עורב בלי פה, ועננים משוגעים.

 

"כסה את דרכך,

במחטי אורן שנשרו

כך שאיש לא יגלה

את משכנך האמיתי"

בשנת 1392 שקטה יפן באופן זמני. חמישים שנות מאבק בין שני פלגים של המשפחה הקיסרית, במהלכן התקיימו במקביל שתי חצרות נפרדות הגיעו לסיומן. הקיסר הדרומי גו קאמיאמה מסר את שלושת האוצרות המקודשים של יפן, והכיר בבכורת החצר הצפונית בקיוטו, ויותר מכך, בכוחו של השוגון אשיקאגה יושימיטסו, השלישי לביתו. השוגון היה זה אשר הפעיל את כובד משקלו הצבאי והפוליטי, ואפשר את העברת השלטון, הסמלי לפחות, לקיסר גו קומטסו, בן החמש עשרה.

שנה לאחר מכן נולד בנו בכורו של הקיסר. מדובר היה באסון פוליטי. התינוק היה בנה של פלגש קיסרית, בתו של אחד מגדולי מצביאי החצר הדרומית אשר הוענקה לקיסר כחלק מהסכם השלום. החצר פעלה מהר, ובאותו סתיו סולקו הפלגש ובנה מן החצר ונשלחו לאחוזה פרטית בפאתי קיוטו. על אף מוצאו, הילד מעולם לא זכה להכרה כבנו בכורו של הקיסר, וכיורש העצר.

הילד הרך בשנים, הפך ברבות הימים מצאצאו הדחוי של הקיסר היפני, לאחת הדמויות המרתקות והססגוניות בהיסטוריה של הזן בפרט, ובהיסטוריה היפנית ככלל. נזיר, משורר, קליגרף, שתיין, מורה, נווד, חובב זונות והולכי בטל ,צייר, מוזיקאי ואסתיקן מושבע.

ושמו היה איקקיו.

איקקיו
איקקיו

בגיל חמש, לאחר שהתגורר עם אמו באחוזה קטנה לא רחוק מקיוטו, נשלח איקקיו למנזר זן  השייך לאסכולת הרינזאי. שליחתו של איקקיו למנזר נועדה לא רק להקנות לו חינוך, אלא בעיקר בכדי להגן על חייו מפני כוחות החצר הצפונית והשוגונאט.

הילד התגלה כעילוי, מהיר תפיסה ומוזיקלי להפליא וכבר בגיל צעיר גילה עניין מיוחד בשפה, בספרות ובהיסטוריה הסינית, אחת מליבות הלימוד ביפן הקדם מודרנית. בשנתו השלוש עשרה עבר איקקיו למנזר הזן העתיק קנין ג'י, אשר בבירה קיוטו. המנזר היווה אחד מ"חמשת מנזרי ההרים", מוסדות הזן החשובים ביותר של התקופה. מסופר שבחצר הקנין ג'י היה גן ובו שיחי התה שגידל הנזיר אייסאי (1141 – 1215), איש הזן שלא רק זרע על אדמת יפן את צמחי התה הראשונים, אלא גם את אסכולת הרינזאי, אותה ייבא מסין. מי ידע אז, כשנכנס הילד בן הארבע עשרה בשערי המנזר, כי לימים יביא את פולחן התה והאסתטיקה שבו, לגבהים נישאים.

קננין ג'י (Kennin-ji), קיוטו. יפן. נוסד, 1202.
קננין ג'י (Kennin-ji), קיוטו. יפן. נוסד ב- 1202.

במהלך שנות התבגרותו עבר איקקיו הצעיר תחת מספר מורים שהשפיעו עליו עמוקות.

הראשון היה קנו סוי (Keno sooi), אשר שכן במבדד קטן על גדות אגם ביווה (Biwa). קנו היה נזיר צנוע, ובעל מחשבה חופשית, ראש מנזר אשר סירב בתוקף להעניק תעודות "אינקה" (Inka), אשר מעידות על השגים רוחניים. בתקופה בה הזן זכה בו לפריחה חסרת תקדים בקרב מעמד הלוחמים ובקרב האצולה, ניתנו תעודות שכאלו בקלות, ולעיתים אף נמכרו. אין פליאה בכך שנותר ללא תלמידים. איקקיו נשאר עם קנו ארבע שנים, במהלכן התקדם בתרגול , וספג ממנו את גישתו השלילית לכיבודים, ולהתהדרות בסממנים חיצוניים של רוחניות.

אגם ביווה.
אגם ביווה.

מעט לפני שהגיע איקקיו לגיל 20, מת קנו. הצעיר האבל ניסה לשים קץ לחייו בטביעה במימיו הצוננים של אגם ביווה, ורק תגובה מהירה של משרתי אמו הביאה להצלתו ממוות. יגונו של איקקיו הוביל אותו למסקנה כי עליו להעמיק באימוניו, וחיפש לעצמו מורה מתאים.

קסו (1352-1428 ,Kaso sodon) היה נזיר חמור סבר, איש זן מוערך, שהעדיף לבלות את ימיו עם חסידים מעטים במנזר קטן ועני למרגלות הר היאי (Hiei). קסו תבע מתלמידיו תרגול חסר פשרות, ושיטתו הסתמכה על מדיטצית זאזן, בה פותח ריכוז חד נקודתי הולך וגובר, ועל תרגול קואן.הקואן הן  שאלות או אמירות שנועדו לערער את חשיבתו הממשיגה של המתרגל, ולשבור את הרגלי ההסקה הלוגים והאינטלקטואלים בהם הוא מורגל, ומונעים ממנו לחוות את המציאות כפי שהיא באמת. דגש על תרגול הקואן הוא מאפיין מובהק של אסכולת הרינזאי אליה השתייך קסו. גישתו הבלתי מתפשרת של קסו היתה בדיוק מה שאיקקיו חיפש.

תשע שנים נשאר איקקיו אצל קסו, ותרגל תחת תנאים קשים של קור, מחסור, ומטלות בלי פוסקות. בכדי להביא מעט הכנסות הכרחיות למנזר המרושש, ניצל איקקיו את כשרונו במכחול הכתיבה, ועבד בחנות בובות בקיוטו, בעודו מצייר דוגמאות על בגדי הנייר של צעצועים.

