אור ודם.

 

קשה לקבוע בוודאות מתי אבני חן נסכו לראשונה קסם מיוחד בלב האדם ומתי נבט לו לראשונה ניצוץ של הכרה בערכו של הקו הדק שבין שקיפות וצבע. האם היה זה הגוון היחודי הזוהר מבעד לאבני השדה האפורות שהניע חמדנות גולמית וראשונית כל כך? ואולי ביכולתנו להאמין שהיה זה האור….

5cd223cbed016

מאז שטפו נהרות רבים אבנים רבות וטובות מקרבי ההרים ואלה לוקטו, נאספו, נכרו ונעקרו ועברו מיד ליד, מכורה לסוחר, ומקונה למוכר, ומצמית למושל, עד אשר עטרו נזרי נסיכים, מלכים וטוענים למלכות, אות וסמן לניצוץ התשוקה הקדמון שנורש מן האדם הראשון.

לאור יוקרה אדירה בתרבות האיראנית. מאז האציל האל הטוב אהורה מאזדה את ברכותיו על העולם, קבע את השמש במקומה, ושם מלכים למשול תחתיה, עוברים האור וסגולותיו כחוט שני זוהר בין אדם ובוראו, בין קיסר וצאצאיו ובין מורה לחסיד הראוי לכך.

לאבנים בוהקות, ובמיוחד בעלות גוון דם שהאור רובץ בקרבן מעמד של כבוד בתרבות הפרסית העתיקה. ואם באבנים אדומות עסקינן, אין אדומות כאבני בדחשאן.

מכרות קוה י לאל האגדיים של בדחשאן (איזור הררי המחולק כיום בין טגי'קיסטאן לאפגניסטאן) הם מקום שאגדות של אושר ועושר קורצו מהם. משקיפים על נהר הפאנג' השוצף הם תלויים במורד הצוקים כקן פרסים הקורץ ביצי דם. המכרות פעילים ככל הנראה מאז סביבות המאה השביעית לספירה ופיריהם האפלים היו לשם דבר במשך אלף שנים כמקור לאבן חן אדומה* בעלת איכות מעולה שמוזכרת בכתביהם של גאוגרפים ומטיפים, אנשי חצר ועוברי דרך.

“במחוז זה מוצאים את אבני האודם הקרויות "בלאס"**…ואנשים חוצבים מערות גדולות מתחת להר…האבנים נחצבות בשם המלך…אשר מוכרן רק כאשר יחפוץ, ובכך שומר את ערכן גבוה"

(מרקו פולו, סביב 1274)

מן היוקרתיות שבאבני העולם העתיק, אבני האודם של בדחשאן (הנחשבות לסוג של ספינל בגמולוגיה מודרנית) שמשו משאת נפש של אליטות ברחבי איראן והמזרח התיכון לאורך דורות ונאמר כי אודם בלאס שובץ בטבעת הזהב של המלכים הססאנים וכי היה בכוחו להגן על הכתר, על הממלכה ועל כל אשר תחת השמש.

Lal spınel badakhshan

4e205b24b4f35e11282770e9deaf36de1f110861

הכיבוש המוסלמי של איראן ומכרז אסיה שימר רבים מן המבנים והמסורות הקדם אסלאמיות אך העניק להם טעמי רקע חדשים. מעבר ליוקרה המתמשכת של אבני בדחשאן והתשוקה אליהן בקרב מלכים, סולטאנים וקסרים בין בגדד לבנגל, אבני הבלאס האדומות הפכו גם לנכס צאן ברזל של השירה הפרסית בה האל עצמו נחשב לאדון הצורפים הרוקם את פנינת הירח לרתמת השמש שזורת האודם, ובה גוון הדם של האבנים הטובות מתחרה בגרגרי הרימון, בטיפת היין ובשפתיו של מוזג יין עול ימים.

שפתיים, כרימון פצוע, או כותרת שושן סמוק.

