




בעיני כמה, עודנו נקרא כך.
Noam Backner -מסעות מסוגים שונים ©
לפני מספר חודשים בודדים תועד בפירוט תמרון דפלומטי רוסי צנוע מימדים במהלכו העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בז גדול ולבן נוצה למלך סעודיה. ובאם מקרה פומבי של מונרך רוסי המעניק עוף לבן לשליט בן ארצות האסלאם נראה לכם כקוריוז משעשע ותו לא, הרי שלא הקשבתם היטב בשיעורי ההיסטוריה האירואסיאתית שלכם.
הבז הארקטי ( Falco rusticolus), הוא עוף דורס יפה ומרשים שאוכלסיתו היציבה נפוצה בצפונה של אירואסיה וצפון אמריקה לכל אורכו של החוג הארקטי, שם הוא מקנן בצוקי האבן שבין הטונדרה לימות הקרח.
כמין הגדול בסוגו, הבז הארקטי הוא טורף אופורטוניסטי וכמעט חסר אויבים טבעיים והוא עשויי לתקוף אף דובים אשר יעזו להתקרב לגוזליו יתר מן הרצוי. עם זאת לצערו של הדורס המרשים הלז, לעיקר פרסומו לא זכה הבז הארקטי בשל מעופו החינני או תעוזת התקפותיו על נברני שלג, אלא בשל נדודיו בין קצוות תבל בשירות האדם וככזה הוא מהווה את אחד הנוסעים היקרים והידועים פחות, בדרכי המסחר העתיקות.
בזיירות היא עיסוק עתיק יומין, ואף כי לא ברור מתי והיכן לראשונה שיגר האדם ציפור טרף אל עבר פירות הרקיע ואף זכה לשובה, המקורות השונים מצביעים ככל נראה על מסופוטמיה הבבלית, אם לא מוקדם מכך. ממסופוטמיה התפשט המנהג ככל הנראה אל עבר חצרות הפרסים, ועל אף שנראה כי הבזיירות לא היתה פופלארית בקרב האצולה האיראנית בהשוואה לסוגי הרג אחרים, יורשיהם הערבים צמחו להיות חובבי בזיירות דבקים במיוחד, אשר עשו אולי יותר מכולם לשם הטמעת מדע הבזיירות ברחבי המזרח התיכון.
למרות התהליך המרוכב והמרובד היטב של הטמעת ידע הבזיירות באזורים השונים של תפוצתה, ייתכן וכח המשיכה העצום שלה נובע לא רק מהשימושיות הרבה הטמונה בבן לוויה זריז טופר וכנף אלא גם בנגיעתה בשורשי התשוקה האנושית לגבוה, לזריז ולנשגב, ולאפשרות שבנגיעה בעולם שמעבר.
"בז נדיר, השלום לך! עד מתי בפראות תהיה כה קנאי לחרותך? האהבה היא פתיונך, ובאשר רגלך רצועה, הכנע, טרם לנצח תבוא על סיפוקך"
(פריד א דין עטאר. "מנטק אלטיר", מאה-12)
ארצית או שמימית, מאיראן ומרכז אסיה התפשטה תורת הבזיירות לסין ועד המאה החמישית למנינם נטעה רגל קלה ועוטיית טפרים גם באדמת אירופה, מהלך שעוד יזכה לחיזוק עתידי בדמות השפעת מסעות הצלב והרוחות המזרחיות שנשבו בעקבותיהם. בעוד שאמנות הבזיירות שמשה מקדמת דנא כאמצעי יעיל ומהיר להשגת ארוחה דשנה, לעוף ולבעליו כאחד, בשום מקום לא זכה המנהג להערצה האדירה שלה זכה בחצרות האליטות של עולם האסלאם, סין והערבה.
מידע רב על תורת הבזיירות אנו מקבלים מהספרות העניפה שהותירו אחריהם קודמינו בתפקיד, ובמיוחד יש לציין לשבח את הפרסים, הערבים והתורכים הממלוכים על כתבי היד העשירים שציוו לנו העוסקים בפירוט לא רק ברפואת עופות דורסים (משחת שתן גמלים וחומץ מיושן לטיפול בדלקות עור? יש!), אלא גם במידע רב ערך הקשור באופיים, אילופם וצרכיהם המיוחדים של עופות שונים. בעוד שישנו קושי מסויים בזיהוי מודרני של חלק ממיני העופות הדורסים אותם העריכו בזיירי עולם האסלאם, נראה כי כיום אנו יכולים לאשר כי המינים הנפוצים ביותר היו הבז הנודד ( Falco peregrinus), בז הציידים (Falco cherrug), בז גמדי (Falco columbarius) ובדומה לנעשה כיום בקרב הקירגיזים והקחזים אשר להם מדובר בכלל מקובל, גם עשו שימוש מזדמן בעיטים זהובים או במינים קרובים להם.
