נוצות וקרח- נתיב הבז הלבן

לפני מספר חודשים בודדים תועד בפירוט תמרון דפלומטי רוסי צנוע מימדים במהלכו העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בז גדול ולבן נוצה למלך סעודיה. ובאם מקרה פומבי של מונרך רוסי המעניק עוף לבן לשליט בן ארצות האסלאם נראה לכם כקוריוז משעשע ותו לא, הרי שלא הקשבתם היטב בשיעורי ההיסטוריה האירואסיאתית שלכם.

82362761_10157874777912368_1513766828407521280_n
-ולדימיר פוטין ממשיך מסורת של דפלומטית בזים. אוקטובר 2019.

הבז הארקטי ( Falco rusticolus), הוא עוף דורס יפה ומרשים שאוכלסיתו היציבה נפוצה בצפונה של אירואסיה וצפון אמריקה לכל אורכו של החוג הארקטי, שם הוא מקנן בצוקי האבן שבין הטונדרה לימות הקרח.

כמין הגדול בסוגו, הבז הארקטי הוא טורף אופורטוניסטי וכמעט חסר אויבים טבעיים והוא עשויי לתקוף אף דובים אשר יעזו להתקרב לגוזליו יתר מן הרצוי. עם זאת לצערו של הדורס המרשים הלז, לעיקר פרסומו לא זכה הבז הארקטי בשל מעופו החינני או תעוזת התקפותיו על נברני שלג, אלא בשל נדודיו בין קצוות תבל בשירות האדם וככזה הוא מהווה את אחד הנוסעים היקרים והידועים פחות, בדרכי המסחר העתיקות.

בזיירות היא עיסוק עתיק יומין, ואף כי לא ברור מתי והיכן לראשונה שיגר האדם ציפור טרף אל עבר פירות הרקיע ואף זכה לשובה, המקורות השונים מצביעים ככל נראה על מסופוטמיה הבבלית, אם לא מוקדם מכך. ממסופוטמיה התפשט המנהג ככל הנראה אל עבר חצרות הפרסים, ועל אף שנראה כי הבזיירות לא היתה פופלארית בקרב האצולה האיראנית בהשוואה לסוגי הרג אחרים, יורשיהם הערבים צמחו להיות חובבי בזיירות דבקים במיוחד, אשר עשו אולי יותר מכולם לשם הטמעת מדע הבזיירות ברחבי המזרח התיכון.

למרות התהליך המרוכב והמרובד היטב של הטמעת ידע הבזיירות באזורים השונים של תפוצתה, ייתכן וכח המשיכה העצום שלה נובע לא רק מהשימושיות הרבה הטמונה בבן לוויה זריז טופר וכנף אלא גם בנגיעתה בשורשי התשוקה האנושית לגבוה, לזריז ולנשגב, ולאפשרות שבנגיעה בעולם שמעבר.

"בז נדיר, השלום לך! עד מתי בפראות תהיה כה קנאי לחרותך? האהבה היא פתיונך, ובאשר רגלך רצועה, הכנע, טרם לנצח תבוא על סיפוקך"

(פריד א דין עטאר. "מנטק אלטיר", מאה-12)

ארצית או שמימית, מאיראן ומרכז אסיה התפשטה תורת הבזיירות לסין ועד המאה החמישית למנינם נטעה רגל קלה ועוטיית טפרים גם באדמת אירופה, מהלך שעוד יזכה לחיזוק עתידי בדמות השפעת מסעות הצלב והרוחות המזרחיות שנשבו בעקבותיהם. בעוד שאמנות הבזיירות שמשה מקדמת דנא כאמצעי יעיל ומהיר להשגת ארוחה דשנה, לעוף ולבעליו כאחד, בשום מקום לא זכה המנהג להערצה האדירה שלה זכה בחצרות האליטות של עולם האסלאם, סין והערבה.

מידע רב על תורת הבזיירות אנו מקבלים מהספרות העניפה שהותירו אחריהם קודמינו בתפקיד, ובמיוחד יש לציין לשבח את הפרסים, הערבים והתורכים הממלוכים על כתבי היד העשירים שציוו לנו העוסקים בפירוט לא רק ברפואת עופות דורסים (משחת שתן גמלים וחומץ מיושן לטיפול בדלקות עור? יש!), אלא גם במידע רב ערך הקשור באופיים, אילופם וצרכיהם המיוחדים של עופות שונים. בעוד שישנו קושי מסויים בזיהוי מודרני של חלק ממיני העופות הדורסים אותם העריכו בזיירי עולם האסלאם, נראה כי כיום אנו יכולים לאשר כי המינים הנפוצים ביותר היו הבז הנודד ( Falco peregrinus), בז הציידים (Falco cherrug), בז גמדי (Falco columbarius) ובדומה לנעשה כיום בקרב הקירגיזים והקחזים אשר להם מדובר בכלל מקובל, גם עשו שימוש מזדמן בעיטים זהובים או במינים קרובים להם.

