התורכים של כת הצבעוני

מגוונים הם פרחי הגן שעטרו את בוסתנאות האסלאם, אך מעל לכל הורדים מעלי הניחוח, היקינתון בבוהק הספיר שבו והנרקיס המשכר, עמד אחד, עניו ושפל שפתות.

הצבעוני.

בתצורת הבר הפראית שממנה באו היו ידועים פרחי הצבעוני לנוודים התורכים ממכורתם שבמרכז אסיה. ועד ימינו מעטרים מינים רבים בשלל צבעיהם את מרעות האביב של הטיאן שאן, הפמיר והינדו קוש. אין וודאות גמורה בנוגע לאימתי הפכו הצבעונים לציר יסוד בגינון תרבויות אסיה המערבית, אך נראה שכבר בשחר התקופה האסלאמית של מרכז אסיה פרחו בגני חורסאן ומערב איראן מרבדי צבעונים שלוקטו מן הבר, ואזכורם בשירתם של גדולי השיר הפרסית כסעדי, כיאם, רומי ואחרים מצביע על חיבה רבה לטיפות הארגמן והזהב שהפגינו צבעונים מוקדמים אלו.

Tulipa schrenckii
Tulipa schrenckii -צבעוני בר בערבות קזחסטאן

צבאות התורכים הסלג'וקים, אשר הגרו לערבות אנטוליה הברוכות על מקנם, אהלם וטפם הביאו את פקעות הצבעוני האהוב ממכורתם, ואלה נשתלו בגני מולדתם החדשה, אך גם נזרעו בגילופי ארמון ,אריחי קיר ומצבות בערים התורכיות המוקדמות. עדות להגירה אתנית ובוטנית זאת ממרכז אסיה ניכרת בשכיחותם של מיני צבעוני פליטי תרבות ממוצא מרכז אסייאתי שנוספו לכשבעת מיני הבר המקוריים של אנאטוליה.

כיבושה של קונסטנטינופול (1453) בידי צבאותיו של מחמט הכובש לבית עות'מן, הביאו גם לכיבושה הסופי של עיר הנצח בידי פרחי הצבעוני, ואלה מיהרו לטפס ולעטר את אריחי המסגדים הצומחים בה, את שולי כתבי היד שהזהיבו בספריותיה ואת משעולי הגן המתפשטים בחצרות האבן הנסתרות.

Ottoman satin kaftan, belonging to sultan Suleyman II (1687-1691)
קאפטן-בגד עות'מני ממוצא מרכז אסיאתי ועליו דוגמת צבעונים

Tulip2-compressed

גני האסלאם היו מאז ומעולם סמל ומרמז לניחוחות העולם שמעבר, נדוניה אשר נורשה להם מן התרבות הפרסית הקדומה על מפלטי העדן מוקפי החומה ומפולגי המים שהקימה, והגן האיסלאמי הקלאסי על עצי הדולב הצדיקים שבו, הברושים ישרי הדרך והגאומטריה הסדורה שבבסיסו, היוו ביטוי סמלי ואסתטי לסדר האלוהי השזור בכל. ערוגות הפרחים הסדורות שריבדו את משעוליו ובשמו את אוויר הגן היו חלק בלתי נפרד מחזות הגן בתרבות המוסלמית של מערב אסיה, וכאמור, בין היסמין, היקינטון, הנרקיס ואף הורד האהוב, מקומו של הצבעוני הצנוע היה מרכזי להפליא.

כסמל ורמז לאלוהי, שמו התורכו-פרסי של הצבעוני (לאלה, لاله), מרמז על שמו של המוחלט בשיכול אותיות, בעוד שראשה השמוט של התפרחת בשיא עונתה, כקדה בצניעות אל מול הבורא, היוותה תזכורת בוערת לשפלות האדם בפני בוראו. בשל הסמליות הקדושה הקשורה בו והחן הרב שבין עליו, היה הצבעוני מושא אהוב למשוררים, ציירים, קליגרפים, מעטרי ספרים, צורפי אריחים ושאר אנשי אמת ואמנות, ואלה הפכו את כת הצבעוני לאחד מעמודי התווך של האסתטיקה העות'מנית.

c907459957e86fd17916adf8653b133b.jpg

למן המאה ה-16,התחרו בינהם גנני איסטנבול בטיפוח זני צבעוני חדשים, במירוץ חימוש בוטני של צורה וצבע, כה עזה היתה התחרות ורווית יצרים להפיק את הצבעוני המושלם, עד כי נפוצו סיפורים על מסכות כואבות של גניבה, בגידה ואף רצח בהרעלה על מנת להשיג פקעת נדירה או להביך מטפח צבעונים יריב למקצוע. בתקופה זאת דובר על אלפי זנים גנניים של צבעונים, אשר נשאו על שפתותיהם שמות ציוריים כגון "אדום קטן", שפם צהוב, ואף "חנית הרימון" ו"מקור האור". למרבה הצער, זנים הסטוריים אלו אבדו לנו כיום כמעט לחלוטין.

בניגוד ליורשיהם לטירוף הצבעונים שבהולנד, ההעדפה העות'מנית היתה לרוב לתפרחות דמויות שקד אדום וקטן, ולהן עלי כותרת צרים ודמויי להב. "צבעוני מחט" אלה, המשוייכים כיום למין Tulipa acuminate, לא מצאו חן רב בעיני האירופאים, שהעדיפו תפרחות תפוחות ורב גוניות. בנוסף לחוסר הבנתם הבסיסי לגבי אלגנטיות גננית מהי, טעו השגרירים הארופאים גם לגבי שמו של הצבעוני, ופירשו את הסברם של מארחיהם העות'מנים כי צורתו של הצבעוני היא כמראה כובע-תכריך תורכי, בתור ביטוי שמו של הפרח עצמו, וכינו אותו בהתאם טולבאנד (טורבאן, מפרסית: דלבאנד), או בהגייה גרמאנית שבורה: טולפ(אן).

וכך בא לעולם הטוליפ, אותו פרח גן צנוע קומה אך מרהיב בערוגותיו כצבאות תורכים בשערי וינה, אשר ניקד את דרכו מארצות מרכז אסיה לארצות השפלה בכתמי צבע, שירה ודם.

