"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

נפחי הסְפַר-הבונאן של צפון מערב סין.

מכל שבבי העמים המנקדים את שולי הרמה הטיבטית, שם נבזקו ביד הסופה המונגולית שטרפה את אסיה במאה ה13, חביבים במיוחד הם הבונאן.

הבונאן, מן הקבוצות האתניות הקטנות בסין, הם עם שכאופייני לאזור נוצרו כסגסוגת מונגולית, אליה נספחו מיני תבלינים בני חווי, האן, טיבטים וקבוצות נוספות, ובעוד ששפתם מונגולית ביסודה היא מדגימה בהתאם לתחום מושבה השפעות טיבטיות וסיניות ניכרות.

1489866050425756
-בני בונאן (סינית: באואן 保安族)

בני הבונאן מפגינים דו צורתיות דתית, ובעוד שקבוצה אחת מבניהם שמרה נאמנות לבודהיזם הטנטרי, קבוצה אחרת היגרה ברבות הימים צפונה למחוזות הלס של מוצא הנהר הצהוב, שם המירה את דתה לאסלאם במהלך המאה ה-18, שנאמר שהוצג בפינהם בפני המורה הסופי הגדול מא לאיצ'י.

ייסוד מרכזי בזהותם של הבונאנים של גנסו הוא מעשה הנפחות.
איכרים במהותם, התמחו הבונאן בחישול כלי עבודה, מחרשות ופרסות סוסים, ובמיוחד ידועים בפגיונות אותם הם מחשלים, ששמעם יצא למרחוק באזורי הספר, ההר והמדבר של צפון מערב סין. טענה נפוצה בקרב הבונאן היא גם כי אבותיהם שימשו כנפחים בשירות החאנים המונגולים, וכי חלקם אף שרתו בקסיג, כשומרי הראש של האצולה הג'נגיזית, ומכאן שמם הסיני (באו-אן 保安, "מאבטחים, שומרי שלום"). למרות זאת, נראה שהתגבשות הבונאן כקבוצה מובחנת לא נעשה לפי תקופת מינג שבשרותיה שרתו רבים מהם כאנשי מוצבים בספר הטיבטו-סיני.

30467146687647646869
-נפחיה בונאנית
30467146687656323255
-נפחיה בונאנית

הסכינים והפגיונות הבונאנים ידועים ביופים ובידיות הקרן המעוטרות והמרובדות מתכת שבבסיסן. במיוחד התמחו הבונאן בפלדת פחמן מקופלת, שהקנה להם פרסום בקרב קהילות הנוודים והחקלאים שבין הגובי למרעות טיבט.

כמו מלאכות יד מסורתיות אחרות, אומנות הפלדה המקופלת (סינית: ברזל פרח מקופל 折花铁 ) נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה המאואיסטית, ורק בשנים האחרונות ותחת הליברליזציה הכלכלית וקידום האומנות בידי נפחים בני הקהילה חזרו פגיונות הפלדה המקופלת לשווקים, והם זוכים לפופולאריות רבה בקרב אספנים מקומיים.

DSC06396

DSC06397
-סכינים בשוק של לינסיה. ידה של פטימה חרוטה באופן מעניין על להבים רבים.

צורתם של הסכינים מזכירה מקבילות מונגוליות וטיבטיות, כשלעיתים יתלוו אליהן סכין לוויה קטנה בנדן כפול או זוג מקלות אכילה, אך איכות הידיות והפלדה בדוגמאות טובות של סכינים אלו מחזירה אותנו עמוק ורחוק לימי הזוהר העליזים של המערב הפרוע של סין בו התערבבו אלה במעי אלו, מושלים מושחתים וחובבי אופיום, מורדים טיבטים וכנופיות סופיות דוברות מונגולית, וזאת תוך שימוש בלהבים מחושלים כהלכה.

הסכינים העכשוויות על פי עדות הנפחים עצמם רחוקה מאלה של האבות הקדמונים, אך יש לשער שבחסות ניסוי טעיה וידע מודרני, יחזרו סכיני הבונאן לימי תהילתם שבדרכי הלס של שולי הרמה הטיבטית.

m18419_ch
-מפת תפוצה של האוכלוסיה המוסלמית בגנסו, והבודהיסטית בצ'ינגחאי.

9ADAB2B1DD63B729B4753E77D38C38B84CABB203_size21_w600_h391

אימפריות וכוסות תה.

לכל הדרכים החוצבות להן דרך מבעד להרים נישאים ובוקעות מדבריות סחופי אבק לא היה טעם ללא הצמתים המחברים בינהן. בנקודות אלו נפגשו נפשות משני עברי התוואי, והחליפו בינהן את הראוי לחליפין, בחומר או ברוח. צירי מפגש אלה פעפעו את מרכיבי התרבות האנושית הנה והנה ביוצרם אריגים עשירים ורבי רבדים הבנויים משכבות של קבלה והתנגדות, דחיה וטמיעה, מוצר ורעיון. ובצמתים אלו, מאסטנבול עד סמרקנד, מדלהי ועד שיאן, בקעו להם ערוגות מפגש שהניבו פירות ריחניים במיוחד.

ומתוך כל הצמתים הללו, אחד החביבים שמצאתי לאחרונה התגלם בעיני רוחי בבית התה שממול למסגד המוגול שיעה שבלב יאנגון (ראנגון) הישנה.

תחת האימפריה הבריטית, וממושבה על נהר היאנגון, הפכה העיר הנושאת את שמו לצומת מסחרית חשובה על קו התפר שבין חופה של אסיה לליבה ההררי, ובין מזרח היבשת לאופק הרחוק שבמערב. בריטים ובורמים, יהודים וארמנים, הינדוסטאנים, איראנים ואפגנים ועוד בני עמים רבים אחרים עשו כולם את העיר הזאת למרחב ארוג היטב בשתי וערב של מסחר, חלומות, וסיאוב קולוניאלי וניקדו את שדרותיה הסדורות בבית מקדש לאלוהי-הם שבאחדות ובריבוי.

DSC05126.JPG

גם כיום, שנים לאחר שקיעת השמש הזורחת תמיד,עוד מהדהדים הרחובות ומתחמי הבזאר הרבים המרשתים ומקשרים את הסמטאות הרקובות- ימים אחרים בהם אריגי כותנה, סוכר, תה ותבלינים החליפו ידיים בשקי קנבס גסים, ואופיום בכמויות עתק זר מהודו ותורכיה ובמורד נהרות יוננאן רק כדי לשוב ולהמחר בממון רב כמוצר זר בבתי הממכר של שנגחאי וגואנג'ואו, בהורידו את קיסרות צ'ינג המתמוססת על ברכיה בתענוג עילאי.

בית התה הקטן האפלולי עוד מנוהל בידו העצלה והנעימה של ברנש סיני מכריס, אולי צאצא של פליטי גואומינדנג ששמח לפטפט בשפת אמו עם אורחים מהמכורה. כוסות תה בורמזי מבוססות חליטה שחורה ועזה, וחלב מרוכז, מוגשות לצד עוגות ירח סיניות ממולאות קטניות ממותקות וחלמון ברווז מומלח, או סמוסות עוף חריפות, ולכל אחד יש מה ללגום ולבלוע ולהגיד, ואם אין אז תמיד ניתן לחייך חיוך חסר אך מלא אגוזי בטל מאדימים.

DSC05041.JPG

מבול חזק של שלהי מונסון מניס לקוחות נוספים אל החלל הסואן, ואלה מצטרפים למחצית השולחן הפנויה ללעוס לחמניה מאודה, ללגום תה רותח או לשאוף לקרבם מסיגרית צ'ירוט מקומית. תה הודי, חלב מרוכז של נסטלה וטבק מן העולם החדש נמהלים בגוג'רטית ובסינית רופפת מגלות, ושפתי אלה ואלה נמלאות בפירורי בורמזית ועוגיות תה אנגליות מתוצרת מקומית.

נעים וחמים בבית התה הקטן שמול המוגול שיעה מסג'יד, והזמן ארוך, והגשם כבד, ויש פנאי להרהר בימים עברו, ובאנשים שעודם ובמסחר בדברים קטנים וגדולים, ולהזמין עוד כוס תה. ובחוץ הגשם שוטף את בתי הכנסת והמסגדים והסטופות והמקדשים לקאלי ולישוע וזורם לתוך הביוב. ומזכיר לנו כי לכל תוואי ישנה נקודת מפגש סופית, וכי דין הכל, מאיפריות נצחיות לכוסות תה מהבילות, להשטף ולחלוף.

 

 

גורלו של מנזר הנחושת

הצירוף בודהיזם איראני, נשמע כיום מלאכותי למדי, אך הוא מייצג מאות שנים של קיום מסורת בודהיסטית חיה ונושמת, של בני עמים איראנים שונים, אשר חיו ומתו לצד וכחלק מן המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה, אשר הגו, ניתחו, והבינו את התורה הבודהיסטית בשפתם הם, ותרמו להתפתחותה.

התרבות הבודהיסטית, שחדרה לראשונה למרחבים האיראנים סביב ראשית האלף הראשון לספירה, לא היתה אמנם הדת היחידה באיזור, אלא חלק ממארג שלם של דתות ואמונות מקומיות ואוניברסליות , מארג שהתבטא פעמים רבות בסנקרטיזם מובהק, אך היא זכתה למקום מרכזי בחלק מאיזוריה השונים של מרכז אסיה, ובמיוחד בגנדהארה, בקטריה, ואגן טארים. באיזורים אלו מצאו את מקומן רבות מאסכולות הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד הסרווסטיוודה, שזכתה לתפוצה משמעותית, וכן מצאה את מקומה התנועה המהאיאנית על רבדיה השונים, שייתכן וחלקם החלו במרכז אסיה עצמה. המרכזים הבודהיסטים קמו לאורך וכתלות בדרכי המסחר האירואסיאתים, תוך קשר הדוק לשיירות הסוחרים העוברים בהן, וכן לפטרונות ממלכתית. המרכזים הבודהיסטים החלו את דרכם כבעלי אופי הודי מובהק, אך בהדרגה קיבלו צביון מקומי, בסגנונם האדריכלי, ובאומנות החזותית שחוללו אשר שאבה ממקורות שונים, בהם הלניסטיים, איראנים, והודים. יצירה מקורית נכתבה בשפות מקומיות כבקטרית, חוטאנית, ואחרות, אך מעמדן של השפות ההודיות כשפות הליטורגיות, נשמר. בחלק מן הכתבים שנשתמרו, מופיעים אלמנטים המושפעים מהתרבות ודרכי העולם האיראני, ומתוך התחשבות בו.

הנזירים האיראנים על ארצות מוצאם השונות היו הראשונים לשמש כמסיונרים ומתרגמים של טקסטים בודהיסטים בסין, כשהם משמשים גורם מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית על אדמתה, התפתחות שלה משמעויות עתידיות אדירות בהקשר ההיסטורי של מזרח אסיה ככלל, ושל הבודהיזם בפרט.

סופו של הבודהיזם בעולם האיראני הגיע עם הכיבוש המוסלמי, כאשר רדיפות פעילות, וצמצום התמיכה הקהילתית במוסדותיו הביאו להכחדתו הסופית, במאה האחת עשרה.

בשל ההרס הטבעי או המכוון, הזמן הרב שחלף מאז נטישת המנזר הבודהיסטי האחרון במרכז אסיה,   והקושי הלשוני הקשור במחקר של הבודהיזם האיראני, רבים עוד הפרטים החסרים בנוגע להיסטוריה וטיבו של הבודהיזם בקרב האיראנים.

מאס איינק הוא שמו של אתר ארכאולוגי מדרום לקאבול, מן החשובים באפגניסטאן. האתר מכיל ריכוז משמעותי של אתרים בודהיסטים הכוללים מכלולי מנזרים, סטופות ומקדשים, בשטח המשתרע על פני כשישה קילומטרים רבועים. האתר שנחפר מאז שנות השבעים מתברר בהדרגה כאחד מן האתרים הבודהיסטים החשובים במרכז אסיה, וחושף כאלף שנים של נוכחות בודהיסטית באזור ההסטורי של גנדהארה.

תרבות גנדהארה היא נקודת היתוך מרתקת בין העולם ההלניסטי והאיראני לתרבות ההודית , תולדה של כיבושי אלכסנדר מוקדון ונוכחות מקומית של עמים הודו-איראנים. מאס איינק הגיעה לשיא גודלה והשפעתה תחת האימפריה הקושאנית, בין המאות הראשונה לחמישית לספירה. יש המאמינים כי באיזור זה נוצרו היצוגים האנושיים הראשונים של הבודהא, תחת השפעה הלניסטית, וכי בגנדהארה התחוללו פרקים חשובים בתנועת המהאיאנה, זרם הבודהיזם המדגיש פעולה בעולם כתנאי להתעוררות אך גם כולל עולם מיתולוגי רחב היקף שחלקו התחולל אולי בהשפעת התרבות האיראנית-בודהיסטית של מרכז אסיה. בניגוד לשמו (פשטו: מקור נחושת קטן) אתר מאס איינק יושב על מרבץ הנחושת הגדול ביותר באפגניסטאן, ולניצולו משמעות אדירה לקופת המדינה (ולכיסי הבכירים המנהלים אותה). האתר נמכר בחוזה לפני מספר שנים לחברת כריה סינית, ונידון להריסה כתוצאה מכריית הנחושת בבור פתוח. 

הריסתו המתוכננת של מאס איינק הושוותה בידי חוקרים וארכאולוגים להשמדת פסלי הבודהא הענקיים בבמיאן, על ידי כנופיות הטאליבן ב2001, ונדחתה מאז מספר פעמים בשל שיקולים שונים. על מנת להציל את שניתן עובדים כיום באיזור צוותי חפירה בין לאומיים במירוץ נגד הזמן לחלץ את כל שניתן, וזאת תחת תנאי שטח קשים, איום לוחמי הטאליבן שעוד מסתובבים בשטח, ובוזזי עתיקות שכבר הסבו נזק רב לאתר ואוצרותיו. לאחרונה נחשף במס איינק פסל בודהא שלם, מאורע נדיר בשל הסרת ראשי פסלים רבים על ידי בוזזים או כהשחתה מטעמי דת . הפסל מדגים שילוב טכניקת סטוקו ממקור ים תיכוני עם סמליות ממוצא הודו-איראני, וייחודי בכך שהוא עוד נושא את צבעי המקור של תווי הפנים (הפסלים היוונים המייצגים כיום "אסטיקה קלאסית" של שיש לבן ובתולי היו למעשה צבועים בצבעים עזים) ומהווה עדות לשילוב ההשפעות ונקודת ההיתוך החשובה הזאת על דרכי המשי. 

יש לקוות כי ימצא הסדר המאפשר להותיר בשלמותו את האתר החשוב הזה ויאפשר לנו להטיל אור נוסף על הנוכחות בת אלף השנים של התורה הבודהיסטית במרכז אסיה.

תמונות מתוך: http://www.savingmesaynak.com/  ומקורות נוספים.

Vipassanā Vespers

תודעה כמו בוץ\
ומה בכלל הטעם\
בחצי לוטוס.ממרק מראה\
אך בעיקר הוגה ב\
מראה המרק.

בגב קמל, תר\
היכן הוא אגם ביווה\
קריאת העורב.

יימקו גפי, אך\
יישוב השור הביתה\
וירחץ כלים.

שב יציב כהר\
הכל נע בפנים, בחוץ\
פריחת דובדבן.

"‎Vipassanā Vespers תודעה כמו בוץ\ ומה בכלל הטעם\ בחצי לוטוס. ממרק מראה\ אך בעיקר הוגה ב\ מראה המרק. בגב קמל, תר\ היכן הוא אגם ביווה\ קריאת העורב. יימקו גפי, אך\  יישוב השור הביתה\ וירחץ כלים. שב יציב כהר\ הכל נע בפנים, בחוץ\ פריחת דובדבן.‎"

לוטוס מן המערב: הבודהיזם האיראני.