81625910_10157874777992368_7168883815316717568_n
-סוחר בזים, צפון מזרח סין, ראשית המאה ה-20.

עם זאת, בשום מקום, ובשום זמן לא זכה אף עיט, בז או נץ למידת הייחוס, ההערצה והתשוקה הבוערת לה זכה הבז הארקטי. כאמור הגדול בסוגו, נקבת הבז, הגדולה מן הזכר כמקובל בקרב דורסים רבים, עשוייה להגיע לאורך של כ65 ס"מ, ולמוטת כנפיים של עד כמטר וחצי.

מימדיו האדירים של הבז הארקטי וצבעו הצח (למעשה הוא זוכה למנעד גוונים רחב הנע בין כהה, לבהיר-כסוף ועד לבן), הפכו אותו ליוקרתי ולנחשק שבמיני הבזים, ולכזה שסולטאנים, אמירים, חאנים ודומיהם שבין מזרח למערב מוכנים לשלם את משקלם בזהב, ולו רק שיזכו להחזיק אחד, אם לא תריסר ויותר מהם בביבר המלכותי ובמחנות הציד שבגבול המדבר.

81795655_10157874777852368_3524267330634776576_n

נראה שהמנהג לצוד בעזרת בזים ארקטיים החל בקרב אנשי הערבה הצפונית, כאשר החיתאנים, עם נוודים מן האזור הקרוי כיום מונגוליה, ביססו קשרי סחר עם עמי הטאיגה הסיבירית ואלה סיפקו להם אספקה יציבה של בזים לבנים. את התשוקה החיתאנית לבזים ארקטים, כמו גם את ההערצה לצבע הלבן על משמעויותיו הרות המזל, ירשו צאצאיהם המונגולים ואלה אף ביססו מערכת שילוח מיוחדת בעלת כ24 תחנות המצויידת בסוסים רעננים, מספוא ובשר כבש זמין על מנת להבטיח את הגעת הבזים בשלום מגבולה הצפוני של האימפריה ועד לבירות החאן הגדול, הן בקרקורום, והן בחאנבאליק, קודמתה הצפונית של בייג'ינג.

אז גם אם הדיווחים של נוסע אירופאי אחד על מאה וחמישים אלפי הבזים שברשות החאן הגדול הם בוודאות מוגזמים, דיווחים מקבילים של נוסע אחר, אחד מרקו פולו על חמש מאות בזים שבחזקת קובלאי חאן כבר נשמעים הגיוניים לחלוטין, ונוסע אחר מספר על החאן שהיה משוטט בשמורות הציד הצפוניות במרכבה הרתומה לארבעה פילים, ובה ניצבו על כנים כתריסר בזים ארקטיים אותם היה משלח הירום-הודו בכל עוף, פסיון וחגלה שהיו בשות מזל מספיק לחלוף בדרכה של התהלוכה רבת הבלינג.

רשת הבז הלבן, אם ניתן לכנותה כך, לא היתה מוגבלת לציר הצפון-דרומי שבין שולי הטאיגה לצפון סין, והמונגולים של סין היו שולחים בזים ארקטים לקרוביהם שבאיראן ומרכז אסיה, שבתורם היו משלחים אותם הלאה כתשורה למונרכים אחרים או מקבלים אספקה נוספת של העוף האציל ממלכי המערב שליקטו אותם בסקנדינביה הרחוקה. נתיב הבזים הצפון מערבי היה פעיל עם כן לא פחות מזה של מזרח אסיה, ולאחר שהעופות היקרים הצליחו להגיע לחופי הים התיכון או לכל היותר לחצי האי קרים, נאספו בידי סוחרי ונציה וגנואה הממולחים ואלה נהגו לשלח אותם במהירות האפשרית לקהיר, שם זכו למחיר השקול לעלותו של סוס באיכות טובה. פר יחידה.

81674232_10157874778372368_5823898172165980160_o
-קובלאי חאן צד בעזרת בז ארקטי, (ברדלס או חתול אחר בייצוג משובש באחורי אחד האוכפים), שושלת יואן.

הממלוכים הבחרים, חיילים-עבדים תורכים שרבים מהם נשאבו מן הערבה הקיפצ'קית, ירשו את האהבה העזה לציד ובזיירות מאדוניהם -לשעבר הערבים, אך אולי גם מתרבות ערבה מקורית שעוד דבקה בהם, והם הביאו את אמנות הבזיירות ואת ידע הטיפול בהם לאחד משיאה ההיסטורים. כה גדולה היתה תשוקת הסולטאנים הממלוכים לבזים, ובהם לאלה הלבנים ממחוזות הקרח עד כי הסולטאן אבן קלוואן רכש מספר אדיר של 419 בזים ארקטיים מסוחר וניציאני ושילם תמורתם סכום עתק של 300,000 דרהם.

