אור ודם.

 

קשה לקבוע בוודאות מתי אבני חן נסכו לראשונה קסם מיוחד בלב האדם ומתי נבט לו לראשונה ניצוץ של הכרה בערכו של הקו הדק שבין שקיפות וצבע. האם היה זה הגוון היחודי הזוהר מבעד לאבני השדה האפורות שהניע חמדנות גולמית וראשונית כל כך? ואולי ביכולתנו להאמין שהיה זה האור….

5cd223cbed016

מאז שטפו נהרות רבים אבנים רבות וטובות מקרבי ההרים ואלה לוקטו, נאספו, נכרו ונעקרו ועברו מיד ליד, מכורה לסוחר, ומקונה למוכר, ומצמית למושל, עד אשר עטרו נזרי נסיכים, מלכים וטוענים למלכות, אות וסמן לניצוץ התשוקה הקדמון שנורש מן האדם הראשון.

לאור יוקרה אדירה בתרבות האיראנית. מאז האציל האל הטוב אהורה מאזדה את ברכותיו על העולם, קבע את השמש במקומה, ושם מלכים למשול תחתיה, עוברים האור וסגולותיו כחוט שני זוהר בין אדם ובוראו, בין קיסר וצאצאיו ובין מורה לחסיד הראוי לכך.

לאבנים בוהקות, ובמיוחד בעלות גוון דם שהאור רובץ בקרבן מעמד של כבוד בתרבות הפרסית העתיקה. ואם באבנים אדומות עסקינן, אין אדומות כאבני בדחשאן.

מכרות קוה י לאל האגדיים של בדחשאן (איזור הררי המחולק כיום בין טגי'קיסטאן לאפגניסטאן) הם מקום שאגדות של אושר ועושר קורצו מהם. משקיפים על נהר הפאנג' השוצף הם תלויים במורד הצוקים כקן פרסים הקורץ ביצי דם. המכרות פעילים ככל הנראה מאז סביבות המאה השביעית לספירה ופיריהם האפלים היו לשם דבר במשך אלף שנים כמקור לאבן חן אדומה* בעלת איכות מעולה שמוזכרת בכתביהם של גאוגרפים ומטיפים, אנשי חצר ועוברי דרך.

“במחוז זה מוצאים את אבני האודם הקרויות "בלאס"**…ואנשים חוצבים מערות גדולות מתחת להר…האבנים נחצבות בשם המלך…אשר מוכרן רק כאשר יחפוץ, ובכך שומר את ערכן גבוה"

(מרקו פולו, סביב 1274)

מן היוקרתיות שבאבני העולם העתיק, אבני האודם של בדחשאן (הנחשבות לסוג של ספינל בגמולוגיה מודרנית) שמשו משאת נפש של אליטות ברחבי איראן והמזרח התיכון לאורך דורות ונאמר כי אודם בלאס שובץ בטבעת הזהב של המלכים הססאנים וכי היה בכוחו להגן על הכתר, על הממלכה ועל כל אשר תחת השמש.

Lal spınel badakhshan

4e205b24b4f35e11282770e9deaf36de1f110861

הכיבוש המוסלמי של איראן ומכרז אסיה שימר רבים מן המבנים והמסורות הקדם אסלאמיות אך העניק להם טעמי רקע חדשים. מעבר ליוקרה המתמשכת של אבני בדחשאן והתשוקה אליהן בקרב מלכים, סולטאנים וקסרים בין בגדד לבנגל, אבני הבלאס האדומות הפכו גם לנכס צאן ברזל של השירה הפרסית בה האל עצמו נחשב לאדון הצורפים הרוקם את פנינת הירח לרתמת השמש שזורת האודם, ובה גוון הדם של האבנים הטובות מתחרה בגרגרי הרימון, בטיפת היין ובשפתיו של מוזג יין עול ימים.

שפתיים, כרימון פצוע, או כותרת שושן סמוק.

לחיים כרימונים פורצים, או כשתי להבות צבעוני עשויי אודם"

(אנסארי, הראט, מאה 11)

115226871

יוקרת האבן והאש הבוערת שבקרבה המשיכו לרתק משוררים, קיסרים, בוזזים ושלושה שהם אחד, עד לעידן המודרני וכמה מן האבנים המפורסמות בעולם, בהן "אודם תימור", "אודם הנסיך השחור" ו"אודם השומרוני" שנאמר שעיטר את צוואר עגל הזהב של בני ישראל, הן כולן אבני בלאס שיתכן מאוד שמוצאן במכרות בדחשאן האגדיים.

אודם תימור, הנקרא על שם האמיר התורכו-מונגולי תימור י לנג הוא ככל הנראה אודם הבלאס הידוע ביותר בעולם. במשקל של 361 קראט, אבן החן הנערצת היא סמל בוער למשולש המסוכן שבין דם, תשוקה וכח ובמהלך קורותיה המדממים עבר מיד מלך למורד, סולטאן ופולש ונדדה בין סמרקנד לדלהי ובין אצפהאן לקנדהאר, טרם נעקרה בידי האנגלים מצוואר הקיסרות הסיקית המתפוררת ונקבעה אחר כבוד מפוקפק כאבן הראשה של הכתר הבריטי.

ULUG BEK

עם השנים הועם אורן של אבני הבלאס של מרכז אסיה ומכרות בדחשאן נשכחו וננטשו, עד אשר נתגלו מחדש בתקופה המודרנית. התבססות מכרות סרי לנקה, בורמה והעולם החדש, שינו את דפוסי הסחר והיוקרה התרבותית, כאשר אבנים אחרות ובראשן הקורונדום (תחמוצת אלומיניום),זאת הקרויה כיום אודם, ואשר לא נתפסה במקור כשונה מאבני הבלאס, תפסה בהדרגה את מקומן כמושלת בכתר אבני האור האדומות.