לחיים כרימונים פורצים, או כשתי להבות צבעוני עשויי אודם"

(אנסארי, הראט, מאה 11)

115226871

יוקרת האבן והאש הבוערת שבקרבה המשיכו לרתק משוררים, קיסרים, בוזזים ושלושה שהם אחד, עד לעידן המודרני וכמה מן האבנים המפורסמות בעולם, בהן "אודם תימור", "אודם הנסיך השחור" ו"אודם השומרוני" שנאמר שעיטר את צוואר עגל הזהב של בני ישראל, הן כולן אבני בלאס שיתכן מאוד שמוצאן במכרות בדחשאן האגדיים.

אודם תימור, הנקרא על שם האמיר התורכו-מונגולי תימור י לנג הוא ככל הנראה אודם הבלאס הידוע ביותר בעולם. במשקל של 361 קראט, אבן החן הנערצת היא סמל בוער למשולש המסוכן שבין דם, תשוקה וכח ובמהלך קורותיה המדממים עבר מיד מלך למורד, סולטאן ופולש ונדדה בין סמרקנד לדלהי ובין אצפהאן לקנדהאר, טרם נעקרה בידי האנגלים מצוואר הקיסרות הסיקית המתפוררת ונקבעה אחר כבוד מפוקפק כאבן הראשה של הכתר הבריטי.

ULUG BEK

עם השנים הועם אורן של אבני הבלאס של מרכז אסיה ומכרות בדחשאן נשכחו וננטשו, עד אשר נתגלו מחדש בתקופה המודרנית. התבססות מכרות סרי לנקה, בורמה והעולם החדש, שינו את דפוסי הסחר והיוקרה התרבותית, כאשר אבנים אחרות ובראשן הקורונדום (תחמוצת אלומיניום),זאת הקרויה כיום אודם, ואשר לא נתפסה במקור כשונה מאבני הבלאס, תפסה בהדרגה את מקומן כמושלת בכתר אבני האור האדומות.

באופן אירוני היו אלה אבני הבלאס של בדחשאן שהורישו את תהילתן לאבני הקורונדום האוחזות כיום בכתר השוק העולמי, כאשר תשוקה חדשה לאור העתיק הניעה מסעות חיפוש אחר אבנים אדומות, והנציחה שוב ושוב את מעמדן ומקומן על התפר הדק שבין אור אלוהי לחמדנות ארצית, ובין התעלות מיסטית לשפיכות דמים.

115229221

בתמונות:

-"אודם תימור" רב המעללים כחלק מאוצר הכתר הבריטי.

-אודם חרוט בהקדשות תימוריות, מוע'וליות ואפגניות.

-בחארם V חבוש כתר זהב עטור אבני אודם.

-אבני ספינל (?), בדחשאן 2016.

-אודם אימפריאלי מוע'ולי חרוט, מאה 17.

-ספינל אדום גולמי.

הערות:

*למעשה ורוד עמוק, הנפוץ בקרב הספינלים של בדחשאן.

** ע"ש בלאקסיה-שם עתיק לאזור

 

2282c0cd659e1222ca3f736eecd49b92

חוג'א נסר י דין- חציית גבולות

מעבר לעיסוקים ברומו של עולם, עסק חוג'א נסר י דין הזכור לטוב במדע ההברחות.

שנים רבות היה חוצה הלוך ושוב את הגבול האפגני ועמו דבר מלבד חמור עמוס לעייפה באגודות של קש.

כאשר נשאל היה על ידי פקידי הגבול האם אין לו דבר מה להצהיר עליו, תשובתו של החוג'א הטוב היתה תמיד זהה. "כלום מלבד קש!"

החיפוש ביד גסה וחושדת תמיד בא בעקבות זאת, אך לא משנה עד כמה גיששו פקידי, קציני וגובי הגבול, לא מצאו מאומה מלבד קש וגבבה.

שנים לאחר מכן נתקל ראש מנהל המכס בחוג'א בצ'איחאנה אחת בפאתי הראט. וישב עמו לכוס תה.