החיבה המלכותית לבזים צפוניים לא נבעה כמובן רק מיופים הרב או מכישוריהם כעופות ציד. רגישות העוף העדין לתובלה, דרישותיו התזונתיות והבריאותיו הקפדניות והעלות האדירה שביבוא של עוף דורס ושינועו דרך טאיגה והר, ערבה וים משמעם היה כי הבז הארקטי היה הפרארי והמטוס הפרטי של זמנו, סמל יוקרה ראשון במעלה הראוי לזרועם של קיסר וחאן, צאר וסולטאן, וכי בניגוד לסוגי עופות אחרים וקלים יותר להשגה, נדיר היה כי אנשי אליטה צנועים במעמדם ובעושרם יכלו היו להשיג לעצמם עותק של הבז הארקטי הנחשק.

התפשטות האימפריה הרוסית בתקופה הקדם-מודרנית הביאה לנפילת רוב רובו של תחום המחיה של הבז הארקטי תחת זרועם של הצארים של מסקווה, ומעבר לאימפריה הגונה שאפשר סוף סוף למות למענה, משמעות הדבר היה שליטה ישירה במקורותיו של משאב פוליטי, לא פחות משהו משאב כלכלי.

בתקופת רומנוב המוקדמת היה הסחר בבזים ארקטים מונופול ממשלתי הדוק תחת איום עונש כבד על שינוע או יצוא של בזים ללא אישור מפורש, ומשלחות דיפלומטיות לחצר המוע'ולית בהודו, לשושלת מינג הסינית, לעות'מנים ולחצר הצפווית שבאיראן כללו לא פעם ברשימת המתנות גם לא מעט בזים לבנים מן החוג הארקטי כאמצעי מרכך לשיכוך אינטרסים כלכליים. ואם כל זה כבר נשמע לכם יותר מוכר ופחות כקוריוז, אפשר אם כך כבר לחזור לפוטין ודפלומטית הבזים בה נקט באוקטובר האחרון.

גידול בזים, ארקטים ואחרים הוא כיום עסק עצום ועטיר ממון, וכזה אשר מטבעו ומטבע לקוחותיו נסתר לרוב מן העין. בעוד שחוות לגידול בזים טהורי דם וכן מינים מוכלאים הם תחום מבוסס המייצא אלפי עופות כל שנה מבריטניה, ספרד, ארה"ב ומדינות אחרות, עשרות אלפי פרטים ממינים שונים עושה את דרכו למדינות המפרץ מארצות מרכז אסיה, סין ומונגוליה באופן בלתי חוקי. מינים אלו נצודים לרוב מן הבר, ורבים מהם אינם שורדים את תהליך השביה, ההברחה או ההתאקלמות הפיזית לביתם החדש.

81671328_10157874778307368_2752699189170274304_o
-בז ארקטי תוקף ברבור, ציור סיני, שושלת מינג.

לאחרונה הודיעה רוסיה כי תקים מתקן רביה לבזים ארקטים בקמצ'טקה, איזור הנודע במופע הלבן של בזיו, ההופך אותם למבוקשים ביותר במדינות המפרץ. גבולה הארוך של רוסיה, היותה בית הגידול העיקרי של הבז הארקטי והשחיתות העמוקה בה היא נגועה הופך אותה למקור עיקרי של בזי בר לשוק הבזיירות. בעוד שאוכלוסית הבזים נחשבת עוד לבת-קיימא, ציד, ליקוט ביצים, ופגיעה באוכלוסית השכווים המשמשים לה כמקור מזון חשוב פגעה קשות באוכלוסיה במהלך מאתיים השנים האחרונות. בעוד שהקמת המתקן הקמצ'טקי היא בשורה חיובית לכאורה, ושדווח שתוקם על פי מודל הקיים ופועל כבר שנים מספר בקירגיזסטאן, המהלך מעורר דאגה בקרב גופי שימור ופיקוח בשל חשש לניהול גנטי לקוי וצפי לשחיתות מובנית בפרוייקט, העלולה להשפיע על אוכלוסית הבר של הבז הארקטי.

הסיפור של דרכי הבזים הלבנים הוא סיפור הסטורי סבוך נוצות של דיפלומטיה, בצע כסף, ראוותנות אנושית, סחר ענף, מדמם ומוקדם בחיות בר שסופו בשינוען בין אזורים אקולוגים שונים בתכלית.

