נוצות וקרח- נתיב הבז הלבן

לפני מספר חודשים בודדים תועד בפירוט תמרון דפלומטי רוסי צנוע מימדים במהלכו העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בז גדול ולבן נוצה למלך סעודיה. ובאם מקרה פומבי של מונרך רוסי המעניק עוף לבן לשליט בן ארצות האסלאם נראה לכם כקוריוז משעשע ותו לא, הרי שלא הקשבתם היטב בשיעורי ההיסטוריה האירואסיאתית שלכם.

82362761_10157874777912368_1513766828407521280_n
-ולדימיר פוטין ממשיך מסורת של דפלומטית בזים. אוקטובר 2019.

הבז הארקטי ( Falco rusticolus), הוא עוף דורס יפה ומרשים שאוכלסיתו היציבה נפוצה בצפונה של אירואסיה וצפון אמריקה לכל אורכו של החוג הארקטי, שם הוא מקנן בצוקי האבן שבין הטונדרה לימות הקרח.

כמין הגדול בסוגו, הבז הארקטי הוא טורף אופורטוניסטי וכמעט חסר אויבים טבעיים והוא עשויי לתקוף אף דובים אשר יעזו להתקרב לגוזליו יתר מן הרצוי. עם זאת לצערו של הדורס המרשים הלז, לעיקר פרסומו לא זכה הבז הארקטי בשל מעופו החינני או תעוזת התקפותיו על נברני שלג, אלא בשל נדודיו בין קצוות תבל בשירות האדם וככזה הוא מהווה את אחד הנוסעים היקרים והידועים פחות, בדרכי המסחר העתיקות.

בזיירות היא עיסוק עתיק יומין, ואף כי לא ברור מתי והיכן לראשונה שיגר האדם ציפור טרף אל עבר פירות הרקיע ואף זכה לשובה, המקורות השונים מצביעים ככל נראה על מסופוטמיה הבבלית, אם לא מוקדם מכך. ממסופוטמיה התפשט המנהג ככל הנראה אל עבר חצרות הפרסים, ועל אף שנראה כי הבזיירות לא היתה פופלארית בקרב האצולה האיראנית בהשוואה לסוגי הרג אחרים, יורשיהם הערבים צמחו להיות חובבי בזיירות דבקים במיוחד, אשר עשו אולי יותר מכולם לשם הטמעת מדע הבזיירות ברחבי המזרח התיכון.

למרות התהליך המרוכב והמרובד היטב של הטמעת ידע הבזיירות באזורים השונים של תפוצתה, ייתכן וכח המשיכה העצום שלה נובע לא רק מהשימושיות הרבה הטמונה בבן לוויה זריז טופר וכנף אלא גם בנגיעתה בשורשי התשוקה האנושית לגבוה, לזריז ולנשגב, ולאפשרות שבנגיעה בעולם שמעבר.

"בז נדיר, השלום לך! עד מתי בפראות תהיה כה קנאי לחרותך? האהבה היא פתיונך, ובאשר רגלך רצועה, הכנע, טרם לנצח תבוא על סיפוקך"

(פריד א דין עטאר. "מנטק אלטיר", מאה-12)

ארצית או שמימית, מאיראן ומרכז אסיה התפשטה תורת הבזיירות לסין ועד המאה החמישית למנינם נטעה רגל קלה ועוטיית טפרים גם באדמת אירופה, מהלך שעוד יזכה לחיזוק עתידי בדמות השפעת מסעות הצלב והרוחות המזרחיות שנשבו בעקבותיהם. בעוד שאמנות הבזיירות שמשה מקדמת דנא כאמצעי יעיל ומהיר להשגת ארוחה דשנה, לעוף ולבעליו כאחד, בשום מקום לא זכה המנהג להערצה האדירה שלה זכה בחצרות האליטות של עולם האסלאם, סין והערבה.

מידע רב על תורת הבזיירות אנו מקבלים מהספרות העניפה שהותירו אחריהם קודמינו בתפקיד, ובמיוחד יש לציין לשבח את הפרסים, הערבים והתורכים הממלוכים על כתבי היד העשירים שציוו לנו העוסקים בפירוט לא רק ברפואת עופות דורסים (משחת שתן גמלים וחומץ מיושן לטיפול בדלקות עור? יש!), אלא גם במידע רב ערך הקשור באופיים, אילופם וצרכיהם המיוחדים של עופות שונים. בעוד שישנו קושי מסויים בזיהוי מודרני של חלק ממיני העופות הדורסים אותם העריכו בזיירי עולם האסלאם, נראה כי כיום אנו יכולים לאשר כי המינים הנפוצים ביותר היו הבז הנודד ( Falco peregrinus), בז הציידים (Falco cherrug), בז גמדי (Falco columbarius) ובדומה לנעשה כיום בקרב הקירגיזים והקחזים אשר להם מדובר בכלל מקובל, גם עשו שימוש מזדמן בעיטים זהובים או במינים קרובים להם.

81625910_10157874777992368_7168883815316717568_n
-סוחר בזים, צפון מזרח סין, ראשית המאה ה-20.

עם זאת, בשום מקום, ובשום זמן לא זכה אף עיט, בז או נץ למידת הייחוס, ההערצה והתשוקה הבוערת לה זכה הבז הארקטי. כאמור הגדול בסוגו, נקבת הבז, הגדולה מן הזכר כמקובל בקרב דורסים רבים, עשוייה להגיע לאורך של כ65 ס"מ, ולמוטת כנפיים של עד כמטר וחצי.

מימדיו האדירים של הבז הארקטי וצבעו הצח (למעשה הוא זוכה למנעד גוונים רחב הנע בין כהה, לבהיר-כסוף ועד לבן), הפכו אותו ליוקרתי ולנחשק שבמיני הבזים, ולכזה שסולטאנים, אמירים, חאנים ודומיהם שבין מזרח למערב מוכנים לשלם את משקלם בזהב, ולו רק שיזכו להחזיק אחד, אם לא תריסר ויותר מהם בביבר המלכותי ובמחנות הציד שבגבול המדבר.

81795655_10157874777852368_3524267330634776576_n

נראה שהמנהג לצוד בעזרת בזים ארקטיים החל בקרב אנשי הערבה הצפונית, כאשר החיתאנים, עם נוודים מן האזור הקרוי כיום מונגוליה, ביססו קשרי סחר עם עמי הטאיגה הסיבירית ואלה סיפקו להם אספקה יציבה של בזים לבנים. את התשוקה החיתאנית לבזים ארקטים, כמו גם את ההערצה לצבע הלבן על משמעויותיו הרות המזל, ירשו צאצאיהם המונגולים ואלה אף ביססו מערכת שילוח מיוחדת בעלת כ24 תחנות המצויידת בסוסים רעננים, מספוא ובשר כבש זמין על מנת להבטיח את הגעת הבזים בשלום מגבולה הצפוני של האימפריה ועד לבירות החאן הגדול, הן בקרקורום, והן בחאנבאליק, קודמתה הצפונית של בייג'ינג.

אז גם אם הדיווחים של נוסע אירופאי אחד על מאה וחמישים אלפי הבזים שברשות החאן הגדול הם בוודאות מוגזמים, דיווחים מקבילים של נוסע אחר, אחד מרקו פולו על חמש מאות בזים שבחזקת קובלאי חאן כבר נשמעים הגיוניים לחלוטין, ונוסע אחר מספר על החאן שהיה משוטט בשמורות הציד הצפוניות במרכבה הרתומה לארבעה פילים, ובה ניצבו על כנים כתריסר בזים ארקטיים אותם היה משלח הירום-הודו בכל עוף, פסיון וחגלה שהיו בשות מזל מספיק לחלוף בדרכה של התהלוכה רבת הבלינג.

רשת הבז הלבן, אם ניתן לכנותה כך, לא היתה מוגבלת לציר הצפון-דרומי שבין שולי הטאיגה לצפון סין, והמונגולים של סין היו שולחים בזים ארקטים לקרוביהם שבאיראן ומרכז אסיה, שבתורם היו משלחים אותם הלאה כתשורה למונרכים אחרים או מקבלים אספקה נוספת של העוף האציל ממלכי המערב שליקטו אותם בסקנדינביה הרחוקה. נתיב הבזים הצפון מערבי היה פעיל עם כן לא פחות מזה של מזרח אסיה, ולאחר שהעופות היקרים הצליחו להגיע לחופי הים התיכון או לכל היותר לחצי האי קרים, נאספו בידי סוחרי ונציה וגנואה הממולחים ואלה נהגו לשלח אותם במהירות האפשרית לקהיר, שם זכו למחיר השקול לעלותו של סוס באיכות טובה. פר יחידה.

81674232_10157874778372368_5823898172165980160_o
-קובלאי חאן צד בעזרת בז ארקטי, (ברדלס או חתול אחר בייצוג משובש באחורי אחד האוכפים), שושלת יואן.

הממלוכים הבחרים, חיילים-עבדים תורכים שרבים מהם נשאבו מן הערבה הקיפצ'קית, ירשו את האהבה העזה לציד ובזיירות מאדוניהם -לשעבר הערבים, אך אולי גם מתרבות ערבה מקורית שעוד דבקה בהם, והם הביאו את אמנות הבזיירות ואת ידע הטיפול בהם לאחד משיאה ההיסטורים. כה גדולה היתה תשוקת הסולטאנים הממלוכים לבזים, ובהם לאלה הלבנים ממחוזות הקרח עד כי הסולטאן אבן קלוואן רכש מספר אדיר של 419 בזים ארקטיים מסוחר וניציאני ושילם תמורתם סכום עתק של 300,000 דרהם.

החיבה המלכותית לבזים צפוניים לא נבעה כמובן רק מיופים הרב או מכישוריהם כעופות ציד. רגישות העוף העדין לתובלה, דרישותיו התזונתיות והבריאותיו הקפדניות והעלות האדירה שביבוא של עוף דורס ושינועו דרך טאיגה והר, ערבה וים משמעם היה כי הבז הארקטי היה הפרארי והמטוס הפרטי של זמנו, סמל יוקרה ראשון במעלה הראוי לזרועם של קיסר וחאן, צאר וסולטאן, וכי בניגוד לסוגי עופות אחרים וקלים יותר להשגה, נדיר היה כי אנשי אליטה צנועים במעמדם ובעושרם יכלו היו להשיג לעצמם עותק של הבז הארקטי הנחשק.

