נוצות וקרח- נתיב הבז הלבן

לפני מספר חודשים בודדים תועד בפירוט תמרון דפלומטי רוסי צנוע מימדים במהלכו העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בז גדול ולבן נוצה למלך סעודיה. ובאם מקרה פומבי של מונרך רוסי המעניק עוף לבן לשליט בן ארצות האסלאם נראה לכם כקוריוז משעשע ותו לא, הרי שלא הקשבתם היטב בשיעורי ההיסטוריה האירואסיאתית שלכם.

82362761_10157874777912368_1513766828407521280_n
-ולדימיר פוטין ממשיך מסורת של דפלומטית בזים. אוקטובר 2019.

הבז הארקטי ( Falco rusticolus), הוא עוף דורס יפה ומרשים שאוכלסיתו היציבה נפוצה בצפונה של אירואסיה וצפון אמריקה לכל אורכו של החוג הארקטי, שם הוא מקנן בצוקי האבן שבין הטונדרה לימות הקרח.

כמין הגדול בסוגו, הבז הארקטי הוא טורף אופורטוניסטי וכמעט חסר אויבים טבעיים והוא עשויי לתקוף אף דובים אשר יעזו להתקרב לגוזליו יתר מן הרצוי. עם זאת לצערו של הדורס המרשים הלז, לעיקר פרסומו לא זכה הבז הארקטי בשל מעופו החינני או תעוזת התקפותיו על נברני שלג, אלא בשל נדודיו בין קצוות תבל בשירות האדם וככזה הוא מהווה את אחד הנוסעים היקרים והידועים פחות, בדרכי המסחר העתיקות.

בזיירות היא עיסוק עתיק יומין, ואף כי לא ברור מתי והיכן לראשונה שיגר האדם ציפור טרף אל עבר פירות הרקיע ואף זכה לשובה, המקורות השונים מצביעים ככל נראה על מסופוטמיה הבבלית, אם לא מוקדם מכך. ממסופוטמיה התפשט המנהג ככל הנראה אל עבר חצרות הפרסים, ועל אף שנראה כי הבזיירות לא היתה פופלארית בקרב האצולה האיראנית בהשוואה לסוגי הרג אחרים, יורשיהם הערבים צמחו להיות חובבי בזיירות דבקים במיוחד, אשר עשו אולי יותר מכולם לשם הטמעת מדע הבזיירות ברחבי המזרח התיכון.

למרות התהליך המרוכב והמרובד היטב של הטמעת ידע הבזיירות באזורים השונים של תפוצתה, ייתכן וכח המשיכה העצום שלה נובע לא רק מהשימושיות הרבה הטמונה בבן לוויה זריז טופר וכנף אלא גם בנגיעתה בשורשי התשוקה האנושית לגבוה, לזריז ולנשגב, ולאפשרות שבנגיעה בעולם שמעבר.

"בז נדיר, השלום לך! עד מתי בפראות תהיה כה קנאי לחרותך? האהבה היא פתיונך, ובאשר רגלך רצועה, הכנע, טרם לנצח תבוא על סיפוקך"

(פריד א דין עטאר. "מנטק אלטיר", מאה-12)

ארצית או שמימית, מאיראן ומרכז אסיה התפשטה תורת הבזיירות לסין ועד המאה החמישית למנינם נטעה רגל קלה ועוטיית טפרים גם באדמת אירופה, מהלך שעוד יזכה לחיזוק עתידי בדמות השפעת מסעות הצלב והרוחות המזרחיות שנשבו בעקבותיהם. בעוד שאמנות הבזיירות שמשה מקדמת דנא כאמצעי יעיל ומהיר להשגת ארוחה דשנה, לעוף ולבעליו כאחד, בשום מקום לא זכה המנהג להערצה האדירה שלה זכה בחצרות האליטות של עולם האסלאם, סין והערבה.