"כל השנים הללו ידענו שאתה מנהל איזה מעשה נוכלות, אך מעולם לא מצאנו דבר. עתה כשזקני שנינו הלבינו כשלג, התוכל לומר לי מה הברחת כל הזמן הזמן"?

זקר החוג'א את גבתו ובחיוך קטן ענה:

חמורים, ידידי! חמורים!

54434056_10157069994087368_8349080471082106880_o55608118_10157069994072368_4417090563598188544_n

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

גורלו של מנזר הנחושת

הצירוף בודהיזם איראני, נשמע כיום מלאכותי למדי, אך הוא מייצג מאות שנים של קיום מסורת בודהיסטית חיה ונושמת, של בני עמים איראנים שונים, אשר חיו ומתו לצד וכחלק מן המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה, אשר הגו, ניתחו, והבינו את התורה הבודהיסטית בשפתם הם, ותרמו להתפתחותה.

התרבות הבודהיסטית, שחדרה לראשונה למרחבים האיראנים סביב ראשית האלף הראשון לספירה, לא היתה אמנם הדת היחידה באיזור, אלא חלק ממארג שלם של דתות ואמונות מקומיות ואוניברסליות , מארג שהתבטא פעמים רבות בסנקרטיזם מובהק, אך היא זכתה למקום מרכזי בחלק מאיזוריה השונים של מרכז אסיה, ובמיוחד בגנדהארה, בקטריה, ואגן טארים. באיזורים אלו מצאו את מקומן רבות מאסכולות הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד הסרווסטיוודה, שזכתה לתפוצה משמעותית, וכן מצאה את מקומה התנועה המהאיאנית על רבדיה השונים, שייתכן וחלקם החלו במרכז אסיה עצמה. המרכזים הבודהיסטים קמו לאורך וכתלות בדרכי המסחר האירואסיאתים, תוך קשר הדוק לשיירות הסוחרים העוברים בהן, וכן לפטרונות ממלכתית. המרכזים הבודהיסטים החלו את דרכם כבעלי אופי הודי מובהק, אך בהדרגה קיבלו צביון מקומי, בסגנונם האדריכלי, ובאומנות החזותית שחוללו אשר שאבה ממקורות שונים, בהם הלניסטיים, איראנים, והודים. יצירה מקורית נכתבה בשפות מקומיות כבקטרית, חוטאנית, ואחרות, אך מעמדן של השפות ההודיות כשפות הליטורגיות, נשמר. בחלק מן הכתבים שנשתמרו, מופיעים אלמנטים המושפעים מהתרבות ודרכי העולם האיראני, ומתוך התחשבות בו.

הנזירים האיראנים על ארצות מוצאם השונות היו הראשונים לשמש כמסיונרים ומתרגמים של טקסטים בודהיסטים בסין, כשהם משמשים גורם מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית על אדמתה, התפתחות שלה משמעויות עתידיות אדירות בהקשר ההיסטורי של מזרח אסיה ככלל, ושל הבודהיזם בפרט.

סופו של הבודהיזם בעולם האיראני הגיע עם הכיבוש המוסלמי, כאשר רדיפות פעילות, וצמצום התמיכה הקהילתית במוסדותיו הביאו להכחדתו הסופית, במאה האחת עשרה.

בשל ההרס הטבעי או המכוון, הזמן הרב שחלף מאז נטישת המנזר הבודהיסטי האחרון במרכז אסיה,   והקושי הלשוני הקשור במחקר של הבודהיזם האיראני, רבים עוד הפרטים החסרים בנוגע להיסטוריה וטיבו של הבודהיזם בקרב האיראנים.

מאס איינק הוא שמו של אתר ארכאולוגי מדרום לקאבול, מן החשובים באפגניסטאן. האתר מכיל ריכוז משמעותי של אתרים בודהיסטים הכוללים מכלולי מנזרים, סטופות ומקדשים, בשטח המשתרע על פני כשישה קילומטרים רבועים. האתר שנחפר מאז שנות השבעים מתברר בהדרגה כאחד מן האתרים הבודהיסטים החשובים במרכז אסיה, וחושף כאלף שנים של נוכחות בודהיסטית באזור ההסטורי של גנדהארה.