ביוגרפיה מוקדמת של הבודהא מספרת על צמד האחים טפשו, (Tapas­su) ובהאליקה (Bhallika), סוחרים במקצועם, אשר הגיעו להודו ממולדתם הצפונית אשר בבקטריה, הגישו מזון לבודהא מיד לאחר התעוררותו, והפכו לחסידיו הראשונים שאינם מן הנזורה. על פי המסופר היה זה בהאליקה, אשר הקים מנזר וסטופה בקרבת העיר בלח' באפגניסתאן של היום, הקרויה מאז על שמו.

האחים טפשו ובהליקה לפני בודהא סקיאמוני.
האחים טפשו ובהאליקה לפני בודהא סקיאמוני.

הגם אם יש ממש בסיפור זה, וגם אם מדובר בבדיה גמורה, הרי שמסורת זו, מן הבודהיזם המוקדם, מורה על כיוון ההתפשטות ההיסטורי של התורה הבודהיסטית מתת היבשת ההודית אל ליבה של אסיה.

העמים שחיו במרחבים העצומים של מרכז אסיה בתקופה זו, ברובם איראנים, היו בין הראשונים לקבל על עצמם את התורה הבודהיסטית עם תחילת התפשטותה.

המרחב האיראני נכון למאה הראשונה לספירה חרג בהרבה מתחומה של איראן המודרנית, וכלל את רוב שטחה של אסיה המרכזית. הגדרת מרחב זה נעשית בזכות התפוצה האתנית, הלשונית והתרבותית הרווחת באיזורים אלו, עד כניסת העמים התורכיים הנוודים לאיזור, והחלפתם את היסוד האיראני הקודם, תהליך שהגיע להבשלה לא לפני המאה האחת עשרה לספירה.

איראן הגדולה.
איראן הגדולה.

את העולם האיראני הקדום ניתן לחלק למספר איזורים. האיזור הראשון הוא מערב איראן, הכולל את הרפובליקה האיסלמית האיראנית של ימינו, והוא ערש השושלות הפרסיות הגדולות האח'מנית והסאסאנית. איזור זה נכלל גם בתחומי האימפריה הפרתית, אשר מוצאה במזרח העולם האיראני.

 האיזור השני הוא איזור בקטריה (Bactria), המשתרע בין הרי האינדו קוש בדרום לנהר האמו דריה (אוקסוס ,Oxus), והנכלל היום בשטחי הרפובליקות המרכז אסיאתיות של אוזבכיסתאן וטג'יקיסתאן. איזור זה היה מרכזי בתקופת הכיבוש ההלינסטי של מרכז אסיה, ולאחר מכן תחת האימפריה הקושאנית.

איזור שלישי הוא סוע'דיה (,soghdia איות מקובל: סוגדיה), אשר שכנה מצפון לבקטריה, בין נהרות האמו דריה לסיר דריה (יקסרטס Jaxartes) ונכללת ברובה באוזבכיסתאן של ימינו. איזורים אלו היו מרכזי מסחר חשובים ביותר על רשת הדרכים האירואסיאתית, ונקזו אליהם רשת מסועפת של מסחר, אשר הוותה כר פורה להעברה של ידע ורעיוניות.

האיזור הרביעי הוא אגן טארים (Tarim Basin), הנמצא כיום רובו ככולו בפרובינציה הסינית המודרנית של שינג'יאנג ( Xīnjiāng, (新疆  איזור זה מהווה את קצהו המזרחי של המרחב האיראני ההיסטורי, ואת קצה איזור תפוצתן של השפות האיראניות. בשל מיקומו על הנתיב הנוח ביותר למעבר בין מערב אירואסיה לסין גופא, היווה איזור זה בסיס חשוב לתנועת והתיישבות סוחרים בני עמים ותרבויות שונות, והפך למרכז בודהיסטי חשוב בין המאות השלישית לעשירית.

אף איזור אינו הומוגני תרבותית, ואין בנמצא "תרבות טהורה", ודבר זה נכון במיוחד לגבי אסיה המרכזית. בשל מיקומה היחודי והיותה נקודת ציר בין שלוש התרבויות הגדולות של אסיה – ההודית, הסינית, והפרסית – אפשר האיזור מגעים תרבותיים ארוכי טווח בין תרבויות אלו ותרבויות אחרות. מגעים אלו משתקפים בבליל יחסי הגומלין וההשפעות הלשוניות, האידיאולוגיות, הדתיות, האומנותיות, והאחרות אשר התרחשו במרחב, כאשר הפרדתן וזיהויין על פי מקורותיהן היא משימה קשה למדי, ולעיתים אף בלתי אפשרית.

במהלך המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים, התרחש תהליך אשר שינה את ההיסטוריה הבודהיסטית, ובעקבות כך את ההיסטוריה האסיאתית כולה. התורה הבודהיסטית, אשר עד כה היוותה חלק ממארג האמונות הפנים הודי, חרגה מגבולות הציוויליזציה ההודית, והפכה לדת עולמית.

ההתפתחות התאולוגית שאפשרה זאת, והרקע החברתי, הפוליטי, והכלכלי שחולל אותה, מורכבים למדי, אך שיא התהליך קשור בעלייתו של השליט אשוקה, קיסרה השלישי של האימפריה המאורית בהודו (322-185 לפנה"ס). אשוקה ידוע בקרבות העזים והאכזריים שניהל נגד מתנגדיו בטרם קיבל את התורה הבודהיסטית.

המלך אשוקה, טרם אימוצו את הדהרמה.
המלך אשוקה, טרם אימוצו את הדהרמה.

באחת מכתובותיו המלכותיות, מצהיר אשוקה כי שלח שליחים אל הקמבוג'ים, עם איראני, וכן אל היוונים. כתובות אשוקיות בארמית וביוונית אשר נמצאו בדרום אפגניסתאן, מגבות הצהרה זאת, ומוכיחות כי הבודהיזם הגיע לאיזור בסביבות המאה השלישית לפני הספירה.

החדירה הראשונית המוכחת אם כן, של התורה הבודהיסטית מחוץ לגבולותיה הגאוגרפים והתרבותיים של הודו, התרחשה בתקופת השושלת המאורית, כאשר כיוון ההתפשטות העיקרית היה האיזור הצפון מערבי, הידוע כגנדהרה. איזור גנדהרה, במובנו הרחב, הקיף את התחום שבין עמק במיאן באפגניסתאן של היום, בו שכנו כזכור פסלי הבודהא העצומים עד שנהרסו על ידי הטאליבן, לצפון מזרח פקיסתאן של ימינו.

            בתחילת המאה הראשונה לספירה, ביסס עצמו פלג של הסקיתים, עם איראני נוודי המכונה במקורות הסינים, יואה ג'י (月支, Yuèzhī), ככוח הדומיננטי באיזור. האימפריה שהקים, הידועה במחקר כממלכה הקושאנית, התפרשה מאגן טארים במזרח, דרך בקטריה וגנדהארה, ועמוק אל תוך שטחי צפון הודו. גישור זה בין המרחבים, ההודי והמרכז אסיאתי, אפשר מעבר חופשי של אוכלוסיות, סחורות ורעיונות ותרם להתפשטות התורה הבודהיסטית צפונה.

במידה רבה, שגשוגו של הבודהיזם באיזורים שונים במרכז אסיה היה תלוי באחד משני גורמים או בשילוב של שניהם, גורמים אלו, שגשוג מסחרי, ופטרונות ממלכתית, התקיימו שניהם בתחומי האימפריה הקושאנית.

לא ברור עד כמה היה נפוץ הבודהיזם בקרב האליטה הקושאנית, שכן נוודים לא ששים לישיבה ארוכה בשיכול רגליים, תוך פיתוח ריכוז חד נקודתי, ונראה כי גישתם לקהילה הבודהיסטית נבעה מהצורך ביצירת בסיס לגיטימציה רחב בקרב הקהילות השונות שהרכיבו את ממלכתם. עם זאת, ברור כי מבחינת פטרונות הם היוו גורם משפיע ביותר, ואפשרו את העמקת האחיזה הבודהיסטית באיזור מרכז אסיה, תוך שהם מממנים הקמת סטופות, מרכזי לימוד ומנזרים, שלעיתים אף נקראו על שם המלכים מעניקי הפטרונות.

כאמור, היקפה של האימפריה הקושאנית והתנאים בתוכה אפשרו את שגשוג המסחר בין חלקים שונים של היבשת האירואסיאתית, ואת תקופת השיא הראשונה של נתיבי המשי, ואלה חיברו בין סין במזרח, לאימפריה הרומית במערב, ולהודו בדרום. מרכז העצבים של רשת מסחרית זאת התקיים בבקטריה, לב ממלכת הקושאנים.

האימפריה הקושאנית. המאה הראשונה לספירה.
האימפריה הקושאנית. המאה הראשונה לספירה.

 המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה:

גנדהארה.

המרכזים הבודהיסטים בגנדהארה היו באופן טבעי הראשונים שהתפתחו מחוץ להודו גופא, כאשר ראשיתם תחת שלטון השושלת המאורית והממלכות ההלנסטיות , אך הגיעו לשיא התפתותם בתקופה הקושאנית, למן המאה הראשונה לספירה, שגשגו שם עד המאה השמינית, ואף מעבר, עד לעליית האסלאם, ופריחתו המוחדשת של ההינדואיזם. אמנם המרכזים המוקדמים שבהם מייצגים בודהיזם שהוא במידה רבה עודנו הודי, ואת גנדהארה ניתן לשייך לאיזור ההשפעה ההודי, אך האקלים התרבותי הייחודי לאיזור, השפיע על הבודהיזם המקומי, תוך שהוא סופג השפעות חיצוניות ומהווה חוליה בהתפתחות הבודהיזם המרכז אסיאתי.

בקטריה.

האיזור המכונה בקטריה, או תוכריסתן במקורות מסוימים, משתרע בין הרי ההינדו קוש, לנהר האמו-דריה (אוקסוס), והפך למרכז בודהיסטי משמעותי בתקופה הקושאנית. הקושאנים שלטו באיזור בין המאות הראשונה לשלישית לספירה, כאשר האיזור נכבש על ידי האימפריה הסאסאנית, ולאחר מכן, במאה החמישית, על ידי שבטים איראניים נודים שונים, המכונים הונים במקורות שונים. תושבי האזור המקוריים היו איראנים דוברי בקטרית, שפה איראנית-מזרחית, אשר החל מן המאה הראשונה לספירה נכתבה בכתב יווני.

הבודהיזם המשיך לפרוח בבקטריה גם לאחר העלמות הקושאנים, ותחת ההונים ההפטליטים, עם איראני נוסף, הוקמו מוסדות בודהיסטים נוספים, כגון זה אשר באג'ינה טפה (Ajina Tepe), ונחצבו פסלי הבודהא הגדולים של במיאן, הנזיר הסיני, ועולה הרגל הידוע, שואן זנג, מדווח בתקופה זו על עשרה מנזרים במרכז החשוב בטרמז, ובהם כאלף נזירים, וכן על כשלושת אלפים נזירים מהאיאנים בבלח', ושלוש מאות נזירים סרווסטיוודים בגאז.

הבודהיזם בבקטריה, כפי שהדבר נכון גם בשאר איזורי תפוצתו, לא היה מעולם הדת הבלעדית, עם זאת, הוא נהנה ככל הנראה מפופולאריות עממית רבה, והדבר משתקף למשל בתעודה בקטרית מן המאה השמינית. התעודה, שנכתבה בידי זורואסטרי, מציינת כי "לרוכש קרקע, שמורה הזכות להמירה במוהר לרכישת כלה, מקדש אש, ויהארה, דכמה ("מגדל שתיקה" זורואסטרי), או קרמטוריום".

מגדל שתיקה זורואסארי באיראן.
מגדל שתיקה זורואסטרי באיראן.

חשיבותה של בקטריה מבחינה בודהיסטית, מתבטאת בעיקר בהיותה מרכז חשוב להפצתו לעבר סוע'דיה ובמיוחד בקרב קהילת הסוחרים שיצאה ממנה, וכן לעבר אגן טארים ומזרחה ממנו, לסין.

במקורות הסיניים מצויינים נזירים ומתרגמים הנושאים את שם המשפחה ג'י, כאות למוצאם מן הממלכה הקושאנית, כגון לוקקשמה (支讖, Zhī Chèn, Lokakṣema) המתרגם הראשון של כתבים מהאיאנים לסינית, בן המאה השניה. לוקקשמה נולד אמנם בגנדהארה אך מוצאו היה ככל הנראה מבקטריה, ומיוחס לו תרגום של טקסטים מהאיאנים חשובים, כגון "סוטרת שלמות החכמה" (Prajñāpāramitā), וכן את ה Pratyutpanna sutra ובה האזכור המוקדם ביותר לבודהא אמטבהא, והארץ הטהורה.

פרתיה.

שאלת מידת החדירה המערבית של הבודהיזם נמצאת במידה רבה עדיין תחת ויכוח, שכן העדויות הארכאולוגיות וההיסטוריות הנוגעות למורשת הבודהיסטית במערב העולם האיראני מעטות למדי, כאשר עידנים של הרס טבעי ומכוון, וקשיי סקירה ארכאולוגית בחלק מן האיזורים, מקשים על מחקר מעמיק, ויוצרים חוסר בהירות לגבי מעמד הבודהיזם באיזור.

הפער המחקרי נובע מן העובדה שעד היום, לא נמצאו כל תרגומים פרתיים של כתבים בודהיסטים, ובסקרים ארכאולוגים לא נמצאו מרכזים בודהיסטים משמעותיים בתחום האימפריה הפרתית, ומצד שני, בכתבים הסיניים מופיעים אזכורים של פרתיה כבעלת מסורת בודהיסטית, וכן של נזירים ממוצא פרתי הפעילים בסין של המאות הראשונות לספירה. את הסתירה ניתן ליישב על ידי אחת משתי מסקנות,  הראשונה היא כי הנזירים הפרתיים רכשו את השכלתם הבודהיסטית מחוץ לגבולות האימפריה הפרתית, בבקטריה, בגנדהארה, או אף בהודו עצמה, ואפשרות חלופית היא כי בפרתיה התקיימה נוכחות משמעותית של מוסדות בודהיסטים, אשר לא נותר מהם זכר בעקבות הגישה האנטי בודהיסטית ברובה של השושלת הפרסית הסאסאנית, וכן של האסלאם שבא במקומה.

פרתיה מכונה במקורות הסיניים בשם אן שי (安世, Ān Shì), על בסיס שמה של משפחת המלוכה השלטת בה, הארשקים, ונזירים הנושאים את שם המשפחה אן מופיעים בכתבים בסינית החל מן המאה השנייה לספירה, כשהחשוב והידוע בהם, הוא אן שי גאו (安世高, Ānshì gāo).

מבית אצולה איראני למנזרי סין. אן שי גאו.
מבית אצולה איראני למנזרי סין. אן שי גאו.

שי גאו היה בן למשפחת אצולה פרתית, וייתכן שאף נצר למשפחת המלוכה הארשקית עצמה. בשנת 148 לספירה, הגיע גאו אל לואויאנג (Luòyáng, 洛阳 )בירת שושלת האן, שם ביסס מפעל תרגום ואסף סביבו חסידים רבים. בין כמאה ושבעים החיבורים שהיה אחראי לתרגומם ניתן למנות טקסטים העוסקים בדוקטרינה הבודהיסטית הבסיסית, אבהידהארמה, והדרכה מדיטטיבית. טקטסים רבים ניתן לשייך לאגאמות של הקאנון הסנסקריטי. אין בכתבים שתרגם כאלה הקשורים במהאיאנה. בנוסף, הקים שי גו בית ספר לתרגום, בו ישבו זה לצד זה נזירים פרתים, סוע'דים, סקיתים והודים, ועסקו בתרגום והתאמת טקסטים לסביבה הסינית.

