האזינו לקנה!

היום, עם מלאת 746 חורפים לכלולותיו של מורינו ג'לאל א דין רומי והסתלקות קליפתו לעפר, אנו נזכרים בתרומתו האדירה לרוח האדירה הנושבת במי שיבחר למלא בה את ראותיו ולנפוח את תכנה בכיוון הראוי.

רומי, שרכש השכלה איסלאמית אורתודוכסית שורשית עבר טלטלה רוחנית כשפגש במיסטיקן שאמס א דין טבריזי, והקשר הידוע בינהם הביא את רומי להתעלות מיסטית שהותירה בידינו יצירות כבירות שהן נכס צאן ברזל של התרבות המיסטית המוסלמית, כפי שהיא מקור השראה חוצת לשון ותרבות.

rumi_pic

מלבד יכולתו למלא חללים ריקים בתפריטים של בתי קפה היפסטרים, זכור לטוב רומי מורינו על המקום האדיר שהעניק לחוויה המוזיקלית בדרכו הרוחנית של המחפש, על הפסגות הרועמות שהיא מעוררת, ועל שברירי השתיקה שבין תו לחברו, בהם שוקעת הנפש למקומות בהם שומה עליה לשקוע, בטרם תתעלה למחוזות הנסתר.

"אמר מורינו:

המוזיקה היא רחשי שערי גן העדן,

במקרה ואחד משוטי הקהל היה פולט, "איני אוהב את קולם של שערי גן העדן!"

היה עונה המורה: אתה שומע את שערי גן העדן בהסגרם, ואילו אני שומע אותם נפתחים!"

אחד מכלי הנגינה המרכזיים ביותר בפרקטיקה המולווית התורכית הוא חליל הקנה, הניי (Ney). האזנה לצלילו העמוק והחודר, אך העדין של הניי, חושפת את כוחו להוליך את השומע למחוזות הרוח והנעדר מן העין. צלילו מזכיר ומהדהד בכל עת את הלך הנשימה האנושית, וניתן להזכיר את האמרה כי לניי ישנם תשעה פתחים, והפתח העשירי, הוא האדם, דרכו מפעפעת וזורמת נשימת היקום כולו.

ney

בערוגות נפשו של רומי היו פינות חמות לחליל הניי ולצמח הקנה (Arundo donax) ממנו נעקר, ואלה זכו למקום של כבוד בפתיחת חיבורו האדיר של רומי המת'נווי, בצורתו של ה"ניי-נאמה" רווי הרוח:

"האזינו לקנה! רווה תלונות!.

קובל הוא על הפרידה.

רוצה אני לב, לב קרוע מפרידה,

שאוכל לבטא את כאב האהבה..

…זאת אש האהבה המעניקה השראה לקנה,

לא רק הרוח, זהו בעבוע הרגש המעניק ליין שלמות.

מי מעולם חזה ברעל ותרופה, כקנה?

מי עוד ראה מעודו פילגש, ואוהב עורג כחליל?

האהוב הוא בכל, האוהב רעלה,

האהוב חי הוא, האוהב גוויה נידפת.

יודעים אתם מדוע המראה כלום אינה משקפת?

הרי חלודה וגבבה את פניה עוטפת.

האזינו לקולו של הקנה!

סיפור חיינו הוא, אכן. "

….

רחף בשלווה רומי, מעל בתי הקפה ומעל גדות התעלה,

הנח לקנה למסור את תמציתך,

אתה כבר הכל.

119

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

אריגים מכושפים וצלילים מקודשים.

אגדה סינית מספרת על אב ובתו שחיו לבדם בבית כפרי, ובבעלותם סוס.

יום אחד יצא האב למסע, והבת, אשר חשה געגוע עז לאביה, ביקשה מן הסוס לאתר את אביה ולהביאו חזרה הביתה. בתמורה הבטיחה הנערה לסוס כי תנשא לו. הסוס, מדורבן כהלכה בידי הבטחה זו, שעט לדרכו ותוך ימים מספר חזר והאב על גבו. העלמה נמלאה אושר, אך לאחר זמן קצר נראה ששכחה את הבטחתה לסוס. מאז אותו יום, חדל הסוס לאכול, והגיב בעצבנות לנוכחותה של הנערה. האב חקר את בתו ושאל האם אמרה לסוס דבר כלשהו שהסעיר אותו. הבת התוודתה בדמעות על הבטחתה. בתגובה הרג האב את הסוס בכדי להגן על בתו היחידה. בפעם הבאה שיצאה הנערה מביתה עלה הסוס המת מקברו ועטף אותה בפקעת עטויית קורים לבנים, אשר הבריקה ככסף לאור הירח המלא. לאחר מספר ימים נתבקעה הפקעת. וממנה עלה עץ רענן.

היה זה עץ התות הראשון.

עץ התות הלבן ( Morus alba) בוית בסין לפני כארבעת אלפים שנים. ותרבות גידולו קשורה הדוקות לתרבות גידול זחלי טוואי המשי (Bombyx mori) והפקת הטקסטיל מגלמיו, המכונה סריקולטורה ׁׁׁ(Sericulture).

Mulberry tree autumn

 

ייתכן וטכנולוגית הפקת המשי בסין החלה עוד בתקופה הנאוליטית בתחומה של תרבות יאנגשאו (Yǎngsháo) אשר התקיימה לאורך גדות הנהר הצהוב, שכן גלמי טוואי המשי נתגלו באתרים הקשורים בתרבות זו. ממצאים מן השנים האחרונות, הכוללים שאריות חלבון מסיבי משי עשויים אף לדחוף את תחילת תרבות המשי לסביב האלף השמיני לפני הספירה.

