על טבק, בקבוקים ושאר ציפורים.

 

בעוד שהטבק, צמח ממשפחת הסולניים שמוצאו בעולם החדש, הוא מהגר חדש יחסית אל חופי סין, הגעתו אל ממלכת האמצע בסוף המאה ה-16 בישרה מהפך קטן בהרגלי הצריכה של החברה הסינית על רבדיה השונים.

כצמח זר ומוזר, הטבק החל את מסעו אל לב התרבות הסינית תחת חסות הסחר והדיפלומטיה הפורטוגזית, וכן השפעה נכבדת מצד המושבות הספרדיות בפיליפינים. בעוד שעישון טבק היווה אופן צריכה נפוץ של העשב הריחני, טחינת עלי הטבק, לעיתים בתוספת של חומרים נוספים ושאיפתם כאבקה הפך למנהג נפוץ בקרב האליטות הסיניות במהלך ימיה הראשונים של שושלת צ'ינג, האחרונה בשלשלת השושלות הסיניות.

tobacc21-l

כמוצר אוורירי כנוצה וקל לנשיאה, טבק ההרחה הסיני נישא בתחילה בבקבוקונים צנועים העשויים עץ, דלעת או חרס, אך בבד בבד עם אריגת מנהג הרחת הטבק אל תוך לשדה של האליטה השלטונית והמסחרית הסינית, פקקו אמני סין את אצבעותיהם ובמהרה יצרו מירוץ חימוש אומנותי ביצרם ארסנל מסחרר של ירקן ואלמוג, שנהב ופורצלן, זכוכית ולכה, וכל זאת בספקטרום אדיר של צורות, צבעים מוטיבים וסמלים השואבים מן המצע התרבותי הסיני האדיר בהיקפו.

לשיא חשיבותם הגיעו כנראה בקבוקי טבק ההרחה בימי קיסר הצ'יאן לונג (מת 1799) שהיה אספן בלתי נלאה של בקבוקי הרחה, העניק רבים מהם למכריו ומוקיריו, ואף החזיק באוסף אדיר בן אלפי בקבוקים שכאלה.

2018100215541073

קלאו חום ציצית (Rhinoplax vigil) הוא עוף גדול מימדים ומרשים מקור שמקורו בארצות דרום מזרח אסיה והארכיפלג האינדונזי. כמו רבים מבני משפחתו נושא הקלאו חום הציצית במקור אדיר מימדים המשמש בסימון חברתי, חיזור ובמלאכת הקינון הנעשית לרוב ברום עצים נישאים ביער העד הטרופי בו הוא חי.

להבדיל מעופות אחרים ממשפחת הקלאויים שלהם מקור בעל מרקם חלול, "קסדת" המקור של הקלאו חום הציצית נושאת בחלקה העליון לוחית עבה של קרטין מוצק, חלבון הנפוץ גם באנאטומיה של יונקים והמרכיב בין השאר את הציפורניים והשיער האנושי, כמו גם את קרן הקרנף.

בדומה לאחיו לגורל, הקרנף, לוחית הקרטין המוצקה הדבוקה לחוטמו של הקלאו חום הציצית הפכה אותו למטרה וותיקה בקרב ציידי דרום מזרח אסיה, כאשר מלבד לשימוש מקומי לעיטורים שונים, יוצאו ראשי קלאו (סינית: חה-דינג 鹤顶, מילולית: "קודקוד עגור") לנמלי סין ויפן, שם היוו חומר גולם לגילוף קמעות, תכשיטים שונים וכאמור, גם בקבוקי טבק הרחה.

Helmeted-Hornbill-YEAP-CHIN-AIK-edited

 

Helmeted-Hornbill-Ivory-Carving-Sarawak-Borneo-Wildlife-01

 

 

בקבוקוני טבק ההרחה שבתמונה, מן המאה ה-19, מייצגים תקופת שיא בסחר בקרטין קלאו לתעשיית הגילוף הסינית, סחר אשר המשכו המודרני עד ימינו אנו, התיש את אוכלוסיית הקלאו חום הציצית אשר מוגדרת כיום כנמצאת תחת סכנת הכחדה חמורה. הרס בתי הגידול הנרחב בארצות דרום מזרח אסיה, וכן תג מכיר של כ1000$ לראש בקצה שרשרת המסחר, משמעה כי אוכלוסיות הקלאו נרדפות עד חרמה באזורים רבים בטווח תפוצתם במיאנמר, תאילנד ובורנאו, באופן המהווה סכנה משמעותית להמשך שרידות המין בשנים הקרובות.

בקבוקי טבק ההרחה של שושלת צ'ינג מייצגים כאמור תרבות מרוכבת ומעודנת של תרבות חצר קיסרית, מלאכת מחשבת אמנותית וסחר ער בחומרים אקזוטיים מקרוב ומרחוק, שבדומה לסחר דומה במערב נדמו בשעתו קלים כנוצה, אך שתוצאותיהן בשטח כיום כבדות כגורל עופות הקלאו עצמם.

95618570_10158265689102368_8200564101169020928_n

האזינו לקנה!

היום, עם מלאת 746 חורפים לכלולותיו של מורינו ג'לאל א דין רומי והסתלקות קליפתו לעפר, אנו נזכרים בתרומתו האדירה לרוח האדירה הנושבת במי שיבחר למלא בה את ראותיו ולנפוח את תכנה בכיוון הראוי.

רומי, שרכש השכלה איסלאמית אורתודוכסית שורשית עבר טלטלה רוחנית כשפגש במיסטיקן שאמס א דין טבריזי, והקשר הידוע בינהם הביא את רומי להתעלות מיסטית שהותירה בידינו יצירות כבירות שהן נכס צאן ברזל של התרבות המיסטית המוסלמית, כפי שהיא מקור השראה חוצת לשון ותרבות.

rumi_pic

מלבד יכולתו למלא חללים ריקים בתפריטים של בתי קפה היפסטרים, זכור לטוב רומי מורינו על המקום האדיר שהעניק לחוויה המוזיקלית בדרכו הרוחנית של המחפש, על הפסגות הרועמות שהיא מעוררת, ועל שברירי השתיקה שבין תו לחברו, בהם שוקעת הנפש למקומות בהם שומה עליה לשקוע, בטרם תתעלה למחוזות הנסתר.

"אמר מורינו:

המוזיקה היא רחשי שערי גן העדן,

במקרה ואחד משוטי הקהל היה פולט, "איני אוהב את קולם של שערי גן העדן!"

היה עונה המורה: אתה שומע את שערי גן העדן בהסגרם, ואילו אני שומע אותם נפתחים!"

אחד מכלי הנגינה המרכזיים ביותר בפרקטיקה המולווית התורכית הוא חליל הקנה, הניי (Ney). האזנה לצלילו העמוק והחודר, אך העדין של הניי, חושפת את כוחו להוליך את השומע למחוזות הרוח והנעדר מן העין. צלילו מזכיר ומהדהד בכל עת את הלך הנשימה האנושית, וניתן להזכיר את האמרה כי לניי ישנם תשעה פתחים, והפתח העשירי, הוא האדם, דרכו מפעפעת וזורמת נשימת היקום כולו.

ney

בערוגות נפשו של רומי היו פינות חמות לחליל הניי ולצמח הקנה (Arundo donax) ממנו נעקר, ואלה זכו למקום של כבוד בפתיחת חיבורו האדיר של רומי המת'נווי, בצורתו של ה"ניי-נאמה" רווי הרוח:

"האזינו לקנה! רווה תלונות!.

קובל הוא על הפרידה.

רוצה אני לב, לב קרוע מפרידה,

שאוכל לבטא את כאב האהבה..

…זאת אש האהבה המעניקה השראה לקנה,

לא רק הרוח, זהו בעבוע הרגש המעניק ליין שלמות.

מי מעולם חזה ברעל ותרופה, כקנה?

מי עוד ראה מעודו פילגש, ואוהב עורג כחליל?

האהוב הוא בכל, האוהב רעלה,

האהוב חי הוא, האוהב גוויה נידפת.

יודעים אתם מדוע המראה כלום אינה משקפת?

הרי חלודה וגבבה את פניה עוטפת.

האזינו לקולו של הקנה!

סיפור חיינו הוא, אכן. "

….

רחף בשלווה רומי, מעל בתי הקפה ומעל גדות התעלה,

הנח לקנה למסור את תמציתך,

אתה כבר הכל.