התפשטות האימפריה הרוסית בתקופה הקדם-מודרנית הביאה לנפילת רוב רובו של תחום המחיה של הבז הארקטי תחת זרועם של הצארים של מסקווה, ומעבר לאימפריה הגונה שאפשר סוף סוף למות למענה, משמעות הדבר היה שליטה ישירה במקורותיו של משאב פוליטי, לא פחות משהו משאב כלכלי.

בתקופת רומנוב המוקדמת היה הסחר בבזים ארקטים מונופול ממשלתי הדוק תחת איום עונש כבד על שינוע או יצוא של בזים ללא אישור מפורש, ומשלחות דיפלומטיות לחצר המוע'ולית בהודו, לשושלת מינג הסינית, לעות'מנים ולחצר הצפווית שבאיראן כללו לא פעם ברשימת המתנות גם לא מעט בזים לבנים מן החוג הארקטי כאמצעי מרכך לשיכוך אינטרסים כלכליים. ואם כל זה כבר נשמע לכם יותר מוכר ופחות כקוריוז, אפשר אם כך כבר לחזור לפוטין ודפלומטית הבזים בה נקט באוקטובר האחרון.

גידול בזים, ארקטים ואחרים הוא כיום עסק עצום ועטיר ממון, וכזה אשר מטבעו ומטבע לקוחותיו נסתר לרוב מן העין. בעוד שחוות לגידול בזים טהורי דם וכן מינים מוכלאים הם תחום מבוסס המייצא אלפי עופות כל שנה מבריטניה, ספרד, ארה"ב ומדינות אחרות, עשרות אלפי פרטים ממינים שונים עושה את דרכו למדינות המפרץ מארצות מרכז אסיה, סין ומונגוליה באופן בלתי חוקי. מינים אלו נצודים לרוב מן הבר, ורבים מהם אינם שורדים את תהליך השביה, ההברחה או ההתאקלמות הפיזית לביתם החדש.

81671328_10157874778307368_2752699189170274304_o
-בז ארקטי תוקף ברבור, ציור סיני, שושלת מינג.

לאחרונה הודיעה רוסיה כי תקים מתקן רביה לבזים ארקטים בקמצ'טקה, איזור הנודע במופע הלבן של בזיו, ההופך אותם למבוקשים ביותר במדינות המפרץ. גבולה הארוך של רוסיה, היותה בית הגידול העיקרי של הבז הארקטי והשחיתות העמוקה בה היא נגועה הופך אותה למקור עיקרי של בזי בר לשוק הבזיירות. בעוד שאוכלוסית הבזים נחשבת עוד לבת-קיימא, ציד, ליקוט ביצים, ופגיעה באוכלוסית השכווים המשמשים לה כמקור מזון חשוב פגעה קשות באוכלוסיה במהלך מאתיים השנים האחרונות. בעוד שהקמת המתקן הקמצ'טקי היא בשורה חיובית לכאורה, ושדווח שתוקם על פי מודל הקיים ופועל כבר שנים מספר בקירגיזסטאן, המהלך מעורר דאגה בקרב גופי שימור ופיקוח בשל חשש לניהול גנטי לקוי וצפי לשחיתות מובנית בפרוייקט, העלולה להשפיע על אוכלוסית הבר של הבז הארקטי.

הסיפור של דרכי הבזים הלבנים הוא סיפור הסטורי סבוך נוצות של דיפלומטיה, בצע כסף, ראוותנות אנושית, סחר ענף, מדמם ומוקדם בחיות בר שסופו בשינוען בין אזורים אקולוגים שונים בתכלית.

בו בעת זהו גם ביטוי של תופעה אנושית מורכבת ויפהפיה אשר במיטבה מציגה קשר מרתק בין עוף לאדם, קשר אשר יצר ספרות עניפה ורב דורית ורשת גלובלית ומוקדמת בין אזורי שוליים למרכזי התרבות החשובים של האנושות המחברת בין חופים ארקטים למדבריות מרכז אסיה, ובין תשוקות ארציות עד עפר לאהבה כנה לנשגב ולזריז הנוגע ברום השמים, כמעוף הציפור.

82155196_10157874778122368_53785102353694720_n

ממצרים לשושן: מעופו של הבז משיראז.

 

לא רבות ידוע על ימיו וחייו של רבנו, מוולננו שאהין משיראז.

כן ידוע לנו שכמו רבים וטובים מבני ארצו, יהודים, מוסלמים נוצרים וחסידי זרדושט חי הוא תחת כנפו האדירה של האילחאן אבו מוסא, מלך המונגולים ירום הודו, ועוד ידוע לנו שהיה כמעט בן זמנו של חאפט' וכי קיבל השכלה כללית בנוסף להשכלה הדתית של בני קהילת היהודים.

עוד ידוע כי כמשוררים אחרים בני ימיו התחנך היטב שאהין על ברכי השירה הפרסית האפית, ועל המסורת ההסטורית של מולדתו העתיקה, אך מלבד ביוגרפיות קצרות שהותירו יורשיו, וכי שמו שפירושו "בז" הוא כנראה כינוי לירי שבחר לעצמו, אך מלבד זאת כאמור אין אנו יודעים עליו כמעט דבר.

לא ברור מתי החלו לדבר יהודי המרחב האיראני לדבר פרסית, אך נראה כי הדבר נעשה עוד טרם הכיבוש הערבי של המאה השביעית, וקהילות הסחר היהודיות ברחבי מרכז אסיה אף אחראיות לכמה מן הכתבים המוקדמים ביותר הידועים לנו בשפה הפרסית החדשה, שצמחה מתוך ההכלאה בין תרבות איראן לכסות האסלאם.

56168036_10157088308862368_8752207063557341184_n

התקופה הסמאנית העניקה לאיראנים שפה חדשה לבטא בה מאווים עתיקים, ושבירת קירות הגן בידי המונגולים הכניסה רוחות פרצים רעננות ונשאו עמן זרעים חדשים לקישוט ערוגות הבוסתאן הפרסי. צריפת העולם האיראני באש הפלישות ממערב ומזרח הוכיחה שוב ושוב את איכויות הפניקס של תרבות איראן הצומחת מאפרה בכל פעם מחדש ומניבה פירות מתוקים ופרחים מעלי ניחוח.

אחד מפירות נפלאים אלו היא אומנות המיניאטורה הפרסית. צאצא לא קדוש של הפלישות המונגוליות, הציור הפרסי ספח אל עמודיו הצחורים תמות איסלאמיות, צבעים הודים ואפוסים פרסיים עתיקים תוך שהוא מנסחם בשפה חזותית סינית, ערבתית, הלנית ואיראנית מקומית.

המסורת שנבטה בחצרות האילחאנים המונגולים תחת שרביטם של אנשי עט ומכחול מרחבי אסיה הכתה שורש בסדנאות המלכות של מרכז אסיה, הולידה יצירות מופת בהראט התימורית, הגיעה להבשלה מלאה תחת האגרוף הצפווי ושלחה את נצריה לחצרות הסולטאנים בדלהי ובאסטנבול. השאהאנמה של פרדוסי, היצירה החשובה בעולם דובר הפרסית הפכה לא רק מושא לביטוי אומנותי אלא גם מתיחת השמיים האיראנים מעל למסגרת רחבה אשר כללה את מחציתה של אסיה, אלא גם ביטוי ללגיטמציה שלטונית על האדמה שתחתם.

56255625_10157088309347368_6083523254377512960_n

כובד המשקל האפי של התרבות האיראנית לא חלחל לנפשם של בני דת מחמד בלבד אלא גם ליושביה העתיקים, היהודים. ביושבו תחת השמיים האיראנים, ניסח מורנו שאהין שיראזי את מסורת עמו בצבעים מקומיים. ספרות ה"תפסיר" היהודית-פרסית, אשר נתנה מקום לפירוש, פיתוח והרחבה של המסורת היהודית בוטאה בניב מקומי והלבישה מסורת עתיקה עתיקה במלבושים של משי מזרחי.

שני חיבוריו הידועים ביותר של שאהין, ה"מוסא-נאמה", וה"ארדשיר-נאמה", נתנו ביטוי מלא לזהותה של קהילה יהודית-איראנית, תוך ניסוח סיפורי המסד של הקהילה, הלו הם מגילת אסתר, וסיפור יציאת מצריים, בכלים שהם יהודיים בנפשם ופרסים בגופם.

ב"ארדשיר נאמה"- שאהין, היהודי משיראז, שהקדיש את החיבור כמקובל לחאן המונגולי, שוזר יחדיו את סיפור מלכי וגיבורי איראן וטוראן, בהם זאל, רוסתאם אפרסיאב ואחרים בחוזרו על התמות העיקריות אותן התווה זקן עדת הסופרים, פירדוסי. עץ היוחסין הענף משמש ככנה עליה מרכיב שאהין את סיפור המלכה אסתר, כאשר סיפור האהבה שלה עם מלך פרס, כאן- ארדשיר, שזור בתמות האהובות של אהבה, אבדן, עלילות ציד וספורט וגורל מעיק הנפוץ כל כך בכתיבה האפית הפרסית.

מן הזיווג הקדוש בין זרע פרס לרחם היהודי החם נולד המלך כורש הגדול אשר ימלא כידוע את מצוותה המשוערת של אמו, והקים ליהודים מקדש מעט בהר המוריה שבשולי העולם האיראני.

במוסא נאמה המוקדם יותר פורס שאהין את סיפורו של משה על ממדים אפים פרסיים ומספר על מאבקו ההרואי של גיבור על מיתי הנלחם באויבי עמו, בהם זאב אדיר, דרקון ענק ורושף ואף באריה שחור, במידה שנדמה כי כמעט בודאות נתפרה על גופו הענק של רוסתם, החשוב שבגיבורי איראן.