באופן אירוני היו אלה אבני הבלאס של בדחשאן שהורישו את תהילתן לאבני הקורונדום האוחזות כיום בכתר השוק העולמי, כאשר תשוקה חדשה לאור העתיק הניעה מסעות חיפוש אחר אבנים אדומות, והנציחה שוב ושוב את מעמדן ומקומן על התפר הדק שבין אור אלוהי לחמדנות ארצית, ובין התעלות מיסטית לשפיכות דמים.

115229221

בתמונות:

-"אודם תימור" רב המעללים כחלק מאוצר הכתר הבריטי.

-אודם חרוט בהקדשות תימוריות, מוע'וליות ואפגניות.

-בחארם V חבוש כתר זהב עטור אבני אודם.

-אבני ספינל (?), בדחשאן 2016.

-אודם אימפריאלי מוע'ולי חרוט, מאה 17.

-ספינל אדום גולמי.

הערות:

*למעשה ורוד עמוק, הנפוץ בקרב הספינלים של בדחשאן.

** ע"ש בלאקסיה-שם עתיק לאזור

 

2282c0cd659e1222ca3f736eecd49b92

יומו של הקאלפק הקירגיזי

היום, בנוסף לציון שקיעת שמש העמים, החבר סטאלין, והמסיבה הגדולה לתוך הלילה שלאחריה, מציינים בקירגיזיה גם את "יום הקאלפק".

הקאלפק, או "אק-קאלפק" בשמו המכובד ("קלפאק לבן"), הוא מגבעת הגברים המסורתית הנהוגה בקרב הגברים הקיריגיזים.

כיום, תחת שולי הלאומיות הקירגיזית החדשה הפך הקלפאק לסמל חדש-ישן של הזהות הקירגיזית העצמאית, אך שורשיו עתיקים כימי תרבות הרועים של ערבות אסיה, וייצוגים לכיסויי ראש דומים לו, כגון הבאשליק, מופיעים כבר באומנות הנוודית המוקדמת של הסקיתים, הקומאנים, ועמים נוודים מוקדמים אחרים.

im31
-ייצוגים של גרסאות שונות של קלפאק ממיניאטורות מן העולם התורכו-פרסי.
3-kyrgyz-knights-kalpak
ייצוגים של גרסאות שונות של קלפאק ממיניאטורות מן העולם התורכו-פרסי.

עשוי לבד ומעוטר בסמלים "חיתיים" מורכבים, הקאלפק משמש כאביזר בעל שימושים פרקטיים וחברתיים כאחד. ככיסוי ראש, הקאלפק הוא אמצעי נוח מאין כמוהו לשמירת על חום הראש בבקרים הצוננים של מרעה הקיץ או בחורף הכבד של העמקים, בעוד שכסמן חברתי הקאלפק הוא סמל נצחי למעמד, שיוך אזורי וזהות אתנית הקשורה עבותות ל"אנשי ארבעים השבטים" של האומה הקירגיזית, במולדתם המודרנית, כמו גם בפזורת קהילותיהם במערב סין, רמת פמיר ובווחאן האפגני.

מחודד בצורתו ובוהק למרחק בשמש החזקה של אסיה המרכזית, נאמר שהקאלפק מחקה בצורתו ובלובנו את פסגת החאן טנגרי (מלך השמיים-אלוהים), אחת הפסגות החשובות ברכס הטיאן שאן, בעוד ששוליו השחורים לרוב, מסמלים את שולי ההר והאדמה השחורה והפוריה שלמרגלותיו. ארבע פאותיו של הקאלפק מייצגות את ארבע ייסודות העולם, אש, רוח, מים ואדמה, ונקודות החיבור שבין הפאות את השמש והירח ואך את נשמת החיים עצמם ובכך הכובע מגלם קוסמולוגיה מושלמת של היקום הקירגיזי.

איך זה בתור כיסוי ראש להתהדר בו?

KyrgyzstanP21-100Som-2002_b
-הר טנגרי חאן על שטר של 100 סום קירגיזי.
Токтогул Сатылганов
-טוקטגול סטילגאנוב, אקין (זמר עממי) ידוע, חמוש בקאלפק וקומוז-כלי פריטה קירגיזי.

הקאלפק הוא כמובן גם סמל לגבריות, ונדיר למצוא אק-סקאל ("לבן זקן"), שאינו חמוש בקאלפק מונח כהלכה, בחיי היום יום, כמו גם בארועים רשמיים. מיותר לציין כי הקאלפק הוא אביזר חובה לשימושם של אקינים, מנאסצ'ים ושאר מבצעי שירה טקסית ועממית. בהתאם למעמדו, הקאלפק נהנה מייחס של כבוד עצום ומארג שלם של כללי אטיקט סדורים ביחד לקיפולו, אכסונו והנחתו למראשות אדוניו בעת מנוחת הלילה. משפט קירגיזי נושן אף מתרה כי "באשר תאבד את קאלפקך, תאבד את ראשך!".

אז שמרו על הקאפלק שלכם חברים, הוא משמר לא רק את ראשכם על צווארכם, אלא אף את היקום כולו.

428237_10150550665012368_71549054_n
ברקוטצ'י-צייד בעזרת עיט זהוב (Aquila chrysaetos), עטור קאלפק צחור. (קירגיזסטאן 2007)
weird-amazing-bus-stops-around-the-world-3
-תחנת אוטבוס בצורת קאלפק.

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

ראקי של יום הדין.

היה וסופי אחד ישב לעת חצות בכיכר העיר, הגה במה שהוגים בו סופים לעת זאת ותיבל מחשבותיו בבקבוק ראקי.

יצא לו אמאם אחד נשוא פנים וכבד זקן מאחת המדרשות הרבות שליחכו את כיכר העיר, וחלף כצל כבד בכיכר, כולו חשיבות ואדרת שחורה וכבדה אחת.