מידע רב על תורת הבזיירות אנו מקבלים מהספרות העניפה שהותירו אחריהם קודמינו בתפקיד, ובמיוחד יש לציין לשבח את הפרסים, הערבים והתורכים הממלוכים על כתבי היד העשירים שציוו לנו העוסקים בפירוט לא רק ברפואת עופות דורסים (משחת שתן גמלים וחומץ מיושן לטיפול בדלקות עור? יש!), אלא גם במידע רב ערך הקשור באופיים, אילופם וצרכיהם המיוחדים של עופות שונים. בעוד שישנו קושי מסויים בזיהוי מודרני של חלק ממיני העופות הדורסים אותם העריכו בזיירי עולם האסלאם, נראה כי כיום אנו יכולים לאשר כי המינים הנפוצים ביותר היו הבז הנודד ( Falco peregrinus), בז הציידים (Falco cherrug), בז גמדי (Falco columbarius) ובדומה לנעשה כיום בקרב הקירגיזים והקחזים אשר להם מדובר בכלל מקובל, גם עשו שימוש מזדמן בעיטים זהובים או במינים קרובים להם.

81625910_10157874777992368_7168883815316717568_n
-סוחר בזים, צפון מזרח סין, ראשית המאה ה-20.

עם זאת, בשום מקום, ובשום זמן לא זכה אף עיט, בז או נץ למידת הייחוס, ההערצה והתשוקה הבוערת לה זכה הבז הארקטי. כאמור הגדול בסוגו, נקבת הבז, הגדולה מן הזכר כמקובל בקרב דורסים רבים, עשוייה להגיע לאורך של כ65 ס"מ, ולמוטת כנפיים של עד כמטר וחצי.

מימדיו האדירים של הבז הארקטי וצבעו הצח (למעשה הוא זוכה למנעד גוונים רחב הנע בין כהה, לבהיר-כסוף ועד לבן), הפכו אותו ליוקרתי ולנחשק שבמיני הבזים, ולכזה שסולטאנים, אמירים, חאנים ודומיהם שבין מזרח למערב מוכנים לשלם את משקלם בזהב, ולו רק שיזכו להחזיק אחד, אם לא תריסר ויותר מהם בביבר המלכותי ובמחנות הציד שבגבול המדבר.

81795655_10157874777852368_3524267330634776576_n

נראה שהמנהג לצוד בעזרת בזים ארקטיים החל בקרב אנשי הערבה הצפונית, כאשר החיתאנים, עם נוודים מן האזור הקרוי כיום מונגוליה, ביססו קשרי סחר עם עמי הטאיגה הסיבירית ואלה סיפקו להם אספקה יציבה של בזים לבנים. את התשוקה החיתאנית לבזים ארקטים, כמו גם את ההערצה לצבע הלבן על משמעויותיו הרות המזל, ירשו צאצאיהם המונגולים ואלה אף ביססו מערכת שילוח מיוחדת בעלת כ24 תחנות המצויידת בסוסים רעננים, מספוא ובשר כבש זמין על מנת להבטיח את הגעת הבזים בשלום מגבולה הצפוני של האימפריה ועד לבירות החאן הגדול, הן בקרקורום, והן בחאנבאליק, קודמתה הצפונית של בייג'ינג.

אז גם אם הדיווחים של נוסע אירופאי אחד על מאה וחמישים אלפי הבזים שברשות החאן הגדול הם בוודאות מוגזמים, דיווחים מקבילים של נוסע אחר, אחד מרקו פולו על חמש מאות בזים שבחזקת קובלאי חאן כבר נשמעים הגיוניים לחלוטין, ונוסע אחר מספר על החאן שהיה משוטט בשמורות הציד הצפוניות במרכבה הרתומה לארבעה פילים, ובה ניצבו על כנים כתריסר בזים ארקטיים אותם היה משלח הירום-הודו בכל עוף, פסיון וחגלה שהיו בשות מזל מספיק לחלוף בדרכה של התהלוכה רבת הבלינג.

