ממצרים לשושן: מעופו של הבז משיראז.

 

לא רבות ידוע על ימיו וחייו של רבנו, מוולננו שאהין משיראז.

כן ידוע לנו שכמו רבים וטובים מבני ארצו, יהודים, מוסלמים נוצרים וחסידי זרדושט חי הוא תחת כנפו האדירה של האילחאן אבו מוסא, מלך המונגולים ירום הודו, ועוד ידוע לנו שהיה כמעט בן זמנו של חאפט' וכי קיבל השכלה כללית בנוסף להשכלה הדתית של בני קהילת היהודים.

עוד ידוע כי כמשוררים אחרים בני ימיו התחנך היטב שאהין על ברכי השירה הפרסית האפית, ועל המסורת ההסטורית של מולדתו העתיקה, אך מלבד ביוגרפיות קצרות שהותירו יורשיו, וכי שמו שפירושו "בז" הוא כנראה כינוי לירי שבחר לעצמו, אך מלבד זאת כאמור אין אנו יודעים עליו כמעט דבר.

לא ברור מתי החלו לדבר יהודי המרחב האיראני לדבר פרסית, אך נראה כי הדבר נעשה עוד טרם הכיבוש הערבי של המאה השביעית, וקהילות הסחר היהודיות ברחבי מרכז אסיה אף אחראיות לכמה מן הכתבים המוקדמים ביותר הידועים לנו בשפה הפרסית החדשה, שצמחה מתוך ההכלאה בין תרבות איראן לכסות האסלאם.

56168036_10157088308862368_8752207063557341184_n

התקופה הסמאנית העניקה לאיראנים שפה חדשה לבטא בה מאווים עתיקים, ושבירת קירות הגן בידי המונגולים הכניסה רוחות פרצים רעננות ונשאו עמן זרעים חדשים לקישוט ערוגות הבוסתאן הפרסי. צריפת העולם האיראני באש הפלישות ממערב ומזרח הוכיחה שוב ושוב את איכויות הפניקס של תרבות איראן הצומחת מאפרה בכל פעם מחדש ומניבה פירות מתוקים ופרחים מעלי ניחוח.

אחד מפירות נפלאים אלו היא אומנות המיניאטורה הפרסית. צאצא לא קדוש של הפלישות המונגוליות, הציור הפרסי ספח אל עמודיו הצחורים תמות איסלאמיות, צבעים הודים ואפוסים פרסיים עתיקים תוך שהוא מנסחם בשפה חזותית סינית, ערבתית, הלנית ואיראנית מקומית.

המסורת שנבטה בחצרות האילחאנים המונגולים תחת שרביטם של אנשי עט ומכחול מרחבי אסיה הכתה שורש בסדנאות המלכות של מרכז אסיה, הולידה יצירות מופת בהראט התימורית, הגיעה להבשלה מלאה תחת האגרוף הצפווי ושלחה את נצריה לחצרות הסולטאנים בדלהי ובאסטנבול. השאהאנמה של פרדוסי, היצירה החשובה בעולם דובר הפרסית הפכה לא רק מושא לביטוי אומנותי אלא גם מתיחת השמיים האיראנים מעל למסגרת רחבה אשר כללה את מחציתה של אסיה, אלא גם ביטוי ללגיטמציה שלטונית על האדמה שתחתם.

56255625_10157088309347368_6083523254377512960_n

כובד המשקל האפי של התרבות האיראנית לא חלחל לנפשם של בני דת מחמד בלבד אלא גם ליושביה העתיקים, היהודים. ביושבו תחת השמיים האיראנים, ניסח מורנו שאהין שיראזי את מסורת עמו בצבעים מקומיים. ספרות ה"תפסיר" היהודית-פרסית, אשר נתנה מקום לפירוש, פיתוח והרחבה של המסורת היהודית בוטאה בניב מקומי והלבישה מסורת עתיקה עתיקה במלבושים של משי מזרחי.

שני חיבוריו הידועים ביותר של שאהין, ה"מוסא-נאמה", וה"ארדשיר-נאמה", נתנו ביטוי מלא לזהותה של קהילה יהודית-איראנית, תוך ניסוח סיפורי המסד של הקהילה, הלו הם מגילת אסתר, וסיפור יציאת מצריים, בכלים שהם יהודיים בנפשם ופרסים בגופם.

