על טבק, בקבוקים ושאר ציפורים.

 

בעוד שהטבק, צמח ממשפחת הסולניים שמוצאו בעולם החדש, הוא מהגר חדש יחסית אל חופי סין, הגעתו אל ממלכת האמצע בסוף המאה ה-16 בישרה מהפך קטן בהרגלי הצריכה של החברה הסינית על רבדיה השונים.

כצמח זר ומוזר, הטבק החל את מסעו אל לב התרבות הסינית תחת חסות הסחר והדיפלומטיה הפורטוגזית, וכן השפעה נכבדת מצד המושבות הספרדיות בפיליפינים. בעוד שעישון טבק היווה אופן צריכה נפוץ של העשב הריחני, טחינת עלי הטבק, לעיתים בתוספת של חומרים נוספים ושאיפתם כאבקה הפך למנהג נפוץ בקרב האליטות הסיניות במהלך ימיה הראשונים של שושלת צ'ינג, האחרונה בשלשלת השושלות הסיניות.

tobacc21-l

כמוצר אוורירי כנוצה וקל לנשיאה, טבק ההרחה הסיני נישא בתחילה בבקבוקונים צנועים העשויים עץ, דלעת או חרס, אך בבד בבד עם אריגת מנהג הרחת הטבק אל תוך לשדה של האליטה השלטונית והמסחרית הסינית, פקקו אמני סין את אצבעותיהם ובמהרה יצרו מירוץ חימוש אומנותי ביצרם ארסנל מסחרר של ירקן ואלמוג, שנהב ופורצלן, זכוכית ולכה, וכל זאת בספקטרום אדיר של צורות, צבעים מוטיבים וסמלים השואבים מן המצע התרבותי הסיני האדיר בהיקפו.

לשיא חשיבותם הגיעו כנראה בקבוקי טבק ההרחה בימי קיסר הצ'יאן לונג (מת 1799) שהיה אספן בלתי נלאה של בקבוקי הרחה, העניק רבים מהם למכריו ומוקיריו, ואף החזיק באוסף אדיר בן אלפי בקבוקים שכאלה.

2018100215541073

קלאו חום ציצית (Rhinoplax vigil) הוא עוף גדול מימדים ומרשים מקור שמקורו בארצות דרום מזרח אסיה והארכיפלג האינדונזי. כמו רבים מבני משפחתו נושא הקלאו חום הציצית במקור אדיר מימדים המשמש בסימון חברתי, חיזור ובמלאכת הקינון הנעשית לרוב ברום עצים נישאים ביער העד הטרופי בו הוא חי.

להבדיל מעופות אחרים ממשפחת הקלאויים שלהם מקור בעל מרקם חלול, "קסדת" המקור של הקלאו חום הציצית נושאת בחלקה העליון לוחית עבה של קרטין מוצק, חלבון הנפוץ גם באנאטומיה של יונקים והמרכיב בין השאר את הציפורניים והשיער האנושי, כמו גם את קרן הקרנף.

בדומה לאחיו לגורל, הקרנף, לוחית הקרטין המוצקה הדבוקה לחוטמו של הקלאו חום הציצית הפכה אותו למטרה וותיקה בקרב ציידי דרום מזרח אסיה, כאשר מלבד לשימוש מקומי לעיטורים שונים, יוצאו ראשי קלאו (סינית: חה-דינג 鹤顶, מילולית: "קודקוד עגור") לנמלי סין ויפן, שם היוו חומר גולם לגילוף קמעות, תכשיטים שונים וכאמור, גם בקבוקי טבק הרחה.

Helmeted-Hornbill-YEAP-CHIN-AIK-edited

 

Helmeted-Hornbill-Ivory-Carving-Sarawak-Borneo-Wildlife-01

 

 

בקבוקוני טבק ההרחה שבתמונה, מן המאה ה-19, מייצגים תקופת שיא בסחר בקרטין קלאו לתעשיית הגילוף הסינית, סחר אשר המשכו המודרני עד ימינו אנו, התיש את אוכלוסיית הקלאו חום הציצית אשר מוגדרת כיום כנמצאת תחת סכנת הכחדה חמורה. הרס בתי הגידול הנרחב בארצות דרום מזרח אסיה, וכן תג מכיר של כ1000$ לראש בקצה שרשרת המסחר, משמעה כי אוכלוסיות הקלאו נרדפות עד חרמה באזורים רבים בטווח תפוצתם במיאנמר, תאילנד ובורנאו, באופן המהווה סכנה משמעותית להמשך שרידות המין בשנים הקרובות.

בקבוקי טבק ההרחה של שושלת צ'ינג מייצגים כאמור תרבות מרוכבת ומעודנת של תרבות חצר קיסרית, מלאכת מחשבת אמנותית וסחר ער בחומרים אקזוטיים מקרוב ומרחוק, שבדומה לסחר דומה במערב נדמו בשעתו קלים כנוצה, אך שתוצאותיהן בשטח כיום כבדות כגורל עופות הקלאו עצמם.

95618570_10158265689102368_8200564101169020928_n

נוצות וקרח- נתיב הבז הלבן

לפני מספר חודשים בודדים תועד בפירוט תמרון דפלומטי רוסי צנוע מימדים במהלכו העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בז גדול ולבן נוצה למלך סעודיה. ובאם מקרה פומבי של מונרך רוסי המעניק עוף לבן לשליט בן ארצות האסלאם נראה לכם כקוריוז משעשע ותו לא, הרי שלא הקשבתם היטב בשיעורי ההיסטוריה האירואסיאתית שלכם.

82362761_10157874777912368_1513766828407521280_n
-ולדימיר פוטין ממשיך מסורת של דפלומטית בזים. אוקטובר 2019.

הבז הארקטי ( Falco rusticolus), הוא עוף דורס יפה ומרשים שאוכלסיתו היציבה נפוצה בצפונה של אירואסיה וצפון אמריקה לכל אורכו של החוג הארקטי, שם הוא מקנן בצוקי האבן שבין הטונדרה לימות הקרח.

כמין הגדול בסוגו, הבז הארקטי הוא טורף אופורטוניסטי וכמעט חסר אויבים טבעיים והוא עשויי לתקוף אף דובים אשר יעזו להתקרב לגוזליו יתר מן הרצוי. עם זאת לצערו של הדורס המרשים הלז, לעיקר פרסומו לא זכה הבז הארקטי בשל מעופו החינני או תעוזת התקפותיו על נברני שלג, אלא בשל נדודיו בין קצוות תבל בשירות האדם וככזה הוא מהווה את אחד הנוסעים היקרים והידועים פחות, בדרכי המסחר העתיקות.

בזיירות היא עיסוק עתיק יומין, ואף כי לא ברור מתי והיכן לראשונה שיגר האדם ציפור טרף אל עבר פירות הרקיע ואף זכה לשובה, המקורות השונים מצביעים ככל נראה על מסופוטמיה הבבלית, אם לא מוקדם מכך. ממסופוטמיה התפשט המנהג ככל הנראה אל עבר חצרות הפרסים, ועל אף שנראה כי הבזיירות לא היתה פופלארית בקרב האצולה האיראנית בהשוואה לסוגי הרג אחרים, יורשיהם הערבים צמחו להיות חובבי בזיירות דבקים במיוחד, אשר עשו אולי יותר מכולם לשם הטמעת מדע הבזיירות ברחבי המזרח התיכון.

למרות התהליך המרוכב והמרובד היטב של הטמעת ידע הבזיירות באזורים השונים של תפוצתה, ייתכן וכח המשיכה העצום שלה נובע לא רק מהשימושיות הרבה הטמונה בבן לוויה זריז טופר וכנף אלא גם בנגיעתה בשורשי התשוקה האנושית לגבוה, לזריז ולנשגב, ולאפשרות שבנגיעה בעולם שמעבר.

"בז נדיר, השלום לך! עד מתי בפראות תהיה כה קנאי לחרותך? האהבה היא פתיונך, ובאשר רגלך רצועה, הכנע, טרם לנצח תבוא על סיפוקך"

(פריד א דין עטאר. "מנטק אלטיר", מאה-12)

ארצית או שמימית, מאיראן ומרכז אסיה התפשטה תורת הבזיירות לסין ועד המאה החמישית למנינם נטעה רגל קלה ועוטיית טפרים גם באדמת אירופה, מהלך שעוד יזכה לחיזוק עתידי בדמות השפעת מסעות הצלב והרוחות המזרחיות שנשבו בעקבותיהם. בעוד שאמנות הבזיירות שמשה מקדמת דנא כאמצעי יעיל ומהיר להשגת ארוחה דשנה, לעוף ולבעליו כאחד, בשום מקום לא זכה המנהג להערצה האדירה שלה זכה בחצרות האליטות של עולם האסלאם, סין והערבה.