רשת הבז הלבן, אם ניתן לכנותה כך, לא היתה מוגבלת לציר הצפון-דרומי שבין שולי הטאיגה לצפון סין, והמונגולים של סין היו שולחים בזים ארקטים לקרוביהם שבאיראן ומרכז אסיה, שבתורם היו משלחים אותם הלאה כתשורה למונרכים אחרים או מקבלים אספקה נוספת של העוף האציל ממלכי המערב שליקטו אותם בסקנדינביה הרחוקה. נתיב הבזים הצפון מערבי היה פעיל עם כן לא פחות מזה של מזרח אסיה, ולאחר שהעופות היקרים הצליחו להגיע לחופי הים התיכון או לכל היותר לחצי האי קרים, נאספו בידי סוחרי ונציה וגנואה הממולחים ואלה נהגו לשלח אותם במהירות האפשרית לקהיר, שם זכו למחיר השקול לעלותו של סוס באיכות טובה. פר יחידה.

81674232_10157874778372368_5823898172165980160_o
-קובלאי חאן צד בעזרת בז ארקטי, (ברדלס או חתול אחר בייצוג משובש באחורי אחד האוכפים), שושלת יואן.

הממלוכים הבחרים, חיילים-עבדים תורכים שרבים מהם נשאבו מן הערבה הקיפצ'קית, ירשו את האהבה העזה לציד ובזיירות מאדוניהם -לשעבר הערבים, אך אולי גם מתרבות ערבה מקורית שעוד דבקה בהם, והם הביאו את אמנות הבזיירות ואת ידע הטיפול בהם לאחד משיאה ההיסטורים. כה גדולה היתה תשוקת הסולטאנים הממלוכים לבזים, ובהם לאלה הלבנים ממחוזות הקרח עד כי הסולטאן אבן קלוואן רכש מספר אדיר של 419 בזים ארקטיים מסוחר וניציאני ושילם תמורתם סכום עתק של 300,000 דרהם.

החיבה המלכותית לבזים צפוניים לא נבעה כמובן רק מיופים הרב או מכישוריהם כעופות ציד. רגישות העוף העדין לתובלה, דרישותיו התזונתיות והבריאותיו הקפדניות והעלות האדירה שביבוא של עוף דורס ושינועו דרך טאיגה והר, ערבה וים משמעם היה כי הבז הארקטי היה הפרארי והמטוס הפרטי של זמנו, סמל יוקרה ראשון במעלה הראוי לזרועם של קיסר וחאן, צאר וסולטאן, וכי בניגוד לסוגי עופות אחרים וקלים יותר להשגה, נדיר היה כי אנשי אליטה צנועים במעמדם ובעושרם יכלו היו להשיג לעצמם עותק של הבז הארקטי הנחשק.

התפשטות האימפריה הרוסית בתקופה הקדם-מודרנית הביאה לנפילת רוב רובו של תחום המחיה של הבז הארקטי תחת זרועם של הצארים של מסקווה, ומעבר לאימפריה הגונה שאפשר סוף סוף למות למענה, משמעות הדבר היה שליטה ישירה במקורותיו של משאב פוליטי, לא פחות משהו משאב כלכלי.

בתקופת רומנוב המוקדמת היה הסחר בבזים ארקטים מונופול ממשלתי הדוק תחת איום עונש כבד על שינוע או יצוא של בזים ללא אישור מפורש, ומשלחות דיפלומטיות לחצר המוע'ולית בהודו, לשושלת מינג הסינית, לעות'מנים ולחצר הצפווית שבאיראן כללו לא פעם ברשימת המתנות גם לא מעט בזים לבנים מן החוג הארקטי כאמצעי מרכך לשיכוך אינטרסים כלכליים. ואם כל זה כבר נשמע לכם יותר מוכר ופחות כקוריוז, אפשר אם כך כבר לחזור לפוטין ודפלומטית הבזים בה נקט באוקטובר האחרון.