הפקת משי.
הפקת משי.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאורך הדורות הפך ייצור המשי לגורם כלכלי חשוב. בתקופת שושלת האן (206 BC – 220 AD) הוקמו סדנאות ממלכתיות לייצור האריג היקר, שהיווה גורם חשוב ביחסיה של סין עם העולם החיצון, בפרט כלפי הנוודים שמצפון, ובמיוחד קונפדרצית השיונג נו  (Xiōngnú) האימתנית וכן כלפי יורשותיה המאוחרות.  המשי שימש לסיפוק הצורך הנוודי במוצרי יוקרה כמטבע עובר לסוחר, וכאמצעי לשימור המבנה הפוליטי הפנימי של החברה הנוודית, אשר התבסס בין השאר על תזרים מתמשך של מוצרים אלו מהחברה יושבת הקבע שלצידה שכנו. (על מערכת יחסים זו ועל הסיבות לכשלונה יבוא פוסט נפרד)

על אף נסיונות הסינים לשמר את המונופול בו החזיקו, זלגה סביב המאה הראשונה לספירה תרבות ייצור המשי לנווה המדבר של ממלכת חוטאן, השוכנת על נתיב המסחר העובר מדרום למדבר טקלאמאקאן הנורא,(בשינג'יאנג של ימינו) כשלושת אלפי קילומטרים מערבית מבירת שושלת האן. התבססות תרבות המשי לא יכלה כמובן להרחש ללא יכולתו של עץ התות, מקור מזונם הבלעדי של טוואי המשי, להסתגל לתנאי גידול ואקלים מגוונים. כך נדד עץ התות הלבן לרוחבה של אירואסיה, דרך מרכז אסיה, איראן ועד למזרח התיכון ואירופה הדרומית.

תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.
תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עץ התות הוא עץ נשיר בינוני עד גדול, העשוי להגיע לגובה של כחמישה עשר מטרים, ולגיל מתקדם של עד כחמש מאות שנים.

בסוג Morus ישנם כעשרה עד חמישה עשר מינים הנוטים בקלות ליצירת  בני כלאיים. המינים העיקריים הם כאמור התות הלבן (Morus alba), התות השחור ( Morus nigra)  שמוצאו בקווקז ובהרי איראן שם הוא מכונה "תות המלך" (شاه توت), ואין הדבר מפתיע כאשר מתחשבים בטעמו. יש לציין כי מרבית עצי התות בארץ, ללא קשר לצבע הפרי, משתייכים למין תות לבן, מה שמסביר את טעמם הטפל למדי.אם זאת, בארץ ניתן למצוא זן של תות שחור המכונה תות "שאמי", כמו גם מין נוסף המכונה תות הימלאי, או פקיסתאני (Morus serrata), המצטיין בפירות ארוכים במיוחד.

תות לבן (Morus Alba)
תות לבן (Morus Alba)
תות שחור (Morus Nigra)
תות שחור (Morus Nigra)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבחינה גננית יכול לשמש התות כעץ מעולה להצללה, אם מתחשבים בגודלו הסופי, בהיותו נשיר, ובכתמי הצבע שיוצרים הפירות הבשלים. מבחינה זו קיימים גם זנים "בכותיים"  אשר יוצרים אפקט יפהפה ומתאימים לשימוש כחיפוי לסככות או כצמחי מוקד, ומהווים תחליף חסכוני לערבה הבוכיה הידועה בצריכת המים שלה, ההופך אותה לבלתי מתאימה לגידול באזורינו.

תות הימלאי (Morus serrata)
תות הימלאי (Morus serrata)
תות לבן "בכותי"
תות לבן "בכותי"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכונה נוספת המקנה לעץ התות חשיבות תרבותית ,הוא עצתו הטובה לעשיית כלי נגינה.

מבנה העצה של התות, הכולל תאי פרנכימה מאורכים( parenchyma -תאים המצויים בין השאר בשיפת העץ ומשמשים להולכת חומרי הזנה מומסים ולעיתים לאכסנתם) ,ומבנה נקבובי הנקרא "Semi-ring Porous", ומשמעו כי נקבוביות העצה משתנות מגדול לקטן כלפי חלקו החיצוני, הצעיר, של הגזע, אך ללא קו הפרדה מובחן לחלוטין. מבנה זה מקנה לעץ איכות אקוסטית ואופייני לסוגים נוספים של עצים המקובלים בבנית כלי נגינה ("Tonewood") כגון טקסוס, אדר (Maple sp.) ואחרים.

מבנה "Semi porus"
מבנה "Semi porous"
מבנה העצה של התות הלבן.
מבנה העצה של התות הלבן.

 

תכונה זו הפכה את עץ התות לחומר הגלם הנחשק ביותר בקרב בוני כלים, והדבר נכון לחרשי הכלים האויגורים שבמערב סין, דרך טג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן ועד הרי איראן, כורדיסתאן ואזרביג'אן ועד אנטוליה במערב.

משפחת הכלים המקובלת ביותר במרחב אדיר זה הן הלאוטות ארוכות הצוואר. ההסטוריה של כלים מסוג זה לוטה בערפל מסויים, אך נראה שהמשפחה התפתחה מכלי-אב קדמון באיזור אסיה המרכזית, ומשם התפשטה והתפתחה למנעד רחב של כלים השונים בצורתם, במספר מיתריהם, ובטכניקת הנגינה בהם, אך שמרו ברובם על צורה בסיסית אחידה.

לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור, רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
קומוז קיריגיזי
קומוז קיריגיזי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בין כלים אלו ניתן למנות את הקומוז (komuz) הקירגיזי, אשר שמר ככל הנראה על דמיון רב לכלי-האב הקדמון, את הטאר (Tar) האיראני, הכלי החשוב ביותר במוזיקה הפרסית הקלאסית, ואת משפחת הסאז התורכית-אנאטולית, הכוללת מגוון רחב ומבלבל טרמינולוגית של כלים, כאשר הידוע בהם הוא כמובן הבגלמה (Bağlama ), אשר הטובים בסוג זה מגולפים ידנית מחטיבה אחת של גזע תות. הדבר נכון גם לטאר הפרסי אותו הזכרנו, כאשר תיבת התהודה היחודית שלו העשוייה בצורת הסיפרה שמונה מגולפת משני חצאים של גזע התות, ולאחר מכן מכוסה בעור טלה. השילוב יוצר אפקט מוזיקלי מרשים בעוצמתו, ונותן לטאר את קולו הייחודי.