מידע רב על תורת הבזיירות אנו מקבלים מהספרות העניפה שהותירו אחריהם קודמינו בתפקיד, ובמיוחד יש לציין לשבח את הפרסים, הערבים והתורכים הממלוכים על כתבי היד העשירים שציוו לנו העוסקים בפירוט לא רק ברפואת עופות דורסים (משחת שתן גמלים וחומץ מיושן לטיפול בדלקות עור? יש!), אלא גם במידע רב ערך הקשור באופיים, אילופם וצרכיהם המיוחדים של עופות שונים. בעוד שישנו קושי מסויים בזיהוי מודרני של חלק ממיני העופות הדורסים אותם העריכו בזיירי עולם האסלאם, נראה כי כיום אנו יכולים לאשר כי המינים הנפוצים ביותר היו הבז הנודד ( Falco peregrinus), בז הציידים (Falco cherrug), בז גמדי (Falco columbarius) ובדומה לנעשה כיום בקרב הקירגיזים והקחזים אשר להם מדובר בכלל מקובל, גם עשו שימוש מזדמן בעיטים זהובים או במינים קרובים להם.

81625910_10157874777992368_7168883815316717568_n
-סוחר בזים, צפון מזרח סין, ראשית המאה ה-20.

עם זאת, בשום מקום, ובשום זמן לא זכה אף עיט, בז או נץ למידת הייחוס, ההערצה והתשוקה הבוערת לה זכה הבז הארקטי. כאמור הגדול בסוגו, נקבת הבז, הגדולה מן הזכר כמקובל בקרב דורסים רבים, עשוייה להגיע לאורך של כ65 ס"מ, ולמוטת כנפיים של עד כמטר וחצי.

מימדיו האדירים של הבז הארקטי וצבעו הצח (למעשה הוא זוכה למנעד גוונים רחב הנע בין כהה, לבהיר-כסוף ועד לבן), הפכו אותו ליוקרתי ולנחשק שבמיני הבזים, ולכזה שסולטאנים, אמירים, חאנים ודומיהם שבין מזרח למערב מוכנים לשלם את משקלם בזהב, ולו רק שיזכו להחזיק אחד, אם לא תריסר ויותר מהם בביבר המלכותי ובמחנות הציד שבגבול המדבר.

81795655_10157874777852368_3524267330634776576_n

נראה שהמנהג לצוד בעזרת בזים ארקטיים החל בקרב אנשי הערבה הצפונית, כאשר החיתאנים, עם נוודים מן האזור הקרוי כיום מונגוליה, ביססו קשרי סחר עם עמי הטאיגה הסיבירית ואלה סיפקו להם אספקה יציבה של בזים לבנים. את התשוקה החיתאנית לבזים ארקטים, כמו גם את ההערצה לצבע הלבן על משמעויותיו הרות המזל, ירשו צאצאיהם המונגולים ואלה אף ביססו מערכת שילוח מיוחדת בעלת כ24 תחנות המצויידת בסוסים רעננים, מספוא ובשר כבש זמין על מנת להבטיח את הגעת הבזים בשלום מגבולה הצפוני של האימפריה ועד לבירות החאן הגדול, הן בקרקורום, והן בחאנבאליק, קודמתה הצפונית של בייג'ינג.

אז גם אם הדיווחים של נוסע אירופאי אחד על מאה וחמישים אלפי הבזים שברשות החאן הגדול הם בוודאות מוגזמים, דיווחים מקבילים של נוסע אחר, אחד מרקו פולו על חמש מאות בזים שבחזקת קובלאי חאן כבר נשמעים הגיוניים לחלוטין, ונוסע אחר מספר על החאן שהיה משוטט בשמורות הציד הצפוניות במרכבה הרתומה לארבעה פילים, ובה ניצבו על כנים כתריסר בזים ארקטיים אותם היה משלח הירום-הודו בכל עוף, פסיון וחגלה שהיו בשות מזל מספיק לחלוף בדרכה של התהלוכה רבת הבלינג.

רשת הבז הלבן, אם ניתן לכנותה כך, לא היתה מוגבלת לציר הצפון-דרומי שבין שולי הטאיגה לצפון סין, והמונגולים של סין היו שולחים בזים ארקטים לקרוביהם שבאיראן ומרכז אסיה, שבתורם היו משלחים אותם הלאה כתשורה למונרכים אחרים או מקבלים אספקה נוספת של העוף האציל ממלכי המערב שליקטו אותם בסקנדינביה הרחוקה. נתיב הבזים הצפון מערבי היה פעיל עם כן לא פחות מזה של מזרח אסיה, ולאחר שהעופות היקרים הצליחו להגיע לחופי הים התיכון או לכל היותר לחצי האי קרים, נאספו בידי סוחרי ונציה וגנואה הממולחים ואלה נהגו לשלח אותם במהירות האפשרית לקהיר, שם זכו למחיר השקול לעלותו של סוס באיכות טובה. פר יחידה.

81674232_10157874778372368_5823898172165980160_o
-קובלאי חאן צד בעזרת בז ארקטי, (ברדלס או חתול אחר בייצוג משובש באחורי אחד האוכפים), שושלת יואן.

הממלוכים הבחרים, חיילים-עבדים תורכים שרבים מהם נשאבו מן הערבה הקיפצ'קית, ירשו את האהבה העזה לציד ובזיירות מאדוניהם -לשעבר הערבים, אך אולי גם מתרבות ערבה מקורית שעוד דבקה בהם, והם הביאו את אמנות הבזיירות ואת ידע הטיפול בהם לאחד משיאה ההיסטורים. כה גדולה היתה תשוקת הסולטאנים הממלוכים לבזים, ובהם לאלה הלבנים ממחוזות הקרח עד כי הסולטאן אבן קלוואן רכש מספר אדיר של 419 בזים ארקטיים מסוחר וניציאני ושילם תמורתם סכום עתק של 300,000 דרהם.

החיבה המלכותית לבזים צפוניים לא נבעה כמובן רק מיופים הרב או מכישוריהם כעופות ציד. רגישות העוף העדין לתובלה, דרישותיו התזונתיות והבריאותיו הקפדניות והעלות האדירה שביבוא של עוף דורס ושינועו דרך טאיגה והר, ערבה וים משמעם היה כי הבז הארקטי היה הפרארי והמטוס הפרטי של זמנו, סמל יוקרה ראשון במעלה הראוי לזרועם של קיסר וחאן, צאר וסולטאן, וכי בניגוד לסוגי עופות אחרים וקלים יותר להשגה, נדיר היה כי אנשי אליטה צנועים במעמדם ובעושרם יכלו היו להשיג לעצמם עותק של הבז הארקטי הנחשק.

התפשטות האימפריה הרוסית בתקופה הקדם-מודרנית הביאה לנפילת רוב רובו של תחום המחיה של הבז הארקטי תחת זרועם של הצארים של מסקווה, ומעבר לאימפריה הגונה שאפשר סוף סוף למות למענה, משמעות הדבר היה שליטה ישירה במקורותיו של משאב פוליטי, לא פחות משהו משאב כלכלי.

בתקופת רומנוב המוקדמת היה הסחר בבזים ארקטים מונופול ממשלתי הדוק תחת איום עונש כבד על שינוע או יצוא של בזים ללא אישור מפורש, ומשלחות דיפלומטיות לחצר המוע'ולית בהודו, לשושלת מינג הסינית, לעות'מנים ולחצר הצפווית שבאיראן כללו לא פעם ברשימת המתנות גם לא מעט בזים לבנים מן החוג הארקטי כאמצעי מרכך לשיכוך אינטרסים כלכליים. ואם כל זה כבר נשמע לכם יותר מוכר ופחות כקוריוז, אפשר אם כך כבר לחזור לפוטין ודפלומטית הבזים בה נקט באוקטובר האחרון.

גידול בזים, ארקטים ואחרים הוא כיום עסק עצום ועטיר ממון, וכזה אשר מטבעו ומטבע לקוחותיו נסתר לרוב מן העין. בעוד שחוות לגידול בזים טהורי דם וכן מינים מוכלאים הם תחום מבוסס המייצא אלפי עופות כל שנה מבריטניה, ספרד, ארה"ב ומדינות אחרות, עשרות אלפי פרטים ממינים שונים עושה את דרכו למדינות המפרץ מארצות מרכז אסיה, סין ומונגוליה באופן בלתי חוקי. מינים אלו נצודים לרוב מן הבר, ורבים מהם אינם שורדים את תהליך השביה, ההברחה או ההתאקלמות הפיזית לביתם החדש.

81671328_10157874778307368_2752699189170274304_o
-בז ארקטי תוקף ברבור, ציור סיני, שושלת מינג.

לאחרונה הודיעה רוסיה כי תקים מתקן רביה לבזים ארקטים בקמצ'טקה, איזור הנודע במופע הלבן של בזיו, ההופך אותם למבוקשים ביותר במדינות המפרץ. גבולה הארוך של רוסיה, היותה בית הגידול העיקרי של הבז הארקטי והשחיתות העמוקה בה היא נגועה הופך אותה למקור עיקרי של בזי בר לשוק הבזיירות. בעוד שאוכלוסית הבזים נחשבת עוד לבת-קיימא, ציד, ליקוט ביצים, ופגיעה באוכלוסית השכווים המשמשים לה כמקור מזון חשוב פגעה קשות באוכלוסיה במהלך מאתיים השנים האחרונות. בעוד שהקמת המתקן הקמצ'טקי היא בשורה חיובית לכאורה, ושדווח שתוקם על פי מודל הקיים ופועל כבר שנים מספר בקירגיזסטאן, המהלך מעורר דאגה בקרב גופי שימור ופיקוח בשל חשש לניהול גנטי לקוי וצפי לשחיתות מובנית בפרוייקט, העלולה להשפיע על אוכלוסית הבר של הבז הארקטי.

