"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

כה אמר בעל הגמלים הזקנים.

הדת הזורואסטרית היא דתם הקדומה של האיראנים.

שורשיה של האמונה הזורואסטרית הם באמונות הקדומות של העמים ההודו-איראנים שהתפשטו מצפון אירואסיה לעבר הודו, מרכז אסיה והרמה האיראנית, אך כתורה אתית ורוחנית מסודרת התגבשה הדת סביב האלף הראשון לפנה"ס, תחת הדמות על שמה היא קרויה, זרתוסטרא,( פרסית: زرتشت, זרתושת)

זרתוסטרא מקובל כיום במחקר כדמות היסטורית לכל דבר אשר מוצאה במזרח העולם האיראני, כשמחקרים שונים ממקמים את מוצאו בבקטריה, בבדחשאן שעל הגבול הטגי'יקי- אפגני, או באזורים שונים בחורסאן. פירוש שמו של זרתוסטרא הוא אגב ככל הנראה, "בעל גמלים זקנים", שם שייתכן ומבטא הענקת שמות בעלי משמעות שלילית על מנת להרחיק השפעות רעות.

עקרונות תורת זרתוסטרא באו לידי ביטוי ב17 מזמורים- היאסנות (Yasna), המחולקות לתת יחידות הקרויות גאתות (Gatha). הכתבים הזורואסטרים העתיקים חוברו בשפה האווסטית, שפה איראנית מזרחית אשר בצורתה הקדומה ביותר מכילה קרבה רבה לסנסקריט של הוודות ההודיות.

 

בסיסה התאולוגי של הדת, לפחות בגרסתה המאוחרת היא ההבחנה הדיכוטומית בטוב ורע, ובכך שלאדם, באמצעות פעולה בעולם, ישנה היכולת להרבות טוב ובכך להביא לניצחון על הרע.

הדואליזם של הזורואסטריות מתבטא בדומיננטיות של שני אלים. האחד, אהורה מאזדה, מייצג את הטוב המואר והמוסרי והשני, הקרוי אהרימן, מייצג את הרע, החשוך והמושחת. העולם החומרי הוא הזירה של מאבק האיתנים בין שני הכוחות המנוגדים.

 

הדת שהתפתחה מתורת זרתוסטרא שמה דגש על טוהר התנהגותי ומוסרי ועל היגיינה פיזית, אשר נועדו, כאמור, להרבות טוב בעולם ובכך להחיש את קץ הימים.

מקובל כי לזורואסטריות הייתה השפעה רבה על הדתות המונותאיסטיות מבחינת תפיסת הזמן, העולם הבא, משיחיות, וכן ענייני טהרה. אולי השפעה זו הביאה את כותב ספר ישעיהו להדגיש את מעמדו של האל היהודי הבלעדי בעולם הנברא:

"כֹּה-אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ… אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. … יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה"
(ישעיהו פרק מ"ה, פסוקים א'-ז')

הזורואסטריות ידעה דעיכה הדרגתית אך מתמדת במאות שלאחר הכיבוש המוסלמי. במרכז אסיה שרדו כיסי התנגדות לאסלאם עד המאה ה-15, ושרידים לפולחן זורואסטרי מקומי פזורים ברחבי הפמיר ועמק ווחאן, והדים לו השתמרו כנראה בפולחנים העממיים המקומיים.

אלמנט חשוב בפולחן הזורואסטרי הקדום, אשר לו מקבילות גם בדת הוודית של הודו, שלה קשרים "משפחתיים" הדוקים לדת האיראנית הקדומה, היא השימוש בחומר מעורר הזיות העונה לשם "חאומה" (haoma -אווסטית, Soma במקבילה הסנסקריטית). חומר זה שימש במקום מרכזי בטקסים הזורואסטרים במהלכו נמהל בחלב ונצרך כמשקה מעורר חזיונות או ננסך על מזבחות ושורשי עצים כמבטא את האיחוד בין עולם הצומח (הסם) לעולם בעלי הנשמה (המיוצג בחלב). עד כיום נוהגים במקומות שונים בפמיר לנסוך שמן או חומרים אחרים על מזבחות אבן בפולחן שיתכן והוא הד עתיק לפולחנים הקדם איסלאמיים.

המחקר חלוק עד ימינו על זהותו המדוייקת של החאומה אך שיתוף פעולה בין בוטנאים לבלשנים העלה את צמח האפדרה (Ephedra sp). המכיל אלקלואיד בשם אפדרין, חומר מעורר הזיות ממו סונטזו האמפטמינים הראשונים והנפוץ במרחבים הצחיחים של מרכז אסיה. מועמד נוסף הוא השבר הלבן המוכר גם מן הנגב הישראלי (Peganum harmala), ואשר חלקיו השונים ובייחוד זרעיו מכילים הרמין (Harmine), מעורר עצבי חזק ורעיל בכמויות גדולות. הצמח מכונה אספנד (اسپند) בפרסית והשימוש בו נפוץ עד ימינו ברחבי איראן, מרכז אסיה ואזורים אחרים כמרחיק מזיקים מוחשיים וכאלה הקשורים בעולם שמעבר, ושריפתו כקטורת מעלה ניחוח אופייני.