בו בעת זהו גם ביטוי של תופעה אנושית מורכבת ויפהפיה אשר במיטבה מציגה קשר מרתק בין עוף לאדם, קשר אשר יצר ספרות עניפה ורב דורית ורשת גלובלית ומוקדמת בין אזורי שוליים למרכזי התרבות החשובים של האנושות המחברת בין חופים ארקטים למדבריות מרכז אסיה, ובין תשוקות ארציות עד עפר לאהבה כנה לנשגב ולזריז הנוגע ברום השמים, כמעוף הציפור.

82155196_10157874778122368_53785102353694720_n

מונגולים, ברדלסים ועבדים על סוסים.

בראשית חודש ספטמבר 1260 לסה"נ, התנגשו בעמק יזרעאל כוחותיו של הגנרל המונגולי כתבוגא (Kitbugha) עם גדודיו הממלוכים של הסולטאן קטז (Qutuz). ניצחונם של הכוחות הממלוכים בקרב זה נתפס כניצחון המשמעותי הראשון על הצבא המונגולי אשר נחשב לבלתי מנוצח, והגביר לאין שיעור את יוקרתו של המשטר הממלוכי הצעיר. נסיגתם של המונגולים אל מעבר לנהר הפרת החל עידן של מאבק אשר נמשך כשישים שנה, ובמהלכו ניסו המונגולים באופן חוזר ונשנה לחדור אל מעבר לנהר ולספח את המדינה הממלוכית לתחום שלטונם, בראשית בפיקודו של הולגו (Hulegu), נכדו של מייסד האימפריה, ג'ינג'יס ח'אן ׁ(Chinggis Khan), ולאחר מכן על ידי יורשיו, שליטי המדינה המונגולית באיראן, האילח'אנות.

איזור קרב עין ג'אלות, הידוע גם בשם עין חרוד.
איזור קרב עין ג'אלות, הידוע גם בשם עין חרוד.
מונוגולים תוקפים את הצד השני של העולם. (יפן)
מונוגולים תוקפים את הצד השני של העולם. (יפן)

עליית סולטאנות הממלוכים, אשר מעמדה השליט הורכב מעבדים צבאיים, תורכים בעיקר, אשר יובאו מן הערבה האירואסיאתית, באה על רקע תקופה ארוכה  של חולשה ופיצול בעולם המוסלמי, אשר אפשרו חדירת גורמים זרים אל הזירה המזרח תיכונית. תגובה רפה  של הישויות המוסלמיות במזרח, הקלה את התפשטות מכונת המלחמה המונגולית מערבה, והפיצול הפוליטי לחופי הים התיכון אפשר במידה רבה את חדירת התנועה הצלבנית מאירופה, והתבססות המדינות הפרנקיות מסוריה הצפונית ועד דרומה של ארץ ישראל.

פשיטות המונגולים לסוריה וא"י. והממלכות הפרנקיות.סביב 1260.
פשיטות המונגולים לסוריה וא"י. והממלכות הפרנקיות.
סביב 1260.

בנוסף, האסמעאילים הנזארים,הפלג השיעי הקיצוני אשר חסידיו כונו "חששיון" על ידי אויביהם, והתמחו בחיסולים ממוקדים של מנהיגים סוניים, ואולי גם פרנקי אחד או שניים, המשיכו להטיל את חיתתם על איזור סוריה הגדולה, גם לאחר שמרכזיהם באיראן כולל מבצרם הידוע לשמצה אלאמות, הושמדו כליל במהלך מסע המלחמה של הולגו מערבה.

לא נחמדים.אסמעאילים נזארים-"חששיון"  כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.
לא נחמדים.
אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

המצב עם כן, נראה לא מזהיר עבור שושלת מוסלמית צעירה המנסה למצוא את דרכה בעולם הכאוטי של אמצע המאה ה-13.

את שרידותה של הסולטאנות הממלוכית מול מכונת המלחמה המונגולית ניתן לייחס להנהגתו של אחד המצביאים הגדולים שידע עולם האסלאם, והוא הסלטאן בייברס.

 מלכ אלט'אהר רכן אלדין בייברס (الملك‭ ‬الظاهر‭ ‬ركن‭ ‬الدين‭ ‬بيبرس), תורכי מקיפצ'אקיה אשר מצפון לים הכספי והקווקז, נשבה בעודו נער ונמכר ב800 דרהם של כסף, מחיר נמוך יחסית לממלוכ, אולי בשל הכתם הלבן המולד שבאחת מעיניו, שהוריד את ערכו. כך או כך התגלגל הממלוכ הצעיר למצרים שם נכנס תחת שירות השושלת האיובית שייסד צלאח א דין הידוע.

הברדלס. סימלו של בייברס, החקוק גם בשער האריות בירושלים, או אם תרצו, שער הברדלסים.
הברדלס. סימלו של בייברס, החקוק גם בשער האריות בירושלים, או אם תרצו, שער הברדלסים.