בהבחינו בסופי המוטל כך בין כיכר לכותל, בערה חימת האמאם להשחית, ובבעיטה חדה העיף את הבקבוק כל הדרך לביוב.

באצבע אחת קשיחה נעץ האמאם עין קרה בסופי ורעם עליו:

"דע לך, אוויל כופר, כי ביום הדין, כל בקבוק שיכר שאי פעם לגמת לקרבך, יקשר לקרסולייך בשלשלאות ברזל!"

הסופי נתעורר משרעפיו ומלמל חצי לעצמו, חצי לעבר האמאם: "אה..הממ..מה? ראקי…יום הדין…שלשלאות…כמה?….מה.."

"רגע, רגע", -הקשה, "הבקבוקים שלקרסוליי יהיו ריקים או מלאים??!"

שאג בפרצופו האמאם: "בטח שמלאים!"

נשא הסופי כפיו ועיניו מעלה לעבר בורא עולם והפטיר:

"ואללה-יברך אללה את יום הדין!

.

Image may contain: 1 person, hat, beard, close-up and indoor
Image may contain: one or more people and shoes
תמונות: פנג'יקנט, טג'יקיסטאן. יוני 2016.

אריגים מכושפים וצלילים מקודשים.

אגדה סינית מספרת על אב ובתו שחיו לבדם בבית כפרי, ובבעלותם סוס.

יום אחד יצא האב למסע, והבת, אשר חשה געגוע עז לאביה, ביקשה מן הסוס לאתר את אביה ולהביאו חזרה הביתה. בתמורה הבטיחה הנערה לסוס כי תנשא לו. הסוס, מדורבן כהלכה בידי הבטחה זו, שעט לדרכו ותוך ימים מספר חזר והאב על גבו. העלמה נמלאה אושר, אך לאחר זמן קצר נראה ששכחה את הבטחתה לסוס. מאז אותו יום, חדל הסוס לאכול, והגיב בעצבנות לנוכחותה של הנערה. האב חקר את בתו ושאל האם אמרה לסוס דבר כלשהו שהסעיר אותו. הבת התוודתה בדמעות על הבטחתה. בתגובה הרג האב את הסוס בכדי להגן על בתו היחידה. בפעם הבאה שיצאה הנערה מביתה עלה הסוס המת מקברו ועטף אותה בפקעת עטויית קורים לבנים, אשר הבריקה ככסף לאור הירח המלא. לאחר מספר ימים נתבקעה הפקעת. וממנה עלה עץ רענן.

היה זה עץ התות הראשון.

עץ התות הלבן ( Morus alba) בוית בסין לפני כארבעת אלפים שנים. ותרבות גידולו קשורה הדוקות לתרבות גידול זחלי טוואי המשי (Bombyx mori) והפקת הטקסטיל מגלמיו, המכונה סריקולטורה ׁׁׁ(Sericulture).

Mulberry tree autumn

 

ייתכן וטכנולוגית הפקת המשי בסין החלה עוד בתקופה הנאוליטית בתחומה של תרבות יאנגשאו (Yǎngsháo) אשר התקיימה לאורך גדות הנהר הצהוב, שכן גלמי טוואי המשי נתגלו באתרים הקשורים בתרבות זו. ממצאים מן השנים האחרונות, הכוללים שאריות חלבון מסיבי משי עשויים אף לדחוף את תחילת תרבות המשי לסביב האלף השמיני לפני הספירה.

הפקת משי.
הפקת משי.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאורך הדורות הפך ייצור המשי לגורם כלכלי חשוב. בתקופת שושלת האן (206 BC – 220 AD) הוקמו סדנאות ממלכתיות לייצור האריג היקר, שהיווה גורם חשוב ביחסיה של סין עם העולם החיצון, בפרט כלפי הנוודים שמצפון, ובמיוחד קונפדרצית השיונג נו  (Xiōngnú) האימתנית וכן כלפי יורשותיה המאוחרות.  המשי שימש לסיפוק הצורך הנוודי במוצרי יוקרה כמטבע עובר לסוחר, וכאמצעי לשימור המבנה הפוליטי הפנימי של החברה הנוודית, אשר התבסס בין השאר על תזרים מתמשך של מוצרים אלו מהחברה יושבת הקבע שלצידה שכנו. (על מערכת יחסים זו ועל הסיבות לכשלונה יבוא פוסט נפרד)

על אף נסיונות הסינים לשמר את המונופול בו החזיקו, זלגה סביב המאה הראשונה לספירה תרבות ייצור המשי לנווה המדבר של ממלכת חוטאן, השוכנת על נתיב המסחר העובר מדרום למדבר טקלאמאקאן הנורא,(בשינג'יאנג של ימינו) כשלושת אלפי קילומטרים מערבית מבירת שושלת האן. התבססות תרבות המשי לא יכלה כמובן להרחש ללא יכולתו של עץ התות, מקור מזונם הבלעדי של טוואי המשי, להסתגל לתנאי גידול ואקלים מגוונים. כך נדד עץ התות הלבן לרוחבה של אירואסיה, דרך מרכז אסיה, איראן ועד למזרח התיכון ואירופה הדרומית.

תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.
תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עץ התות הוא עץ נשיר בינוני עד גדול, העשוי להגיע לגובה של כחמישה עשר מטרים, ולגיל מתקדם של עד כחמש מאות שנים.

