נוצות וקרח- נתיב הבז הלבן

לפני מספר חודשים בודדים תועד בפירוט תמרון דפלומטי רוסי צנוע מימדים במהלכו העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בז גדול ולבן נוצה למלך סעודיה. ובאם מקרה פומבי של מונרך רוסי המעניק עוף לבן לשליט בן ארצות האסלאם נראה לכם כקוריוז משעשע ותו לא, הרי שלא הקשבתם היטב בשיעורי ההיסטוריה האירואסיאתית שלכם.

82362761_10157874777912368_1513766828407521280_n
-ולדימיר פוטין ממשיך מסורת של דפלומטית בזים. אוקטובר 2019.

הבז הארקטי ( Falco rusticolus), הוא עוף דורס יפה ומרשים שאוכלסיתו היציבה נפוצה בצפונה של אירואסיה וצפון אמריקה לכל אורכו של החוג הארקטי, שם הוא מקנן בצוקי האבן שבין הטונדרה לימות הקרח.

כמין הגדול בסוגו, הבז הארקטי הוא טורף אופורטוניסטי וכמעט חסר אויבים טבעיים והוא עשויי לתקוף אף דובים אשר יעזו להתקרב לגוזליו יתר מן הרצוי. עם זאת לצערו של הדורס המרשים הלז, לעיקר פרסומו לא זכה הבז הארקטי בשל מעופו החינני או תעוזת התקפותיו על נברני שלג, אלא בשל נדודיו בין קצוות תבל בשירות האדם וככזה הוא מהווה את אחד הנוסעים היקרים והידועים פחות, בדרכי המסחר העתיקות.

בזיירות היא עיסוק עתיק יומין, ואף כי לא ברור מתי והיכן לראשונה שיגר האדם ציפור טרף אל עבר פירות הרקיע ואף זכה לשובה, המקורות השונים מצביעים ככל נראה על מסופוטמיה הבבלית, אם לא מוקדם מכך. ממסופוטמיה התפשט המנהג ככל הנראה אל עבר חצרות הפרסים, ועל אף שנראה כי הבזיירות לא היתה פופלארית בקרב האצולה האיראנית בהשוואה לסוגי הרג אחרים, יורשיהם הערבים צמחו להיות חובבי בזיירות דבקים במיוחד, אשר עשו אולי יותר מכולם לשם הטמעת מדע הבזיירות ברחבי המזרח התיכון.

למרות התהליך המרוכב והמרובד היטב של הטמעת ידע הבזיירות באזורים השונים של תפוצתה, ייתכן וכח המשיכה העצום שלה נובע לא רק מהשימושיות הרבה הטמונה בבן לוויה זריז טופר וכנף אלא גם בנגיעתה בשורשי התשוקה האנושית לגבוה, לזריז ולנשגב, ולאפשרות שבנגיעה בעולם שמעבר.

"בז נדיר, השלום לך! עד מתי בפראות תהיה כה קנאי לחרותך? האהבה היא פתיונך, ובאשר רגלך רצועה, הכנע, טרם לנצח תבוא על סיפוקך"

(פריד א דין עטאר. "מנטק אלטיר", מאה-12)

ארצית או שמימית, מאיראן ומרכז אסיה התפשטה תורת הבזיירות לסין ועד המאה החמישית למנינם נטעה רגל קלה ועוטיית טפרים גם באדמת אירופה, מהלך שעוד יזכה לחיזוק עתידי בדמות השפעת מסעות הצלב והרוחות המזרחיות שנשבו בעקבותיהם. בעוד שאמנות הבזיירות שמשה מקדמת דנא כאמצעי יעיל ומהיר להשגת ארוחה דשנה, לעוף ולבעליו כאחד, בשום מקום לא זכה המנהג להערצה האדירה שלה זכה בחצרות האליטות של עולם האסלאם, סין והערבה.

מידע רב על תורת הבזיירות אנו מקבלים מהספרות העניפה שהותירו אחריהם קודמינו בתפקיד, ובמיוחד יש לציין לשבח את הפרסים, הערבים והתורכים הממלוכים על כתבי היד העשירים שציוו לנו העוסקים בפירוט לא רק ברפואת עופות דורסים (משחת שתן גמלים וחומץ מיושן לטיפול בדלקות עור? יש!), אלא גם במידע רב ערך הקשור באופיים, אילופם וצרכיהם המיוחדים של עופות שונים. בעוד שישנו קושי מסויים בזיהוי מודרני של חלק ממיני העופות הדורסים אותם העריכו בזיירי עולם האסלאם, נראה כי כיום אנו יכולים לאשר כי המינים הנפוצים ביותר היו הבז הנודד ( Falco peregrinus), בז הציידים (Falco cherrug), בז גמדי (Falco columbarius) ובדומה לנעשה כיום בקרב הקירגיזים והקחזים אשר להם מדובר בכלל מקובל, גם עשו שימוש מזדמן בעיטים זהובים או במינים קרובים להם.

81625910_10157874777992368_7168883815316717568_n
-סוחר בזים, צפון מזרח סין, ראשית המאה ה-20.

עם זאת, בשום מקום, ובשום זמן לא זכה אף עיט, בז או נץ למידת הייחוס, ההערצה והתשוקה הבוערת לה זכה הבז הארקטי. כאמור הגדול בסוגו, נקבת הבז, הגדולה מן הזכר כמקובל בקרב דורסים רבים, עשוייה להגיע לאורך של כ65 ס"מ, ולמוטת כנפיים של עד כמטר וחצי.

מימדיו האדירים של הבז הארקטי וצבעו הצח (למעשה הוא זוכה למנעד גוונים רחב הנע בין כהה, לבהיר-כסוף ועד לבן), הפכו אותו ליוקרתי ולנחשק שבמיני הבזים, ולכזה שסולטאנים, אמירים, חאנים ודומיהם שבין מזרח למערב מוכנים לשלם את משקלם בזהב, ולו רק שיזכו להחזיק אחד, אם לא תריסר ויותר מהם בביבר המלכותי ובמחנות הציד שבגבול המדבר.

81795655_10157874777852368_3524267330634776576_n

נראה שהמנהג לצוד בעזרת בזים ארקטיים החל בקרב אנשי הערבה הצפונית, כאשר החיתאנים, עם נוודים מן האזור הקרוי כיום מונגוליה, ביססו קשרי סחר עם עמי הטאיגה הסיבירית ואלה סיפקו להם אספקה יציבה של בזים לבנים. את התשוקה החיתאנית לבזים ארקטים, כמו גם את ההערצה לצבע הלבן על משמעויותיו הרות המזל, ירשו צאצאיהם המונגולים ואלה אף ביססו מערכת שילוח מיוחדת בעלת כ24 תחנות המצויידת בסוסים רעננים, מספוא ובשר כבש זמין על מנת להבטיח את הגעת הבזים בשלום מגבולה הצפוני של האימפריה ועד לבירות החאן הגדול, הן בקרקורום, והן בחאנבאליק, קודמתה הצפונית של בייג'ינג.