טאר פרסי
טאר פרסי

כלי נוסף אותו ניתן להזכיר הוא הטנבור,לאוטה קטנה יחסית אשר נמצאת בשימוש בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן בצפון מערב איראן ומוחזק ככלי קודש מרכזי בטקסיהם הדתיים. דתם של בני קהילות האהל-י-חאק היא אמונה סינקרטיסטית בעלת השפעות שיע'יות, אך היא גם מכילה אלמנטים הקרובים לזורואסטריות, ולפרקטיקות צופיות.

אנשי האמת
אהל י חק – אנשי האמת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

העץ המועדף לבניית גוף הטנבור הקדוש, הוא כמובן התות, כאשר חומר גלם המגיע מאיזור עלייה לרגל   מעצים את קדושת הכלי וצליליו. אחד מבוני הטנבור אוסטאד אסאדאוללה פרמאני, דור שביעי לחרשי טנבור מן העיירה גהוארה (Gahvāreh) אשר במחוז קרמאנשאה בצפון מערב איראן, מסביר כי" לעצת התות נקבוביות נשימה אשר נעדרות מעצים אחרים כגון אגוז המלך, ומקנים לו את איכותו הייחודית". איכות זו מתבטאת בהדהוד הרוטט המכונה "סוזנאק" (suznak) ומהווה אישור לשלמותו וקדושתו של הטנבור.

כדברי סיכום, התות החל את מערכת יחסיו עם המין האנושי על גדות הנהר הצהוב בסין הנאוליתית, מסין התפשטה תרבות גידולו אל מקום שקיעת השמש, ובדרכו מערבה השפיע התות על האופן בו אנו סוחרים, מחליפים רעיונות,מתלבשים, מפיקים וחווים צלילים מוזיקלים, דרך מה שיכונה בסופו של דבר על ידי המחקר והדמיון האירופאי בשם "דרכי המשי",  אשר הפכו לאחד מצינורות ההשפעה הבין תרבותית המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האירואסיאתית והעולמית כולה. וזוהי תרומתו של עץ התות הצנוע.

רחשי גן העדן: מסע אל המוזיקה הצופית.

אדיר מימדים היה שבדיז, סוסו האהוב של המלך ח'וסרו פרווז (570-628), שליט האיפריה הססאנית האדירה. על פי המסורת האיראנית היה הסוס השחור כלילה המהיר בממלכה, ואף היה הוא זה אשר נשא את ח'וסרו לפגישה הגורלית עם אהובתו לעתיד, הנסיכה הארמנית שירין, פגישה אשר הונצחה בין השאר ביצירתו של המשורר בן המאה ה-12, נט'אמי גנג'ווי( نظامی گنجوی, 1141-1209).

ח'וסרו מגלה את שירין מתרחצת. איור לחמסה של נט'אמי. השושלת הצפווית, אמצע המאה ה-16.
ח'וסרו מגלה את שירין מתרחצת. איור לחמסה של נט'אמי. השושלת הצפווית, אמצע המאה ה-16.

כאשר מת סוסו האהוב של המלך לא העז אף לא אחד מאנשי החצר לבשר למלך את הבשורה המרה. אך בהכנס המלך אל גן הארמון, שמע לפתע את קולו הנוגה של כלי מיתר עולה מאחורי ערוגות הוורדים הריחניות.

בשומעו את הרטט מלא היגון, הבין המלך את המסר, ופרץ בבכי עמוק.

התווים רויי הכאב בקעו מנגינתו של גדול המוזיקאים הססאנים, ברבד, אשר הוא לבדו לקח על עצמו לבשר למלך האדיר על אבדן רעו הטוב, תוך שהוא מדגים את יכולתה של המוזיקה לפרוט על מיתרי נפש האדם.

בארבד (590- AD 628)
בארבד (590- AD 628)

הקשר בין עולם הרוח לעולם המוזיקה הינו עתיק יומין וחוצה תרבויות, ומקורותיו לוטים בערפל הזמן. המחקר עודו מתחבט בשאלת מקורותיה האבולוציונים של הנטיה המוזיקלית האנושית, אך תאוריה אחת קושרת את המוזיקה לצורך בחיזוק הקשרים בין חברי הקבוצה האנושית המוקדמת ושימור לכידותה בפני גורמים חיצונים, בין היתר במצב לוחמה, אך גם קושרת בין יכולת השירה האנושית המגוונת להפליא, לשם תקשורת מורכבת ורבת שימושים בין חברי הקבוצה עצמם.

יהיו מקורותיה הקדומים של המוזיקה אשר יהיו, עם התפתחות המין האנושי ותרבותו למגוון מפליא של צורות מחיה בנישות אקולוגיות מגוונת, מבנים חברתיים ופוליטיים שונים ומערכות אמונה מורכבות, התפתח גם המנעד המוזיקלי האנושי לעולם עשיר ביותר של מקצבים, סולמות ומלודיות. עם זאת נראה שכוחה של המוזיקה לגעת בשורש התודעה האנושית באופן אינטואיטיבי ועמוק נותר כשהיה, וככזאת היא קשורה עבותות בעולם הרוח האנושי.

כוחה של המוזיקה לגעת בעמקי התודעה האנושית הביאה להתפתחות מערכת מורכבת של סמלים, קדושה ואיסורים הקשורים בה, הבאה לידי ביטוי באופנים שונים בתרבויות השונות.

משחר ימיו הפגין האסלאם יחס מורכב אל עולם המוזיקה. יחס מורכב זה התבטא מחד ביחס חיובי כלפי העיסוק המוזיקלי ככלי לזיכוך הנפש וקירובה אל האלוהי, ומאידך המוזיקה ככלי פיתוי שטני המזיק לנפש המאמין. הוויכוח על הלגיטימיות של העיסוק המוזיקלי התנהל בקרב ובין מלומדים, אנשי רוח, הלכה ומיסטיקנים, כאשר נקודת היחס של העיסוק ההלכתי בכשרותה של המוזיקה מעוגן בקראאן, וקבצי החדית'.

mus_ziryab_21

כך טען למשל התאולוג אבן אל ג'וזי (מת 1200), כי המוזיקה היא כלי שטני לשם פיתוי הנפש ושעבודה לתשוקה, וכי המוזיקה מעוררת תשוקות ארציות ומובילה אף לשתייה מופרזת וזנות. אם זאת רבים מאנשי ההלכה נקטו בגישה מאוזנת יותר כלפי המוזיקה והבחינו בין מוזיקה שמטרתה זיכוך האמונה וחיזוקה לבין מוזיקה קלת ראש ובטלה אשר מזיקה לנפש המאמין.