119

רוח-ים. מסע הקשקול.

קוקוס ימי (Lodoicea maldivica), הוא מין דקל הצומח כיום במספר איים ספורים בקבוצת איי סיישל שבאוקיינוס ההודי. הצמח הוא דוגמא נדירה לענקות איים צמחית, כאשר אברי הצמח השונים מפגינים מימדים יוצאי דופן. בהתאם למסורת בקרב ענקי איים אחרים כגון הדודו ועוף המואה, הקוקוס הימי סובל מצמצום הסטורי בשטח מחייתו כתוצאה מניצול יתר של חלקיו ובמיוחד של זרעו הענק, אשר במשקל מירבי של כ30 קילוגרמים מהווה את הזרע הגדול בעולם הצומח.
06b6e5a2aa29ec23fe50287368cbbef2
Seychelles, Praslin, Vallee de Mai, Coco de Mer (Lodoicea maldivica), ripe fruit
זרעי הדקל המכונה גם קוקו דה מר, או קוקוס סיישל, בולטים בצורתם המיוחדת המזכירה אגן אנושי, ואלה הפכו מוקד לאגדות שונות, מקור לתרופות מסורתיות במזרח אסיה, ומושא לאיסוף מזה מאות שנים. איסוף היתר של הזרעים הדרושים זמן הבשלה ארוך ביותר, העמידו את אוכלוסית הבר של האגוז הימי בסכנת הכחדה, והיום יצוא האגוז מסיישל נמצא תחת פיקוח מחמיר.
למרות איכויותיו הארוטיות המוכחות, נראה כי אחד משימושיו ההיסטוריים הבולטים היה דווקא במסגרת צידו השני של הספקטרום החושני והוא האהבה הבוערת, הנצחית, המכלה, חסרת השניות, אל הרחום והחנון, בורא העולמין.
המסורת הסופית, אשר החלה כתנועות עצמאיות ושונות מעט בבגדד ובמרכז אסיה של המאה השמינית עברה שינוי מבני רחב היקף לאחר המאה השלוש עשרה ובמהלכה צצו ועלו שורת מורי דרך רוחנית. ממורים שונים אלו, שמקור רבים מהם באיראן ובמרכז אסיה התמיינו להן קבוצות אב וקבוצות ביניים, רבות כוכבים אשר בשמיים, ואלה נבדלו מאלו בזכות היחוס, המקום והמנהג.
Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001
כפרקטיקה דתית, היתה הסגפנות הדתית חלק בלתי נפרד מן הדרך הסופית למן ימיה הראשונים, אך זאת הפכה עם הזמן למקובלת במיוחד, וקבוצות שונות, ובראשן הקלנדריה הפכוה לאידיאל של ממש, וזאת עשתה לה את קערת הנדבות, או "קשקול", לאחד מסמליו המובהקים ביותר של הדרוויש הנודד. באופן מעניין, חומר מקובל ביותר להתקנת קשקול עשוי כהלכה, הוא אותו קוקוס מגודל ורב רושם, האגוז הימי.
בעוד שרוב הדוגמאות הידועות לקשקול עשוי אגוז קוקוס ימי מגיעות מן המרחב האיראני, דוגמאות רבות אחרות מקורן בצפון הינדוסטאן שם נודע הקשקול בשם מקומי-"קמאנדאלו". הקשר בין הסופיות הפרסית למרחב ההודי נעוץ בקשרים פוליטיים והסטורים עבותים בין האזורים, אך גם בהיות תת היבשת משטח נחיתה נוח למסחר האזורי השוקק של האוקיינוס ההודי, בין השאר באגוזי סיישל.
השימוש בקשקול ככלי קיבול לנדבת בורא עולם וחסידיו החל ככל הנראה בימי הביניים המאוחרים, ודוגמאות מוקדמות לקערות שכאלו ידועות מן המאות השלוש עשרה והארבע עשרה, כאשר ייתכן ומקורו הרעיוני בקערות נדבה מקבילות מן העולם הוודי והבודהיסטי. לאחר ניקוי ראשוני של הזרע מקליפתו הסיבית, כנראה עוד באיי מכורתו, היו חוצים את הקוקוס ותכולתו הייתה נאכלת או מיובשת לשם ייצוא ואת חלקו החיצוני היו ממרקים מעטרים או חורטים בכתובות קליגרפיות מסוגננות.

Kashkul-or-Beggars-Bowl-19th-Iran

Lot2527_1
כהיבט חומרי של התרבות הסופית, הקשקול הוא סימן זיהוי מוכר של הדרוויש היחפן המחזר על הפתחים והשימוש בו כלל קבלת מזון, נדבה כספית ואף ככלי קיבול לשתיה. לעיתים שימש הקשקול גם לאיסוף מי ורדים לשם לחלוח הקהל בברכתם הריחנית.
כחפץ סמלי, ביטא הקשקול את תוכו הריק של החסיד הסופי המסור לדרכי האבק, את הדרך הסופית המכילה את העולם כולו, ואת סמכותו הנוקשה של ראש המסדר.
בעוד שקשקולים רבים,הן עממיים והן ברמת גימור עליונה היו עשויים כאמור מאגוזים ממורקים או מגולפים לעייפה בעיטורים צמחיים וקליגרפים, ידועות גם דוגמאות עשויות נחושת או כסף רקוע ומוזהב, המחקות את צורתו האגוזית של הקשקול, או מעוצבות בצורת סירה בעלת ראש דרקון, ופריטים טובים במיוחד רוקעו בתקופה הצפווית שבאופן אירוני מסמלת את מעברה של מערב איראן לאמונה השיעית ואת הטמעתם של המסדרים הסופים המקומיים למסגרת הדתית החדשה.
השימוש בקשקול ובתרבות העוני הרוחני שנקשר בה נמשך באיראן, מרכז אסיה וצפון הינדוסטאן עד התקופה המודרנית, בה הפך הקשקול בהדרגה לסמל לרקבון מוסרי ובטלנות מנוונת ונרמז אף שהקשקול טמן בקרבו לא אדיקות וחיפוש אחר הנשגב אלא בעיקר זימה, חשיש ואופיום.
Antoin_Sevruguin_2_darvish
המתקפה על הקשקול ושאר סמלים של סופיות לא מהוגנת היוו חלק מתהליכי שינוי עמוקים בחברות האסלאם של ראשית התקופה המודרנית במסגרתם ניסו אליטות מקומיות לטהר את הדת ומוסדותיה ממה שתפסו כאמור כניוון חברתי וגורם מרכזי בפיגור של עולם האסלאם בפני חברות המערב המתועשות. הנחה שיש בה מן האמת, אך גם רמיזה לא מוכחת כי פרושים בטלנים מהווים איום על חברה מתוקנת, וכי קדמה תכנולוגית משמעה בהכרח התעלות מוסרית.
תהיה עמדתנו אשר תהיה ביחס לעליונות דת הקדמה על הקשקול, קשקולי האגוז הסופים מציגים בפנינו דוגמא יפה וחרוטה היטב לרשתות מקבילות של פרושים נודדים, מערכת מסחרית מורכבת בין הים ההודי לליבה של אסיה, ואת הרעיון שתחת הזמן הנכון והמורה הנכון, יכול גם אגוז להתעלות לגבהים רוחניים.

69957568_10157480342812368_5829356714821943296_oimages

בתמונות:
  • ארוטיקה בוטנית-קוקוס ימי (Lodoicea maldivica)
  • קשקול מעוטר, איראן הקאג'רית.
  • דרוויש בטל כאיום לסדר חברתי מהוגן
  • קשקול מקשגר- רקבון מוסרי?
  • מצלמות אבטחה של דת הקדמה
  • דקל קוקוס ימי בוגר ונושא פירות
  • קשקול מתכת מעוטר בדמות קוקוס ימי.

הפקפקן מחורסאן.

יום אחד של שלהי אלול צעד לו חוג'א נסר א דין בפאתי בוכרא עד שעצר לו לפוש תחת עץ אגוז אחד. בשדה ממול צמחה לה מקשת מלוני חורסאן צהובי קליפה.

הביט החוג'ה בדלועים הדשנים המצמחים להם מן הזלזלות הדקיקות, ואז בהה לתוך צמרת העץ האדיר המנוקדת באגוזים זעירים.

"תגיד יא חודא", פנה החוג'א לאלוהיו כשיח שיכור לחברו.