החיבורים האפים של יהודי איראן, כמו גם יצירות האומנות המרהיבות בהן הן נוצקו, מתארות עולם מורכב ורב רבדים מאשר הדיכוטומיה המקובלת של יחסי יהודים-גויים בארצות האסלאם, ומעלים בחלל הבוסתאן הפרסי מנעד מגוון של צבעים הנע ומגשר בין מצרים לשושן, בין איראן לטוראן ובין ירושלים לטהרן.

בתמונות:

פיסת כתב יד בפרסית-יהודית. מן הכתבים המוקדמים בניב של פרסית חדשה. דנדן אויליק, שינג'ינאג, מערב סין.

יצירות מופת מאומנות האיור הפרסית, כולל שאהנאמה טהמספ מהתקופה הצפווית, הנביא מחמד רעול הפנים במסע מיראג' למכה.

איורים מן המוסא-נאמה ועלילות הנביא משה (רעול פנים), וכן מן הארדשיר נאמה.

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

נפחי הסְפַר-הבונאן של צפון מערב סין.

מכל שבבי העמים המנקדים את שולי הרמה הטיבטית, שם נבזקו ביד הסופה המונגולית שטרפה את אסיה במאה ה13, חביבים במיוחד הם הבונאן.

הבונאן, מן הקבוצות האתניות הקטנות בסין, הם עם שכאופייני לאזור נוצרו כסגסוגת מונגולית, אליה נספחו מיני תבלינים בני חווי, האן, טיבטים וקבוצות נוספות, ובעוד ששפתם מונגולית ביסודה היא מדגימה בהתאם לתחום מושבה השפעות טיבטיות וסיניות ניכרות.

1489866050425756
-בני בונאן (סינית: באואן 保安族)

בני הבונאן מפגינים דו צורתיות דתית, ובעוד שקבוצה אחת מבניהם שמרה נאמנות לבודהיזם הטנטרי, קבוצה אחרת היגרה ברבות הימים צפונה למחוזות הלס של מוצא הנהר הצהוב, שם המירה את דתה לאסלאם במהלך המאה ה-18, שנאמר שהוצג בפינהם בפני המורה הסופי הגדול מא לאיצ'י.

ייסוד מרכזי בזהותם של הבונאנים של גנסו הוא מעשה הנפחות.
איכרים במהותם, התמחו הבונאן בחישול כלי עבודה, מחרשות ופרסות סוסים, ובמיוחד ידועים בפגיונות אותם הם מחשלים, ששמעם יצא למרחוק באזורי הספר, ההר והמדבר של צפון מערב סין. טענה נפוצה בקרב הבונאן היא גם כי אבותיהם שימשו כנפחים בשירות החאנים המונגולים, וכי חלקם אף שרתו בקסיג, כשומרי הראש של האצולה הג'נגיזית, ומכאן שמם הסיני (באו-אן 保安, "מאבטחים, שומרי שלום"). למרות זאת, נראה שהתגבשות הבונאן כקבוצה מובחנת לא נעשה לפי תקופת מינג שבשרותיה שרתו רבים מהם כאנשי מוצבים בספר הטיבטו-סיני.

30467146687647646869
-נפחיה בונאנית
30467146687656323255
-נפחיה בונאנית

הסכינים והפגיונות הבונאנים ידועים ביופים ובידיות הקרן המעוטרות והמרובדות מתכת שבבסיסן. במיוחד התמחו הבונאן בפלדת פחמן מקופלת, שהקנה להם פרסום בקרב קהילות הנוודים והחקלאים שבין הגובי למרעות טיבט.

כמו מלאכות יד מסורתיות אחרות, אומנות הפלדה המקופלת (סינית: ברזל פרח מקופל 折花铁 ) נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה המאואיסטית, ורק בשנים האחרונות ותחת הליברליזציה הכלכלית וקידום האומנות בידי נפחים בני הקהילה חזרו פגיונות הפלדה המקופלת לשווקים, והם זוכים לפופולאריות רבה בקרב אספנים מקומיים.

DSC06396

DSC06397
-סכינים בשוק של לינסיה. ידה של פטימה חרוטה באופן מעניין על להבים רבים.

צורתם של הסכינים מזכירה מקבילות מונגוליות וטיבטיות, כשלעיתים יתלוו אליהן סכין לוויה קטנה בנדן כפול או זוג מקלות אכילה, אך איכות הידיות והפלדה בדוגמאות טובות של סכינים אלו מחזירה אותנו עמוק ורחוק לימי הזוהר העליזים של המערב הפרוע של סין בו התערבבו אלה במעי אלו, מושלים מושחתים וחובבי אופיום, מורדים טיבטים וכנופיות סופיות דוברות מונגולית, וזאת תוך שימוש בלהבים מחושלים כהלכה.

הסכינים העכשוויות על פי עדות הנפחים עצמם רחוקה מאלה של האבות הקדמונים, אך יש לשער שבחסות ניסוי טעיה וידע מודרני, יחזרו סכיני הבונאן לימי תהילתם שבדרכי הלס של שולי הרמה הטיבטית.

m18419_ch
-מפת תפוצה של האוכלוסיה המוסלמית בגנסו, והבודהיסטית בצ'ינגחאי.

9ADAB2B1DD63B729B4753E77D38C38B84CABB203_size21_w600_h391

נודדים: יהודים על דרך המשי

אן טיאן היה נרגש.

המנדרין הצעיר הידק את גלימתו השחורה ומיהר דרך סמטאות הבירה אפופות העשן עד שנכנס לאולם בנוי בצניעות, לא רחוק משער שואן וו של חומות העיר.

יליד קאיפנג, המשכיל הגיע לבייגי'נג על מנת למצוא לעצמו משרה הגונה בקרב האליטה הבירוקרטית של העיר. לפני שיצא צפונה מביתו, למד כי קבוצה של מערביים זרים הגיעו לסין, ולא רק שקיבלו רשות קיסרית להתיישב בבירה, אלא גם אישור להקים בית תפילה משל עצמם. מקורותיו של אן טיאן גם הוסיפו כי הזרים מאמינים באל אחד וכל יכול, ושאינם כמוסלמים אשר רבים מהם שכנו בערי סין ושאותם הכיר אן טיאן היטב.

לדידו של אן טיאן, פירוש הדבר היה ברור.

בכניסתו לחדר, אן זכה לברכתו של זר נשוא פנים ומזוקן בכבדות, אשר לאחר הסבר קצר מצדן של אן, שמח ביותר לפגוש חבר לאמונה.
אן הובל אחר כבוד לאולם התפילה הראשי, שם עמדו שניהם אל לפני ארבע דמויות עטורות הילה. ברדו על ברכיו כמנהג מארחו, תהה אן טיאן בקול מדוע הציור מראה רק ארבעה מתוך תריסר בניו של יעקב.

וזהו סיפור המפגש בין הישועי מטאו ריצ'י ואן טיאן, המנדרין היהודי מקאיפנג.

קהילות יהודיות במסופוטמיה ואיראן ידועות מכתובים עוד מן המאה שביעית לפני הספירה. מנותקות ממקצועות אבותיהם כחקלאות ומלאכה הן פנו באופן הולך וגובר לעיסוק במסחר, כספים וכן כשכירי חרב. חורבן המולדת היהודית בידי האימפריה הרומית תרם בתורו להתעצמות פזורות היהודים והעברת מרכז הכובד היהודי לארצות זרות הביא להסתמכות ממשית על מסחר כמשלח יד בקרבם, כאופייני לקהילות מהגרים, אשר להן גישה מעוטה לקרקע חקלאית אך אוחזות ביתרונות כגון רב לשוניות וקשרים בין לאומיים.

התהליך המסחרי הואץ תחת שלטון האסלאם, במהלכו מיסי קרקע גבוהים ומס הגולגולת המושת על לא-מוסלמים (ג'זיה) הגבירו את תהליכי העיור של הקהילות היהודיות, והתהליך בא לידי גמר במהלך התקופה העבאסית המאוחרת, כאשר המשברים הפוליטים והכלכליים של המאות ה11-12 הביאו להגירה נוספת של יהודים לאיזורים העירוניים הבטוחים יחסית, אך בדומה למצב במערב הנוצרי, גם הפכו את היהודים לתלוים רבות בחסדי תקיפים מקומיים, מעודים לפרעות והגבלות שרירותיות, וקבעו במידה רבה את תחום פרנסתם למלאכה, ענייני כספים וכאמור, מסחר.

מבחינה הסטורית, ישנו קשר הדוק בין מסחר והתבססות אוכלוסיות אנושיות הרחק ממכורתן, במה שידוע כ"פזורות סחר", והתופעה ידועה ממקרים רבים כגון מוסלמים, ארמנים, הודים ועוד. אחת מהדוגמאות הידועות לרשת סחר יהודית המבוססת על הפזורה היהודית היא הרהאדאנים של ימי הביניים המוקדמים. אין ודאות לגבי המשמעות האטימולוגית של השם, אך יש שטוענים כי מקור הכינוי הוא בפרסית מבחינת "יודעי הדרך" רהא-"דרך" דאנא-"לדעת"

רק מעט ידוע לנו על היקף ופעילות הגילדה והמידע עליהם מגיע ממקורות איסלאמים ספורים :

"הם דוברים ערבית, פרסית, רומית וכן פרנקית וסלבית. הם נוסעים ממערב למזרח וממזרח למערב, גם בים וגם ביבשה. מן המערב הם נושאים סריסים ושפחות, מעשי רקמה וקיק, וכן פרוות וחרבות. מפירנג'ה (ארצות הפרנקים) שבים המערבי…הם נוסעים לסינד (הודו) וסין… בשובם הם נושאים מושק, קמפור..וקינמון, וכמה מהם מפליגים לקונסטנטינופול ומוכרים את סחורתם לרומים"

(אבן חורדדבה, "ספר הנתיבות" 846 לספירה)

ההצלחה כביכול של גילדות הסוחרים היהודיים נבעה במידה רבה מיכולתם לשמש כמתווכים מסחריים בעולם המפוצל פוליטית ודתית של ימי הביניים המוקדמים, מציאות אשר מנעה מסוחרים נוצרים ומוסלמים לחצות גבולות גאופוליטיים, ואפשרה ליריביהם היהודים לפרוש רשת מסחרית עניפה בין ארצות הפרנקים שבמערב דרך עולם האסלאם ועד ליבה של סין, וייתכן ומסר הרהאדאנים שיגשג עד המאה התשיעית, כאשר התדרדרות המצב הפוליטי בשושלת טאנג ובמרכז אסיה הפך את הסחר היבשתי לבלתי אפשרי.