בסוג Morus ישנם כעשרה עד חמישה עשר מינים הנוטים בקלות ליצירת  בני כלאיים. המינים העיקריים הם כאמור התות הלבן (Morus alba), התות השחור ( Morus nigra)  שמוצאו בקווקז ובהרי איראן שם הוא מכונה "תות המלך" (شاه توت), ואין הדבר מפתיע כאשר מתחשבים בטעמו. יש לציין כי מרבית עצי התות בארץ, ללא קשר לצבע הפרי, משתייכים למין תות לבן, מה שמסביר את טעמם הטפל למדי.אם זאת, בארץ ניתן למצוא זן של תות שחור המכונה תות "שאמי", כמו גם מין נוסף המכונה תות הימלאי, או פקיסתאני (Morus serrata), המצטיין בפירות ארוכים במיוחד.

תות לבן (Morus Alba)
תות לבן (Morus Alba)
תות שחור (Morus Nigra)
תות שחור (Morus Nigra)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבחינה גננית יכול לשמש התות כעץ מעולה להצללה, אם מתחשבים בגודלו הסופי, בהיותו נשיר, ובכתמי הצבע שיוצרים הפירות הבשלים. מבחינה זו קיימים גם זנים "בכותיים"  אשר יוצרים אפקט יפהפה ומתאימים לשימוש כחיפוי לסככות או כצמחי מוקד, ומהווים תחליף חסכוני לערבה הבוכיה הידועה בצריכת המים שלה, ההופך אותה לבלתי מתאימה לגידול באזורינו.

תות הימלאי (Morus serrata)
תות הימלאי (Morus serrata)
תות לבן "בכותי"
תות לבן "בכותי"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכונה נוספת המקנה לעץ התות חשיבות תרבותית ,הוא עצתו הטובה לעשיית כלי נגינה.

מבנה העצה של התות, הכולל תאי פרנכימה מאורכים( parenchyma -תאים המצויים בין השאר בשיפת העץ ומשמשים להולכת חומרי הזנה מומסים ולעיתים לאכסנתם) ,ומבנה נקבובי הנקרא "Semi-ring Porous", ומשמעו כי נקבוביות העצה משתנות מגדול לקטן כלפי חלקו החיצוני, הצעיר, של הגזע, אך ללא קו הפרדה מובחן לחלוטין. מבנה זה מקנה לעץ איכות אקוסטית ואופייני לסוגים נוספים של עצים המקובלים בבנית כלי נגינה ("Tonewood") כגון טקסוס, אדר (Maple sp.) ואחרים.

מבנה "Semi porus"
מבנה "Semi porous"
מבנה העצה של התות הלבן.
מבנה העצה של התות הלבן.

 

תכונה זו הפכה את עץ התות לחומר הגלם הנחשק ביותר בקרב בוני כלים, והדבר נכון לחרשי הכלים האויגורים שבמערב סין, דרך טג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן ועד הרי איראן, כורדיסתאן ואזרביג'אן ועד אנטוליה במערב.

משפחת הכלים המקובלת ביותר במרחב אדיר זה הן הלאוטות ארוכות הצוואר. ההסטוריה של כלים מסוג זה לוטה בערפל מסויים, אך נראה שהמשפחה התפתחה מכלי-אב קדמון באיזור אסיה המרכזית, ומשם התפשטה והתפתחה למנעד רחב של כלים השונים בצורתם, במספר מיתריהם, ובטכניקת הנגינה בהם, אך שמרו ברובם על צורה בסיסית אחידה.

לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור, רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
קומוז קיריגיזי
קומוז קיריגיזי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בין כלים אלו ניתן למנות את הקומוז (komuz) הקירגיזי, אשר שמר ככל הנראה על דמיון רב לכלי-האב הקדמון, את הטאר (Tar) האיראני, הכלי החשוב ביותר במוזיקה הפרסית הקלאסית, ואת משפחת הסאז התורכית-אנאטולית, הכוללת מגוון רחב ומבלבל טרמינולוגית של כלים, כאשר הידוע בהם הוא כמובן הבגלמה (Bağlama ), אשר הטובים בסוג זה מגולפים ידנית מחטיבה אחת של גזע תות. הדבר נכון גם לטאר הפרסי אותו הזכרנו, כאשר תיבת התהודה היחודית שלו העשוייה בצורת הסיפרה שמונה מגולפת משני חצאים של גזע התות, ולאחר מכן מכוסה בעור טלה. השילוב יוצר אפקט מוזיקלי מרשים בעוצמתו, ונותן לטאר את קולו הייחודי.

טאר פרסי
טאר פרסי

כלי נוסף אותו ניתן להזכיר הוא הטנבור,לאוטה קטנה יחסית אשר נמצאת בשימוש בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן בצפון מערב איראן ומוחזק ככלי קודש מרכזי בטקסיהם הדתיים. דתם של בני קהילות האהל-י-חאק היא אמונה סינקרטיסטית בעלת השפעות שיע'יות, אך היא גם מכילה אלמנטים הקרובים לזורואסטריות, ולפרקטיקות צופיות.

אנשי האמת
אהל י חק – אנשי האמת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

העץ המועדף לבניית גוף הטנבור הקדוש, הוא כמובן התות, כאשר חומר גלם המגיע מאיזור עלייה לרגל   מעצים את קדושת הכלי וצליליו. אחד מבוני הטנבור אוסטאד אסאדאוללה פרמאני, דור שביעי לחרשי טנבור מן העיירה גהוארה (Gahvāreh) אשר במחוז קרמאנשאה בצפון מערב איראן, מסביר כי" לעצת התות נקבוביות נשימה אשר נעדרות מעצים אחרים כגון אגוז המלך, ומקנים לו את איכותו הייחודית". איכות זו מתבטאת בהדהוד הרוטט המכונה "סוזנאק" (suznak) ומהווה אישור לשלמותו וקדושתו של הטנבור.