"בלי לפקפק בכוחו העצום והרב ותבונתו שאין לה שיעור של כבודו", הטעים.
"מדוע את האגוזימים הקוצ'קימים האלה תקעת על עץ מכובד ועב גזע כמו האגוז הזה, ואת המלונים הנהדרים האלה תקעת על הרצפה?"

בו ברגע נשמט אגוז אחד מצמרת העץ וב"תוק" חלול פגע במצחו של החוג'א הנכבד.

"וואלכ אתה" הפטיר החוג'א.
"לכל שאלה תשובה, ולכל פקפקן- פקאן." *

*(הערכת מערכת: אגוזי פקאן לא צומחים ליד בוכרא, וכנראה שמדובר היה באגוז מלך, שסובל פחות משחקי מילים מפגרים)

51816617_2061371117285286_4268605211938914304_nwalnut-nut-fruit-bowl-healthy-38292-1024x680

התורכים של כת הצבעוני

מגוונים הם פרחי הגן שעטרו את בוסתנאות האסלאם, אך מעל לכל הורדים מעלי הניחוח, היקינתון בבוהק הספיר שבו והנרקיס המשכר, עמד אחד, עניו ושפל שפתות.

הצבעוני.

בתצורת הבר הפראית שממנה באו היו ידועים פרחי הצבעוני לנוודים התורכים ממכורתם שבמרכז אסיה. ועד ימינו מעטרים מינים רבים בשלל צבעיהם את מרעות האביב של הטיאן שאן, הפמיר והינדו קוש. אין וודאות גמורה בנוגע לאימתי הפכו הצבעונים לציר יסוד בגינון תרבויות אסיה המערבית, אך נראה שכבר בשחר התקופה האסלאמית של מרכז אסיה פרחו בגני חורסאן ומערב איראן מרבדי צבעונים שלוקטו מן הבר, ואזכורם בשירתם של גדולי השיר הפרסית כסעדי, כיאם, רומי ואחרים מצביע על חיבה רבה לטיפות הארגמן והזהב שהפגינו צבעונים מוקדמים אלו.

Tulipa schrenckii
Tulipa schrenckii -צבעוני בר בערבות קזחסטאן

צבאות התורכים הסלג'וקים, אשר הגרו לערבות אנטוליה הברוכות על מקנם, אהלם וטפם הביאו את פקעות הצבעוני האהוב ממכורתם, ואלה נשתלו בגני מולדתם החדשה, אך גם נזרעו בגילופי ארמון ,אריחי קיר ומצבות בערים התורכיות המוקדמות. עדות להגירה אתנית ובוטנית זאת ממרכז אסיה ניכרת בשכיחותם של מיני צבעוני פליטי תרבות ממוצא מרכז אסייאתי שנוספו לכשבעת מיני הבר המקוריים של אנאטוליה.

כיבושה של קונסטנטינופול (1453) בידי צבאותיו של מחמט הכובש לבית עות'מן, הביאו גם לכיבושה הסופי של עיר הנצח בידי פרחי הצבעוני, ואלה מיהרו לטפס ולעטר את אריחי המסגדים הצומחים בה, את שולי כתבי היד שהזהיבו בספריותיה ואת משעולי הגן המתפשטים בחצרות האבן הנסתרות.

Ottoman satin kaftan, belonging to sultan Suleyman II (1687-1691)
קאפטן-בגד עות'מני ממוצא מרכז אסיאתי ועליו דוגמת צבעונים

Tulip2-compressed

גני האסלאם היו מאז ומעולם סמל ומרמז לניחוחות העולם שמעבר, נדוניה אשר נורשה להם מן התרבות הפרסית הקדומה על מפלטי העדן מוקפי החומה ומפולגי המים שהקימה, והגן האיסלאמי הקלאסי על עצי הדולב הצדיקים שבו, הברושים ישרי הדרך והגאומטריה הסדורה שבבסיסו, היוו ביטוי סמלי ואסתטי לסדר האלוהי השזור בכל. ערוגות הפרחים הסדורות שריבדו את משעוליו ובשמו את אוויר הגן היו חלק בלתי נפרד מחזות הגן בתרבות המוסלמית של מערב אסיה, וכאמור, בין היסמין, היקינטון, הנרקיס ואף הורד האהוב, מקומו של הצבעוני הצנוע היה מרכזי להפליא.

כסמל ורמז לאלוהי, שמו התורכו-פרסי של הצבעוני (לאלה, لاله), מרמז על שמו של המוחלט בשיכול אותיות, בעוד שראשה השמוט של התפרחת בשיא עונתה, כקדה בצניעות אל מול הבורא, היוותה תזכורת בוערת לשפלות האדם בפני בוראו. בשל הסמליות הקדושה הקשורה בו והחן הרב שבין עליו, היה הצבעוני מושא אהוב למשוררים, ציירים, קליגרפים, מעטרי ספרים, צורפי אריחים ושאר אנשי אמת ואמנות, ואלה הפכו את כת הצבעוני לאחד מעמודי התווך של האסתטיקה העות'מנית.

c907459957e86fd17916adf8653b133b.jpg

למן המאה ה-16,התחרו בינהם גנני איסטנבול בטיפוח זני צבעוני חדשים, במירוץ חימוש בוטני של צורה וצבע, כה עזה היתה התחרות ורווית יצרים להפיק את הצבעוני המושלם, עד כי נפוצו סיפורים על מסכות כואבות של גניבה, בגידה ואף רצח בהרעלה על מנת להשיג פקעת נדירה או להביך מטפח צבעונים יריב למקצוע. בתקופה זאת דובר על אלפי זנים גנניים של צבעונים, אשר נשאו על שפתותיהם שמות ציוריים כגון "אדום קטן", שפם צהוב, ואף "חנית הרימון" ו"מקור האור". למרבה הצער, זנים הסטוריים אלו אבדו לנו כיום כמעט לחלוטין.

בניגוד ליורשיהם לטירוף הצבעונים שבהולנד, ההעדפה העות'מנית היתה לרוב לתפרחות דמויות שקד אדום וקטן, ולהן עלי כותרת צרים ודמויי להב. "צבעוני מחט" אלה, המשוייכים כיום למין Tulipa acuminate, לא מצאו חן רב בעיני האירופאים, שהעדיפו תפרחות תפוחות ורב גוניות. בנוסף לחוסר הבנתם הבסיסי לגבי אלגנטיות גננית מהי, טעו השגרירים הארופאים גם לגבי שמו של הצבעוני, ופירשו את הסברם של מארחיהם העות'מנים כי צורתו של הצבעוני היא כמראה כובע-תכריך תורכי, בתור ביטוי שמו של הפרח עצמו, וכינו אותו בהתאם טולבאנד (טורבאן, מפרסית: דלבאנד), או בהגייה גרמאנית שבורה: טולפ(אן).

וכך בא לעולם הטוליפ, אותו פרח גן צנוע קומה אך מרהיב בערוגותיו כצבאות תורכים בשערי וינה, אשר ניקד את דרכו מארצות מרכז אסיה לארצות השפלה בכתמי צבע, שירה ודם.

Tulipa acuminata

"צבעוני מחט"- Tulipa acuminate

ff3c7851f7ee3a725e61d8d596348f45
חברי גילדת הגננים נושאים צבעוני ענק מעיסת נייר בתהלוכה סולטאנית בהיפודרום של קונסטנטינופול.
ecea90abfd14444162a2bd6ed1195d59
דוגמת צבעוני על אריח "איזניק" עות'מני קלאסי.
26232580_10155923938287368_7570672466830255475_o
כוס תה דמויית צבעוני- יורשת תורכית מודרנית לתרבות הצבעונים העות'מנית.

istanbul-tulips.jpg

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

בין בית המרזח לבית התפילה: נתיב הקפה.

ره میخانه و مسجد کدام است              که هر دو بر من مسکین حرام است…

به میخانه امامی مست خفته است       نمی‌دانم که آن بت را چه نام است

مرا کعبه خرابات است امروز                 حریفم قاضی و ساقی امام است

برو عطار کو خود می‌شناسد                که سرور کیست سرگردان کدام است

 

איזו הדרך למסבאה ואיזו למסגד היא,

הרי שתיהן לי העלוב אסורות בלאו הכי,

…במסבאה האמאם שיכור ישן הוא,

ולכנות אליל זה בשמו לא אדע כי,

הנה נחרבה היום כעבתי שלי,

עמיתי הוא השופט, והמוזג אמאם הוא,

לך לך עטאר, כי רק ידע- הוא.