Tulipa acuminata

"צבעוני מחט"- Tulipa acuminate

ff3c7851f7ee3a725e61d8d596348f45
חברי גילדת הגננים נושאים צבעוני ענק מעיסת נייר בתהלוכה סולטאנית בהיפודרום של קונסטנטינופול.
ecea90abfd14444162a2bd6ed1195d59
דוגמת צבעוני על אריח "איזניק" עות'מני קלאסי.
26232580_10155923938287368_7570672466830255475_o
כוס תה דמויית צבעוני- יורשת תורכית מודרנית לתרבות הצבעונים העות'מנית.

istanbul-tulips.jpg

פראות ושליטה בגן הסיני הקלאסי

התרבות הסינית ידועה ברבים בחיבתה אל הטבעי והגולמי, ואלה מהדהדים בשירתה, בציוריה ובחושיה האומנותיים.

עם זאת, ניתן לטעון כי גישתה של התרבות הסינית אל הטבעי טעונה ברבדים של שליטה ונטרול, תוך הכלה מירבית של היפה והמועיל אך הרחקה
ותיעול של הרע, המזיק והמסוכן הטמון בטבע בצורתו הגולמית.

כמו רבים וטובים מניצני האנושות, התרבות הסינית החלה את דרכה על מצע חקלאי הנטוע בינות עמקי הנהר הצהוב והיובלים הקשורים בו. בין פסגות ההרים שבמערב ובדרום לערבות ומישורי ההצפה שמצפון וממזרח היו נתונים החקלאים הנאוליתים שלימים התגבשו כ"בני האן" למוראות הטבע הקשורים בבצורות, שטפונות, חיות טרף ומגיפות.

ההרים, מושא מוקדם ונורא הוד לפולחן, שימשו כמקור חשוב למיני מזונות, חומרי רפואה ועצי בעירה, אך גם מקום בלתי צפוי ומסוכן למרחיק לכת, שופע סכנות טבעיות ועל-טבעיות כאחד.

הנהר הצהוב, אולי מן הפראיים והבלתי נשלטים שבנהרות העולם, שימש כמקור ברור לשפע וברכה בדמות שדות דגן וצייד אך גם כמחולל מוות סדרתי בצורת הצפות חמורות ומעלות הרס.

עם עלייתה ההדרגתית של התרבות העירונית, החל משושלת שאנג, חלה גם עלייה במורכבות ובריבוד החברתי של אוכלוסיית המישורים המרכזיים שיהיו לסין.

כמאפיין אנשים עם משאבים מרובים ויותר מדי זמן פנוי, החלה אצולת שאנג בבניית גנים, בהם טופחו חיות ציד אקזוטיות ומיני עצי פרי, נוי ושאר ירקות.
גני ציד ואספקה חקלאית אלו המשיכו להתפתח ולספוג מורכבות סמלית וצורנית לאורך הזמנים, עד שהגיעו להבשלה בערך סביב שושלת סונג (960–
1279). הגן הסיני בצורתו הבשלה מבטא מנעד רכב של שימושים ורבדים סמליים וזאת תוך גילוי עושר צורני מרהיב עין.

בנוי כמתחם סגור ומסוגר מן העולם החיצון שימש הגן הסיני המסורתי כמקום הגות מפלט והתרועעות לאליטה המנהלתית, בו יכלו שועי התקופה לארח את דומיהם לשתית תה, להתבודד לשם כתיבת שירה או תרגול קליגרפיה, לארח פילגש אהובה ולפרוט עליי מיתר וכמובן כמקום להפגין בו את עושרם המופלג וטוב טעמם.

הכיס העמוק של רבים מחברי אליטת המשכילים אפשרה להם להקים גנים לתפארת ומתוכננים בקפידה, בהם נשזרו שבילים וגשרים, חומות פנים ושערים, מסדרונות מקורים וביתנים ברשת מקבילה של בריכות ופלגי מים, משוכות במבוק, זני פרחים אקזוטיים ואבנים טבעיות, וזאת באיזון הרמוני להפליא.

מתכנן גנים מיומן השכיל לעשות שימוש באמצעים צורניים אלה, ויכל לרקחם לכדי שלל כיווני חשיפה ומראות מתחלפים היוצרים תחושת חידוש בכל פניית משעול ומאחורי כל עץ וסלע.

תחושת הרוגע השלווה והבדידות המזהרת האופיינית כל כך לגנים הסינים שואבת משימוש מחושב בניגודים האסתטיים שבין מוצל ומואר, רק וקשה, זורם וקבוע ופתוח וסגור, וזאת תוך מתאם בין מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, תוך צמצום התמצית של נופים רחבי ידיים לכדי מרחב מוגבל ואת עקרון האיזון שבין היין והיאנג בכללותו, שהם בתורם ביטוי לאחד הגדול שהוא בתורו מקור ריבוא הדברים.

חשיבות מיוחדת בעיצוב הגן הסיני הקלאסי ניתנה לבחירתם ומיקומם הנכון של אבנים, ואבנים בעלות "מוזרות" אסתטית ומרקם נאה הועדפו לשם בניית גנים, לא פעם תוך הובלתם מכל רחבי סין במחיר כספי ניכר. האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, והוצבו כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח מיוחד.

במסגרת הסמליות הקוסמולוגית והדאואיסטית הדקיקה החולפת כחוט השני ושוזרת את חלקי הגן השונים למכלול אסתטי אחד, נתפסו אבנים וסלעים אלו כמעין "צ'י" גולמי, וכביטוי למהלכו של הדאו, החוק הטבעי המושל בכל, בעיצוב בחומר של האלמנטים השונים כאבן רוח ומים.

השימוש בעקרונות ובאלמנטים השונים הללו,וכן במידור האופייני לגינות הסיני, משמעם הוא שגם בגנים קטנים יחסית ניתן ליצור אפקט בעל תוקף דומה, והדבר איפשר ומאפשר גם לאנשים בעלי נכסים צנועים יותר להנות מעולם הצללים הפואטי הנוצר בגן הסיני הקלאסי, ומיתרונותיו הרוחניים והחברתיים.

网师园.jpg

הגן הסיני, על הסמליות הדאואיסטית שבו, ארוגות פרחיו הסדורות בקפדנות, משעוליו המתונים, אגמיו בזעיר אנפין והרי האבן הפיסוליים שבו מייצגים תמונה של הטבעי בצורתו האידיאלית, כפי שהטבע "אמור להיות" באופן המטיב עם האדם אך נטול העוקץ ההרסני המאיים על הסדר האנושי שהוא בבואה מדומיינת של סדר קוסמי מדומיין לא פחות.