הסיפור של דרכי הבזים הלבנים הוא סיפור הסטורי סבוך נוצות של דיפלומטיה, בצע כסף, ראוותנות אנושית, סחר ענף, מדמם ומוקדם בחיות בר שסופו בשינוען בין אזורים אקולוגים שונים בתכלית.

בו בעת זהו גם ביטוי של תופעה אנושית מורכבת ויפהפיה אשר במיטבה מציגה קשר מרתק בין עוף לאדם, קשר אשר יצר ספרות עניפה ורב דורית ורשת גלובלית ומוקדמת בין אזורי שוליים למרכזי התרבות החשובים של האנושות המחברת בין חופים ארקטים למדבריות מרכז אסיה, ובין תשוקות ארציות עד עפר לאהבה כנה לנשגב ולזריז הנוגע ברום השמים, כמעוף הציפור.

82155196_10157874778122368_53785102353694720_n

אור ודם.

 

קשה לקבוע בוודאות מתי אבני חן נסכו לראשונה קסם מיוחד בלב האדם ומתי נבט לו לראשונה ניצוץ של הכרה בערכו של הקו הדק שבין שקיפות וצבע. האם היה זה הגוון היחודי הזוהר מבעד לאבני השדה האפורות שהניע חמדנות גולמית וראשונית כל כך? ואולי ביכולתנו להאמין שהיה זה האור….

5cd223cbed016

מאז שטפו נהרות רבים אבנים רבות וטובות מקרבי ההרים ואלה לוקטו, נאספו, נכרו ונעקרו ועברו מיד ליד, מכורה לסוחר, ומקונה למוכר, ומצמית למושל, עד אשר עטרו נזרי נסיכים, מלכים וטוענים למלכות, אות וסמן לניצוץ התשוקה הקדמון שנורש מן האדם הראשון.

לאור יוקרה אדירה בתרבות האיראנית. מאז האציל האל הטוב אהורה מאזדה את ברכותיו על העולם, קבע את השמש במקומה, ושם מלכים למשול תחתיה, עוברים האור וסגולותיו כחוט שני זוהר בין אדם ובוראו, בין קיסר וצאצאיו ובין מורה לחסיד הראוי לכך.

לאבנים בוהקות, ובמיוחד בעלות גוון דם שהאור רובץ בקרבן מעמד של כבוד בתרבות הפרסית העתיקה. ואם באבנים אדומות עסקינן, אין אדומות כאבני בדחשאן.

מכרות קוה י לאל האגדיים של בדחשאן (איזור הררי המחולק כיום בין טגי'קיסטאן לאפגניסטאן) הם מקום שאגדות של אושר ועושר קורצו מהם. משקיפים על נהר הפאנג' השוצף הם תלויים במורד הצוקים כקן פרסים הקורץ ביצי דם. המכרות פעילים ככל הנראה מאז סביבות המאה השביעית לספירה ופיריהם האפלים היו לשם דבר במשך אלף שנים כמקור לאבן חן אדומה* בעלת איכות מעולה שמוזכרת בכתביהם של גאוגרפים ומטיפים, אנשי חצר ועוברי דרך.

“במחוז זה מוצאים את אבני האודם הקרויות "בלאס"**…ואנשים חוצבים מערות גדולות מתחת להר…האבנים נחצבות בשם המלך…אשר מוכרן רק כאשר יחפוץ, ובכך שומר את ערכן גבוה"

(מרקו פולו, סביב 1274)

מן היוקרתיות שבאבני העולם העתיק, אבני האודם של בדחשאן (הנחשבות לסוג של ספינל בגמולוגיה מודרנית) שמשו משאת נפש של אליטות ברחבי איראן והמזרח התיכון לאורך דורות ונאמר כי אודם בלאס שובץ בטבעת הזהב של המלכים הססאנים וכי היה בכוחו להגן על הכתר, על הממלכה ועל כל אשר תחת השמש.

Lal spınel badakhshan

4e205b24b4f35e11282770e9deaf36de1f110861

הכיבוש המוסלמי של איראן ומכרז אסיה שימר רבים מן המבנים והמסורות הקדם אסלאמיות אך העניק להם טעמי רקע חדשים. מעבר ליוקרה המתמשכת של אבני בדחשאן והתשוקה אליהן בקרב מלכים, סולטאנים וקסרים בין בגדד לבנגל, אבני הבלאס האדומות הפכו גם לנכס צאן ברזל של השירה הפרסית בה האל עצמו נחשב לאדון הצורפים הרוקם את פנינת הירח לרתמת השמש שזורת האודם, ובה גוון הדם של האבנים הטובות מתחרה בגרגרי הרימון, בטיפת היין ובשפתיו של מוזג יין עול ימים.

שפתיים, כרימון פצוע, או כותרת שושן סמוק.

לחיים כרימונים פורצים, או כשתי להבות צבעוני עשויי אודם"

(אנסארי, הראט, מאה 11)

115226871

יוקרת האבן והאש הבוערת שבקרבה המשיכו לרתק משוררים, קיסרים, בוזזים ושלושה שהם אחד, עד לעידן המודרני וכמה מן האבנים המפורסמות בעולם, בהן "אודם תימור", "אודם הנסיך השחור" ו"אודם השומרוני" שנאמר שעיטר את צוואר עגל הזהב של בני ישראל, הן כולן אבני בלאס שיתכן מאוד שמוצאן במכרות בדחשאן האגדיים.

אודם תימור, הנקרא על שם האמיר התורכו-מונגולי תימור י לנג הוא ככל הנראה אודם הבלאס הידוע ביותר בעולם. במשקל של 361 קראט, אבן החן הנערצת היא סמל בוער למשולש המסוכן שבין דם, תשוקה וכח ובמהלך קורותיה המדממים עבר מיד מלך למורד, סולטאן ופולש ונדדה בין סמרקנד לדלהי ובין אצפהאן לקנדהאר, טרם נעקרה בידי האנגלים מצוואר הקיסרות הסיקית המתפוררת ונקבעה אחר כבוד מפוקפק כאבן הראשה של הכתר הבריטי.

ULUG BEK

עם השנים הועם אורן של אבני הבלאס של מרכז אסיה ומכרות בדחשאן נשכחו וננטשו, עד אשר נתגלו מחדש בתקופה המודרנית. התבססות מכרות סרי לנקה, בורמה והעולם החדש, שינו את דפוסי הסחר והיוקרה התרבותית, כאשר אבנים אחרות ובראשן הקורונדום (תחמוצת אלומיניום),זאת הקרויה כיום אודם, ואשר לא נתפסה במקור כשונה מאבני הבלאס, תפסה בהדרגה את מקומן כמושלת בכתר אבני האור האדומות.

באופן אירוני היו אלה אבני הבלאס של בדחשאן שהורישו את תהילתן לאבני הקורונדום האוחזות כיום בכתר השוק העולמי, כאשר תשוקה חדשה לאור העתיק הניעה מסעות חיפוש אחר אבנים אדומות, והנציחה שוב ושוב את מעמדן ומקומן על התפר הדק שבין אור אלוהי לחמדנות ארצית, ובין התעלות מיסטית לשפיכות דמים.

115229221

בתמונות:

-"אודם תימור" רב המעללים כחלק מאוצר הכתר הבריטי.

-אודם חרוט בהקדשות תימוריות, מוע'וליות ואפגניות.

-בחארם V חבוש כתר זהב עטור אבני אודם.

-אבני ספינל (?), בדחשאן 2016.

-אודם אימפריאלי מוע'ולי חרוט, מאה 17.

-ספינל אדום גולמי.

הערות:

*למעשה ורוד עמוק, הנפוץ בקרב הספינלים של בדחשאן.

** ע"ש בלאקסיה-שם עתיק לאזור

 

2282c0cd659e1222ca3f736eecd49b92

רוח-ים. מסע הקשקול.