מי המוביל, ומי האובד הוא

(עטאר מנישאבור- נהרג. 1221)

מראשית דרכו בערי המסחר הצחיחות  אשר בחג'אז. הפגין האסלאם יחס עוין לחומרים משכרים, ובמיוחד לצריכת אלכוהול, שהיחס אליו שלילי עד כדי איסור מוחלט ברוב המקרים. מעבר לפרשנות השונה על ידי יודעי ספר שונים בתקופות ובדרגות שונות, נראה כי היחס לחומרים משני תודעה הוא ברוב המקרים, חשדני למדי.

צמח הקפה (.Coffea spp) הוא עץ שמקורו ברמות אפריקה המזרחית, אשר זרעיו, פולי הקפה, משמשים כיום כמשקה השני בתפוצתו בעולם. ייתכן ופולי הקפה בצורות עיבוד שונות היו בשימוש בקרב אוכלוסיות מקומיות ברמת אתיופיה, אך הממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגים לגבי צריכתו כמשקה, שנויים במחלוקת, ולא ברורים די צרכם.

Fig4_Coffea_arabicaFig4.JPG

לאוויר ההסטוריה צפו עלו וביעבעו פולי הקפה רק כאשר נשאו אל מעבר ל"שער הדמעות" הימי המפריד בין קרן אפריקה לדרום חצי האי ערב. לא ברור לנו כיצד ובאילו נסיבות הובאו פולי הקפה לראשונה בשווקי תימן, אך רבות העדויות המקנות אחריות ובכורה לאנשי המסדרים הצופים אשר עוד כרכרו הנה והנה בספר האסלאם של חופי אפריקה ומעבר להם, שם נחשפו לסגולתם המעוררת של פולי הקפה ולקחו מהם מלוא שרוול הצמר אל מעבר לים האדום.

שם בתימן בקרב המסדר הסופי השד'אלי, נקלטה ונבטה ככל הנראה תרבות הקפה המפותחת הראשונה, וככל הנראה גם מסורת הקליה שהפכה אותו למשקה מורכב הארומות הידוע לנו כיום. השם קפה, או קהווה בערבית, שימש במקור כשם לסוג של יין או משקה אלכוהולי אחר, אך דבק לבסוף בשיקוי השחור הריחני, וזה נמזג בקרב הסופים בלילותיהם הארוכים, למנוע שינה ונמנום ולעודד אדיקות בקרב הרופסים.

قهوة اليمن.jpg
טרסות קפה בתימן
afghanistansufismus
אוהבים קפה. צופים. (הבהרה: תמונה להמחשה, מדובר בצופים אפגנים שאינם אוהבים קפה, אלא תה)

החידוש שבמשקה החדש בעל הצבע השטני והטקסיות החשודה שנלוותה לצריכתו בקרב קבוצות אלו ואחרות, לא נמלט מעינהם של מיני עבדקנים ומשביתי שמחות מקצועיים ואלה גם אלה פנו אל הכרכים ואל עמיתיהם למקצוע לשם חריצת דינו של הקפה לחיוב או לביוב.              הפולמוס המחריף אף הביא לאיסור על שתית המשקה בעיר מכה בשנת 1511, וזה גובה בדעת חכמי דת ורפואה שפסקו כי המשקה משוקץ, ומעודד מרדנות בקרב הבאים בקרבתו.

למרות נסיונות האיסור,נותר הקפה מקובל גם בלב ארץ האסלאם הערבי ומסופר שנשתה אף במתחמי המסגדים של מכה ומדינה עצמן, וכי לא הייתה התוועדות או זיכר סופי בהם לא הועברו כוסות הקפה מיד ליד.

coffee_route_07_0
בית קפה ערבי, פלשתינה של ראשית המאה ה-20.

לאורך נתיבי החולות והסהר של החיג'אז נדדה תורת הקפה צפונה לשולי הים התיכון, וגם שם נזרעו הזרעים הקלויים בחצרות לב האורתודוכסיה, ואף מתחם אל-אזהר, מרכז הלימוד המכובד שבקהיר, נודע כמקום שהקפה לא נפקד ממנו.

הדרווישים של מצרים וחאלב פיתחו הלאה את מעלותיו הרוחניות והטקסיות של הקפה, וסיפורים מופלאים נשזרו בשמו. סופר כי הוגש לראשונה לנביא מחמד על ידי המלאך גבריאל, וכי המלך שלמה ריפא באמצעותו תושבי עיר שסבלו ממגיפה. המשקה השחור היכה איפה שורשים עמוקים בתרבות הערבית, אך לשיא תהילתו הגיע כנראה הקפה בסמטאותיה המעטירות של של איסטנבול.

הגעת הקפה מן העולם הערבי ללב האימפריה העות'מנית נישא על כנפי הכיבוש התורכי של אגן הים התיכון, וכבר למן אמצע המאה ה-16 החלו להנץ בתי קפה רבים ברחובות הבירה, כמו גם בערים אחרות ברחבי אנטוליה. כמוסד, אפשר לראשונה בית הקפה לגברי החברה המוסלמית מקום להתרועע בו עם שכמותם ואחרים, וזאת מחוץ למסגרות הקשיחות יותר של מקום העבודה, המסגד או מעמדים רשמיים אחרים.

מיניאטורה בת התקופה מייצגת כנראה את מכלול החוויה של בית קפה עות'מני עשוי כהלכה:

מרחב פתוח במרכזו כאשר בשוליו ישובים טיפוסים שונים ומשונים מכל הלכות החיים. שחקני שש בש לבושי משי זהוב מתחככים באנשי עט ודת. אלה יושבים כתף לכתף עם נגני קשת וזמרים, וצלילם של אלה נישא מעל גבי השיחה הערה המתנהל בין דרוויש צופי לחבריו על הבלי העולם וקטנותו. על הקירות ספלוני חרסינה סינית כעיטור, כחפץ טקסי, וככלי קיבול חיוני, ואלה מוגשים גם ללקוחות הכבדים ורבי היחש היושבים במעלה התמונה. לבסוף, בין קבוצה לקבוצה מכרכרים הנה והנה נערי בית הקפה שפניהם נאים, חתימת שפם לא מעטרת את שפתם ותפקידם לרצות את קהל הלקוחות בכל הדרוש להם, בגלוי ובנסתר.

OTTOMAN COFFE SHOP.jpg

דוגמא ארכיטיפית זו לבית קפה עות'מני מציגה מקום לגיטימי ומרובד מבחינה חברתית, אך בתקופות מסויימות, היה כאמור בית הקפה בעולם המוסלמי, גם באיראן הצפווית (מאות 16-18) והן בעות'מניה, מקום רב מתחים סמליים כמו גם ממשיים לחלוטין. תרבות הפנאי, אשר בכל תרבות מתוקנת היא מקור לצרות אמיתיות או מדומיינות לשליט, מהווה זאת פי כמה, כשמעורבים בה גברים*, צללים, וחומרים מעוררים, ובית הקפה היה, או נתפס, כתמהיל מסוכן ביותר, מוסרית ופוליטית כאחד. (*הנשים אגב, בילו במוסד מקביל מעט, החמאם)

"בתי הקפה (נחשבים כ)בתי טעיה. הקפה הוכרז כבלתי קביל על ידי קבצי הדין הגדולים, שהכריזו כי מה ששרוף, הוא טריפה (חראם) "

אך גם:

"בורסה מתגאה בשבעים וחמישה בתי קפה אותם פוקדים בניה המשכילים והמעודנים ביותר של העיר, כל בתי הקפה, ובפרט אלה שבקרבת המסגד הגדול, גדושים באלה השולטים באלף יכולות…הם נעשו ידועים רק מאז סגר הסולטאן מוראד הרביעי את אלה של איסטנבול"

(מתוך הכרוניקות של אווליה צ'לבי, המאה ה-17)

עליית תרבות הפנאי העות'מנית, וגילויה המובהק בעולם בית הקפה, הבקיעה לה מרחב ביניים שלישי שנאבק על מקומו במציאות של חלוקה כביכול מוחלטת בין עולם הלגיטימיות לעולם הצללים של החברה המוסלמית.