תרבות גנדהארה היא נקודת היתוך מרתקת בין העולם ההלניסטי והאיראני לתרבות ההודית , תולדה של כיבושי אלכסנדר מוקדון ונוכחות מקומית של עמים הודו-איראנים. מאס איינק הגיעה לשיא גודלה והשפעתה תחת האימפריה הקושאנית, בין המאות הראשונה לחמישית לספירה. יש המאמינים כי באיזור זה נוצרו היצוגים האנושיים הראשונים של הבודהא, תחת השפעה הלניסטית, וכי בגנדהארה התחוללו פרקים חשובים בתנועת המהאיאנה, זרם הבודהיזם המדגיש פעולה בעולם כתנאי להתעוררות אך גם כולל עולם מיתולוגי רחב היקף שחלקו התחולל אולי בהשפעת התרבות האיראנית-בודהיסטית של מרכז אסיה. בניגוד לשמו (פשטו: מקור נחושת קטן) אתר מאס איינק יושב על מרבץ הנחושת הגדול ביותר באפגניסטאן, ולניצולו משמעות אדירה לקופת המדינה (ולכיסי הבכירים המנהלים אותה). האתר נמכר בחוזה לפני מספר שנים לחברת כריה סינית, ונידון להריסה כתוצאה מכריית הנחושת בבור פתוח. 

הריסתו המתוכננת של מאס איינק הושוותה בידי חוקרים וארכאולוגים להשמדת פסלי הבודהא הענקיים בבמיאן, על ידי כנופיות הטאליבן ב2001, ונדחתה מאז מספר פעמים בשל שיקולים שונים. על מנת להציל את שניתן עובדים כיום באיזור צוותי חפירה בין לאומיים במירוץ נגד הזמן לחלץ את כל שניתן, וזאת תחת תנאי שטח קשים, איום לוחמי הטאליבן שעוד מסתובבים בשטח, ובוזזי עתיקות שכבר הסבו נזק רב לאתר ואוצרותיו. לאחרונה נחשף במס איינק פסל בודהא שלם, מאורע נדיר בשל הסרת ראשי פסלים רבים על ידי בוזזים או כהשחתה מטעמי דת . הפסל מדגים שילוב טכניקת סטוקו ממקור ים תיכוני עם סמליות ממוצא הודו-איראני, וייחודי בכך שהוא עוד נושא את צבעי המקור של תווי הפנים (הפסלים היוונים המייצגים כיום "אסטיקה קלאסית" של שיש לבן ובתולי היו למעשה צבועים בצבעים עזים) ומהווה עדות לשילוב ההשפעות ונקודת ההיתוך החשובה הזאת על דרכי המשי. 

יש לקוות כי ימצא הסדר המאפשר להותיר בשלמותו את האתר החשוב הזה ויאפשר לנו להטיל אור נוסף על הנוכחות בת אלף השנים של התורה הבודהיסטית במרכז אסיה.

תמונות מתוך: http://www.savingmesaynak.com/  ומקורות נוספים.

שירת העפרוני המשוגע

דקות ספורות לפני שנפח את נשמתו ושחררה אל הלא נודע שמעבר, פרט אמין את הנעימה "שירת העפרוני", ולאחריה תלתה אימו את הדוטאר על קיר הבוץ שממול מיטת גסיסתו של בנה האהוב.

את הזכות לעזוב את העולם בגיל צעיר רכש אמין רק מספר ימים קודם לכן, בהתנגשות מאובקת מול חמישה או שישה קנדהארים מחוספסים, וחמושים במקלות. אמין עשה שימוש רק בנשק האהוב עליו, קודקודו העשוי ללא חת, אשר בשימוש בו התמחה בסמטאות הבזאר הדרומי של הראט. הפעם הנגיחות לא עשו את עבודתן נאמנה ואמין נותר חבול נוראות בבטנו, וזאת טפחה עד אשר נבקעה בבית אמו, שם סיים את חייו כפי שהחל אותם.