עם זאת, בשום מקום, ובשום זמן לא זכה אף עיט, בז או נץ למידת הייחוס, ההערצה והתשוקה הבוערת לה זכה הבז הארקטי. כאמור הגדול בסוגו, נקבת הבז, הגדולה מן הזכר כמקובל בקרב דורסים רבים, עשוייה להגיע לאורך של כ65 ס"מ, ולמוטת כנפיים של עד כמטר וחצי.
מימדיו האדירים של הבז הארקטי וצבעו הצח (למעשה הוא זוכה למנעד גוונים רחב הנע בין כהה, לבהיר-כסוף ועד לבן), הפכו אותו ליוקרתי ולנחשק שבמיני הבזים, ולכזה שסולטאנים, אמירים, חאנים ודומיהם שבין מזרח למערב מוכנים לשלם את משקלם בזהב, ולו רק שיזכו להחזיק אחד, אם לא תריסר ויותר מהם בביבר המלכותי ובמחנות הציד שבגבול המדבר.
נראה שהמנהג לצוד בעזרת בזים ארקטיים החל בקרב אנשי הערבה הצפונית, כאשר החיתאנים, עם נוודים מן האזור הקרוי כיום מונגוליה, ביססו קשרי סחר עם עמי הטאיגה הסיבירית ואלה סיפקו להם אספקה יציבה של בזים לבנים. את התשוקה החיתאנית לבזים ארקטים, כמו גם את ההערצה לצבע הלבן על משמעויותיו הרות המזל, ירשו צאצאיהם המונגולים ואלה אף ביססו מערכת שילוח מיוחדת בעלת כ24 תחנות המצויידת בסוסים רעננים, מספוא ובשר כבש זמין על מנת להבטיח את הגעת הבזים בשלום מגבולה הצפוני של האימפריה ועד לבירות החאן הגדול, הן בקרקורום, והן בחאנבאליק, קודמתה הצפונית של בייג'ינג.
אז גם אם הדיווחים של נוסע אירופאי אחד על מאה וחמישים אלפי הבזים שברשות החאן הגדול הם בוודאות מוגזמים, דיווחים מקבילים של נוסע אחר, אחד מרקו פולו על חמש מאות בזים שבחזקת קובלאי חאן כבר נשמעים הגיוניים לחלוטין, ונוסע אחר מספר על החאן שהיה משוטט בשמורות הציד הצפוניות במרכבה הרתומה לארבעה פילים, ובה ניצבו על כנים כתריסר בזים ארקטיים אותם היה משלח הירום-הודו בכל עוף, פסיון וחגלה שהיו בשות מזל מספיק לחלוף בדרכה של התהלוכה רבת הבלינג.
רשת הבז הלבן, אם ניתן לכנותה כך, לא היתה מוגבלת לציר הצפון-דרומי שבין שולי הטאיגה לצפון סין, והמונגולים של סין היו שולחים בזים ארקטים לקרוביהם שבאיראן ומרכז אסיה, שבתורם היו משלחים אותם הלאה כתשורה למונרכים אחרים או מקבלים אספקה נוספת של העוף האציל ממלכי המערב שליקטו אותם בסקנדינביה הרחוקה. נתיב הבזים הצפון מערבי היה פעיל עם כן לא פחות מזה של מזרח אסיה, ולאחר שהעופות היקרים הצליחו להגיע לחופי הים התיכון או לכל היותר לחצי האי קרים, נאספו בידי סוחרי ונציה וגנואה הממולחים ואלה נהגו לשלח אותם במהירות האפשרית לקהיר, שם זכו למחיר השקול לעלותו של סוס באיכות טובה. פר יחידה.