גידול בזים, ארקטים ואחרים הוא כיום עסק עצום ועטיר ממון, וכזה אשר מטבעו ומטבע לקוחותיו נסתר לרוב מן העין. בעוד שחוות לגידול בזים טהורי דם וכן מינים מוכלאים הם תחום מבוסס המייצא אלפי עופות כל שנה מבריטניה, ספרד, ארה"ב ומדינות אחרות, עשרות אלפי פרטים ממינים שונים עושה את דרכו למדינות המפרץ מארצות מרכז אסיה, סין ומונגוליה באופן בלתי חוקי. מינים אלו נצודים לרוב מן הבר, ורבים מהם אינם שורדים את תהליך השביה, ההברחה או ההתאקלמות הפיזית לביתם החדש.

81671328_10157874778307368_2752699189170274304_o
-בז ארקטי תוקף ברבור, ציור סיני, שושלת מינג.

לאחרונה הודיעה רוסיה כי תקים מתקן רביה לבזים ארקטים בקמצ'טקה, איזור הנודע במופע הלבן של בזיו, ההופך אותם למבוקשים ביותר במדינות המפרץ. גבולה הארוך של רוסיה, היותה בית הגידול העיקרי של הבז הארקטי והשחיתות העמוקה בה היא נגועה הופך אותה למקור עיקרי של בזי בר לשוק הבזיירות. בעוד שאוכלוסית הבזים נחשבת עוד לבת-קיימא, ציד, ליקוט ביצים, ופגיעה באוכלוסית השכווים המשמשים לה כמקור מזון חשוב פגעה קשות באוכלוסיה במהלך מאתיים השנים האחרונות. בעוד שהקמת המתקן הקמצ'טקי היא בשורה חיובית לכאורה, ושדווח שתוקם על פי מודל הקיים ופועל כבר שנים מספר בקירגיזסטאן, המהלך מעורר דאגה בקרב גופי שימור ופיקוח בשל חשש לניהול גנטי לקוי וצפי לשחיתות מובנית בפרוייקט, העלולה להשפיע על אוכלוסית הבר של הבז הארקטי.

הסיפור של דרכי הבזים הלבנים הוא סיפור הסטורי סבוך נוצות של דיפלומטיה, בצע כסף, ראוותנות אנושית, סחר ענף, מדמם ומוקדם בחיות בר שסופו בשינוען בין אזורים אקולוגים שונים בתכלית.

בו בעת זהו גם ביטוי של תופעה אנושית מורכבת ויפהפיה אשר במיטבה מציגה קשר מרתק בין עוף לאדם, קשר אשר יצר ספרות עניפה ורב דורית ורשת גלובלית ומוקדמת בין אזורי שוליים למרכזי התרבות החשובים של האנושות המחברת בין חופים ארקטים למדבריות מרכז אסיה, ובין תשוקות ארציות עד עפר לאהבה כנה לנשגב ולזריז הנוגע ברום השמים, כמעוף הציפור.

82155196_10157874778122368_53785102353694720_n

פני הנצח

כידוע לכל, גבס ואכויותיו המקבעות ידועים כחומר מעולה לתמיכה באיחוי השבור, המעוך ובר התיקון.

עם זאת, לעיתים ההסטוריה מלמדת כי הגבס שימש גם כאמצעי לעיטופו של השבור לנצח, או לכל היותר קיבועו לעולם הבא.

13995605_1158104630923146_4579995560571878686_o

מסכות הגבס של תרבות טאשטיק, הן דוגמא נפלאה ומעוררת פליאה למנהגי קבורה של עם עתיק ששמו נשכח מפי ההסטוריה, ושטמן את מיתיו בסיביר הדרומית של סביבות המאות החמישית והשישית למנינם.