מן המצדדים הגדולים בשימוש במוזיקה היו מסדרי המיסטיקנים הצופים השונים, אשר רבים מהם עשו שימוש מרכזי בכלי מוזיקה כגון תופי מסגרת, חלילים וכלי פריטה במהלך טקסי הד'יכר, והסמאע, אשר כיוונו לאיחוד מיסטי עם האלוהות. היו אלה מסדרים אלו אשר תרמו תרומה משמעותית להתפשטות האסלאם למחוזות חדשים כגון מרכז אסיה, אפריקה השחורה, סין, ואינדונזיה.

Dhikr-21

יחד עם זאת פיתחו המסדרים השונים פרקטיקות שונות אשר נבדלו זו מזו באופיין ובדגשים השונים שעמדו במרכז הפולחן. יש מסדרים שהדגישו את הד'יכר, הזכרת שמו של האל באופן חוזר ונשנה, חוזר ומתגבר, ויש שהוסיפו עליו פרקטיקות מוזיקליות (סאמע), ואף ריקוד אקסטטי. הידוע במסדרים העושה שימוש בפרקטיקת הריקוד הוא כמובן המסדר המולווי (Mevleviye ) אשר ידוע בטקסי הסמאע שלו הכוללים מחול מסתחרר.

 המסדר נוסד במאה ה-13 בקוניה אשר בתורכיה, על ידי תלמידיו של ג'לאל א דין רומי, מגדולי המיסטיקנים והמשוררים בשפה הפרסית. רומי נולד באיזור בלח אשר באפגניתסאן של ימינו, ועבר בצעירותו עם משפחתו לאנטוליה כתוצאה מן הפלישה המונגולית מן המזרח.

ג'לאל א דין רומי (1207 –   1273) מייסד המסדר המלווי.
ג'לאל א דין רומי (1207 – 1273) מייסד המסדר המלווי.

רומי, שרכש השכלה איסלאמית אורתודוכסית בעיקרה עבר טלטלה רוחנית כשפגש במיסטיקן שאמס א דין טבריזי, והקשר הידוע בינהם הביא את רומי להתעלות מיסטית שהותירה בידינו יצירות כבירות כגון המת'נווי-י-מענוי , והדיוואן-י-שאמס-י-טבריזי, ובהן ביטוי עז לדרכו הרוחנית.

שירתו של רומי ספוגה בלקסיקון רוחני מוזיקלי עשיר, וניכר שהייתה קרובה ללבו, באופן אינטימי ויומיומי.

"אמר מורינו:

המוזיקה היא רחשי שערי גן העדן,

במקרה ואחד משוטי הקהל היה פולט, "איני אוהב את קולם של שערי גן העדן!"

היה עונה המורה: אתה שומע את שערי גן העדן בהסגרם, ואילו אני שומע אותם נפתחים"

דרווישים מוולוים. 1887.
דרווישים מוולוים. 1887.

אחד מכלי הנגינה המרכזיים ביותר בפרקטיקה המוזיקלית המולווית הוא חליל הקנה, הניי (Ney). מהאזנה לצלילו העמוק והחודר, אך העדין של הניי, ניתן להבין את כוחו להוליך את השומע למחוזות הרוח והנסתר מן העין. צלילו מזכיר ומהדהד בכל עת את הלך הנשימה האנושית, וניתן להזכיר את האמרה כי לניי ישנם תשעה פתחים, והפתח העשירי, הוא האדם, דרכו מפעפעת וזורמת נשימת היקום כולו.

למרות הגישה החיובית, ולעתים אף המחייבת למוזיקה בטקסים הצופים של חלק מן המסדרים, גישת החסידים למוזיקה הדתית לא הייתה תמיד ישירה ומובנת מעליה, ודרשה הכנה מוקדמת.

"המוזיקה אינה מעוררת דבר בלב, אשר אינו נמצא שם מלכתחילה. לכן, זה אשר ליבו דבק בכל דבר מלבד באל, תדביקו המוזיקה בתשוקות ארציות. אך זה אשר תוכו דבק באהבת האל, בשומעו את הצלילים, יעשה כדברו. פשוטי העם שומעים את המוזיקה כדרך הטבע, החסידים הזוטרים שומעים אותה בתשוקה והשתאות, אך האזנת הקדושים מעניקה להם חזון של מתנות שמימיות וחסדים…אך לבסוף ישנה ההאזנה המושלמת דרכה האל מגלה עצמו ללא כיסוי"

Omar as-Suhrawardi-Awarif el-Maarif

הקטע מספר ההדרכה הצופי של שהרורדי ( سهروردى  d.1234), מדגים כאמור את הגישה כי המורידים, או החסידים הצופים, אמורים לקבל גישה למוזיקה הנעלה רק לאחר הוכחת בגרות רוחנית וחניכה מספקת בדרך הצופית, ויש להדגיש שבשל הסכנה הטמונה במוזיקה וההקשר המוסלמי המסורתי בינה לעולם התשוקות ישנם אף מסדרים אשר שללו את השימוש בה לחלוטין, ואלה מכונים "המסדרים הפיכחים", העושים תפילתם בדומיה, או לפחות באיפוק מכובד למראה.

דרווישים צופים רוקדים. איור לדיוואן של חאפט'. הראט. 1450–1535/36
דרווישים צופים רוקדים. איור לדיוואן של חאפט'. הראט. 1450–1535/36

עם התפשטות הטריקות, המסדרים הצופים יחד עם ה"דאר אל אסלאם" עצמו, מאנדלוסיה במערב ולסין במזרח, ומאפריקה שמדרום לסהרה ועד לערבות תורכיסתאן בצפון, לבשו ופשטו פרקטיקות הד'יכר והסמאע צורה בהתאם לפעימות הלב של התרבויות איתן באו הצופים במגע.