הממלוכים הבחרים, חיילים-עבדים תורכים שרבים מהם נשאבו מן הערבה הקיפצ'קית, ירשו את האהבה העזה לציד ובזיירות מאדוניהם -לשעבר הערבים, אך אולי גם מתרבות ערבה מקורית שעוד דבקה בהם, והם הביאו את אמנות הבזיירות ואת ידע הטיפול בהם לאחד משיאה ההיסטורים. כה גדולה היתה תשוקת הסולטאנים הממלוכים לבזים, ובהם לאלה הלבנים ממחוזות הקרח עד כי הסולטאן אבן קלוואן רכש מספר אדיר של 419 בזים ארקטיים מסוחר וניציאני ושילם תמורתם סכום עתק של 300,000 דרהם.
החיבה המלכותית לבזים צפוניים לא נבעה כמובן רק מיופים הרב או מכישוריהם כעופות ציד. רגישות העוף העדין לתובלה, דרישותיו התזונתיות והבריאותיו הקפדניות והעלות האדירה שביבוא של עוף דורס ושינועו דרך טאיגה והר, ערבה וים משמעם היה כי הבז הארקטי היה הפרארי והמטוס הפרטי של זמנו, סמל יוקרה ראשון במעלה הראוי לזרועם של קיסר וחאן, צאר וסולטאן, וכי בניגוד לסוגי עופות אחרים וקלים יותר להשגה, נדיר היה כי אנשי אליטה צנועים במעמדם ובעושרם יכלו היו להשיג לעצמם עותק של הבז הארקטי הנחשק.
התפשטות האימפריה הרוסית בתקופה הקדם-מודרנית הביאה לנפילת רוב רובו של תחום המחיה של הבז הארקטי תחת זרועם של הצארים של מסקווה, ומעבר לאימפריה הגונה שאפשר סוף סוף למות למענה, משמעות הדבר היה שליטה ישירה במקורותיו של משאב פוליטי, לא פחות משהו משאב כלכלי.
בתקופת רומנוב המוקדמת היה הסחר בבזים ארקטים מונופול ממשלתי הדוק תחת איום עונש כבד על שינוע או יצוא של בזים ללא אישור מפורש, ומשלחות דיפלומטיות לחצר המוע'ולית בהודו, לשושלת מינג הסינית, לעות'מנים ולחצר הצפווית שבאיראן כללו לא פעם ברשימת המתנות גם לא מעט בזים לבנים מן החוג הארקטי כאמצעי מרכך לשיכוך אינטרסים כלכליים. ואם כל זה כבר נשמע לכם יותר מוכר ופחות כקוריוז, אפשר אם כך כבר לחזור לפוטין ודפלומטית הבזים בה נקט באוקטובר האחרון.
גידול בזים, ארקטים ואחרים הוא כיום עסק עצום ועטיר ממון, וכזה אשר מטבעו ומטבע לקוחותיו נסתר לרוב מן העין. בעוד שחוות לגידול בזים טהורי דם וכן מינים מוכלאים הם תחום מבוסס המייצא אלפי עופות כל שנה מבריטניה, ספרד, ארה"ב ומדינות אחרות, עשרות אלפי פרטים ממינים שונים עושה את דרכו למדינות המפרץ מארצות מרכז אסיה, סין ומונגוליה באופן בלתי חוקי. מינים אלו נצודים לרוב מן הבר, ורבים מהם אינם שורדים את תהליך השביה, ההברחה או ההתאקלמות הפיזית לביתם החדש.
לאחרונה הודיעה רוסיה כי תקים מתקן רביה לבזים ארקטים בקמצ'טקה, איזור הנודע במופע הלבן של בזיו, ההופך אותם למבוקשים ביותר במדינות המפרץ. גבולה הארוך של רוסיה, היותה בית הגידול העיקרי של הבז הארקטי והשחיתות העמוקה בה היא נגועה הופך אותה למקור עיקרי של בזי בר לשוק הבזיירות. בעוד שאוכלוסית הבזים נחשבת עוד לבת-קיימא, ציד, ליקוט ביצים, ופגיעה באוכלוסית השכווים המשמשים לה כמקור מזון חשוב פגעה קשות באוכלוסיה במהלך מאתיים השנים האחרונות. בעוד שהקמת המתקן הקמצ'טקי היא בשורה חיובית לכאורה, ושדווח שתוקם על פי מודל הקיים ופועל כבר שנים מספר בקירגיזסטאן, המהלך מעורר דאגה בקרב גופי שימור ופיקוח בשל חשש לניהול גנטי לקוי וצפי לשחיתות מובנית בפרוייקט, העלולה להשפיע על אוכלוסית הבר של הבז הארקטי.