במהלך שנותיו במנזר, פיתח לו איקקיו מנהג למדוט על סירת דייגים קטנה, אותה שאל מדייג לעת ערב. הוא שהה בסירה קטנה זו, כשחווה את רגע ההתעוררות הראשון שלו. הסאטורי.

באופן טבעי לא ניתן לדעת או להבין את מה שחווה אקקיו באותו ערב, כשצף לו על מימיו השקטים של אגם ביווה, אך מכתביו אנו למדים שהדהוד קריאת עורב החג מעליו היא זו שפיזרה את הערפל מעל תודעתו, ושברה את תפישת האני וההבחנות הקשורות בה. ההפרדה בין אובייקט לסובייקט, בין חווה לנחווה, ובין קיום לאי קיום התמוססה, והותירה אחריה תודעה צלולה השרויה בהווה נצחי.  כך לפחות מספרים הכתבים.

איקקיו שב למנזר, קסו מורו ורבו זיהה את השינוי שחל בו ואישר את כך שתלמידו התעורר.,אך את האינקה שרשם לו המורה, הותיר איקקיו על הארץ.

קליגרפיה פרי מכחולו של איקקיו.
קליגרפיה פרי מכחולו של איקקיו.

איקקיו היה חופשי ללכת ולפנות לנדודים על מנת להרחיב ולהעמיק את הבנתו את המציאות כפי שעתה חווה אותה, אך נותר לסעוד את קסו החולה עד שחל שיפור במצבו.

עם פרידתו הסופית ממורו, פנה איקקיו לחיי נדודים, פרק בחייו שנמשך שלושה עשורים. סירובו של איקקיו לקשור עצמו לאדם או מקום, ולהתיישב במקום אחד היתה חריגה בעידן שבו הזן היה קשור עבותות לממסד.

גישתו של איקקיו היתה במידה רבה התרסה מופגנת כלפי מה שראה כאדיקות המזוייפת של ממסד הזן בקיוטו.בהתעקשותו על חיי נדודים, בעודו לובש גלימה שחורה פשוטה, וסנדלי קש בעוד ממסד הזן לובש גלימות משי יקרות, ומסייע לנהל את עניני השוגון, הייתה אמירה מפורשת לגבי הדרך בה אמור להתנהל איש זן אמיתי.  אך עם זאת ייתכן שבאותה מידה מדובר היה בהגשמה של גישה בלתי דואלית ובלתי מבחינה כלפי המציאות על כל רבדיה. זן בתי המרזח של איקקיו לא מצא כל הבדל בין דרגש הזאזן ליצועה של פרוצה, ובין מזבח המקדש לדלפק המסבאה.

"לאחר עשרה ימים במקדש זה, ראשי סחרחר עליי, ה"חוט האדום" של התשוקה הולם בחלציי, אם תחפצו למצוא אותי ביום אחר, חפשו בדוכן הדגים, בחנות הסאקה, בבית הזונות! "

גישתו האנטי ממסדית של איקקיו והבוז שרכש למקדשי הבירה ולאנשיהם כרודפי מותרות וכבוד, הביאה לעוינות נגדית כלפיו מצד הממסד הבודהיסטי בעיר, אך נראה שאין עובדה זו הטרידה אותו במיוחד. את ימיו בחר איקקיו לבלות בחברת קבצנים, אמנים, יצאניות, אנשי תאטרון וטיפוסים ששלבו בין תחומים אלו. לא אחת פקד את בתי הזונות כשהוא לבוש בגלימת הנזיר השחורה שלו, כשם שבאותה נשימה קיים טקסים ודרשות בעודו עוטה בגדי איכר מרופטים וסנדלי קש.

 

במשנתו האסטתית של איקקיו היה מקום מרכזי לאידיאל הפוריו ׁ(  風流 סינית: fēng​liú), מושג מעורפל ורב משמעויות זה, החל את דרכו בתרבות הסינית בתור מייצג של הלך רוח אידיאליסטי המכוונן כלפי תענוגות ארציים, במיוחד מוזיקה, ספרות יפה, השמחה שבידידות ובחברת נשים.  מאוחר יותר בהיסטוריה הסינית, תחת תקופת הכאוס של סוף שושלת ווי בסין (שלהי המאה השלישית לספירה), הפך המושג לאדיאל של תרבותי ומשכיל, אשר בא בעת אוחז בתפיסות בלתי קונבנציונאליות כלפי החיים והמציאות.  מייצגים ידועים של גישה זו היו חבורת "שביעית החכמים של חורשת הבמבוק"   ( 竹林七贤 Zhúlín Qī Xián), חבורה עולצת זו בילתה את תקופת התהפוכות הפוליטיות של זמנה בשכרות מנומנמת ובדיונים מטאפיזיים ערים. מסופר על אחד מבני החבורה, כי בילה בשכרות חודשיים תמימים, וזאת על מנת להמנע מהצעת נישואין מהמשפחה הקיסרית, ועל אחר ששוטט בנוף הכפרי כשמאחוריו עגלת שיכר ולצידו משרת חמוש באת החפירה, על מנת שיוכל לקבור אותו בצד הדרך, כאשר יפול מובס מן השתיה המופרזת.

השביעיה המקודשת של חורשת הבמבוק
שבעית החכמים של חורשת הבמבוק

איקקיו, שכזכור החל את דרכו כתלמיד מסור של הספרות, השפה וההיסטוריה הסינית והכיר את מורשתם הספרותית של דמויות ססגוניות אלו, שילב התייחסויות לשירתם ביצירתו החשובה הכתובה בסינית קלאסית, הקיואונשו  ("אסופת הענן המשוגע" Kyōunshū 狂雲集). כתיבתו של איקקיו מאשרת מחדש את הקשר בין מחשבת הזן, למורשת הדאואיסטית הסינית שלצידה ומתוכה התפתחה, וכן את עולמו הרוחני של הכותב, הכולל של היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה הפילוסופיה והתרבות הסינית הקלאסית, הכתובים הבודהיסטים המהאיאנים, ואת פיתוחו האישי של איקקיו ופרשנותו הייחודית של איקקיו למסורות אלו.