ב"ארדשיר נאמה"- שאהין, היהודי משיראז, שהקדיש את החיבור כמקובל לחאן המונגולי, שוזר יחדיו את סיפור מלכי וגיבורי איראן וטוראן, בהם זאל, רוסתאם אפרסיאב ואחרים בחוזרו על התמות העיקריות אותן התווה זקן עדת הסופרים, פירדוסי. עץ היוחסין הענף משמש ככנה עליה מרכיב שאהין את סיפור המלכה אסתר, כאשר סיפור האהבה שלה עם מלך פרס, כאן- ארדשיר, שזור בתמות האהובות של אהבה, אבדן, עלילות ציד וספורט וגורל מעיק הנפוץ כל כך בכתיבה האפית הפרסית.

מן הזיווג הקדוש בין זרע פרס לרחם היהודי החם נולד המלך כורש הגדול אשר ימלא כידוע את מצוותה המשוערת של אמו, והקים ליהודים מקדש מעט בהר המוריה שבשולי העולם האיראני.

במוסא נאמה המוקדם יותר פורס שאהין את סיפורו של משה על ממדים אפים פרסיים ומספר על מאבקו ההרואי של גיבור על מיתי הנלחם באויבי עמו, בהם זאב אדיר, דרקון ענק ורושף ואף באריה שחור, במידה שנדמה כי כמעט בודאות נתפרה על גופו הענק של רוסתם, החשוב שבגיבורי איראן.

החיבורים האפים של יהודי איראן, כמו גם יצירות האומנות המרהיבות בהן הן נוצקו, מתארות עולם מורכב ורב רבדים מאשר הדיכוטומיה המקובלת של יחסי יהודים-גויים בארצות האסלאם, ומעלים בחלל הבוסתאן הפרסי מנעד מגוון של צבעים הנע ומגשר בין מצרים לשושן, בין איראן לטוראן ובין ירושלים לטהרן.

בתמונות:

פיסת כתב יד בפרסית-יהודית. מן הכתבים המוקדמים בניב של פרסית חדשה. דנדן אויליק, שינג'ינאג, מערב סין.

יצירות מופת מאומנות האיור הפרסית, כולל שאהנאמה טהמספ מהתקופה הצפווית, הנביא מחמד רעול הפנים במסע מיראג' למכה.

איורים מן המוסא-נאמה ועלילות הנביא משה (רעול פנים), וכן מן הארדשיר נאמה.

אימפריות וכוסות תה.

לכל הדרכים החוצבות להן דרך מבעד להרים נישאים ובוקעות מדבריות סחופי אבק לא היה טעם ללא הצמתים המחברים בינהן. בנקודות אלו נפגשו נפשות משני עברי התוואי, והחליפו בינהן את הראוי לחליפין, בחומר או ברוח. צירי מפגש אלה פעפעו את מרכיבי התרבות האנושית הנה והנה ביוצרם אריגים עשירים ורבי רבדים הבנויים משכבות של קבלה והתנגדות, דחיה וטמיעה, מוצר ורעיון. ובצמתים אלו, מאסטנבול עד סמרקנד, מדלהי ועד שיאן, בקעו להם ערוגות מפגש שהניבו פירות ריחניים במיוחד.

ומתוך כל הצמתים הללו, אחד החביבים שמצאתי לאחרונה התגלם בעיני רוחי בבית התה שממול למסגד המוגול שיעה שבלב יאנגון (ראנגון) הישנה.

תחת האימפריה הבריטית, וממושבה על נהר היאנגון, הפכה העיר הנושאת את שמו לצומת מסחרית חשובה על קו התפר שבין חופה של אסיה לליבה ההררי, ובין מזרח היבשת לאופק הרחוק שבמערב. בריטים ובורמים, יהודים וארמנים, הינדוסטאנים, איראנים ואפגנים ועוד בני עמים רבים אחרים עשו כולם את העיר הזאת למרחב ארוג היטב בשתי וערב של מסחר, חלומות, וסיאוב קולוניאלי וניקדו את שדרותיה הסדורות בבית מקדש לאלוהי-הם שבאחדות ובריבוי.

DSC05126.JPG

גם כיום, שנים לאחר שקיעת השמש הזורחת תמיד,עוד מהדהדים הרחובות ומתחמי הבזאר הרבים המרשתים ומקשרים את הסמטאות הרקובות- ימים אחרים בהם אריגי כותנה, סוכר, תה ותבלינים החליפו ידיים בשקי קנבס גסים, ואופיום בכמויות עתק זר מהודו ותורכיה ובמורד נהרות יוננאן רק כדי לשוב ולהמחר בממון רב כמוצר זר בבתי הממכר של שנגחאי וגואנג'ואו, בהורידו את קיסרות צ'ינג המתמוססת על ברכיה בתענוג עילאי.