אם כן, מעמדו של הבודהיזם בחלקו המערבי של העולם האיראני, נותר במידה רבה מעורפל.  מוצאו של אן שי גאו ממשפחת אצולה פרתית,עשוי לרמז על נוכחות בודהיסטית בקרבת האליטה הפרתית , וממצאים ארכאולוגים בודדים הכוללים ככל הנראה שרידי מנזרים וסטופות מאיזור דרום ומרכז תורכמניסתאן של היום, מרמזים על נוכחות בודהיסטית ממוסדת בפרתיה של המאות הראשונות לספירה. ייתכן וממצאים עתידיים יאפשרו בנית תמונה ברורה יותר של המורשת הבודהיסטית הפרתית.

אגן טארים.

אגן טארים, איזור רחב ידיים הכולל את מדבר טאקלאמקאן ונאות המדבר שבשוליו, היווה איזור מעבר חשוב, משלב מוקדם של הסחר האירואסייאתי, תוך שמעמד זה מאפשר צמיחת קהילות מבודדות הקשורות זו בזו במערכת רופפת של מסחר וקשרים פוליטיים ודתיים. ניתן לקבוע במידה רבה כי איזור אגן טארים הינו האיזור החשוב ביותר מבחינת ההיסטוריה של הבודהיזם האיראני, וטומן בחובו חשיבות מיוחדת להיסטוריה הבודהיסטית כולה, כאיזור מעבר ראשון במעלה של התורה הבודהיסטית, מהודו לסין ולמזרח אסיה כולה.

העיר החשובה בדרום טארים היה חוטאן, אשר מקור עושרה הגיע בין השאר ממסחר במשי וירקן אשר נכרה באיזור. אגדה מקומית קושרת את ייסוד העיר לקיסר אשוקה בעצמו, והדבר אינו מפתיע כאשר לוקחים בחשבון כי ההודים היוו את האוכלוסייה המשמעותית בחוטאן לאחר הסאקא האיראנים.

נזיר איראני (?) מימין. ציור קיר משינג'יאנג . סין.
נזיר איראני (?) מימין. ציור קיר משינג'יאנג . סין.

הגעת הבודהיזם לחוטאן מתוארכת על פי מקורות טיבטים לשנת 84 לפני הספירה, עם זאת , אגן טארים לא הפך למרכז בודהיסטי משמעותי עד המאה השניה לספירה, כאשר פעילות צבאית וחקלאית של שושלת האן, הביאה להגירת אוכלוסיה לאיזור,  במיוחד מכיוון האימפריה הקושאנית. טכנולוגיה חקלאית שהכניסו הסינים לאיזור אפשרה לנאות המדבר לכלכל אוכלוסיה גדולה פי כמה, אשר בתורה יכלה לכלכל מוסדות דתיים קבועים. התפתחות זו אפשרה לנזירים בודהיסטים להתיישב במקומות בהם רק חלפו בעבר בדרך לסין, תוך הקמת מנזרים, מקדשים, סטופות, ושאר מוסדות, לאורך נתיבי הסחר.

העיר החשובה בצפון האגן הייתה קוצ'ה (Kucha) , כאשר תקופת השיא ההיסטורי שלה התקיים בין המאות השישית לתשיעית, והיתה זו העיר המאוכלסת ביותר באגן טארים בעת זאת. העיר הייתה בעלת צביון קוסמופוליטי למדי, וכללה בעיקר קבוצות איראניות, תוכריות, והודיות.

שואן זנג,  מתאר את קוצ'ה כעיר עשירה ופוריה ביותר, הנהנית ממיקומה הנוח על דרכי שיירות המסחר. הוא מציין כי בעיר ובסביבותיה ישנם כמאה מנזרים המאכלסים יותר מחמשת אלפים נזירים המשתייכים לאסכולה הסרווסטיוודית, וכי הם נוהגים לקרוא את הכתבים הבודהיסטים בשפת המקור, כלומר סנסקריט.

בנה המפורסם ביותר של קוצ'ה הוא ככל הנראה קומראג'יווה ( Kumārajīva, 344-413 ), נזיר ומתרגם מן החשובים בבודהיזם הסיני המוקדם. אביו של קומראג'יווה היה ככל הנראה ברהמין מקשמיר  ואמו מקומית. בתחילה התחנך קומראג'יווה על ברכי האסכולה הסרווסטיוודית, אך בשלב מאוחר יותר בחייו נטה לעבר רעיונות מהאיאנים. מפעל תרגומיו לסינית כלל בין השאר את תרגומן של מבחר סוטרות שלמות החכמה, סוטרות היהלום והלוטוס, את שירת השורש של דרך האמצע מאת נגרג'ונה, וסוטרות מהאיאניות חשובות נוספות כגון סוטרת אמיטהבא, וסוטרת וימאלקריטי (Vimalakīrti Sūtra).

קומרג'יווה
קומראג'יווה

אגן טארים הוא אזור שחשיבותו מבחינת ההיסטוריה הבודהיסטית אינה מוטלת בפסק, איזור זה, ובמיוחד ערי המדינה קוצ'ה וחוטאן שימשו כמרכזי לימוד חשובים, תוך שהן נהנות מדרכי המסחר שעברו בשטחן. אגן טארים היה מקום מושבם של מלומדים ומתרגמים שהשפיעו רבות על הפצת הבודהיזם לסין, ועיצבו את דמותו. האגן הוא גם האיזור האחרון בו התקיים הבודהיזם בקרב עמים איראנים, עד שתהליכי התורכיפיקציה, וההתאסלמות הביאו להעלמותו הכמעט מוחלטת באיזור, עד המאה העשירית.

סוע'דיה.

            האזור אשר במובנו הצר משתרע בין האמו דאריה\אוקסוס בדרום ועד חלקו הדרומי של הסיר דריה בצפון, היה מקום מושבם של הסע'דים, עם איראני מזרחי, אשר קיים שרשרת של ערי מדינה אוטונומיות ושימש תפקיד מרכזי בסחר האירואסיאתי, במיוחד בחלקו המזרחי של נתיב הסחר, תפקיד שהגיע לשיאו במהלך המאות השישית עד השמינית. הבודהיזם הגיע לסוע'דיה ככל הנראה תחת שלטון האימפריה הקושאנית, בין המאות הראשונה לחמישית לספירה, שם כאופייני לאקלים הדתי תחת הקושאנים, מצא את מקומו לצד דתות איראניות, פולחן הלניסטי, ודתות הודיות נוספות כגון ג'איניזם וברהמניזם. הסוע'דים הותירו אחריהם עדות לתרבות חומרית מפותחת, ובעיקר יש לציין את ציורי הקיר המפוארים שעיטרו את בתי העשירים הסוע'דים.

ציור קיר סוע'די. פנג'יקנט (Panjikent). טג'יקיסתאן.
ציור קיר סוע'די. פנג'יקנט (Panjikent). טג'יקיסתאן.

הבודהיזם ככל הנראה מעולם לא היה פופולארי במיוחד בסוע'דיה. על פי הביוגרפיות של שואן זנג ,כאשר הגיע זה  לסמרקנד אשר בסוע'דיה, הוא מוצא שני מנזרים בודהיסטים נטושים, וכאשר חסידיו מנסים להתפלל באחד מהם, הם מותקפים בידי הזורואסטרים המקומיים.

עם זאת, ממקורות הכוללים ביוגרפיות של נזירים, כרוניקות מסע צליניות, וטקסטים בודהיסטים סוע'דים, נראה כי לבודהיזם היה מקום מרכזי בפזורה הסועד'ית, אותן מושבות סוחרים אשר התקיימו לאורך נתיבי המסחר מליבה של אסיה ועד סין במזרח.

סוע'דיה מכונה במקורות הסיניים קאנג צ'ו (k'ang chu) ,ולמרות שישנו ויכוח מחקרי לגבי זיהוי זה, נראה כי התיאור הגאוגרפי והפוליטי של מדינת הקאנג צ'ו, תואם למידע ההיסטורי על הסוע'דים, וזיהוי זה מקובל כיום על רוב החוקרים. עם הנחת יסוד זאת, ובהתחשב בתיעוד ההיסטורי של נזירים זרים בסין של התקופה הנדונה, הנושאים את השם קאנג, הרי שלבודהיסטים הסוע'דים תפקיד מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית באדמת סין.

העדות המוקדמת ביותר לפעילותם של הסוע'דים בסין מגיעה מן המאה החמישית, תחת שושלת ווי הצפונית(北魏朝, Běi Wèi Cháo, 386–535), ומכאן ואילך ישנם מקורות המעידים על נוכחותם של אלפי מתיישבים סוע'דים בעשרות מושבות, במיוחד בחלקה הצפון מערבי של סין, ובאגן טארים ונראה כי הרשויות המקומיות הפיקו מנוכחותם תועלת, כתוצאה ממסחר, עיבוד קרקעות וגביית מיסים.

נזירים בעלי שם המשפחה קאנג, המעידים על כך שמקורם בסוע'דיה, מופיעים בתעודות סיניות החל מן המאה השניה לספירה, כאשר רבות מן התעודות הללו הן ביוגרפיות, אשר מאפשרות לאמת את מוצאם של מושאי התיעוד.

            בין עשרות הנזירים ממוצא סוע'די אשר קיים לגביהם תיעוד, ניתן לציין את קאנג סנג חוי (康僧会Kāng Sēnghuì), אשר היה מחלוצי הפעילות הבודהיסטית בדרום סין של שושלת ווי. סנג חוי ככל הנראה נולד בוויאטנם בשנת 222, למשפחת סוחרים סוע'דית, הצטרף למנזר לאחר מות הוריו בעודו צעיר, ובשלב מאוחר עסק בתרגום. בין תרגומיו ניתן למצוא סיפורי אודאנה (Avadāna) ,ומיוחסות לו תרגומן של ארבע עשרה סוטרות בעשרים ותשעה כרכים. בנוסף נחשב סנג חוי למומחה בתחום השירה של המנונים בסנסקריט, וכן כתב הקדמה ל-Ānāpānasmṛti Sūtra  בה הוא מפרש ומסביר בבהירות כיצד להשקיט את התודעה. שיטת המדיטציה שלימד, אשר כללה ספירה מודעת של הנשימה, הפכה מקובלת מאוד בבודהיזם של דרום סין.

מומחה מדיטציה סוע'די. קאנג סנג חוי.
מומחה מדיטציה סוע'די. קאנג סנג חוי.

עם כן נזירים סוע'דים, או כאלה שמוצאם המשפחתי מסוע'דיה, שמשו גורם חשוב בהתבססות הבודהיזם הסיני, ובמיוחד זה הדרומי, תוך שהם תורמים רבות למכלול הטקסטים של הבודהיזם בסין, ובין השאר ספרות טכנית למדיטיציה, וטקסטים מהאיאנים, והיניאנים שונים.

ניתוח של הטקסטים שהובאו על ידי בודהיסטים סוע'דים ממרכז אסיה עצמה, מגלה כי אלה כללו בעיקר טקסטים מהאיאנים  ,וכן טקסטים הינייאנים, ברובם של אגאמות, שהיו נפוצים בסוע'דיה. בנוסף ניתן לציין טקסטים המשתייכים לספרות שלמות החכמה ,והוינאיה של הדהרמאמהגופטקה, טקטסים התואמים לסוטרות הנפוצות בבקטריה ואולי אף בפרתיה.

אסכולות בודהיסטיות במרכז אסיה.

לחקר האסכולות הבודהיסטיות הנפוצות במרחב האיראני על איזוריו השונים, ובתקופות השונות, יש חשיבות רבה מחד, ומאידך קשיים לא מעטים. כמה מנקודות החשיבות של חקר האסכולות הללו, נובע מכך שהן מהוות חוליה חשובה בהתפתחות המחשבה הבודהיסטית על זרמיה, ומהיותן גורם מעצב של התורה הבודהיסטית כפי שהועברה לטיבט, סין ומזרח אסיה כולה.

יחד עם זאת, בדומה לפרטים היסטוריים רבים הקשורים במורשת הבודהיסטית של מרכז אסיה, דעיכתו והעלמותו של הבודהיזם ממרחב זה, הביאה להרס הפרטים החומריים החיוניים להבנת התרבות הדתית הבודהיסטית באיזור. המקורות הזמינים לשם שחזור התמונה הם אף כאן, בעיקר הכתבים הסינים, כגון רשומות היסטוריות וחיבורי צליינים, וכן הכתבים הקאנונים הבודהיסטים בשפה הסינית. מקור מרכזי נוסף מגיע  מממצאים ארכאולוגים, כאשר במקרה זה, ישנה חשיבות עליונה לממצאים טקסטואלים.

מבחינה אקולוגית, האקלים השורר ברבים מחלקיה של אסיה הפנימית, הוא אקלים יבשתי קיצוני ומאופיין בחורפים קרים ביותר, ובקיצים חמים ויבשים. תנאים אלו איפשרו, למרבית המזל, את השרדותם של כתבים בודהיסטים עתיקים, אשר נכתבו על חומרים אורגניים, כגון עלי דקל, קליפות שדר (Betula sp. ), נייר, או קלף. כתבים אלו, אשר החלו להחשף על ידי חוקרים החל מראשית המאה העשרים, ונחשפים מדי פעם עד ימינו, שופכים מעט אור על מכלולי היצירה הבודהיסטית בהם נעשה שימוש גם באיזורים השונים של מרכז אסיה, בתקופות השונות. סקירת הממצאים הטקסטואלים, מן התקופה הקושאנית, שנשתמרו בעמק במיאן באפגניסתן, ומהווים את מכלול הכתבים הבודהיסטי העתיק ביותר בנמצא, מאפשרת לקבל מושג מה על דמותו של הבודהיזם המוקדם, ערב יציאתו מגבולות תת היבשת ההודית. הכתבים, העתיקים בשפה הודית שנמצאו עד כה, וכתובים על גבי עלי דקל בשפה הגנדהרית, בכתב חורשטי, או בברהמי, מאפשרים לשחזר, ולו חלקית את דמותן של הדוקטרינות הבודהיסטיות שהיו נפוצות באיזור.

מדיום לכתיבת סוטרות .קליפת שדר (Betula sp).
מדיום לכתיבת סוטרות .קליפת שדר (Betula sp).

בין הטקסטים שנמצאו בבמיאן ניתן לזהות חיבור אבהידרמי סרווסטיוודי, קטעי ווינאיה של המהאסמגיקה, קטעים נוספים סווגו כשייכים לSaṃyukta-āgama של הקאנון הסנסקריטי.

אוסף מרשים ביותר של טקטסים נמצא גם באיזור גילגיט (Gilgit) ,בפקיסתאן של ימינו, הכולל כתבים הרשומים על קליפת שדר, עלי דקל, ונייר, המתוארכים למאות השישית עד השביעית לספירה. במכלול זה נמצאו קטעים היניאנים ומהאיאנים כאחד. בין הכתבים ההיניאנים ניתם למנות קטעי ווינאיה, Ekottarikāgama של הקאנון הסנסקריטי, ואבהידרמהפיטקה של הקאנון המולאסרווסטיוודי. בין הקטעים המהיאנים ניתן להזכיר את סוטרות הלוטוס והיהלום, כמו גם קטעים השייכים לספרות שלמות החכמה.

מקטע של סוטרה על עלה דקל. גילגיט. פקיסתאן.
מקטע של סוטרה על עלה דקל. גילגיט. פקיסתאן.

עם כך, ממקורות אלו ומקורות נוספים, ניתן ללמוד כי בין האסכולות אשר היו מצויות בגנדהארה ובבקטריה הקושאנית, במאות הראשונות לספירה, ניתן למנות את המהאשמגיקה (Mahāsāṃghika), דהרמהגופטקה (Dharmaguptaka), וסרוושטיוודה, לקראת סוף התקופה הקושאנית, מופיעות גם עדויות לפעילות אסכולת השאמטיה (Sāṃmatiya). בהקשר התנועה המהיאנית, נראה שבתקופה זו קשה למצוא הפרדה ממשית בין אסכולות מהאיאניות להיניאניות, ולא נדיר היה שכתבים השייכים לאחת מן האסכולות הללו, קידמו רעיונות מהאיאנים, וגם בשלבים בהם ניתן למצוא הפרדה ממשית יותר בין הזרמים, הרי שחסידי שניהם חלקו פעמים רבות מנזרים, תוך חיים ולימוד משותף, ללא הפרדה מיוחדת.