כך, במקום שתיווצר הפרדה חברתית וסמלית הרמטית בין עולם הדת למרחב בית הקפה, הם נשתלבו זה בזה והשלימו זה את זה. בניגוד למסבאות ובתי הראקי שהמונטין שרחש בהם היה שלילי תמיד, היה בית הקפה, במקומות בהם לא היווה כמובן מעוז פריצות בו בנוסף לכוסות מהבילות גם הוגשו תרעלות יותר חריפות כגון חשיש, אופיום והופעות פתיניות של נערים צ'רקסים ותורכמנים לבושים כנערות, מקום בו יכול לחוש בנוח גם אדם שאינו משולי החברה העירונית, ועל הדרך לחסות תחת אמרת מעילו גם את אלו שכן היו.

בסופו של יום הפך הקפה,למרות חבלי קליטתו, ריחו הפתייני והשפעתו העל טבעית על נפש האדם היגע, לבן בית בתרבות אשר לפחות על המפית מגלה חשדנות רבה כלפי החדש והשונה.  

בין בית המרזח לבית התפילה עוברת לה אולי דרך אמצע המחברת קצוות, ניגודים ואת אלה הבאים מקרוב ומרחוק. אלה שבדרכם מעלה, ואלה שיורדים מטה, דרך הקפה.

coffee istanbul
קפה מסטיקא- איסטנבול 2017

צלליו הארוכים של הפרג

קיסר הוואן לי (Wanli) לשושלת מינג שלט בהסתר במשך כעשרים שנים.

התוחלת שבשליטתו מוטלת בספק רב שכן במשך תקופת שלטונו המאוחרת לא זימן את מועצת שריו ופקידיו להתייעצות יותר מאשר פעמים ספורות, וכאשר כן נאלץ להראות את פניו בציבור, התלונן על חולשה, אקזמה, שלשול, וכאבי ראש שמקורם במכת שמש, טיעון מוזר בהתחשב בכך שכמעט מעולם לא יצא מן המתחם הפנימי של העיר האסורה. על כל פנים, ההבט הנסתר של שלטונו התגלם באופן מלא.

פתיחת קברו של וואן לי וניתוח שרידיו בשנת 1958, בפקודת המפלגה הקומוניסטית הסינית, העלו שאלה היו רבויים במורפיום.

פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא צמח רפואה קדום שמקורו במזרח התיכון, ועדויות פרהיסטוריות לשימוש בו מופיעות באתרים ארכאולוגים ברחבי אגן הים התיכון ומצפון לו. ממסופוטמיה, שם שימש כגידול חקלאי התפשט לאיראן ומרכז אסיה, ומשם מזרחה על דרכי המשי המוקדמות.

OPIU, 4

בתחומי סין היה ידוע האופיום לפחות למן המאות הראשונות לספירה. ובמהלך שושלת טאנג שימש כתרופה.  כבר אז כתב המשורר המשכיל יונג טאו:

"מעברי הרים רוחשי סכנה ומדרונות רופפים חוצה, עצבותו של אורח מרחוק פגה היום. פרח המיננג (פרג האופיום) הגיח אל מול ביתי"

שימושו של האופיום כתרופה נמשך לאורך השנים שלאחר טאנג. ספר הרפואה המוסלמי ה-חוי חוי יאו פנג, וחיבורים אחרים מתקופות סונג ויואן, מזכירים אותו כתרופה מוכחת לדיזנטריה, כאבי פנים, ומכת שמש.

אך לפניו הטובות של האופיום כמטיב ראש ובטן היה גם צד נסתר ואפלולי, וזה הפך אותו לנחשק בקרב נשות חצר, אלכימאים ואנשי דאו. "תרופות אביב", או מרשמים מעוררי חשק וזקפה, היו מקובלים במיוחד בקרב אלה המחפשים זרימת צ'י ללא רבב, שימור הזרע והזנת המח, או סתם לסחוט עוד לילה בזרועות קיסר בתקווה לחלץ יורש מחלציו השמימיים.

מהפכו של צמח האופיום מעוד פריט מרשם בכרכי העשביות הסיניות לסם חצר נחשק עוד יתברר כהרה גורל.

"מספר ארצות באזורים המערביים מפיקות תרופה המכונה HEPORUNG*, אותה אנו מכנים יאפיאן. היא נראית כשרף כהה, רך ודביק כדבק עור שור.טעמה מר.. והיא רעילה. עיקר שימושה היא כעזר לגבריות, חיזוק הזרע והשבת העוז. היא מגבירה את אומנותם של אלכימאים, יחסי מין ונשות חצר….מנת יתר תגרום לשלפוחיות, נפיחות ובעיות עור…סריסי חצר נשלחו לאיזורי הגבול המערבי ונמלי הים להשיגה"  (Yinjing Juan).

(מיוונית, דרך פרסית: אפאיון)*

חיבת האליטה הסינית הגוברת לשרף האפל התישבה היטב עם התשורות אותן קיבלה ממדינות שכנות ורחוקות, ואלה הגיעו על נתיבי המשי שביבשה ובים, בספינתו של האדמירל המוסלמי ז'אנג חה בשובה מהודו, ובמשלוח בן מאה וחמישים קילוגרמים שנתקבל מחצר מלכות סיאם שנתקבל בצהלה בחצר האסורה בשנת 1584.

הסינים מן הסתם לא היו היחידים בשכונה שהפגינו חיבה יתרה לחומר נוסך השינה, וזה נלעס, נחלט, עושן ונבלע מיאווה ועד אגרה, אז מדוע שימשה דווקא סין, תרבות אשר נצרבה בזכרון כמדינה קונפוציאנית חובבת יציבות, טקסית, מאורגנת היטב במושגים קדם-מודרנים וסאחית למדי, ככר כה דשן לתרבות גידול האופיום וצריכתו?

ייתכן והתשובה לשאלה זאת טמונה דווקא בפרמטרים אותם מנינו, של ריבוד חברתי, טקסיות עמוקה וכלכלה עשירה. צמח התה למשל עבר אף הוא מהלך תרבותי מרתק, במהלכו נע מהיותו צמח רפואה משולי העולם הסיני, לחומר שעבר מהפך כמעט דתי, במהלכו הטמיע אכויות פואטיות דתיות ורוחניות תחת השפעה בודהיסטית, ונטמע בתורו בתרבות הצרכנית של אליטה מנהלתית ומסחרית שעיטרה אותו בפולחן חומרי של קנקני חימר מובחרים, מגשי לכה מוזהבים וכוסות פורצלן שבריריות ויקרות מפז.

נראה כי כמו כל סם טוב,התיישב האופיום על קולטנים ספציפים בתודעה התרבותית הסינית וכמו צמח התה לפניו, עבר תהליך הדרגתי של ספיגה תרבותית בה קיבל והטמיע משמעויות סמליות, חברתיות וטקסיות. האופיום פרח בגני משכילים שהללו את יופיו המשכר, בעוד שבחדרים האחוריים היווה השרף שהופק ממנו את החומר ממנו עשוייה יוקרה ותאוות בשרים, וידע השימוש בו נישא תחת ידם של משכילים, סריסים חרדים, אנשי רפואה, נשות חצר שאפתניות ובטלנים אצילים.

עם היפוך השמיים, ועליית שושלת צ'ינג. כבר היה השימוש באופיום מבוסס היטב במסדרונות האליטה הסינית.

בנתיים הצטרף אל תרבות הפנאי והבטלה הסינית "אח צעיר" מן המערב, כאשר עישון הטבק והרחתו מבקבוקי ירקן ובדולח יקרים נעשו מקובלים החל מסוף המאה ה- 17,ומקובל כי עישון הטבק שימש ככנה התרבותית עליה התיישב הרוכב של השימוש באופיום כחומר שאיפה מקובל, וצריכת האופיום כחומר עישון החליפה כמעט לחלוטין את צריכתו בבליעה.

בשיא תקופת צ'ינג כבר התקבע עישון האופיום בתרבות הפנאי של האליטות הסיניות, כאשר משכילים ארגו את השימוש בסם אל מצע קיים של מארג חברתי וצרכני, תרבות מין וזנות פורחת וטקסיות אסתטית שדמתה רבות ליחס לתה משובח וצריכתו. כלי צריכת ועישון האופיום, כללו מקטרות ירקן ושנהב, מנורות חימום מצופות עלי זהב ועטורות עגורי כסף, וכל הדרוש לקידוש טקס חברתי ספוג תענוגות חושניים ורוחניים.

"המקטרת החונאנית בפה, המנורה זורקת אור שמש סביב,

יחודיות הניחוח של יוקרת סחר ימי, עולה כאד, כענן.