אז גם אם הדיווחים של נוסע אירופאי אחד על מאה וחמישים אלפי הבזים שברשות החאן הגדול הם בוודאות מוגזמים, דיווחים מקבילים של נוסע אחר, אחד מרקו פולו על חמש מאות בזים שבחזקת קובלאי חאן כבר נשמעים הגיוניים לחלוטין, ונוסע אחר מספר על החאן שהיה משוטט בשמורות הציד הצפוניות במרכבה הרתומה לארבעה פילים, ובה ניצבו על כנים כתריסר בזים ארקטיים אותם היה משלח הירום-הודו בכל עוף, פסיון וחגלה שהיו בשות מזל מספיק לחלוף בדרכה של התהלוכה רבת הבלינג.

רשת הבז הלבן, אם ניתן לכנותה כך, לא היתה מוגבלת לציר הצפון-דרומי שבין שולי הטאיגה לצפון סין, והמונגולים של סין היו שולחים בזים ארקטים לקרוביהם שבאיראן ומרכז אסיה, שבתורם היו משלחים אותם הלאה כתשורה למונרכים אחרים או מקבלים אספקה נוספת של העוף האציל ממלכי המערב שליקטו אותם בסקנדינביה הרחוקה. נתיב הבזים הצפון מערבי היה פעיל עם כן לא פחות מזה של מזרח אסיה, ולאחר שהעופות היקרים הצליחו להגיע לחופי הים התיכון או לכל היותר לחצי האי קרים, נאספו בידי סוחרי ונציה וגנואה הממולחים ואלה נהגו לשלח אותם במהירות האפשרית לקהיר, שם זכו למחיר השקול לעלותו של סוס באיכות טובה. פר יחידה.

81674232_10157874778372368_5823898172165980160_o
-קובלאי חאן צד בעזרת בז ארקטי, (ברדלס או חתול אחר בייצוג משובש באחורי אחד האוכפים), שושלת יואן.

הממלוכים הבחרים, חיילים-עבדים תורכים שרבים מהם נשאבו מן הערבה הקיפצ'קית, ירשו את האהבה העזה לציד ובזיירות מאדוניהם -לשעבר הערבים, אך אולי גם מתרבות ערבה מקורית שעוד דבקה בהם, והם הביאו את אמנות הבזיירות ואת ידע הטיפול בהם לאחד משיאה ההיסטורים. כה גדולה היתה תשוקת הסולטאנים הממלוכים לבזים, ובהם לאלה הלבנים ממחוזות הקרח עד כי הסולטאן אבן קלוואן רכש מספר אדיר של 419 בזים ארקטיים מסוחר וניציאני ושילם תמורתם סכום עתק של 300,000 דרהם.

החיבה המלכותית לבזים צפוניים לא נבעה כמובן רק מיופים הרב או מכישוריהם כעופות ציד. רגישות העוף העדין לתובלה, דרישותיו התזונתיות והבריאותיו הקפדניות והעלות האדירה שביבוא של עוף דורס ושינועו דרך טאיגה והר, ערבה וים משמעם היה כי הבז הארקטי היה הפרארי והמטוס הפרטי של זמנו, סמל יוקרה ראשון במעלה הראוי לזרועם של קיסר וחאן, צאר וסולטאן, וכי בניגוד לסוגי עופות אחרים וקלים יותר להשגה, נדיר היה כי אנשי אליטה צנועים במעמדם ובעושרם יכלו היו להשיג לעצמם עותק של הבז הארקטי הנחשק.

התפשטות האימפריה הרוסית בתקופה הקדם-מודרנית הביאה לנפילת רוב רובו של תחום המחיה של הבז הארקטי תחת זרועם של הצארים של מסקווה, ומעבר לאימפריה הגונה שאפשר סוף סוף למות למענה, משמעות הדבר היה שליטה ישירה במקורותיו של משאב פוליטי, לא פחות משהו משאב כלכלי.

בתקופת רומנוב המוקדמת היה הסחר בבזים ארקטים מונופול ממשלתי הדוק תחת איום עונש כבד על שינוע או יצוא של בזים ללא אישור מפורש, ומשלחות דיפלומטיות לחצר המוע'ולית בהודו, לשושלת מינג הסינית, לעות'מנים ולחצר הצפווית שבאיראן כללו לא פעם ברשימת המתנות גם לא מעט בזים לבנים מן החוג הארקטי כאמצעי מרכך לשיכוך אינטרסים כלכליים. ואם כל זה כבר נשמע לכם יותר מוכר ופחות כקוריוז, אפשר אם כך כבר לחזור לפוטין ודפלומטית הבזים בה נקט באוקטובר האחרון.

גידול בזים, ארקטים ואחרים הוא כיום עסק עצום ועטיר ממון, וכזה אשר מטבעו ומטבע לקוחותיו נסתר לרוב מן העין. בעוד שחוות לגידול בזים טהורי דם וכן מינים מוכלאים הם תחום מבוסס המייצא אלפי עופות כל שנה מבריטניה, ספרד, ארה"ב ומדינות אחרות, עשרות אלפי פרטים ממינים שונים עושה את דרכו למדינות המפרץ מארצות מרכז אסיה, סין ומונגוליה באופן בלתי חוקי. מינים אלו נצודים לרוב מן הבר, ורבים מהם אינם שורדים את תהליך השביה, ההברחה או ההתאקלמות הפיזית לביתם החדש.

81671328_10157874778307368_2752699189170274304_o
-בז ארקטי תוקף ברבור, ציור סיני, שושלת מינג.

לאחרונה הודיעה רוסיה כי תקים מתקן רביה לבזים ארקטים בקמצ'טקה, איזור הנודע במופע הלבן של בזיו, ההופך אותם למבוקשים ביותר במדינות המפרץ. גבולה הארוך של רוסיה, היותה בית הגידול העיקרי של הבז הארקטי והשחיתות העמוקה בה היא נגועה הופך אותה למקור עיקרי של בזי בר לשוק הבזיירות. בעוד שאוכלוסית הבזים נחשבת עוד לבת-קיימא, ציד, ליקוט ביצים, ופגיעה באוכלוסית השכווים המשמשים לה כמקור מזון חשוב פגעה קשות באוכלוסיה במהלך מאתיים השנים האחרונות. בעוד שהקמת המתקן הקמצ'טקי היא בשורה חיובית לכאורה, ושדווח שתוקם על פי מודל הקיים ופועל כבר שנים מספר בקירגיזסטאן, המהלך מעורר דאגה בקרב גופי שימור ופיקוח בשל חשש לניהול גנטי לקוי וצפי לשחיתות מובנית בפרוייקט, העלולה להשפיע על אוכלוסית הבר של הבז הארקטי.

הסיפור של דרכי הבזים הלבנים הוא סיפור הסטורי סבוך נוצות של דיפלומטיה, בצע כסף, ראוותנות אנושית, סחר ענף, מדמם ומוקדם בחיות בר שסופו בשינוען בין אזורים אקולוגים שונים בתכלית.

בו בעת זהו גם ביטוי של תופעה אנושית מורכבת ויפהפיה אשר במיטבה מציגה קשר מרתק בין עוף לאדם, קשר אשר יצר ספרות עניפה ורב דורית ורשת גלובלית ומוקדמת בין אזורי שוליים למרכזי התרבות החשובים של האנושות המחברת בין חופים ארקטים למדבריות מרכז אסיה, ובין תשוקות ארציות עד עפר לאהבה כנה לנשגב ולזריז הנוגע ברום השמים, כמעוף הציפור.