מחשבת הדאו, באופן פשטני ביותר,  מכוונת כלפי התנהלות במרחב באופן שאינו מתערב במהלכו ה"טבעי" של היקום, וזאת ללא המשגה או חשיבה דואליסטית. משאת לבו של החכם הדאואיסטי היא הבנה אינטואיטיבית ספונטנית וקולחת תמיד של החוקיות הסמויה הזורמת בליבן של כל התופעות, וזאת תוך חיים במצב של ככות תמידית, ללא מאמץ וללא כוונה.

Ikkyu-temple-sumie-painting

הזן הבודהיזם (סינית: Chán), אשר התפתח בסין החל מן המאה השישית לספירה, תוך מגע מתמיד עם מערכות האמונה הסיניות המקומיות, ספג רבות מהלך הרוח הדאואיסטי. הדגשתו של הזן את הפעולה היומיומית כביטוי בר תוקף של התרגול הבודהיסטי ואף כבת לוויה בלתי נפרדת מן התודעה הערה, מהווה פיתוח נוסף של מחשבת המהאיאנה, "הרכב הגדול" של הבודהיזם המאוחר.

פיתוח זה מדגים התרחקות נוספת ממודל ההתעוררות של הבודהיזם המוקדם, הגוזר ניתוק של המתרגל-נזיר מפעילות בעולם, וזאת מתוך שאיפה להכחדת שורש התשוקה, ההאחזות, ובעקבות כך הגלגול מחדש בעולם הסמסארה.

פעילותו של איקקיו הביאה לביטוי קיצוני את הרעיון כי אין כל הפרדה בין סמסארה לנירוואנה, וכי את תודעת הבודהא ניתן למצוא בתחתית כוסית הסאקה, לא פחות מאשר במנזר בראש ההר.

1044289_10201286759989384_252224946_n

 

עם זאת איקקיו היה כאמור איש זן בלתי מתפשר, אשר לא היסס להצליף בלשונו בכל אדם שזיהה אצלו זיוף, יומרה, או חוסר כנות כלפי רוח הזן כפי שראה אותה, וראה במדיטציה חלק בלתי נפרד מן הדרך הבודהיסטית.

כפי שהוזכר קודם לכן, לאידיאל הפוריו היה מקום מרכזי בחייו ובצירתו של אקקיו,  אך בניגוד לגוון ההדוניסטי הסיני, הפוריו של איקקיו ביטא אידיאל של העלאת הגשמי והיום יומי והתמרתו לתמצית אסטתית, הנחוות באופן חושני ולעיתים אף ארוטי.

איקקיו האקסצנטרי הפך כאמור אבן שואבת לאמנים המובילים אנשי הרוח ובטלני הדהרמה של דורו. בין אמנים אלו ניתן למנות את קומפרו זנצ'יקו (Komparu Zenchiku 1405-1468ׁ ), אמן תאטרון הנו (noh),ואת מורטה שוקו (Murata Shukō), חלוץ סגנון הוואבי צ'ה (わび茶) של טקס התה.

תרבות התה יובאה ליפן מסין במאה התשיעית תוך השאלת הגישה הסינית המסוגננת ולעיתים אף המופרזת מבחינה אסטתית, תוך שימוש בכלי תה בוהקים ומעוטרים בכבדות.

תחת ג'וקו וממשיכיו עבר טקס התה טרנספורמציה והתאמה לתרבות היפנית  שמחוץ לחצרות האצולה. שינוי זה הביא את טקס התה לנוהג המבטא דקויות רוחניות ואסתטיות, והמדגיש פשטות, כנות, ענווה, וחספוס צורני. האסטטיקה של טקס התה מביאה את העולם הנמוג של התופעות, עולמו של האיכר והנזיר המתבודד,  ושל כליה ויופי בר חלוף לכדי תמצית של תנועה, כוונה וחוויה אל זמנית.

Robiraki

מחשבתו של איקקיו, אשר דגלה בעוני ובניתוק גמור מכל היאחזות, תרמה אף להתפתחות סגנון הגינון הידוע כיום בכינוי הפופולארי "גינון זן" .סגנון זה התפתח לראשונה במנזרי אסכולת הרינזאי, אליה השתייך כזכור איקקיו.

סגנון זה מבטא במינימליזם שלו אסטתיקה של עוני, גן המבטא "מוזיקה קפואה" של חלל, של ריקות, מרחב אשר אינו מכיל פרחים, עצים, או תנועה, וכך נמצא במצב של אל-זמניות. אך באותה נשימה מדובר בביטוי של הזמן עצמו. במרחב זה, צפות האבנים במצב של הווה נצחי, בים גרניט שהוא הנצח עצמו.

האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, ומוצבות כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח אסתטי, כך שבוהק הירח יעלה מתוך עוני צורני בסיסי.  תפיסה זו הושפעה ממשנת הפוריו של איקקיו, אקסטזה תודעתית מתוך הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר.

ריואנג'י- גן "זן" יבש. קיוטו, יפאן.
ריואנג'י- גן "זן" יבש. קיוטו, יפאן.

 

"אם תבקע את עץ הדובדבן,

היכן הם הפרחים?

אך בעת אביב, ראה כיצד הם מלבלבים!"

 יצירתו הכתובה העיקרית של איקקיו היא קובץ הקיואונשו (Kyoun shu), או "אסופת הענן המשוגע". הקובץ מכיל למעלה מאלף שירים הכתובים בסינית קלאסית, ומשקפים את עולמו הרוחני של איקקיו, עולם של היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה הפילוסופיה והתרבות הסינית הקלאסית, הכתובים הבודהיסטים המהאיאנים, ואת פיתוחו האישי של איקקיו ופרשנותו הייחודית של איקקיו למסורות אלו.

בעקבות מלחמת אונין הנוראה שהתרחשה בזמנו, החריבה את העיר קיוטו, ובישרה את דמדומי תקופת השוגונאט של אשיקגה ועליתו העתידית של בית טוקוגאווה.  נאלץ איקקיו לחזור ולהתחייב למוסדות הרינזאי מהם סלד. בגיל 57 התמנה איקקיו לראש מנזר דאיקוג'י ( Daitokuji) בקיוטו, והיה ממונה על שיקומו לאחר מוראות המלחמה.

איקקיו נפטר בגיל שמונים ושבע, כאשר הוא מותיר לתלמידיו ומוקיריו את ההוראה הישירה "חרבן והשתן, ופשוט היה רגיל".