ציורי הדיו המפורסמים של תקופת שושלת סונג, שייתכן וכמה מהם אף צוירו בביתן גן זה או אחר בהאנגג'ואו או מפלט משכילים חלופי, מציגים פעמים רבות הרים נישאים ועטויי ערפל ובהם צוקי גרניט מכוסי אורנים מסוקסים מגיל ורוח. פה ושם יראה דייג בודד היושב בסירתו בלב אגם או איכר ותאו החוצים גשר מרוחק.

屈鼎
הרים בציורו המפורסם של צ'ו דינג, (屈鼎 ,מת 1056). ממקור משאבים ומושא פולחני לאובייקט להרהור מרוחק.

ציורים אלו כאמור, לא צוירו על ידי אמן אשר יצא לטבע לתעד את הוד ההרים, אלא לרוב על ידי אדם משכיל אשר ישב לעת פנאי בגנו המוגן חומה, מוקף צוקים מוקטנים ואגמי פרא זעירים, וסביבם יערות של במבוק וסבכי אדמונית ושזיף הפורחים בעונתם המדוייקת.

את הנטייה הסינית למידור ונטרול עוקצו הפראי של הטבע ניתן אולי גם לראות בתרבות הפארקים ושמורות הטבע המודרניות בסין, כאשר שבילים מוסדרים ונוחים להליכה מכוונים את קהל המבקרים דרך מעברים מוגבלים המכוונים לנקודות תצפית "אידיאליות".

אפשר אולי להתייחס בלגלוג לנטיה הסינית האמורה בהשוואה לגישה המערבית המודרנית לחלוטין של "יציאה בלתי אמצעית לטבע", אך אולי כדאי לזכור שגישה זאת הגיעה להבשלה רק לאחר מאות שנים של אילוף, כיפוף והכנעת המערכות האקולוגיות לצרכי האדם ועיקור רובו מחיות טרף, מחלות ושאר שיקוצין, כך שנראה כי נטילת העוקץ מאותו "טבעי", תהליך שהחלו אבי אבות כולנו בתקופה הנאוליתית, מאפשר לרובנו, בהתאם לעומק הכיס וצבע הדרכון, לסייר בגן הענק שטיפחנו, מוגנים מכל רע.

ולהנות מפלגי המים, משב הרוח בעלים ומניחוח הפריחה.

בתמונות: איזון בין אלמנטים בגן הסיני הקלאסי.

מידור וצללים בגן חבטת זנב הדג, (波剌花园 bola huayuan) איזור דונגז'ימן, בייג'ינג. 2018

אבנים כ"דאו" גולמי בגן חבטת זנב הדג, (波剌花园 bola huayuan) איזור דונגז'ימן, בייג'ינג. 2018

קלאסיקה סינית של עירוב שימושים: גן אמן הרשתות,( 网师园; Wǎngshī yuán), סוג'ואו.

הטבע כאידיאל נשלט, פנג'ינג (בונסאי) מאשל סיני.

 

Image may contain: outdoor
Image may contain: plant, outdoor and nature
No automatic alt text available.

אריגים מכושפים וצלילים מקודשים.

אגדה סינית מספרת על אב ובתו שחיו לבדם בבית כפרי, ובבעלותם סוס.

יום אחד יצא האב למסע, והבת, אשר חשה געגוע עז לאביה, ביקשה מן הסוס לאתר את אביה ולהביאו חזרה הביתה. בתמורה הבטיחה הנערה לסוס כי תנשא לו. הסוס, מדורבן כהלכה בידי הבטחה זו, שעט לדרכו ותוך ימים מספר חזר והאב על גבו. העלמה נמלאה אושר, אך לאחר זמן קצר נראה ששכחה את הבטחתה לסוס. מאז אותו יום, חדל הסוס לאכול, והגיב בעצבנות לנוכחותה של הנערה. האב חקר את בתו ושאל האם אמרה לסוס דבר כלשהו שהסעיר אותו. הבת התוודתה בדמעות על הבטחתה. בתגובה הרג האב את הסוס בכדי להגן על בתו היחידה. בפעם הבאה שיצאה הנערה מביתה עלה הסוס המת מקברו ועטף אותה בפקעת עטויית קורים לבנים, אשר הבריקה ככסף לאור הירח המלא. לאחר מספר ימים נתבקעה הפקעת. וממנה עלה עץ רענן.

היה זה עץ התות הראשון.

עץ התות הלבן ( Morus alba) בוית בסין לפני כארבעת אלפים שנים. ותרבות גידולו קשורה הדוקות לתרבות גידול זחלי טוואי המשי (Bombyx mori) והפקת הטקסטיל מגלמיו, המכונה סריקולטורה ׁׁׁ(Sericulture).

Mulberry tree autumn

 

ייתכן וטכנולוגית הפקת המשי בסין החלה עוד בתקופה הנאוליטית בתחומה של תרבות יאנגשאו (Yǎngsháo) אשר התקיימה לאורך גדות הנהר הצהוב, שכן גלמי טוואי המשי נתגלו באתרים הקשורים בתרבות זו. ממצאים מן השנים האחרונות, הכוללים שאריות חלבון מסיבי משי עשויים אף לדחוף את תחילת תרבות המשי לסביב האלף השמיני לפני הספירה.