כאמור, בשל עוני המקורות, והעדר כמעט מוחלט של מקורות ראשוניים, ישנו קושי רב לשחזר או אף לאמת באופן מוחלט את קיום רשת המסחר של הרהאדנים. ייתכן שמספר פיסות קלף כתובות בפרסית יהודית המתוארכות למאה התשיעית שנתגלו בשינג'יאנג שבמערב סין  וכן תפילת ה"סליחות" שהתגלתה במערת הספריה הידועה שבדונהואנג, וכן הגילויים המרגשים של כתבי יד יהודיים שהחלו לצוץ בעשור האחרון באפגניסטאן וכן מצבות וכתובות סלע קדומות מתקופת השיא של שושלת טאנג והסחר הבין אזורי של דרכי המשי, קשורים בפעילות סחר יהודית בין-אזורית, אך הדבר כאמור קשה להוכחה ודאית.

שושלת טאנג, האדירה ביותר שמשלה בסין עד לזמנה, ידעה את אחת מתקופות הפריחה של המגעים בין מזרח למערב, ובמהלכה שטף של זרים, בהם איראנים, הודים, תורכים ערבים ואחרים, היגרו אל ליבה על מנת לקחת חלק באפשרויות המסחריות הרבות שנפתחו בפינהם ורבים מהם, בינהם אולי גם יהודים, התיישבו בצ'אנג אן, בירת השושלת הקוסמופוליטית וכן בנמלי החוף השוקקים.

המקורות הפנים יהודיים של קהילת סין מייחסים את בואם למאה העשירית, במהלכה הוזמנו להתיישב על ידי שושלת סונג. אם זאת חוסר היכולת כנראה של הסינים להבדיל בין יהודים למוסלמים, בהיותם גדולי אף, מנועים מאכילת חזיר ובעלי רעיונות דתיים אזוטריים מקשים על אימות חיצוני של מקורות אלו, אך מקורות מוסלמיים מאשרים את נוכחותם של יהודים באיזור החוף ובפנים הקיסרות כבר במאה התשיעית לספירה.

עדות מענינת לנוכחות היהודית בסין מגיעה משושלת יואן המונגולית של המאה ה-13, כאשר צו שפרסם הקיסר קובלאי חאן, שנעלב עמוקות מסירוב משלחת מוסלמית לאכול בשר טריפה במהלך סעודה רשמית אסר על המנהגים המוסלמים והיהודיים:

"ג'נגיז חאן נולד ואסף אץ כלל האומות ממזרח השמש ועד שקיעתה, והביא אותם ללכת בדרכי המונגולים…בין אומות אלו רק המוסלמים אומרים: "אין אנ אוכלים מזון שהוכן בידי מונגולים" ענה (ג'ינגיז חאן): בהגנת השמיים, כבשנו אתכם, אתם עבדנו, אך אתם מסרבים לאכול את מזוננו, באומרכם כי לא תאכלו מה שאחרים שחטו. ובגלל שהם מטרידים את הבריות, מוכרז: מוסלמים ויהודים מחוייבים באכילת בשר, ללא תלות בכיצד או על ידי מי נשחט, ונאסר עליהם לשחוט כבשים בידי חיתוך הגרון, ונאסר עליהם למול את אנשיהם…רק כך יגיעו להבנה"

במאמר מוסגר לא ברור כמה הצו האמור כובד, שכן מערב-אסייאתים רבים נותרו ושירתו את שושלת השושלת עד יומה האחרון, אך מדובר כאמור בעדות מאלפת לנוכחות אוכלוסיות מזרח תיכוניות ומרכז אסייאתיות במדינה הסינית, ולמארג היחסים המורכב בין הדתות האברהמיות למארג הדתי ושלטוני של מזרח אסיה.

חוקרים כיום מאמינים כי הסטורית התקיימו מספר קהילות יהודיות משמעותיות בסין, ובמיוחד בערים האנגז'ואו, נינגבו, וכמובן בקאיפנג בה עמד בית כנסת מפואר ועשוי עץ כמיטב המסורת הארכיטקטונית הסינית, אך בשונה ממקדשים סינים אחרים לא פנה למפנה השמש הדרומי, אלא כלפי עיר מסתורית ונשכחת אי שם על הר נידח במערב.

הקהילה היהודית בסין ככל הנראה מעולם לא מנתה יותר מאלפי נפשות בודדות, ובעוד שעיסוקם המקורי היה בוודאות מסחר, הקשרים הבין לאומיים שאפשרו את קיום הקהילה מלכתחילה החלו מתרופפים החל מן המאה ה-17, בעוד שבמקביל החל תהליך משמעותי של סיניפיקציה, במהלכו לקחו להם היהודים פילגשים מקומיות (בעוד האשה הראשונה נותרת לרוב יהודיה), עברו לשימוש בשמות סינים והשתלבו חברתית וכלכלית בקהילה הסינית שהקיפה אותם.

בית הכנסת הגדול של קאיפנג ניזוק קשות בשטפון במהלך אמצע המאה ה-19, בערך באותו זמן שבו נפטר ללא מחליף המנהיג הדתי של הקהילה ושרידי הכרת הכתב העברי נגוזו לבלי שוב.

התרבות הסינית ידועה בכוחות הטמיעה שבה. רבים וטובים, תורכים ומונגולים, איראנים ומנצ'ורים נכנעו כולם לריפוד המשי ועומקי המחשבה של ממלכת המרכז. אפילו הקהילה המוסלמית הענקית של סין מתגמדת אל פני גודלה של אוכלוסית בני האן, ואלה דומים יותר מבחינת תרבותם לסינים מוחלטים יותר מאשר לחסידי ההלכה המוסלמית שמחוץ לסין, בעוד שהסטורית הם זקוקים לתזכורות תקופות מבחוץ לזהותם הדתית.

לקהילה היהודית ככל הנראה לא היה כל סיכוי אל מול חיבוקה העמוק של סין, והיא היתה פשוט קטנה מדי מכדי לזכור את מקורותיה, את שפתה, את כתביה ואת דתה.

וביהדות, הזכרון הוא הכל.

 

 

 

בתמונות: יהודי קאיפנג האחרונים בתמונות משלהי שושלת צ'ינג, עוטים תספורת מנצ'ורית אופיינית. ספר קהילה בעברית ובסינית, תרשים בית הכנסת הגדול הבנוי על פי מודל סיני. הישועי מטאו ריצ'י, מחשובי המסיונרים הקתולים שפעלו בסין.

 

Image may contain: 2 people, people standing
No automatic alt text available.
Image may contain: one or more people
Image may contain: drawing

 

 

 

שדים, פרושים ועטים שחורים.

 כל מי שקרא את ארץ יצורי הפרא בילדותו לא יתקשה לזהות את מקור האיורים בספרו של מוריס סנדק זצ"ל, והמקור הוא כמובן איוריו של האמן התורכי המסתורי, מחמד סיאה קלם (محمد سیاه قلم Siyah Qalam)., "מחמד שחור העט". הדמיון בין הדמויות ומנחי הגוף שלהן מרתק, אם כי זו כנראה מקריות גמורה.

im33

מקור :tvtropes.org

דבר כמעט לא ידוע על חייו של הצייר. רוב האיורים המשוייכים לסגנון זה מצויים כיום במוזיאון הטופקאפי באיסטנבול, ומאוגדים באלבומים המכונים מורקה (תורכית: Murakka). אלבומים אלו היו פופולרים בקרב אספנים ברחבי העולם המוסלמי, במיוחד החל מן המאה ה-16, וכללו פרטי קליגרפיה ואיורים שונים.

בשל העובדה שפרטי האלבומים נאספו ממקורות שונים ומשונים ישנו לעיתים קושי ממשי בתארוך ושיוכם הגאוגרפי המדוייק של חלק מהיצירות, והדבר נכון במיוחד לגבי הציורים המשוייכים לסיאה קלאם.  המחקר חלוק לגבי שאלת התארוך והמיקום של פעילותו, אך המחקר כיום ממקם לרוב את איזור וזמן הפעילות בח'ראסאן של המאה ה-14, אם כי חוקרים מסוימים מתארכים זאת למקומות כגון טבריז ולתקופה מאוחרת יותר, עד למאה ה-16.

ח'ראסאן הגדולה.
ח'ראסאן הגדולה.

בנוסף לקשיי התארוך, קשה לקבוע בברור האם מדובר ביצירות פרי עטו השחורה של צייר אחד, או מספר אמנים המאוחדים סביב סגנון איורי אחד.  כך או כך מדובר באיורים שהם לטעמי, לא פחות ממכשפים.

הסגנון האיורי אינו דומה לדבר ממה שנעשה לפני או אחרי ברחבי העולם המוסלמי, ועוסק לרוב בציורי נוודים, פרושים צופים, והחביבים עלי, שדים.

negargari4-zr

Siyah_Qalem_Demon_Dragon

בציורים ישנן השפעות סגנוניות וייצוגים של תרבות חומרית ממקור מזרח אסייאתי מובהק,כמו גם מוטיבים ונושאים שמקורם בחיי הנוודים התורכים של מרכז אסיה. עירוב השפעות אלו הינו תוצר יחודי של חלון ההזדמנויות התרבותי-היסטורי היחודי שהולידה האימפריה המונגולית. אימפריה אדירה זו, אשר שיאה במאה ה-13, הביאה למומנטום חליפין בין-תרבותי אדיר מימדים, אשר הדהד מאות שנים לאחר שהאימפריה האדירה התמוססה לערב רב של מדינות וממלכות ירשה, ואולי אף עד ימינו אנו.