אחת האסכולות המרכזיות אשר זכו לתפוצה רחבה במרכז אסיה, מפרתיה במערב, ועד אגן טארים במזרח, היא האסכולה הסרווסטיוודית. עדויות ראשונות לפעילותם באיזור מגיעות מכתובות הקדשה שהציבו שליטים מבני הסאקא האיראנים באיזור טקסילה בגנדהארה במהלך המאה הראשונה לפני הספירה .הכתובות מנציחות הענקת אדמות לשם כלכלת מנזרי מערות בהם שכנו נזירים סרווסטיוודים, וכן בניתה של סטופה , והענקת נכסים ותרומות למסדר. עדויות נוספות הנושאות את שם האסכולה מגיעות מכתובת הקדשה של השליט הקושאני קנישקה בפשאוור, שם בנה שתי סטופות גדולות, וממקומות נוספים ברחבי צפון הודו ומרכז אסיה, המעידים על תפוצתה הרחבה ועל חשיבותה.

 בהקשר המקומי המרכז אסיאתי, נראה כי חל פיצול דוקטרינאלי בין פלגים שונים של הסרווסטיוודה, כאשר פלג מרכזי אחד אשר מרכזו בקשמיר, נהנה מתמיכת בית המלוכה הקושאני, והפלג השני, אשר לו היתה נוכחות משמעותית בבקטריה וגנדהארה הציב עצמו כמתנגד לגישת הפלג הקשמירי, התנגדות המבוססת על מחלוקות פילוסופיות ואתיות שונות. עם דעיכת העצמה הקושאנית, נחלש הזרם הקשמירי, בעוד הזרם המתנגד לו, שינה את שמו למולאסרווסטידווה, והפך לזרם המרכזי באסכולה במהלך המאות השביעית עד התשיעית. יש לציין שחומרים שונים של שני זרמי סרווסטיוודה אלה, כמו גם של זרמים נוספים, כגון אלה הקשורים בהתנהגות נזירית וכן אגאמות, תורגמו לטיבטית, והשפיעו על התפתחות הבודהיזם ברמה הטיבטית.

גם מן הכרוניקות שהותירו אחריהם צלינים סינים, ניתן לקבל מושג כלשהו על תפוצת ופעילות האסכולות הבודהיסטיות השונות. הידוע שבצלינים אלו, שואן זנג, בן המאה ה7, בעוברו בבקטריה, מדווח כי בעיר טה-מי (טרמז), ישנם כתריסר מנזרים, המאוכלסים בכאלף נזירים.  הייצ'ו (Hyecho), נזיר קוראני אשר חלף באותו איזור מאה שנים לאחר מכן, מדווח כי "המלך, האצילים והעם, סוגדים כולם לשלושת אבני החן, ורבים מהמנזרים והנזירים הם חסידי האסכולה ההיניאנית".

הסטופה המשוחזרת בטרמז. אוזבכיסתאן.
הסטופה המשוחזרת בטרמז. אוזבכיסתאן.

מבחינת הפעילות המסיונרית של אסכולות בודהיסטיות שונות בסין, במאות הראשונות לספירה, נראה כי ניתן לחלק פעילות זאת לשלושה שלבים, בשלב הראשון היו מעורבים בעיקר נזירים בני אסכולת הדהרמהגופטקה, אחריהם לפעול בסין היו הסרווסטיוודים, ולבסוף המולאסרווסטיוודים, פעילות אסכולות אלו מגובה בממצאים טקסטואלים רבים בשפות כגון חוטאנית, סוע'דית ותוכרית, אשר נמצאו ברחבי מרכז אסיה.

תרבות מקומית:

בשל אופיו האוניברסלי, נוטה הבודהיזם להתאים עצמו לרגישויות התרבותיות המקומיות, באיזורים אליהם הוא הגיע. דוגמא לכך תהייה האופן בה נדרש הבודהיזם להתמודד עם חשיבות פולחן האבות בסין, והפתרונות התאולגיים שהציג לכך. בעולם האיראני, בו היה מקום מרכזי לפולחני הדתות האיראניות השונות, אשר להן ייסוד משותף בחלקו, עם הדת הוודית בהודו, הייתה חשיבות לפנים אותן הציג הבודהיזם לתושביה האיראנים של מרכז אסיה.

תחום אחד אליו היה על הבודהיזם לתת את דעתו בנוגע לאיראנים נגע לדקויות המשגה, למשל, השימוש במושג "דווה" (Deva) המקובל בתרבות ההודית כמייצג ישויות שמימיות חיוביות, מייצג בתרבות האיראנית דמויות שליליות,לרוב שדים. בשל כך המונח הוחלף בכתבים המיועדים לאיראנים, או שנכתבו על ידם, בכינויים( באגה Baga) , שפירושו "מפיץ הטוב", או יאזאטה (Yazata), שפירושו "הראוי לפולחן".

לדוגמא, בגרסה הארמית של כתובות אשוקיות מגנדהארה, הומר כינויו של אשוקה Devanampriya, שפרושו אהוב האלים, בכינוי אדון, המקביל למונח . Baga שימושים אלה, בכתובות האשוקיות בשפה הארמית, הלינגואה פרנקה האח'מנית, מראה קרוב לוודאי התחשבות בודהיסטית ברגישויות המקומיות האיראניות.

דוגמא נוספת להתחשבות זו, ניתן למצוא בהתייחסות הבודהיסטית למושג ה"טוב". למושג הטוב מקום מרכזי ביותר בחשיבה האיראנית ככלל, והזורואסטרית בפרט. הקוסמולוגיה והפולחן הזורואסטרי מדגישים את המאבק הדואלי הנצחי בין טוב לרע, ואת חשיבותה של הפצת הטוב, על חשבון הרע.

מאבק נצחי בין טוב לרע. זורואסטריות.
מאבק נצחי בין טוב לרע. זורואסטריות.

בהתאם לכך, ישנה בחירה מודעת בכתובות האשוקיות, בשימוש בקידומת Hu ,שפירושה טוב, בכמה מן המושגים המרכזיים המופיעים בהן. המילה המרכזית "דהרמה", למשל מוחלפת במילה האיראנית Hunistavan, שפירושה סדר טוב, והמילה הפרקריטית Susrusa, שפירושה ציות, מוחלפת במילה Hupatyasti, שפירושה צייתנות טובה. בנוסף, התרגום הארמי של כתובות גנדהארה, המתארות את פעולותיו של אשוקה, מציג אותן במפורש בתור פעולות שתפקידן הוא הפצת הטוב, והדברת הרע מן העולם. שימוש שכזה, שאינו הכרחי תמיד, בקידומת Hu, והדגשת הדברת הרוע, מצביעה קרוב לוודאי על התחשבות והכרות בודהיסטית של הנחות המוצא והרקע האיראני של תושבי גנדהארה והאיזורים שמצפון לה.

דוגמאות לשילוב נרחב של מושגים איראנים בטקסטים בודהסטים מגיע מהספרות החוטאנית, שנכתבה בין המאות השלישית לעשירית לספירה. ספרות זו אמנם מראה שימוש מתמשך ונרחב במינוחים הודיים, אך מראה בו זמנית שימוש במינוח איראני מקומי. גם כאן, בדומה לכתובות האשוקיות, נמנעים המחברים המקומיים משימשו במושג דווה, ומחליפים אותו במושג האיראני גיאסטה (Gyasta), המופיע גם באווסטות, כתבי הקודש הזורואסטרים, כיאזאטה.

ב"ספר זמבסטה" (Book of Zambasta ), יצירה לירית מקוצ'ה, מחליף המונח דאתה (Data) שמשמעו

, חוק (ונכנס לעברית כמילה דת, ולשפה האנגלית כמילה שפירושה מידע) את המונח דהרמה, ומופיע לבדו או בחלק מן המונחים בודהא-דאתו (Buddha-Datu), ודאתו-מהאיאנה הניתנים להשוואה למונחים המקבילים  Ahurra-Datu אהורא דאתו, המתייחס לאהורה מאזדה, האל האיראני, או זרטושטרא-דאתו, בכתבים הזורואסטרים.

אצל מחברים שונים, מתוארים פירות ההליכה בדרך הבודהיסטית כ"פארה" (Phara) , מונח מן הספרות האווסטית שמשמעו מזל או גורל טוב , ולאחר מכן התגלגל במושג הדתי-פוליטי הסאסאני "פר אזאדי" (Phar Azadi),חסד שמימי המוענק לשליט הצודק. בטקסטים נוספים מוחלף ההר הקדוש סומרו, מן הקוסמולוגיה ההודית-בודהיסטית, להר Tairya Haraysa, המופיע במרכז הקוסמולוגיה האווסטית האיראנית.

יחד עם קבלה בודהיסטית של היבטים שונים מן התרבות האיראנית, ידעו הבודהיסטים גם לבקר היבטים מסויימים בתרבות האיראנית אשר סתרו את ראיית עולמם. דוגמא לאלמנט תרבותי איראני אליו הגיבו הבודהיסטים בשלילה, הוא גילוי עריות. נישואין בין בני משפחה מיידיים (khvaetvadatha) היה חידוש שהונהג בקרב השליטים האח'מנים, אך מקורו ככל הנראה במזרח איראן והוא זכה לאישור ועידוד זורואסטרי, כמצווה דתית. ביקורת מפורשת על מנהג הנישואין בין אחים, או בין הורים לצאצאיהם מופיעה באבהידהרמה הסרווסטיוודית: "שבטי הברברים המכונים מגים, החיים בגבול המערבי…מקיימים יחסי מין עם אמם, אחותם הצעירה, אחותם הבכירה, כלתם, ללא עונש, והם רואים חלוקת עונג עם אדם אחר, טבעית כחלוקת פרי בשל מן העץ". כותבים נוספים כגון בהוויאויווקה ( Bhavyaviveka), ושואן זנג, מדווחים אף הם בשלילה על מנהגיהם המיניים החריגים של האיראנים.

בנוסף, מוטלת ביקורת על קרבנות מן החי, וכן על הנוהג הזורואסטרי להשמיד בעלי חיים המייצגים את עולם הרוע, ומכונים באופן כללי חרפשטרא ((Khrafstra. הריגת יצורים כגון נחשים, עקרבים, נמלים וצרעות, נחשבה בקרב האיראנים למביאת ברכה.

השאלה עד כמה השפיע המגע עם תרבויות חיצוניות, ובפרט המגע עם האיראנים של מרכז אסיה על התתפתחותו של הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד זו של התנועה המהאינאית, עודנה במידה מסויימת תחת וויכוח.  בכל הקשור לרבדיה השונים של התנועה המהאיאנית ומקורותיה, ישנו קושי רב לאתר במדוייק את מקורותיה ההיסטוריים והתאולוגיים, כאשר לא מן הנמנע שהם מגיעים מתוך תת היבשת ההודית כמו גם מאיזורים חיצוניים לה.

אחד האלמנטים המרכזיים בפיתוח המהאיאני, הוא דרך הבודהיסטווה, הייצור השואף להתעוררות, אשר דוחה את הגעתו שלו לנירוואנה, על מנת לסייע לכלל היצורים החשים להגיע אל היעד הנכסף. ייתכן כי שינוי מעמדו של הבודהא, כמו גם שינוי יעוד ואופי התרגול הבודהיסטי, נבע מהתפשטות הרעיונות הבודהיסטים לקהילות לא נזיריות, אשר תבעו מקום לעצמן בדרך הבודהיסטית, אך חוקרים מסויימים גורסים כי השינוי נבע מן הקהילה הנזירית עצמה.

פיתוח מהאיאני. הבודהיסטווה.
פיתוח מהאיאני. הבודהיסטווה.

בעבר הוצע כי התפתחות רעיונות מהאינאים מסויימים נבעה ממגע עם הדת והתרבות האיראנית, מן הצורך לנהל תעמולה בודהיסטית בקרב עמי מרכז אסיה, ואף מגע עם הנצרות.

על פי המקובל כיום, רעיון הבודהיסטווה, כמושא לפולחן, מקורו בעיקר  באלמנטים הודיים, ובין השאר ברעיון הדבקות (Bhakti) אשר גורס פולחן אישי ומסור של מושא הסגידה, וניתן לראות את שורשיו בתרבות הפולחנית ההודית.  כאידיאל מוסרי, ייתכן כי מקור רעיון הבודהיסטווה נבע כאמור מן הצרכים הפנימיים של הקהילה הנזירית, כמו גם מהשפעות חיצוניות הנובעות מן ההתפתחויות הסוציולוגיות של הבודהיזם.

עם זאת,  גם אם כיום מקובל לראות את ייסודות התנועה המהאינית בבודהיזם ההודי עצמו, ייתכן והיבטים מסויימים של ההתפתחות המהאיאנית, ובמיוחד האספקטים המיתולוגיים שלה, מקורם בהשפעות חיצוניות. אחד הביטויים הסבירים של השפעה חיצונית זאת, היא דמותו של הבודהיסטווה מטריאה, הבודהא העתידי, אשר הדרכתו תביא את ההולכים בדרכו לגאולה. לרעיון זה דמיון רב לדמותו של   Saoshyant ,מן האווסטה האיראנית, אשר יוביל את הטהורים לעולם בו מובס הרוע, והעולם יוכנס לעידן של חיי נצח ושלווה. רעיון סיומו של המהלך ההיסטורי והשלמות העתידית של המצב האנושי, תחת הנהגתה של דמות מופת אלוהית, מופיע גם בדתות המונותאיסטיות, וסביר שתחת השפעה איראנית על היהדות ושלוחותיה.

חוקרים שונים הציעו כי רעיון הארץ הטהורה, ובודהא אמיטבהא, מגיע אף הוא ממקורות איראנים, כאשר שניים מנציגיו של אמיטבהא, הבודהיסטוות Avalokiteśvara ו-Mahāsthāmaprāpta , הינם גלגולים של ישויות איראניות המייצגות אור, וחכמה אינסופית. על פי מחקרים אלו, עמים שמקורם באיזור החיץ ההודו- איראני ומעבר לו, הביאו לכניסת אלמנטים רעיוניים אל תוך הבודהיזם, עם התפשטותו צפונה. הוכחה אפשרית לכך, היא העדר ייצוג אומנותי או טקסטואלי משמעותי של מטריאה מחוץ לאיזורים האיראנים בתקופה הנדונה, וגם כשיש ביטויים לנוכחות מטראית באיזורים כגון שרי לנקה ודרום מזרח אסיה, הם מאוחרים יחסית.

ארץ האושר ( Sukhāvatī) ציור טיבטי מן המאה השמונה עשרה.
ארץ האושר ( Sukhāvatī)
ציור טיבטי מן המאה השמונה עשרה.

תרבות הבודהיסטית, בשל טבעה הקוסמופוליטי, לבשה ופשטה צורה בהתאם לאיזורים אליהם הגיעה, תוך התאמתה לצביון התרבותי המקומי, ולרגישויות המקומיות של חסידיה. רב גוניות זאת באה לידי ביטוי באומנות, באריכטקטורה, ובהיבטים הפולחניים המאפינים את התרבויות הבודהיסטיות המקומיות.

מן העדויות הטקסטואליות והארכאולוגיות, הבודהיזם האיראני פיתח אף הוא צביון מקומי, אשר נובע הן מהמסורות החיצוניות שהגיע עם הבודהיזם מהודו, והן מן האלמנטים המקומיים, צביון אשר בא לידי ביטוי בסגנון הבניה המקומי, ובאומנות. למרבה הצער, מגבלות המקורות, מקשה עלינו לבנות תמונה של חיי היום יום במרכז אסיה הבודהיסטית, ואנו נאלצים על פי רוב להסתפק בצורתה החיצונית של תרבות זו.

אדריכלות.

