"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

שירת העפרוני המשוגע

דקות ספורות לפני שנפח את נשמתו ושחררה אל הלא נודע שמעבר, פרט אמין את הנעימה "שירת העפרוני", ולאחריה תלתה אימו את הדוטאר על קיר הבוץ שממול מיטת גסיסתו של בנה האהוב.

את הזכות לעזוב את העולם בגיל צעיר רכש אמין רק מספר ימים קודם לכן, בהתנגשות מאובקת מול חמישה או שישה קנדהארים מחוספסים, וחמושים במקלות. אמין עשה שימוש רק בנשק האהוב עליו, קודקודו העשוי ללא חת, אשר בשימוש בו התמחה בסמטאות הבזאר הדרומי של הראט. הפעם הנגיחות לא עשו את עבודתן נאמנה ואמין נותר חבול נוראות בבטנו, וזאת טפחה עד אשר נבקעה בבית אמו, שם סיים את חייו כפי שהחל אותם.

אמין נחשב בעיני רבים לנגן הדוטאר הטוב ביותר באפגניסטאן בזמנו, וכינויו "דיוואנה" (פרסית: משוגע), ניתן לו בזכות אופיו האקסצנטרי והפרוע, כמו גם בשל יכולתו המוזיקלית הוירטואוזית. נאמר עליו שידע לגרום לדוטאר לשיר או "לצעוק" באופן שהטיל מורא על נגנים אחרים שסירבו לנגן בפניו.

את יכולתו המוזיקלית רכש אמין בנעוריו המוקדמים, כאשר כיתום מאב עבד בניקוי פיסטוקים והיה פורש בשעות המנוחה לבתי התה של שער קנדהאר בהם התאספו נגנים, פועלי יום, פרחחים ומיני שילובים של מקצועות אלו. בתחילה פרט אמין על דוטאר כפרי, אשר בהתאם לשמו נשא זוג מיתרי מעי עז. עם הזמן עבר לדגם משופר אשר עודנו נשא את השם דוטאר אך כבר הכיל שלושה מיתרי מתכת.

כעריק, בטלן, פועל ניקוי במשאיות פקסיטניות, מבריח ופושטק מקצועי אהב אמין והכיר היטב את עולמות השוליים של הראט והעיירות השכנות, והרגיש בנוח בקרב כנופיות הפאיילוצ' (יחפי הרגל) מעשנות הג'ראס של שולי החברה האפגנית.

אמין ככל הנראה נהנה מהחופש שהתיר לו מעמדו החברתי המפוקפק, כמו גם מהיוקרה לה זכה בעקבות נגינת הדוטאר המהוללת בה נודע, ונהג לשרוץ ימים ארוכים בבתי התה של שער קנדהאר, ולשוטט ברחובות כהוזה, וזאת בחזה חשוף ומעוטר בתכשיטים זולים, התנהגות יוצאת דופן במונחים המסורתיים של אפגניסטאן, אך כזאת שהתיישבה היטב עם היותו נגן משולי החברה, וכן עם המוניטין שרכש כ"דיוואנה".

כזכור לנו משחר ימיו הפגין האסלאם יחס מורכב אל עולם המוזיקה. יחס מורכב זה התבטא מחד ביחס חיובי כלפי העיסוק המוזיקלי ככלי לזיכוך הנפש וקירובה אל האלוהי, ומאידך המוזיקה ככלי פיתוי שטני המזיק לנפש המאמין. הוויכוח על הלגיטימיות של העיסוק המוזיקלי התנהל בקרב ובין מלומדים, אנשי רוח, הלכה ומיסטיקנים, כאשר נקודת היחס של העיסוק ההלכתי בכשרותה של המוזיקה מעוגן בקוראן, וקבצי החדית'.

כך טען למשל התאולוג אבן אל ג'וזי (מת משעמום ב1200), כי המוזיקה היא כלי שטני לשם פיתוי הנפש ושעבודה לתשוקה, וכי המוזיקה מעוררת תשוקות ארציות ומובילה אף לשתייה מופרזת וזנות. אם זאת רבים מאנשי ההלכה נקטו בגישה מאוזנת יותר כלפי המוזיקה והבחינו בין מוזיקה שמטרתה זיכוך האמונה וחיזוקה לבין מוזיקה קלת ראש ובטלה אשר מזיקה לנפש המאמין.