82155196_10157874778122368_53785102353694720_n

האזינו לקנה!

היום, עם מלאת 746 חורפים לכלולותיו של מורינו ג'לאל א דין רומי והסתלקות קליפתו לעפר, אנו נזכרים בתרומתו האדירה לרוח האדירה הנושבת במי שיבחר למלא בה את ראותיו ולנפוח את תכנה בכיוון הראוי.

רומי, שרכש השכלה איסלאמית אורתודוכסית שורשית עבר טלטלה רוחנית כשפגש במיסטיקן שאמס א דין טבריזי, והקשר הידוע בינהם הביא את רומי להתעלות מיסטית שהותירה בידינו יצירות כבירות שהן נכס צאן ברזל של התרבות המיסטית המוסלמית, כפי שהיא מקור השראה חוצת לשון ותרבות.

rumi_pic

מלבד יכולתו למלא חללים ריקים בתפריטים של בתי קפה היפסטרים, זכור לטוב רומי מורינו על המקום האדיר שהעניק לחוויה המוזיקלית בדרכו הרוחנית של המחפש, על הפסגות הרועמות שהיא מעוררת, ועל שברירי השתיקה שבין תו לחברו, בהם שוקעת הנפש למקומות בהם שומה עליה לשקוע, בטרם תתעלה למחוזות הנסתר.

"אמר מורינו:

המוזיקה היא רחשי שערי גן העדן,

במקרה ואחד משוטי הקהל היה פולט, "איני אוהב את קולם של שערי גן העדן!"

היה עונה המורה: אתה שומע את שערי גן העדן בהסגרם, ואילו אני שומע אותם נפתחים!"

אחד מכלי הנגינה המרכזיים ביותר בפרקטיקה המולווית התורכית הוא חליל הקנה, הניי (Ney). האזנה לצלילו העמוק והחודר, אך העדין של הניי, חושפת את כוחו להוליך את השומע למחוזות הרוח והנעדר מן העין. צלילו מזכיר ומהדהד בכל עת את הלך הנשימה האנושית, וניתן להזכיר את האמרה כי לניי ישנם תשעה פתחים, והפתח העשירי, הוא האדם, דרכו מפעפעת וזורמת נשימת היקום כולו.

ney

בערוגות נפשו של רומי היו פינות חמות לחליל הניי ולצמח הקנה (Arundo donax) ממנו נעקר, ואלה זכו למקום של כבוד בפתיחת חיבורו האדיר של רומי המת'נווי, בצורתו של ה"ניי-נאמה" רווי הרוח:

"האזינו לקנה! רווה תלונות!.

קובל הוא על הפרידה.

רוצה אני לב, לב קרוע מפרידה,

שאוכל לבטא את כאב האהבה..

…זאת אש האהבה המעניקה השראה לקנה,

לא רק הרוח, זהו בעבוע הרגש המעניק ליין שלמות.

מי מעולם חזה ברעל ותרופה, כקנה?

מי עוד ראה מעודו פילגש, ואוהב עורג כחליל?

האהוב הוא בכל, האוהב רעלה,

האהוב חי הוא, האוהב גוויה נידפת.

יודעים אתם מדוע המראה כלום אינה משקפת?

הרי חלודה וגבבה את פניה עוטפת.

האזינו לקולו של הקנה!

סיפור חיינו הוא, אכן. "

….

רחף בשלווה רומי, מעל בתי הקפה ומעל גדות התעלה,

הנח לקנה למסור את תמציתך,

אתה כבר הכל.

119

אור ודם.

 

קשה לקבוע בוודאות מתי אבני חן נסכו לראשונה קסם מיוחד בלב האדם ומתי נבט לו לראשונה ניצוץ של הכרה בערכו של הקו הדק שבין שקיפות וצבע. האם היה זה הגוון היחודי הזוהר מבעד לאבני השדה האפורות שהניע חמדנות גולמית וראשונית כל כך? ואולי ביכולתנו להאמין שהיה זה האור….

5cd223cbed016

מאז שטפו נהרות רבים אבנים רבות וטובות מקרבי ההרים ואלה לוקטו, נאספו, נכרו ונעקרו ועברו מיד ליד, מכורה לסוחר, ומקונה למוכר, ומצמית למושל, עד אשר עטרו נזרי נסיכים, מלכים וטוענים למלכות, אות וסמן לניצוץ התשוקה הקדמון שנורש מן האדם הראשון.

לאור יוקרה אדירה בתרבות האיראנית. מאז האציל האל הטוב אהורה מאזדה את ברכותיו על העולם, קבע את השמש במקומה, ושם מלכים למשול תחתיה, עוברים האור וסגולותיו כחוט שני זוהר בין אדם ובוראו, בין קיסר וצאצאיו ובין מורה לחסיד הראוי לכך.

לאבנים בוהקות, ובמיוחד בעלות גוון דם שהאור רובץ בקרבן מעמד של כבוד בתרבות הפרסית העתיקה. ואם באבנים אדומות עסקינן, אין אדומות כאבני בדחשאן.

מכרות קוה י לאל האגדיים של בדחשאן (איזור הררי המחולק כיום בין טגי'קיסטאן לאפגניסטאן) הם מקום שאגדות של אושר ועושר קורצו מהם. משקיפים על נהר הפאנג' השוצף הם תלויים במורד הצוקים כקן פרסים הקורץ ביצי דם. המכרות פעילים ככל הנראה מאז סביבות המאה השביעית לספירה ופיריהם האפלים היו לשם דבר במשך אלף שנים כמקור לאבן חן אדומה* בעלת איכות מעולה שמוזכרת בכתביהם של גאוגרפים ומטיפים, אנשי חצר ועוברי דרך.

“במחוז זה מוצאים את אבני האודם הקרויות "בלאס"**…ואנשים חוצבים מערות גדולות מתחת להר…האבנים נחצבות בשם המלך…אשר מוכרן רק כאשר יחפוץ, ובכך שומר את ערכן גבוה"

(מרקו פולו, סביב 1274)

מן היוקרתיות שבאבני העולם העתיק, אבני האודם של בדחשאן (הנחשבות לסוג של ספינל בגמולוגיה מודרנית) שמשו משאת נפש של אליטות ברחבי איראן והמזרח התיכון לאורך דורות ונאמר כי אודם בלאס שובץ בטבעת הזהב של המלכים הססאנים וכי היה בכוחו להגן על הכתר, על הממלכה ועל כל אשר תחת השמש.

Lal spınel badakhshan

4e205b24b4f35e11282770e9deaf36de1f110861

הכיבוש המוסלמי של איראן ומכרז אסיה שימר רבים מן המבנים והמסורות הקדם אסלאמיות אך העניק להם טעמי רקע חדשים. מעבר ליוקרה המתמשכת של אבני בדחשאן והתשוקה אליהן בקרב מלכים, סולטאנים וקסרים בין בגדד לבנגל, אבני הבלאס האדומות הפכו גם לנכס צאן ברזל של השירה הפרסית בה האל עצמו נחשב לאדון הצורפים הרוקם את פנינת הירח לרתמת השמש שזורת האודם, ובה גוון הדם של האבנים הטובות מתחרה בגרגרי הרימון, בטיפת היין ובשפתיו של מוזג יין עול ימים.