האדריכלות הבודהיסטית באה לידי ביטוי במספר מישורים, כאשר היא באה לשרת את הצרכים הפולחנים של חסידי הדהרמה, אנשי דת ומאמינים כאחד, כמו גם את צרכיה היומיומיים של קהילה נזירית.

מבחינה אדריכלית, סקירה של האתרים הארכאולוגים הרבים הפזורים במרכז אסיה, מפקיסתן ואפגניסתאן של ימינו, דרך הרפובליקות המרכז אסייאתיות השונות ועד לסינג'יאנג שבסין, מראה התפתחויות מסויימות ושינוי של אופי וצורת הבניה כפי שהיא באה לידי ביטוי בהודו, תוך התאמתה לסגנון ומסורות הבניה המקומיות באיזורים אלו.

היבט אחד של השינוי האדריכלי, בא לידי ביטוי באופן בנייתן של סטופות. הסטופות, אותם מבנים דמויי כיפה אשר יועדו לשם שמירת שרידים מקודשים של הבודהא, או דמויות חשובות אחרות, החלו את דרכן כמבנה בודהיסטי בהודו המאורית, כאשר מקורן בקברים מלכותיים ובאופן טיפוסי, הן בנויות ככיפה מעוגלת, הניצבת על בסיס מעוגל אף הוא.

בנוסף ,וכתוצאה מתפקידה הראשוני של הסטופה במקום משכנם של שרידים, היא שמשה גם כמרכז פולחני חשוב, כאשר היא משמשת אתר עלייה לרגל, ומהווה מוקד להקפות טקסיות, ופולחנים אחרים.כמו כן, באופן סימלי, מהווה הסטופה ייצוג קוסמולוגי של היקום, והפכה לאלמנט איקוני בודהיסטי.

מבחינה היסטורית, ניתן לראות התפתחות של הסטופה, מן העיצוב הבסיסי של מבנה מעוגל גדול מימדים, בהודו, לשלל צורות וגדלים במרחב המרכז אסייאתי. השינוי המובחן ביותר אשר ניתן להתייחס אליו, הוא המעבר מסטופה בעלת בסיס מעוגל, למבנים בעלי בסיס מרובע, חד מפלסי, או יותר, התפתחות שניתן למקמה בגנדהארה של המאה השישית לספירה. דפוס אדריכלי זה התפשט לאורך דרכי המשי במרכז אסיה המזרחית והמערבית, וככל הנראה גם השפיע על עיצוב הסטופה כפי שהיא באה לידי ביטוי בבודהיזם הטיבטי.

סטופה בעלת בסיס מרובע. קשגר, שינגי'אנג. סין.
סטופה בעלת בסיס מרובע. קשגר, שינגי'אנג. סין.

מקור אפשרי לעיצוב האדריכלי המרובע ניתן למצוא באדריכלות האיראנית, ובמיוחד בזו הסאסאנית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבניה מונומנטלית, דתית או שלטונית, בארמונות, ובמקדשי אש זורואסטרים.

השימוש באלמנטים איראנים בעיצובם של מכלולים בודהיסטים במרכז אסיה, בא לידי ביטוי לא רק בסטופות אלא גם באופן בנייתם של המנזרים עצמם. שימוש נרחב באלמנט האיראני המכונה איוואן (Eyvān), בית שער מלבני בעל קשת הפתוח בחזיתו , ושילובו במעברים מקורים המתאחדים בכיפה מרכזית, ובאלמנטים בעלי סימטריה דו צדדית. זהו אלמנט שניתן לשייכו באופן כמעט וודאי למרחב האיראני, ודוגמאות לו מופיעות  בבניה המומנטלית הסאסאנית, כמו גם בשרידי מנזרים במרכז אסיה, כגון אלה מהתקופה הקושאנית, אשר באג'ינה טפה, ובקארא טפה שבבקטריה.

אלמנטים מינוריים יותר בבניה הבודהיסטית במרכז אסיה אשר ניתן לשייכם למסורות בניה איראניות הם שימוש בכרכובים בעלי ארבע מדרגות בחזיתות המבנים, אלמנט אשר מקורו בבניה הפרתית והסאסאנית ומופיע לבסוף גם בסטופות האבן של מדינת ליאנג הצפונית בסין של תחילת המאה החמישית.

דוגמא נוספת היא עיצובם של מנזרי המערות בעמק במיאן, הכוללים במקרים רבים קשתות זווית (Squinch arches), קשתות תמיכה בגג המבנה הכיפתי, אשר מקורו באדריכלות המערב איראנית, ממנה התפשטה גם לאדריכלות הבודהיסטית במרכז אסיה,כמו גם לאדריכלות הנוצרית המוקדמת באירופה והמזרח התיכון.

לאומנות הבודהיסטית של מרכז אסיה, ובמיוחד זו של בקטריה וגנדהארה, ישנה חשיבות מבחינת ההיסטוריה של האומנות, בהיותה נקודת מפגש בין רעיונות אסתטיים שמקורם במערב, בעיקר בתרבות ההלניסטית והאיראנית, לבין רעיונות אסתטיים ודתיים שמקורם בתת היבשת ההודית. בנוסף, מהווים תוצריה של אומנות זו, את הייצוגים האנושיים המוקדמים ביותר של דמות הבודהא, וכן ייצוגים של דמויות אחרות מן העולם הבודהיסטי.

אומנות זו, שהחלה להתפתח באיזור החיץ שבין תת היבשת ההודית למרכז אסיה, בתחילה תחת הממלכות ההלניסטיות בבקטריה, אך ביתר שאת תחת הקושאנים, שילבה כאמור מסורות פיסול, קומפוזיציה ואידאלים אסתטיים מן העולם היווני-רומי, הכוללות עבודה באבן וסטוקו לשם יצירת סצנות ראליסטיות, המייצגות את האידיאלים הדתיים ההודים. אל תוך אומנות זו נוצקו בתקופה הקושאנית גם תכנים שמקורם בעולם האיראני, בינהם ההילה העגולה (נימבוס), שמקורה באומנות הפרסית, לפחות מזמנם של האח'מנים, אך הפכה למקובלת ביותר בקרב הקושאנים.

יצירת מופת של שילוב תרבותי. האסכולה הגנדהארית.
יצירת מופת של שילוב תרבותי. האסכולה הגנדהארית.

 הסגנון האומנותי שהתפתח בבקטריה ובגנדהארה, התפשט בסופו של דבר לקהילות הבודהיסטיות השונות באשר קמו, תוך שהוא מוליד ייצוגים וסגנונות מקומיים בקשמיר, טיבט, צפון הודו, ומזרח אסיה, ומשמש כאמצעי רב עוצמה להפצת הרעיונות הבודהיסטים.

הצירוף בודהיזם איראני, נשמע כיום מלאכותי למדי, אך הוא מייצג מאות שנים של קיום מסורת בודהיסטית חיה ונושמת, של בני עמים איראנים שונים, אשר חיו ומתו לצד וכחלק מן המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה, אשר הגו, ניתחו, והבינו את התורה הבודהיסטית בשפתם הם, ותרמו להתפתחותה.

התרבות הבודהיסטית, שחדרה לראשונה למרחבים האיראנים סביב ראשית האלף הראשון לספירה, לא היתה אמנם הדת היחידה באיזור, אלא חלק ממארג שלם של דתות ואמונות מקומיות ואוניברסליות , מארג שהתבטא פעמים רבות בסנקרטיזם מובהק, אך היא זכתה למקום מרכזי בחלק מאיזוריה השונים של מרכז אסיה, ובמיוחד בגנדהארה, בקטריה, ואגן טארים. באיזורים אלו מצאו את מקומן רבות מאסכולות הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד הסרווסטיוודה, שזכתה לתפוצה משמעותית, וכן מצאה את מקומה התנועה המהאיאנית על רבדיה השונים, שייתכן וחלקם החלו במרכז אסיה עצמה. המרכזים הבודהיסטים קמו לאורך וכתלות בדרכי המסחר האירואסיאתים, תוך קשר הדוק לשיירות הסוחרים העוברים בהן, וכן לפטרונות ממלכתית. המרכזים הבודהיסטים החלו את דרכם כבעלי אופי הודי מובהק, אך בהדרגה קיבלו צביון מקומי, בסגנונם האדריכלי, ובאומנות החזותית שחוללו אשר שאבה ממקורות שונים, בהם הלניסטיים, איראנים, והודים. יצירה מקורית נכתבה בשפות מקומיות כבקטרית, חוטאנית, ואחרות, אך מעמדן של השפות ההודיות כשפות הליטורגיות, נשמר. בחלק מן הכתבים שנשתמרו, מופיעים אלמנטים המושפעים מהתרבות ודרכי העולם האיראני, ומתוך התחשבות בו.

הנזירים האיראנים על ארצות מוצאם השונות היו הראשונים לשמש כמסיונרים ומתרגמים של טקסטים בודהיסטים בסין, כשהם משמשים גורם מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית על אדמתה, התפתחות שלה משמעויות עתידיות אדירות בהקשר ההיסטורי של מזרח אסיה ככלל, ושל הבודהיזם בפרט.

סופו של הבודהיזם בעולם האיראני הגיע עם הכיבוש המוסלמי, כאשר רדיפות פעילות, וצמצום התמיכה הקהילתית במוסדותיו הביאו להכחדתו הסופית, במאה האחת עשרה.

בשל ההרס הטבעי או המכוון, הזמן הרב שחלף מאז נטישת המנזר הבודהיסטי האחרון במרכז אסיה,   והקושי הלשוני הקשור במחקר של הבודהיזם האיראני, רבים עוד הפרטים החסרים בנוגע להיסטוריה וטיבו של הבודהיזם בקרב האיראנים. יש לקוות שמחקרים ותגליות ארכאולוגיות עתידיות יחשפו פרטים נוספים על תרבות בודהיסטית עניפה זאת, שהיתה ואיננה.

מפלטם האחרון של מלכי דרך המשי

פורסם במקור ביולי 2017.

התרבות הסוע׳דית ( Sogdian ,תעתיק מקובל: סוגדים) היא תרבות איראנית עתיקה אשר התקיימה במרחב שבין נהרות הסיר דאריא והאמו דאריא, התרכזה פוליטית וכלכלית בערים בוכרה, סמרקנד, פנג'יקנט, פאייקנט ומרכזים עירוניים אחרים והגיעה לשיאה בין המאות הרביעית לשמינית למנינם. מבוססות על מבנה פוליטי מבוזר למדי, הערים הסוע׳דיות תוו רשת דרכי מסחר עניפה אשר בשיא בשלותה שלטה במידה רבה על המסחר בין מרכז אסיה לסין ואף קיימו נוכחות משמעותית על נתיבי המסחר להודו, וכנראה גם מערבה לכיוון מערב איראן, הים התיכון והאימפריה הביזנטית.

מעבר לסוחרים ממולחים בכל הראוי להסחר, שימשו הסוע׳דים גם כמתווכחים תרבותיים חשובים, והעבירו את הכתב הארמי הלאה לידי התורכים האויגורים, כך שהפך ברבות הימים לכתב האימפריה המונגולית ושגרסא שלו, הכתב המנצ׳ורי, שימשה את שושלת צ׳ינג, השושלת הסינית הקיסרית האחרונה, עד נפילתה ב-1911.

בנוסף לכך היו נזירים בודהיסטים סוע׳דים מן הראשונים להעביר מזרחה את התורה הבודהיסטית וסייעו רבות לתרגום הטקסטים הראשונים לשפה הסינית, ובך סייעו לעצב במידה רבה את הבודהיזם המזרח אסייאתי המוכר לנו כיום.
התרבות הסוע׳דית היתה תרבות עירונית מתוחכמת, אשר החלה לגלות את סודותיה האבודים לאחר חשיפת בתי המידות המרשימים בפנג׳יקנט, מן האתרים הסוע׳דיים החשובים ביותר. ציורי הקיר שנתגלו על קירות הבתים מגלים טפח מתרבות אורבאנית אלגאנטית להפליא, אשר מלבד סגידה לפנתאון מגוון מקורות המשלב יסודות איראניים הודים ומזרח תיכוניים, גם נתברכה באהבת תענוגות שכללו משתאות הוללים, ריקוד, ציד, סחר ער בעבדים, וניהול מסבאות ובתי תענוגות מפוקפקים ברחבי האימפריה הסינית ובדרכים המובילות אליה.

מקורות אחרים להכרת התרבות הסוע׳דית הם מכתבים ספורים שנותרו פזורים ואבודים לאורך דרכי המסחר והמגלים מעט אור על כלכלת רשתות המסחר הסוע׳דיות. הידועים שבהם הם מכתביה של מוואני (Mewnai), אשה סוע׳דית אשר ננטשה על ידי בעלה יחד עם ביתה אי שם על דרך המסחר בין סין גופא לאגן טארים (בשינג׳יאנג של ימינו), ןאשר שלחה את מכתביה הנזעמים ותחינתה לעזרה לקרוביה שבסוע׳דיה. המכתבים נתגלו בבור בבסיסו של מגדל שמירה חרב לא רחוק מדונחואנג (בגנסו של ימינו) ולמרבה הטרגדיה לא הגיעו ליעדם מעולם, ולא ברור לנו מה עלה בגורלה של האשה האומללה וביתה.

התרבות הסוע׳דית דעכה לאחר הכיבוש הערבי של מרכז אסיה, כאשר לאחריו עלתה לה אליטה מסחרית ופוליטית חדשה. הגעת אוכלוסיות מערב איראניות החליפה את השפה הסוע׳דית האיראנית מזרחית בשפה הפרסית, והסוע׳דים הלכו ונטמעו בהדרגה בתרבות האסלאמית החדשה עד העלמותם כתרבות מובחנת.

למרות תהליכים אלו שרדה עד ימינו בצפון טג׳יקיסטאן קהילה קטנה של דוברי שפה המקורבת לשפה הסוע׳דית העתיקה. כ73 משפחות שוכנות עד ימינו בעמק יע׳נוב הנידח ,ודוברות שפה איראנית עתיקה אשר צלילים דומים לה הדהדו מעל הדבשות המאובקות של אורחות המסחר ובבתי המרזח האפלים וספוגי הזימה של דרכי המשי.

מבחינתי המסע שלי שבוע שעבר לעמק יע׳נוב העליון היה מסע צליינות לכל דבר, ולנוח לאחר יום הליכה מעייף לצד קנקן תה ולחם רך וטרי, לקרוא מאמר נושן על אורחות המסחר הסוע׳דיות, ולהאזין לילדים מתקוטטים בחוץ בשפה עתיקה-עתיקה היה אחד משיאי המסעות שלי בשנים האחרונות.

Image may contain: outdoor and nature
Image may contain: cloud, mountain, sky, outdoor and nature
Image may contain: 1 person
No automatic alt text available.

 

עורב בלי פה, ועננים משוגעים.

 

"כסה את דרכך,

במחטי אורן שנשרו

כך שאיש לא יגלה

את משכנך האמיתי"

בשנת 1392 שקטה יפן באופן זמני. חמישים שנות מאבק בין שני פלגים של המשפחה הקיסרית, במהלכן התקיימו במקביל שתי חצרות נפרדות הגיעו לסיומן. הקיסר הדרומי גו קאמיאמה מסר את שלושת האוצרות המקודשים של יפן, והכיר בבכורת החצר הצפונית בקיוטו, ויותר מכך, בכוחו של השוגון אשיקאגה יושימיטסו, השלישי לביתו. השוגון היה זה אשר הפעיל את כובד משקלו הצבאי והפוליטי, ואפשר את העברת השלטון, הסמלי לפחות, לקיסר גו קומטסו, בן החמש עשרה.

שנה לאחר מכן נולד בנו בכורו של הקיסר. מדובר היה באסון פוליטי. התינוק היה בנה של פלגש קיסרית, בתו של אחד מגדולי מצביאי החצר הדרומית אשר הוענקה לקיסר כחלק מהסכם השלום. החצר פעלה מהר, ובאותו סתיו סולקו הפלגש ובנה מן החצר ונשלחו לאחוזה פרטית בפאתי קיוטו. על אף מוצאו, הילד מעולם לא זכה להכרה כבנו בכורו של הקיסר, וכיורש העצר.