הנעליים המעוגלות מתחת הן כירקן מרוכך,

הידיים העצלות על המיטה עדינות כחוט,

חברים קרובים נפגשים שנית בעלות העשן,

כה נפלא."

(ז'או גווישנג-  שורות לעשן האופיום)

 

חזרן חונאני ונחושת מיוננאן, אמנים מומחי יד הפכו זאת ליצירה מופלאה.

יש צורך בצנע ורוגע, על מנת להפוך,

קוו ישר למקטרת מוזהבת-מעוגלת קצוות.

שוכבים מטה על מחצלת תחת ערפל,

מחזיקים את היפהפיה והניחוח עולה,

תה ויין הם בני לוויה וותיקים.

כה נפלא חולקים הם את האור האדום"

(ז'ישי ג'ושי- שיר למקטרת האופיום)

opium-tray

 

אל פתח צרכני פועם זה, נדחקו חברות המסחר של הודו המזרחית, ההולנדית, כמו גם זאת האנגלית, ולאחר מכן גופים אחרים ממשלתיים ופרטיים כאחד, ששמחו מאוד לענות על הביקוש, ובכך לפתור את בעיית מאזן הסחר שחוו בבואם לענות על הדרישה הארופית לתה ופורצלן סיני שנמכר במטילי כסף יקרים.

את הצפת השוק הסיני באופיום אירופי שמקורו בהודו תורכיה ואיראן, את נבטי ההתנגדות הקיסרית הסינית כמו גם את מלחמות האופיום שכנגד ותוצאותיהם בים, ביבשה ובאוויר הספוג עשן פרגים אין צורך לפרוס כאן, אך בסופה של תקופת צ'ינג, בעוד מתנודדת הקיסרות על מפתן קריסתה הסופית כבר היה האופיום לבבואתה השחורה של סין, כאשר לקראת סוף המאה ה-19 כבר סיפקה סין לעצמה את מירב האופיום הדרוש לשוק המקומי והפיקה כשמונים וחמישה אחוזים מן התפוקה העולמית של הסם.

opium-cat.jpeg

גם לאחר נפילת הקיסרות וייסוד הרפובליקה, עישון האופיום הפך לבילוי מקובל במפגשים חברתיים של האליטה הפוליטית והעסקית, ושנגחאי התפרסמה במאורות אופיום ובתי בושת כה רבים, עד ששמה החלופי "זונת המזרח" נדמה כיאה לא פחות מזה המשווה אותה לפריז. מנגד, הפך אותו מחירו הזול של האופיום המקומי למנת הניחומים של מיליוני סוחרים, פועלים, גוררי ריקשות ושאר נדכאים והתאבדות בבליעת אופיום על דלתה של חותנת רודנית היה פתח מחאה ומילוט מקובל על נשות התקופה.

opium2

בראשית המאה העשרים האופיום כבר היה בכל מקום. יוננאן, סצ'ואן וגנסו היו ידועות במיוחד ביבול שהפיקו,"הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה סחרה בו כמעט בגלוי תחת חסות הצרפתים של שנגחאי, איילי המלחמה וממשל הגואומינדנג עצמו עודדו את גידול הפרגים והמיסוי שהוטל על התוצר השחור אפשר במידה רבה תזרים מזומנים שהיה כה נחוץ בשנות המלחמה.

אפילו הקומוניסטים שנתבלטו במלחמה האידיאולוגית שהכריזו על תרבות האופיום, נאלצו לגדלו ולסחור בו בשנות המשבר של המאבק ברפובליקאים ורק נצחונם במלחמת האזרחים המרה הביאה למלחמת חרמה באופיום ובתוצריו, כאשר אפילו עד שנות התשעים ידוע על חיסול ארגוני סחר אופיום ביוננאן, בהם מבריחים מוסלמים וכנופיות גוואומינדנג לשעבר שפעלו ממעבר לגבול הבורמזי.

צלליו של האופיום הסיני לא צמחו במאורות מטונפות בנמלי קנטון ובסמטאות שנגחאי אלא זחלו ראשית ממיטות הקיסרים ותחת שערי הגן הכבדים של האליטה המנהלית ומשכיליה. תרבות האופיום שהעיקה את משקלה על ההסטוריה הסינית המאוחרת נבטה על כר של ספרות עשבים רפואים ומרשמי חשק לשימוש החצר הפנימית, העמיקה שורש בתרבות הפנאי של אנשי הספר והמסחר של עיירות המזרח, הנצה מתוך מצע מבוסס של טקסיות חברתית, אסטתיקה של חפצים והשימוש בהם, והבשילה כשהיא זולגת מטה וגורפת אליה את המוני העם, פועלי דחק, משרתים וזונות. היו אלה האחרונים שנדחקו להם בין משקלו של הריבוד החברתי למהלכים גאופוליטיים ומסחריים בין לאומיים, ועודדו את מגיפת האופיום כמו גם את תגובת הנגד שעוררה, שהיא במידה רבה, ראשיתה של סין המודרנית.

את גידול פרג האופיום עוד ניתן לפגוש בגנים נסתרים ביוננאן, שאנדונג וסצ'ואן, ונראה שההקסמות המכושפת מיופיו ומן המשמעויות שמקופלות בין עלוותו המכסיפה עוד מפעמות בקרב לא מעט גננים חוטאי סוד, אך גידולו נעשה בהחבא ובצנעה מתוך ידיעה שהצללים הארוכים שמטילים ראשי הלקטיו הכבדים, עודם מתפשטים רחוק ועמוק, אל תוך פרקים אפלים בהסטוריה הסינית.

 

opium.jpg

 

 

אריגים מכושפים וצלילים מקודשים.

אגדה סינית מספרת על אב ובתו שחיו לבדם בבית כפרי, ובבעלותם סוס.

יום אחד יצא האב למסע, והבת, אשר חשה געגוע עז לאביה, ביקשה מן הסוס לאתר את אביה ולהביאו חזרה הביתה. בתמורה הבטיחה הנערה לסוס כי תנשא לו. הסוס, מדורבן כהלכה בידי הבטחה זו, שעט לדרכו ותוך ימים מספר חזר והאב על גבו. העלמה נמלאה אושר, אך לאחר זמן קצר נראה ששכחה את הבטחתה לסוס. מאז אותו יום, חדל הסוס לאכול, והגיב בעצבנות לנוכחותה של הנערה. האב חקר את בתו ושאל האם אמרה לסוס דבר כלשהו שהסעיר אותו. הבת התוודתה בדמעות על הבטחתה. בתגובה הרג האב את הסוס בכדי להגן על בתו היחידה. בפעם הבאה שיצאה הנערה מביתה עלה הסוס המת מקברו ועטף אותה בפקעת עטויית קורים לבנים, אשר הבריקה ככסף לאור הירח המלא. לאחר מספר ימים נתבקעה הפקעת. וממנה עלה עץ רענן.

היה זה עץ התות הראשון.

עץ התות הלבן ( Morus alba) בוית בסין לפני כארבעת אלפים שנים. ותרבות גידולו קשורה הדוקות לתרבות גידול זחלי טוואי המשי (Bombyx mori) והפקת הטקסטיל מגלמיו, המכונה סריקולטורה ׁׁׁ(Sericulture).

Mulberry tree autumn

 

ייתכן וטכנולוגית הפקת המשי בסין החלה עוד בתקופה הנאוליטית בתחומה של תרבות יאנגשאו (Yǎngsháo) אשר התקיימה לאורך גדות הנהר הצהוב, שכן גלמי טוואי המשי נתגלו באתרים הקשורים בתרבות זו. ממצאים מן השנים האחרונות, הכוללים שאריות חלבון מסיבי משי עשויים אף לדחוף את תחילת תרבות המשי לסביב האלף השמיני לפני הספירה.