"רוצח הוא הטבע, לא אשורר לו,

עוצר את נשמתי ומאזין

למתים שרים תחת העשב"

איקקיו היה ונותר אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של הזן היפני, כישרונו ורגישותו הציבו אותו במעמד מפתח מבחינת סמכות רוחנית, כמו גם כמקור השראה לרבים מאנשי הרוח של זמנו. מעמד זה מציב את איקקיו בעמדה יחודית בהסטוריה של האומנויות ושל הקשר בין הפילוסופיה לאסתטיקה של הזן ביפן. בן אצולה ונווד, מורה רוחני ושיכור, משורר, קליגרף ואמן רגיש של הרוח האנושית, מייצגת דמותו של איקקיו את רוח הזן בצורתה המזוקקת והישירה ביותר.

 

a5f347c063e98531fc30a9329770d46c

 

 

 

 

אבני זן.

If you break open the cherry tree,

Where are the flowers?

But in the spring time, see how they bloom!

(Ikkyu)

התרבות היפנית קשורה קשר הדוק לעולם הטבעי,על תופעותיו, תנודתו והיופי שבו. קשר זה התבטא כבר מתקופות קדומות, בעולמם הרגשי, הרוחני והחומרי של היפנים, ונשזר בתחומים רבים של תרבותם, החל מציור, טקסטיל, וחרשות חרבות, ועד תחומי השירה, הספרות, והפילוסופיה.

הגינון היפני על גווניו השונים, משתלב היטב בקשר מיוחד זה, ומהווה מוקד בו מתאחדים האידאי והגשמי, הרוח והחומר, ומתמזגים העולם האנושי והעולם הטבעי, לכדי ממשות אסתטית אחת. הקשר בין הגן היפני, לבין המכלול הרעיוני, הפילוסופי, והתרבותי המכונה זן, נדמה מובן מאליו, על אחת כמה וכמה בימינו אנו, אך קשר זה הינו תוצאה של התפתחות תרבותית ואסתטית המשותפת הן להיסטוריה של תרבות הזן, והן להיסטוריה של הגינון ביפן, ודורש הבהרה מסויימת.

גן יפני, איזון ואיפוק.
גן יפני, איזון ואיפוק.

בראשיתו, היה הגן היפני תוצר ישיר של הקשר התרבותי העבות בין יפן לסין, ועקרונותיו הבסיסיים יובאו מן היבשת, אפילו קודם לתקופת נארה התקיימה תרבות גנים מפותחת, ותקופת היאן ידעה גנים עשירים ורבי רושם בהם קבוצות אריסטוקרטים לבושים היטב טיילו בשביליהם,  תוך השטת סירות זעירות בברכות ובתעלות המים, באופן הבילוי המקובל באותה התקופה בסין עצמה.

כאמור, אלמנטים שונים בגן היפני המוקדם וכן עיצובו הכללי שאבו רבות מן הגן הסיני, בין השאר את החיבה הסינית למתאם בין מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, והעקרון של צמצום נופים רחבי ידיים לכדי מרחב מוגבל. שילוב סלעים וגופי מים בגן, תואם את הניגודים של רך וקשה, גברי ונשי ואת עקרון היין יאנג בכללותו.

גן סיני. בלאגן מאורגן.
גן סיני. בלאגן מאורגן.

כבר בסָקוּטֶיְיקִי, מדריך גינון איזוטרי מתקופת היאן  מוזכר גינון יבש, תוך קשר סימבולי חזק לדאואיזם, ומלמד יצירת רושם של זרם ותנועה ללא שימוש בטיפת מים אחת. הקָרֵסַנְסוּי枯山水 ) גן האבן היבש, החל לפרוח ולהתפשט ברחבי יפאן בסוף תקופת מורומאצ'י,כאשר ללא שימוש בעיטורים או מוקדי צבע, שאף ללכוד את מהות הקוסמוס בפיסת קרקע זעירה .

אחת הדמויות המשפיעות ביותר על התפתחותו של סגנון הגן היפני העצמאי הוא מוּסו סוסֱקי, ((1275 -1351 איש אסכולת הרינזאי זן,אחת משתי אסכולות הזן העיקריות ביפן, אשר חי בשלהי תקופת קאמאקורה וראשית תקופת מורומאצ'י.מוּסו היה מלומד רב תחומי, ועסק בהגות, שירה וקליגרפיה, ראה בעיצוב גנים היבט בלתי נפרד של תרגול זן, ועד היום הוא נחשב לאחד הגדולים שבמעצבי הגנים בהיסטוריה היפנית, אף על פי שלמרבה הצער אף לא אחד מעיצוביו המקוריים שרד.

בעיצוביו שאף מוּסו לבטא את הרעיון, כי הטבע בעצמו הינו בבואה של טבע הבודהא   (Bussho 佛性), ובכך הרים, ממשיים או מרומזים, פלגי מים, אבנים או אריחים, כולם מהווים ביטוי של הטבע המקורי, הוא טבע הבודהא.

אנשי זן נוספים, כגון דוגן וקוקאי, ראו בגן עשוי היטב, ביטוי של הבודהא הקוסמי תוך הדהוד של תורתו במרחב. ,מבחינת "לימוד תנועה מן ההרים, ואי תנועה מן המים", כפי שדרש דוגן.

את הקשר בין מוּסוׄ לבין התפתחות סגנון הגן היבש ניתן לקשור גם לקשר ההדוק בין אסכולת הרינזאי, לסגנון זה, ואכן הגנים היפים ביותר בסגנון זה נמצאים רובם ככולם במקדשי ומנזרי רינזאי.

הדוגמא הידועה ביותר לגן מסוג זה, וזו אשר מהווה את הביטוי המובהק ביותר של מה שמכונה באופן פופולרי "גינון זן", הוא הגן של מקדש רִיואנג'י (竜安寺) אשר נמצא בקרבת קיוטו. הגן, אשר ככל הנראה הוקם בשלהי המאה ה-15, מכיל משטח מלבני בגודל של 31 מטרים על 14 מטרים, ובו נטועים 15 סלעים ואבנים בגדלים שונים,  המסודרים בחמש קבוצות,  קבוצה אחת של חמש אבנים, שתיים של שלוש אבנים ושתיים של שתי אבנים, אשר מאורגנות באופן אשר אינו מאפשר למתבונן להבחין בכל האבנים. מכל נקודה ממנה יבחר לצפות בגן, תיוותר אבן אחת מוסתרת. המשטח עצמו מכוסה בחצץ דק ובהיר, המגורף באופן המדמה גלים, ובגן אין צמחייה מלבד הטחב הגדל בשולי האבנים.