הילד הרך בשנים, הפך ברבות הימים מצאצאו הדחוי של הקיסר היפני, לאחת הדמויות המרתקות והססגוניות בהיסטוריה של הזן בפרט, ובהיסטוריה היפנית ככלל. נזיר, משורר, קליגרף, שתיין, מורה, נווד, חובב זונות והולכי בטל ,צייר, מוזיקאי ואסתיקן מושבע.

ושמו היה איקקיו.

איקקיו
איקקיו

בגיל חמש, לאחר שהתגורר עם אמו באחוזה קטנה לא רחוק מקיוטו, נשלח איקקיו למנזר זן  השייך לאסכולת הרינזאי. שליחתו של איקקיו למנזר נועדה לא רק להקנות לו חינוך, אלא בעיקר בכדי להגן על חייו מפני כוחות החצר הצפונית והשוגונאט.

הילד התגלה כעילוי, מהיר תפיסה ומוזיקלי להפליא וכבר בגיל צעיר גילה עניין מיוחד בשפה, בספרות ובהיסטוריה הסינית, אחת מליבות הלימוד ביפן הקדם מודרנית. בשנתו השלוש עשרה עבר איקקיו למנזר הזן העתיק קנין ג'י, אשר בבירה קיוטו. המנזר היווה אחד מ"חמשת מנזרי ההרים", מוסדות הזן החשובים ביותר של התקופה. מסופר שבחצר הקנין ג'י היה גן ובו שיחי התה שגידל הנזיר אייסאי (1141 – 1215), איש הזן שלא רק זרע על אדמת יפן את צמחי התה הראשונים, אלא גם את אסכולת הרינזאי, אותה ייבא מסין. מי ידע אז, כשנכנס הילד בן הארבע עשרה בשערי המנזר, כי לימים יביא את פולחן התה והאסתטיקה שבו, לגבהים נישאים.

קננין ג'י (Kennin-ji), קיוטו. יפן. נוסד, 1202.
קננין ג'י (Kennin-ji), קיוטו. יפן. נוסד ב- 1202.

במהלך שנות התבגרותו עבר איקקיו הצעיר תחת מספר מורים שהשפיעו עליו עמוקות.

הראשון היה קנו סוי (Keno sooi), אשר שכן במבדד קטן על גדות אגם ביווה (Biwa). קנו היה נזיר צנוע, ובעל מחשבה חופשית, ראש מנזר אשר סירב בתוקף להעניק תעודות "אינקה" (Inka), אשר מעידות על השגים רוחניים. בתקופה בה הזן זכה בו לפריחה חסרת תקדים בקרב מעמד הלוחמים ובקרב האצולה, ניתנו תעודות שכאלו בקלות, ולעיתים אף נמכרו. אין פליאה בכך שנותר ללא תלמידים. איקקיו נשאר עם קנו ארבע שנים, במהלכן התקדם בתרגול , וספג ממנו את גישתו השלילית לכיבודים, ולהתהדרות בסממנים חיצוניים של רוחניות.

אגם ביווה.
אגם ביווה.

מעט לפני שהגיע איקקיו לגיל 20, מת קנו. הצעיר האבל ניסה לשים קץ לחייו בטביעה במימיו הצוננים של אגם ביווה, ורק תגובה מהירה של משרתי אמו הביאה להצלתו ממוות. יגונו של איקקיו הוביל אותו למסקנה כי עליו להעמיק באימוניו, וחיפש לעצמו מורה מתאים.

קסו (1352-1428 ,Kaso sodon) היה נזיר חמור סבר, איש זן מוערך, שהעדיף לבלות את ימיו עם חסידים מעטים במנזר קטן ועני למרגלות הר היאי (Hiei). קסו תבע מתלמידיו תרגול חסר פשרות, ושיטתו הסתמכה על מדיטצית זאזן, בה פותח ריכוז חד נקודתי הולך וגובר, ועל תרגול קואן.הקואן הן  שאלות או אמירות שנועדו לערער את חשיבתו הממשיגה של המתרגל, ולשבור את הרגלי ההסקה הלוגים והאינטלקטואלים בהם הוא מורגל, ומונעים ממנו לחוות את המציאות כפי שהיא באמת. דגש על תרגול הקואן הוא מאפיין מובהק של אסכולת הרינזאי אליה השתייך קסו. גישתו הבלתי מתפשרת של קסו היתה בדיוק מה שאיקקיו חיפש.

תשע שנים נשאר איקקיו אצל קסו, ותרגל תחת תנאים קשים של קור, מחסור, ומטלות בלי פוסקות. בכדי להביא מעט הכנסות הכרחיות למנזר המרושש, ניצל איקקיו את כשרונו במכחול הכתיבה, ועבד בחנות בובות בקיוטו, בעודו מצייר דוגמאות על בגדי הנייר של צעצועים.

במהלך שנותיו במנזר, פיתח לו איקקיו מנהג למדוט על סירת דייגים קטנה, אותה שאל מדייג לעת ערב. הוא שהה בסירה קטנה זו, כשחווה את רגע ההתעוררות הראשון שלו. הסאטורי.

באופן טבעי לא ניתן לדעת או להבין את מה שחווה אקקיו באותו ערב, כשצף לו על מימיו השקטים של אגם ביווה, אך מכתביו אנו למדים שהדהוד קריאת עורב החג מעליו היא זו שפיזרה את הערפל מעל תודעתו, ושברה את תפישת האני וההבחנות הקשורות בה. ההפרדה בין אובייקט לסובייקט, בין חווה לנחווה, ובין קיום לאי קיום התמוססה, והותירה אחריה תודעה צלולה השרויה בהווה נצחי.  כך לפחות מספרים הכתבים.

איקקיו שב למנזר, קסו מורו ורבו זיהה את השינוי שחל בו ואישר את כך שתלמידו התעורר.,אך את האינקה שרשם לו המורה, הותיר איקקיו על הארץ.

קליגרפיה פרי מכחולו של איקקיו.
קליגרפיה פרי מכחולו של איקקיו.

איקקיו היה חופשי ללכת ולפנות לנדודים על מנת להרחיב ולהעמיק את הבנתו את המציאות כפי שעתה חווה אותה, אך נותר לסעוד את קסו החולה עד שחל שיפור במצבו.

עם פרידתו הסופית ממורו, פנה איקקיו לחיי נדודים, פרק בחייו שנמשך שלושה עשורים. סירובו של איקקיו לקשור עצמו לאדם או מקום, ולהתיישב במקום אחד היתה חריגה בעידן שבו הזן היה קשור עבותות לממסד.

גישתו של איקקיו היתה במידה רבה התרסה מופגנת כלפי מה שראה כאדיקות המזוייפת של ממסד הזן בקיוטו.בהתעקשותו על חיי נדודים, בעודו לובש גלימה שחורה פשוטה, וסנדלי קש בעוד ממסד הזן לובש גלימות משי יקרות, ומסייע לנהל את עניני השוגון, הייתה אמירה מפורשת לגבי הדרך בה אמור להתנהל איש זן אמיתי.  אך עם זאת ייתכן שבאותה מידה מדובר היה בהגשמה של גישה בלתי דואלית ובלתי מבחינה כלפי המציאות על כל רבדיה. זן בתי המרזח של איקקיו לא מצא כל הבדל בין דרגש הזאזן ליצועה של פרוצה, ובין מזבח המקדש לדלפק המסבאה.

"לאחר עשרה ימים במקדש זה, ראשי סחרחר עליי, ה"חוט האדום" של התשוקה הולם בחלציי, אם תחפצו למצוא אותי ביום אחר, חפשו בדוכן הדגים, בחנות הסאקה, בבית הזונות! "

גישתו האנטי ממסדית של איקקיו והבוז שרכש למקדשי הבירה ולאנשיהם כרודפי מותרות וכבוד, הביאה לעוינות נגדית כלפיו מצד הממסד הבודהיסטי בעיר, אך נראה שאין עובדה זו הטרידה אותו במיוחד. את ימיו בחר איקקיו לבלות בחברת קבצנים, אמנים, יצאניות, אנשי תאטרון וטיפוסים ששלבו בין תחומים אלו. לא אחת פקד את בתי הזונות כשהוא לבוש בגלימת הנזיר השחורה שלו, כשם שבאותה נשימה קיים טקסים ודרשות בעודו עוטה בגדי איכר מרופטים וסנדלי קש.

 

במשנתו האסטתית של איקקיו היה מקום מרכזי לאידיאל הפוריו ׁ(  風流 סינית: fēng​liú), מושג מעורפל ורב משמעויות זה, החל את דרכו בתרבות הסינית בתור מייצג של הלך רוח אידיאליסטי המכוונן כלפי תענוגות ארציים, במיוחד מוזיקה, ספרות יפה, השמחה שבידידות ובחברת נשים.  מאוחר יותר בהיסטוריה הסינית, תחת תקופת הכאוס של סוף שושלת ווי בסין (שלהי המאה השלישית לספירה), הפך המושג לאדיאל של תרבותי ומשכיל, אשר בא בעת אוחז בתפיסות בלתי קונבנציונאליות כלפי החיים והמציאות.  מייצגים ידועים של גישה זו היו חבורת "שביעית החכמים של חורשת הבמבוק"   ( 竹林七贤 Zhúlín Qī Xián), חבורה עולצת זו בילתה את תקופת התהפוכות הפוליטיות של זמנה בשכרות מנומנמת ובדיונים מטאפיזיים ערים. מסופר על אחד מבני החבורה, כי בילה בשכרות חודשיים תמימים, וזאת על מנת להמנע מהצעת נישואין מהמשפחה הקיסרית, ועל אחר ששוטט בנוף הכפרי כשמאחוריו עגלת שיכר ולצידו משרת חמוש באת החפירה, על מנת שיוכל לקבור אותו בצד הדרך, כאשר יפול מובס מן השתיה המופרזת.

השביעיה המקודשת של חורשת הבמבוק
שבעית החכמים של חורשת הבמבוק

איקקיו, שכזכור החל את דרכו כתלמיד מסור של הספרות, השפה וההיסטוריה הסינית והכיר את מורשתם הספרותית של דמויות ססגוניות אלו, שילב התייחסויות לשירתם ביצירתו החשובה הכתובה בסינית קלאסית, הקיואונשו  ("אסופת הענן המשוגע" Kyōunshū 狂雲集). כתיבתו של איקקיו מאשרת מחדש את הקשר בין מחשבת הזן, למורשת הדאואיסטית הסינית שלצידה ומתוכה התפתחה, וכן את עולמו הרוחני של הכותב, הכולל של היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה הפילוסופיה והתרבות הסינית הקלאסית, הכתובים הבודהיסטים המהאיאנים, ואת פיתוחו האישי של איקקיו ופרשנותו הייחודית של איקקיו למסורות אלו.

מחשבת הדאו, באופן פשטני ביותר,  מכוונת כלפי התנהלות במרחב באופן שאינו מתערב במהלכו ה"טבעי" של היקום, וזאת ללא המשגה או חשיבה דואליסטית. משאת לבו של החכם הדאואיסטי היא הבנה אינטואיטיבית ספונטנית וקולחת תמיד של החוקיות הסמויה הזורמת בליבן של כל התופעות, וזאת תוך חיים במצב של ככות תמידית, ללא מאמץ וללא כוונה.

Ikkyu-temple-sumie-painting

הזן הבודהיזם (סינית: Chán), אשר התפתח בסין החל מן המאה השישית לספירה, תוך מגע מתמיד עם מערכות האמונה הסיניות המקומיות, ספג רבות מהלך הרוח הדאואיסטי. הדגשתו של הזן את הפעולה היומיומית כביטוי בר תוקף של התרגול הבודהיסטי ואף כבת לוויה בלתי נפרדת מן התודעה הערה, מהווה פיתוח נוסף של מחשבת המהאיאנה, "הרכב הגדול" של הבודהיזם המאוחר.

פיתוח זה מדגים התרחקות נוספת ממודל ההתעוררות של הבודהיזם המוקדם, הגוזר ניתוק של המתרגל-נזיר מפעילות בעולם, וזאת מתוך שאיפה להכחדת שורש התשוקה, ההאחזות, ובעקבות כך הגלגול מחדש בעולם הסמסארה.

פעילותו של איקקיו הביאה לביטוי קיצוני את הרעיון כי אין כל הפרדה בין סמסארה לנירוואנה, וכי את תודעת הבודהא ניתן למצוא בתחתית כוסית הסאקה, לא פחות מאשר במנזר בראש ההר.

1044289_10201286759989384_252224946_n

 

עם זאת איקקיו היה כאמור איש זן בלתי מתפשר, אשר לא היסס להצליף בלשונו בכל אדם שזיהה אצלו זיוף, יומרה, או חוסר כנות כלפי רוח הזן כפי שראה אותה, וראה במדיטציה חלק בלתי נפרד מן הדרך הבודהיסטית.

כפי שהוזכר קודם לכן, לאידיאל הפוריו היה מקום מרכזי בחייו ובצירתו של אקקיו,  אך בניגוד לגוון ההדוניסטי הסיני, הפוריו של איקקיו ביטא אידיאל של העלאת הגשמי והיום יומי והתמרתו לתמצית אסטתית, הנחוות באופן חושני ולעיתים אף ארוטי.

איקקיו האקסצנטרי הפך כאמור אבן שואבת לאמנים המובילים אנשי הרוח ובטלני הדהרמה של דורו. בין אמנים אלו ניתן למנות את קומפרו זנצ'יקו (Komparu Zenchiku 1405-1468ׁ ), אמן תאטרון הנו (noh),ואת מורטה שוקו (Murata Shukō), חלוץ סגנון הוואבי צ'ה (わび茶) של טקס התה.

תרבות התה יובאה ליפן מסין במאה התשיעית תוך השאלת הגישה הסינית המסוגננת ולעיתים אף המופרזת מבחינה אסטתית, תוך שימוש בכלי תה בוהקים ומעוטרים בכבדות.

תחת ג'וקו וממשיכיו עבר טקס התה טרנספורמציה והתאמה לתרבות היפנית  שמחוץ לחצרות האצולה. שינוי זה הביא את טקס התה לנוהג המבטא דקויות רוחניות ואסתטיות, והמדגיש פשטות, כנות, ענווה, וחספוס צורני. האסטטיקה של טקס התה מביאה את העולם הנמוג של התופעות, עולמו של האיכר והנזיר המתבודד,  ושל כליה ויופי בר חלוף לכדי תמצית של תנועה, כוונה וחוויה אל זמנית.

Robiraki

מחשבתו של איקקיו, אשר דגלה בעוני ובניתוק גמור מכל היאחזות, תרמה אף להתפתחות סגנון הגינון הידוע כיום בכינוי הפופולארי "גינון זן" .סגנון זה התפתח לראשונה במנזרי אסכולת הרינזאי, אליה השתייך כזכור איקקיו.

סגנון זה מבטא במינימליזם שלו אסטתיקה של עוני, גן המבטא "מוזיקה קפואה" של חלל, של ריקות, מרחב אשר אינו מכיל פרחים, עצים, או תנועה, וכך נמצא במצב של אל-זמניות. אך באותה נשימה מדובר בביטוי של הזמן עצמו. במרחב זה, צפות האבנים במצב של הווה נצחי, בים גרניט שהוא הנצח עצמו.

האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, ומוצבות כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח אסתטי, כך שבוהק הירח יעלה מתוך עוני צורני בסיסי.  תפיסה זו הושפעה ממשנת הפוריו של איקקיו, אקסטזה תודעתית מתוך הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר.

ריואנג'י- גן "זן" יבש. קיוטו, יפאן.
ריואנג'י- גן "זן" יבש. קיוטו, יפאן.

 

"אם תבקע את עץ הדובדבן,

היכן הם הפרחים?

אך בעת אביב, ראה כיצד הם מלבלבים!"