שפתיים, כרימון פצוע, או כותרת שושן סמוק.

לחיים כרימונים פורצים, או כשתי להבות צבעוני עשויי אודם"

(אנסארי, הראט, מאה 11)

115226871

יוקרת האבן והאש הבוערת שבקרבה המשיכו לרתק משוררים, קיסרים, בוזזים ושלושה שהם אחד, עד לעידן המודרני וכמה מן האבנים המפורסמות בעולם, בהן "אודם תימור", "אודם הנסיך השחור" ו"אודם השומרוני" שנאמר שעיטר את צוואר עגל הזהב של בני ישראל, הן כולן אבני בלאס שיתכן מאוד שמוצאן במכרות בדחשאן האגדיים.

אודם תימור, הנקרא על שם האמיר התורכו-מונגולי תימור י לנג הוא ככל הנראה אודם הבלאס הידוע ביותר בעולם. במשקל של 361 קראט, אבן החן הנערצת היא סמל בוער למשולש המסוכן שבין דם, תשוקה וכח ובמהלך קורותיה המדממים עבר מיד מלך למורד, סולטאן ופולש ונדדה בין סמרקנד לדלהי ובין אצפהאן לקנדהאר, טרם נעקרה בידי האנגלים מצוואר הקיסרות הסיקית המתפוררת ונקבעה אחר כבוד מפוקפק כאבן הראשה של הכתר הבריטי.

ULUG BEK

עם השנים הועם אורן של אבני הבלאס של מרכז אסיה ומכרות בדחשאן נשכחו וננטשו, עד אשר נתגלו מחדש בתקופה המודרנית. התבססות מכרות סרי לנקה, בורמה והעולם החדש, שינו את דפוסי הסחר והיוקרה התרבותית, כאשר אבנים אחרות ובראשן הקורונדום (תחמוצת אלומיניום),זאת הקרויה כיום אודם, ואשר לא נתפסה במקור כשונה מאבני הבלאס, תפסה בהדרגה את מקומן כמושלת בכתר אבני האור האדומות.

באופן אירוני היו אלה אבני הבלאס של בדחשאן שהורישו את תהילתן לאבני הקורונדום האוחזות כיום בכתר השוק העולמי, כאשר תשוקה חדשה לאור העתיק הניעה מסעות חיפוש אחר אבנים אדומות, והנציחה שוב ושוב את מעמדן ומקומן על התפר הדק שבין אור אלוהי לחמדנות ארצית, ובין התעלות מיסטית לשפיכות דמים.

115229221

בתמונות:

-"אודם תימור" רב המעללים כחלק מאוצר הכתר הבריטי.

-אודם חרוט בהקדשות תימוריות, מוע'וליות ואפגניות.

-בחארם V חבוש כתר זהב עטור אבני אודם.

-אבני ספינל (?), בדחשאן 2016.

-אודם אימפריאלי מוע'ולי חרוט, מאה 17.

-ספינל אדום גולמי.

הערות:

*למעשה ורוד עמוק, הנפוץ בקרב הספינלים של בדחשאן.

** ע"ש בלאקסיה-שם עתיק לאזור

 

2282c0cd659e1222ca3f736eecd49b92

רוח-ים. מסע הקשקול.

קוקוס ימי (Lodoicea maldivica), הוא מין דקל הצומח כיום במספר איים ספורים בקבוצת איי סיישל שבאוקיינוס ההודי. הצמח הוא דוגמא נדירה לענקות איים צמחית, כאשר אברי הצמח השונים מפגינים מימדים יוצאי דופן. בהתאם למסורת בקרב ענקי איים אחרים כגון הדודו ועוף המואה, הקוקוס הימי סובל מצמצום הסטורי בשטח מחייתו כתוצאה מניצול יתר של חלקיו ובמיוחד של זרעו הענק, אשר במשקל מירבי של כ30 קילוגרמים מהווה את הזרע הגדול בעולם הצומח.
06b6e5a2aa29ec23fe50287368cbbef2
Seychelles, Praslin, Vallee de Mai, Coco de Mer (Lodoicea maldivica), ripe fruit
זרעי הדקל המכונה גם קוקו דה מר, או קוקוס סיישל, בולטים בצורתם המיוחדת המזכירה אגן אנושי, ואלה הפכו מוקד לאגדות שונות, מקור לתרופות מסורתיות במזרח אסיה, ומושא לאיסוף מזה מאות שנים. איסוף היתר של הזרעים הדרושים זמן הבשלה ארוך ביותר, העמידו את אוכלוסית הבר של האגוז הימי בסכנת הכחדה, והיום יצוא האגוז מסיישל נמצא תחת פיקוח מחמיר.
למרות איכויותיו הארוטיות המוכחות, נראה כי אחד משימושיו ההיסטוריים הבולטים היה דווקא במסגרת צידו השני של הספקטרום החושני והוא האהבה הבוערת, הנצחית, המכלה, חסרת השניות, אל הרחום והחנון, בורא העולמין.
המסורת הסופית, אשר החלה כתנועות עצמאיות ושונות מעט בבגדד ובמרכז אסיה של המאה השמינית עברה שינוי מבני רחב היקף לאחר המאה השלוש עשרה ובמהלכה צצו ועלו שורת מורי דרך רוחנית. ממורים שונים אלו, שמקור רבים מהם באיראן ובמרכז אסיה התמיינו להן קבוצות אב וקבוצות ביניים, רבות כוכבים אשר בשמיים, ואלה נבדלו מאלו בזכות היחוס, המקום והמנהג.
Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001
כפרקטיקה דתית, היתה הסגפנות הדתית חלק בלתי נפרד מן הדרך הסופית למן ימיה הראשונים, אך זאת הפכה עם הזמן למקובלת במיוחד, וקבוצות שונות, ובראשן הקלנדריה הפכוה לאידיאל של ממש, וזאת עשתה לה את קערת הנדבות, או "קשקול", לאחד מסמליו המובהקים ביותר של הדרוויש הנודד. באופן מעניין, חומר מקובל ביותר להתקנת קשקול עשוי כהלכה, הוא אותו קוקוס מגודל ורב רושם, האגוז הימי.
בעוד שרוב הדוגמאות הידועות לקשקול עשוי אגוז קוקוס ימי מגיעות מן המרחב האיראני, דוגמאות רבות אחרות מקורן בצפון הינדוסטאן שם נודע הקשקול בשם מקומי-"קמאנדאלו". הקשר בין הסופיות הפרסית למרחב ההודי נעוץ בקשרים פוליטיים והסטורים עבותים בין האזורים, אך גם בהיות תת היבשת משטח נחיתה נוח למסחר האזורי השוקק של האוקיינוס ההודי, בין השאר באגוזי סיישל.
השימוש בקשקול ככלי קיבול לנדבת בורא עולם וחסידיו החל ככל הנראה בימי הביניים המאוחרים, ודוגמאות מוקדמות לקערות שכאלו ידועות מן המאות השלוש עשרה והארבע עשרה, כאשר ייתכן ומקורו הרעיוני בקערות נדבה מקבילות מן העולם הוודי והבודהיסטי. לאחר ניקוי ראשוני של הזרע מקליפתו הסיבית, כנראה עוד באיי מכורתו, היו חוצים את הקוקוס ותכולתו הייתה נאכלת או מיובשת לשם ייצוא ואת חלקו החיצוני היו ממרקים מעטרים או חורטים בכתובות קליגרפיות מסוגננות.