מן המצדדים הגדולים בשימוש במוזיקה היו מסדרי הסופים השונים, אשר רבים מהם עשו שימוש מרכזי בכלי מוזיקה כגון תופי מסגרת, חלילים וכלי פריטה במהלך טקסי הד'יכר, והסמאע, אשר כיוונו לאיחוד מיסטי עם המוחלט.

למרות הגישה החיובית, ולעתים אף המחייבת למוזיקה בטקסים הצופים של חלק מן המסדרים, גישת החסידים למוזיקה הדתית לא הייתה תמיד ישירה ומובנת מעליה, ודרשה הכנה מוקדמת.

קטע מספר ההדרכה הצופי של שהרורדי ( سهروردى d.1234), גורס כי:

"המוזיקה אינה מעוררת דבר בלב, אשר אינו נמצא שם מלכתחילה. לכן, זה אשר ליבו דבק בכל דבר מלבד באל, תדביקו המוזיקה בתשוקות ארציות. אך זה אשר תוכו דבק באהבת האל, בשומעו את הצלילים, יעשה כדברו. פשוטי העם שומעים את המוזיקה כדרך הטבע, החסידים הזוטרים שומעים אותה בתשוקה והשתאות, אך האזנת הקדושים מעניקה להם חזון של מתנות שמימיות וחסדים…אך לבסוף ישנה ההאזנה המושלמת דרכה האל מגלה עצמו ללא כיסוי"

מקום נוסף בו יוחד למוזיקה מקום מיוחד בעולם האסלאם הוא הטיפול בחולי רוח, מסורת שהחלה עוד בכתבי היוונים מהם שאבו המוסלמים תרגומים רבים והמשיכה עד סף העידן המודרני בבתי החולים העות'מנים של איסטנבול. המוזיקה נחשבה ככלי ראשון במעלה לאיזון הנפש וקירובה לעולם האל ובני התמותה.

לקראת סוף שנות העשרים לחייו סיגל לעצמו אמין אורך חיים מתבודד והולך ואף העביר את משכנו לזיראת, קברי הקדושים הרבים שנקדו את עמק הראט, עד שרעיו נגני הדוטאר השוו אותו ל"מלאנג", הכינוי האפגני למיני דרווישים ומתבודדים סופים השוכנים במקומות שכאלו, אשר איתם נהג להסתודד ולעשן ג'ראס. מסופר אף שיום אחד כאשר ניגן בצד אחד ממבני הבוץ הקדושים ירדו מטה ציפורי השיר ונעמדו על צוואר הדוטאר עליו פרט.

אם אמין מצא במוזיקה מזור לנשמתו הסוערת, חיבור למחוזות עליונים או שעשוע גרידא בעולם בן חלוף, זאת לא נדע כנראה לעולם.

בחירתו של אמין להתרחק מן החברה ומעינם הצרה של נגני דוטאר יריבים בעולם היצרי של בתי התה והשוק של הראט, לא היתה מוחלטת והיתה זאת נטייתו לנוע על קו התפר האפל שבין עולם העיר ובתי הקברות, בין הבזאר לסמטאות שמאחוריו ובעולם הצללים של הלגיטימיות החברתית שבסופו של דבר הביאה עליו את מותו בתגרה עם אנשי שוליים כמותו.

עם זאת, בחירתו של אמין לחיות חייו בחירות גמורה, יצרית ופרועה, תלוי כמיתר בין שמיים וארץ ובין שפיות לטירוף, עד סופו הנורא, פורטת על תמות מוכרות בחוויה האנושית, ומהדהדת היטב את יכולתנו להגיע עד לקצה,אם נבחר בכך.

אך זאת רק במידה ונהיה מוכנים לשלם את המחיר הנקוב.
בתמונות:

-התצלום היחיד המוכר לנו של אמין י דיוואנה. שנות השישים.

-קברו (מזאר ) של עבדאללה אנצארי אשר מחוץ להראט. אפגניסטאן, אשר במקומות כמותו נהג אמין להתבודד לנגן ולעשן ג'ראס.

-דוטאר הראטי מסורתי.

-דוטאר הראטי של לאחר שנות השישים בהם הוספו לו שריגים ומיתרים סימפתטיים בעקבות השפעה מכיוון הודו וקאבול. (עזיז הרוואי)