כדברי סיכום, התות החל את מערכת יחסיו עם המין האנושי על גדות הנהר הצהוב בסין הנאוליתית, מסין התפשטה תרבות גידולו אל מקום שקיעת השמש, ובדרכו מערבה השפיע התות על האופן בו אנו סוחרים, מחליפים רעיונות,מתלבשים, מפיקים וחווים צלילים מוזיקלים, דרך מה שיכונה בסופו של דבר על ידי המחקר והדמיון האירופאי בשם "דרכי המשי",  אשר הפכו לאחד מצינורות ההשפעה הבין תרבותית המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האירואסיאתית והעולמית כולה. וזוהי תרומתו של עץ התות הצנוע.

עם הגב לערבה, ובין ההר למדבר: גאוגרפיה של מרכז אסיה.

מרכז אסיה מהווה אזור נרחב שהגדרתו מעוגנת בנקודות מוצא שהן לרוב תרבותיות או
פוליטיות יותר משהן גאוגרפיות. על פי הגדרה מודרנית ופופולארית, מרכז אסיה מייצג את
ארצות חבר המדינות המוסלמיות שבין הים הכספי לגבולה של סין, כלומר: קזחסטאן,
אוזבקיסטן, טורקמניסטן, קירגיזסטן, וטג'יקיסטן. עם זאת, הגדרה המעוגנת היסטורית
אתנית ותרבותית תרחיב לרוב את המושג ותכלול בו גם את איראן, חלקים גדולים מרוסיה
האסיאתית, וכן את אפגניסטן, צפון פקיסטן, ומערב סין. הגדרה פופולארית נוספת וחופפת
תהיה אסיה הפנימית אשר עשויה גם לכלול את מונגוליה, מנצ'וריה (צפון מזרח סין) ואף
את טיבט, אשר יחד עם אזורי ההרים הגובלים בה, מכונה על ידי כותבים וחוקרים מסוימים
בשם אסיה הגבוהה.

במרכז אסיה מספר אזורים היסטוריים-תרבותיים חשובים:

פרגאנה (Ferghana):
עמק פרגאנה נחשב למרכז היסטורי מן החושבים ביותר במרכז אסיה, מיקומו על נתיב נוח
בין מערב אסיה לסין הפך את העמק למוקד מסחרי ראשון במעלה, בעוד שאדמתו הפורייה
ושפע המים אפשרו לאזור לקיים כלכלה חקלאית עשירה והאזור נודע בכרמיו ובמקשות
המלונים שבו. העמק, ששימש היסטורית מקום מושב ליוונים, איראנים ותורכים מחולק כיום
בין טג'יקיסטן, קירגיזסטן ואוזבקיסטן, ובמאה ה-20 שימש לא אחת כמוקד לתסיסה אתנית
בין העמים השונים.

מה זה כל הסטן הזה? סטן, או בתעתיקו הנכון סתאן היא סיומת פרסית, (ـستان) שפירושה מקום, כאשר ניתן לומר כי פעמים רבות המשמעות היא ארצם של…
הסיומת נפוצה בשמות מקומות היסטוריים כפי שנתכנו בעולם האסלאמי המזרחי, כגון: כורדיסטן, היאסטאן {ארמניה}, הינדוסטן, טטריסטן, תורכסטאן וכדומה.

טראנס-אוקסאניה (Transoxania, עבר האוקסוס):
השם אשר ניתן על ידי היוונים לאזור הנרחב שבין נהרות האמו דאריה (גם: אוקסוס, פאנג')
והסיר דאריה (יאקסארטס), ושימש כינוי לחלקה הצפון מזרחי של האימפריה המוקדונית.
באזור שוכנים כמה מן המרכזים העירוניים החשובים במרכז אסיה כבוכרה וסמרקנד.
בתקופה המודרנית נוצלו מימיי הנהרות באזור להפקת כותנה בקנה מידה אדיר, תהליך אשר
הביא להרס קרקעות והתייבשות ימת אראל, נקודת ההיקוות של הנהרות באזור.

חורסאן (Khurasan):
איזור צחיח ורחב ידיים אשר מחולק כיום בין איראן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן
ואפגניסטן. הסטורית מרחב ידוע וחשוב מאין כמוהו ,האיזור שימש שנים רבות כאחד ממעוזי התרבות האיראנית והאסלאמית, וערים רבות בו כגון נישאפור, מרב, באלח והראט שמשו כמרכזי לימוד מדע וספרות של התרבות
האסלאמית המזרחית. אנשי רוח ועט כגון עומר חיאם, אל בירוני, אל פארבי ואבן סינא
מוצאם באזור.

בדחשאן (Badakhshan):
מחוז היסטורי אשר כיום מחולק בין הגדות הטג'יקיות והאפגניות בקצהו המזרחי העליון של
נהר האמו דאריה (גם: פאנג'), היכן שזה מתנקז ומתעצם לכדי נהר של ממש על ידי הפלגים
השונים מהרי פמיר וההינדו קוש. בשל הטופוגרפיה ההררית שלו, נחשב המחוז לנידח ופראי
ושימש מקום מפלט ליחידים וקהילות בעתות משבר ורדיפה. במשך דורות רבים היה המחוז
למקור הבלעדי לאבן הלאפיס לאזולי ולאבן האודם, וממנה הגיעו אבני חן אלו בדרך המסחר
למצרים הפרעונית ולתרבויות מסופוטמיה.

בקטריה (Bactria):
אזור היסטורי חשוב המרוכז סביב העיר באלח (כיום בצפון אפגניסטן), וגובל בהרי פמיר,
הינדו קוש ובנהר האמו דאריה. האזור פרח בעת העתיקה תחת השפעת דרכי המסחר אשר
חיברו את איראן, סין והודו והיווה זירה למפגש בין התרבות ההלניסטית להודית.