Kashkul-or-Beggars-Bowl-19th-Iran

Lot2527_1
כהיבט חומרי של התרבות הסופית, הקשקול הוא סימן זיהוי מוכר של הדרוויש היחפן המחזר על הפתחים והשימוש בו כלל קבלת מזון, נדבה כספית ואף ככלי קיבול לשתיה. לעיתים שימש הקשקול גם לאיסוף מי ורדים לשם לחלוח הקהל בברכתם הריחנית.
כחפץ סמלי, ביטא הקשקול את תוכו הריק של החסיד הסופי המסור לדרכי האבק, את הדרך הסופית המכילה את העולם כולו, ואת סמכותו הנוקשה של ראש המסדר.
בעוד שקשקולים רבים,הן עממיים והן ברמת גימור עליונה היו עשויים כאמור מאגוזים ממורקים או מגולפים לעייפה בעיטורים צמחיים וקליגרפים, ידועות גם דוגמאות עשויות נחושת או כסף רקוע ומוזהב, המחקות את צורתו האגוזית של הקשקול, או מעוצבות בצורת סירה בעלת ראש דרקון, ופריטים טובים במיוחד רוקעו בתקופה הצפווית שבאופן אירוני מסמלת את מעברה של מערב איראן לאמונה השיעית ואת הטמעתם של המסדרים הסופים המקומיים למסגרת הדתית החדשה.
השימוש בקשקול ובתרבות העוני הרוחני שנקשר בה נמשך באיראן, מרכז אסיה וצפון הינדוסטאן עד התקופה המודרנית, בה הפך הקשקול בהדרגה לסמל לרקבון מוסרי ובטלנות מנוונת ונרמז אף שהקשקול טמן בקרבו לא אדיקות וחיפוש אחר הנשגב אלא בעיקר זימה, חשיש ואופיום.
Antoin_Sevruguin_2_darvish
המתקפה על הקשקול ושאר סמלים של סופיות לא מהוגנת היוו חלק מתהליכי שינוי עמוקים בחברות האסלאם של ראשית התקופה המודרנית במסגרתם ניסו אליטות מקומיות לטהר את הדת ומוסדותיה ממה שתפסו כאמור כניוון חברתי וגורם מרכזי בפיגור של עולם האסלאם בפני חברות המערב המתועשות. הנחה שיש בה מן האמת, אך גם רמיזה לא מוכחת כי פרושים בטלנים מהווים איום על חברה מתוקנת, וכי קדמה תכנולוגית משמעה בהכרח התעלות מוסרית.
תהיה עמדתנו אשר תהיה ביחס לעליונות דת הקדמה על הקשקול, קשקולי האגוז הסופים מציגים בפנינו דוגמא יפה וחרוטה היטב לרשתות מקבילות של פרושים נודדים, מערכת מסחרית מורכבת בין הים ההודי לליבה של אסיה, ואת הרעיון שתחת הזמן הנכון והמורה הנכון, יכול גם אגוז להתעלות לגבהים רוחניים.

69957568_10157480342812368_5829356714821943296_oimages

בתמונות:
  • ארוטיקה בוטנית-קוקוס ימי (Lodoicea maldivica)
  • קשקול מעוטר, איראן הקאג'רית.
  • דרוויש בטל כאיום לסדר חברתי מהוגן
  • קשקול מקשגר- רקבון מוסרי?
  • מצלמות אבטחה של דת הקדמה
  • דקל קוקוס ימי בוגר ונושא פירות
  • קשקול מתכת מעוטר בדמות קוקוס ימי.

ממצרים לשושן: מעופו של הבז משיראז.

 

לא רבות ידוע על ימיו וחייו של רבנו, מוולננו שאהין משיראז.

כן ידוע לנו שכמו רבים וטובים מבני ארצו, יהודים, מוסלמים נוצרים וחסידי זרדושט חי הוא תחת כנפו האדירה של האילחאן אבו מוסא, מלך המונגולים ירום הודו, ועוד ידוע לנו שהיה כמעט בן זמנו של חאפט' וכי קיבל השכלה כללית בנוסף להשכלה הדתית של בני קהילת היהודים.

עוד ידוע כי כמשוררים אחרים בני ימיו התחנך היטב שאהין על ברכי השירה הפרסית האפית, ועל המסורת ההסטורית של מולדתו העתיקה, אך מלבד ביוגרפיות קצרות שהותירו יורשיו, וכי שמו שפירושו "בז" הוא כנראה כינוי לירי שבחר לעצמו, אך מלבד זאת כאמור אין אנו יודעים עליו כמעט דבר.

לא ברור מתי החלו לדבר יהודי המרחב האיראני לדבר פרסית, אך נראה כי הדבר נעשה עוד טרם הכיבוש הערבי של המאה השביעית, וקהילות הסחר היהודיות ברחבי מרכז אסיה אף אחראיות לכמה מן הכתבים המוקדמים ביותר הידועים לנו בשפה הפרסית החדשה, שצמחה מתוך ההכלאה בין תרבות איראן לכסות האסלאם.

56168036_10157088308862368_8752207063557341184_n

התקופה הסמאנית העניקה לאיראנים שפה חדשה לבטא בה מאווים עתיקים, ושבירת קירות הגן בידי המונגולים הכניסה רוחות פרצים רעננות ונשאו עמן זרעים חדשים לקישוט ערוגות הבוסתאן הפרסי. צריפת העולם האיראני באש הפלישות ממערב ומזרח הוכיחה שוב ושוב את איכויות הפניקס של תרבות איראן הצומחת מאפרה בכל פעם מחדש ומניבה פירות מתוקים ופרחים מעלי ניחוח.

אחד מפירות נפלאים אלו היא אומנות המיניאטורה הפרסית. צאצא לא קדוש של הפלישות המונגוליות, הציור הפרסי ספח אל עמודיו הצחורים תמות איסלאמיות, צבעים הודים ואפוסים פרסיים עתיקים תוך שהוא מנסחם בשפה חזותית סינית, ערבתית, הלנית ואיראנית מקומית.

המסורת שנבטה בחצרות האילחאנים המונגולים תחת שרביטם של אנשי עט ומכחול מרחבי אסיה הכתה שורש בסדנאות המלכות של מרכז אסיה, הולידה יצירות מופת בהראט התימורית, הגיעה להבשלה מלאה תחת האגרוף הצפווי ושלחה את נצריה לחצרות הסולטאנים בדלהי ובאסטנבול. השאהאנמה של פרדוסי, היצירה החשובה בעולם דובר הפרסית הפכה לא רק מושא לביטוי אומנותי אלא גם מתיחת השמיים האיראנים מעל למסגרת רחבה אשר כללה את מחציתה של אסיה, אלא גם ביטוי ללגיטמציה שלטונית על האדמה שתחתם.

56255625_10157088309347368_6083523254377512960_n

כובד המשקל האפי של התרבות האיראנית לא חלחל לנפשם של בני דת מחמד בלבד אלא גם ליושביה העתיקים, היהודים. ביושבו תחת השמיים האיראנים, ניסח מורנו שאהין שיראזי את מסורת עמו בצבעים מקומיים. ספרות ה"תפסיר" היהודית-פרסית, אשר נתנה מקום לפירוש, פיתוח והרחבה של המסורת היהודית בוטאה בניב מקומי והלבישה מסורת עתיקה עתיקה במלבושים של משי מזרחי.