לאחר ההפיכה הממלוכית, בה קמו עבדים על אדונם וייסדו את אחת היישויות הפוליטיות המרתקות בהיסטוריה, הפך ביברס לסגנו של קטז, וככל הנראה היה מעורב ברציחתו במהלך מסע ציד באקטובר 1260.

לבייברס לא היה זמן להתענג על מנעמי השלטון, שכן היה זה ברור כי המונגולים לא ישבו בחיבוק קשתות לאחר תבוסתם בקרב עין ג'אלות, וינסו לפלוש שנית לסוריה רבתי (הכוללת את איזורנו).
הצעדים בהם נקטו בייברס ויורשיו הוכיחו את עצמם, כאשר הסולטאנות שרדה שנים רבות לאחר התפוררות האימפריה המונגולית.

הצעד הראשון בו נקט בייברס היה ארגון מחדש של הצבא הממלוכי והגדלתו באופן משמעותי, כאשר מספר הפרשים, חוד החנית הממלוכית, הוכפל פי שלוש או ארבע, לכשלושים וחמש אלפי פרשים. פרשי העלית הממלוכים, שהיו רובם ככולם עבדים צבאיים ממוצא תורכי, אם כי היו בינהם אף מונגולים, סלאווים, ובני עמים אחרים, היו מיומנים ביותר בשימוש בקשת המורכבת, בחנית, ובחרב הפרשים. שליטתם המוחלטת באומנות הלחימה הרכובה, חושלה בשנים של אימונים מפרכים המכונים "פורוסיה",(فروسية) שכללו אימונים בכלי נשק שונים, תמרוני ירי רכוב, והאבקות.

ממלוכ
בחור להביא לאמא. ממלוכ.
פורוסיה ממלוכית
פורוסיה ממלוכית

כחלק מתהליך העצמת הצבא רכש בייברס אישית נערים רבים מן הערבה, והכשיר אותם לשימוש ביחידות העלית. בנוסף, הורחבו משמעותית כוחות המשנה של הצבא הממלוכי, המכונות "חלכה", וכללו ערבים, וכורדים, נאמני השלטון האיובי הקודם. אל אלה נוספו פליטים רבים אשר ברחו מאימת המונגולים, בהם בני שבטים תורכמנים, פרסים, ואף יחידות שבטיות מונגוליות שלמות אשר ערקו מתחומי האימפריה המונגולית. דוגמא לקבוצה שכזו ניתן לראות בבני שבט האוייראט ׁׁ(Oirats), אשר התיישבו בקהיר, ומצויין לגביהם שלא היו מוסלמים, נטו ליצירת כנופיות, ולמרבה הזעזוע של חסידי השחיטה המוסלמית הכשרה, נהגו להרוג סוסים על ידי חבטה בראשם, על מנת לאכלם.

הגורם האחרון שגוייס לשם בניית העוצמה הממלוכית לנוכח האיום המונוגלי, הוא הגורם השבטי, הבדואים והתורכמנים של סוריה וא"י, אשר גויסו כסוכני מודיעין, ואף סיפקו סוסים לצבא הממלוכי.

הצעד האסטרטגי הבא בו נקט בייברס על מנת להשאיר את המונוגלים במקומם מעבר לפרת היה ריכוז פוליטי ומנהלי, כאשר הוא מעמיד בראש המחוזות השונים ממלוכים הכפופים לו אישית במקום הנסיכים המקומיים ששלטו בהם מאז ימי האיובים. יכולתו של בייברס לאחוז ברסן שלושת מרכיבי הסולטאנות, הנוודים, יושבי הקבע, והאליטה הממלוכית, התאפשרה בזכות כושרו האירגוני, יוקרתו האישית כמביס המונגולים ואישיותו הכריזמטית.

עם זאת, לפני שיכול היה בייברס לחוש מידה מסויימת של שביעות רצון לנוכח ממלכתו המתעצמת, היתה עצם אחת שהיה עליו לשלוף מגרונו. עצם אירופאית.

הפרנקים (=צלבנים), על עריהם המבוצרות לחופי מזרח הים התיכון שלטו בזירה הצבאית של המזרח התיכון במשך רוב המאה ה-12, וגם לאחר תבוסתם בקרב קרני חיטין (1187), וצמצום שטחה של ממלכת ירושלים , נותרו הממלכה והנסיכויות הצלבניות של טריפולי ואנטיוכיה גורם משמעותי בשטח, ולנוכח הפיצול הפוליטי של המוסלמים באזור לאחר מותו של צלאח א דין, אף הצליחו להגביר את אחיזתם בשטח.

יותר מכך,  העמדה המונגולית המסורתית של כניעה מוחלטת או חורבן גמור כלפי כל גורם בשטח, החלה להתרכך, לפחות כלפי הצלבנים, לאחר ההפסד בעין ג'אלות, ומגעים בינם לבין הפרנקים, נראו בעיניים ממלוכיות כברית הולכת ונרקמת, אם כי בפועל כנראה היתה רחוקה ממימוש.