אגן טארים (Tarim):
אגן נמוך ועצום ממדים הנמצא היום רובו ככולו בשטח סין העממית. חבוי מאחורי הרמה הטיבטית אשר מונעת ממנו קבלת משקעים, אגן טארים ומדבר טאקלאמקאן שבו, הם מן
האזורים הצחיחים בעולם. בנאות המדבר שבשולי האגן צמחו מרכזים עירוניים אשר שמשו
כנקודות מסחר על דרכי המשי וכן כמרכזים בודהיסטים חשובים. האזור שימש כנקודת מגע
בין התרבויות ההודית, האיראנית, הסינית וכן עם עמי הערבה.

הערבה האירואסיאתית:
רצועת עשב רחבת ידיים המשתרעת בין מנצ'וריה במזרח ועד הונגריה במערב. בשל
מאפייניה האקלימיים והאקולוגים שימשה הערבה מחסום להתפשטות התרבויות החקלאיות
ומנגד אפשרה התפתחות של נוודות הרועים. נוודי הערבה, במגעם ופלישותיהם לכיוון דרום,שימשו כגורם צבאי פוליטי ומסחרי חשוב בהיסטוריה של מרכז אסיה והניעו תהליכים רבים
ומורכבים בהיסטוריה האנושית כולה.
רכסי הרים במרכז אסיה:
מרכז אסיה מוגדרת במידה רבה על ידי רכסי ההרים שבה, ואלה עיצבו את כלכלתה, אזוריה
החקלאיים, נתיבי המסחר שבה ורבות מתרבויותיה. רכסי ההרים של אסיה, הגבוהים
בעולם, נוצרו כתוצאה מן הדחיפה המתמדת של הלוח היבשתי של הודו, אל תוך ליבה של
אסיה, ואלה הדפו אל על את הרמה הטיבטית וההרים הנלווים אליה ויצרו את גג העולם
עטור העננים של האזור.

מלבד רכס ההימלאיה המצוי בקו התפר המידי שבין הודו לטיבט, יצר הקמט הטקטוני את
הרכסים המרכזיים של מרכז אסיה. ליבו של הקמט הוא רמת פמיר, מדרום ודרום מזרח לו
מצויים רכסי ההינדו קוש (Hindu Kush, מונח שפירושו "קוטל ההודים", והרי
הקרקורום (Karakorum). ממזרח לפמיר מצויים הרי קונלון (Kunlun), המפרידים את
הרמה הטיבטית מאגן טארים, ויוצרים את מדבר טאקלמקאן הנורא, במניעתם את הגעת
משקעים לאזור. מצפון מזרח לפמיר מצוי רכס הטיאן שאן (Tian Shan. סינית: 天山 ההרים
השמימיים) ואלה מגדירים את גבולה המזרחי של קירגיזסטן ומקיפים את אגן טארים מצפון,
בעודם יוצרים חיץ בין אזור המדבר לערבה.

הגאוגרפיה של מרכז אסיה מדגימה בצורה הניצחת ביותר את השפעת הטופוגרפיה על חברות וחיי אדם, ומצד שני את המאמץ האנושי הכביר להתגבר על איתני הסביבה ולחתור בעוז ובסתגלנות אין קץ לחיי מרעה, מזרע וסחר, וזאת תוך יצירת כמה מן התרבויות היצירתיות והמרתקות ביותר בהסטוריה האנושית, עם הגב לערבה, ובין ההר למדבר.

סכיני הפצ'וק של מרכז אסיה.

מרכז אסיה היתה ידועה במשך דורות כמרכז נפחות ועשיית להבים. למעשה נטען כי השבטים התורכים, עוד במכורתם המקורית שבהרי אלטאיי, שימשו כנפחים אשר חילצו עפרות ברזל מן המכרות הרבים אשר פערו במדרונות ההרים, וכי את החרבות, הפגיונות ועבודות השריון שהוציאו תחת ידם, סיפקו כמס לשליטי השיונג נו, אדוני אימפריית הנוודים הראשונה של מזרח הערבה.

פצ'וק או פצ'ק (תעתיקים לועזיים מקובלים: pichok, pchak, pechak, P'chak) הם שמם של הסכינים המסורתיים של המרחב המרכז אסיאתי, ושמשו מזה דורות ככלי העבודה המרכזי במטבח, בדיר ובחצר הבית, וכסמל סטטוס, בעיקר בקרב הגברים.

ידיות סכיני הפצ'וק נעשו מעצם,מתכת, עץ או קרני בקר, צאן או חיות בר כגון צבאים, יעלים וסאייגה, ואלה עוטרו פעמים רבות לעייפה בדוגמאות צמחיות ומוטיבים אחרים. הלהבים סומנו פעמים רבות בשם או חותם היצרן,או בסימנים שבטיים (טמגה) או דתיים. הסכינים נחשבו לעיתים כקמע משפחתי היפה להרחקת סכנות והגנת הבית והעוברו מדור לדור או הוענקו כמתנות בעלות יוקרה רבה.

מרכזי היצור החשובים מרוכזים עד ימינו סביב עמק פרגאנה ובמיוחד בערים נמנגאן וצ'וסט שבאוזבקיסטן המודרנית ובאיסתרוושאן שבטג'יקיסטאן. מרכז חשוב נוסף נמצא בדרום אגן טארים (שינג'יאנג הסינית של ימינו), וסכיני האיזור, ובמיוחד אלה המגיעים מינגיהיסאר ידועים בכל רחבי מרכז אסיה באיכותם וביופי הגימור המוענק להם.

בשינג'יאנג של לאחר מהומות 2009, נאסרת נשיאת הסכינים הללו עלי ידי הממשלה הסינית בעקבות הכבדתה את אמצעי האכיפה השליטה והפיקוח על האוכלוסיה האויגורית המקומית ותרבותה, ואף האפשרות להוציא סכינים מן הפרובינציה נעשתה קשה למדי. יותר מכך, סדנאות הנפחות של ינגיהיסאר, כאמור, אחד ממרכזי הייצור מן הידועים באיזור, נסגרו כליל בשנים האחרונות במסגרת ההכבדה הגוברת על מוסדות וסמלי התרבות של האויגורים, ויש חשש כי הידע המסורתי יילך ויישחק ככל שיתארך האיסור.