קוקוס ימי (Lodoicea maldivica), הוא מין דקל הצומח כיום במספר איים ספורים בקבוצת איי סיישל שבאוקיינוס ההודי. הצמח הוא דוגמא נדירה לענקות איים צמחית, כאשר אברי הצמח השונים מפגינים מימדים יוצאי דופן. בהתאם למסורת בקרב ענקי איים אחרים כגון הדודו ועוף המואה, הקוקוס הימי סובל מצמצום הסטורי בשטח מחייתו כתוצאה מניצול יתר של חלקיו ובמיוחד של זרעו הענק, אשר במשקל מירבי של כ30 קילוגרמים מהווה את הזרע הגדול בעולם הצומח.
06b6e5a2aa29ec23fe50287368cbbef2
Seychelles, Praslin, Vallee de Mai, Coco de Mer (Lodoicea maldivica), ripe fruit
זרעי הדקל המכונה גם קוקו דה מר, או קוקוס סיישל, בולטים בצורתם המיוחדת המזכירה אגן אנושי, ואלה הפכו מוקד לאגדות שונות, מקור לתרופות מסורתיות במזרח אסיה, ומושא לאיסוף מזה מאות שנים. איסוף היתר של הזרעים הדרושים זמן הבשלה ארוך ביותר, העמידו את אוכלוסית הבר של האגוז הימי בסכנת הכחדה, והיום יצוא האגוז מסיישל נמצא תחת פיקוח מחמיר.
למרות איכויותיו הארוטיות המוכחות, נראה כי אחד משימושיו ההיסטוריים הבולטים היה דווקא במסגרת צידו השני של הספקטרום החושני והוא האהבה הבוערת, הנצחית, המכלה, חסרת השניות, אל הרחום והחנון, בורא העולמין.
המסורת הסופית, אשר החלה כתנועות עצמאיות ושונות מעט בבגדד ובמרכז אסיה של המאה השמינית עברה שינוי מבני רחב היקף לאחר המאה השלוש עשרה ובמהלכה צצו ועלו שורת מורי דרך רוחנית. ממורים שונים אלו, שמקור רבים מהם באיראן ובמרכז אסיה התמיינו להן קבוצות אב וקבוצות ביניים, רבות כוכבים אשר בשמיים, ואלה נבדלו מאלו בזכות היחוס, המקום והמנהג.
Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001
כפרקטיקה דתית, היתה הסגפנות הדתית חלק בלתי נפרד מן הדרך הסופית למן ימיה הראשונים, אך זאת הפכה עם הזמן למקובלת במיוחד, וקבוצות שונות, ובראשן הקלנדריה הפכוה לאידיאל של ממש, וזאת עשתה לה את קערת הנדבות, או "קשקול", לאחד מסמליו המובהקים ביותר של הדרוויש הנודד. באופן מעניין, חומר מקובל ביותר להתקנת קשקול עשוי כהלכה, הוא אותו קוקוס מגודל ורב רושם, האגוז הימי.
בעוד שרוב הדוגמאות הידועות לקשקול עשוי אגוז קוקוס ימי מגיעות מן המרחב האיראני, דוגמאות רבות אחרות מקורן בצפון הינדוסטאן שם נודע הקשקול בשם מקומי-"קמאנדאלו". הקשר בין הסופיות הפרסית למרחב ההודי נעוץ בקשרים פוליטיים והסטורים עבותים בין האזורים, אך גם בהיות תת היבשת משטח נחיתה נוח למסחר האזורי השוקק של האוקיינוס ההודי, בין השאר באגוזי סיישל.
השימוש בקשקול ככלי קיבול לנדבת בורא עולם וחסידיו החל ככל הנראה בימי הביניים המאוחרים, ודוגמאות מוקדמות לקערות שכאלו ידועות מן המאות השלוש עשרה והארבע עשרה, כאשר ייתכן ומקורו הרעיוני בקערות נדבה מקבילות מן העולם הוודי והבודהיסטי. לאחר ניקוי ראשוני של הזרע מקליפתו הסיבית, כנראה עוד באיי מכורתו, היו חוצים את הקוקוס ותכולתו הייתה נאכלת או מיובשת לשם ייצוא ואת חלקו החיצוני היו ממרקים מעטרים או חורטים בכתובות קליגרפיות מסוגננות.

Kashkul-or-Beggars-Bowl-19th-Iran

Lot2527_1
כהיבט חומרי של התרבות הסופית, הקשקול הוא סימן זיהוי מוכר של הדרוויש היחפן המחזר על הפתחים והשימוש בו כלל קבלת מזון, נדבה כספית ואף ככלי קיבול לשתיה. לעיתים שימש הקשקול גם לאיסוף מי ורדים לשם לחלוח הקהל בברכתם הריחנית.
כחפץ סמלי, ביטא הקשקול את תוכו הריק של החסיד הסופי המסור לדרכי האבק, את הדרך הסופית המכילה את העולם כולו, ואת סמכותו הנוקשה של ראש המסדר.
בעוד שקשקולים רבים,הן עממיים והן ברמת גימור עליונה היו עשויים כאמור מאגוזים ממורקים או מגולפים לעייפה בעיטורים צמחיים וקליגרפים, ידועות גם דוגמאות עשויות נחושת או כסף רקוע ומוזהב, המחקות את צורתו האגוזית של הקשקול, או מעוצבות בצורת סירה בעלת ראש דרקון, ופריטים טובים במיוחד רוקעו בתקופה הצפווית שבאופן אירוני מסמלת את מעברה של מערב איראן לאמונה השיעית ואת הטמעתם של המסדרים הסופים המקומיים למסגרת הדתית החדשה.
השימוש בקשקול ובתרבות העוני הרוחני שנקשר בה נמשך באיראן, מרכז אסיה וצפון הינדוסטאן עד התקופה המודרנית, בה הפך הקשקול בהדרגה לסמל לרקבון מוסרי ובטלנות מנוונת ונרמז אף שהקשקול טמן בקרבו לא אדיקות וחיפוש אחר הנשגב אלא בעיקר זימה, חשיש ואופיום.
Antoin_Sevruguin_2_darvish
המתקפה על הקשקול ושאר סמלים של סופיות לא מהוגנת היוו חלק מתהליכי שינוי עמוקים בחברות האסלאם של ראשית התקופה המודרנית במסגרתם ניסו אליטות מקומיות לטהר את הדת ומוסדותיה ממה שתפסו כאמור כניוון חברתי וגורם מרכזי בפיגור של עולם האסלאם בפני חברות המערב המתועשות. הנחה שיש בה מן האמת, אך גם רמיזה לא מוכחת כי פרושים בטלנים מהווים איום על חברה מתוקנת, וכי קדמה תכנולוגית משמעה בהכרח התעלות מוסרית.
תהיה עמדתנו אשר תהיה ביחס לעליונות דת הקדמה על הקשקול, קשקולי האגוז הסופים מציגים בפנינו דוגמא יפה וחרוטה היטב לרשתות מקבילות של פרושים נודדים, מערכת מסחרית מורכבת בין הים ההודי לליבה של אסיה, ואת הרעיון שתחת הזמן הנכון והמורה הנכון, יכול גם אגוז להתעלות לגבהים רוחניים.

69957568_10157480342812368_5829356714821943296_oimages

בתמונות:
  • ארוטיקה בוטנית-קוקוס ימי (Lodoicea maldivica)
  • קשקול מעוטר, איראן הקאג'רית.
  • דרוויש בטל כאיום לסדר חברתי מהוגן
  • קשקול מקשגר- רקבון מוסרי?
  • מצלמות אבטחה של דת הקדמה
  • דקל קוקוס ימי בוגר ונושא פירות
  • קשקול מתכת מעוטר בדמות קוקוס ימי.

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

נפחי הסְפַר-הבונאן של צפון מערב סין.

מכל שבבי העמים המנקדים את שולי הרמה הטיבטית, שם נבזקו ביד הסופה המונגולית שטרפה את אסיה במאה ה13, חביבים במיוחד הם הבונאן.

הבונאן, מן הקבוצות האתניות הקטנות בסין, הם עם שכאופייני לאזור נוצרו כסגסוגת מונגולית, אליה נספחו מיני תבלינים בני חווי, האן, טיבטים וקבוצות נוספות, ובעוד ששפתם מונגולית ביסודה היא מדגימה בהתאם לתחום מושבה השפעות טיבטיות וסיניות ניכרות.

1489866050425756
-בני בונאן (סינית: באואן 保安族)

בני הבונאן מפגינים דו צורתיות דתית, ובעוד שקבוצה אחת מבניהם שמרה נאמנות לבודהיזם הטנטרי, קבוצה אחרת היגרה ברבות הימים צפונה למחוזות הלס של מוצא הנהר הצהוב, שם המירה את דתה לאסלאם במהלך המאה ה-18, שנאמר שהוצג בפינהם בפני המורה הסופי הגדול מא לאיצ'י.

ייסוד מרכזי בזהותם של הבונאנים של גנסו הוא מעשה הנפחות.
איכרים במהותם, התמחו הבונאן בחישול כלי עבודה, מחרשות ופרסות סוסים, ובמיוחד ידועים בפגיונות אותם הם מחשלים, ששמעם יצא למרחוק באזורי הספר, ההר והמדבר של צפון מערב סין. טענה נפוצה בקרב הבונאן היא גם כי אבותיהם שימשו כנפחים בשירות החאנים המונגולים, וכי חלקם אף שרתו בקסיג, כשומרי הראש של האצולה הג'נגיזית, ומכאן שמם הסיני (באו-אן 保安, "מאבטחים, שומרי שלום"). למרות זאת, נראה שהתגבשות הבונאן כקבוצה מובחנת לא נעשה לפי תקופת מינג שבשרותיה שרתו רבים מהם כאנשי מוצבים בספר הטיבטו-סיני.

30467146687647646869
-נפחיה בונאנית
30467146687656323255
-נפחיה בונאנית

הסכינים והפגיונות הבונאנים ידועים ביופים ובידיות הקרן המעוטרות והמרובדות מתכת שבבסיסן. במיוחד התמחו הבונאן בפלדת פחמן מקופלת, שהקנה להם פרסום בקרב קהילות הנוודים והחקלאים שבין הגובי למרעות טיבט.