בית התה הקטן האפלולי עוד מנוהל בידו העצלה והנעימה של ברנש סיני מכריס, אולי צאצא של פליטי גואומינדנג ששמח לפטפט בשפת אמו עם אורחים מהמכורה. כוסות תה בורמזי מבוססות חליטה שחורה ועזה, וחלב מרוכז, מוגשות לצד עוגות ירח סיניות ממולאות קטניות ממותקות וחלמון ברווז מומלח, או סמוסות עוף חריפות, ולכל אחד יש מה ללגום ולבלוע ולהגיד, ואם אין אז תמיד ניתן לחייך חיוך חסר אך מלא אגוזי בטל מאדימים.

DSC05041.JPG

מבול חזק של שלהי מונסון מניס לקוחות נוספים אל החלל הסואן, ואלה מצטרפים למחצית השולחן הפנויה ללעוס לחמניה מאודה, ללגום תה רותח או לשאוף לקרבם מסיגרית צ'ירוט מקומית. תה הודי, חלב מרוכז של נסטלה וטבק מן העולם החדש נמהלים בגוג'רטית ובסינית רופפת מגלות, ושפתי אלה ואלה נמלאות בפירורי בורמזית ועוגיות תה אנגליות מתוצרת מקומית.

נעים וחמים בבית התה הקטן שמול המוגול שיעה מסג'יד, והזמן ארוך, והגשם כבד, ויש פנאי להרהר בימים עברו, ובאנשים שעודם ובמסחר בדברים קטנים וגדולים, ולהזמין עוד כוס תה. ובחוץ הגשם שוטף את בתי הכנסת והמסגדים והסטופות והמקדשים לקאלי ולישוע וזורם לתוך הביוב. ומזכיר לנו כי לכל תוואי ישנה נקודת מפגש סופית, וכי דין הכל, מאיפריות נצחיות לכוסות תה מהבילות, להשטף ולחלוף.

 

 

נודדים: יהודים על דרך המשי

אן טיאן היה נרגש.

המנדרין הצעיר הידק את גלימתו השחורה ומיהר דרך סמטאות הבירה אפופות העשן עד שנכנס לאולם בנוי בצניעות, לא רחוק משער שואן וו של חומות העיר.

יליד קאיפנג, המשכיל הגיע לבייגי'נג על מנת למצוא לעצמו משרה הגונה בקרב האליטה הבירוקרטית של העיר. לפני שיצא צפונה מביתו, למד כי קבוצה של מערביים זרים הגיעו לסין, ולא רק שקיבלו רשות קיסרית להתיישב בבירה, אלא גם אישור להקים בית תפילה משל עצמם. מקורותיו של אן טיאן גם הוסיפו כי הזרים מאמינים באל אחד וכל יכול, ושאינם כמוסלמים אשר רבים מהם שכנו בערי סין ושאותם הכיר אן טיאן היטב.

לדידו של אן טיאן, פירוש הדבר היה ברור.

בכניסתו לחדר, אן זכה לברכתו של זר נשוא פנים ומזוקן בכבדות, אשר לאחר הסבר קצר מצדן של אן, שמח ביותר לפגוש חבר לאמונה.
אן הובל אחר כבוד לאולם התפילה הראשי, שם עמדו שניהם אל לפני ארבע דמויות עטורות הילה. ברדו על ברכיו כמנהג מארחו, תהה אן טיאן בקול מדוע הציור מראה רק ארבעה מתוך תריסר בניו של יעקב.

וזהו סיפור המפגש בין הישועי מטאו ריצ'י ואן טיאן, המנדרין היהודי מקאיפנג.

קהילות יהודיות במסופוטמיה ואיראן ידועות מכתובים עוד מן המאה שביעית לפני הספירה. מנותקות ממקצועות אבותיהם כחקלאות ומלאכה הן פנו באופן הולך וגובר לעיסוק במסחר, כספים וכן כשכירי חרב. חורבן המולדת היהודית בידי האימפריה הרומית תרם בתורו להתעצמות פזורות היהודים והעברת מרכז הכובד היהודי לארצות זרות הביא להסתמכות ממשית על מסחר כמשלח יד בקרבם, כאופייני לקהילות מהגרים, אשר להן גישה מעוטה לקרקע חקלאית אך אוחזות ביתרונות כגון רב לשוניות וקשרים בין לאומיים.

התהליך המסחרי הואץ תחת שלטון האסלאם, במהלכו מיסי קרקע גבוהים ומס הגולגולת המושת על לא-מוסלמים (ג'זיה) הגבירו את תהליכי העיור של הקהילות היהודיות, והתהליך בא לידי גמר במהלך התקופה העבאסית המאוחרת, כאשר המשברים הפוליטים והכלכליים של המאות ה11-12 הביאו להגירה נוספת של יהודים לאיזורים העירוניים הבטוחים יחסית, אך בדומה למצב במערב הנוצרי, גם הפכו את היהודים לתלוים רבות בחסדי תקיפים מקומיים, מעודים לפרעות והגבלות שרירותיות, וקבעו במידה רבה את תחום פרנסתם למלאכה, ענייני כספים וכאמור, מסחר.