ריואנג'י- קיוטו, יפאן.
ריואנג'י- קיוטו, יפן.

על פי פרשנות אחת, הגן כמו צף במרחב, וגם אם הגן מוקף בעולם של תנועה, ענפי עצים, ואבשת רוח, הוא נשאר דומם, ונע רק בעיני המתבונן ובחסות משחקי האור והצל. בדומה לניגוד שבין עולם התופעות והתודעה הנבונה. את ה"ניתוק" של הגן מסביבתו, אותה תחושה כאילו הסלעים נלקחו ממקומם בחוף ים מרוחק וננטעו כפי שהם, ניתן ליחס רק לאמן רגיש, אשר מסוגל ליצור יצירה שכזאת, נוף שהוא מלאכותי באותה מידה שהוא טבעי .

את תחושת הניתוק, המלווה  להתבוננות בגן, ניתן להשוות לאומנות אחרת לה מייחסים ניחוח "זני", והיא שזירת הפרחים, אּיקֵבָנה (生け花). משמעות השם, הינה פרח חי, כאשר באופן אירוני מעט, תוצאת שזירתו של הפרח ביצירה, היא מותו הקרוב .על פי איש הזן האקואין,

"גילוי טבעך האמיתי כרוך בניתוק מוחלט מכל אחיזה בשורש החיים, להרפות גם בהיותו תלוי בחוט השערה משפתו של צוק, למות, ולחזור לחיים"

, אם כן, איקבנה פירושו לשחרר את מהות הפרח, על ידי למעשה, גזירת דינו למוות. או בהשאלה לאבני הגן, הבאת לידי ביטוי תופעה חסרת שורשים במלוא מובן המילה, Tאשר כמו כל יצור אחר בעולם זה, מצוי בחוסר קביעות מוחלט.

איקבנה. שחרור מהות הפרח במותו.
איקבנה.
שחרור מהות הפרח במותו.

דמות נוספת אשר השפיעה על הקשר בין גינון לפילוסופיה של הזן, היא איקקיו ׁ(1374-1481), איש אסכולת הרינזאי אף הוא, ואחת הדמויות  האקסצנטריות והמרתקות בהיסטוריה של הזן היפני. איקקיו , אשר ידוע בעיקר בזכות שיריו, יצירותיו הקליגרפיות, וציוריו, השפיע באופן מהותי על התנועה האסתטית הנובעת ממחשבת הזן, כאשר הוא ותלמידיו תרמו רבות לתחומים כגון טקס התה והתרבות שסביבו, ובתוך כך, גם לגינון היפני.

איקקיו
איקקיו

מחשבתו של איקקיו, אשר דגלה בעוני ובניתוק גמור מכל היאחזות, תרמה לרעיון הגן המבטא במינימליזם שלו אסטתיקה של עוני, גן המבטא "מוזיקה קפואה" של חלל, של ריקות, מרחב אשר אינו מכיל פרחים, עצים, או תנועה,וכך נמצא במצב של אל-זמניות. אך באותה נשימה מדובר בביטוי של הזמן עצמו. במרחב זה, צפות האבנים במצב של הווה נצחי, בים גרניט שהוא הנצח עצמו.

האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, ומוצבות כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח אסתטי, כך שבוהק הירח יעלה מתוך עוני צורני בסיסי.  תפיסה זו הושפעה ממשנת הפוריו  (風流) של איקקיו, אקסטזה תודעתית מתוך הדברים הפשוטים והבסיסיים ביותר.

מטבעה, המשמעות הפילוסופית, המעשית, והאסטתית של הזן היא חמקמקה, ומזה עשורים רבים מציתה את דמיונם של רבים במערב כמו גם ביפן עצמה.

יאמאדה שוג'י, הוא חוקר יפני, העוסק בין השאר במערכת היחסים התלת כיוונית כיוונית בין יפן, המערב ותרבות הזן, על ביטויה האסתטיים, והאופן בו היא נתפשת על יד שני הצדדים.

בין השאר, הוא מרסק לרסיסים את מה שנחשב במערב לסיפור הצלחה של גישור בין המחשבה המערבית, למחשבת הזן, והוא ספרו של אויגן הריגל ׁׁ(Herrigel), "זן באומנות הקשת" בקצרה, הוא טוען כי הריגל, פרופסור גרמני בעל ענין קודם במיסטיקה, נסע ליפן לחפש את מה שתפש כתמצית המיסטית היפנית, היא הזן. ביפן הוא נכנס תחת הוראתו של מורה הקשתות אווה קנזו (Awa Kenzo), דמות אקסצנטרית ושנויה במחלוקת בעולם הקשתות, אשר לימד אותו את גרסתו לקיוג'וטסו (弓術), הקשתות היפנית. יאמאדה מראה באופן שיטתי כיצד המפגש בין אווה להריגל, ותחת התנאים של צפיות מוקדמות של הריגל, אישיותו היחודית של אווה, וכן קשיי התקשורת בינהם, שנגרמו על ידי מתרגמן לא מוצלח במיוחד, יצר את המיתוס של זן באומנות הקשת, וסייע לעצב לא רק את האופן שבו דורות של מערביים תופסים את יפן, אלא גם את האופן בו היפנים תופסים את עצמם ואת תרבותם.

קשתות יפנית.
קשתות יפנית.

  בעקרון, יאמאדה טוען כי היבטים מסויימים בתרבות היפנית הנתפסים כמייצגים אותנטיים של תרבות הזן, הן במערב והן ביפן עצמה, הם למעשה תולדה של התפתחויות תרבותיות מודרניות, וכן של זרימת תפישות רעיונות וערכים מיפן לארצות המערב, ומשם חזרה ליפן.