שני חיבוריו הידועים ביותר של שאהין, ה"מוסא-נאמה", וה"ארדשיר-נאמה", נתנו ביטוי מלא לזהותה של קהילה יהודית-איראנית, תוך ניסוח סיפורי המסד של הקהילה, הלו הם מגילת אסתר, וסיפור יציאת מצריים, בכלים שהם יהודיים בנפשם ופרסים בגופם.

ב"ארדשיר נאמה"- שאהין, היהודי משיראז, שהקדיש את החיבור כמקובל לחאן המונגולי, שוזר יחדיו את סיפור מלכי וגיבורי איראן וטוראן, בהם זאל, רוסתאם אפרסיאב ואחרים בחוזרו על התמות העיקריות אותן התווה זקן עדת הסופרים, פירדוסי. עץ היוחסין הענף משמש ככנה עליה מרכיב שאהין את סיפור המלכה אסתר, כאשר סיפור האהבה שלה עם מלך פרס, כאן- ארדשיר, שזור בתמות האהובות של אהבה, אבדן, עלילות ציד וספורט וגורל מעיק הנפוץ כל כך בכתיבה האפית הפרסית.

מן הזיווג הקדוש בין זרע פרס לרחם היהודי החם נולד המלך כורש הגדול אשר ימלא כידוע את מצוותה המשוערת של אמו, והקים ליהודים מקדש מעט בהר המוריה שבשולי העולם האיראני.

במוסא נאמה המוקדם יותר פורס שאהין את סיפורו של משה על ממדים אפים פרסיים ומספר על מאבקו ההרואי של גיבור על מיתי הנלחם באויבי עמו, בהם זאב אדיר, דרקון ענק ורושף ואף באריה שחור, במידה שנדמה כי כמעט בודאות נתפרה על גופו הענק של רוסתם, החשוב שבגיבורי איראן.

החיבורים האפים של יהודי איראן, כמו גם יצירות האומנות המרהיבות בהן הן נוצקו, מתארות עולם מורכב ורב רבדים מאשר הדיכוטומיה המקובלת של יחסי יהודים-גויים בארצות האסלאם, ומעלים בחלל הבוסתאן הפרסי מנעד מגוון של צבעים הנע ומגשר בין מצרים לשושן, בין איראן לטוראן ובין ירושלים לטהרן.

בתמונות:

פיסת כתב יד בפרסית-יהודית. מן הכתבים המוקדמים בניב של פרסית חדשה. דנדן אויליק, שינג'ינאג, מערב סין.

יצירות מופת מאומנות האיור הפרסית, כולל שאהנאמה טהמספ מהתקופה הצפווית, הנביא מחמד רעול הפנים במסע מיראג' למכה.

איורים מן המוסא-נאמה ועלילות הנביא משה (רעול פנים), וכן מן הארדשיר נאמה.

התורכים של כת הצבעוני

מגוונים הם פרחי הגן שעטרו את בוסתנאות האסלאם, אך מעל לכל הורדים מעלי הניחוח, היקינתון בבוהק הספיר שבו והנרקיס המשכר, עמד אחד, עניו ושפל שפתות.

הצבעוני.

בתצורת הבר הפראית שממנה באו היו ידועים פרחי הצבעוני לנוודים התורכים ממכורתם שבמרכז אסיה. ועד ימינו מעטרים מינים רבים בשלל צבעיהם את מרעות האביב של הטיאן שאן, הפמיר והינדו קוש. אין וודאות גמורה בנוגע לאימתי הפכו הצבעונים לציר יסוד בגינון תרבויות אסיה המערבית, אך נראה שכבר בשחר התקופה האסלאמית של מרכז אסיה פרחו בגני חורסאן ומערב איראן מרבדי צבעונים שלוקטו מן הבר, ואזכורם בשירתם של גדולי השיר הפרסית כסעדי, כיאם, רומי ואחרים מצביע על חיבה רבה לטיפות הארגמן והזהב שהפגינו צבעונים מוקדמים אלו.

Tulipa schrenckii
Tulipa schrenckii -צבעוני בר בערבות קזחסטאן

צבאות התורכים הסלג'וקים, אשר הגרו לערבות אנטוליה הברוכות על מקנם, אהלם וטפם הביאו את פקעות הצבעוני האהוב ממכורתם, ואלה נשתלו בגני מולדתם החדשה, אך גם נזרעו בגילופי ארמון ,אריחי קיר ומצבות בערים התורכיות המוקדמות. עדות להגירה אתנית ובוטנית זאת ממרכז אסיה ניכרת בשכיחותם של מיני צבעוני פליטי תרבות ממוצא מרכז אסייאתי שנוספו לכשבעת מיני הבר המקוריים של אנאטוליה.

כיבושה של קונסטנטינופול (1453) בידי צבאותיו של מחמט הכובש לבית עות'מן, הביאו גם לכיבושה הסופי של עיר הנצח בידי פרחי הצבעוני, ואלה מיהרו לטפס ולעטר את אריחי המסגדים הצומחים בה, את שולי כתבי היד שהזהיבו בספריותיה ואת משעולי הגן המתפשטים בחצרות האבן הנסתרות.

Ottoman satin kaftan, belonging to sultan Suleyman II (1687-1691)
קאפטן-בגד עות'מני ממוצא מרכז אסיאתי ועליו דוגמת צבעונים

Tulip2-compressed

גני האסלאם היו מאז ומעולם סמל ומרמז לניחוחות העולם שמעבר, נדוניה אשר נורשה להם מן התרבות הפרסית הקדומה על מפלטי העדן מוקפי החומה ומפולגי המים שהקימה, והגן האיסלאמי הקלאסי על עצי הדולב הצדיקים שבו, הברושים ישרי הדרך והגאומטריה הסדורה שבבסיסו, היוו ביטוי סמלי ואסתטי לסדר האלוהי השזור בכל. ערוגות הפרחים הסדורות שריבדו את משעוליו ובשמו את אוויר הגן היו חלק בלתי נפרד מחזות הגן בתרבות המוסלמית של מערב אסיה, וכאמור, בין היסמין, היקינטון, הנרקיס ואף הורד האהוב, מקומו של הצבעוני הצנוע היה מרכזי להפליא.

כסמל ורמז לאלוהי, שמו התורכו-פרסי של הצבעוני (לאלה, لاله), מרמז על שמו של המוחלט בשיכול אותיות, בעוד שראשה השמוט של התפרחת בשיא עונתה, כקדה בצניעות אל מול הבורא, היוותה תזכורת בוערת לשפלות האדם בפני בוראו. בשל הסמליות הקדושה הקשורה בו והחן הרב שבין עליו, היה הצבעוני מושא אהוב למשוררים, ציירים, קליגרפים, מעטרי ספרים, צורפי אריחים ושאר אנשי אמת ואמנות, ואלה הפכו את כת הצבעוני לאחד מעמודי התווך של האסתטיקה העות'מנית.

c907459957e86fd17916adf8653b133b.jpg

למן המאה ה-16,התחרו בינהם גנני איסטנבול בטיפוח זני צבעוני חדשים, במירוץ חימוש בוטני של צורה וצבע, כה עזה היתה התחרות ורווית יצרים להפיק את הצבעוני המושלם, עד כי נפוצו סיפורים על מסכות כואבות של גניבה, בגידה ואף רצח בהרעלה על מנת להשיג פקעת נדירה או להביך מטפח צבעונים יריב למקצוע. בתקופה זאת דובר על אלפי זנים גנניים של צבעונים, אשר נשאו על שפתותיהם שמות ציוריים כגון "אדום קטן", שפם צהוב, ואף "חנית הרימון" ו"מקור האור". למרבה הצער, זנים הסטוריים אלו אבדו לנו כיום כמעט לחלוטין.