הפקת משי.
הפקת משי.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאורך הדורות הפך ייצור המשי לגורם כלכלי חשוב. בתקופת שושלת האן (206 BC – 220 AD) הוקמו סדנאות ממלכתיות לייצור האריג היקר, שהיווה גורם חשוב ביחסיה של סין עם העולם החיצון, בפרט כלפי הנוודים שמצפון, ובמיוחד קונפדרצית השיונג נו  (Xiōngnú) האימתנית וכן כלפי יורשותיה המאוחרות.  המשי שימש לסיפוק הצורך הנוודי במוצרי יוקרה כמטבע עובר לסוחר, וכאמצעי לשימור המבנה הפוליטי הפנימי של החברה הנוודית, אשר התבסס בין השאר על תזרים מתמשך של מוצרים אלו מהחברה יושבת הקבע שלצידה שכנו. (על מערכת יחסים זו ועל הסיבות לכשלונה יבוא פוסט נפרד)

על אף נסיונות הסינים לשמר את המונופול בו החזיקו, זלגה סביב המאה הראשונה לספירה תרבות ייצור המשי לנווה המדבר של ממלכת חוטאן, השוכנת על נתיב המסחר העובר מדרום למדבר טקלאמאקאן הנורא,(בשינג'יאנג של ימינו) כשלושת אלפי קילומטרים מערבית מבירת שושלת האן. התבססות תרבות המשי לא יכלה כמובן להרחש ללא יכולתו של עץ התות, מקור מזונם הבלעדי של טוואי המשי, להסתגל לתנאי גידול ואקלים מגוונים. כך נדד עץ התות הלבן לרוחבה של אירואסיה, דרך מרכז אסיה, איראן ועד למזרח התיכון ואירופה הדרומית.

תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.
תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עץ התות הוא עץ נשיר בינוני עד גדול, העשוי להגיע לגובה של כחמישה עשר מטרים, ולגיל מתקדם של עד כחמש מאות שנים.

בסוג Morus ישנם כעשרה עד חמישה עשר מינים הנוטים בקלות ליצירת  בני כלאיים. המינים העיקריים הם כאמור התות הלבן (Morus alba), התות השחור ( Morus nigra)  שמוצאו בקווקז ובהרי איראן שם הוא מכונה "תות המלך" (شاه توت), ואין הדבר מפתיע כאשר מתחשבים בטעמו. יש לציין כי מרבית עצי התות בארץ, ללא קשר לצבע הפרי, משתייכים למין תות לבן, מה שמסביר את טעמם הטפל למדי.אם זאת, בארץ ניתן למצוא זן של תות שחור המכונה תות "שאמי", כמו גם מין נוסף המכונה תות הימלאי, או פקיסתאני (Morus serrata), המצטיין בפירות ארוכים במיוחד.

תות לבן (Morus Alba)
תות לבן (Morus Alba)
תות שחור (Morus Nigra)
תות שחור (Morus Nigra)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבחינה גננית יכול לשמש התות כעץ מעולה להצללה, אם מתחשבים בגודלו הסופי, בהיותו נשיר, ובכתמי הצבע שיוצרים הפירות הבשלים. מבחינה זו קיימים גם זנים "בכותיים"  אשר יוצרים אפקט יפהפה ומתאימים לשימוש כחיפוי לסככות או כצמחי מוקד, ומהווים תחליף חסכוני לערבה הבוכיה הידועה בצריכת המים שלה, ההופך אותה לבלתי מתאימה לגידול באזורינו.

תות הימלאי (Morus serrata)
תות הימלאי (Morus serrata)
תות לבן "בכותי"
תות לבן "בכותי"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכונה נוספת המקנה לעץ התות חשיבות תרבותית ,הוא עצתו הטובה לעשיית כלי נגינה.

מבנה העצה של התות, הכולל תאי פרנכימה מאורכים( parenchyma -תאים המצויים בין השאר בשיפת העץ ומשמשים להולכת חומרי הזנה מומסים ולעיתים לאכסנתם) ,ומבנה נקבובי הנקרא "Semi-ring Porous", ומשמעו כי נקבוביות העצה משתנות מגדול לקטן כלפי חלקו החיצוני, הצעיר, של הגזע, אך ללא קו הפרדה מובחן לחלוטין. מבנה זה מקנה לעץ איכות אקוסטית ואופייני לסוגים נוספים של עצים המקובלים בבנית כלי נגינה ("Tonewood") כגון טקסוס, אדר (Maple sp.) ואחרים.

מבנה "Semi porus"
מבנה "Semi porous"
מבנה העצה של התות הלבן.
מבנה העצה של התות הלבן.

 

תכונה זו הפכה את עץ התות לחומר הגלם הנחשק ביותר בקרב בוני כלים, והדבר נכון לחרשי הכלים האויגורים שבמערב סין, דרך טג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן ועד הרי איראן, כורדיסתאן ואזרביג'אן ועד אנטוליה במערב.

משפחת הכלים המקובלת ביותר במרחב אדיר זה הן הלאוטות ארוכות הצוואר. ההסטוריה של כלים מסוג זה לוטה בערפל מסויים, אך נראה שהמשפחה התפתחה מכלי-אב קדמון באיזור אסיה המרכזית, ומשם התפשטה והתפתחה למנעד רחב של כלים השונים בצורתם, במספר מיתריהם, ובטכניקת הנגינה בהם, אך שמרו ברובם על צורה בסיסית אחידה.

לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור, רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
קומוז קיריגיזי
קומוז קיריגיזי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בין כלים אלו ניתן למנות את הקומוז (komuz) הקירגיזי, אשר שמר ככל הנראה על דמיון רב לכלי-האב הקדמון, את הטאר (Tar) האיראני, הכלי החשוב ביותר במוזיקה הפרסית הקלאסית, ואת משפחת הסאז התורכית-אנאטולית, הכוללת מגוון רחב ומבלבל טרמינולוגית של כלים, כאשר הידוע בהם הוא כמובן הבגלמה (Bağlama ), אשר הטובים בסוג זה מגולפים ידנית מחטיבה אחת של גזע תות. הדבר נכון גם לטאר הפרסי אותו הזכרנו, כאשר תיבת התהודה היחודית שלו העשוייה בצורת הסיפרה שמונה מגולפת משני חצאים של גזע התות, ולאחר מכן מכוסה בעור טלה. השילוב יוצר אפקט מוזיקלי מרשים בעוצמתו, ונותן לטאר את קולו הייחודי.

טאר פרסי
טאר פרסי

כלי נוסף אותו ניתן להזכיר הוא הטנבור,לאוטה קטנה יחסית אשר נמצאת בשימוש בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן בצפון מערב איראן ומוחזק ככלי קודש מרכזי בטקסיהם הדתיים. דתם של בני קהילות האהל-י-חאק היא אמונה סינקרטיסטית בעלת השפעות שיע'יות, אך היא גם מכילה אלמנטים הקרובים לזורואסטריות, ולפרקטיקות צופיות.