מחנה נוודים. טיפול בציוד רכיבה, ערימת כלי נשק, ובישול בקזאן.
מחנה נוודים. טיפול בציוד רכיבה, ערימת כלי נשק, ובישול בקזאן.

תחת שלטון המונגולים באו במגע עמים שונים, דתות, רעיונות וטכנולוגיות, תוך שהן יוצרות עירוב מרתק. ציורי הסיאה קלם הם דוגמא נפלאה לכור ההיתוך של של שלהי התקופה המונוגולית והעידן שלאחריה.

כדוגמא למפגשים חוצי היבשת שהולדיה תקופה זו, הדמויות הדמוניות בציורי סיאה קלם נושאות דמיון רב לציורי השדים מגיני הדהרמה (Dharmapāla) לסוגיהם  מן הבודהיזם המהאיאני, ובמיוחד בגרסתו הטנטרית. מפגש מחודש זה בין הבודהיזם לעולם האסלאם, כ500 שנים לאחר דעיכתו של הבודהיזם בעולם האיראני, לעולם לא היה מתאפשר ללא ניפצו גדודי הפרשים המונוגלים את המחסומים הבין תרבותיים של זמנם, תוך שהם מביאים להתכה מחודשת של מזרח ומערב זה בזה.

שדים נאבקים על רגל סוס.
שדים נאבקים על רגל סוס.
שדים נאבקים סתם.
שדים נאבקים סתם.

עירוב תרבותי: שדים אזוקים בשלשלאות, אחד מנגן בכלי דמוי קמנצ'ה איראני, ואחד אוחז בכלי פורצלן סיני מעוטר בכחול קובלט.

ציור המשקף נאמנה את הסגנון הייחודי של ציורי סיאה קלם, הוא הציור הנראה למעלה, בו נראים שדים המצויירים ככל הנראה בהשפעה בודהיסטית, אזוקים בשלשלאות, אחד מנגן בכלי דמוי קמנצ'ה איראני, ואחר אוחז בכלי פורצלן סיני מעוטר בכחול קובלט. ייצור כלי הפורצלן המפורסמים, המייצגים כיום בעיקר  את שושלת מינג, החל בתקופת יואן המונגולית, והתאפשר רק כאשר טכנולוגית השימוש והעיטור בכחול קובלט הועברה בעזרת אמנים פרסים מאיראן לסין, תחת שרביט השליטים המונגולים באיראן האילח'אנית ובסין של יורשי קובלאי ח'אן.

קובלט איראני כחול על פורצלן סיני לבן. שושלת יואן.

קמנצ'ה

יאמה מלך המתים. דהארמהפאלה טיבטי.
יאמה מלך המתים. דהארמהפאלה טיבטי.
שומר סף קבר. שושלת טאנג.מאה שמינית לספירה.
שומר סף קבר (Gurdian). שושלת טאנג.מאה שמינית לספירה-מקור השפעה נוסף?.

כאמור, מבחינת האובייקטים החומריים המיוצגים בציורים, רבים מהם מייצגים מקור מזרח אסייאתי מובהק , וזה מתבטא בסגנון הלבוש והאריגים וכן בכלי המתכת וחפצים אחרים. עם זאת, השפעות אחרות, מזרח תיכוניות והלניסטיות ניכרות אף הן.

גונג קאי (龚开 Gōng Kāi) "מסעו של ז'ונג קוי. שושלת יואן.
גונג קאי (龚开 Gōng Kāi) "מסעו של ז'ונג קוי. שושלת יואן.
מסעו של ז'ונג קוי. פרט.
מסעו של ז'ונג קוי. פרט.
שדים משרתים שיירה. סיאה קלם. אלבום סראי, טופקאפי.
שדים משרתים שיירה. סיאה קלם. אלבום סראי, טופקאפי.
שדים נושאים תיבות.
שדים נושאים תיבות.
פרט
פרט
פרושים צופים, אולי חברי המסדר הקלנדרי האזוטרי.
פרושים צופים, אולי חברי המסדר הקלנדרי האזוטרי.

רבים מאיורי סיאה קלם מייצגים תמונה העולם מרכז אסיאתי שהוא במידה רבה קדם איסלאמי, עולמם של מספרי סיפורים נודדים, המשרכים דרכם תחת שמי פלדה ובינות מאהלים מאובקים, ומספרים את מעשיותיהם הכורכות יחדיו הסטוריה ודמיון, שדים ובני אנוש, מציאות וחלום.

למרות ההשפעה הקדם איסלאמית החזקה,  מייצגים חלק  מן הציורים  סצנות מחייהם של פרושים צופים נודדים אשר שוטטו שטחי הספר שבין הערבה האירואסיאתית לשטחי התרבות המיושבת שמדרום לה. אחד המסדרים הפעילים ביותר באיזור טראנסאוקסאניה וח'ראסאן הוא המסדר, או הטריקה הקלנדרית.

מיסטיקן צופי ושד, ציור קבוצתי טרם ארוחת הערב.
מיסטיקן צופי ושד, ציור קבוצתי טרם ארוחת הערב.

מקורו של המסדר הקלנדרי ׁ(Qalandariyyah قلندریه) לוטה בערפל, אך נראה שהולדתו קשורה בזאת של קבוצה מיסטית אחרת, המלמתיה (Malâmatiyya ملامتية). תנועה זו החלה סביב המאה התשיעית לספירה, בנשאפור אשר בח'ראסאן ומייצגת את אחד השלבים הקדומים ביותר בהסטוריה של המיסטיקה האיסלאמית.  בשלביה המוקדמים, חבריה אף לא נחשבו בידי בני זמנם כצופים, כדוגמת המיסטיקנים אשר שכנו בבגדד, אלא כקבוצה נפרדת לחלוטין. קבוצה זו, כמו גם הקלנדריה שהושפעה ממנה מהווים דוגמא מייצגת של המסורת המיסטית המרכז אסיאתית, אשר ייתכן והושפעה ממסורות קדם וחוץ- איסלאמיות, ובהן שמאניזם, בודהיזם, וגורמים נוספים, אשר היו נוכחים כולם בתערובת התרבותית המרתקת אותה יצר השלטון המונוגלי בתחום שלטונו במרכז אסיה ואיראן.

נזירים בודהיסטים, או דרווישים צופים. סיאה קלם.
נזירים בודהיסטים, או דרווישים צופים. סיאה קלם.
שמאן מונגולי
שמאן מונגולי

דרכה הרוחנית של המלמתיה התרכזה ברעיון כי הרובד הנמוך של נפש האדם, הנפס (نَفْس -המקביל לאגו במושגינו אנו), עשוי אף להתעצם תחת השפעת ההליכה בדרך המיסטית, וההערכה העצמית והחברתית הנלווית לכך, וכי רק תקיפת הנפס על ידי גינוי ואשמה ( ملامة malâma) מתמדת תשחוק את הנפס הקשה כאבן.

הקלאנדריה, שתחילת פריחתה במרכז אסיה החלה סביב המאה האחת עשרה, פרחה מחוץ למרכזי הלימוד הממסדיים של ערי איראן והמזרח התיכון, נטתה לגישה לא אורתודוכסית, למבנה ארגוני מבוזר, ואף קיבלה לשורותיה עבדים נמלטים, אנשי שוליים ושאר נדכאים,אשר מצאו את מקומם בחבורות אשר שוטטו בספר העולם המוסלמי. גישתם האנטי אורתודוכסית כללה בין השאר שימוש במוזיקה, ריקוד, שתיית יין ושאר שיקוצין לשם עילוי רוחני, מנהגים אשר היו לצנינים בעיני הממסד האורתודוכסי, כמו גם בעיני טריקות אחרות, כגון הנקשבנדיה,  שהתנגדה לצופיות ה"שיכורה" שהפגינו הקלנדרים.

צופים נודדים, אולי קלנדרים,
צופים נודדים, אולי קלנדרים,
קלנדרים במאה ה-19, חןבשים כובעים "קול" (Kull), ונושאים קערת נדבות (Kashkul)
קלנדרים במאה ה-19, חובשים כובעי "קול" (Kull), ונושאים קערת נדבות (Kashkul)

ציוריו של סיאה קלם מציגים דרווישים נודדים העוסקים בנגינה, ריקוד, שיחה והתבודדות, וניכר שהכיר את עולמם היטב, ואולי אף חי בקרבם כאחד מהם.

images

למרבה הצער הציורים המשוייכים לסיאה קלם נותרו, בהעדר תיאור טקסטואלי, סתומים בעיננו, וניתן רק לשער את העולם המיתולוגי והרעיוני אותו הם מתארים. עולם זה של שדים, שמאנים, ומיסטיקנים צופים נודדים, עולם של אפוסים תורכיים נשכחים, וצלילי מיתר שקולם דהה, נותר חסום לאוזנינו. ניתן לקוות שבעתיד יתגלה בספריה מאובקת באיסטנבול, אצפהאן או טבריז כתב יד אשר ישפוך מעט אור חדש, על תיאורים עתיקים אלו של חיי הנוודים של מרכז אסיה.

הד לציוריו של סיא קלם. איור ל"חמסה" של נט'אמי (خمسه نظامی) . אסכולת בוכרה, 1648.
הד לציוריו של סיאה קלם, אם כי תיתכן גם השפעה הודית מאוחרת. איור ל"הפת פיכאר" של נט'אמי (خمسه نظامی) . אסכולת בוכרה, 1648.

601633_387710217961316_1337397370_n

מונגולים, ברדלסים ועבדים על סוסים.

בראשית חודש ספטמבר 1260 לסה"נ, התנגשו בעמק יזרעאל כוחותיו של הגנרל המונגולי כתבוגא (Kitbugha) עם גדודיו הממלוכים של הסולטאן קטז (Qutuz). ניצחונם של הכוחות הממלוכים בקרב זה נתפס כניצחון המשמעותי הראשון על הצבא המונגולי אשר נחשב לבלתי מנוצח, והגביר לאין שיעור את יוקרתו של המשטר הממלוכי הצעיר. נסיגתם של המונגולים אל מעבר לנהר הפרת החל עידן של מאבק אשר נמשך כשישים שנה, ובמהלכו ניסו המונגולים באופן חוזר ונשנה לחדור אל מעבר לנהר ולספח את המדינה הממלוכית לתחום שלטונם, בראשית בפיקודו של הולגו (Hulegu), נכדו של מייסד האימפריה, ג'ינג'יס ח'אן ׁ(Chinggis Khan), ולאחר מכן על ידי יורשיו, שליטי המדינה המונגולית באיראן, האילח'אנות.