הפקת משי.
הפקת משי.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאורך הדורות הפך ייצור המשי לגורם כלכלי חשוב. בתקופת שושלת האן (206 BC – 220 AD) הוקמו סדנאות ממלכתיות לייצור האריג היקר, שהיווה גורם חשוב ביחסיה של סין עם העולם החיצון, בפרט כלפי הנוודים שמצפון, ובמיוחד קונפדרצית השיונג נו  (Xiōngnú) האימתנית וכן כלפי יורשותיה המאוחרות.  המשי שימש לסיפוק הצורך הנוודי במוצרי יוקרה כמטבע עובר לסוחר, וכאמצעי לשימור המבנה הפוליטי הפנימי של החברה הנוודית, אשר התבסס בין השאר על תזרים מתמשך של מוצרים אלו מהחברה יושבת הקבע שלצידה שכנו. (על מערכת יחסים זו ועל הסיבות לכשלונה יבוא פוסט נפרד)

על אף נסיונות הסינים לשמר את המונופול בו החזיקו, זלגה סביב המאה הראשונה לספירה תרבות ייצור המשי לנווה המדבר של ממלכת חוטאן, השוכנת על נתיב המסחר העובר מדרום למדבר טקלאמאקאן הנורא,(בשינג'יאנג של ימינו) כשלושת אלפי קילומטרים מערבית מבירת שושלת האן. התבססות תרבות המשי לא יכלה כמובן להרחש ללא יכולתו של עץ התות, מקור מזונם הבלעדי של טוואי המשי, להסתגל לתנאי גידול ואקלים מגוונים. כך נדד עץ התות הלבן לרוחבה של אירואסיה, דרך מרכז אסיה, איראן ועד למזרח התיכון ואירופה הדרומית.

תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.
תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עץ התות הוא עץ נשיר בינוני עד גדול, העשוי להגיע לגובה של כחמישה עשר מטרים, ולגיל מתקדם של עד כחמש מאות שנים.

בסוג Morus ישנם כעשרה עד חמישה עשר מינים הנוטים בקלות ליצירת  בני כלאיים. המינים העיקריים הם כאמור התות הלבן (Morus alba), התות השחור ( Morus nigra)  שמוצאו בקווקז ובהרי איראן שם הוא מכונה "תות המלך" (شاه توت), ואין הדבר מפתיע כאשר מתחשבים בטעמו. יש לציין כי מרבית עצי התות בארץ, ללא קשר לצבע הפרי, משתייכים למין תות לבן, מה שמסביר את טעמם הטפל למדי.אם זאת, בארץ ניתן למצוא זן של תות שחור המכונה תות "שאמי", כמו גם מין נוסף המכונה תות הימלאי, או פקיסתאני (Morus serrata), המצטיין בפירות ארוכים במיוחד.

תות לבן (Morus Alba)
תות לבן (Morus Alba)
תות שחור (Morus Nigra)
תות שחור (Morus Nigra)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבחינה גננית יכול לשמש התות כעץ מעולה להצללה, אם מתחשבים בגודלו הסופי, בהיותו נשיר, ובכתמי הצבע שיוצרים הפירות הבשלים. מבחינה זו קיימים גם זנים "בכותיים"  אשר יוצרים אפקט יפהפה ומתאימים לשימוש כחיפוי לסככות או כצמחי מוקד, ומהווים תחליף חסכוני לערבה הבוכיה הידועה בצריכת המים שלה, ההופך אותה לבלתי מתאימה לגידול באזורינו.

תות הימלאי (Morus serrata)
תות הימלאי (Morus serrata)
תות לבן "בכותי"
תות לבן "בכותי"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכונה נוספת המקנה לעץ התות חשיבות תרבותית ,הוא עצתו הטובה לעשיית כלי נגינה.

מבנה העצה של התות, הכולל תאי פרנכימה מאורכים( parenchyma -תאים המצויים בין השאר בשיפת העץ ומשמשים להולכת חומרי הזנה מומסים ולעיתים לאכסנתם) ,ומבנה נקבובי הנקרא "Semi-ring Porous", ומשמעו כי נקבוביות העצה משתנות מגדול לקטן כלפי חלקו החיצוני, הצעיר, של הגזע, אך ללא קו הפרדה מובחן לחלוטין. מבנה זה מקנה לעץ איכות אקוסטית ואופייני לסוגים נוספים של עצים המקובלים בבנית כלי נגינה ("Tonewood") כגון טקסוס, אדר (Maple sp.) ואחרים.

מבנה "Semi porus"
מבנה "Semi porous"
מבנה העצה של התות הלבן.
מבנה העצה של התות הלבן.

 

תכונה זו הפכה את עץ התות לחומר הגלם הנחשק ביותר בקרב בוני כלים, והדבר נכון לחרשי הכלים האויגורים שבמערב סין, דרך טג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן ועד הרי איראן, כורדיסתאן ואזרביג'אן ועד אנטוליה במערב.

משפחת הכלים המקובלת ביותר במרחב אדיר זה הן הלאוטות ארוכות הצוואר. ההסטוריה של כלים מסוג זה לוטה בערפל מסויים, אך נראה שהמשפחה התפתחה מכלי-אב קדמון באיזור אסיה המרכזית, ומשם התפשטה והתפתחה למנעד רחב של כלים השונים בצורתם, במספר מיתריהם, ובטכניקת הנגינה בהם, אך שמרו ברובם על צורה בסיסית אחידה.

לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור, רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
קומוז קיריגיזי
קומוז קיריגיזי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בין כלים אלו ניתן למנות את הקומוז (komuz) הקירגיזי, אשר שמר ככל הנראה על דמיון רב לכלי-האב הקדמון, את הטאר (Tar) האיראני, הכלי החשוב ביותר במוזיקה הפרסית הקלאסית, ואת משפחת הסאז התורכית-אנאטולית, הכוללת מגוון רחב ומבלבל טרמינולוגית של כלים, כאשר הידוע בהם הוא כמובן הבגלמה (Bağlama ), אשר הטובים בסוג זה מגולפים ידנית מחטיבה אחת של גזע תות. הדבר נכון גם לטאר הפרסי אותו הזכרנו, כאשר תיבת התהודה היחודית שלו העשוייה בצורת הסיפרה שמונה מגולפת משני חצאים של גזע התות, ולאחר מכן מכוסה בעור טלה. השילוב יוצר אפקט מוזיקלי מרשים בעוצמתו, ונותן לטאר את קולו הייחודי.

טאר פרסי
טאר פרסי

כלי נוסף אותו ניתן להזכיר הוא הטנבור,לאוטה קטנה יחסית אשר נמצאת בשימוש בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן בצפון מערב איראן ומוחזק ככלי קודש מרכזי בטקסיהם הדתיים. דתם של בני קהילות האהל-י-חאק היא אמונה סינקרטיסטית בעלת השפעות שיע'יות, אך היא גם מכילה אלמנטים הקרובים לזורואסטריות, ולפרקטיקות צופיות.

אנשי האמת
אהל י חק – אנשי האמת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

העץ המועדף לבניית גוף הטנבור הקדוש, הוא כמובן התות, כאשר חומר גלם המגיע מאיזור עלייה לרגל   מעצים את קדושת הכלי וצליליו. אחד מבוני הטנבור אוסטאד אסאדאוללה פרמאני, דור שביעי לחרשי טנבור מן העיירה גהוארה (Gahvāreh) אשר במחוז קרמאנשאה בצפון מערב איראן, מסביר כי" לעצת התות נקבוביות נשימה אשר נעדרות מעצים אחרים כגון אגוז המלך, ומקנים לו את איכותו הייחודית". איכות זו מתבטאת בהדהוד הרוטט המכונה "סוזנאק" (suznak) ומהווה אישור לשלמותו וקדושתו של הטנבור.

כדברי סיכום, התות החל את מערכת יחסיו עם המין האנושי על גדות הנהר הצהוב בסין הנאוליתית, מסין התפשטה תרבות גידולו אל מקום שקיעת השמש, ובדרכו מערבה השפיע התות על האופן בו אנו סוחרים, מחליפים רעיונות,מתלבשים, מפיקים וחווים צלילים מוזיקלים, דרך מה שיכונה בסופו של דבר על ידי המחקר והדמיון האירופאי בשם "דרכי המשי",  אשר הפכו לאחד מצינורות ההשפעה הבין תרבותית המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האירואסיאתית והעולמית כולה. וזוהי תרומתו של עץ התות הצנוע.

מלך מלכי המטבחים-הפלוב של מרכז אסיה.

בסופו של יום, כאשר מעריבה השמש אל מתחת להרים, וצללים קפואים מתחילים להזדחל אל קפלי האצבעות , אין דבר משמח בטן, מאשר קערה מהבילה של מאכל שומני וטוב. אם נתמזל היום ובידי בעלת הבית נותר מעט אורז ומספר פיסות בשר, תודלק האש תחת הקזאן וניחוח השומן, הכמון, והאורז הריחני יעלה למרחקים, לפתות עובר אורח מקרוב ורחוק. היום מוגש פלוב.