אנשי האמת
אהל י חק – אנשי האמת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

העץ המועדף לבניית גוף הטנבור הקדוש, הוא כמובן התות, כאשר חומר גלם המגיע מאיזור עלייה לרגל   מעצים את קדושת הכלי וצליליו. אחד מבוני הטנבור אוסטאד אסאדאוללה פרמאני, דור שביעי לחרשי טנבור מן העיירה גהוארה (Gahvāreh) אשר במחוז קרמאנשאה בצפון מערב איראן, מסביר כי" לעצת התות נקבוביות נשימה אשר נעדרות מעצים אחרים כגון אגוז המלך, ומקנים לו את איכותו הייחודית". איכות זו מתבטאת בהדהוד הרוטט המכונה "סוזנאק" (suznak) ומהווה אישור לשלמותו וקדושתו של הטנבור.

כדברי סיכום, התות החל את מערכת יחסיו עם המין האנושי על גדות הנהר הצהוב בסין הנאוליתית, מסין התפשטה תרבות גידולו אל מקום שקיעת השמש, ובדרכו מערבה השפיע התות על האופן בו אנו סוחרים, מחליפים רעיונות,מתלבשים, מפיקים וחווים צלילים מוזיקלים, דרך מה שיכונה בסופו של דבר על ידי המחקר והדמיון האירופאי בשם "דרכי המשי",  אשר הפכו לאחד מצינורות ההשפעה הבין תרבותית המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האירואסיאתית והעולמית כולה. וזוהי תרומתו של עץ התות הצנוע.

אבני זן.

If you break open the cherry tree,

Where are the flowers?

But in the spring time, see how they bloom!

(Ikkyu)

התרבות היפנית קשורה קשר הדוק לעולם הטבעי,על תופעותיו, תנודתו והיופי שבו. קשר זה התבטא כבר מתקופות קדומות, בעולמם הרגשי, הרוחני והחומרי של היפנים, ונשזר בתחומים רבים של תרבותם, החל מציור, טקסטיל, וחרשות חרבות, ועד תחומי השירה, הספרות, והפילוסופיה.

הגינון היפני על גווניו השונים, משתלב היטב בקשר מיוחד זה, ומהווה מוקד בו מתאחדים האידאי והגשמי, הרוח והחומר, ומתמזגים העולם האנושי והעולם הטבעי, לכדי ממשות אסתטית אחת. הקשר בין הגן היפני, לבין המכלול הרעיוני, הפילוסופי, והתרבותי המכונה זן, נדמה מובן מאליו, על אחת כמה וכמה בימינו אנו, אך קשר זה הינו תוצאה של התפתחות תרבותית ואסתטית המשותפת הן להיסטוריה של תרבות הזן, והן להיסטוריה של הגינון ביפן, ודורש הבהרה מסויימת.

גן יפני, איזון ואיפוק.
גן יפני, איזון ואיפוק.

בראשיתו, היה הגן היפני תוצר ישיר של הקשר התרבותי העבות בין יפן לסין, ועקרונותיו הבסיסיים יובאו מן היבשת, אפילו קודם לתקופת נארה התקיימה תרבות גנים מפותחת, ותקופת היאן ידעה גנים עשירים ורבי רושם בהם קבוצות אריסטוקרטים לבושים היטב טיילו בשביליהם,  תוך השטת סירות זעירות בברכות ובתעלות המים, באופן הבילוי המקובל באותה התקופה בסין עצמה.

כאמור, אלמנטים שונים בגן היפני המוקדם וכן עיצובו הכללי שאבו רבות מן הגן הסיני, בין השאר את החיבה הסינית למתאם בין מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, והעקרון של צמצום נופים רחבי ידיים לכדי מרחב מוגבל. שילוב סלעים וגופי מים בגן, תואם את הניגודים של רך וקשה, גברי ונשי ואת עקרון היין יאנג בכללותו.

גן סיני. בלאגן מאורגן.
גן סיני. בלאגן מאורגן.

כבר בסָקוּטֶיְיקִי, מדריך גינון איזוטרי מתקופת היאן  מוזכר גינון יבש, תוך קשר סימבולי חזק לדאואיזם, ומלמד יצירת רושם של זרם ותנועה ללא שימוש בטיפת מים אחת. הקָרֵסַנְסוּי枯山水 ) גן האבן היבש, החל לפרוח ולהתפשט ברחבי יפאן בסוף תקופת מורומאצ'י,כאשר ללא שימוש בעיטורים או מוקדי צבע, שאף ללכוד את מהות הקוסמוס בפיסת קרקע זעירה .

אחת הדמויות המשפיעות ביותר על התפתחותו של סגנון הגן היפני העצמאי הוא מוּסו סוסֱקי, ((1275 -1351 איש אסכולת הרינזאי זן,אחת משתי אסכולות הזן העיקריות ביפן, אשר חי בשלהי תקופת קאמאקורה וראשית תקופת מורומאצ'י.מוּסו היה מלומד רב תחומי, ועסק בהגות, שירה וקליגרפיה, ראה בעיצוב גנים היבט בלתי נפרד של תרגול זן, ועד היום הוא נחשב לאחד הגדולים שבמעצבי הגנים בהיסטוריה היפנית, אף על פי שלמרבה הצער אף לא אחד מעיצוביו המקוריים שרד.

בעיצוביו שאף מוּסו לבטא את הרעיון, כי הטבע בעצמו הינו בבואה של טבע הבודהא   (Bussho 佛性), ובכך הרים, ממשיים או מרומזים, פלגי מים, אבנים או אריחים, כולם מהווים ביטוי של הטבע המקורי, הוא טבע הבודהא.

אנשי זן נוספים, כגון דוגן וקוקאי, ראו בגן עשוי היטב, ביטוי של הבודהא הקוסמי תוך הדהוד של תורתו במרחב. ,מבחינת "לימוד תנועה מן ההרים, ואי תנועה מן המים", כפי שדרש דוגן.

את הקשר בין מוּסוׄ לבין התפתחות סגנון הגן היבש ניתן לקשור גם לקשר ההדוק בין אסכולת הרינזאי, לסגנון זה, ואכן הגנים היפים ביותר בסגנון זה נמצאים רובם ככולם במקדשי ומנזרי רינזאי.