איזור קרב עין ג'אלות, הידוע גם בשם עין חרוד.
איזור קרב עין ג'אלות, הידוע גם בשם עין חרוד.
מונוגולים תוקפים את הצד השני של העולם. (יפן)
מונוגולים תוקפים את הצד השני של העולם. (יפן)

עליית סולטאנות הממלוכים, אשר מעמדה השליט הורכב מעבדים צבאיים, תורכים בעיקר, אשר יובאו מן הערבה האירואסיאתית, באה על רקע תקופה ארוכה  של חולשה ופיצול בעולם המוסלמי, אשר אפשרו חדירת גורמים זרים אל הזירה המזרח תיכונית. תגובה רפה  של הישויות המוסלמיות במזרח, הקלה את התפשטות מכונת המלחמה המונגולית מערבה, והפיצול הפוליטי לחופי הים התיכון אפשר במידה רבה את חדירת התנועה הצלבנית מאירופה, והתבססות המדינות הפרנקיות מסוריה הצפונית ועד דרומה של ארץ ישראל.

פשיטות המונגולים לסוריה וא"י. והממלכות הפרנקיות.סביב 1260.
פשיטות המונגולים לסוריה וא"י. והממלכות הפרנקיות.
סביב 1260.

בנוסף, האסמעאילים הנזארים,הפלג השיעי הקיצוני אשר חסידיו כונו "חששיון" על ידי אויביהם, והתמחו בחיסולים ממוקדים של מנהיגים סוניים, ואולי גם פרנקי אחד או שניים, המשיכו להטיל את חיתתם על איזור סוריה הגדולה, גם לאחר שמרכזיהם באיראן כולל מבצרם הידוע לשמצה אלאמות, הושמדו כליל במהלך מסע המלחמה של הולגו מערבה.

לא נחמדים.אסמעאילים נזארים-"חששיון"  כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.
לא נחמדים.
אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

המצב עם כן, נראה לא מזהיר עבור שושלת מוסלמית צעירה המנסה למצוא את דרכה בעולם הכאוטי של אמצע המאה ה-13.

את שרידותה של הסולטאנות הממלוכית מול מכונת המלחמה המונגולית ניתן לייחס להנהגתו של אחד המצביאים הגדולים שידע עולם האסלאם, והוא הסלטאן בייברס.

 מלכ אלט'אהר רכן אלדין בייברס (الملك‭ ‬الظاهر‭ ‬ركن‭ ‬الدين‭ ‬بيبرس), תורכי מקיפצ'אקיה אשר מצפון לים הכספי והקווקז, נשבה בעודו נער ונמכר ב800 דרהם של כסף, מחיר נמוך יחסית לממלוכ, אולי בשל הכתם הלבן המולד שבאחת מעיניו, שהוריד את ערכו. כך או כך התגלגל הממלוכ הצעיר למצרים שם נכנס תחת שירות השושלת האיובית שייסד צלאח א דין הידוע.

הברדלס. סימלו של בייברס, החקוק גם בשער האריות בירושלים, או אם תרצו, שער הברדלסים.
הברדלס. סימלו של בייברס, החקוק גם בשער האריות בירושלים, או אם תרצו, שער הברדלסים.

לאחר ההפיכה הממלוכית, בה קמו עבדים על אדונם וייסדו את אחת היישויות הפוליטיות המרתקות בהיסטוריה, הפך ביברס לסגנו של קטז, וככל הנראה היה מעורב ברציחתו במהלך מסע ציד באקטובר 1260.

לבייברס לא היה זמן להתענג על מנעמי השלטון, שכן היה זה ברור כי המונגולים לא ישבו בחיבוק קשתות לאחר תבוסתם בקרב עין ג'אלות, וינסו לפלוש שנית לסוריה רבתי (הכוללת את איזורנו).
הצעדים בהם נקטו בייברס ויורשיו הוכיחו את עצמם, כאשר הסולטאנות שרדה שנים רבות לאחר התפוררות האימפריה המונגולית.

הצעד הראשון בו נקט בייברס היה ארגון מחדש של הצבא הממלוכי והגדלתו באופן משמעותי, כאשר מספר הפרשים, חוד החנית הממלוכית, הוכפל פי שלוש או ארבע, לכשלושים וחמש אלפי פרשים. פרשי העלית הממלוכים, שהיו רובם ככולם עבדים צבאיים ממוצא תורכי, אם כי היו בינהם אף מונגולים, סלאווים, ובני עמים אחרים, היו מיומנים ביותר בשימוש בקשת המורכבת, בחנית, ובחרב הפרשים. שליטתם המוחלטת באומנות הלחימה הרכובה, חושלה בשנים של אימונים מפרכים המכונים "פורוסיה",(فروسية) שכללו אימונים בכלי נשק שונים, תמרוני ירי רכוב, והאבקות.

ממלוכ
בחור להביא לאמא. ממלוכ.
פורוסיה ממלוכית
פורוסיה ממלוכית

כחלק מתהליך העצמת הצבא רכש בייברס אישית נערים רבים מן הערבה, והכשיר אותם לשימוש ביחידות העלית. בנוסף, הורחבו משמעותית כוחות המשנה של הצבא הממלוכי, המכונות "חלכה", וכללו ערבים, וכורדים, נאמני השלטון האיובי הקודם. אל אלה נוספו פליטים רבים אשר ברחו מאימת המונגולים, בהם בני שבטים תורכמנים, פרסים, ואף יחידות שבטיות מונגוליות שלמות אשר ערקו מתחומי האימפריה המונגולית. דוגמא לקבוצה שכזו ניתן לראות בבני שבט האוייראט ׁׁ(Oirats), אשר התיישבו בקהיר, ומצויין לגביהם שלא היו מוסלמים, נטו ליצירת כנופיות, ולמרבה הזעזוע של חסידי השחיטה המוסלמית הכשרה, נהגו להרוג סוסים על ידי חבטה בראשם, על מנת לאכלם.

הגורם האחרון שגוייס לשם בניית העוצמה הממלוכית לנוכח האיום המונוגלי, הוא הגורם השבטי, הבדואים והתורכמנים של סוריה וא"י, אשר גויסו כסוכני מודיעין, ואף סיפקו סוסים לצבא הממלוכי.

הצעד האסטרטגי הבא בו נקט בייברס על מנת להשאיר את המונוגלים במקומם מעבר לפרת היה ריכוז פוליטי ומנהלי, כאשר הוא מעמיד בראש המחוזות השונים ממלוכים הכפופים לו אישית במקום הנסיכים המקומיים ששלטו בהם מאז ימי האיובים. יכולתו של בייברס לאחוז ברסן שלושת מרכיבי הסולטאנות, הנוודים, יושבי הקבע, והאליטה הממלוכית, התאפשרה בזכות כושרו האירגוני, יוקרתו האישית כמביס המונגולים ואישיותו הכריזמטית.

עם זאת, לפני שיכול היה בייברס לחוש מידה מסויימת של שביעות רצון לנוכח ממלכתו המתעצמת, היתה עצם אחת שהיה עליו לשלוף מגרונו. עצם אירופאית.

הפרנקים (=צלבנים), על עריהם המבוצרות לחופי מזרח הים התיכון שלטו בזירה הצבאית של המזרח התיכון במשך רוב המאה ה-12, וגם לאחר תבוסתם בקרב קרני חיטין (1187), וצמצום שטחה של ממלכת ירושלים , נותרו הממלכה והנסיכויות הצלבניות של טריפולי ואנטיוכיה גורם משמעותי בשטח, ולנוכח הפיצול הפוליטי של המוסלמים באזור לאחר מותו של צלאח א דין, אף הצליחו להגביר את אחיזתם בשטח.

יותר מכך,  העמדה המונגולית המסורתית של כניעה מוחלטת או חורבן גמור כלפי כל גורם בשטח, החלה להתרכך, לפחות כלפי הצלבנים, לאחר ההפסד בעין ג'אלות, ומגעים בינם לבין הפרנקים, נראו בעיניים ממלוכיות כברית הולכת ונרקמת, אם כי בפועל כנראה היתה רחוקה ממימוש.

על כן אין הפתעה בכך שמעט לאחר עלייתו לשלטון של בייברס, ובתום עשר שנות התייצבות השלטון הממלוכי, הפנה הסולטאן את מבטו אל עבר ערי הצלבנים. לאחר שנת 1263 החלו בייברס ויורשיו במערכה שיטתית למיגור הנוכחות האירופית בחופי סוריה. מערכה זאת כללה שתי תקופות עיקריות: בשנים 1265-1271 ובשנים1289-1291, בין תקופות אלו בוצעו מתקפות רחבות כנגד קליקיה הארמנית ,שהייתה קשורה לאנטיוכיה ולטריפולי הצלבניות, וכן כנגד מעוזי האיסמעאילים בהר הלבנון ובסוריה. ההפסקה בפעילות נגד הצלבנים נבעה גם ממותו של בייברס (1271) ושלטון קצר ימים של בניו.

 עלייתו לשלטון של הגנרל המוכשר סייף אלדין קלאוון (قلاوونׂׂׂ ׂ)בשנת 1280, לוותה כמעט מיד במתקפה רחבת היקף על סוריה שערך האילח'אן אבקה (1281), ולאחריה ערעור על שלטונו מצד ממלוכים מתחרים. אך לאחר התייצבות שלטונו נמשכו המתקפות המכריעות נגד הצלבנים, תוך כיבוש והרס שיטתי של הערים ונמליהן.  בנו של קלאוון אשראף אל חליל, השלים את המלאכה עם כיבושו של מעוז הצלבנים האחרון בעכו (1291). תקופה זו כללה גם טיפול שורש בשרידי האיסמעאילים, החרמת נכסיהם ומאסר מנהיגיהם. ההתנגדות האיסמעילית המתמשכת הביאה למערכה נגד מבצריהם, והם נתפסו כולם עד 1273. זמן קצר לאחרת כניעתם, השתמש בייברס בשירותיהם כנגד הפרנקים, אך למעשה הכת סיימה את תפקידה ,ולאחר המאה ה-13 אין עדויות למעשי רצח שבוצעו על ידי נזארים סורים בשם הכת.