הפלוב הוא שמו הרוסי של מאכל אשר מהווה את מנת הדגל של מרכז אסיה, כזאת אשר שמה בלבד מעלה זכרונות עמוקים וחמימים אצל יוצאי ברית המועצות כולם, ושגרסאות שונות שלו נפוצות כמספר הקבוצות האתניות השוכנות במרחב העצום שבין מערב סין לאנטוליה ובין מוסקווה לקאבול.

הפולאו הקאבולי למשל יכיל פעמים רבות צימוקים, ולעיתים גם שקדים, אגוזים או מעט חוטי זעפרן מזהיבים, אצל הטטארים של רוסיה נפוץ השימוש בבשר בקר, האויגורים של שינג'יאנג מכינים פולואו פשוט יחסית עם חתיכות גסות של גזר צהוב, ולעיתים יהדרו בצימוקים או מעט גרגרי חומוס.

כאמור ישנן גרסאות כמספר הפסגות של מרכז אסיה, אך המנה ה"גנרית" כפי שהיא מוכרת בערי פרגאנה, ובשאר אוזבקיסטן וטג'יקיסטן היא הגרסה הנפלאה המכילה בשר כבש, ושפע של בצל וגזר מושחמים כראוי בשומן ושמן כותנה, ובזוקים בזרעי כמון וכוסברה.

משוער כי מוצא הפלוב בתרבות האיראנית, בה הוא מכונה פלאו (פרסית: پلو), אך מוצאה המדוייק של המנה לוט בערפל, וייתכן כי היא מבוססת על מנות קדומות מן המטבח ההודי או האיראני אשר הכילו שעורה, דוחן, חיטה או דגנים אחרים.

האורז, שמקורו ככל הנראה באירוע ביות יחיד בסביבות עמק היאנג זי שבסין לפני כעשרת אלפים שנה, התפשט בהדרגה לתת היבשת ההודית ומשם לכיוון מערב. האורז הגיע למעמדו כגידול נפוץ במרכז אסיה רק במהלך המאות הראשונות לספירה, אם כי דיווחים על גידולו בבקטריה ובשולי הרמה האיראנית מופיעים בתקופת כיבושי אלכסנדר מוקדון, כאשר זה האחרון אף נהנה כמדווח ממנת פלוב מבושל כהלכה שהוגש לו לאחר כיבוש מרקנדה (סמרקנד של ימינו) בשנת 329 לפני הספירה.

לחילופין, הצליין הסיני בן המאה ה-7 שואן זנג (Xuanzang), מדווח על גידול אורז בעמק פרגאנה, והעמק, ובמיוחד איזור אוזגן, אשר בקירגיזסטן של ימינו נחשב למקור לאורז מובחר ביותר, אשר אחוזי העמילן בו מושלמים להכנת פלוב ראוי לשמו.

לאחר הכיבוש המוסלמי הפך האורז לנפוץ יחסית ומתכונים רבים המוקדשים לו מופיעים בספרי הבישול של התקופה העבאסית, אשר נכתבו בעיקר בבגדד. אחד מאנשי העט הידועים אשר כתב אודות הפלוב הוא המלומד הפרסי אבן סינה (1037–980). אבן סינה נקב באופן הכנה ומרכיבים דומים לאלה אשר בשימוש כיום, והוא נחשב בעיני הטג'יקים לא רק לאחד מאבות האומה, אלא גם לאבי הפלוב המודרני עצמו.

המרכיבים הנותרים בהרכבת הפלוב הם בני המקום של ממש, הבצל, בן בית עתיק בתרבויות המזרח התיכון ומרכז אסיה, משמש כבסיס הייסוד המתקתק במנה, אליו יצטרפו הגזרים להשחמה אשר תרכז את הסוכרים שבהם. הגזרים עצמם בויתו לראשונה כאן בשכונה ברמה האיראנית ובמערב אפגניסטן, וצבעם המקורי היה ככל הנראה סגול או אדום כהה, עד פיתוח הגזר הכתום סביב המאה התשיעית לספירה.

פלוב טוב מכיל שומן לרוב, והשומן הטוב ביותר נחשב מסורתית כזה אשר מגיע מאלית השומן של כבשת הדומבה (Dumba) ,זן מיוחד למערב ומרכז אסיה. ונודע ביכולתו לאגור שומן רב בזנבו.

מעשיה חיננית מן המאה ה-15 מתארת את זעזועו של ניקולאו מנוצ'י (Manucci ), רופא וניציאני בשירותו של באבור הקיסר המוגולי בהודו, בחזותו בהרגלי האכילה של האצולה האוזבקית. אלה הוא דיווח, נהגו להתמרח בשאריות השומן שדבקו באצבעותיהם לאחר אכילת הפלוב, ואף התלוננו על איכות המזון בהינדוסטאן אשר כולל מעט מדי שומן, ויותר מדי חמאה מזוקקת (גהי).

לאלה מכם שמזדעזעים ביחד עם האדון האיטלקי, נוכל להזכיר כי השמש הקופחת תמיד מעל מרכז אסיה סודקת את עור הפנים, ומנסיון, מריחה טובה של שומן תקל עליו את ההתמודדות עם הקרינה החזקה.

על אף כי המטבח המרכז אסייאתי מכיל מנות מוצלחות רבות, בעיננו עדיין אין ארוחה טובה יותר מזאת הנערכת במסעדת דרכים על ספסל ישיבה (טפצ'ן) רחב תחת צילו של עץ תות או משמש, בעודנו מסבים מעל ערימות פלוב ריחני המלווה הסלט ירקות טרי וכוסות גדולות של קומפוט מתוק (מיץ פירות בשמו המקומי). חגיגה של ממש אגב היא השתתפות במשתה חתונה או ארוע משמח אחר בו מבושל הפלוב בקזאן מיוחד ואדיר מימדים, תפקיד הנשמר מסורתית לגברים בלבד, וזה מחולק לאורחים הרבים, הזוללים אותו בשמחה בליווי כוסיות וודקה למכביר.

את המתכון הבא לפלוב בסיסי קיבלתי מחבר טג'יקי יקר, וניתן לשדרגו בתוספת גרגרי חומוס ובפירות יבשים כגון צימוקים, גרגרי ברבריס, שקדים או למעשה כל מרכיב אחר החביב עליכם.

מרכיבים:

-אורז עגול, שטוף היטב. שתי כוסות.
-שני בצלים לבנים גדולים, פרוסים דק.
-כשישה, שבעה גזרים גדולים, קצוצים לגפרורים.
-כוס בשר כבש.
-כחצי כוס שומן כבש
-כחצי כוס שמן.
-רבע כפית זרעי כמון.
-כפית מלח.
-שלוש כוסות מים חמים.
-ראש שום.

הכנה:
1.מטגנים את השומן והבשר בקזאן או סיר רחב וכבד בתוספת השמן, ומוציאים לאחר הזהבה.

2.מוסיפים לסיר את הבצל ומטגנים עד להזהבה, בשלב זה ניתן להוסיף את הגזרים ולהמשיך את הטיגון תוך בחישה מדי מספר דקות. לאחר שהגזר רך ונראה כמתמוסס מעט, להחזיר את הבשר, ולערבב. להוסיף את ראש השום בשלמותו ואת זרעי הכמון ולבחוש שנית עד שריחם עולה.

3. להוסיף את האורז בשכבה אחידה מעל תערובת הירקות והבשר, למזוג את המים. להוסיף מלח ולכסות. לאחר שמפלס המים יורד מתחת לזה של האורז להנמיך את הלהבה.

4. לאחר שהאורז מוכן למחצה יש לחורר "ארובות" באורז ולהוריד את הלהבה למינימום האפשרי. להמתין 20 דקות. לא לבחוש.

5. לאחר שהאורז רך, ניתן להסיר את הסיר מן הכיריים. מומלץ לסדר ערימת יפה של אורז על מגש או צלחת גדולה ולערום את הירקות ופיסות הבשר מעל. ניתן לקשט בכוסברה או פטרוזיליה קצוצה.

מומלץ להגיש בליווי סלט ירקות טרי, ותה ירוק.

בתאבון!

Image may contain: one or more people and food
Image may contain: food
Image may contain: people sitting and food
Image may contain: fire and night
Image may contain: drawing