אמין נחשב בעיני רבים לנגן הדוטאר הטוב ביותר באפגניסטאן בזמנו, וכינויו "דיוואנה" (פרסית: משוגע), ניתן לו בזכות אופיו האקסצנטרי והפרוע, כמו גם בשל יכולתו המוזיקלית הוירטואוזית. נאמר עליו שידע לגרום לדוטאר לשיר או "לצעוק" באופן שהטיל מורא על נגנים אחרים שסירבו לנגן בפניו.

את יכולתו המוזיקלית רכש אמין בנעוריו המוקדמים, כאשר כיתום מאב עבד בניקוי פיסטוקים והיה פורש בשעות המנוחה לבתי התה של שער קנדהאר בהם התאספו נגנים, פועלי יום, פרחחים ומיני שילובים של מקצועות אלו. בתחילה פרט אמין על דוטאר כפרי, אשר בהתאם לשמו נשא זוג מיתרי מעי עז. עם הזמן עבר לדגם משופר אשר עודנו נשא את השם דוטאר אך כבר הכיל שלושה מיתרי מתכת.

כעריק, בטלן, פועל ניקוי במשאיות פקסיטניות, מבריח ופושטק מקצועי אהב אמין והכיר היטב את עולמות השוליים של הראט והעיירות השכנות, והרגיש בנוח בקרב כנופיות הפאיילוצ' (יחפי הרגל) מעשנות הג'ראס של שולי החברה האפגנית.

אמין ככל הנראה נהנה מהחופש שהתיר לו מעמדו החברתי המפוקפק, כמו גם מהיוקרה לה זכה בעקבות נגינת הדוטאר המהוללת בה נודע, ונהג לשרוץ ימים ארוכים בבתי התה של שער קנדהאר, ולשוטט ברחובות כהוזה, וזאת בחזה חשוף ומעוטר בתכשיטים זולים, התנהגות יוצאת דופן במונחים המסורתיים של אפגניסטאן, אך כזאת שהתיישבה היטב עם היותו נגן משולי החברה, וכן עם המוניטין שרכש כ"דיוואנה".

כזכור לנו משחר ימיו הפגין האסלאם יחס מורכב אל עולם המוזיקה. יחס מורכב זה התבטא מחד ביחס חיובי כלפי העיסוק המוזיקלי ככלי לזיכוך הנפש וקירובה אל האלוהי, ומאידך המוזיקה ככלי פיתוי שטני המזיק לנפש המאמין. הוויכוח על הלגיטימיות של העיסוק המוזיקלי התנהל בקרב ובין מלומדים, אנשי רוח, הלכה ומיסטיקנים, כאשר נקודת היחס של העיסוק ההלכתי בכשרותה של המוזיקה מעוגן בקוראן, וקבצי החדית'.

כך טען למשל התאולוג אבן אל ג'וזי (מת משעמום ב1200), כי המוזיקה היא כלי שטני לשם פיתוי הנפש ושעבודה לתשוקה, וכי המוזיקה מעוררת תשוקות ארציות ומובילה אף לשתייה מופרזת וזנות. אם זאת רבים מאנשי ההלכה נקטו בגישה מאוזנת יותר כלפי המוזיקה והבחינו בין מוזיקה שמטרתה זיכוך האמונה וחיזוקה לבין מוזיקה קלת ראש ובטלה אשר מזיקה לנפש המאמין.

מן המצדדים הגדולים בשימוש במוזיקה היו מסדרי הסופים השונים, אשר רבים מהם עשו שימוש מרכזי בכלי מוזיקה כגון תופי מסגרת, חלילים וכלי פריטה במהלך טקסי הד'יכר, והסמאע, אשר כיוונו לאיחוד מיסטי עם המוחלט.