נפילת עכו הצלבנית. 1291
נפילת עכו הצלבנית. 1291

בשלב זה, כאשר ממלכתם נקייה מיסודות זרים וחתרניים, נכנסה למהלכה האסטרטגיה הממלוכית השלישית.

נדבך זה, אשר החל עוד טרם מותו של בייברס ומיגור הפרנקים, אך נשמר בתקופת יורשיו, כלל הרס מוחלט של מבצרים רבים ברחבי המזרח התיכון, ובמיוחד את ביצורי החוף, כגון אשקלון, עכו ואחרים, וזאת על מנת למנוע מפלישות פרנקיות עתידיות ליצור ראשי גשר בחוף. השלב הבא היה בחירת מספר מצומצם של מבצרים אשר אותם נמנעו הממלוכים מלהרוס, ואף הרחיבו. הבחירה אילו מבצרים להרוס ואילו לשמר נבעה ישירות מנתיבי הפלישה המונגולים לערי סוריה. בהתאם לכך, חשיבות עליונה הוענקה למבצרים היושבים על הפרת, בקרבת הערים חלב, וחמה.

למרות שהמבצרים הממלוכים נבנו כהלכה בפיקוח אישי של הסולטאן ותוחזקו באופן סדיר, שרידותם הייתה תלויה ביכולת הממלוכית לשגר גדודים לעזרת הנצורים תוך ימים או שבועיים לכל היותר. היכולת של בייברס לארגן צבאות משלוח יעילים ולחזק משמרות הפחיתה משמעותית את יכולת הצבא המונגולי לתפוס מחדש מבצרים. משלוח צבאי להגנת המבצרים לא הגיע לרוב ממבצרים שכנים, אלא רק מאחת מערי סוריה או מקהיר, בירת האימפריה. נראה שמספר האנשים בכל מבצר חושב בזהירות ואף בזמני חירום לא יכול היה חיל המצב להרשות לעצמו לצאת לעזרת אתר קרוב. במקום זאת, במקרה של מתקפה, נשלח מסר לערי סוריה, אשר ארגנו תגבורת יחד עם צבא הסולטאן אשר יצא מקהיר. הסתמכות מבצרי הפרת על עזרה חיצונית נראתה לעיתים כהימור מסוכן, במקרה והמשלוח צבאי יאחר, אך הממלוכים לא שינו את השיטה בה נהגו, ולעיתים רחוקות איחר סיוע להגיע.

מבצר ממלוכי. קלעת נמרוד, הגולן.
מבצר ממלוכי. קלעת נמרוד, הגולן.

כאמור,על אף חוסנה, היכולת של מערכת ביצורי הגבול הממלוכית לעמוד בפני מצור ממושך הייתה מוגבלת, והסתמכה במידה רבה על מהירות התגובה של הגדודים הממלוכים שמושבם בערי סוריה המרכזיות ובקהיר. כבר בראשית שלטונו של בייברס, ברור היה הצורך בהקמת מנגנון תקשורת ופיקוח לשם שליטה בטריטוריה הסורית שצורפה זה עתה לסולטאנות, כמו גם לשם הגנתה מפני הסכנה המונגולית. יכולתה של הסולטאנות לקיים מערכת תקשורת יעילה וריכוזית לאורך זמן, מהווה עדות מרשימה ליכולת הארגון והעקביות שלה.

הקמת מנגנון התקשורת הממלוכי, הבריד (بريد) או דואר השליחים, החלה כבר סביב שנת 1260, מיד לאחר שילובה של סוריה אל תוך המדינה הממלוכית. מערכת זאת, המבוססת על שליחים מהירים הנעים דרך תחנות קבועות, ובהן עמדו לרשותם סוסים רעננים, וכן מזון ומים לשליחים ולבהמות, אפשרה לידיעות סדירות או דחופות לנוע בין קהיר וקצות הסולטאנות בתוך כארבעה ימים, ולעיתים,במקרי חירום, תוך שלושה ימים.

ממלוכיה.
ממלוכיה.

 הקמת הרשת דרשה השקעה לא מבוטלת של משאבים, ובייברס אכן השקיע ממון רב עד השלמתה, עם זאת, תחזוקת הדרכים, עשרות התחנות והשירותים הקשורים אליהן, הוזלה במידה ניכרת בשל העובדה שרבים מבעלי התפקידים ששרתו במנהל הרשת היו בעצמם ממלוכים. בנוסף, בחלקים מסוימים, כגון המדבר הסורי וחלק מאזורי החוף, מונו שבטים בדואים ותורכמנים לשם שמירה, תחזוקת התחנות ואספקת סוסים לרשת, בתמורה לטובות הנאה מסוימות. עניין זה משמש עדות נוספת ליכולתה של המדינה הממלוכית לגייס את שירות הנוודים לצרכיה.

נתיב הבריד המרכזי מקהיר לדמשק עבר דרך עזה, לוד, ג'נין, עמק יזרעאל, בית שאן, וארביד (Irbid), כאשר ממנו מתפצלים נתיבי משנה, האחד דרך בית גוברין וחברון, עד לכרך אשר בעבר הירדן, והשני דרך חיטין ומערב הכנרת, ועד לצפת. מבצרה של צפת הפך מרכז אדמיניסטרטיבי חשוב לאחר כיבושן מידי הצלבנים ב1266. מדמשק התפצל התוואי לשניים, כאשר האחד ממשיך לכיוון צפון-מזרח, עד לאל רחבה, והשני מצפין בעוברו דרך חלב ועד לתחנה האחרונה באל בירה. כאשר שתי התחנות האחרונות הן מבצרי הפרת החשובים, והראשונים לעמוד בפני מתקפה מונגולית מכיוון איראן.

בנוסף לקישורן לדרך השליחים, היו אל רחבה ואל בירה התחנות האחרונות של שתי רשתות תקשורת אחרות, דואר היונים ומערכת איתות, אשר שולבו במערכת ההתרעה והשלימו אותה. מערכת האיתות, אשר עשתה שימוש במשואות בוערות בשעת החשיכה, ובאותות עשן במהלך היום, הייתה הדרך המהירה ביותר להתריע בפני התקרבות כוחות אויב. תחנות האיתות, אשר הוקמו על ראשי הרים, אפשרו להעביר התרעה מהפרת ועד לעזה, משם שולחו יוני דואר לקהיר, וכל זאת במהלך יום אחד בלבד.

 דואר היונים שימש באזור מזה מאות שנים. הממלוכים ביססו מערכת יעילה זאת כבר בשלב מוקדם של התארגנותם הצבאית, ואל בירה נודעה בשובכי היונים שלה. בזמן מפגשו של הסולטאן קלאוון, עם המשלחת השנייה ששלח האילח'אן אחמד (Ahmad Tegüder), אשר נערך באל בירה
ב-1284, הגיעה יונת דואר מעבר לגבול, אשר בישרה על מותו של האילח'אן. המאורע, אשר גרם לשגרירו של האילח'אן למועקה כה גדולה, עד שנפטר ימים מספר לאחר מכן, מרמז על החיוניות הרבה שהייתה לשימוש באמצעי העברת מידע מהיר זה. משואות האיתות ודואר היונים נחשבו לדרכים המהירות ביותר להעברת מסרים, אך עם זאת, אופיין של שיטות אלו, הביא לכך שבאופן טבעי יכלו לשאת מסרים כללים בלבד, והיו חשופים לחבלה, כגון התראת שווא, במקרה של המשואות, ויירוט מסרים סודיים. במקרה של יוני הדואר, סכנה זאת הביאה לנוהל של שילוח כפול של כל מסר. על מנת להבטיח את הגעתו ליעד. מטעמים ברורים, לכל אחת משלוש שיטות התקשורת הללו היו חסרונות מובנים, אך היה זה השילוב בניהן שהביא את כלל המערכת ליעילות אופטימלית.

במבט הכולל של מערכת הביצורים וההתרעה הנלוות אליהן, נראה כי המודל הוכיח את עצמו שכן לאחר כשלון הניסיון החמישי במספר לכיבוש אל בירה (1275) בשלהי שלטונו של האילח'אן אבאכה, החלו הצבאות האילח'אנים בניסיון למציאת נתיב עוקף למבצרים. גם בעומק השטח הסורי העדיפו להימנע מהטלת מצור, בהכירם במגבלה הכרוכה בכך, ולנסות למשוך את הצבא הממלוכי לקרב בשדה פתוח.

מנגנון ההגנה הממלוכי נותר זהה גם לאחר שינוי האסטרטגיה המונוגלית. המצור האחרון על אל רחבה (1312) הניע את אותה שרשרת תגובות. מסר נשלח לערי סוריה, אלה ארגנו תגבורת בשיתוף עם צבא הסולטאן שיצא מקהיר. כאמור, הסתמכות מבצרי הפרת על עזרה חיצונית נראתה לעיתים כהימור מסוכן, עקב החשש מעיכוב הגעתו של המשלוח הצבאי, אך הממלוכים לא שינו את השיטה, ולעיתים רחוקות איחר סיוע להגיע.

בשנת 1323, לאחר תקופת גישושים וחילופי משלחות, נחתם הסכם שלום בין הסולטאן  הממלוכי מחמד בן קלאוון לאילח'אן אבו סעיד, והושם קץ לשישים שנות האיבה המרה בין שתי המדינות. המדינה האילח'אנית החלה להתפורר עם מותו של אבו סעיד, כעשור לאחר חתימת ההסכם, בשל תהליכים פנימיים אשר החלישו את לכידות האליטה המונגולית במדינה. הסולטאנות הממלוכית, לעומת זאת, הוסיפה להתקיים כישות עצמאית, עוד כמאתיים שנים לאחר מכן, עד לבואם של התורכים העות'מנים, והנשק החם.