בחיבורו עוסק יאמאדה בין השאר, בהתפתחות התפישה כי הגן במקדש ריואנג'י הינו מייצג קנוני של מהות הזן, ומושא של יופי אל-זמני. יאמאדה טוען, כי עד לשנות העשרים של המאה ה-20, היה הגן כמעט בלתי ידוע לבני המערב, כמו גם ליפנים עצמם, מעטים ביקרו בו, וגם כאשר כן תועד בכתובים, בשום מקום לא אוזכר כאתר של יופי נשגב.

בנוסף, תיעודים מוקדמים של הגן, כולל זה של המצביא הגדול טויטומי הדיושי, אינם מזכירים כלל את סידור האבנים המפורסם, ובוחרים להתמקד ביופיו של עץ הדובדבן הבכותי אשר גדל שם בעבר (וזאת בגן אשר אמור להציג את התגלמות המינימליזם!). יתרה מכך, אין איזכור של הגן בתור אתר המייצג מהות "זנית" או היותו נושא כל משמעות פילוסופית, מלבד האסתטיקה שבו.

את השינוי במעמדו של הגן מייחס יאמאדה לפעילות של יחידים, בהם אנשי אקדמיה,אישי רוח וארכיטקטים, אשר למיעוטם השכלה מסויימת בתחום הזן, אך איש מהם אינו איש זן במלוא מובן המילה. אישים אלו העלו לתודעה את התפישה כי הגן מבטא את רוח הזן בתמציתה, כאשר הרעיון נקלט אצל אנשי המערב, אשר רבים מהם נשבו בקסם "המיסטי" והאקזוטי אשר נדף מהזן היפני, והשתלב בתפיסה כי הזן הינו תמצית הרוח היפנית. רעיון זה הבשיל בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, כאשר עלייתה הכלכלית של יפן הייתה מובחנת, והענין המערבי בה ובתרבותה התגבר.

מקור:hippierefugee.blogspot.com
מקור:hippierefugee.blogspot.com

יאמאדה טוען כי עליית קרנה הרוחנית של יפן, הביא לא רק לשינוי התפיסה המערבית את יפן, אלא גם את תפיסת היפנים את עצמם, תוך שהם מעבדים ומטמיעים את הרעיון כי הזן הוא אכן ביטוי מזוכך של הרוח היפנית, תוך הפיכת אלמנטים תרבותיים שונים, בהם אומנויות הלחימה, וכן הגן האבנים היבש, למייצגים מרכזיים של רוח זאת.

ביקורתו של יאמאדה נוגעת יפה בקו התפר של יחסי המערב ויפן, ובהשתקפות היפנית במראה שהציב מולה המערב. בסופו של דב השאלה האם גן הריואנג'י הינו אכן ביטוי מובהק של תרבות הזן וניחוחה האסתטי, או שמא מדובר בהשלכה מודרנית של מה שבני המערב רוצים לראות ביפן, ומה שהיפנים היו רוצים לראות בעצמם, נותרת במידת מה, פתוחה.

אין ספק שהגן היפני, ובמיוחד גן האבנים היבש, התעצב והתפתח תוך קרבה ברורה למוסדות הזן ואנשיו, ובמיוחד אנשי אסכולת הרינזאי. בין אישים אלו מורי זן ידועים, כגון איקקיו, מוסו, ואחרים,אשר תרמו לו בשל קרבת אומנות הגינון לעולמם ולערכיהם. יתרה מכך, זהותו הוודאית של מתכנן הגן בריואנג'י, נותרה עלומה עד היום, וניתן רק לשער את התפישות האסתטיות והפילוסופיות אשר עמדו לנגד עיניו כאשר עיצב אותו.

תופסים קצת זן בריואנג'י.מ'ור:http://sacredsites.com/asia/japan/ryoan_ji_kyoto.html
תופסים קצת זן בריואנג'י.
מקור:http://sacredsites.com/asia/japan/ryoan_ji_kyoto.html

בנוסף, הזן, בניגוד לדעה מקובלת כיום, לא היה מעולם הצורה הנפוצה ביותר של בודהיזם ביפן ביחס לזרמים אחרים של בודהיזם, וערכיו ותפיסותיו הפילוסופיות והאסתטיות לא היו מקובלות מחוץ לשכבות מסויימות באוכלוסיה, ובעיקר בקרב מעמד הסמוראי השליט. בהתאם לכך, ייתכן והפרשנות שניתנה לגן השתנתה במשך השנים בהתאם לחילופי האופנות והאידיאלים האסתטיים הרווחים בחברה היפנית.

לסיכום,  גם אם הפרשנות שניתנת לגן ריואנג'י ולגני קָרֵסַנְסוּי אחרים,כיצירות המיצגות היבט של פילוסופית זן, הינה פרשנות מאוחרת וגם אם לאו, הרי על היותם יצירה יחודית בתרבות הגננית האנושית, והיבט ייחודי נוסף של האסתטיקה היפנית, אין עוררין.


עצים רעילים, וכלי לכה אנושיים.

חניטה היא תהליך אותו עוברת גופה באופן טבעי או מלאכותי,  העוצר את תהליך הרקבון הטבעי של רקמותיה לאחר המוות. המצרים קיוו להבטיח באמצעותה חיי נצח בעולם הבא, לנין ומאו פשוט אוהבים להצטלם עם תיירים. גופות באיזורים שונים בעולם עברו תהליך חניטה טבעי בשל תנאי הסביבה היחודיים אשר אפשרו את הפסקת פעילות האורגניזמים, ושימור הגוף במצב פיזי סביר. דוגמאות לכך ניתן למצוא במומיות "אינדיאניות" מהרי האנדים היבשים והקרים, בגופותיהם של טוכרים מקועקעים מאגן טארים הצחיח, וקורבנות טקסיים מביצות הכבול של דנמרק אשר תנאים חומציים ועניים בחמצן שמרו את גופם המעונה והעניקו לו גוון ברונזה משובב נפש.

אדם טולונד ( Tollund), דנמרק, תקופת הברזל.
אדם טולונד ( Tollund), דנמרק, תקופת הברזל.
מומיה "טוכארית" מאגן טארים, שינד'יאנג, סין. תווי פנים אירופאים, וקעקועים. האלף הראשון לפני הספירה.
מומיה "טוכארית" מאגן טארים, שינג'יאנג, סין. תווי פנים אירופאים,זקן וקעקועים. האלף הראשון לפני הספירה.