 יצירתו הכתובה העיקרית של איקקיו היא קובץ הקיואונשו (Kyoun shu), או "אסופת הענן המשוגע". הקובץ מכיל למעלה מאלף שירים הכתובים בסינית קלאסית, ומשקפים את עולמו הרוחני של איקקיו, עולם של היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה הפילוסופיה והתרבות הסינית הקלאסית, הכתובים הבודהיסטים המהאיאנים, ואת פיתוחו האישי של איקקיו ופרשנותו הייחודית של איקקיו למסורות אלו.

בעקבות מלחמת אונין הנוראה שהתרחשה בזמנו, החריבה את העיר קיוטו, ובישרה את דמדומי תקופת השוגונאט של אשיקגה ועליתו העתידית של בית טוקוגאווה.  נאלץ איקקיו לחזור ולהתחייב למוסדות הרינזאי מהם סלד. בגיל 57 התמנה איקקיו לראש מנזר דאיקוג'י ( Daitokuji) בקיוטו, והיה ממונה על שיקומו לאחר מוראות המלחמה.

איקקיו נפטר בגיל שמונים ושבע, כאשר הוא מותיר לתלמידיו ומוקיריו את ההוראה הישירה "חרבן והשתן, ופשוט היה רגיל".

"רוצח הוא הטבע, לא אשורר לו,

עוצר את נשמתי ומאזין

למתים שרים תחת העשב"

איקקיו היה ונותר אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הזן היפני, כישרונו ורגישותו הציבו אותו במעמד מפתח מבחינת סמכות רוחנית, כמו גם כמקור השראה לרבים מאנשי הרוח של זמנו. מעמד זה מציב את איקקיו בעמדה יחודית בהסטוריה של האומנויות ושל הקשר בין הפילוסופיה לאסתטיקה של הזן ביפן. בן אצולה ונווד, מורה רוחני ושיכור, משורר, קליגרף ואמן רגיש של הרוח האנושית, מייצגת דמותו של איקקיו את רוח הזן בצורתה המזוקקת והישירה ביותר.

 

a5f347c063e98531fc30a9329770d46c

 

 

 

 

שדים, פרושים ועטים שחורים.

 כל מי שקרא את ארץ יצורי הפרא בילדותו לא יתקשה לזהות את מקור האיורים בספרו של מוריס סנדק זצ"ל, והמקור הוא כמובן איוריו של האמן התורכי המסתורי, מחמד סיאה קלם (محمد سیاه قلم Siyah Qalam)., "מחמד שחור העט". הדמיון בין הדמויות ומנחי הגוף שלהן מרתק, אם כי זו כנראה מקריות גמורה.

im33

מקור :tvtropes.org

דבר כמעט לא ידוע על חייו של הצייר. רוב האיורים המשוייכים לסגנון זה מצויים כיום במוזיאון הטופקאפי באיסטנבול, ומאוגדים באלבומים המכונים מורקה (תורכית: Murakka). אלבומים אלו היו פופולרים בקרב אספנים ברחבי העולם המוסלמי, במיוחד החל מן המאה ה-16, וכללו פרטי קליגרפיה ואיורים שונים.

בשל העובדה שפרטי האלבומים נאספו ממקורות שונים ומשונים ישנו לעיתים קושי ממשי בתארוך ושיוכם הגאוגרפי המדוייק של חלק מהיצירות, והדבר נכון במיוחד לגבי הציורים המשוייכים לסיאה קלאם.  המחקר חלוק לגבי שאלת התארוך והמיקום של פעילותו, אך המחקר כיום ממקם לרוב את איזור וזמן הפעילות בח'ראסאן של המאה ה-14, אם כי חוקרים מסוימים מתארכים זאת למקומות כגון טבריז ולתקופה מאוחרת יותר, עד למאה ה-16.

ח'ראסאן הגדולה.
ח'ראסאן הגדולה.

בנוסף לקשיי התארוך, קשה לקבוע בברור האם מדובר ביצירות פרי עטו השחורה של צייר אחד, או מספר אמנים המאוחדים סביב סגנון איורי אחד.  כך או כך מדובר באיורים שהם לטעמי, לא פחות ממכשפים.

הסגנון האיורי אינו דומה לדבר ממה שנעשה לפני או אחרי ברחבי העולם המוסלמי, ועוסק לרוב בציורי נוודים, פרושים צופים, והחביבים עלי, שדים.

negargari4-zr

Siyah_Qalem_Demon_Dragon

בציורים ישנן השפעות סגנוניות וייצוגים של תרבות חומרית ממקור מזרח אסייאתי מובהק,כמו גם מוטיבים ונושאים שמקורם בחיי הנוודים התורכים של מרכז אסיה. עירוב השפעות אלו הינו תוצר יחודי של חלון ההזדמנויות התרבותי-היסטורי היחודי שהולידה האימפריה המונגולית. אימפריה אדירה זו, אשר שיאה במאה ה-13, הביאה למומנטום חליפין בין-תרבותי אדיר מימדים, אשר הדהד מאות שנים לאחר שהאימפריה האדירה התמוססה לערב רב של מדינות וממלכות ירשה, ואולי אף עד ימינו אנו.

מחנה נוודים. טיפול בציוד רכיבה, ערימת כלי נשק, ובישול בקזאן.
מחנה נוודים. טיפול בציוד רכיבה, ערימת כלי נשק, ובישול בקזאן.

תחת שלטון המונגולים באו במגע עמים שונים, דתות, רעיונות וטכנולוגיות, תוך שהן יוצרות עירוב מרתק. ציורי הסיאה קלם הם דוגמא נפלאה לכור ההיתוך של של שלהי התקופה המונוגולית והעידן שלאחריה.

כדוגמא למפגשים חוצי היבשת שהולדיה תקופה זו, הדמויות הדמוניות בציורי סיאה קלם נושאות דמיון רב לציורי השדים מגיני הדהרמה (Dharmapāla) לסוגיהם  מן הבודהיזם המהאיאני, ובמיוחד בגרסתו הטנטרית. מפגש מחודש זה בין הבודהיזם לעולם האסלאם, כ500 שנים לאחר דעיכתו של הבודהיזם בעולם האיראני, לעולם לא היה מתאפשר ללא ניפצו גדודי הפרשים המונוגלים את המחסומים הבין תרבותיים של זמנם, תוך שהם מביאים להתכה מחודשת של מזרח ומערב זה בזה.

שדים נאבקים על רגל סוס.
שדים נאבקים על רגל סוס.
שדים נאבקים סתם.
שדים נאבקים סתם.

עירוב תרבותי: שדים אזוקים בשלשלאות, אחד מנגן בכלי דמוי קמנצ'ה איראני, ואחד אוחז בכלי פורצלן סיני מעוטר בכחול קובלט.

ציור המשקף נאמנה את הסגנון הייחודי של ציורי סיאה קלם, הוא הציור הנראה למעלה, בו נראים שדים המצויירים ככל הנראה בהשפעה בודהיסטית, אזוקים בשלשלאות, אחד מנגן בכלי דמוי קמנצ'ה איראני, ואחר אוחז בכלי פורצלן סיני מעוטר בכחול קובלט. ייצור כלי הפורצלן המפורסמים, המייצגים כיום בעיקר  את שושלת מינג, החל בתקופת יואן המונגולית, והתאפשר רק כאשר טכנולוגית השימוש והעיטור בכחול קובלט הועברה בעזרת אמנים פרסים מאיראן לסין, תחת שרביט השליטים המונגולים באיראן האילח'אנית ובסין של יורשי קובלאי ח'אן.

קובלט איראני כחול על פורצלן סיני לבן. שושלת יואן.

קמנצ'ה

יאמה מלך המתים. דהארמהפאלה טיבטי.
יאמה מלך המתים. דהארמהפאלה טיבטי.
שומר סף קבר. שושלת טאנג.מאה שמינית לספירה.
שומר סף קבר (Gurdian). שושלת טאנג.מאה שמינית לספירה-מקור השפעה נוסף?.

כאמור, מבחינת האובייקטים החומריים המיוצגים בציורים, רבים מהם מייצגים מקור מזרח אסייאתי מובהק , וזה מתבטא בסגנון הלבוש והאריגים וכן בכלי המתכת וחפצים אחרים. עם זאת, השפעות אחרות, מזרח תיכוניות והלניסטיות ניכרות אף הן.

גונג קאי (龚开 Gōng Kāi) "מסעו של ז'ונג קוי. שושלת יואן.
גונג קאי (龚开 Gōng Kāi) "מסעו של ז'ונג קוי. שושלת יואן.
מסעו של ז'ונג קוי. פרט.
מסעו של ז'ונג קוי. פרט.
שדים משרתים שיירה. סיאה קלם. אלבום סראי, טופקאפי.
שדים משרתים שיירה. סיאה קלם. אלבום סראי, טופקאפי.
שדים נושאים תיבות.
שדים נושאים תיבות.
פרט
פרט
פרושים צופים, אולי חברי המסדר הקלנדרי האזוטרי.
פרושים צופים, אולי חברי המסדר הקלנדרי האזוטרי.

רבים מאיורי סיאה קלם מייצגים תמונה העולם מרכז אסיאתי שהוא במידה רבה קדם איסלאמי, עולמם של מספרי סיפורים נודדים, המשרכים דרכם תחת שמי פלדה ובינות מאהלים מאובקים, ומספרים את מעשיותיהם הכורכות יחדיו הסטוריה ודמיון, שדים ובני אנוש, מציאות וחלום.

למרות ההשפעה הקדם איסלאמית החזקה,  מייצגים חלק  מן הציורים  סצנות מחייהם של פרושים צופים נודדים אשר שוטטו שטחי הספר שבין הערבה האירואסיאתית לשטחי התרבות המיושבת שמדרום לה. אחד המסדרים הפעילים ביותר באיזור טראנסאוקסאניה וח'ראסאן הוא המסדר, או הטריקה הקלנדרית.

מיסטיקן צופי ושד, ציור קבוצתי טרם ארוחת הערב.
מיסטיקן צופי ושד, ציור קבוצתי טרם ארוחת הערב.

מקורו של המסדר הקלנדרי ׁ(Qalandariyyah قلندریه) לוטה בערפל, אך נראה שהולדתו קשורה בזאת של קבוצה מיסטית אחרת, המלמתיה (Malâmatiyya ملامتية). תנועה זו החלה סביב המאה התשיעית לספירה, בנשאפור אשר בח'ראסאן ומייצגת את אחד השלבים הקדומים ביותר בהסטוריה של המיסטיקה האיסלאמית.  בשלביה המוקדמים, חבריה אף לא נחשבו בידי בני זמנם כצופים, כדוגמת המיסטיקנים אשר שכנו בבגדד, אלא כקבוצה נפרדת לחלוטין. קבוצה זו, כמו גם הקלנדריה שהושפעה ממנה מהווים דוגמא מייצגת של המסורת המיסטית המרכז אסיאתית, אשר ייתכן והושפעה ממסורות קדם וחוץ- איסלאמיות, ובהן שמאניזם, בודהיזם, וגורמים נוספים, אשר היו נוכחים כולם בתערובת התרבותית המרתקת אותה יצר השלטון המונוגלי בתחום שלטונו במרכז אסיה ואיראן.

נזירים בודהיסטים, או דרווישים צופים. סיאה קלם.
נזירים בודהיסטים, או דרווישים צופים. סיאה קלם.
שמאן מונגולי
שמאן מונגולי

דרכה הרוחנית של המלמתיה התרכזה ברעיון כי הרובד הנמוך של נפש האדם, הנפס (نَفْس -המקביל לאגו במושגינו אנו), עשוי אף להתעצם תחת השפעת ההליכה בדרך המיסטית, וההערכה העצמית והחברתית הנלווית לכך, וכי רק תקיפת הנפס על ידי גינוי ואשמה ( ملامة malâma) מתמדת תשחוק את הנפס הקשה כאבן.

הקלאנדריה, שתחילת פריחתה במרכז אסיה החלה סביב המאה האחת עשרה, פרחה מחוץ למרכזי הלימוד הממסדיים של ערי איראן והמזרח התיכון, נטתה לגישה לא אורתודוכסית, למבנה ארגוני מבוזר, ואף קיבלה לשורותיה עבדים נמלטים, אנשי שוליים ושאר נדכאים,אשר מצאו את מקומם בחבורות אשר שוטטו בספר העולם המוסלמי. גישתם האנטי אורתודוכסית כללה בין השאר שימוש במוזיקה, ריקוד, שתיית יין ושאר שיקוצין לשם עילוי רוחני, מנהגים אשר היו לצנינים בעיני הממסד האורתודוכסי, כמו גם בעיני טריקות אחרות, כגון הנקשבנדיה,  שהתנגדה לצופיות ה"שיכורה" שהפגינו הקלנדרים.

צופים נודדים, אולי קלנדרים,
צופים נודדים, אולי קלנדרים,
קלנדרים במאה ה-19, חןבשים כובעים "קול" (Kull), ונושאים קערת נדבות (Kashkul)
קלנדרים במאה ה-19, חובשים כובעי "קול" (Kull), ונושאים קערת נדבות (Kashkul)

ציוריו של סיאה קלם מציגים דרווישים נודדים העוסקים בנגינה, ריקוד, שיחה והתבודדות, וניכר שהכיר את עולמם היטב, ואולי אף חי בקרבם כאחד מהם.

images

למרבה הצער הציורים המשוייכים לסיאה קלם נותרו, בהעדר תיאור טקסטואלי, סתומים בעיננו, וניתן רק לשער את העולם המיתולוגי והרעיוני אותו הם מתארים. עולם זה של שדים, שמאנים, ומיסטיקנים צופים נודדים, עולם של אפוסים תורכיים נשכחים, וצלילי מיתר שקולם דהה, נותר חסום לאוזנינו. ניתן לקוות שבעתיד יתגלה בספריה מאובקת באיסטנבול, אצפהאן או טבריז כתב יד אשר ישפוך מעט אור חדש, על תיאורים עתיקים אלו של חיי הנוודים של מרכז אסיה.

הד לציוריו של סיא קלם. איור ל"חמסה" של נט'אמי (خمسه نظامی) . אסכולת בוכרה, 1648.
הד לציוריו של סיאה קלם, אם כי תיתכן גם השפעה הודית מאוחרת. איור ל"הפת פיכאר" של נט'אמי (خمسه نظامی) . אסכולת בוכרה, 1648.

601633_387710217961316_1337397370_n

ארכיטקטורה #3: שערים, כיפות ודמעות נצחיות.

הכיבוש המוסלמי של איראן ומרכז אסיה, (633-751) הביא לשינוי מהותי של רבים מההסדרים החברתיים שהתקיימו במרחב זה. נפילת האימפריה הסאסאנית והתאסלמות הדרגתית של האוכלוסיה הביאה לדעיכה של הדת הזורואסטרית, מלבד באיזורים מבודדים. מקדשי האש נזנחו ברובם, רבים נהרסו, ומגדלי השתיקה (דח'מה) נדמו. כיום הקהילה הזורואסטרית מונה עשרות אלפים בודדים, ומרוכזת בערים כגון יזד וקרמאן.

במזרח האיראני דעך הבודהיזם, שגם כך סבל מתקופת ירידה מתמשכת, אם כי איזור בקטריה,המשתרע בין הרי האינדו קוש בדרום לנהר האמו דריה (אוקסוס ,Oxus), והנכלל היום בשטחי הרפובליקות המרכז אסיאתיות של אוזבכיסתאן וטג'יקיסתאן, עוד היווה איזור בודהיסטי משגשג עד סוף המאה השמינית, ואפילו התשיעית לספירה. עדות לכך מגיעה מהכרוניקה של הנזיר הסיני הידוע שואן זנג (玄奘 Xuánzàng), בן המאה ה7. בעוברו בבקטריה, מדווח שואן זנג, כי בעיר טה-מי (טרמז, אוזבכיסתאן), ישנם כתריסר מנזרים, המאוכלסים בכאלף נזירים.  הייצ'ו (Hyecho), נזיר קוראני אשר חלף באותו איזור מאה שנים לאחר מכן, מדווח כי "המלך, האצילים והעם, סוגדים כולם לשלושת אבני החן".