בתמונות: פצ'ק בן המאה ה19 מבוכרה, על פי הסגנון המעוקל ("kayik") הייצרן ככל הנראה אויגורי.

סדנת סכינים באישתרוושאן ,עמק פרגאנה, טג'יקיסטאן,

ורכישות אחרונות לאוסף.

 

No automatic alt text available.
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

כה אמר בעל הגמלים הזקנים.

הדת הזורואסטרית היא דתם הקדומה של האיראנים.

שורשיה של האמונה הזורואסטרית הם באמונות הקדומות של העמים ההודו-איראנים שהתפשטו מצפון אירואסיה לעבר הודו, מרכז אסיה והרמה האיראנית, אך כתורה אתית ורוחנית מסודרת התגבשה הדת סביב האלף הראשון לפנה"ס, תחת הדמות על שמה היא קרויה, זרתוסטרא,( פרסית: زرتشت, זרתושת)

זרתוסטרא מקובל כיום במחקר כדמות היסטורית לכל דבר אשר מוצאה במזרח העולם האיראני, כשמחקרים שונים ממקמים את מוצאו בבקטריה, בבדחשאן שעל הגבול הטגי'יקי- אפגני, או באזורים שונים בחורסאן. פירוש שמו של זרתוסטרא הוא אגב ככל הנראה, "בעל גמלים זקנים", שם שייתכן ומבטא הענקת שמות בעלי משמעות שלילית על מנת להרחיק השפעות רעות.

עקרונות תורת זרתוסטרא באו לידי ביטוי ב17 מזמורים- היאסנות (Yasna), המחולקות לתת יחידות הקרויות גאתות (Gatha). הכתבים הזורואסטרים העתיקים חוברו בשפה האווסטית, שפה איראנית מזרחית אשר בצורתה הקדומה ביותר מכילה קרבה רבה לסנסקריט של הוודות ההודיות.

 

בסיסה התאולוגי של הדת, לפחות בגרסתה המאוחרת היא ההבחנה הדיכוטומית בטוב ורע, ובכך שלאדם, באמצעות פעולה בעולם, ישנה היכולת להרבות טוב ובכך להביא לניצחון על הרע.

הדואליזם של הזורואסטריות מתבטא בדומיננטיות של שני אלים. האחד, אהורה מאזדה, מייצג את הטוב המואר והמוסרי והשני, הקרוי אהרימן, מייצג את הרע, החשוך והמושחת. העולם החומרי הוא הזירה של מאבק האיתנים בין שני הכוחות המנוגדים.

 

הדת שהתפתחה מתורת זרתוסטרא שמה דגש על טוהר התנהגותי ומוסרי ועל היגיינה פיזית, אשר נועדו, כאמור, להרבות טוב בעולם ובכך להחיש את קץ הימים.

מקובל כי לזורואסטריות הייתה השפעה רבה על הדתות המונותאיסטיות מבחינת תפיסת הזמן, העולם הבא, משיחיות, וכן ענייני טהרה. אולי השפעה זו הביאה את כותב ספר ישעיהו להדגיש את מעמדו של האל היהודי הבלעדי בעולם הנברא:

"כֹּה-אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ… אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. … יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה"
(ישעיהו פרק מ"ה, פסוקים א'-ז')

הזורואסטריות ידעה דעיכה הדרגתית אך מתמדת במאות שלאחר הכיבוש המוסלמי. במרכז אסיה שרדו כיסי התנגדות לאסלאם עד המאה ה-15, ושרידים לפולחן זורואסטרי מקומי פזורים ברחבי הפמיר ועמק ווחאן, והדים לו השתמרו כנראה בפולחנים העממיים המקומיים.

אלמנט חשוב בפולחן הזורואסטרי הקדום, אשר לו מקבילות גם בדת הוודית של הודו, שלה קשרים "משפחתיים" הדוקים לדת האיראנית הקדומה, היא השימוש בחומר מעורר הזיות העונה לשם "חאומה" (haoma -אווסטית, Soma במקבילה הסנסקריטית). חומר זה שימש במקום מרכזי בטקסים הזורואסטרים במהלכו נמהל בחלב ונצרך כמשקה מעורר חזיונות או ננסך על מזבחות ושורשי עצים כמבטא את האיחוד בין עולם הצומח (הסם) לעולם בעלי הנשמה (המיוצג בחלב). עד כיום נוהגים במקומות שונים בפמיר לנסוך שמן או חומרים אחרים על מזבחות אבן בפולחן שיתכן והוא הד עתיק לפולחנים הקדם איסלאמיים.

המחקר חלוק עד ימינו על זהותו המדוייקת של החאומה אך שיתוף פעולה בין בוטנאים לבלשנים העלה את צמח האפדרה (Ephedra sp). המכיל אלקלואיד בשם אפדרין, חומר מעורר הזיות ממו סונטזו האמפטמינים הראשונים והנפוץ במרחבים הצחיחים של מרכז אסיה. מועמד נוסף הוא השבר הלבן המוכר גם מן הנגב הישראלי (Peganum harmala), ואשר חלקיו השונים ובייחוד זרעיו מכילים הרמין (Harmine), מעורר עצבי חזק ורעיל בכמויות גדולות. הצמח מכונה אספנד (اسپند) בפרסית והשימוש בו נפוץ עד ימינו ברחבי איראן, מרכז אסיה ואזורים אחרים כמרחיק מזיקים מוחשיים וכאלה הקשורים בעולם שמעבר, ושריפתו כקטורת מעלה ניחוח אופייני.