בניגוד ליורשיהם לטירוף הצבעונים שבהולנד, ההעדפה העות'מנית היתה לרוב לתפרחות דמויות שקד אדום וקטן, ולהן עלי כותרת צרים ודמויי להב. "צבעוני מחט" אלה, המשוייכים כיום למין Tulipa acuminate, לא מצאו חן רב בעיני האירופאים, שהעדיפו תפרחות תפוחות ורב גוניות. בנוסף לחוסר הבנתם הבסיסי לגבי אלגנטיות גננית מהי, טעו השגרירים הארופאים גם לגבי שמו של הצבעוני, ופירשו את הסברם של מארחיהם העות'מנים כי צורתו של הצבעוני היא כמראה כובע-תכריך תורכי, בתור ביטוי שמו של הפרח עצמו, וכינו אותו בהתאם טולבאנד (טורבאן, מפרסית: דלבאנד), או בהגייה גרמאנית שבורה: טולפ(אן).

וכך בא לעולם הטוליפ, אותו פרח גן צנוע קומה אך מרהיב בערוגותיו כצבאות תורכים בשערי וינה, אשר ניקד את דרכו מארצות מרכז אסיה לארצות השפלה בכתמי צבע, שירה ודם.

Tulipa acuminata

"צבעוני מחט"- Tulipa acuminate

ff3c7851f7ee3a725e61d8d596348f45
חברי גילדת הגננים נושאים צבעוני ענק מעיסת נייר בתהלוכה סולטאנית בהיפודרום של קונסטנטינופול.
ecea90abfd14444162a2bd6ed1195d59
דוגמת צבעוני על אריח "איזניק" עות'מני קלאסי.
26232580_10155923938287368_7570672466830255475_o
כוס תה דמויית צבעוני- יורשת תורכית מודרנית לתרבות הצבעונים העות'מנית.

istanbul-tulips.jpg

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

בין בית המרזח לבית התפילה: נתיב הקפה.

ره میخانه و مسجد کدام است              که هر دو بر من مسکین حرام است…

به میخانه امامی مست خفته است       نمی‌دانم که آن بت را چه نام است

مرا کعبه خرابات است امروز                 حریفم قاضی و ساقی امام است

برو عطار کو خود می‌شناسد                که سرور کیست سرگردان کدام است

 

איזו הדרך למסבאה ואיזו למסגד היא,

הרי שתיהן לי העלוב אסורות בלאו הכי,

…במסבאה האמאם שיכור ישן הוא,

ולכנות אליל זה בשמו לא אדע כי,

הנה נחרבה היום כעבתי שלי,

עמיתי הוא השופט, והמוזג אמאם הוא,

לך לך עטאר, כי רק ידע- הוא.

מי המוביל, ומי האובד הוא

(עטאר מנישאבור- נהרג. 1221)

מראשית דרכו בערי המסחר הצחיחות  אשר בחג'אז. הפגין האסלאם יחס עוין לחומרים משכרים, ובמיוחד לצריכת אלכוהול, שהיחס אליו שלילי עד כדי איסור מוחלט ברוב המקרים. מעבר לפרשנות השונה על ידי יודעי ספר שונים בתקופות ובדרגות שונות, נראה כי היחס לחומרים משני תודעה הוא ברוב המקרים, חשדני למדי.

צמח הקפה (.Coffea spp) הוא עץ שמקורו ברמות אפריקה המזרחית, אשר זרעיו, פולי הקפה, משמשים כיום כמשקה השני בתפוצתו בעולם. ייתכן ופולי הקפה בצורות עיבוד שונות היו בשימוש בקרב אוכלוסיות מקומיות ברמת אתיופיה, אך הממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגים לגבי צריכתו כמשקה, שנויים במחלוקת, ולא ברורים די צרכם.

Fig4_Coffea_arabicaFig4.JPG

לאוויר ההסטוריה צפו עלו וביעבעו פולי הקפה רק כאשר נשאו אל מעבר ל"שער הדמעות" הימי המפריד בין קרן אפריקה לדרום חצי האי ערב. לא ברור לנו כיצד ובאילו נסיבות הובאו פולי הקפה לראשונה בשווקי תימן, אך רבות העדויות המקנות אחריות ובכורה לאנשי המסדרים הצופים אשר עוד כרכרו הנה והנה בספר האסלאם של חופי אפריקה ומעבר להם, שם נחשפו לסגולתם המעוררת של פולי הקפה ולקחו מהם מלוא שרוול הצמר אל מעבר לים האדום.

שם בתימן בקרב המסדר הסופי השד'אלי, נקלטה ונבטה ככל הנראה תרבות הקפה המפותחת הראשונה, וככל הנראה גם מסורת הקליה שהפכה אותו למשקה מורכב הארומות הידוע לנו כיום. השם קפה, או קהווה בערבית, שימש במקור כשם לסוג של יין או משקה אלכוהולי אחר, אך דבק לבסוף בשיקוי השחור הריחני, וזה נמזג בקרב הסופים בלילותיהם הארוכים, למנוע שינה ונמנום ולעודד אדיקות בקרב הרופסים.

قهوة اليمن.jpg
טרסות קפה בתימן
afghanistansufismus
אוהבים קפה. צופים. (הבהרה: תמונה להמחשה, מדובר בצופים אפגנים שאינם אוהבים קפה, אלא תה)

החידוש שבמשקה החדש בעל הצבע השטני והטקסיות החשודה שנלוותה לצריכתו בקרב קבוצות אלו ואחרות, לא נמלט מעינהם של מיני עבדקנים ומשביתי שמחות מקצועיים ואלה גם אלה פנו אל הכרכים ואל עמיתיהם למקצוע לשם חריצת דינו של הקפה לחיוב או לביוב.              הפולמוס המחריף אף הביא לאיסור על שתית המשקה בעיר מכה בשנת 1511, וזה גובה בדעת חכמי דת ורפואה שפסקו כי המשקה משוקץ, ומעודד מרדנות בקרב הבאים בקרבתו.

למרות נסיונות האיסור,נותר הקפה מקובל גם בלב ארץ האסלאם הערבי ומסופר שנשתה אף במתחמי המסגדים של מכה ומדינה עצמן, וכי לא הייתה התוועדות או זיכר סופי בהם לא הועברו כוסות הקפה מיד ליד.

coffee_route_07_0
בית קפה ערבי, פלשתינה של ראשית המאה ה-20.