כמו מלאכות יד מסורתיות אחרות, אומנות הפלדה המקופלת (סינית: ברזל פרח מקופל 折花铁 ) נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה המאואיסטית, ורק בשנים האחרונות ותחת הליברליזציה הכלכלית וקידום האומנות בידי נפחים בני הקהילה חזרו פגיונות הפלדה המקופלת לשווקים, והם זוכים לפופולאריות רבה בקרב אספנים מקומיים.

DSC06396

DSC06397
-סכינים בשוק של לינסיה. ידה של פטימה חרוטה באופן מעניין על להבים רבים.

צורתם של הסכינים מזכירה מקבילות מונגוליות וטיבטיות, כשלעיתים יתלוו אליהן סכין לוויה קטנה בנדן כפול או זוג מקלות אכילה, אך איכות הידיות והפלדה בדוגמאות טובות של סכינים אלו מחזירה אותנו עמוק ורחוק לימי הזוהר העליזים של המערב הפרוע של סין בו התערבבו אלה במעי אלו, מושלים מושחתים וחובבי אופיום, מורדים טיבטים וכנופיות סופיות דוברות מונגולית, וזאת תוך שימוש בלהבים מחושלים כהלכה.

הסכינים העכשוויות על פי עדות הנפחים עצמם רחוקה מאלה של האבות הקדמונים, אך יש לשער שבחסות ניסוי טעיה וידע מודרני, יחזרו סכיני הבונאן לימי תהילתם שבדרכי הלס של שולי הרמה הטיבטית.

m18419_ch
-מפת תפוצה של האוכלוסיה המוסלמית בגנסו, והבודהיסטית בצ'ינגחאי.

9ADAB2B1DD63B729B4753E77D38C38B84CABB203_size21_w600_h391

בין בית המרזח לבית התפילה: נתיב הקפה.

ره میخانه و مسجد کدام است              که هر دو بر من مسکین حرام است…

به میخانه امامی مست خفته است       نمی‌دانم که آن بت را چه نام است

مرا کعبه خرابات است امروز                 حریفم قاضی و ساقی امام است

برو عطار کو خود می‌شناسد                که سرور کیست سرگردان کدام است

 

איזו הדרך למסבאה ואיזו למסגד היא,

הרי שתיהן לי העלוב אסורות בלאו הכי,

…במסבאה האמאם שיכור ישן הוא,

ולכנות אליל זה בשמו לא אדע כי,

הנה נחרבה היום כעבתי שלי,

עמיתי הוא השופט, והמוזג אמאם הוא,

לך לך עטאר, כי רק ידע- הוא.

מי המוביל, ומי האובד הוא

(עטאר מנישאבור- נהרג. 1221)

מראשית דרכו בערי המסחר הצחיחות  אשר בחג'אז. הפגין האסלאם יחס עוין לחומרים משכרים, ובמיוחד לצריכת אלכוהול, שהיחס אליו שלילי עד כדי איסור מוחלט ברוב המקרים. מעבר לפרשנות השונה על ידי יודעי ספר שונים בתקופות ובדרגות שונות, נראה כי היחס לחומרים משני תודעה הוא ברוב המקרים, חשדני למדי.

צמח הקפה (.Coffea spp) הוא עץ שמקורו ברמות אפריקה המזרחית, אשר זרעיו, פולי הקפה, משמשים כיום כמשקה השני בתפוצתו בעולם. ייתכן ופולי הקפה בצורות עיבוד שונות היו בשימוש בקרב אוכלוסיות מקומיות ברמת אתיופיה, אך הממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגים לגבי צריכתו כמשקה, שנויים במחלוקת, ולא ברורים די צרכם.

Fig4_Coffea_arabicaFig4.JPG

לאוויר ההסטוריה צפו עלו וביעבעו פולי הקפה רק כאשר נשאו אל מעבר ל"שער הדמעות" הימי המפריד בין קרן אפריקה לדרום חצי האי ערב. לא ברור לנו כיצד ובאילו נסיבות הובאו פולי הקפה לראשונה בשווקי תימן, אך רבות העדויות המקנות אחריות ובכורה לאנשי המסדרים הצופים אשר עוד כרכרו הנה והנה בספר האסלאם של חופי אפריקה ומעבר להם, שם נחשפו לסגולתם המעוררת של פולי הקפה ולקחו מהם מלוא שרוול הצמר אל מעבר לים האדום.

שם בתימן בקרב המסדר הסופי השד'אלי, נקלטה ונבטה ככל הנראה תרבות הקפה המפותחת הראשונה, וככל הנראה גם מסורת הקליה שהפכה אותו למשקה מורכב הארומות הידוע לנו כיום. השם קפה, או קהווה בערבית, שימש במקור כשם לסוג של יין או משקה אלכוהולי אחר, אך דבק לבסוף בשיקוי השחור הריחני, וזה נמזג בקרב הסופים בלילותיהם הארוכים, למנוע שינה ונמנום ולעודד אדיקות בקרב הרופסים.

قهوة اليمن.jpg
טרסות קפה בתימן
afghanistansufismus
אוהבים קפה. צופים. (הבהרה: תמונה להמחשה, מדובר בצופים אפגנים שאינם אוהבים קפה, אלא תה)

החידוש שבמשקה החדש בעל הצבע השטני והטקסיות החשודה שנלוותה לצריכתו בקרב קבוצות אלו ואחרות, לא נמלט מעינהם של מיני עבדקנים ומשביתי שמחות מקצועיים ואלה גם אלה פנו אל הכרכים ואל עמיתיהם למקצוע לשם חריצת דינו של הקפה לחיוב או לביוב.              הפולמוס המחריף אף הביא לאיסור על שתית המשקה בעיר מכה בשנת 1511, וזה גובה בדעת חכמי דת ורפואה שפסקו כי המשקה משוקץ, ומעודד מרדנות בקרב הבאים בקרבתו.

למרות נסיונות האיסור,נותר הקפה מקובל גם בלב ארץ האסלאם הערבי ומסופר שנשתה אף במתחמי המסגדים של מכה ומדינה עצמן, וכי לא הייתה התוועדות או זיכר סופי בהם לא הועברו כוסות הקפה מיד ליד.

coffee_route_07_0
בית קפה ערבי, פלשתינה של ראשית המאה ה-20.

לאורך נתיבי החולות והסהר של החיג'אז נדדה תורת הקפה צפונה לשולי הים התיכון, וגם שם נזרעו הזרעים הקלויים בחצרות לב האורתודוכסיה, ואף מתחם אל-אזהר, מרכז הלימוד המכובד שבקהיר, נודע כמקום שהקפה לא נפקד ממנו.

הדרווישים של מצרים וחאלב פיתחו הלאה את מעלותיו הרוחניות והטקסיות של הקפה, וסיפורים מופלאים נשזרו בשמו. סופר כי הוגש לראשונה לנביא מחמד על ידי המלאך גבריאל, וכי המלך שלמה ריפא באמצעותו תושבי עיר שסבלו ממגיפה. המשקה השחור היכה איפה שורשים עמוקים בתרבות הערבית, אך לשיא תהילתו הגיע כנראה הקפה בסמטאותיה המעטירות של של איסטנבול.

הגעת הקפה מן העולם הערבי ללב האימפריה העות'מנית נישא על כנפי הכיבוש התורכי של אגן הים התיכון, וכבר למן אמצע המאה ה-16 החלו להנץ בתי קפה רבים ברחובות הבירה, כמו גם בערים אחרות ברחבי אנטוליה. כמוסד, אפשר לראשונה בית הקפה לגברי החברה המוסלמית מקום להתרועע בו עם שכמותם ואחרים, וזאת מחוץ למסגרות הקשיחות יותר של מקום העבודה, המסגד או מעמדים רשמיים אחרים.

מיניאטורה בת התקופה מייצגת כנראה את מכלול החוויה של בית קפה עות'מני עשוי כהלכה:

מרחב פתוח במרכזו כאשר בשוליו ישובים טיפוסים שונים ומשונים מכל הלכות החיים. שחקני שש בש לבושי משי זהוב מתחככים באנשי עט ודת. אלה יושבים כתף לכתף עם נגני קשת וזמרים, וצלילם של אלה נישא מעל גבי השיחה הערה המתנהל בין דרוויש צופי לחבריו על הבלי העולם וקטנותו. על הקירות ספלוני חרסינה סינית כעיטור, כחפץ טקסי, וככלי קיבול חיוני, ואלה מוגשים גם ללקוחות הכבדים ורבי היחש היושבים במעלה התמונה. לבסוף, בין קבוצה לקבוצה מכרכרים הנה והנה נערי בית הקפה שפניהם נאים, חתימת שפם לא מעטרת את שפתם ותפקידם לרצות את קהל הלקוחות בכל הדרוש להם, בגלוי ובנסתר.