כיום הקהילות הזורואסטריות העיקריות מצויות באיראן, בהודו ובארצות המערב ולהן כמה עשרות אלפי חברים בלבד. לאחרונה ניכרת התעוררת מה בעניין "חזרה" למסורת האבות האיראנית בקרב קבוצות כורדיות, איראניות ואף טג'יקיות, אך מוקדם לדעת אם מדובר בקוריוז בלבד או תנועה ממשית.

בתמונות: אספנד מיובש בבזאר, שרידי מקדש אש זורואסטרי בפמיר, מזאר איסמאעילי בן זמננו. ודמותו של אהורה מאזדה בתגליף ממערב איראן.

 

Image may contain: food
Image may contain: outdoor
Image may contain: sky and outdoor
Image may contain: plant, tree and outdoor

מפלטם האחרון של מלכי דרך המשי

פורסם במקור ביולי 2017.

התרבות הסוע׳דית ( Sogdian ,תעתיק מקובל: סוגדים) היא תרבות איראנית עתיקה אשר התקיימה במרחב שבין נהרות הסיר דאריא והאמו דאריא, התרכזה פוליטית וכלכלית בערים בוכרה, סמרקנד, פנג'יקנט, פאייקנט ומרכזים עירוניים אחרים והגיעה לשיאה בין המאות הרביעית לשמינית למנינם. מבוססות על מבנה פוליטי מבוזר למדי, הערים הסוע׳דיות תוו רשת דרכי מסחר עניפה אשר בשיא בשלותה שלטה במידה רבה על המסחר בין מרכז אסיה לסין ואף קיימו נוכחות משמעותית על נתיבי המסחר להודו, וכנראה גם מערבה לכיוון מערב איראן, הים התיכון והאימפריה הביזנטית.

מעבר לסוחרים ממולחים בכל הראוי להסחר, שימשו הסוע׳דים גם כמתווכחים תרבותיים חשובים, והעבירו את הכתב הארמי הלאה לידי התורכים האויגורים, כך שהפך ברבות הימים לכתב האימפריה המונגולית ושגרסא שלו, הכתב המנצ׳ורי, שימשה את שושלת צ׳ינג, השושלת הסינית הקיסרית האחרונה, עד נפילתה ב-1911.

בנוסף לכך היו נזירים בודהיסטים סוע׳דים מן הראשונים להעביר מזרחה את התורה הבודהיסטית וסייעו רבות לתרגום הטקסטים הראשונים לשפה הסינית, ובך סייעו לעצב במידה רבה את הבודהיזם המזרח אסייאתי המוכר לנו כיום.
התרבות הסוע׳דית היתה תרבות עירונית מתוחכמת, אשר החלה לגלות את סודותיה האבודים לאחר חשיפת בתי המידות המרשימים בפנג׳יקנט, מן האתרים הסוע׳דיים החשובים ביותר. ציורי הקיר שנתגלו על קירות הבתים מגלים טפח מתרבות אורבאנית אלגאנטית להפליא, אשר מלבד סגידה לפנתאון מגוון מקורות המשלב יסודות איראניים הודים ומזרח תיכוניים, גם נתברכה באהבת תענוגות שכללו משתאות הוללים, ריקוד, ציד, סחר ער בעבדים, וניהול מסבאות ובתי תענוגות מפוקפקים ברחבי האימפריה הסינית ובדרכים המובילות אליה.

מקורות אחרים להכרת התרבות הסוע׳דית הם מכתבים ספורים שנותרו פזורים ואבודים לאורך דרכי המסחר והמגלים מעט אור על כלכלת רשתות המסחר הסוע׳דיות. הידועים שבהם הם מכתביה של מוואני (Mewnai), אשה סוע׳דית אשר ננטשה על ידי בעלה יחד עם ביתה אי שם על דרך המסחר בין סין גופא לאגן טארים (בשינג׳יאנג של ימינו), ןאשר שלחה את מכתביה הנזעמים ותחינתה לעזרה לקרוביה שבסוע׳דיה. המכתבים נתגלו בבור בבסיסו של מגדל שמירה חרב לא רחוק מדונחואנג (בגנסו של ימינו) ולמרבה הטרגדיה לא הגיעו ליעדם מעולם, ולא ברור לנו מה עלה בגורלה של האשה האומללה וביתה.

התרבות הסוע׳דית דעכה לאחר הכיבוש הערבי של מרכז אסיה, כאשר לאחריו עלתה לה אליטה מסחרית ופוליטית חדשה. הגעת אוכלוסיות מערב איראניות החליפה את השפה הסוע׳דית האיראנית מזרחית בשפה הפרסית, והסוע׳דים הלכו ונטמעו בהדרגה בתרבות האסלאמית החדשה עד העלמותם כתרבות מובחנת.

למרות תהליכים אלו שרדה עד ימינו בצפון טג׳יקיסטאן קהילה קטנה של דוברי שפה המקורבת לשפה הסוע׳דית העתיקה. כ73 משפחות שוכנות עד ימינו בעמק יע׳נוב הנידח ,ודוברות שפה איראנית עתיקה אשר צלילים דומים לה הדהדו מעל הדבשות המאובקות של אורחות המסחר ובבתי המרזח האפלים וספוגי הזימה של דרכי המשי.

מבחינתי המסע שלי שבוע שעבר לעמק יע׳נוב העליון היה מסע צליינות לכל דבר, ולנוח לאחר יום הליכה מעייף לצד קנקן תה ולחם רך וטרי, לקרוא מאמר נושן על אורחות המסחר הסוע׳דיות, ולהאזין לילדים מתקוטטים בחוץ בשפה עתיקה-עתיקה היה אחד משיאי המסעות שלי בשנים האחרונות.

Image may contain: outdoor and nature
Image may contain: cloud, mountain, sky, outdoor and nature
Image may contain: 1 person
No automatic alt text available.