הסיפור של דרכי הבזים הלבנים הוא סיפור הסטורי סבוך נוצות של דיפלומטיה, בצע כסף, ראוותנות אנושית, סחר ענף, מדמם ומוקדם בחיות בר שסופו בשינוען בין אזורים אקולוגים שונים בתכלית.
בו בעת זהו גם ביטוי של תופעה אנושית מורכבת ויפהפיה אשר במיטבה מציגה קשר מרתק בין עוף לאדם, קשר אשר יצר ספרות עניפה ורב דורית ורשת גלובלית ומוקדמת בין אזורי שוליים למרכזי התרבות החשובים של האנושות המחברת בין חופים ארקטים למדבריות מרכז אסיה, ובין תשוקות ארציות עד עפר לאהבה כנה לנשגב ולזריז הנוגע ברום השמים, כמעוף הציפור.
כידוע לכל, גבס ואכויותיו המקבעות ידועים כחומר מעולה לתמיכה באיחוי השבור, המעוך ובר התיקון.
עם זאת, לעיתים ההסטוריה מלמדת כי הגבס שימש גם כאמצעי לעיטופו של השבור לנצח, או לכל היותר קיבועו לעולם הבא.
מסכות הגבס של תרבות טאשטיק, הן דוגמא נפלאה ומעוררת פליאה למנהגי קבורה של עם עתיק ששמו נשכח מפי ההסטוריה, ושטמן את מיתיו בסיביר הדרומית של סביבות המאות החמישית והשישית למנינם.
מיתי תרבות טאשטיק נקברו בכ-300 אתרי קבורה ידועים, ואלה נטמנו בתלי קבורה עשויי עץ ועפר, ועמם חפצים שימושיים הקשורים בתרבות רכיבה וציד, אך גם בחברת כלי דמה בצורת כלי נשק וכלי יום יום אחרים. באופן מעניין ובשונה מתרבויות ערבה או ספר-ערבה אחרות, תרבות טאשטיק עמלה והכינה למען נקבריה בובות דמה ממולאות עשויות עור, ובתוכן הטמינה את שרידי הנפטרים השרופות.
באופן ברור, האלמנט מעורר ההשתאות הרבה ביותר בקברות הטאשטיק הן מסיכות הגבס העשויות ביד אומן, רבות מהן מציגות תווי פנים ריאלסטים ביותר, וחלקן צבועות בפיגמנטים חזקים.
מניתוח איזוטופי של קווצות השיער שנתגלו באתרי הקבורה נראה כי בני טאשטיק שגשגו על כלכלה מעורבת שכללה מיני דגנים, אולי דוחן, בשר, מוצרי חלב, וכנראה כמות משמעותית של דגים וצומח מקומי,
היבט מעניין הוא תווי הפנים המגוונים של הנקברים, אשר בניגוד לאבחנות זריזות בעיקר מצד ארצות המערב, נראות כמיצגות עירוב פנוטיפים, וטיפוסים אתניים שונים, מה שייתכן ומעלה את הזכרון העתיק של בני הערבה כ"אלה הדוברים תשע לשונות", וגם אולי, ליכולתו של הגבס לגבס בני עמים "שונים" אל מסגרת פוליטית אחת, בדומה לקיבועם של מתים אל העולם הבא.
לא רבות ידוע על ימיו וחייו של רבנו, מוולננו שאהין משיראז.
כן ידוע לנו שכמו רבים וטובים מבני ארצו, יהודים, מוסלמים נוצרים וחסידי זרדושט חי הוא תחת כנפו האדירה של האילחאן אבו מוסא, מלך המונגולים ירום הודו, ועוד ידוע לנו שהיה כמעט בן זמנו של חאפט' וכי קיבל השכלה כללית בנוסף להשכלה הדתית של בני קהילת היהודים.
עוד ידוע כי כמשוררים אחרים בני ימיו התחנך היטב שאהין על ברכי השירה הפרסית האפית, ועל המסורת ההסטורית של מולדתו העתיקה, אך מלבד ביוגרפיות קצרות שהותירו יורשיו, וכי שמו שפירושו "בז" הוא כנראה כינוי לירי שבחר לעצמו, אך מלבד זאת כאמור אין אנו יודעים עליו כמעט דבר.