OTTOMAN COFFE SHOP.jpg

דוגמא ארכיטיפית זו לבית קפה עות'מני מציגה מקום לגיטימי ומרובד מבחינה חברתית, אך בתקופות מסויימות, היה כאמור בית הקפה בעולם המוסלמי, גם באיראן הצפווית (מאות 16-18) והן בעות'מניה, מקום רב מתחים סמליים כמו גם ממשיים לחלוטין. תרבות הפנאי, אשר בכל תרבות מתוקנת היא מקור לצרות אמיתיות או מדומיינות לשליט, מהווה זאת פי כמה, כשמעורבים בה גברים*, צללים, וחומרים מעוררים, ובית הקפה היה, או נתפס, כתמהיל מסוכן ביותר, מוסרית ופוליטית כאחד. (*הנשים אגב, בילו במוסד מקביל מעט, החמאם)

"בתי הקפה (נחשבים כ)בתי טעיה. הקפה הוכרז כבלתי קביל על ידי קבצי הדין הגדולים, שהכריזו כי מה ששרוף, הוא טריפה (חראם) "

אך גם:

"בורסה מתגאה בשבעים וחמישה בתי קפה אותם פוקדים בניה המשכילים והמעודנים ביותר של העיר, כל בתי הקפה, ובפרט אלה שבקרבת המסגד הגדול, גדושים באלה השולטים באלף יכולות…הם נעשו ידועים רק מאז סגר הסולטאן מוראד הרביעי את אלה של איסטנבול"

(מתוך הכרוניקות של אווליה צ'לבי, המאה ה-17)

עליית תרבות הפנאי העות'מנית, וגילויה המובהק בעולם בית הקפה, הבקיעה לה מרחב ביניים שלישי שנאבק על מקומו במציאות של חלוקה כביכול מוחלטת בין עולם הלגיטימיות לעולם הצללים של החברה המוסלמית.

כך, במקום שתיווצר הפרדה חברתית וסמלית הרמטית בין עולם הדת למרחב בית הקפה, הם נשתלבו זה בזה והשלימו זה את זה. בניגוד למסבאות ובתי הראקי שהמונטין שרחש בהם היה שלילי תמיד, היה בית הקפה, במקומות בהם לא היווה כמובן מעוז פריצות בו בנוסף לכוסות מהבילות גם הוגשו תרעלות יותר חריפות כגון חשיש, אופיום והופעות פתיניות של נערים צ'רקסים ותורכמנים לבושים כנערות, מקום בו יכול לחוש בנוח גם אדם שאינו משולי החברה העירונית, ועל הדרך לחסות תחת אמרת מעילו גם את אלו שכן היו.

בסופו של יום הפך הקפה,למרות חבלי קליטתו, ריחו הפתייני והשפעתו העל טבעית על נפש האדם היגע, לבן בית בתרבות אשר לפחות על המפית מגלה חשדנות רבה כלפי החדש והשונה.  

בין בית המרזח לבית התפילה עוברת לה אולי דרך אמצע המחברת קצוות, ניגודים ואת אלה הבאים מקרוב ומרחוק. אלה שבדרכם מעלה, ואלה שיורדים מטה, דרך הקפה.

coffee istanbul
קפה מסטיקא- איסטנבול 2017

צלליו הארוכים של הפרג

קיסר הוואן לי (Wanli) לשושלת מינג שלט בהסתר במשך כעשרים שנים.

התוחלת שבשליטתו מוטלת בספק רב שכן במשך תקופת שלטונו המאוחרת לא זימן את מועצת שריו ופקידיו להתייעצות יותר מאשר פעמים ספורות, וכאשר כן נאלץ להראות את פניו בציבור, התלונן על חולשה, אקזמה, שלשול, וכאבי ראש שמקורם במכת שמש, טיעון מוזר בהתחשב בכך שכמעט מעולם לא יצא מן המתחם הפנימי של העיר האסורה. על כל פנים, ההבט הנסתר של שלטונו התגלם באופן מלא.

פתיחת קברו של וואן לי וניתוח שרידיו בשנת 1958, בפקודת המפלגה הקומוניסטית הסינית, העלו שאלה היו רבויים במורפיום.

פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא צמח רפואה קדום שמקורו במזרח התיכון, ועדויות פרהיסטוריות לשימוש בו מופיעות באתרים ארכאולוגים ברחבי אגן הים התיכון ומצפון לו. ממסופוטמיה, שם שימש כגידול חקלאי התפשט לאיראן ומרכז אסיה, ומשם מזרחה על דרכי המשי המוקדמות.

OPIU, 4

בתחומי סין היה ידוע האופיום לפחות למן המאות הראשונות לספירה. ובמהלך שושלת טאנג שימש כתרופה.  כבר אז כתב המשורר המשכיל יונג טאו:

"מעברי הרים רוחשי סכנה ומדרונות רופפים חוצה, עצבותו של אורח מרחוק פגה היום. פרח המיננג (פרג האופיום) הגיח אל מול ביתי"

שימושו של האופיום כתרופה נמשך לאורך השנים שלאחר טאנג. ספר הרפואה המוסלמי ה-חוי חוי יאו פנג, וחיבורים אחרים מתקופות סונג ויואן, מזכירים אותו כתרופה מוכחת לדיזנטריה, כאבי פנים, ומכת שמש.

אך לפניו הטובות של האופיום כמטיב ראש ובטן היה גם צד נסתר ואפלולי, וזה הפך אותו לנחשק בקרב נשות חצר, אלכימאים ואנשי דאו. "תרופות אביב", או מרשמים מעוררי חשק וזקפה, היו מקובלים במיוחד בקרב אלה המחפשים זרימת צ'י ללא רבב, שימור הזרע והזנת המח, או סתם לסחוט עוד לילה בזרועות קיסר בתקווה לחלץ יורש מחלציו השמימיים.

מהפכו של צמח האופיום מעוד פריט מרשם בכרכי העשביות הסיניות לסם חצר נחשק עוד יתברר כהרה גורל.

"מספר ארצות באזורים המערביים מפיקות תרופה המכונה HEPORUNG*, אותה אנו מכנים יאפיאן. היא נראית כשרף כהה, רך ודביק כדבק עור שור.טעמה מר.. והיא רעילה. עיקר שימושה היא כעזר לגבריות, חיזוק הזרע והשבת העוז. היא מגבירה את אומנותם של אלכימאים, יחסי מין ונשות חצר….מנת יתר תגרום לשלפוחיות, נפיחות ובעיות עור…סריסי חצר נשלחו לאיזורי הגבול המערבי ונמלי הים להשיגה"  (Yinjing Juan).

(מיוונית, דרך פרסית: אפאיון)*

חיבת האליטה הסינית הגוברת לשרף האפל התישבה היטב עם התשורות אותן קיבלה ממדינות שכנות ורחוקות, ואלה הגיעו על נתיבי המשי שביבשה ובים, בספינתו של האדמירל המוסלמי ז'אנג חה בשובה מהודו, ובמשלוח בן מאה וחמישים קילוגרמים שנתקבל מחצר מלכות סיאם שנתקבל בצהלה בחצר האסורה בשנת 1584.

הסינים מן הסתם לא היו היחידים בשכונה שהפגינו חיבה יתרה לחומר נוסך השינה, וזה נלעס, נחלט, עושן ונבלע מיאווה ועד אגרה, אז מדוע שימשה דווקא סין, תרבות אשר נצרבה בזכרון כמדינה קונפוציאנית חובבת יציבות, טקסית, מאורגנת היטב במושגים קדם-מודרנים וסאחית למדי, ככר כה דשן לתרבות גידול האופיום וצריכתו?

ייתכן והתשובה לשאלה זאת טמונה דווקא בפרמטרים אותם מנינו, של ריבוד חברתי, טקסיות עמוקה וכלכלה עשירה. צמח התה למשל עבר אף הוא מהלך תרבותי מרתק, במהלכו נע מהיותו צמח רפואה משולי העולם הסיני, לחומר שעבר מהפך כמעט דתי, במהלכו הטמיע אכויות פואטיות דתיות ורוחניות תחת השפעה בודהיסטית, ונטמע בתורו בתרבות הצרכנית של אליטה מנהלתית ומסחרית שעיטרה אותו בפולחן חומרי של קנקני חימר מובחרים, מגשי לכה מוזהבים וכוסות פורצלן שבריריות ויקרות מפז.

נראה כי כמו כל סם טוב,התיישב האופיום על קולטנים ספציפים בתודעה התרבותית הסינית וכמו צמח התה לפניו, עבר תהליך הדרגתי של ספיגה תרבותית בה קיבל והטמיע משמעויות סמליות, חברתיות וטקסיות. האופיום פרח בגני משכילים שהללו את יופיו המשכר, בעוד שבחדרים האחוריים היווה השרף שהופק ממנו את החומר ממנו עשוייה יוקרה ותאוות בשרים, וידע השימוש בו נישא תחת ידם של משכילים, סריסים חרדים, אנשי רפואה, נשות חצר שאפתניות ובטלנים אצילים.

עם היפוך השמיים, ועליית שושלת צ'ינג. כבר היה השימוש באופיום מבוסס היטב במסדרונות האליטה הסינית.

בנתיים הצטרף אל תרבות הפנאי והבטלה הסינית "אח צעיר" מן המערב, כאשר עישון הטבק והרחתו מבקבוקי ירקן ובדולח יקרים נעשו מקובלים החל מסוף המאה ה- 17,ומקובל כי עישון הטבק שימש ככנה התרבותית עליה התיישב הרוכב של השימוש באופיום כחומר שאיפה מקובל, וצריכת האופיום כחומר עישון החליפה כמעט לחלוטין את צריכתו בבליעה.