הדוגמא הידועה ביותר לגן מסוג זה, וזו אשר מהווה את הביטוי המובהק ביותר של מה שמכונה באופן פופולרי "גינון זן", הוא הגן של מקדש רִיואנג'י (竜安寺) אשר נמצא בקרבת קיוטו. הגן, אשר ככל הנראה הוקם בשלהי המאה ה-15, מכיל משטח מלבני בגודל של 31 מטרים על 14 מטרים, ובו נטועים 15 סלעים ואבנים בגדלים שונים,  המסודרים בחמש קבוצות,  קבוצה אחת של חמש אבנים, שתיים של שלוש אבנים ושתיים של שתי אבנים, אשר מאורגנות באופן אשר אינו מאפשר למתבונן להבחין בכל האבנים. מכל נקודה ממנה יבחר לצפות בגן, תיוותר אבן אחת מוסתרת. המשטח עצמו מכוסה בחצץ דק ובהיר, המגורף באופן המדמה גלים, ובגן אין צמחייה מלבד הטחב הגדל בשולי האבנים.

ריואנג'י- קיוטו, יפאן.
ריואנג'י- קיוטו, יפן.

על פי פרשנות אחת, הגן כמו צף במרחב, וגם אם הגן מוקף בעולם של תנועה, ענפי עצים, ואבשת רוח, הוא נשאר דומם, ונע רק בעיני המתבונן ובחסות משחקי האור והצל. בדומה לניגוד שבין עולם התופעות והתודעה הנבונה. את ה"ניתוק" של הגן מסביבתו, אותה תחושה כאילו הסלעים נלקחו ממקומם בחוף ים מרוחק וננטעו כפי שהם, ניתן ליחס רק לאמן רגיש, אשר מסוגל ליצור יצירה שכזאת, נוף שהוא מלאכותי באותה מידה שהוא טבעי .

את תחושת הניתוק, המלווה  להתבוננות בגן, ניתן להשוות לאומנות אחרת לה מייחסים ניחוח "זני", והיא שזירת הפרחים, אּיקֵבָנה (生け花). משמעות השם, הינה פרח חי, כאשר באופן אירוני מעט, תוצאת שזירתו של הפרח ביצירה, היא מותו הקרוב .על פי איש הזן האקואין,

"גילוי טבעך האמיתי כרוך בניתוק מוחלט מכל אחיזה בשורש החיים, להרפות גם בהיותו תלוי בחוט השערה משפתו של צוק, למות, ולחזור לחיים"

, אם כן, איקבנה פירושו לשחרר את מהות הפרח, על ידי למעשה, גזירת דינו למוות. או בהשאלה לאבני הגן, הבאת לידי ביטוי תופעה חסרת שורשים במלוא מובן המילה, Tאשר כמו כל יצור אחר בעולם זה, מצוי בחוסר קביעות מוחלט.

איקבנה. שחרור מהות הפרח במותו.
איקבנה.
שחרור מהות הפרח במותו.

דמות נוספת אשר השפיעה על הקשר בין גינון לפילוסופיה של הזן, היא איקקיו ׁ(1374-1481), איש אסכולת הרינזאי אף הוא, ואחת הדמויות  האקסצנטריות והמרתקות בהיסטוריה של הזן היפני. איקקיו , אשר ידוע בעיקר בזכות שיריו, יצירותיו הקליגרפיות, וציוריו, השפיע באופן מהותי על התנועה האסתטית הנובעת ממחשבת הזן, כאשר הוא ותלמידיו תרמו רבות לתחומים כגון טקס התה והתרבות שסביבו, ובתוך כך, גם לגינון היפני.

איקקיו
איקקיו

מחשבתו של איקקיו, אשר דגלה בעוני ובניתוק גמור מכל היאחזות, תרמה לרעיון הגן המבטא במינימליזם שלו אסטתיקה של עוני, גן המבטא "מוזיקה קפואה" של חלל, של ריקות, מרחב אשר אינו מכיל פרחים, עצים, או תנועה,וכך נמצא במצב של אל-זמניות. אך באותה נשימה מדובר בביטוי של הזמן עצמו. במרחב זה, צפות האבנים במצב של הווה נצחי, בים גרניט שהוא הנצח עצמו.

האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, ומוצבות כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח אסתטי, כך שבוהק הירח יעלה מתוך עוני צורני בסיסי.  תפיסה זו הושפעה ממשנת הפוריו  (風流) של איקקיו, אקסטזה תודעתית מתוך הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר.

מטבעה, המשמעות הפילוסופית, המעשית, והאסטתית של הזן היא חמקמקה, ומזה עשורים רבים מציתה את דמיונם של רבים במערב כמו גם ביפן עצמה.

יאמאדה שוג'י, הוא חוקר יפני, העוסק בין השאר במערכת היחסים התלת כיוונית כיוונית בין יפן, המערב ותרבות הזן, על ביטויה האסתטיים, והאופן בו היא נתפשת על יד שני הצדדים.

בין השאר, הוא מרסק לרסיסים את מה שנחשב במערב לסיפור הצלחה של גישור בין המחשבה המערבית, למחשבת הזן, והוא ספרו של אויגן הריגל ׁׁ(Herrigel), "זן באומנות הקשת" בקצרה, הוא טוען כי הריגל, פרופסור גרמני בעל ענין קודם במיסטיקה, נסע ליפן לחפש את מה שתפש כתמצית המיסטית היפנית, היא הזן. ביפן הוא נכנס תחת הוראתו של מורה הקשתות אווה קנזו (Awa Kenzo), דמות אקסצנטרית ושנויה במחלוקת בעולם הקשתות, אשר לימד אותו את גרסתו לקיוג'וטסו (弓術), הקשתות היפנית. יאמאדה מראה באופן שיטתי כיצד המפגש בין אווה להריגל, ותחת התנאים של צפיות מוקדמות של הריגל, אישיותו היחודית של אווה, וכן קשיי התקשורת בינהם, שנגרמו על ידי מתרגמן לא מוצלח במיוחד, יצר את המיתוס של זן באומנות הקשת, וסייע לעצב לא רק את האופן שבו דורות של מערביים תופסים את יפן, אלא גם את האופן בו היפנים תופסים את עצמם ואת תרבותם.

קשתות יפנית.
קשתות יפנית.