דעיכת הדתות הללו התרחשה במידה לא מבוטלת לא בשל פגיעה ישירה של הכובשים המוסלמים במוסדות, אלא בשל התאסלמותה ההדרגתית של האוכלוסיה. ככל הנוגע לבודהיזם, הסרת התמיכה הכלכלית של הקהילה פירושה גזר דין מוות למנזרים ולמקדשים התלויים בהכנסות מצד המאמינים.

מבחינה אדריכלית אולם, ירשה התרבות האיסלאמית המתפתחת של מרכז אסיה את התרבויות שקדמו לה, תוך יצירת מסורות בנייה המשלבות את הצרכים הדתיים המוסלמיים, יחד עם מסורות הבניה הקיימות באיזור מזה דורות.

המבנים האיסלאמים העיקריים שהתפתחו עם הזמן הם המסגד, המדרסה, מבנה הקבר, והח'נקאא, שהיא מעון לסגפנים מוסלמים, או צופים.

על פי המסורת המוסלמית, המסגד קיבל את עיצובו מביתו של הנביא מחמד במדינה, אשר שימש כמרכזה של הקהילה המוסלמית הראשונה. עם זאת, במרחב האיראני לפחות, הושפעה אדריכלות המסגדים מאולם העמודים המלכותי האיראני, האפדאנה (apadāna). הדבר נובע אולי מהעדר נסיונם של הערבים בבניה מונומנטאלית, או מהעסקתם של בנאים מומחים ממוצא איראני, אשר השתמשו במסורות הבניה המוכרות להם. כך או כך, אולם העמודים האיראני נעשה לאחד הדגמים העיקריים לצורתם הפנימית של מסגדים מונומנטאלים, במזרח המוסלמי, ומחוצה לו, אם כי ייתכן וגורמי השפעה נוספים, ביזנטיים, מצריים ואחרים השפיעו אף הם על אדריכלות המסגדים.

שרידי הapadāna בפרספוליס. מן השושלת האח'מנית.
שרידי הapadāna בפרספוליס. מן השושלת האח'מנית.
שחזור אומנותי של הapadāna בפרספוליס.
שחזור אומנותי של הapadāna בפרספוליס.
אולם העמודים במסגד הגדול של קורדובה. פנינה של האדריכלות המורית בספרד המוסלמית. השפעות איראניות והלניסטיות.
אולם העמודים במסגד הגדול של קורדובה. פנינה של האדריכלות המורית בספרד המוסלמית. השפעות איראניות והלניסטיות.

שני אלמנטים נוספים שנכנסו מהאדריכלות האיראנית הקדם איסלאמית, לשימוש בבניה המוסלמית הם הכיפה, והאיואן.

הכיפה, או גונבד (گنبد Gonbad), שימשה באדריכלות האיראנית כסמל לכוחו של השליט, ושולבה מאוחר יותר במבנים איסלאמים כגון מסגדים, מבני קבורה, ואחרים, לעיתים כחלק מהסימבוליקה של ה"כיפה השמימית" , המזכירה לאדם את מקומו מול היקום והבריאה. המונח גונבד אף עבר לסין (拱北 Gǒngběi), שם הוא משמש ככינוי למבני הקבר (Shrine), של מורים סופים חשובים.

גונבד\גונגביי בעיר Linxia .סין
גונבד\גונגביי בעיר Linxia .סין

אלמנט נוסף המאפיין את האדריכלות האיראנית, שמקורו בתקופה הקדם איסלאמית, הוא האיואן (ایوان ‎ eyvān), שמשמעו לרוב הוא בית שער התוחם את פתחי המבנה,כלפי פנים, או חוץ,  ומהווה גורם אדריכלי נפוץ בבניה המונומנטלית של השושלת הסאסאנית, וכן של הפרתית אשר קדמה לה. האיוואן התפשט כאלמנט אדריכלי איסלאמי, וכיום ניתן לראותו במקומות רבים, מן המדרסות של קהיר, והר הבית, ועד לטאג' מהאל שבהודו.

גונבד ג'בלייה, (گنبد جبلیه)מבנה סאסאני מהמאה השניה לספירה, בעל כיפה ושערי איוואן. קרמאן, איראן.
גונבד ג'בלייה, (گنبد جبلیه)
מבנה סאסאני מהמאה השניה לספירה, בעל כיפה ושערי איוואן. קרמאן, איראן.
המוזוליאום של האילח'אן המונוגלי אוליג'יתו (מת 1316) סולטאניה. איראן. המשכיות של האלמנטים הקדם איסלאמים.
המוזוליאום של האילח'אן המונוגלי אוליג'יתו (מת 1316) סולטאניה. איראן. המשכיות של האלמנטים הקדם איסלאמים.

שאלת מקורה של המדרסה האיסלאמית, כמוסד וכמבנה אדריכלי עודנה שנויה במחלוקת מסויימת. למרות העובדה כי העתיקות במדרסות שעודן פעילות נמצאות בקהיר ובפאס שבמרוקו, נראה כי הראשונות שבהן התפתחו במזרח העולם האיראני, במקביל, או לא מעט אחרי דעיכתה הסופית של מסורת הלימוד הבודהיסטית באיזור.

לאיראן מסורת מנהלית עתיקה, כצפוי מאיזור בעל מסורת אימפריאלית ארוכה ורציפה, הדורשת מנהל תקין ויעיל. הצורך במנהל שכזה הביא לעליית משפחות אשר התמחו באמנות המנהל, עמדה רבת דרישות ולעיתים רבות גם כפויית טובה. לא אחת פקידים נאמנים אבדו את משרתם, או גרוע מכך, את ראשם כתוצאה מחילופי שלטון, או חילופי מצב הרוח של הריבון. דוגמא למשפחה שכזאת הם משפחת ג'וויני, אשר שנים מבניהם שרתו כפקידים ווזירים תחת המונגולים. אחד מהם, עטא מאלכ ג'ויני,( عطاملک جوینی, מת 1283‎) כתב את אחד החיבורים הראשונים והחשובים על ההיסטוריה המונגולית, ה"היסטוריה של כובש העולם" (תאריח' ג'האן גשא تاریخ جهانگشای), והשני, שמס אל דין, היה וזיר גדול, עד שנערף ראשו על ידי האילח'אן ארח'ון (Arghun) ב-1285. לתהילה אם כך, פנים רבות.

ארבע מאות שנים לפני כן היתה זו משפחה אחרת שעלתה לגדולה כאנשי מנהל מקצועיים, והיא שרתה גם תחת גדול השליטים העבאסים, הארון אל רשיד (מת 809). משפחה זו היא המשפחה הברמכית.

מוצא הברמכים מן העיר בלח',(بلخ Balkh) אשר נמצאת כיום באפגניסתאן, העיר היתה המרכז הבודהיסטי החשוב בעולם האיראני הקדם איסלאמי, ולידה שכן אחד המנזרים החשובים באיזור, הנאוה -ויהארה (Nava Vihara),שפירושו "מנזר חדש". מקור השם ברמכים, הוא הגיה ערבית של השם פרמוקהא (Pramukha) שפירושו בסנסקריט מנהיג , או במקרה זה, כוהן דת ראשי. המשפחה שירתה ככהנים במתחם הבודהיסטי החשוב ביותר באיזור. הברמכים התאסלמו בשלב כלשהו בזמן או מעט אחרי הפלישה הערבית למרכז אסיה, והיו מתומכי המרד העבאסי שהפיל את הח'ליפות האומיית במאה השמינית, מהלך שהעניק להם עמדה חשובה במנהל השלטון החדש. הברמכים היו משפחה משכילה להפליא,אנשי מנהל, מחנכים ופטרונים חשובים למדעים, אומנוית ומחשבה דתית. ידוע כי עסקו בתרגום מסנסקריט לערבית ופרסית, ואפשרו הטמעת ידע רפואי ופילוסופי ממוצא הודי, אל תול המסגרת המדעית האיסלאמית המתפתחת. סופם של הברמכים היה רע ומר כאשר תככי חצר, ועושרם הרב הביא לכך שהארון אל רשיד החרים את רכושם, אסר והוציא להורג את אנשיהם, תוך שהוא שם קץ לאחת המשפחות המלומדות והעשירות בעולם המוסלמי.

המחקר המודרני מכיר היום בהשפעת החשיבה הלוגית ומסורת הלימוד הבודהיסטית ובמיוחד של האסכולה הסרווסטיוודית (Sarvāstivāda), על המסורת האיסלאמית המקבילה. גם אם דרוש מחקר נוסף בנושא, יש מידה רבה של סבירות, בהתחשב באיזור החפיפה, וזמן החפיפה הארוך יחסית, בין עליית האסלאם לדעיכת הבודהיזם במרכז אסיה, כי רבות ממסורות הלימוד וחלק ממרכזי ההשכלה הבודהיסטים השתלבו במסורת הלימוד האסלאמית.

מבחינה אדריכלית, ישנה סבירות גבוהה לכך שמבני הויהראה, המנזרים, על חצרם הפנימית המשותפת, ותאי הלימוד וההתבודדות שבשוליהן, הפכו להיות המודל על פיהן נבנו המדרסות האיסלאמיות, שלפי טענה מקובלת, החלו להתפתח במזרח האיסלאמי האיראני. גם אם סכמה זו משותפת למבנים דתיים רבים, מסין, ועד המערב הנוצרי, הכרונולוגיה והנתונים הארכאולוגים וההיסטוריים ככל הנראה מאשרים טענה זו.

שרידי מנזר פאיאז טפה (fayaz tepe) ,אוזבכיסתאן.
שרידי מנזר פאיאז טפה (fayaz tepe) ,אוזבכיסתאן.
סכמה של מדרסה איסלאמית.
סכמה של מדרסה איסלאמית.

מבנה הקבר האיסלאמי משלב רבים מן האלמנטים הקודמים שהוזכרו, ויכלול לרוב מתחם סגור אשר במרכזו קבר השליט, או במקרים רבים, קברו של מנהיג צופי חשוב. המבנה יכלול פעמים רבות שערי איואן, אשר במרוצת הזמן התפתחו ליצירות מרהיבות הכוללות אריחי גלזורה מרהיבים, ונטיפי מקרנס מסוגננים. פעמים רבות תתווסף כיפה בראש המבנה. לעיתים תתווסף למתחם ח'נקאא, שהיא כאמור מעון לדרוושים צופים, אשר מצאו בה מקום לינה והתבודדות.

שיאה של האדריכלות מסוג זה היא מהתקופה התימורידית, הקרויה על שם מייסד השושלת, תימור לנג (تيمور لنگ‎ Timūr-i Lang). תימור היה מנהיג תורכו-מונגולי, שמו ידוע לשמצה כמצביא אכזר ותאב מלחמות, ובשיאה השתרעה האימפריה שהקים מאנטוליה שמערב ועד סין. תימור לא השחית את זמנו בביסוס מנהלי תקין ומתפקד, והעדיף לבלות את זמנו בשריפת בתים ועריפת ראשים ברחבי ממלכתו, אך טעמו האומנותי היה מפותח, והוא אסף אומנים ואנשי מלאכה מכל תחומי כיבושיו.

רוצח המונים חובב אומנות. לא היה צמחוני. אמיר טימור.
רוצח המונים חובב אומנות. לא היה צמחוני. אמיר תימור.
האימפריה התימורידית
האימפריה התימורידית

תחת שלטון תימור הפכה סמרקנד לעיר היפה בעולם, וכזאת ששמה הגיע עד למערב כסמל לעושר מופלג, ופאר אלוהי. יורשיו של תימור היו מעודנים ממנו, ובינהם היו פטרונים חשובים לאומנויות ולמדעים, מה שבאופן טבעי גרם לממלכם להתכווץ בהתמדה, עד שנדחקו ממרכז אסיה על ידי שבטי האוזבכים. שבטים אלו חסלו את שאריות המשפחה התימורידית, מה שלא מנע מהם להפוך את תימור לאב המייסד של אומתם לאחר נפילת ברית המועצות.

המוזוליאום של בהא אל דין נקשבנדי, מייסד המסד הצופי הנקשבנדי. בוכרה, אוזבכיסתאן.

המוזוליאום של בהא אל דין נקשבנדי, מייסד המסד הצופי הנקשבנדי. בוכרה, אוזבכיסתאן.
המוזולאום של חוג'ה אחמט יסאווי (Khoja Ahmat Yssawi). תורכסטאן, קזאחסתאן. מבנה תימורידי מן המאה ה-14.
המוזולאום של חוג'ה אחמט יסאווי (Khoja Ahmat Yssawi)מייסד המסדר הצופי היסאווי. תורכסטאן, קזאחסתאן. מבנה תימורידי מן המאה ה-14.
שיא האדריכלות האיראנית. איואן ונטיפי מוקרנס. מבנה תימורידי.
שיא האדריכלות האיראנית. איואן ונטיפי מוקרנס. מבנה תימורידי.
מתחם הרגיסתאן. סמרקנד.
מתחם הרגיסתאן. סמרקנד.

asia 231

נצר של המשפחה התימורידית, בבור, נמלט ממכורתו, פלש להודו וייסד בה את השושלת המוע'ולית (מוגולית על פי התעתיק הנפוץ). אחד מבני השושלת, שאה ג'האן, בנה את המבנה היפה בהיסטוריה, אשר כונה, "דמעה על פני הנצח", היא הטאג' מהאל.

הטאג' הוא צאצא ישיר של האדריכלות האיראנית, והדבר ניכר באיואנים, בכיפתו, ובסימבוליקה שלו. למאפיינים האיראנים נוספו תווים סגנוניים מקומיים כגון הכיפה דמויית הבצל, וכיפות המשנה דמוייות המטריה (Chhatri).

מתווה הבסיס של הטאג' מהאל מבוסס על מה שמכונה "השט-י-בהשט" (هشت‌بهشت), או שמונת גני העדן, אלמנט אדריכלי פרסי המחלק את המבנה לשמונה חדרים, כביטוי לשמונה דרגות גן העדן.

טאג' מהאל. דמעה איראנית על פני הנצח.

טאג' מהאל. דמעה איראנית על פני הנצח.
סכמת "שמונת גני העדן"
סכמת "שמונת גני העדן"

הגן המקיף את הטאג' משתייך אף הוא לסוגה גננית איראנית המכונה "גן מרובע" (چهارباغ, chahār bāgh), המחלקת את הגן לסכמה סימטרית, רבועה או מלבנית התחומה בחומה ומחולקת על ידי תעלות מים. שרידים לסכמה שכזאת ניתן למצוא עוד בתקופה האח'מנית (539 – 331 לפנה"ס). הגן המרובע שואב את הסימליות שבו מרעיון גן העדן, וייתכן כי הצורך לקיים מפלט של מים וירק הנבדל מהאקלים הקשה לעיתים של מסופוטמיה ואיראן, השפיע על התפתחות זו.

שרידי הגן של כורש הגדול, מייסד האימפריה האח'מנית. הדוגמא הקדומה ביותר של גן מרובע איראני.  Pāsārgād (پاسارگاد‎ ), מחוז פארס, איראן.
שרידי הגן של כורש הגדול, מייסד האימפריה האח'מנית. הדוגמא הקדומה ביותר של גן מרובע איראני. Pāsārgād (پاسارگاد‎ ), מחוז פארס, איראן.
Chahr Bagh
Chahar Bagh
הגן המרובע של הטאג' מהאל.
הגן המרובע של הטאג' מהאל.

האדריכלות האסלאמית במרכז אסיה ואיראן, לא באה אם כן יש מאין והיא המשך ישיר של הדפוסים האדריכליים שרווחו באיזור קודם לכיבוש הערבי. בבניה האסלאמית באו לידי ביטוי אלמנטים איראנים, הודו-בודהיסטים, ואף הלנים, וזאת תוך יצירת תמהיל ההולם את צריכה של הקהילה והמחשבה הדתית האיסלאמית, ובא לידי ביטוי נשגב במבנים שהם מפאר היצירה האדריכלית האנושית.

asia 176