בשיא תקופת צ'ינג כבר התקבע עישון האופיום בתרבות הפנאי של האליטות הסיניות, כאשר משכילים ארגו את השימוש בסם אל מצע קיים של מארג חברתי וצרכני, תרבות מין וזנות פורחת וטקסיות אסתטית שדמתה רבות ליחס לתה משובח וצריכתו. כלי צריכת ועישון האופיום, כללו מקטרות ירקן ושנהב, מנורות חימום מצופות עלי זהב ועטורות עגורי כסף, וכל הדרוש לקידוש טקס חברתי ספוג תענוגות חושניים ורוחניים.

"המקטרת החונאנית בפה, המנורה זורקת אור שמש סביב,

יחודיות הניחוח של יוקרת סחר ימי, עולה כאד, כענן.

הנעליים המעוגלות מתחת הן כירקן מרוכך,

הידיים העצלות על המיטה עדינות כחוט,

חברים קרובים נפגשים שנית בעלות העשן,

כה נפלא."

(ז'או גווישנג-  שורות לעשן האופיום)

 

חזרן חונאני ונחושת מיוננאן, אמנים מומחי יד הפכו זאת ליצירה מופלאה.

יש צורך בצנע ורוגע, על מנת להפוך,

קוו ישר למקטרת מוזהבת-מעוגלת קצוות.

שוכבים מטה על מחצלת תחת ערפל,

מחזיקים את היפהפיה והניחוח עולה,

תה ויין הם בני לוויה וותיקים.

כה נפלא חולקים הם את האור האדום"

(ז'ישי ג'ושי- שיר למקטרת האופיום)

opium-tray

 

אל פתח צרכני פועם זה, נדחקו חברות המסחר של הודו המזרחית, ההולנדית, כמו גם זאת האנגלית, ולאחר מכן גופים אחרים ממשלתיים ופרטיים כאחד, ששמחו מאוד לענות על הביקוש, ובכך לפתור את בעיית מאזן הסחר שחוו בבואם לענות על הדרישה הארופית לתה ופורצלן סיני שנמכר במטילי כסף יקרים.

את הצפת השוק הסיני באופיום אירופי שמקורו בהודו תורכיה ואיראן, את נבטי ההתנגדות הקיסרית הסינית כמו גם את מלחמות האופיום שכנגד ותוצאותיהם בים, ביבשה ובאוויר הספוג עשן פרגים אין צורך לפרוס כאן, אך בסופה של תקופת צ'ינג, בעוד מתנודדת הקיסרות על מפתן קריסתה הסופית כבר היה האופיום לבבואתה השחורה של סין, כאשר לקראת סוף המאה ה-19 כבר סיפקה סין לעצמה את מירב האופיום הדרוש לשוק המקומי והפיקה כשמונים וחמישה אחוזים מן התפוקה העולמית של הסם.

opium-cat.jpeg

גם לאחר נפילת הקיסרות וייסוד הרפובליקה, עישון האופיום הפך לבילוי מקובל במפגשים חברתיים של האליטה הפוליטית והעסקית, ושנגחאי התפרסמה במאורות אופיום ובתי בושת כה רבים, עד ששמה החלופי "זונת המזרח" נדמה כיאה לא פחות מזה המשווה אותה לפריז. מנגד, הפך אותו מחירו הזול של האופיום המקומי למנת הניחומים של מיליוני סוחרים, פועלים, גוררי ריקשות ושאר נדכאים והתאבדות בבליעת אופיום על דלתה של חותנת רודנית היה פתח מחאה ומילוט מקובל על נשות התקופה.

opium2

בראשית המאה העשרים האופיום כבר היה בכל מקום. יוננאן, סצ'ואן וגנסו היו ידועות במיוחד ביבול שהפיקו,"הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה סחרה בו כמעט בגלוי תחת חסות הצרפתים של שנגחאי, איילי המלחמה וממשל הגואומינדנג עצמו עודדו את גידול הפרגים והמיסוי שהוטל על התוצר השחור אפשר במידה רבה תזרים מזומנים שהיה כה נחוץ בשנות המלחמה.

אפילו הקומוניסטים שנתבלטו במלחמה האידיאולוגית שהכריזו על תרבות האופיום, נאלצו לגדלו ולסחור בו בשנות המשבר של המאבק ברפובליקאים ורק נצחונם במלחמת האזרחים המרה הביאה למלחמת חרמה באופיום ובתוצריו, כאשר אפילו עד שנות התשעים ידוע על חיסול ארגוני סחר אופיום ביוננאן, בהם מבריחים מוסלמים וכנופיות גוואומינדנג לשעבר שפעלו ממעבר לגבול הבורמזי.

צלליו של האופיום הסיני לא צמחו במאורות מטונפות בנמלי קנטון ובסמטאות שנגחאי אלא זחלו ראשית ממיטות הקיסרים ותחת שערי הגן הכבדים של האליטה המנהלית ומשכיליה. תרבות האופיום שהעיקה את משקלה על ההסטוריה הסינית המאוחרת נבטה על כר של ספרות עשבים רפואים ומרשמי חשק לשימוש החצר הפנימית, העמיקה שורש בתרבות הפנאי של אנשי הספר והמסחר של עיירות המזרח, הנצה מתוך מצע מבוסס של טקסיות חברתית, אסטתיקה של חפצים והשימוש בהם, והבשילה כשהיא זולגת מטה וגורפת אליה את המוני העם, פועלי דחק, משרתים וזונות. היו אלה האחרונים שנדחקו להם בין משקלו של הריבוד החברתי למהלכים גאופוליטיים ומסחריים בין לאומיים, ועודדו את מגיפת האופיום כמו גם את תגובת הנגד שעוררה, שהיא במידה רבה, ראשיתה של סין המודרנית.

את גידול פרג האופיום עוד ניתן לפגוש בגנים נסתרים ביוננאן, שאנדונג וסצ'ואן, ונראה שההקסמות המכושפת מיופיו ומן המשמעויות שמקופלות בין עלוותו המכסיפה עוד מפעמות בקרב לא מעט גננים חוטאי סוד, אך גידולו נעשה בהחבא ובצנעה מתוך ידיעה שהצללים הארוכים שמטילים ראשי הלקטיו הכבדים, עודם מתפשטים רחוק ועמוק, אל תוך פרקים אפלים בהסטוריה הסינית.

 

opium.jpg

 

 

נודדים: יהודים על דרך המשי

אן טיאן היה נרגש.

המנדרין הצעיר הידק את גלימתו השחורה ומיהר דרך סמטאות הבירה אפופות העשן עד שנכנס לאולם בנוי בצניעות, לא רחוק משער שואן וו של חומות העיר.

יליד קאיפנג, המשכיל הגיע לבייגי'נג על מנת למצוא לעצמו משרה הגונה בקרב האליטה הבירוקרטית של העיר. לפני שיצא צפונה מביתו, למד כי קבוצה של מערביים זרים הגיעו לסין, ולא רק שקיבלו רשות קיסרית להתיישב בבירה, אלא גם אישור להקים בית תפילה משל עצמם. מקורותיו של אן טיאן גם הוסיפו כי הזרים מאמינים באל אחד וכל יכול, ושאינם כמוסלמים אשר רבים מהם שכנו בערי סין ושאותם הכיר אן טיאן היטב.

לדידו של אן טיאן, פירוש הדבר היה ברור.

בכניסתו לחדר, אן זכה לברכתו של זר נשוא פנים ומזוקן בכבדות, אשר לאחר הסבר קצר מצדן של אן, שמח ביותר לפגוש חבר לאמונה.
אן הובל אחר כבוד לאולם התפילה הראשי, שם עמדו שניהם אל לפני ארבע דמויות עטורות הילה. ברדו על ברכיו כמנהג מארחו, תהה אן טיאן בקול מדוע הציור מראה רק ארבעה מתוך תריסר בניו של יעקב.

וזהו סיפור המפגש בין הישועי מטאו ריצ'י ואן טיאן, המנדרין היהודי מקאיפנג.

קהילות יהודיות במסופוטמיה ואיראן ידועות מכתובים עוד מן המאה שביעית לפני הספירה. מנותקות ממקצועות אבותיהם כחקלאות ומלאכה הן פנו באופן הולך וגובר לעיסוק במסחר, כספים וכן כשכירי חרב. חורבן המולדת היהודית בידי האימפריה הרומית תרם בתורו להתעצמות פזורות היהודים והעברת מרכז הכובד היהודי לארצות זרות הביא להסתמכות ממשית על מסחר כמשלח יד בקרבם, כאופייני לקהילות מהגרים, אשר להן גישה מעוטה לקרקע חקלאית אך אוחזות ביתרונות כגון רב לשוניות וקשרים בין לאומיים.