למרות השוני תנאי ההיווצרות של מומיות אלו, יש להן דבר אחד במשותף, כולן נוצרו לאחר מותן.

לפחות במקרה אחד, תהליך החניטה החל לפני המוות.

לפני כאלף שנים שב ליפן נזיר בודהיסטי בשם קוקאי Kūkai, לאחר שהשלים את לימודיו בעיר צ'אנג אן, בירת שושלת טאנג דאז. קוקאי השתלם במה שמכונה במחקר בודהיזם אזוטרי, ענף בבודהיזם המדגיש את חשיבותן של מנטרות, תרגולים מנטליים ופיזיים, אמצעים ויזואלים, והדרכה צמודה של מורה מוסמך, בדרך אל ההתעוררות הנכספת. את  הבודהיזם הטיבטי למשל, ניתן לסווג כזרם בודהיסטי אזוטרי.

קוקאי ׁ(774–835)
קוקאי ׁ(774–835)

בשובו ליפן ייסד קוקאי את אסכולת השינגון (פירוש השם: מילה אמיתית), וזו שרדה עד ימינו כדוגמא נדירה למסורת חיה של הבודהיזם האזוטרי, שנים לאחר שזה דעך באיזורים כגון סין, הודו, ומרכז אסיה.

ומה לכת השינגון ולמומיות? ובכן, בקרב מספר קהילות נזירים, המשתייכות ככל הנראה בעיקר לכת השינגון התפתח המנהג המכונה סוקושינבוטסו (Sokushinbutsu), אותו ניתן לתרגם כ"גוף בודהא מידי". בתהליך הסוקושינבוטסו, היו עוברים הנזירים דרך מפרכת בת כעשור שנים, במטרה למנוע את התפרקות גופם לאחר מותם, ושמירתו במצב שלם, תוך הכתרתם כבודהות.

בתהליך הסוקושינבוטסו היו שלושה שלבים עיקריים בני כשלוש שנים כל אחד, בשלב הראשון היה הנזיר המזדקן נכנס למשטר תזונה אשר כלל אך ורק זרעים אגוזים ושורשים שליקט בקרבת המנזר, אליה הוסיף תרגולים פיזיים נוקשים, אשר צמצמו את מסת השומן בגופו למינימום הכרחי. לאחר כאלף ימים של דיאטה זו, עבר החנוט לעתיד לתזונה הכוללת לא יותר מאשר קליפות ושורשי אורנים, לאחר כאלף ימים נוספים של תזונה זו, סביר להניח כי הנזיר נראה כשלד מהלך.

ולבסוף, התווספו לדיאטה מחרידה זו מנות יומיות של תה אורושי.

אורושי הוא שמו של עץ (Toxicodendron vernicifluum) והלכה המופקת ממנו המשמשים עד ימינו להכנת כלי הלכה היפנים המפורסמים. החומר טוב ויפה על כלי עץ ונייר, אך קטלני למדי לרוב בני האדם, וכמובן לאורגניזמים קטנים יותר, כגון בקטריות, רימות ושאר יצרני קומפוסט אנושי.

עץ האורושי. חתכי ניקוז שרף ניכרים בגזע.
עץ האורושי. חתכי ניקוז שרף ניכרים בגזע.

תה האורושי היה גורם להקאות, בחילות והזעה מוגברת, אך חשוב מכך, היה נצבר ברקמות הגוף כהכנה למוות המתקרב.

לבסוף היה נכנס הנזיר המשומר למחצה לחדר אבן זעיר בו יש מקום לאדם לשבת בתנוחת לוטוס,ופעמון שחובר אליו אפשר לו להודיע על היותו עוד בחיים. כאשר נדם הפעמון, היו משאירים את הגופה בחדר לשנים מספר, ולאחר מכן בודקים האם התהליך הצליח, נזיר שהצליח לשמר עצמו בצורה זו בתנוחת לוטוס, ולא נרקב, הועלה מיידית למדרגת בודהא. יש לציין כי אלפים ככל הנראה ניסו, אך רק ספורים הצליחו להביא את גופם למצב המתאים לשימור. בדיקות מעבדה הראו כי אצל אלה שהצליחו, אפילו אברי הפנים הרכים נשתמרו במצב שלם, כשהם ספוגים בשרף אורושי רעיל.

כלי לכה יפני
כלי לכה יפני

ניתן להזדעזע מתהליך הגסיסה המכוון והאיטי הלז, ולתהות מה לכך ולתורתו של בודהא סקיאמוני, אשר בעצמו דחה את דרך הסיגוף והתווה לנו את דרך האמצע. אך יש משהו מרתק באופן שבו אדם בשלהי חייו בוחר בדרך קיצונית שכזו, תוך התמודדות ושהות יומיומית במחיצת המוות, ומעבר תהליך פיזי כואב ביותר, אשר ללא ספק לווה בהכנה ובתרגול מנטלי שאת עוצמתו ניתן רק לשער.

נזיר לכה יפני
נזיר לכה יפני
הנזיר Shinnyokai-Shonin (1687-1783
הנזיר Shinnyokai-Shonin (1687-1783

עצים במגשים

בגיל ארבע עשרה שנים קיבלתי מסבתי עץ זית קטן, כמה עציצים שטוחים ומזמרה מוזרה שהביאה מיפן. מאז אני אוהב בונסאי. העיסוק שלי בתחום ידע תקופות גאות ושפל, אשר נבעו משיקולי מקום, התעסקות בתחומי ענין אחרים, וכמה הייתי מסוגל שלא להתאבל על עצים שהושקע בהם זמן ורגש רב והלכו לעולם שכולו קומפוסט בנסיבות שלרוב לא היו תלויות בי. כיום רוב העצים העלובים שאני מגדל בעצם מגודלים על ידי אבי, ישפיע אללה ברכה על ידיו, שלא בחר בכך אמנם, אך נושא את העול בשתיקה נאצלה.

אדר כפני (Acer Palmatum)של וולטר פל (Walter Pall)
אדר כפני (Acer Palmatum)
של וולטר פל (Walter Pall)

בונסאי הוא ענין לכאורה פשוט, מדובר בעץ קטן במגש. אבל, וזהו אבל גדול, בניגוד מוחלט לגדמי הברכיכטון  הפורטולוקריה והפיקוס שמשתלות הייצור תוקעות בעציצי קרמיקה מצועצעים ונמכרים כעצי אהבה, שפע ואושר לכל המרבה במחיר, הדבר האמיתי הוא הרבה יותר מכך. הענין הוא תחושה.