  בעקרון, יאמאדה טוען כי היבטים מסויימים בתרבות היפנית הנתפסים כמייצגים אותנטיים של תרבות הזן, הן במערב והן ביפן עצמה, הם למעשה תולדה של התפתחויות תרבותיות מודרניות, וכן של זרימת תפישות רעיונות וערכים מיפן לארצות המערב, ומשם חזרה ליפן.

בחיבורו עוסק יאמאדה בין השאר, בהתפתחות התפישה כי הגן במקדש ריואנג'י הינו מייצג קנוני של מהות הזן, ומושא של יופי אל-זמני. יאמאדה טוען, כי עד לשנות העשרים של המאה ה-20, היה הגן כמעט בלתי ידוע לבני המערב, כמו גם ליפנים עצמם, מעטים ביקרו בו, וגם כאשר כן תועד בכתובים, בשום מקום לא אוזכר כאתר של יופי נשגב.

בנוסף, תיעודים מוקדמים של הגן, כולל זה של המצביא הגדול טויטומי הדיושי, אינם מזכירים כלל את סידור האבנים המפורסם, ובוחרים להתמקד ביופיו של עץ הדובדבן הבכותי אשר גדל שם בעבר (וזאת בגן אשר אמור להציג את התגלמות המינימליזם!). יתרה מכך, אין איזכור של הגן בתור אתר המייצג מהות "זנית" או היותו נושא כל משמעות פילוסופית, מלבד האסתטיקה שבו.

את השינוי במעמדו של הגן מייחס יאמאדה לפעילות של יחידים, בהם אנשי אקדמיה,אישי רוח וארכיטקטים, אשר למיעוטם השכלה מסויימת בתחום הזן, אך איש מהם אינו איש זן במלוא מובן המילה. אישים אלו העלו לתודעה את התפישה כי הגן מבטא את רוח הזן בתמציתה, כאשר הרעיון נקלט אצל אנשי המערב, אשר רבים מהם נשבו בקסם "המיסטי" והאקזוטי אשר נדף מהזן היפני, והשתלב בתפיסה כי הזן הינו תמצית הרוח היפנית. רעיון זה הבשיל בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, כאשר עלייתה הכלכלית של יפן הייתה מובחנת, והענין המערבי בה ובתרבותה התגבר.

מקור:hippierefugee.blogspot.com
מקור:hippierefugee.blogspot.com

יאמאדה טוען כי עליית קרנה הרוחנית של יפן, הביא לא רק לשינוי התפיסה המערבית את יפן, אלא גם את תפיסת היפנים את עצמם, תוך שהם מעבדים ומטמיעים את הרעיון כי הזן הוא אכן ביטוי מזוכך של הרוח היפנית, תוך הפיכת אלמנטים תרבותיים שונים, בהם אומנויות הלחימה, וכן הגן האבנים היבש, למייצגים מרכזיים של רוח זאת.

ביקורתו של יאמאדה נוגעת יפה בקו התפר של יחסי המערב ויפן, ובהשתקפות היפנית במראה שהציב מולה המערב. בסופו של דב השאלה האם גן הריואנג'י הינו אכן ביטוי מובהק של תרבות הזן וניחוחה האסתטי, או שמא מדובר בהשלכה מודרנית של מה שבני המערב רוצים לראות ביפן, ומה שהיפנים היו רוצים לראות בעצמם, נותרת במידת מה, פתוחה.

אין ספק שהגן היפני, ובמיוחד גן האבנים היבש, התעצב והתפתח תוך קרבה ברורה למוסדות הזן ואנשיו, ובמיוחד אנשי אסכולת הרינזאי. בין אישים אלו מורי זן ידועים, כגון איקקיו, מוסו, ואחרים,אשר תרמו לו בשל קרבת אומנות הגינון לעולמם ולערכיהם. יתרה מכך, זהותו הוודאית של מתכנן הגן בריואנג'י, נותרה עלומה עד היום, וניתן רק לשער את התפישות האסתטיות והפילוסופיות אשר עמדו לנגד עיניו כאשר עיצב אותו.

תופסים קצת זן בריואנג'י.מ'ור:http://sacredsites.com/asia/japan/ryoan_ji_kyoto.html
תופסים קצת זן בריואנג'י.
מקור:http://sacredsites.com/asia/japan/ryoan_ji_kyoto.html

בנוסף, הזן, בניגוד לדעה מקובלת כיום, לא היה מעולם הצורה הנפוצה ביותר של בודהיזם ביפן ביחס לזרמים אחרים של בודהיזם, וערכיו ותפיסותיו הפילוסופיות והאסתטיות לא היו מקובלות מחוץ לשכבות מסויימות באוכלוסיה, ובעיקר בקרב מעמד הסמוראי השליט. בהתאם לכך, ייתכן והפרשנות שניתנה לגן השתנתה במשך השנים בהתאם לחילופי האופנות והאידיאלים האסתטיים הרווחים בחברה היפנית.

לסיכום,  גם אם הפרשנות שניתנת לגן ריואנג'י ולגני קָרֵסַנְסוּי אחרים,כיצירות המיצגות היבט של פילוסופית זן, הינה פרשנות מאוחרת וגם אם לאו, הרי על היותם יצירה יחודית בתרבות הגננית האנושית, והיבט ייחודי נוסף של האסתטיקה היפנית, אין עוררין.


עצים במגשים

בגיל ארבע עשרה שנים קיבלתי מסבתי עץ זית קטן, כמה עציצים שטוחים ומזמרה מוזרה שהביאה מיפן. מאז אני אוהב בונסאי. העיסוק שלי בתחום ידע תקופות גאות ושפל, אשר נבעו משיקולי מקום, התעסקות בתחומי ענין אחרים, וכמה הייתי מסוגל שלא להתאבל על עצים שהושקע בהם זמן ורגש רב והלכו לעולם שכולו קומפוסט בנסיבות שלרוב לא היו תלויות בי. כיום רוב העצים העלובים שאני מגדל בעצם מגודלים על ידי אבי, ישפיע אללה ברכה על ידיו, שלא בחר בכך אמנם, אך נושא את העול בשתיקה נאצלה.

אדר כפני (Acer Palmatum)של וולטר פל (Walter Pall)
אדר כפני (Acer Palmatum)
של וולטר פל (Walter Pall)

בונסאי הוא ענין לכאורה פשוט, מדובר בעץ קטן במגש. אבל, וזהו אבל גדול, בניגוד מוחלט לגדמי הברכיכטון  הפורטולוקריה והפיקוס שמשתלות הייצור תוקעות בעציצי קרמיקה מצועצעים ונמכרים כעצי אהבה, שפע ואושר לכל המרבה במחיר, הדבר האמיתי הוא הרבה יותר מכך. הענין הוא תחושה.