על כן אין הפתעה בכך שמעט לאחר עלייתו לשלטון של בייברס, ובתום עשר שנות התייצבות השלטון הממלוכי, הפנה הסולטאן את מבטו אל עבר ערי הצלבנים. לאחר שנת 1263 החלו בייברס ויורשיו במערכה שיטתית למיגור הנוכחות האירופית בחופי סוריה. מערכה זאת כללה שתי תקופות עיקריות: בשנים 1265-1271 ובשנים1289-1291, בין תקופות אלו בוצעו מתקפות רחבות כנגד קליקיה הארמנית ,שהייתה קשורה לאנטיוכיה ולטריפולי הצלבניות, וכן כנגד מעוזי האיסמעאילים בהר הלבנון ובסוריה. ההפסקה בפעילות נגד הצלבנים נבעה גם ממותו של בייברס (1271) ושלטון קצר ימים של בניו.

 עלייתו לשלטון של הגנרל המוכשר סייף אלדין קלאוון (قلاوونׂׂׂ ׂ)בשנת 1280, לוותה כמעט מיד במתקפה רחבת היקף על סוריה שערך האילח'אן אבקה (1281), ולאחריה ערעור על שלטונו מצד ממלוכים מתחרים. אך לאחר התייצבות שלטונו נמשכו המתקפות המכריעות נגד הצלבנים, תוך כיבוש והרס שיטתי של הערים ונמליהן.  בנו של קלאוון אשראף אל חליל, השלים את המלאכה עם כיבושו של מעוז הצלבנים האחרון בעכו (1291). תקופה זו כללה גם טיפול שורש בשרידי האיסמעאילים, החרמת נכסיהם ומאסר מנהיגיהם. ההתנגדות האיסמעילית המתמשכת הביאה למערכה נגד מבצריהם, והם נתפסו כולם עד 1273. זמן קצר לאחרת כניעתם, השתמש בייברס בשירותיהם כנגד הפרנקים, אך למעשה הכת סיימה את תפקידה ,ולאחר המאה ה-13 אין עדויות למעשי רצח שבוצעו על ידי נזארים סורים בשם הכת.

נפילת עכו הצלבנית. 1291
נפילת עכו הצלבנית. 1291

בשלב זה, כאשר ממלכתם נקייה מיסודות זרים וחתרניים, נכנסה למהלכה האסטרטגיה הממלוכית השלישית.

נדבך זה, אשר החל עוד טרם מותו של בייברס ומיגור הפרנקים, אך נשמר בתקופת יורשיו, כלל הרס מוחלט של מבצרים רבים ברחבי המזרח התיכון, ובמיוחד את ביצורי החוף, כגון אשקלון, עכו ואחרים, וזאת על מנת למנוע מפלישות פרנקיות עתידיות ליצור ראשי גשר בחוף. השלב הבא היה בחירת מספר מצומצם של מבצרים אשר אותם נמנעו הממלוכים מלהרוס, ואף הרחיבו. הבחירה אילו מבצרים להרוס ואילו לשמר נבעה ישירות מנתיבי הפלישה המונגולים לערי סוריה. בהתאם לכך, חשיבות עליונה הוענקה למבצרים היושבים על הפרת, בקרבת הערים חלב, וחמה.

למרות שהמבצרים הממלוכים נבנו כהלכה בפיקוח אישי של הסולטאן ותוחזקו באופן סדיר, שרידותם הייתה תלויה ביכולת הממלוכית לשגר גדודים לעזרת הנצורים תוך ימים או שבועיים לכל היותר. היכולת של בייברס לארגן צבאות משלוח יעילים ולחזק משמרות הפחיתה משמעותית את יכולת הצבא המונגולי לתפוס מחדש מבצרים. משלוח צבאי להגנת המבצרים לא הגיע לרוב ממבצרים שכנים, אלא רק מאחת מערי סוריה או מקהיר, בירת האימפריה. נראה שמספר האנשים בכל מבצר חושב בזהירות ואף בזמני חירום לא יכול היה חיל המצב להרשות לעצמו לצאת לעזרת אתר קרוב. במקום זאת, במקרה של מתקפה, נשלח מסר לערי סוריה, אשר ארגנו תגבורת יחד עם צבא הסולטאן אשר יצא מקהיר. הסתמכות מבצרי הפרת על עזרה חיצונית נראתה לעיתים כהימור מסוכן, במקרה והמשלוח צבאי יאחר, אך הממלוכים לא שינו את השיטה בה נהגו, ולעיתים רחוקות איחר סיוע להגיע.

מבצר ממלוכי. קלעת נמרוד, הגולן.
מבצר ממלוכי. קלעת נמרוד, הגולן.

