המזרחית) וגנסו שבמערב סין. בה גם נאבקה לעיתים הנקשבנדיה במסדרים סופים אחרים, בהם ראתה סוטי דרך ומדיחים לכפירה.
מבחינה טקסית דוגלת הנקשבנדיה בזיכר " חוּפי ", כלומר שקט, אולי בכדי להמנע מנטיה לאקסטזה חיצונית הקשורה בטקסי הזיכר של קבוצות סופיות אחרות ונתפסה כסיכון לסטיה מגבולות המותר והרצוי.
עם זאת, יש כמובן לזכור כי הגדרות הרמטיות שכאלו הן לשם הדיון בלבד ובפועל היו הגבולות נזילים בהרבה, ולא אחת שאלו מסדרים מנהגים ופרקטיות דתיות זה מזה, ואין המסדר הנקשבנדי על פלגיו שונה מכך. לדוגמא ידוע על מורים נקשבנדים חשובים בתורכסתאן המזרחית שהיו בעברם קלאנדרים נודדים, ובהתיישבם וביסודם של חאנאקות שאלו פרקטיקות מקבוצות סופיות אחרות, כגון קיבוץ טקסי של נדבות מזון, ארוחות טקסיות של בשר ודגנים המחולקים לאביונים או אפילו ריקוד וזיכר "ג'הארי" המושר בקול.

לאחר הכיבוש הסובייטי ועם קריסת ההסדרים הקדם מודרניים במרכז אסיה שימשה הסופיות מקור לדאגה בקרב השלטונות שראו בה גורם חתרני ומרדני .במהלך התקופה הסובייטית קיימו השלטונות מספר מסעות דיכוי כנגד חברי המסדרים, וזאת במקביל לסגירת רבים מן המסגדים ובתי הספר האסלאמים בקווקז ובמרכז אסיה כולה, וכינונו של ממסד איסלאמי סובייטי הפועל בכפוף להוראות וצרכי המפלגה במסקווה. עם זאת בשל אופיו החוץ ממסדי ברובו של הזרם הסופי, אשר כונה בידי הסובייטים "האסלאם המקביל", שרדו המסדרים הסופים את תקופות הרדיפה ואלה, המשוייכים היום למסדרים הנקשבנדי, הקאדרי, הקובראווי והיסאווי, עוד פעילים בערי עמק פרגאנה, באוזבקיסטאן, טג'יקיסטאן וקירגיזסטאן, וגם בטורמניסטאן ובקזחסטאן.
הפולחן הסופי מתקיים פעמים רבות עד ימינו ברבדים עממיים הכוללים פולחן קדושים ועליה לרגל לקבריהם, המכונים מזאר, פעולה הנחשבת לסגולה לבריאות, פריון והצלחה עסקית, מסורות שייתכן ומשקפות את המסורות הקדם אסלאמיות הנפוצות ברחבי האסלאם מימי קדם. בנוסף בקרב הקזחים והקירגיזים מתקיים עוד שילוב בין המסורת הסופית לפרקטיקות שמאניות אשר התקיימו בקרב העמים התורכיים מאז ימי קדם, כאשר לעיתים נשים הן אלו הנושאות בתפקיד השאמאן ובקישור בין העולמות, בסיוע להתעברות ובריפוי חולי, במסורת דתית שהיא תערובת בין אסלאם לפולחן טנגרי (אל השמיים התורכו-מונגולי), בין אחדות לריבוי ובין עבודת הכעבה לעבודת האלילים, בתזכורת להסטוריה רבת הרבדים של עמי מרכז אסיה, ופניה הרבים של המסורת הסופית עצמה.

אני תורכמני בן שבעים אשר שערו הלבין בעבודת אלילים. באתי מן המדבר בעוד נושא אני את שמו של טנגרי רק כעת לומד אני לבטא את שמו של אללה, רק כעת מעיד אני על האמונה"

(בסטאמי)

בתמונות:
סופים קאלאנדרים בהתאספות, תפילה, וקיבוץ נדבות. ושייח יעקוב אל בוכרי, מנהיג הנקשבנדיה בירושלים 1927 (הם עדיין שם אגב)

Image may contain: one or more people
Image may contain: one or more people, people sitting and hat
Image may contain: 1 person, standing and beard
Image may contain: one or more people