לא בונסאי
לא בונסאי

בונסאי טוב אמור להעביר את התחושה  של עץ עול ימים בסביבתו הטבעית, וזאת ללא חריגה ממסגרת מירבית שגובהה כמטר אחד. כיצד עושים זאת? כאן נכנס השילוב בין טכניקה לאינטואיציה.

אומנות גידול הבונסאי היא אידיאל, היא יצירה מלאכותית שחומר הגלם שלה הוא הטבעי. אמן הבונסאי מציג אידיאליזציה של הטבע,  את הרצון להביא את עוצמתו של הפראי לביטויו העליון. אני מתחייב על כך שאין כמעט מגדל בונסאי שרואה עץ אורן ממרחק ולא חוכך בדעתו איזה ענף להוריד בכדי להבליט את מבנה ענפיו, העיקול בגזעו, או הסיקוס של שורשיו, ולהביא את העץ למיצוי מלוא הפוטנציאל שלו מבחינה אסטטית.

שמעתי כבר יותר מדי טענות כי אומנות הבונסאי היא התעללות בצמחים, משום שהיא כרוכה בגיזום שורשים תכוף למדי, ועיצוב הענפים על ידי כיפופם וקיבועם בטכניקות שונות. הדבר הינו משולל יסוד, ונובע מחוסר הבנה גמור של הפזיולוגיה של הצמח. הדבר דומה להתעללות שעובר הדשא כאשר הוא מכוסח, או מטע הנשירים כאשר הוא עובר גיזום.

למעשה, עצי בונסאי, בטיפול מתאים, עשויים לגדול ולשגשג מאות שנים, לעיתים יותר מאשר אחיהם לזן בטבע. תחזוק עץ בונסאי אינו דבר של מה בכך הוא דורש השקיה תכופה, לעיתים שלוש פעמים ביום, כמו למשל בקיץ הישראלי. הוא דורש תשומת לב רבה לבריאות העץ ולחיוניותו. הוא דורש גיזום סדיר, דישון, ועיצוב. הצמח שומר על חיונויות במידה רבה, בזכות גיזום השורשים הסדיר המאפשר לו להתחדש ולגדל שורשונים חדשים החיוניים לקליטה יעילה של חומרי הזנה ומים. גיזום השורשים מתבצע פעם בשנה, עד פעם בחמש שנים, תלוי בזן העץ. זהו עיסוק מלהיב ומרגש, אך דורש תשומת לב מתמדת וטיפול מסור וחסר פשרות, שלא מתאים לכל אחד.

 אורן יפני לבן (pinus parvifolia) ,בן כ-400 שנים. שרד את הפיצוץ הגרעיני בהירושימה
אורן יפני לבן (pinus parvifolia) ,בן כ-400 שנים. שרד את הפיצוץ הגרעיני בהירושימה

היסטוריה:

אומנות הבונסאי החלה בסין, ככל הנראה כאשר אנשי רפואה ונזירים נשאו עמם כלי חרס ובהם צמחי מרפא, אשר התעצו עם השנים וקיבלו מראה חסון ו, טוב, עצי משהו.

עם הזמן הובחן בערך האסתטי של הצמחים המעוצים הללו, והם טופחו לשם הנאה, ולא רק בשל הייתרונות הרפואיים שלהם, וגידולם לא הוגבל לצמחי מרפא.

הסגנון הסיני של הבונסאי, או בשמו המקורי פנזאי (盆栽 pénzāi), נותר עד היום פרוע משהו, ונטורליסטי, אם כי שוב, נטורליסטי באופן האידיאלי שבו הסינים תופסים את הטבע, ומזכיר את ציורי הדיו שלהם.

מסין, כמו דברים רבים וטובים נדדה האומנות ליפן, שם היא זכתה לעיבוד מקומי, פורמלי, ומעט נוקשה לעיתים. כיום ניתן לדבר על קטגוריות ממש, על בסיסן עומדים עצים לשיפוט בתערוכות ובתחרויות. הקטגוריות מבוססות על סגנון עיצוב, כגון "פורמלי" "פורמלי נטוי" ,"מפלי" ,"מפלי למחצה" "שתילה קבוצתית" וכדומה. בנוסף ישנה קטגורית הגודל, כאשר המנעד נע בין עצים זעירים שניתן להחזיק בשתי אצבעות, ועד למגשים גדולים הדורשים שני אנשים על מנת להרימם.

בין המינים האהובים ביותר לגידול באיזורים קרירים, ניתן למנות את האדר (מייפל) הכפני (Acer Palmatum) על עלוותו האדומה,  האורן השחור (Pinus Nigra ) על מחטיו הקצרים והצפופים, הוויסטריה הסינית (Wisteria sinensis) על אשכולות פריחתה הסגולה, השזיף(Prunus),והאהוב עלי, הגינקו הדו-אונתי (Ginkgo Biloba), אשר על יופיו אין עוררין.

גינגקו דו אונתי (Gingko Biloba)מקור: bonsaitreesandpots.com
גינגקו דו אונתי (Gingko Biloba)
מקור: bonsaitreesandpots.com

בלבנט המהביל יש לצערי  בעיתיות מסויימת  בגידול חלק גדול מן המינים אשר מקורם באיזורים ממוזגים, וגם את חלקם ניתן לגדל, הם דורשים תשומת לב מיוחדת, ובכל מקרה לרוב לא נראים במיטבם.  עם זאת ישנם מינים מקומיים, או אחרים אשר יכולים לשגשג בארץ, זית(Olea europea) הוא חומר גלם נפלא, מבחינת עמידות, מרקם גזע ועלווה. אלונים מקומיים כגון אלון תבור, או תולע יכולים אף הם לשמש חומר גלם יפהפיה, האלון המצוי רגיש מעט להתעסקות עם מערכת השורשים שלו. מינים מתאימים אחרים הם תות לבן, חרוב, אשל, וכמובן הפיקוסים (Ficus sp) החסונים על מינהם השונים, שישרדו גם את הגנן הגרוע ביותר.