מבחינה הסטורית, ישנו קשר הדוק בין מסחר והתבססות אוכלוסיות אנושיות הרחק ממכורתן, במה שידוע כ"פזורות סחר", והתופעה ידועה ממקרים רבים כגון מוסלמים, ארמנים, הודים ועוד. אחת מהדוגמאות הידועות לרשת סחר יהודית המבוססת על הפזורה היהודית היא הרהאדאנים של ימי הביניים המוקדמים. אין ודאות לגבי המשמעות האטימולוגית של השם, אך יש שטוענים כי מקור הכינוי הוא בפרסית מבחינת "יודעי הדרך" רהא-"דרך" דאנא-"לדעת"

רק מעט ידוע לנו על היקף ופעילות הגילדה והמידע עליהם מגיע ממקורות איסלאמים ספורים :

"הם דוברים ערבית, פרסית, רומית וכן פרנקית וסלבית. הם נוסעים ממערב למזרח וממזרח למערב, גם בים וגם ביבשה. מן המערב הם נושאים סריסים ושפחות, מעשי רקמה וקיק, וכן פרוות וחרבות. מפירנג'ה (ארצות הפרנקים) שבים המערבי…הם נוסעים לסינד (הודו) וסין… בשובם הם נושאים מושק, קמפור..וקינמון, וכמה מהם מפליגים לקונסטנטינופול ומוכרים את סחורתם לרומים"

(אבן חורדדבה, "ספר הנתיבות" 846 לספירה)

ההצלחה כביכול של גילדות הסוחרים היהודיים נבעה במידה רבה מיכולתם לשמש כמתווכים מסחריים בעולם המפוצל פוליטית ודתית של ימי הביניים המוקדמים, מציאות אשר מנעה מסוחרים נוצרים ומוסלמים לחצות גבולות גאופוליטיים, ואפשרה ליריביהם היהודים לפרוש רשת מסחרית עניפה בין ארצות הפרנקים שבמערב דרך עולם האסלאם ועד ליבה של סין, וייתכן ומסר הרהאדאנים שיגשג עד המאה התשיעית, כאשר התדרדרות המצב הפוליטי בשושלת טאנג ובמרכז אסיה הפך את הסחר היבשתי לבלתי אפשרי.

כאמור, בשל עוני המקורות, והעדר כמעט מוחלט של מקורות ראשוניים, ישנו קושי רב לשחזר או אף לאמת באופן מוחלט את קיום רשת המסחר של הרהאדנים. ייתכן שמספר פיסות קלף כתובות בפרסית יהודית המתוארכות למאה התשיעית שנתגלו בשינג'יאנג שבמערב סין  וכן תפילת ה"סליחות" שהתגלתה במערת הספריה הידועה שבדונהואנג, וכן הגילויים המרגשים של כתבי יד יהודיים שהחלו לצוץ בעשור האחרון באפגניסטאן וכן מצבות וכתובות סלע קדומות מתקופת השיא של שושלת טאנג והסחר הבין אזורי של דרכי המשי, קשורים בפעילות סחר יהודית בין-אזורית, אך הדבר כאמור קשה להוכחה ודאית.

שושלת טאנג, האדירה ביותר שמשלה בסין עד לזמנה, ידעה את אחת מתקופות הפריחה של המגעים בין מזרח למערב, ובמהלכה שטף של זרים, בהם איראנים, הודים, תורכים ערבים ואחרים, היגרו אל ליבה על מנת לקחת חלק באפשרויות המסחריות הרבות שנפתחו בפינהם ורבים מהם, בינהם אולי גם יהודים, התיישבו בצ'אנג אן, בירת השושלת הקוסמופוליטית וכן בנמלי החוף השוקקים.

המקורות הפנים יהודיים של קהילת סין מייחסים את בואם למאה העשירית, במהלכה הוזמנו להתיישב על ידי שושלת סונג. אם זאת חוסר היכולת כנראה של הסינים להבדיל בין יהודים למוסלמים, בהיותם גדולי אף, מנועים מאכילת חזיר ובעלי רעיונות דתיים אזוטריים מקשים על אימות חיצוני של מקורות אלו, אך מקורות מוסלמיים מאשרים את נוכחותם של יהודים באיזור החוף ובפנים הקיסרות כבר במאה התשיעית לספירה.