התהליך המסחרי הואץ תחת שלטון האסלאם, במהלכו מיסי קרקע גבוהים ומס הגולגולת המושת על לא-מוסלמים (ג'זיה) הגבירו את תהליכי העיור של הקהילות היהודיות, והתהליך בא לידי גמר במהלך התקופה העבאסית המאוחרת, כאשר המשברים הפוליטים והכלכליים של המאות ה11-12 הביאו להגירה נוספת של יהודים לאיזורים העירוניים הבטוחים יחסית, אך בדומה למצב במערב הנוצרי, גם הפכו את היהודים לתלוים רבות בחסדי תקיפים מקומיים, מעודים לפרעות והגבלות שרירותיות, וקבעו במידה רבה את תחום פרנסתם למלאכה, ענייני כספים וכאמור, מסחר.

מבחינה הסטורית, ישנו קשר הדוק בין מסחר והתבססות אוכלוסיות אנושיות הרחק ממכורתן, במה שידוע כ"פזורות סחר", והתופעה ידועה ממקרים רבים כגון מוסלמים, ארמנים, הודים ועוד. אחת מהדוגמאות הידועות לרשת סחר יהודית המבוססת על הפזורה היהודית היא הרהאדאנים של ימי הביניים המוקדמים. אין ודאות לגבי המשמעות האטימולוגית של השם, אך יש שטוענים כי מקור הכינוי הוא בפרסית מבחינת "יודעי הדרך" רהא-"דרך" דאנא-"לדעת"

רק מעט ידוע לנו על היקף ופעילות הגילדה והמידע עליהם מגיע ממקורות איסלאמים ספורים :

"הם דוברים ערבית, פרסית, רומית וכן פרנקית וסלבית. הם נוסעים ממערב למזרח וממזרח למערב, גם בים וגם ביבשה. מן המערב הם נושאים סריסים ושפחות, מעשי רקמה וקיק, וכן פרוות וחרבות. מפירנג'ה (ארצות הפרנקים) שבים המערבי…הם נוסעים לסינד (הודו) וסין… בשובם הם נושאים מושק, קמפור..וקינמון, וכמה מהם מפליגים לקונסטנטינופול ומוכרים את סחורתם לרומים"

(אבן חורדדבה, "ספר הנתיבות" 846 לספירה)

ההצלחה כביכול של גילדות הסוחרים היהודיים נבעה במידה רבה מיכולתם לשמש כמתווכים מסחריים בעולם המפוצל פוליטית ודתית של ימי הביניים המוקדמים, מציאות אשר מנעה מסוחרים נוצרים ומוסלמים לחצות גבולות גאופוליטיים, ואפשרה ליריביהם היהודים לפרוש רשת מסחרית עניפה בין ארצות הפרנקים שבמערב דרך עולם האסלאם ועד ליבה של סין, וייתכן ומסר הרהאדאנים שיגשג עד המאה התשיעית, כאשר התדרדרות המצב הפוליטי בשושלת טאנג ובמרכז אסיה הפך את הסחר היבשתי לבלתי אפשרי.

כאמור, בשל עוני המקורות, והעדר כמעט מוחלט של מקורות ראשוניים, ישנו קושי רב לשחזר או אף לאמת באופן מוחלט את קיום רשת המסחר של הרהאדנים. ייתכן שמספר פיסות קלף כתובות בפרסית יהודית המתוארכות למאה התשיעית שנתגלו בשינג'יאנג שבמערב סין  וכן תפילת ה"סליחות" שהתגלתה במערת הספריה הידועה שבדונהואנג, וכן הגילויים המרגשים של כתבי יד יהודיים שהחלו לצוץ בעשור האחרון באפגניסטאן וכן מצבות וכתובות סלע קדומות מתקופת השיא של שושלת טאנג והסחר הבין אזורי של דרכי המשי, קשורים בפעילות סחר יהודית בין-אזורית, אך הדבר כאמור קשה להוכחה ודאית.

שושלת טאנג, האדירה ביותר שמשלה בסין עד לזמנה, ידעה את אחת מתקופות הפריחה של המגעים בין מזרח למערב, ובמהלכה שטף של זרים, בהם איראנים, הודים, תורכים ערבים ואחרים, היגרו אל ליבה על מנת לקחת חלק באפשרויות המסחריות הרבות שנפתחו בפינהם ורבים מהם, בינהם אולי גם יהודים, התיישבו בצ'אנג אן, בירת השושלת הקוסמופוליטית וכן בנמלי החוף השוקקים.

המקורות הפנים יהודיים של קהילת סין מייחסים את בואם למאה העשירית, במהלכה הוזמנו להתיישב על ידי שושלת סונג. אם זאת חוסר היכולת כנראה של הסינים להבדיל בין יהודים למוסלמים, בהיותם גדולי אף, מנועים מאכילת חזיר ובעלי רעיונות דתיים אזוטריים מקשים על אימות חיצוני של מקורות אלו, אך מקורות מוסלמיים מאשרים את נוכחותם של יהודים באיזור החוף ובפנים הקיסרות כבר במאה התשיעית לספירה.

עדות מענינת לנוכחות היהודית בסין מגיעה משושלת יואן המונגולית של המאה ה-13, כאשר צו שפרסם הקיסר קובלאי חאן, שנעלב עמוקות מסירוב משלחת מוסלמית לאכול בשר טריפה במהלך סעודה רשמית אסר על המנהגים המוסלמים והיהודיים:

"ג'נגיז חאן נולד ואסף אץ כלל האומות ממזרח השמש ועד שקיעתה, והביא אותם ללכת בדרכי המונגולים…בין אומות אלו רק המוסלמים אומרים: "אין אנ אוכלים מזון שהוכן בידי מונגולים" ענה (ג'ינגיז חאן): בהגנת השמיים, כבשנו אתכם, אתם עבדנו, אך אתם מסרבים לאכול את מזוננו, באומרכם כי לא תאכלו מה שאחרים שחטו. ובגלל שהם מטרידים את הבריות, מוכרז: מוסלמים ויהודים מחוייבים באכילת בשר, ללא תלות בכיצד או על ידי מי נשחט, ונאסר עליהם לשחוט כבשים בידי חיתוך הגרון, ונאסר עליהם למול את אנשיהם…רק כך יגיעו להבנה"

במאמר מוסגר לא ברור כמה הצו האמור כובד, שכן מערב-אסייאתים רבים נותרו ושירתו את שושלת השושלת עד יומה האחרון, אך מדובר כאמור בעדות מאלפת לנוכחות אוכלוסיות מזרח תיכוניות ומרכז אסייאתיות במדינה הסינית, ולמארג היחסים המורכב בין הדתות האברהמיות למארג הדתי ושלטוני של מזרח אסיה.

חוקרים כיום מאמינים כי הסטורית התקיימו מספר קהילות יהודיות משמעותיות בסין, ובמיוחד בערים האנגז'ואו, נינגבו, וכמובן בקאיפנג בה עמד בית כנסת מפואר ועשוי עץ כמיטב המסורת הארכיטקטונית הסינית, אך בשונה ממקדשים סינים אחרים לא פנה למפנה השמש הדרומי, אלא כלפי עיר מסתורית ונשכחת אי שם על הר נידח במערב.

הקהילה היהודית בסין ככל הנראה מעולם לא מנתה יותר מאלפי נפשות בודדות, ובעוד שעיסוקם המקורי היה בוודאות מסחר, הקשרים הבין לאומיים שאפשרו את קיום הקהילה מלכתחילה החלו מתרופפים החל מן המאה ה-17, בעוד שבמקביל החל תהליך משמעותי של סיניפיקציה, במהלכו לקחו להם היהודים פילגשים מקומיות (בעוד האשה הראשונה נותרת לרוב יהודיה), עברו לשימוש בשמות סינים והשתלבו חברתית וכלכלית בקהילה הסינית שהקיפה אותם.

בית הכנסת הגדול של קאיפנג ניזוק קשות בשטפון במהלך אמצע המאה ה-19, בערך באותו זמן שבו נפטר ללא מחליף המנהיג הדתי של הקהילה ושרידי הכרת הכתב העברי נגוזו לבלי שוב.

התרבות הסינית ידועה בכוחות הטמיעה שבה. רבים וטובים, תורכים ומונגולים, איראנים ומנצ'ורים נכנעו כולם לריפוד המשי ועומקי המחשבה של ממלכת המרכז. אפילו הקהילה המוסלמית הענקית של סין מתגמדת אל פני גודלה של אוכלוסית בני האן, ואלה דומים יותר מבחינת תרבותם לסינים מוחלטים יותר מאשר לחסידי ההלכה המוסלמית שמחוץ לסין, בעוד שהסטורית הם זקוקים לתזכורות תקופות מבחוץ לזהותם הדתית.

לקהילה היהודית ככל הנראה לא היה כל סיכוי אל מול חיבוקה העמוק של סין, והיא היתה פשוט קטנה מדי מכדי לזכור את מקורותיה, את שפתה, את כתביה ואת דתה.

וביהדות, הזכרון הוא הכל.

 

 

 

בתמונות: יהודי קאיפנג האחרונים בתמונות משלהי שושלת צ'ינג, עוטים תספורת מנצ'ורית אופיינית. ספר קהילה בעברית ובסינית, תרשים בית הכנסת הגדול הבנוי על פי מודל סיני. הישועי מטאו ריצ'י, מחשובי המסיונרים הקתולים שפעלו בסין.

 

Image may contain: 2 people, people standing
No automatic alt text available.
Image may contain: one or more people
Image may contain: drawing