כאמור,על אף חוסנה, היכולת של מערכת ביצורי הגבול הממלוכית לעמוד בפני מצור ממושך הייתה מוגבלת, והסתמכה במידה רבה על מהירות התגובה של הגדודים הממלוכים שמושבם בערי סוריה המרכזיות ובקהיר. כבר בראשית שלטונו של בייברס, ברור היה הצורך בהקמת מנגנון תקשורת ופיקוח לשם שליטה בטריטוריה הסורית שצורפה זה עתה לסולטאנות, כמו גם לשם הגנתה מפני הסכנה המונגולית. יכולתה של הסולטאנות לקיים מערכת תקשורת יעילה וריכוזית לאורך זמן, מהווה עדות מרשימה ליכולת הארגון והעקביות שלה.

הקמת מנגנון התקשורת הממלוכי, הבריד (بريد) או דואר השליחים, החלה כבר סביב שנת 1260, מיד לאחר שילובה של סוריה אל תוך המדינה הממלוכית. מערכת זאת, המבוססת על שליחים מהירים הנעים דרך תחנות קבועות, ובהן עמדו לרשותם סוסים רעננים, וכן מזון ומים לשליחים ולבהמות, אפשרה לידיעות סדירות או דחופות לנוע בין קהיר וקצות הסולטאנות בתוך כארבעה ימים, ולעיתים,במקרי חירום, תוך שלושה ימים.

ממלוכיה.
ממלוכיה.

 הקמת הרשת דרשה השקעה לא מבוטלת של משאבים, ובייברס אכן השקיע ממון רב עד השלמתה, עם זאת, תחזוקת הדרכים, עשרות התחנות והשירותים הקשורים אליהן, הוזלה במידה ניכרת בשל העובדה שרבים מבעלי התפקידים ששרתו במנהל הרשת היו בעצמם ממלוכים. בנוסף, בחלקים מסוימים, כגון המדבר הסורי וחלק מאזורי החוף, מונו שבטים בדואים ותורכמנים לשם שמירה, תחזוקת התחנות ואספקת סוסים לרשת, בתמורה לטובות הנאה מסוימות. עניין זה משמש עדות נוספת ליכולתה של המדינה הממלוכית לגייס את שירות הנוודים לצרכיה.

נתיב הבריד המרכזי מקהיר לדמשק עבר דרך עזה, לוד, ג'נין, עמק יזרעאל, בית שאן, וארביד (Irbid), כאשר ממנו מתפצלים נתיבי משנה, האחד דרך בית גוברין וחברון, עד לכרך אשר בעבר הירדן, והשני דרך חיטין ומערב הכנרת, ועד לצפת. מבצרה של צפת הפך מרכז אדמיניסטרטיבי חשוב לאחר כיבושן מידי הצלבנים ב1266. מדמשק התפצל התוואי לשניים, כאשר האחד ממשיך לכיוון צפון-מזרח, עד לאל רחבה, והשני מצפין בעוברו דרך חלב ועד לתחנה האחרונה באל בירה. כאשר שתי התחנות האחרונות הן מבצרי הפרת החשובים, והראשונים לעמוד בפני מתקפה מונגולית מכיוון איראן.

בנוסף לקישורן לדרך השליחים, היו אל רחבה ואל בירה התחנות האחרונות של שתי רשתות תקשורת אחרות, דואר היונים ומערכת איתות, אשר שולבו במערכת ההתרעה והשלימו אותה. מערכת האיתות, אשר עשתה שימוש במשואות בוערות בשעת החשיכה, ובאותות עשן במהלך היום, הייתה הדרך המהירה ביותר להתריע בפני התקרבות כוחות אויב. תחנות האיתות, אשר הוקמו על ראשי הרים, אפשרו להעביר התרעה מהפרת ועד לעזה, משם שולחו יוני דואר לקהיר, וכל זאת במהלך יום אחד בלבד.

 דואר היונים שימש באזור מזה מאות שנים. הממלוכים ביססו מערכת יעילה זאת כבר בשלב מוקדם של התארגנותם הצבאית, ואל בירה נודעה בשובכי היונים שלה. בזמן מפגשו של הסולטאן קלאוון, עם המשלחת השנייה ששלח האילח'אן אחמד (Ahmad Tegüder), אשר נערך באל בירה
ב-1284, הגיעה יונת דואר מעבר לגבול, אשר בישרה על מותו של האילח'אן. המאורע, אשר גרם לשגרירו של האילח'אן למועקה כה גדולה, עד שנפטר ימים מספר לאחר מכן, מרמז על החיוניות הרבה שהייתה לשימוש באמצעי העברת מידע מהיר זה. משואות האיתות ודואר היונים נחשבו לדרכים המהירות ביותר להעברת מסרים, אך עם זאת, אופיין של שיטות אלו, הביא לכך שבאופן טבעי יכלו לשאת מסרים כללים בלבד, והיו חשופים לחבלה, כגון התראת שווא, במקרה של המשואות, ויירוט מסרים סודיים. במקרה של יוני הדואר, סכנה זאת הביאה לנוהל של שילוח כפול של כל מסר. על מנת להבטיח את הגעתו ליעד. מטעמים ברורים, לכל אחת משלוש שיטות התקשורת הללו היו חסרונות מובנים, אך היה זה השילוב בניהן שהביא את כלל המערכת ליעילות אופטימלית.