סיכום והערכת המדיניות הממלוכית לנוכח האיום המונגולי, לא מתירה ספק לגבי הצלחת מדיניות ההגנה הממלוכית בפני מאמצי הכיבוש המונגולי. ההכרה כי התוקפנות המונגולית עוד עתידה להימשך, וכי פלישה מונגולית לשטח הסולטאנות משמעה חורבן, הביאה לכך שבייברס ואנשיו נקטו באסטרטגיה כפולה,על מנת לעמוד באתגר.

ראשית, בוצעה הרחבת וחיזוק הצבא, ארגון מחדש של מוסדותיו, יצירת מערכות תקשורת, ריגול, וקשרים עם אוכלוסיות הנוודים המקומיות לשם תמיכה בצרכים הצבאיים, וכן חיזוק מערכת הביצורים בנקודות נבחרות.

 שנית, אומצה מדיניות עקבית בגבול במסגרתה בוצעה תגובה תקיפה כנגד כל פעילות עוינת מצדו המזרחי של הפרת או אפילו לשמע שמועה לגבי פלישה מונגולית לסוריה. כמו כן,הפעילות הצבאית הועברה לשטח המונגולי, או לשטח בני בריתה, כמיטב היכולת, וזאת על מנת לסכל מתקפות מבעוד מועד.  בנוסף, מערכת מודיעין ענפה בעומק השטח האיל'חאני ובשטחם של שאר יריבי המדינה הממלוכית אפשרו לה לקבל מידע רב ערך על המתרחש מעבר לקווי האויב, ולהתגונן בהתאם.

היכולת לשמר מצב ערנות קבוע במבצרים ,ולשנע כוחות עזר במהירות יחסית, יכולה הייתה להתבצע רק על ידי שלטון יעיל וריכוזי. מאמצי הסולטאן לתקן נזקים לאחר כל מתקפה מונגולית ולמלא את מאגרי הנשק והמזון, וכן היכולת לחזור על כך באופן סדיר הם הביטוי הטוב ביותר של עצמת המבנה הצבאי הממלוכי. למרות כשלנות מצור רבים ותבוסות בעין ג'אלות וחומס, המונגולים הצליחו לשמר את מעמדם כאיום משמעותי בעיני הממלוכים, שמצדם שמרו על ערנות עליונה במשך כשישה עשורים.

תחת שמיים פתוחים

  1. אסיה הינה הגוף היבשתי הגדול בכדור הארץ  והיא במידה רבה המנוע ההיסטורי של האנושות, איני יוצא מנקודת הנחה שלהיסטוריה האנושית יש כיוון או תכלית, אך את זרעי התהליכים הגדולים אשר הביאו את האנושות מציידות לקטות, לאנרגיה גרעינית ותכניות ריאליטי, ניתן למצוא, לטוב או לרע, בשטח האדמה הנרחב המשתרע בין האיים הבריטיים במערב, ועד יפן שבמזרח.

    באסיה הומצא הכתב, אשר איפשר הופעה של מבני שלטון חדשים ומורכבים, ובאופן אנכרוניסטי מעט, התחיל את מה שאנו מכנים היסטוריה. באסיה הומצא הגלגל, ובוית הסוס, אשר שינו את האופן בו בני האדם נעים במרחב, מחליפים סחורות, אוכלוסיות, דעות, ונלחמים. מאסיה יצאה משפחת השפות אשר למעשה שולטת היום ברוב רובו של העולם, והיא משפחת השפות ההודו-אירופאית. באסיה נבנו היישובים העירוניים הראשונים, והיא מולדתן של רוב הדתות הגדולות הקיימות בימינו מן הדתות האברהמיות והברהמיניות ועד הדתות הסיניות והאיראניות., בדברים אלו אין כוונה לזלזל בתרבויות אחרות אשר איתרא מזלן להווצר מחוץ לעולם האמיתי, וסליחתי עם התרבויות הפרה קולומביאניות והאפריקניות, אך הדברים המעניינים באמת התרחשו אי שם בין אירלנד והונשו.

    עד התקופה המודרנית ועליית המערב, ניתן לדעתי לדבר על שלוש תרבויות ציר אסייאתיות, מעין "ספינות אם", אשר הקרינו על סביבתן וזו על זו תוך יצרית תופעות מקוריות מחד, וסינקריטיסיטיות מאידך, כאשר האחרונות הן לטעמי המעניינות ביותר. תרבויות אלו  הן האיראנית, הסינית וההודית. שלוש תרבויות אלו, אם ליצור הכללה גסה לצורך הדיון, מאופיינות בלכידות תרבותית והמשכיות משלב מוקדם יחסית של ההיסטוריה, הן יצרו דתות ומערכות אמונה שהתפתחו, הסתעפו ויצרו מערכות נוספות, אידיאלים אסתטיים ונורמות שלטוניות ומנהלתיות יציבות, אשר יוצאו לאזורים שכנים, אשר עליהם הקרינו לעיתים יותר מתרבות ציר אחת. אין הכוונה בכך שתרבויות דרום מזרח אסיה, המזרח התיכון או טיבט לא ספגו השפעה ממקומות אפשריים נוספים או יצרו תרבות אוטונומית, אך ניתן לקבוע במידה רבה של וודאות שהגורמים החיצוניים המשפיעים ביותר על תרבות אזורים אלו, הן אחת או יותר משלוש התרבויות האסיאתיות הגדולות.

    המגעים בין אזוריה השונים של אסיה (והכוונה כאן היא גם לאירופה, שבעיני היא יבשת כמו שאלג'יר היא יבשת), הולידו התפתחויות שונות ומרתקות בתחומי האומנות, הדת, הטכנולוגיה, הפוליטיקה, ובאופן כללי יצרו עושר תרבותי מגוון ביותר, שהשפיע באופן מהותי על האופן בו התפתח העולם בו אנו חיים כיום.

    בלוג זה יוקדש למגעים אלו, ואחרים.

     מקור:www.macalester.edu
    מקור:www.macalester.edu

כשאסיה היתה העולם

בואו נוציא את הג'וקר מהחבילה, בסדר?

האימפריה המונגולית בשלבי הקמתה היתה אחראית ככל הנראה למותם של מליוני אנשים, הרס של ערים וחרבן של קהילות רבות ברחבי העולם המיושב, בעיקר בעולם האסלאם אך גם בסין ובמערב אסיה (והחלק המכונה אירופה על ידי מספר היסטוריונים אזוטרים). ההרג והחרבן היו חלק מטקטיקה רחבה שנועדה להקל על כיבושים עתידיים, ולמנוע מרידות אפשריות באיזורים שנכבשו. גם אם ניתן לציין שאוכלוסיות הושמדו באופן יסודי למדי רק כאשר  גילו התנגדות, ממדי ההרס היו משמעותיים, ואיזורים נרחבים במרכז אסיה ובאיראן נותרו שוממים דורות רבים לאחר התפרקות האימפריה.

וזהו זה, זאת הפעם האחרונה שידובר בה על ממדי ההרס והחרבן שהמיטו המונגולים על אירואסיה, את העיסוק בזכויות וחיי אדם יקרים אני מניח לגלגול החיים הנוכחי שלי, בו יש לעיסוק זה משמעות. ולא לתקופה הרחוקה מאיתנו בה הדברים הובנו,הורגשו, והוערכו אחרת לגמרי מהאופן בו הם נתפשים בימינו.

הענין שלי באימפריה המונגולית נובע מהאופן בו מנהיג שבטי אחד מני רבים, הרחק מעבר לגבולות העולם המיושב, הצליח תוך מאבק עיקש לאחד שבטי נוודים לכח צבאי יעיל, ומשומן היטב, אשר הצליח בתוך זמן קצר להביס יישויות פוליטיות מורכבות ומתוחכמות בהרבה מבחינה תרבותית , תוך שהוא מקים אימפריה אשר עתידה בזמן נכדיו להוות את היישות הפוליטית היבשתית הגדולה ביותר מאז ומעולם.

ג'וקר
ג'וקר

אך מעבר לסגידה הפטישיסטית משהו של רבים משוחרי ההיסטוריה המונגולית לכח ברוטאלי, הענין שלי בה הוא בעיקר תרבותי. האימפריה המונוגולית חיברה את רוב רובה של אירואסיה לכדי יחידה פוליטית וכלכלית פחות או יותר רציפה, ולזמן קצר, אך משמעותי, אפשרה מעבר חלק של אנשים, סחורות, רעיונות, וטכנולוגיות, ממזרח סין ועד המערב הנוצרי.

השלום המונגולי (Pax Mongolica) הוא זה שאפשר את כתיבתו של החיבור ההיסטורי הראשון שהתיימר להקיף את המכלול ההיסטורי האנושי מראשיתו, ובכתיבתו השתתפו יהודי מומר, נזיר נוצרי, בודהיסטים ומוסלמים. השלום המונוגלי הוא זה שאפשר לטכנולוגית אבק השריפה לעבור מערבה ולהתפתח לכלי המשחית ששינו את האופן בו אנו הורגים איש את רעהו, והוא זה שאפשר לסינים ללמוד את סוד הצבע הכחול-קובלט אותו שלבו בכלי הפורצלן הידועים שלהם, ואיך להכין קינוחים מזעזעים מאטריות קדאיף ושעועית מתוקה.

Ming-Dynasty-celestial-globe-vase

תופעות מרתקות כגון האסלאם הסיני, בודהיזם באיראן המוסלמית, צ'יינהטאון למרגלות הרי הקווקז ונזיר פרנסיסקני שנגרר כל הדרך מהוותיקן למונוגליה, בכדי להתחנן על חיי המערב, קרוב לוודאי לא היו מתקיימות ללא יצאו גדודי הפרשים הרכובים מערבות מונגוליה לכל מקום אליו הגיעו פרסות הסוסים.

וזה עוד לפני שדובר ממש על אומנות, טכנולוגיה, טכניקות צבאיות, וחקלאות.

אך לכך יש עוד זמן.

מקור:ancientbooks.blogspot.com
מקור:ancientbooks.blogspot.com