התרבות האיראנית, שירתה, הגותה וספרותה ספוגה במידה רבה בהשפעת הצופיות, אך יש להיות זהירים בנטיה לקשור גילויים שונים של תרבות זו לתופעה הצופית, במיוחד כאשר הוכחת השפעות היא ענין מסובך ביותר.

שירתו של גדול המשוררים בשפה הפרסית, הוא חאפט' (חאפז), נמצאת מזה דורות תחת פולמוס מחקרי והשאלה עד כמה נכתבה לאור המחשבה והרגש הצופי. הקושי בתרגום שירתו רבת הרבדים והמשמעויות לשפות חסרי התרבות, ואוצר המילים הלירי היחודי בו השתמש מקשים על הבחנה היכן מסתיים עולם התשוקה האנושית והיכן מתחילה ערגה הנצחית אל האלוהי,יתכן וזוהי הבחנה חסרת משמעות ואולי זו לעיתים משמעה של הצופיות עצמה.

דף מן הדיוואן של חאפט'.
דף מן הדיוואן של חאפט'.
קברו של חאפט' בעירו, שיראז.
קברו של חאפט' בעירו, שיראז.
כיפת מבנה הקבר, מבט מבפנים.
כיפת מבנה הקבר, מבט מבפנים.

המוזיקה הפרסית הקלאסית, ובמיוחד קטעי השירה המכונים אוואז ׁ(آواز) עושה  שימוש רב בטקסטים אהובים מן המסורת הפואטית הפרסית, ובמסגרתה מולחנים כיום קטעי שירה של המשוררים המרכזיים של התרבות האיראנית, ובהם כאמור חאפט', סעדי וכמובן ג'לאל א דין רומי.

קטע סנטור ושירה בדסתגאה (סולם) צ'הארגאה, טקסט של סעדי, ביצוע של שג'ריאן:

עם זאת, יש לזכור שהמוזיקה הפרסית ה"קלאסית" היא תופעה אורבנית מורכבת ומרובת רבדים, אשר התפתחה תחת תנאים סוציולוגים מגוונים, ושלצופיות ניתן להתייחס רק כמקור השפעה אחד שלה, והיא אינה בהכרח המוזיקה אשר נוצרה בח'אנקות, מבני ההתועדות הצופיים, ובטקסיהם הדתיים.

אחד מן האמנים הידועים שלזכותם ניתן לזקוף לא מעט מהתגברות המודעות לשירה הצופית, ובמיוחד שירתו של רומי, באיראן עצמה, כמו גם מחוצה לה, הוא שהראם נאט'רי (شهرام ناظری‎),הטנור הכורדי-איראני.

בדומה לנעשה בלב התרבות האיראנית העירונית, למוזיקה הדתית מקום מרכזי ביותר בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן ההררי, אשר בצפון מערב איראן. כלי המרכזי בקרב קהילה זו הוא הטנבור, לאוטה קטנה העשויה עץ תות והמוחזקת ככלי קודש בטקסיהם, אשר בהם בין השאר השפעות צופיות.

אנשי האמת

אנשי האמת

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

 אחד מגדולי נגני הטנבור שיצאו מבני הקהילה הוא שייח חליל עלינג'אד המנוח, אשר מותו בנסיבות לא טבעיות בגולת שוודיה בשנת 2001, נותר תעלומה בלתי פתורה.

קהילה הקרובה במידת מה תאולוגית לקהילת האהל-י-חאק הם האלווים (Alevîlik) האנטולים שבתורכיה. זוהי קבוצה מרתקת מבחינת הרכבה האתני, עיקרי אמונתה ופולחנה הייחודי.

מאחר שקצרה היריעה מלעסוק בהם בהרחבה הראוייה, אציין רק שדתם הינה שילוב מופלא בין אלמנטים שיעי'ם למסורות הצופיות מבית מדרשו של השיח הצופי  ח'אג'י בקטש וולי, בן המאה ה13, הוא כמובן מייסד המסדר הבקטשי הנודע. פולחנם של האלווים יחודי בכך שבדומה לאהל-י-חאק אינו מתקיים במסגד אלא במבנה המכונה ג'אמווי (Cemevi), ובהיותן של הנשים בעלות מעמד שווה במעמד הפולחן.

יש לציין במאמר מוסגר כי מעמד הנשים בחברה האלווית ככלל טוב בהרבה מקהילות אחרות ברחבי העולם המוסלמי והן רשאיות להתלבש ולבחור מקצוע כרצונן, והדבר קשור גם בנטיתה של הקהילה האלווית לפרוגרסיביות פוליטית וחברתית. עמדות אלו, יחד עם דתם הייחודית העלו את האלווים על מסלול התנגשות עם האורתודוכסיה הסונית בתורכיה, עימות שלעיתים אף הביא לשפיכות דמים.

פולחן אלווי (ג'ם) הכולל נגינה בסאז, הכלי העממי המרכזי של המוזיקה האנטולית:

יכולתן של המסורות הצופיות להתאים עצמן לקהל היעד ושימושן ב"אמצעים מיומנים" (בהשאלה מן המסורת הבודהיסטית), על מנת לחדור את קליפות המאמינים הקשות בדרך לאיחוד המיוחל עם האהוב, הוא האל הביאה כאמור להטמעת מסורות מקומיות.

התפשטות הטריקות, כגון המסדר הצ'יסטי (چشتی‎) אל עבר דרום אסיה ותת היבשת ההודית, במקביל להתבססות האסלאם באיזור, הביא בסופו של דבר להתפתחות סוגה מוזיקלית יחודית לאיזור, הקוואלי (Qawwali). סוגה זו נוצרה במקביל להתפתחות המוזיקה ההינדוסטנית,תוך מזיגה של יסודות פרסיים ומקומיים והחלה את דרכה במקומות העליה לרגל שנוצרו סביב קברי קדושים צופיים (דרגאה درگاه‎ dargâh ).