מיתי תרבות טאשטיק נקברו בכ-300 אתרי קבורה ידועים, ואלה נטמנו בתלי קבורה עשויי עץ ועפר, ועמם חפצים שימושיים הקשורים בתרבות רכיבה וציד, אך גם בחברת כלי דמה בצורת כלי נשק וכלי יום יום אחרים. באופן מעניין ובשונה מתרבויות ערבה או ספר-ערבה אחרות, תרבות טאשטיק עמלה והכינה למען נקבריה בובות דמה ממולאות עשויות עור, ובתוכן הטמינה את שרידי הנפטרים השרופות.

באופן ברור, האלמנט מעורר ההשתאות הרבה ביותר בקברות הטאשטיק הן מסיכות הגבס העשויות ביד אומן, רבות מהן מציגות תווי פנים ריאלסטים ביותר, וחלקן צבועות בפיגמנטים חזקים.

מניתוח איזוטופי של קווצות השיער שנתגלו באתרי הקבורה נראה כי בני טאשטיק שגשגו על כלכלה מעורבת שכללה מיני דגנים, אולי דוחן, בשר, מוצרי חלב, וכנראה כמות משמעותית של דגים וצומח מקומי,

היבט מעניין הוא תווי הפנים המגוונים של הנקברים, אשר בניגוד לאבחנות זריזות בעיקר מצד ארצות המערב, נראות כמיצגות עירוב פנוטיפים, וטיפוסים אתניים שונים, מה שייתכן ומעלה את הזכרון העתיק של בני הערבה כ"אלה הדוברים תשע לשונות", וגם אולי, ליכולתו של הגבס לגבס בני עמים "שונים" אל מסגרת פוליטית אחת, בדומה לקיבועם של מתים אל העולם הבא.

13995649_1158104634256479_384128039257912232_o13938278_1158105267589749_7937513196266524696_o18156141_1417339171666356_184883266176169831_o18077006_1417372998329640_9022334188147330311_o23674690_1631751270225144_1235159958971098739_o14053773_1158104520923157_8185422327242589531_o14047176_1158104494256493_4745977375972089663_o13958116_1158104510923158_6272937218618022197_o

יומו של הקאלפק הקירגיזי

היום, בנוסף לציון שקיעת שמש העמים, החבר סטאלין, והמסיבה הגדולה לתוך הלילה שלאחריה, מציינים בקירגיזיה גם את "יום הקאלפק".

הקאלפק, או "אק-קאלפק" בשמו המכובד ("קלפאק לבן"), הוא מגבעת הגברים המסורתית הנהוגה בקרב הגברים הקיריגיזים.

כיום, תחת שולי הלאומיות הקירגיזית החדשה הפך הקלפאק לסמל חדש-ישן של הזהות הקירגיזית העצמאית, אך שורשיו עתיקים כימי תרבות הרועים של ערבות אסיה, וייצוגים לכיסויי ראש דומים לו, כגון הבאשליק, מופיעים כבר באומנות הנוודית המוקדמת של הסקיתים, הקומאנים, ועמים נוודים מוקדמים אחרים.

im31
-ייצוגים של גרסאות שונות של קלפאק ממיניאטורות מן העולם התורכו-פרסי.
3-kyrgyz-knights-kalpak
ייצוגים של גרסאות שונות של קלפאק ממיניאטורות מן העולם התורכו-פרסי.

עשוי לבד ומעוטר בסמלים "חיתיים" מורכבים, הקאלפק משמש כאביזר בעל שימושים פרקטיים וחברתיים כאחד. ככיסוי ראש, הקאלפק הוא אמצעי נוח מאין כמוהו לשמירת על חום הראש בבקרים הצוננים של מרעה הקיץ או בחורף הכבד של העמקים, בעוד שכסמן חברתי הקאלפק הוא סמל נצחי למעמד, שיוך אזורי וזהות אתנית הקשורה עבותות ל"אנשי ארבעים השבטים" של האומה הקירגיזית, במולדתם המודרנית, כמו גם בפזורת קהילותיהם במערב סין, רמת פמיר ובווחאן האפגני.