לא ברור מתי החלו לדבר יהודי המרחב האיראני לדבר פרסית, אך נראה כי הדבר נעשה עוד טרם הכיבוש הערבי של המאה השביעית, וקהילות הסחר היהודיות ברחבי מרכז אסיה אף אחראיות לכמה מן הכתבים המוקדמים ביותר הידועים לנו בשפה הפרסית החדשה, שצמחה מתוך ההכלאה בין תרבות איראן לכסות האסלאם.
התקופה הסמאנית העניקה לאיראנים שפה חדשה לבטא בה מאווים עתיקים, ושבירת קירות הגן בידי המונגולים הכניסה רוחות פרצים רעננות ונשאו עמן זרעים חדשים לקישוט ערוגות הבוסתאן הפרסי. צריפת העולם האיראני באש הפלישות ממערב ומזרח הוכיחה שוב ושוב את איכויות הפניקס של תרבות איראן הצומחת מאפרה בכל פעם מחדש ומניבה פירות מתוקים ופרחים מעלי ניחוח.
אחד מפירות נפלאים אלו היא אומנות המיניאטורה הפרסית. צאצא לא קדוש של הפלישות המונגוליות, הציור הפרסי ספח אל עמודיו הצחורים תמות איסלאמיות, צבעים הודים ואפוסים פרסיים עתיקים תוך שהוא מנסחם בשפה חזותית סינית, ערבתית, הלנית ואיראנית מקומית.
המסורת שנבטה בחצרות האילחאנים המונגולים תחת שרביטם של אנשי עט ומכחול מרחבי אסיה הכתה שורש בסדנאות המלכות של מרכז אסיה, הולידה יצירות מופת בהראט התימורית, הגיעה להבשלה מלאה תחת האגרוף הצפווי ושלחה את נצריה לחצרות הסולטאנים בדלהי ובאסטנבול. השאהאנמה של פרדוסי, היצירה החשובה בעולם דובר הפרסית הפכה לא רק מושא לביטוי אומנותי אלא גם מתיחת השמיים האיראנים מעל למסגרת רחבה אשר כללה את מחציתה של אסיה, אלא גם ביטוי ללגיטמציה שלטונית על האדמה שתחתם.
כובד המשקל האפי של התרבות האיראנית לא חלחל לנפשם של בני דת מחמד בלבד אלא גם ליושביה העתיקים, היהודים. ביושבו תחת השמיים האיראנים, ניסח מורנו שאהין שיראזי את מסורת עמו בצבעים מקומיים. ספרות ה"תפסיר" היהודית-פרסית, אשר נתנה מקום לפירוש, פיתוח והרחבה של המסורת היהודית בוטאה בניב מקומי והלבישה מסורת עתיקה עתיקה במלבושים של משי מזרחי.
שני חיבוריו הידועים ביותר של שאהין, ה"מוסא-נאמה", וה"ארדשיר-נאמה", נתנו ביטוי מלא לזהותה של קהילה יהודית-איראנית, תוך ניסוח סיפורי המסד של הקהילה, הלו הם מגילת אסתר, וסיפור יציאת מצריים, בכלים שהם יהודיים בנפשם ופרסים בגופם.
ב"ארדשיר נאמה"- שאהין, היהודי משיראז, שהקדיש את החיבור כמקובל לחאן המונגולי, שוזר יחדיו את סיפור מלכי וגיבורי איראן וטוראן, בהם זאל, רוסתאם אפרסיאב ואחרים בחוזרו על התמות העיקריות אותן התווה זקן עדת הסופרים, פירדוסי. עץ היוחסין הענף משמש ככנה עליה מרכיב שאהין את סיפור המלכה אסתר, כאשר סיפור האהבה שלה עם מלך פרס, כאן- ארדשיר, שזור בתמות האהובות של אהבה, אבדן, עלילות ציד וספורט וגורל מעיק הנפוץ כל כך בכתיבה האפית הפרסית.
מן הזיווג הקדוש בין זרע פרס לרחם היהודי החם נולד המלך כורש הגדול אשר ימלא כידוע את מצוותה המשוערת של אמו, והקים ליהודים מקדש מעט בהר המוריה שבשולי העולם האיראני.