לא בונסאי
לא בונסאי

בונסאי טוב אמור להעביר את התחושה  של עץ עול ימים בסביבתו הטבעית, וזאת ללא חריגה ממסגרת מירבית שגובהה כמטר אחד. כיצד עושים זאת? כאן נכנס השילוב בין טכניקה לאינטואיציה.

אומנות גידול הבונסאי היא אידיאל, היא יצירה מלאכותית שחומר הגלם שלה הוא הטבעי. אמן הבונסאי מציג אידיאליזציה של הטבע,  את הרצון להביא את עוצמתו של הפראי לביטויו העליון. אני מתחייב על כך שאין כמעט מגדל בונסאי שרואה עץ אורן ממרחק ולא חוכך בדעתו איזה ענף להוריד בכדי להבליט את מבנה ענפיו, העיקול בגזעו, או הסיקוס של שורשיו, ולהביא את העץ למיצוי מלוא הפוטנציאל שלו מבחינה אסטטית.

שמעתי כבר יותר מדי טענות כי אומנות הבונסאי היא התעללות בצמחים, משום שהיא כרוכה בגיזום שורשים תכוף למדי, ועיצוב הענפים על ידי כיפופם וקיבועם בטכניקות שונות. הדבר הינו משולל יסוד, ונובע מחוסר הבנה גמור של הפזיולוגיה של הצמח. הדבר דומה להתעללות שעובר הדשא כאשר הוא מכוסח, או מטע הנשירים כאשר הוא עובר גיזום.

למעשה, עצי בונסאי, בטיפול מתאים, עשויים לגדול ולשגשג מאות שנים, לעיתים יותר מאשר אחיהם לזן בטבע. תחזוק עץ בונסאי אינו דבר של מה בכך הוא דורש השקיה תכופה, לעיתים שלוש פעמים ביום, כמו למשל בקיץ הישראלי. הוא דורש תשומת לב רבה לבריאות העץ ולחיוניותו. הוא דורש גיזום סדיר, דישון, ועיצוב. הצמח שומר על חיונויות במידה רבה, בזכות גיזום השורשים הסדיר המאפשר לו להתחדש ולגדל שורשונים חדשים החיוניים לקליטה יעילה של חומרי הזנה ומים. גיזום השורשים מתבצע פעם בשנה, עד פעם בחמש שנים, תלוי בזן העץ. זהו עיסוק מלהיב ומרגש, אך דורש תשומת לב מתמדת וטיפול מסור וחסר פשרות, שלא מתאים לכל אחד.

 אורן יפני לבן (pinus parvifolia) ,בן כ-400 שנים. שרד את הפיצוץ הגרעיני בהירושימה
אורן יפני לבן (pinus parvifolia) ,בן כ-400 שנים. שרד את הפיצוץ הגרעיני בהירושימה

היסטוריה:

אומנות הבונסאי החלה בסין, ככל הנראה כאשר אנשי רפואה ונזירים נשאו עמם כלי חרס ובהם צמחי מרפא, אשר התעצו עם השנים וקיבלו מראה חסון ו, טוב, עצי משהו.

עם הזמן הובחן בערך האסתטי של הצמחים המעוצים הללו, והם טופחו לשם הנאה, ולא רק בשל הייתרונות הרפואיים שלהם, וגידולם לא הוגבל לצמחי מרפא.

הסגנון הסיני של הבונסאי, או בשמו המקורי פנזאי (盆栽 pénzāi), נותר עד היום פרוע משהו, ונטורליסטי, אם כי שוב, נטורליסטי באופן האידיאלי שבו הסינים תופסים את הטבע, ומזכיר את ציורי הדיו שלהם.

מסין, כמו דברים רבים וטובים נדדה האומנות ליפן, שם היא זכתה לעיבוד מקומי, פורמלי, ומעט נוקשה לעיתים. כיום ניתן לדבר על קטגוריות ממש, על בסיסן עומדים עצים לשיפוט בתערוכות ובתחרויות. הקטגוריות מבוססות על סגנון עיצוב, כגון "פורמלי" "פורמלי נטוי" ,"מפלי" ,"מפלי למחצה" "שתילה קבוצתית" וכדומה. בנוסף ישנה קטגורית הגודל, כאשר המנעד נע בין עצים זעירים שניתן להחזיק בשתי אצבעות, ועד למגשים גדולים הדורשים שני אנשים על מנת להרימם.

בין המינים האהובים ביותר לגידול באיזורים קרירים, ניתן למנות את האדר (מייפל) הכפני (Acer Palmatum) על עלוותו האדומה,  האורן השחור (Pinus Nigra ) על מחטיו הקצרים והצפופים, הוויסטריה הסינית (Wisteria sinensis) על אשכולות פריחתה הסגולה, השזיף(Prunus),והאהוב עלי, הגינקו הדו-אונתי (Ginkgo Biloba), אשר על יופיו אין עוררין.

גינגקו דו אונתי (Gingko Biloba)מקור: bonsaitreesandpots.com
גינגקו דו אונתי (Gingko Biloba)
מקור: bonsaitreesandpots.com

בלבנט המהביל יש לצערי  בעיתיות מסויימת  בגידול חלק גדול מן המינים אשר מקורם באיזורים ממוזגים, וגם את חלקם ניתן לגדל, הם דורשים תשומת לב מיוחדת, ובכל מקרה לרוב לא נראים במיטבם.  עם זאת ישנם מינים מקומיים, או אחרים אשר יכולים לשגשג בארץ, זית(Olea europea) הוא חומר גלם נפלא, מבחינת עמידות, מרקם גזע ועלווה. אלונים מקומיים כגון אלון תבור, או תולע יכולים אף הם לשמש חומר גלם יפהפיה, האלון המצוי רגיש מעט להתעסקות עם מערכת השורשים שלו. מינים מתאימים אחרים הם תות לבן, חרוב, אשל, וכמובן הפיקוסים (Ficus sp) החסונים על מינהם השונים, שישרדו גם את הגנן הגרוע ביותר.