בתקופה המודרנית פרצה שירת הקוואלי מתחומי הפולחן הצופי וצברה פופולאריות רבה, כולל בקרב הקהל המערבי, בין השאר בזכות פעילותו של הזמר הנודע, נוסרת פתיח עלי ח'אן (Nusrat Fateh Ali Khan).

שירת הקוואלי, בשונה מן הכבדות המסויימת השורה על המוזיקה הפרסית, מאופיינת בהתפרצות מדבקת של מקצב, זוהי שירת דבקות אמיתית, והיא אולי הנגישה ביותר לאוזן המערבית מתוך המכלול של מה שניתן להגדיר באופן גס מעט ומכליל (כטבעה של רשומה זו) כ"מוזיקה צופית".

לסיכום אוכל רק להתנצל על הנסיון לתמצת עולם כה עשיר מבחינה רוחנית, היסטורית, גאוגרפית ומוזיקלית לרשומה קצרה ושטחית שכזו, אך אני מקווה שהיא לפחות תביא את הקורא לשזוף את אזניו באור הבוהק שמפיצה המוסיקה הצופית על גילוייה השונים, אם לא להתעלות רוחנית של ממש.

ונסיים בהערה, כי העירוב התרבותי של העידן המודרני, ותופעת הניו אייג' שאפשר הווצרת תמהיל מרתק (ולעיתים מגוחך) של פרקטיקות ואמונות ממקורות שונים, אפשרה גם את חדירת המוזיקה הצופית אל לב העשייה המוזיקלית המערבית. ייתכן והתוצאה שונה מכוונתם של מייסדי המסדרים הצופים שהביאו אותה לעולם, אך אני לא בטוח שהם היו מתנגדים לחלוטין לתוצאה.

בתי תה וסופים בקשגר

 

מאז כיבושה בידי התורכים הקראחאנים במאה האחת עשרה לספירה היתה העיר קשגר שבתורכסתאן המזרחית (שינג'יאנג שבמערב סין המודרנית) לאבן שואבת למסדרים סופים (צופים) שונים . ולמן המאה ה15 ואילך, במיוחד למסדר הנקשבנדי שמקורו בבוכרה שממערב.

הנקשבנדיה, מסדר סופי אשר מראשיתו נטה בחזקה לכיוון האורתודוכסיה והתנגד לרוב לגילויים אקסטטיים מדי של פולחן דתי הנפוצים במרכז אסיה, זכה לימים להתבסס לא רק כבעל הסמכות הרוחנית, אלא אף גם כבעל זאת הפוליטית בנאות המדבר שסביב למדבר הטקלמקאן.

עם זאת לא עבר זמן רב לפני שפילוגים פנימיים במסדר פצלו את חסידי הנקשבנדיה באיזור לשתי קבוצות יריבות, "ההרים השחורים" ו"ההרים הלבנים". לבסוף, ולאחר שיתוף פעולה מוזר במונחים תאולוגים בין הדלאי לאמה החמישי שבלהסה ושלוחיו המונגולים הדז'ונגרים, השליטה בנאת קשגר עברה סופית לידי הפלג ה"לבן" ושמנהיגם הידוע ביותר, אפאק חוג'ה (آفاق خواجه, אויגורית: ئاپاق خوجا ) עוד קבור במוזולאום הנישא הנושא את שמו.

מקורות מקומיים וזרים מסוף המאה ה-19 וראשית ה-20 עוד מדווחים על תנועה סופית ערה בקשגר ושאר ערי תורכסתאן, ובעיקר היתה מפורסמת החאנאקה (מעון דרווישים) של אחד איגארצ'י אישאן, מורה סופי אהוב ומוערך שמקורו בעמק פרגאנה שבמערב אסיה המרכזית, שם שימש כעושה אוכפים בטרם פנה לחיי סגפנות דתית. מסופר כי ההתוועדויות שערכו הוא וחסידיו במרכזם שליד שער טוקקוזאק המערבי של העיר.

במפנה המאה היה מסדרו של איגארצ'י החזק בעיר, ובין חסידיו נמנו אלפים רבים מבין בני התורכי (האויגורים של ימינו) וכן בקרב הנוודים הקזחים והקירגיזים שנקדו באוהליהם העגולים את מדרונות הטיאן שאן שממערב לעיר. מסופר שבימי חג ומועד נזבחו ראשי בקר וצאן רבים על מנת להאכיל את המון החסידים, ומנות גדושות של תבשיל תירס וחיטה, וכיכרות נאן שטוחות היו מוגשים לקהל הנאספים. בית התה המסונף לחאנאקה שבמערב העיר היה גם הוא מקום מפגש למיני חסידים, קלאנדרים, סופים נודדים שאינם קשורים בהכרח למורה או מסדר זה או אחר, וכן לסתם בטלנים ויושבי עיר אחרים.

החאנקה של איגארצ'י אישאן נהרסה לאחר כיבוש שינג'יאנג על ידי סין העממית, ומאז מצב המסדרים הסופים האויגורים נמצא ככל הנראה בכי רע במקביל לכל המוסדות האזרחיים והדתיים של יושבי שינג'יאנג, אך בדומה להסטוריה הסופית של ברית המועצות, נוטים המסדרים לשוב ולצוץ לאחר חלוף האיום.

את המוזיקאי שבתמונה, הפורט עלי טנבור אויגורי, פגשתי בבית תה מעושן באחת מסמטאות קשגר  בשנה שעברה, הוא שר המנון סופי שאת הקלטתו אני מקוו להעלות בקרוב.

מאז הביקור ההוא נסגר בית התה, ואת גורלו של הנגן הזקן אין לדעת.

 

 

 

אור הירח מעל בית הזונות

בקיץ לח של שנת 1950 הגיעה משלחת מוסיקולוגית מהקונסרבטוריון המרכזי הסיני בבייג'ינג לעיר וושי שבמזרח סין, במטרה לתעד את המסורת המוסיקלית העממית באיזור.