במבט הכולל של מערכת הביצורים וההתרעה הנלוות אליהן, נראה כי המודל הוכיח את עצמו שכן לאחר כשלון הניסיון החמישי במספר לכיבוש אל בירה (1275) בשלהי שלטונו של האילח'אן אבאכה, החלו הצבאות האילח'אנים בניסיון למציאת נתיב עוקף למבצרים. גם בעומק השטח הסורי העדיפו להימנע מהטלת מצור, בהכירם במגבלה הכרוכה בכך, ולנסות למשוך את הצבא הממלוכי לקרב בשדה פתוח.

מנגנון ההגנה הממלוכי נותר זהה גם לאחר שינוי האסטרטגיה המונוגלית. המצור האחרון על אל רחבה (1312) הניע את אותה שרשרת תגובות. מסר נשלח לערי סוריה, אלה ארגנו תגבורת בשיתוף עם צבא הסולטאן שיצא מקהיר. כאמור, הסתמכות מבצרי הפרת על עזרה חיצונית נראתה לעיתים כהימור מסוכן, עקב החשש מעיכוב הגעתו של המשלוח הצבאי, אך הממלוכים לא שינו את השיטה, ולעיתים רחוקות איחר סיוע להגיע.

בשנת 1323, לאחר תקופת גישושים וחילופי משלחות, נחתם הסכם שלום בין הסולטאן  הממלוכי מחמד בן קלאוון לאילח'אן אבו סעיד, והושם קץ לשישים שנות האיבה המרה בין שתי המדינות. המדינה האילח'אנית החלה להתפורר עם מותו של אבו סעיד, כעשור לאחר חתימת ההסכם, בשל תהליכים פנימיים אשר החלישו את לכידות האליטה המונגולית במדינה. הסולטאנות הממלוכית, לעומת זאת, הוסיפה להתקיים כישות עצמאית, עוד כמאתיים שנים לאחר מכן, עד לבואם של התורכים העות'מנים, והנשק החם.

סיכום והערכת המדיניות הממלוכית לנוכח האיום המונגולי, לא מתירה ספק לגבי הצלחת מדיניות ההגנה הממלוכית בפני מאמצי הכיבוש המונגולי. ההכרה כי התוקפנות המונגולית עוד עתידה להימשך, וכי פלישה מונגולית לשטח הסולטאנות משמעה חורבן, הביאה לכך שבייברס ואנשיו נקטו באסטרטגיה כפולה,על מנת לעמוד באתגר.

ראשית, בוצעה הרחבת וחיזוק הצבא, ארגון מחדש של מוסדותיו, יצירת מערכות תקשורת, ריגול, וקשרים עם אוכלוסיות הנוודים המקומיות לשם תמיכה בצרכים הצבאיים, וכן חיזוק מערכת הביצורים בנקודות נבחרות.

 שנית, אומצה מדיניות עקבית בגבול במסגרתה בוצעה תגובה תקיפה כנגד כל פעילות עוינת מצדו המזרחי של הפרת או אפילו לשמע שמועה לגבי פלישה מונגולית לסוריה. כמו כן,הפעילות הצבאית הועברה לשטח המונגולי, או לשטח בני בריתה, כמיטב היכולת, וזאת על מנת לסכל מתקפות מבעוד מועד.  בנוסף, מערכת מודיעין ענפה בעומק השטח האיל'חאני ובשטחם של שאר יריבי המדינה הממלוכית אפשרו לה לקבל מידע רב ערך על המתרחש מעבר לקווי האויב, ולהתגונן בהתאם.

היכולת לשמר מצב ערנות קבוע במבצרים ,ולשנע כוחות עזר במהירות יחסית, יכולה הייתה להתבצע רק על ידי שלטון יעיל וריכוזי. מאמצי הסולטאן לתקן נזקים לאחר כל מתקפה מונגולית ולמלא את מאגרי הנשק והמזון, וכן היכולת לחזור על כך באופן סדיר הם הביטוי הטוב ביותר של עצמת המבנה הצבאי הממלוכי. למרות כשלנות מצור רבים ותבוסות בעין ג'אלות וחומס, המונגולים הצליחו לשמר את מעמדם כאיום משמעותי בעיני הממלוכים, שמצדם שמרו על ערנות עליונה במשך כשישה עשורים.