למרות הגישה החיובית, ולעתים אף המחייבת למוזיקה בטקסים הצופים של חלק מן המסדרים, גישת החסידים למוזיקה הדתית לא הייתה תמיד ישירה ומובנת מעליה, ודרשה הכנה מוקדמת.

קטע מספר ההדרכה הצופי של שהרורדי ( سهروردى d.1234), גורס כי:

"המוזיקה אינה מעוררת דבר בלב, אשר אינו נמצא שם מלכתחילה. לכן, זה אשר ליבו דבק בכל דבר מלבד באל, תדביקו המוזיקה בתשוקות ארציות. אך זה אשר תוכו דבק באהבת האל, בשומעו את הצלילים, יעשה כדברו. פשוטי העם שומעים את המוזיקה כדרך הטבע, החסידים הזוטרים שומעים אותה בתשוקה והשתאות, אך האזנת הקדושים מעניקה להם חזון של מתנות שמימיות וחסדים…אך לבסוף ישנה ההאזנה המושלמת דרכה האל מגלה עצמו ללא כיסוי"

מקום נוסף בו יוחד למוזיקה מקום מיוחד בעולם האסלאם הוא הטיפול בחולי רוח, מסורת שהחלה עוד בכתבי היוונים מהם שאבו המוסלמים תרגומים רבים והמשיכה עד סף העידן המודרני בבתי החולים העות'מנים של איסטנבול. המוזיקה נחשבה ככלי ראשון במעלה לאיזון הנפש וקירובה לעולם האל ובני התמותה.

לקראת סוף שנות העשרים לחייו סיגל לעצמו אמין אורך חיים מתבודד והולך ואף העביר את משכנו לזיראת, קברי הקדושים הרבים שנקדו את עמק הראט, עד שרעיו נגני הדוטאר השוו אותו ל"מלאנג", הכינוי האפגני למיני דרווישים ומתבודדים סופים השוכנים במקומות שכאלו, אשר איתם נהג להסתודד ולעשן ג'ראס. מסופר אף שיום אחד כאשר ניגן בצד אחד ממבני הבוץ הקדושים ירדו מטה ציפורי השיר ונעמדו על צוואר הדוטאר עליו פרט.

אם אמין מצא במוזיקה מזור לנשמתו הסוערת, חיבור למחוזות עליונים או שעשוע גרידא בעולם בן חלוף, זאת לא נדע כנראה לעולם.

בחירתו של אמין להתרחק מן החברה ומעינם הצרה של נגני דוטאר יריבים בעולם היצרי של בתי התה והשוק של הראט, לא היתה מוחלטת והיתה זאת נטייתו לנוע על קו התפר האפל שבין עולם העיר ובתי הקברות, בין הבזאר לסמטאות שמאחוריו ובעולם הצללים של הלגיטימיות החברתית שבסופו של דבר הביאה עליו את מותו בתגרה עם אנשי שוליים כמותו.

עם זאת, בחירתו של אמין לחיות חייו בחירות גמורה, יצרית ופרועה, תלוי כמיתר בין שמיים וארץ ובין שפיות לטירוף, עד סופו הנורא, פורטת על תמות מוכרות בחוויה האנושית, ומהדהדת היטב את יכולתנו להגיע עד לקצה,אם נבחר בכך.

אך זאת רק במידה ונהיה מוכנים לשלם את המחיר הנקוב.
בתמונות:

-התצלום היחיד המוכר לנו של אמין י דיוואנה. שנות השישים.

-קברו (מזאר ) של עבדאללה אנצארי אשר מחוץ להראט. אפגניסטאן, אשר במקומות כמותו נהג אמין להתבודד לנגן ולעשן ג'ראס.

-דוטאר הראטי מסורתי.

-דוטאר הראטי של לאחר שנות השישים בהם הוספו לו שריגים ומיתרים סימפתטיים בעקבות השפעה מכיוון הודו וקאבול. (עזיז הרוואי)