לאורך נתיבי החולות והסהר של החיג'אז נדדה תורת הקפה צפונה לשולי הים התיכון, וגם שם נזרעו הזרעים הקלויים בחצרות לב האורתודוכסיה, ואף מתחם אל-אזהר, מרכז הלימוד המכובד שבקהיר, נודע כמקום שהקפה לא נפקד ממנו.

הדרווישים של מצרים וחאלב פיתחו הלאה את מעלותיו הרוחניות והטקסיות של הקפה, וסיפורים מופלאים נשזרו בשמו. סופר כי הוגש לראשונה לנביא מחמד על ידי המלאך גבריאל, וכי המלך שלמה ריפא באמצעותו תושבי עיר שסבלו ממגיפה. המשקה השחור היכה איפה שורשים עמוקים בתרבות הערבית, אך לשיא תהילתו הגיע כנראה הקפה בסמטאותיה המעטירות של של איסטנבול.

הגעת הקפה מן העולם הערבי ללב האימפריה העות'מנית נישא על כנפי הכיבוש התורכי של אגן הים התיכון, וכבר למן אמצע המאה ה-16 החלו להנץ בתי קפה רבים ברחובות הבירה, כמו גם בערים אחרות ברחבי אנטוליה. כמוסד, אפשר לראשונה בית הקפה לגברי החברה המוסלמית מקום להתרועע בו עם שכמותם ואחרים, וזאת מחוץ למסגרות הקשיחות יותר של מקום העבודה, המסגד או מעמדים רשמיים אחרים.

מיניאטורה בת התקופה מייצגת כנראה את מכלול החוויה של בית קפה עות'מני עשוי כהלכה:

מרחב פתוח במרכזו כאשר בשוליו ישובים טיפוסים שונים ומשונים מכל הלכות החיים. שחקני שש בש לבושי משי זהוב מתחככים באנשי עט ודת. אלה יושבים כתף לכתף עם נגני קשת וזמרים, וצלילם של אלה נישא מעל גבי השיחה הערה המתנהל בין דרוויש צופי לחבריו על הבלי העולם וקטנותו. על הקירות ספלוני חרסינה סינית כעיטור, כחפץ טקסי, וככלי קיבול חיוני, ואלה מוגשים גם ללקוחות הכבדים ורבי היחש היושבים במעלה התמונה. לבסוף, בין קבוצה לקבוצה מכרכרים הנה והנה נערי בית הקפה שפניהם נאים, חתימת שפם לא מעטרת את שפתם ותפקידם לרצות את קהל הלקוחות בכל הדרוש להם, בגלוי ובנסתר.

OTTOMAN COFFE SHOP.jpg

דוגמא ארכיטיפית זו לבית קפה עות'מני מציגה מקום לגיטימי ומרובד מבחינה חברתית, אך בתקופות מסויימות, היה כאמור בית הקפה בעולם המוסלמי, גם באיראן הצפווית (מאות 16-18) והן בעות'מניה, מקום רב מתחים סמליים כמו גם ממשיים לחלוטין. תרבות הפנאי, אשר בכל תרבות מתוקנת היא מקור לצרות אמיתיות או מדומיינות לשליט, מהווה זאת פי כמה, כשמעורבים בה גברים*, צללים, וחומרים מעוררים, ובית הקפה היה, או נתפס, כתמהיל מסוכן ביותר, מוסרית ופוליטית כאחד. (*הנשים אגב, בילו במוסד מקביל מעט, החמאם)

"בתי הקפה (נחשבים כ)בתי טעיה. הקפה הוכרז כבלתי קביל על ידי קבצי הדין הגדולים, שהכריזו כי מה ששרוף, הוא טריפה (חראם) "

אך גם:

"בורסה מתגאה בשבעים וחמישה בתי קפה אותם פוקדים בניה המשכילים והמעודנים ביותר של העיר, כל בתי הקפה, ובפרט אלה שבקרבת המסגד הגדול, גדושים באלה השולטים באלף יכולות…הם נעשו ידועים רק מאז סגר הסולטאן מוראד הרביעי את אלה של איסטנבול"

(מתוך הכרוניקות של אווליה צ'לבי, המאה ה-17)

עליית תרבות הפנאי העות'מנית, וגילויה המובהק בעולם בית הקפה, הבקיעה לה מרחב ביניים שלישי שנאבק על מקומו במציאות של חלוקה כביכול מוחלטת בין עולם הלגיטימיות לעולם הצללים של החברה המוסלמית.

כך, במקום שתיווצר הפרדה חברתית וסמלית הרמטית בין עולם הדת למרחב בית הקפה, הם נשתלבו זה בזה והשלימו זה את זה. בניגוד למסבאות ובתי הראקי שהמונטין שרחש בהם היה שלילי תמיד, היה בית הקפה, במקומות בהם לא היווה כמובן מעוז פריצות בו בנוסף לכוסות מהבילות גם הוגשו תרעלות יותר חריפות כגון חשיש, אופיום והופעות פתיניות של נערים צ'רקסים ותורכמנים לבושים כנערות, מקום בו יכול לחוש בנוח גם אדם שאינו משולי החברה העירונית, ועל הדרך לחסות תחת אמרת מעילו גם את אלו שכן היו.

בסופו של יום הפך הקפה,למרות חבלי קליטתו, ריחו הפתייני והשפעתו העל טבעית על נפש האדם היגע, לבן בית בתרבות אשר לפחות על המפית מגלה חשדנות רבה כלפי החדש והשונה.  

בין בית המרזח לבית התפילה עוברת לה אולי דרך אמצע המחברת קצוות, ניגודים ואת אלה הבאים מקרוב ומרחוק. אלה שבדרכם מעלה, ואלה שיורדים מטה, דרך הקפה.

coffee istanbul
קפה מסטיקא- איסטנבול 2017

ראקי של יום הדין.

היה וסופי אחד ישב לעת חצות בכיכר העיר, הגה במה שהוגים בו סופים לעת זאת ותיבל מחשבותיו בבקבוק ראקי.

יצא לו אמאם אחד נשוא פנים וכבד זקן מאחת המדרשות הרבות שליחכו את כיכר העיר, וחלף כצל כבד בכיכר, כולו חשיבות ואדרת שחורה וכבדה אחת.

בהבחינו בסופי המוטל כך בין כיכר לכותל, בערה חימת האמאם להשחית, ובבעיטה חדה העיף את הבקבוק כל הדרך לביוב.

באצבע אחת קשיחה נעץ האמאם עין קרה בסופי ורעם עליו:

"דע לך, אוויל כופר, כי ביום הדין, כל בקבוק שיכר שאי פעם לגמת לקרבך, יקשר לקרסולייך בשלשלאות ברזל!"

הסופי נתעורר משרעפיו ומלמל חצי לעצמו, חצי לעבר האמאם: "אה..הממ..מה? ראקי…יום הדין…שלשלאות…כמה?….מה.."

"רגע, רגע", -הקשה, "הבקבוקים שלקרסוליי יהיו ריקים או מלאים??!"

שאג בפרצופו האמאם: "בטח שמלאים!"

נשא הסופי כפיו ועיניו מעלה לעבר בורא עולם והפטיר:

"ואללה-יברך אללה את יום הדין!

.

Image may contain: 1 person, hat, beard, close-up and indoor
Image may contain: one or more people and shoes
תמונות: פנג'יקנט, טג'יקיסטאן. יוני 2016.