עדות מענינת לנוכחות היהודית בסין מגיעה משושלת יואן המונגולית של המאה ה-13, כאשר צו שפרסם הקיסר קובלאי חאן, שנעלב עמוקות מסירוב משלחת מוסלמית לאכול בשר טריפה במהלך סעודה רשמית אסר על המנהגים המוסלמים והיהודיים:

"ג'נגיז חאן נולד ואסף אץ כלל האומות ממזרח השמש ועד שקיעתה, והביא אותם ללכת בדרכי המונגולים…בין אומות אלו רק המוסלמים אומרים: "אין אנ אוכלים מזון שהוכן בידי מונגולים" ענה (ג'ינגיז חאן): בהגנת השמיים, כבשנו אתכם, אתם עבדנו, אך אתם מסרבים לאכול את מזוננו, באומרכם כי לא תאכלו מה שאחרים שחטו. ובגלל שהם מטרידים את הבריות, מוכרז: מוסלמים ויהודים מחוייבים באכילת בשר, ללא תלות בכיצד או על ידי מי נשחט, ונאסר עליהם לשחוט כבשים בידי חיתוך הגרון, ונאסר עליהם למול את אנשיהם…רק כך יגיעו להבנה"

במאמר מוסגר לא ברור כמה הצו האמור כובד, שכן מערב-אסייאתים רבים נותרו ושירתו את שושלת השושלת עד יומה האחרון, אך מדובר כאמור בעדות מאלפת לנוכחות אוכלוסיות מזרח תיכוניות ומרכז אסייאתיות במדינה הסינית, ולמארג היחסים המורכב בין הדתות האברהמיות למארג הדתי ושלטוני של מזרח אסיה.

חוקרים כיום מאמינים כי הסטורית התקיימו מספר קהילות יהודיות משמעותיות בסין, ובמיוחד בערים האנגז'ואו, נינגבו, וכמובן בקאיפנג בה עמד בית כנסת מפואר ועשוי עץ כמיטב המסורת הארכיטקטונית הסינית, אך בשונה ממקדשים סינים אחרים לא פנה למפנה השמש הדרומי, אלא כלפי עיר מסתורית ונשכחת אי שם על הר נידח במערב.

הקהילה היהודית בסין ככל הנראה מעולם לא מנתה יותר מאלפי נפשות בודדות, ובעוד שעיסוקם המקורי היה בוודאות מסחר, הקשרים הבין לאומיים שאפשרו את קיום הקהילה מלכתחילה החלו מתרופפים החל מן המאה ה-17, בעוד שבמקביל החל תהליך משמעותי של סיניפיקציה, במהלכו לקחו להם היהודים פילגשים מקומיות (בעוד האשה הראשונה נותרת לרוב יהודיה), עברו לשימוש בשמות סינים והשתלבו חברתית וכלכלית בקהילה הסינית שהקיפה אותם.

בית הכנסת הגדול של קאיפנג ניזוק קשות בשטפון במהלך אמצע המאה ה-19, בערך באותו זמן שבו נפטר ללא מחליף המנהיג הדתי של הקהילה ושרידי הכרת הכתב העברי נגוזו לבלי שוב.

התרבות הסינית ידועה בכוחות הטמיעה שבה. רבים וטובים, תורכים ומונגולים, איראנים ומנצ'ורים נכנעו כולם לריפוד המשי ועומקי המחשבה של ממלכת המרכז. אפילו הקהילה המוסלמית הענקית של סין מתגמדת אל פני גודלה של אוכלוסית בני האן, ואלה דומים יותר מבחינת תרבותם לסינים מוחלטים יותר מאשר לחסידי ההלכה המוסלמית שמחוץ לסין, בעוד שהסטורית הם זקוקים לתזכורות תקופות מבחוץ לזהותם הדתית.

לקהילה היהודית ככל הנראה לא היה כל סיכוי אל מול חיבוקה העמוק של סין, והיא היתה פשוט קטנה מדי מכדי לזכור את מקורותיה, את שפתה, את כתביה ואת דתה.

וביהדות, הזכרון הוא הכל.

 

 

 

בתמונות: יהודי קאיפנג האחרונים בתמונות משלהי שושלת צ'ינג, עוטים תספורת מנצ'ורית אופיינית. ספר קהילה בעברית ובסינית, תרשים בית הכנסת הגדול הבנוי על פי מודל סיני. הישועי מטאו ריצ'י, מחשובי המסיונרים הקתולים שפעלו בסין.

 

Image may contain: 2 people, people standing
No automatic alt text available.
Image may contain: one or more people
Image may contain: drawing