כיום הקהילות הזורואסטריות העיקריות מצויות באיראן, בהודו ובארצות המערב ולהן כמה עשרות אלפי חברים בלבד. לאחרונה ניכרת התעוררת מה בעניין "חזרה" למסורת האבות האיראנית בקרב קבוצות כורדיות, איראניות ואף טג'יקיות, אך מוקדם לדעת אם מדובר בקוריוז בלבד או תנועה ממשית.

בתמונות: אספנד מיובש בבזאר, שרידי מקדש אש זורואסטרי בפמיר, מזאר איסמאעילי בן זמננו. ודמותו של אהורה מאזדה בתגליף ממערב איראן.

 

Image may contain: food
Image may contain: outdoor
Image may contain: sky and outdoor
Image may contain: plant, tree and outdoor

גמלים, תורכים ושינויי אקלים.

מה קורה כשמכליאים גמל ערבי עם גמל בקטרי דו דבשתי?

אם כבר עברתם שלב מסויים בחיים, אז ברור שהתשובה אינה גמל תלת דבשתי. אלא "בוחת "

על אף המקובל כי גמלים ערביים ובקטריים חיים באיזורי אקלים שונים לחלוטין, קרי מדבריות חמים וקרים בהתאמה, נראה כי בעבר היתה חפיפה רבה יותר בין תחומי התפוצה של הבהמות החינניות הללו, כאשר תנאי האקלים היו שונים. באופן לא מפתיע, איזורי החפיפה העיקריים של שני המינים, נתקיימו במרכז אסיה.

הסיבה ההסטורית להכלאה בין שני סוגי הגמלים הללו היה מכוונת ופרקטית לחלוטין, שכן תוצר ההכלאה (Camelus bactrianus × Camelus dromedarius), המכונה כאמור "בוחת" או Tülu בתורכית, הוא בעל מאפיינים אידאלים כבהמת תובלה ועבודה, שכן הם חזקים בהרבה משני הוריהם, גבוהים מהם ועמידים יותר בתלאות הדרך שהכתיבו נתיבי המסחר הארוכים של יבשת אסיה.

עדות לתפוצתם וחשיבותם של גמלי הכלאיים ניתן לראות באיזכורם בפסוקי החדית' העוסקים דווקא בהלכות נשים צנועות, ובכך שעליהן להמנע מלהגזים ולכרוך אריגים ומיני טורבאנים על מחלפות ראשן, עד ש"יזכירו את דבשות הבוחת" (מתוך: צחיח מוסלם), בהגישו את גודלם הרב של הדבשות הללו.

השימושיות הרבה של הגמל המוכלא, אופיו הנוח ותועלתו הרבה כבהמת משא על דרכי המשי, הביאה להתמחות של קבוצות אנושיות שונות במרכז אסיה באומנות הכלאת הגמלים, והתורכים היו כנראה מהמובילים בתחום. אחד משבטי התורכים אשר עשו את הכלאת הגמלים למשלח ידם, היו הסלג'וקים, אשר החזיקו את עדריהם באיזורים שמצפון לים הכספי.

המחקר מציע כי התקררות אקלימית במרכז אסיה של המאות התשיעית והעשירית, הביאה לתמותת עדרי הגמלים הערביים שבידי הסלג'וקים, ולהגירתם הכפויה דרומה בחיפוש אחר איזורי מרעה חמים יותר. הגירת שבטים נוודים אלו הביאם לבסוף אל תחומי הממלכות הסאמאנית והע'זנווית, שם נכנסו למעורבות צבאית, וסופם שבטעות הקימו את האימפריה הסלג'וקית שמלכה בגאון מגבול סין ועד אנטוליה.

זכר לחיבה הסלג'וקית לגמלים מוכלאים ניתן אצל צאצאיהם, הסולטנים העות'מנים, אשר החזיקו בצבאם גמלים מוכלאים המכונים כאמור "טולו", ותפקיד המיוחסים שבהם היה להוביל את תופי הענק אשר שימחו את גדודי היאניצ'רים בדרכם לשערי וינה. מסופר שכאשר אחד מבעלי הדבשת הללו היה מתחרש לחלוטין מהלמות התופים שספג בעת שירותו הצבאי, היה מוכרז כע'אזי, כלומר לוחם קודש, ומקבל את הזכות להסתובב באיסטנבול כאוות נפשו וללחך מטעמים בשווקי הבוספרוס. בשנים האחרונות אף נתגלה שלד שלם של גמל כלאיים שכזה, לא פחות מאשר במרתף אוסטרי, זכר ועדות לפלישה העות'מנית לוינה ב1683.
החיבה לגמלים אלו בקרב התורכים יורשי העות'מנים עוד נמשכת עד ימינו כאשר מדי שנה נערכים קרבות גמלים בין זכרים מיוחמים ומקציפי פה, בעודם נושכים זה את זה ארצה, לשמחת ההמון אשר מהמר עליהם במיטב כספו.

בתמונות: מיניאטורה מן המאה ה-16 המתארת קרבות גמלים מוכלאים,

קרב גמלים מודרני בין הגמל "רמבו" ל"אולוג בק"

וצלחת ,"האפת רנג" (هفت رنگ) מעוטרת מהתקופה הסלג'וקית המראה את גיבור המלחמה המהולל והשרמנטי בחרם גור מחורר צבאים בחציו, רגע לפני שידחוף את בת זוגו תחת רגלי הגמל שלו וידרוס אותה למוות.

Image may contain: one or more people, sky, outdoor and nature
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.