במוסא נאמה המוקדם יותר פורס שאהין את סיפורו של משה על ממדים אפים פרסיים ומספר על מאבקו ההרואי של גיבור על מיתי הנלחם באויבי עמו, בהם זאב אדיר, דרקון ענק ורושף ואף באריה שחור, במידה שנדמה כי כמעט בודאות נתפרה על גופו הענק של רוסתם, החשוב שבגיבורי איראן.
החיבורים האפים של יהודי איראן, כמו גם יצירות האומנות המרהיבות בהן הן נוצקו, מתארות עולם מורכב ורב רבדים מאשר הדיכוטומיה המקובלת של יחסי יהודים-גויים בארצות האסלאם, ומעלים בחלל הבוסתאן הפרסי מנעד מגוון של צבעים הנע ומגשר בין מצרים לשושן, בין איראן לטוראן ובין ירושלים לטהרן.
בתמונות:
פיסת כתב יד בפרסית-יהודית. מן הכתבים המוקדמים בניב של פרסית חדשה. דנדן אויליק, שינג'ינאג, מערב סין.
יצירות מופת מאומנות האיור הפרסית, כולל שאהנאמה טהמספ מהתקופה הצפווית, הנביא מחמד רעול הפנים במסע מיראג' למכה.
איורים מן המוסא-נאמה ועלילות הנביא משה (רעול פנים), וכן מן הארדשיר נאמה.
היום, בנוסף לציון שקיעת שמש העמים, החבר סטאלין, והמסיבה הגדולה לתוך הלילה שלאחריה, מציינים בקירגיזיה גם את "יום הקאלפק".
הקאלפק, או "אק-קאלפק" בשמו המכובד ("קלפאק לבן"), הוא מגבעת הגברים המסורתית הנהוגה בקרב הגברים הקיריגיזים.
כיום, תחת שולי הלאומיות הקירגיזית החדשה הפך הקלפאק לסמל חדש-ישן של הזהות הקירגיזית העצמאית, אך שורשיו עתיקים כימי תרבות הרועים של ערבות אסיה, וייצוגים לכיסויי ראש דומים לו, כגון הבאשליק, מופיעים כבר באומנות הנוודית המוקדמת של הסקיתים, הקומאנים, ועמים נוודים מוקדמים אחרים.
עשוי לבד ומעוטר בסמלים "חיתיים" מורכבים, הקאלפק משמש כאביזר בעל שימושים פרקטיים וחברתיים כאחד. ככיסוי ראש, הקאלפק הוא אמצעי נוח מאין כמוהו לשמירת על חום הראש בבקרים הצוננים של מרעה הקיץ או בחורף הכבד של העמקים, בעוד שכסמן חברתי הקאלפק הוא סמל נצחי למעמד, שיוך אזורי וזהות אתנית הקשורה עבותות ל"אנשי ארבעים השבטים" של האומה הקירגיזית, במולדתם המודרנית, כמו גם בפזורת קהילותיהם במערב סין, רמת פמיר ובווחאן האפגני.
מחודד בצורתו ובוהק למרחק בשמש החזקה של אסיה המרכזית, נאמר שהקאלפק מחקה בצורתו ובלובנו את פסגת החאן טנגרי (מלך השמיים-אלוהים), אחת הפסגות החשובות ברכס הטיאן שאן, בעוד ששוליו השחורים לרוב, מסמלים את שולי ההר והאדמה השחורה והפוריה שלמרגלותיו. ארבע פאותיו של הקאלפק מייצגות את ארבע ייסודות העולם, אש, רוח, מים ואדמה, ונקודות החיבור שבין הפאות את השמש והירח ואך את נשמת החיים עצמם ובכך הכובע מגלם קוסמולוגיה מושלמת של היקום הקירגיזי.
איך זה בתור כיסוי ראש להתהדר בו?
הקאלפק הוא כמובן גם סמל לגבריות, ונדיר למצוא אק-סקאל ("לבן זקן"), שאינו חמוש בקאלפק מונח כהלכה, בחיי היום יום, כמו גם בארועים רשמיים. מיותר לציין כי הקאלפק הוא אביזר חובה לשימושם של אקינים, מנאסצ'ים ושאר מבצעי שירה טקסית ועממית. בהתאם למעמדו, הקאלפק נהנה מייחס של כבוד עצום ומארג שלם של כללי אטיקט סדורים ביחד לקיפולו, אכסונו והנחתו למראשות אדוניו בעת מנוחת הלילה. משפט קירגיזי נושן אף מתרה כי "באשר תאבד את קאלפקך, תאבד את ראשך!".