במהלך הסקר, הופנתה תשומת לב החוקרים אל מתקן כלי קשת בשם אה בינג (Ābǐng).כשהגיעו אל סדנתו המאובקת, מצאו החוקרים גבר מזדקן, שערו הארוך אסוף לפקעת בסגנון דאואיסטי, והוא עיוור לחלוטין וחולה. בקשתם של החוקרים לשמוע את נגינתו נתקלה בסירוב מתנצל, והסבר כי לא נגע בכלי נגינה מזה שלוש שנים. לשאלה מדוע חדל לנגן ענה: "ערב אחד בעודי ספוג מים מסופה פתאומית, ריקשה חולפת הטיחה אותי לארץ, שברה את הלאוטה שלי, וניקבה את עור הנחש שעל האר-חו* שלי. באותו לילה ממש עכבר הגיח ואכל את שיער הסוס שבקשת האר חו.היו אלה אכן סימנים מבשרי רעות!, מאז לא העזתי להופיע שוב".

לאחר הפצרות רבות, והבטחה להשאיל לו כלי נגינה, נעתר לבסוף אה בינג לנגן בפני החוקרים, וזאת בתנאי שינתנו לו שלושה ימים להתאמן בנגינה קודם לביצוע.

לאחר שלושת הימים שהוקצו לו, פגשו החוקרים את אה בינג לשמוע ולהקליט את נגינתו. במסגרת הפגישות הוקלטו שלושה קטעים של נגינת ארחו (èrhú), ושלושה קטעי פיפה (pípá),לאוטה סינית. לרוע המזל בשלב זה אזלו סלילי ההקלטה, וההקלטות נאלצו להפסק.

החוקרים התרשמו מנגינתו של אה בינג עד כדי כך, שהציעו לו במהרה משרת הוראה בקונסרבטוריון המרכזי. למרבה הצער, אה בינג לא התאושש ממצבו הגופני  הירוד, ונפטר ברביעי בדצמבר, שנת 1950.

ההקלטות המעטות שבוצעו בשנת 1950, נכנסו לקנון המוסיקלי הלאומי בסין, והפכו את אה בינג לאחד הידועים והאהודים שבמלחינים הסינים של המאה ה- 20. סיפורו האישי של אה בינג, כמו גם האופן שבו התקבע מעמדו בסין העממית, שלוב עמוקות בהיסטוריה רבת התהפוכות של סין במאה ה- 20 , ובמאבקים האידאולוגים הקשורים בה.

תמונתו הידועה היחידה של אה בינג, נלקחה בתקופת הכיבוש היפני של וושי.
תמונתו הידועה היחידה של אה בינג, נלקחה בתקופת הכיבוש היפני של וושי.

.

"גלים גדולים שוטפים את החול" (dàlàngtáoshā ), הקלטה מקורית של אה בינג מנגן בפיפה:

.

יש לציין כי פרטים רבים בביוגרפיה המוקדמת של אה בינג נתונים תחת מחלוקת עיקשת, וקשים לאימות. המחלוקות קשורות לא רק לבירור הפרטים ההיסטורים המדוייקים לגבי חייו של אה בינג, אלא גם לנקודת המוצא האידיאולגית של הכותבים עליו, ועל כך בהמשך.

אה בינג, או בשמו הרשמי חואה יאן ג'ון (Huà Yànjūn), נולד בשנת 1893 בכפר בפאתי וושי. כבנו מחוץ לנישואין של כהן דאואיסטי, נשלח אה בינג לגדול אצל קרובי אביו, ללא ידיעה ברורה מי הוא מולידו. לבסוף נשלח חזרה למקדש בו שירת אביו, ושם החל את הכשרתו כנגן במספר כלים, בהם חליל הבמבוק (dízi), פיפה, וכמובן האר-חו. בעקבות הדמיון הגובר באופן חשוד בין הכהן והנער, החל אה בינג הצעיר להחשף לרחש השמועות וקריאות הגנאי  הקשורות בהיותו ממזר. גילוי זה, דרך הקנטות אנשי הקהילה, פצע את ליבו ,והותיר אותו מסוגר ומבודד, כאשר כלי הנגינה משמשים לו נחמה.

אה בינג נחשף מגיל צעיר לסגנונות מוזיקלים שונים, ממוזיקה דתית דאואיסטית, דרך אופרה עממית, ועד למארשים צבאיים בסגנון מערבי אשר חדרו לסין בשנותיה האחרונות של קיסרות שושלת צ'ינג ובתקופת הרפובליקה שבאה אחריה. סגנונות שונים אלו השתלבו זה בזה בנגינתו.

לאחר מות אביו, אליו היה קשור מאוד, החל אה בינג לפקוד בקביעות את בתי הזונות ומאורות האופיום המקומיות. התרומות הדלות שזרמו למקדש לא הספיקו למימון תחביביו החדשים, והוא החל למכור את תשמישי הקדושה של המקדש, ובהמשך את הנכסים שהותיר אביו לטיפולו. לבסוף, באחד מביקוריו הרבים בבתי הבושת לקה בעגבת, וזאת נתנה את אותותיה בראייתו, שהלכה והתדרדרה.

העוורון ההולך וגובר הקשה על אה בינג לתפקד בטקסים המורכבים במקדש, והקשו עליו אף יותר למצוא פרנסה.הוא התעוור לחלוטין עד גיל 35 ולבסוף מצא את מקומו בתחתית החברתית, כנגן רחוב.

המוזיקאי העיוור נהג לשוטט ברחובות וושי, ולאלתר קטעי נגינה המעורבים בסיפורי עם, חדשות ועניינים אקטואלים אחרים, תוך שהוא משנה את סגנון האלתור במטרה לרתק את מאזיניו ולעודדם להשיב לו כגמולו.

המאורעות ששטפו את סין במהלך שנות העשרים, השלושים והארבעים, היו כמעין שופע של חומרים לנגינתו של אה בינג. בתקופה זו נקרעה המדינה העצומה בין אילי המלחמה הרבים אשר נאבקו זה בזה, תוך שהם מביאים חורבן לאיזורים רבים. מלחמתה של המפלגה הרפובליקאית הסינית, הכח הדומיננטי בסין של אז, באילי המלחמה מחד, ובמפלגה הקומוניסטית המתעצמת מאידך, הוסיפה לאנרכיה ואם אין די בכך, נתווספה הפלישה היפנית לסין בשנות השלושים, ומעשי הזוועה שהביאה איתה,אשר נמשכו עד לסיום מלחה"ע השניה.