אז שמרו על הקאפלק שלכם חברים, הוא משמר לא רק את ראשכם על צווארכם, אלא אף את היקום כולו.
יום אחד של שלהי אלול צעד לו חוג'א נסר א דין בפאתי בוכרא עד שעצר לו לפוש תחת עץ אגוז אחד. בשדה ממול צמחה לה מקשת מלוני חורסאן צהובי קליפה.
הביט החוג'ה בדלועים הדשנים המצמחים להם מן הזלזלות הדקיקות, ואז בהה לתוך צמרת העץ האדיר המנוקדת באגוזים זעירים.
"תגיד יא חודא", פנה החוג'א לאלוהיו כשיח שיכור לחברו.
"בלי לפקפק בכוחו העצום והרב ותבונתו שאין לה שיעור של כבודו", הטעים.
"מדוע את האגוזימים הקוצ'קימים האלה תקעת על עץ מכובד ועב גזע כמו האגוז הזה, ואת המלונים הנהדרים האלה תקעת על הרצפה?"
בו ברגע נשמט אגוז אחד מצמרת העץ וב"תוק" חלול פגע במצחו של החוג'א הנכבד.
"וואלכ אתה" הפטיר החוג'א.
"לכל שאלה תשובה, ולכל פקפקן- פקאן." *
*(הערכת מערכת: אגוזי פקאן לא צומחים ליד בוכרא, וכנראה שמדובר היה באגוז מלך, שסובל פחות משחקי מילים מפגרים)
מגוונים הם פרחי הגן שעטרו את בוסתנאות האסלאם, אך מעל לכל הורדים מעלי הניחוח, היקינתון בבוהק הספיר שבו והנרקיס המשכר, עמד אחד, עניו ושפל שפתות.
הצבעוני.
בתצורת הבר הפראית שממנה באו היו ידועים פרחי הצבעוני לנוודים התורכים ממכורתם שבמרכז אסיה. ועד ימינו מעטרים מינים רבים בשלל צבעיהם את מרעות האביב של הטיאן שאן, הפמיר והינדו קוש. אין וודאות גמורה בנוגע לאימתי הפכו הצבעונים לציר יסוד בגינון תרבויות אסיה המערבית, אך נראה שכבר בשחר התקופה האסלאמית של מרכז אסיה פרחו בגני חורסאן ומערב איראן מרבדי צבעונים שלוקטו מן הבר, ואזכורם בשירתם של גדולי השיר הפרסית כסעדי, כיאם, רומי ואחרים מצביע על חיבה רבה לטיפות הארגמן והזהב שהפגינו צבעונים מוקדמים אלו.
צבאות התורכים הסלג'וקים, אשר הגרו לערבות אנטוליה הברוכות על מקנם, אהלם וטפם הביאו את פקעות הצבעוני האהוב ממכורתם, ואלה נשתלו בגני מולדתם החדשה, אך גם נזרעו בגילופי ארמון ,אריחי קיר ומצבות בערים התורכיות המוקדמות. עדות להגירה אתנית ובוטנית זאת ממרכז אסיה ניכרת בשכיחותם של מיני צבעוני פליטי תרבות ממוצא מרכז אסייאתי שנוספו לכשבעת מיני הבר המקוריים של אנאטוליה.
כיבושה של קונסטנטינופול (1453) בידי צבאותיו של מחמט הכובש לבית עות'מן, הביאו גם לכיבושה הסופי של עיר הנצח בידי פרחי הצבעוני, ואלה מיהרו לטפס ולעטר את אריחי המסגדים הצומחים בה, את שולי כתבי היד שהזהיבו בספריותיה ואת משעולי הגן המתפשטים בחצרות האבן הנסתרות.
גני האסלאם היו מאז ומעולם סמל ומרמז לניחוחות העולם שמעבר, נדוניה אשר נורשה להם מן התרבות הפרסית הקדומה על מפלטי העדן מוקפי החומה ומפולגי המים שהקימה, והגן האיסלאמי הקלאסי על עצי הדולב הצדיקים שבו, הברושים ישרי הדרך והגאומטריה הסדורה שבבסיסו, היוו ביטוי סמלי ואסתטי לסדר האלוהי השזור בכל. ערוגות הפרחים הסדורות שריבדו את משעוליו ובשמו את אוויר הגן היו חלק בלתי נפרד מחזות הגן בתרבות המוסלמית של מערב אסיה, וכאמור, בין היסמין, היקינטון, הנרקיס ואף הורד האהוב, מקומו של הצבעוני הצנוע היה מרכזי להפליא.
כסמל ורמז לאלוהי, שמו התורכו-פרסי של הצבעוני (לאלה, لاله), מרמז על שמו של המוחלט בשיכול אותיות, בעוד שראשה השמוט של התפרחת בשיא עונתה, כקדה בצניעות אל מול הבורא, היוותה תזכורת בוערת לשפלות האדם בפני בוראו. בשל הסמליות הקדושה הקשורה בו והחן הרב שבין עליו, היה הצבעוני מושא אהוב למשוררים, ציירים, קליגרפים, מעטרי ספרים, צורפי אריחים ושאר אנשי אמת ואמנות, ואלה הפכו את כת הצבעוני לאחד מעמודי התווך של האסתטיקה העות'מנית.
למן המאה ה-16,התחרו בינהם גנני איסטנבול בטיפוח זני צבעוני חדשים, במירוץ חימוש בוטני של צורה וצבע, כה עזה היתה התחרות ורווית יצרים להפיק את הצבעוני המושלם, עד כי נפוצו סיפורים על מסכות כואבות של גניבה, בגידה ואף רצח בהרעלה על מנת להשיג פקעת נדירה או להביך מטפח צבעונים יריב למקצוע. בתקופה זאת דובר על אלפי זנים גנניים של צבעונים, אשר נשאו על שפתותיהם שמות ציוריים כגון "אדום קטן", שפם צהוב, ואף "חנית הרימון" ו"מקור האור". למרבה הצער, זנים הסטוריים אלו אבדו לנו כיום כמעט לחלוטין.
בניגוד ליורשיהם לטירוף הצבעונים שבהולנד, ההעדפה העות'מנית היתה לרוב לתפרחות דמויות שקד אדום וקטן, ולהן עלי כותרת צרים ודמויי להב. "צבעוני מחט" אלה, המשוייכים כיום למין Tulipa acuminate, לא מצאו חן רב בעיני האירופאים, שהעדיפו תפרחות תפוחות ורב גוניות. בנוסף לחוסר הבנתם הבסיסי לגבי אלגנטיות גננית מהי, טעו השגרירים הארופאים גם לגבי שמו של הצבעוני, ופירשו את הסברם של מארחיהם העות'מנים כי צורתו של הצבעוני היא כמראה כובע-תכריך תורכי, בתור ביטוי שמו של הפרח עצמו, וכינו אותו בהתאם טולבאנד (טורבאן, מפרסית: דלבאנד), או בהגייה גרמאנית שבורה: טולפ(אן).
וכך בא לעולם הטוליפ, אותו פרח גן צנוע קומה אך מרהיב בערוגותיו כצבאות תורכים בשערי וינה, אשר ניקד את דרכו מארצות מרכז אסיה לארצות השפלה בכתמי צבע, שירה ודם.
"צבעוני מחט"- Tulipa acuminate
"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"
(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.
מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.
מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.
"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)
תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.
מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.
הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.
האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.
ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה. עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.
"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"
"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."
נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.
בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.
הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.
הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.
קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.
הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:
"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"
תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.
"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.
("הרודוטוס: על הסקיתים")
השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.
קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).
גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:
"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה." (משנה כלאים ט)
בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".
"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"
(קוראן, 5:90).
אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.
"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"
(הנזיר ברוקארדוס 1332)
השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.
הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171). השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.
חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.
ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.
"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"
(מרקו פולו)
גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.
חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.
בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.
תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.
פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.
ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.
בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.
כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.
בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:
"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."
"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,
האם זהו מושק?
אין הוא בא מן המושק, עניתי,
אלא מן החשיש"
"אכילתו מעוררת את המתים.
בשם האל, הידד, חשיש!
הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,
ולאדם הבור,
את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.
איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.
בשם האל, הידד חשיש!"