"האזנה לאורנים" (tīngsōng ),מאת אה בינג:

.

אין כמעט שרידים ממשיים מיצירתו של אה בינג בשנים אלו, אך עדויות שמיעה מספרות שידע כשש מאות מלודיות שונות בהן השתמש לנגינתו ואותן ליווה בשירה על נושאים שונים, למשל על נערה משרתת הנאנסת בידי בעלי האחוזה בה עבדה, על הפיכת מקדשו לאורווה בידי אנשי המפלגה הרפובליקאית, ועל אימת הפלישה היפנית.

יש לזכור שהביוגרפיות השונות של אה בינג החלו להכתב לאחר נצחון המפלגה הקומוניסטית, והקמת סין העממית. בהתאם לרוח התקופה, היתה חשיבות אידיאולגית בלתי מבוטלת לשאלת הרקע של יצרני התכנים התרבותיים, ונעשתה בחינה מדוקדקת של מי ראוי ומי לא ראוי להכנס לרפרטואר הלאומי.

לאור ההקלטות המעטות שנעשו ליצירתו של אה בינג, ומצד השני הענין הגובר בו לאחר פרסומן, הייתה חשיבות רבה לשאלת הרקע שלו ותכני יצירתו. מטעמי אלו, ניתן להבין מדוע הדימוי של נגן רחוב עממי השר על עוולות התקופה הקדם-קומוניסטית הועדף על פני זה של דאואיסט שיכור, מכור לאופיום וחובב זנות, ומקשה על בירור הפרטים המדויקים לגבי חייו.

ההקלטה המקורית של "ארצואן לאור הירח":

.

יצירתו הידועה ביותר של אה בינג והאהובה ביותר הינה זו המכונה "ארצואן לאור הירח " (二泉映月 èrquán yìng yuè), הקרויה על שם מעין מפורסם באיזור עיר מגוריו של אה בינג. כאשר נשאל על כך, ענה אה בינג כי אין מדובר ביצירה אותנטית שלו אלא במלודיה המבוססת על מנגינה דאואיסטית שהכיר. עם זאת הועלו טענות כי מדובר ביצירה מקורית של אה בינג, אשר מטעמיו שלו נמנע לקחת עליה קרדיט.

כך או כך, היצירה זכתה לפרשנויות שונות, הנובעות כאמור מנקודת המוצא של המתבונן. מיצירה המבטאת את חייו הקשים של האדם הפשוט בסין הפרה-קומוניסטית, ועד נקודת מבט רומנטית לאומנית המגלמת את יופיה של המולדת תחת שמי הירח, מבקר אחד אף התפייט וכתב, "קשה להבחין איזה חלק ביצירה מבטא את מי המעין, ואיזה את אור הירח".

אי הנוחות הקומוניסטית מן ההיסטוריה הבעיתית של אה בינג מיוצגת בטענה של מוסיקולוג אחר, שמצא קשר מלודי ישיר בין הלחן של "ארצואן" ליצירה עממית אחרת, הידועה כשיר בית זונות מובהק המשמש לפיתוי לקוחות פוטנציאלים.

הרעיון של להיט בתי בושת המנוגן קבל עם ועדה בפני הפרולטריון, היה גורם בוודאי לכל איש מפלגה מסור חוסר נוחות ספציפי למדי.

כך או כך, ועל אף הפרשנויות הסותרות שניתנו לה, יצירתו של אה בינג, "ארצואן" זכתה לבסוף להכנס לקנון הלאומי, תוך שהיא נודדת מקרן הרחוב המאובק, אל אולמות הקונצרטים החשובים במדינה , ומראשו אפוף האופיום של נגן עיוור וחולה, אל עמודי התווים של הנגנים המובילים בסין.

ביצוע תזמורתי של "ארצואן לאור הלבנה":

.

*אר-חו, (二胡 èrhú,,"כלי נגינה ברברי בעל שני מיתרים") בן למשפחה נרחבת של כינורות ברך, קרוביהם של הרבאב המזרח תיכוני והקמאנג'ה המרכז אסיאתי, אשר נעשה בהם שימוש נרחב בסין לפחות מזה אלף שנים. בדומה לשאר הכלים בני המשפחה בסין, הארחו מורכב מתיבת תהודה גלילית או מצולעת העשוייה עץ, עליה מתוח לרוב עור פיתון. אל תיבת התהודה מחובר צוואר הכלי, ה עשוי עץ אף הוא, ובסופו קבועים המפתחות. בהתאם לשמו, לאר-חו שני מיתרי מתכת, ובניהם קבועה הקשת, העשוייה במבוק ושיער סוס.

מבחינה היסטורית לא ניתן להפריז בחשיבות משפחת כלים זאת לגבי המוזיקה הסינית, והם מרכזיים בכל היבט שלה. מפינת הרחוב לחצרות האצולה, מבתי תה מאובקים ועד אולמות הקונצרטים בשנגחאי, ועד לשימוש באופרה ובקולנוע. אם זאת, עד ההתמקצעות בתחום המוזיקה סינית בשנות ה- 30 ולימוד מלווה בתיווי מערבי או אחר, רבים מן הנגנים הגיעו משדרות החברה הנמוכות, והלימוד נעשה על ידי שמיעה וחיקוי.

.

**דאואיזם:

מושג גג למגוון עצום של אמונות, פרקטיקות וגישות פילוסופיות, ואחת ממערכות האמונה העיקריות בסין.הדאו מתייחס היסטורית להוגה לאו דזה ולמשנתו, אך  כיום מדובר במידה רבה בפרקטיקות העוסקות בקוסמולוגיה, אלכימיה, רפואה וכדומה. אה בינג השתייך לקהילה דאואיסטית, הוכשר כנגן בטקסיה, וככל הנראה נותר דאואיסט עד יומו האחרון.

.

קטעי אר-חו נוספים:

"מירוץ סוסים" (赛马 sàimǎ) מאת הואנג חאי חואה (huáng hǎi huái)

.

The Hsu Nami ,הרכב פרוג אמריקאי, העושה שימוש באר-חו.

.