מחודד בצורתו ובוהק למרחק בשמש החזקה של אסיה המרכזית, נאמר שהקאלפק מחקה בצורתו ובלובנו את פסגת החאן טנגרי (מלך השמיים-אלוהים), אחת הפסגות החשובות ברכס הטיאן שאן, בעוד ששוליו השחורים לרוב, מסמלים את שולי ההר והאדמה השחורה והפוריה שלמרגלותיו. ארבע פאותיו של הקאלפק מייצגות את ארבע ייסודות העולם, אש, רוח, מים ואדמה, ונקודות החיבור שבין הפאות את השמש והירח ואך את נשמת החיים עצמם ובכך הכובע מגלם קוסמולוגיה מושלמת של היקום הקירגיזי.

איך זה בתור כיסוי ראש להתהדר בו?

KyrgyzstanP21-100Som-2002_b
-הר טנגרי חאן על שטר של 100 סום קירגיזי.
Токтогул Сатылганов
-טוקטגול סטילגאנוב, אקין (זמר עממי) ידוע, חמוש בקאלפק וקומוז-כלי פריטה קירגיזי.

הקאלפק הוא כמובן גם סמל לגבריות, ונדיר למצוא אק-סקאל ("לבן זקן"), שאינו חמוש בקאלפק מונח כהלכה, בחיי היום יום, כמו גם בארועים רשמיים. מיותר לציין כי הקאלפק הוא אביזר חובה לשימושם של אקינים, מנאסצ'ים ושאר מבצעי שירה טקסית ועממית. בהתאם למעמדו, הקאלפק נהנה מייחס של כבוד עצום ומארג שלם של כללי אטיקט סדורים ביחד לקיפולו, אכסונו והנחתו למראשות אדוניו בעת מנוחת הלילה. משפט קירגיזי נושן אף מתרה כי "באשר תאבד את קאלפקך, תאבד את ראשך!".

אז שמרו על הקאפלק שלכם חברים, הוא משמר לא רק את ראשכם על צווארכם, אלא אף את היקום כולו.

428237_10150550665012368_71549054_n
ברקוטצ'י-צייד בעזרת עיט זהוב (Aquila chrysaetos), עטור קאלפק צחור. (קירגיזסטאן 2007)
weird-amazing-bus-stops-around-the-world-3
-תחנת אוטבוס בצורת קאלפק.

התורכים של כת הצבעוני

מגוונים הם פרחי הגן שעטרו את בוסתנאות האסלאם, אך מעל לכל הורדים מעלי הניחוח, היקינתון בבוהק הספיר שבו והנרקיס המשכר, עמד אחד, עניו ושפל שפתות.

הצבעוני.

בתצורת הבר הפראית שממנה באו היו ידועים פרחי הצבעוני לנוודים התורכים ממכורתם שבמרכז אסיה. ועד ימינו מעטרים מינים רבים בשלל צבעיהם את מרעות האביב של הטיאן שאן, הפמיר והינדו קוש. אין וודאות גמורה בנוגע לאימתי הפכו הצבעונים לציר יסוד בגינון תרבויות אסיה המערבית, אך נראה שכבר בשחר התקופה האסלאמית של מרכז אסיה פרחו בגני חורסאן ומערב איראן מרבדי צבעונים שלוקטו מן הבר, ואזכורם בשירתם של גדולי השיר הפרסית כסעדי, כיאם, רומי ואחרים מצביע על חיבה רבה לטיפות הארגמן והזהב שהפגינו צבעונים מוקדמים אלו.

Tulipa schrenckii
Tulipa schrenckii -צבעוני בר בערבות קזחסטאן

צבאות התורכים הסלג'וקים, אשר הגרו לערבות אנטוליה הברוכות על מקנם, אהלם וטפם הביאו את פקעות הצבעוני האהוב ממכורתם, ואלה נשתלו בגני מולדתם החדשה, אך גם נזרעו בגילופי ארמון ,אריחי קיר ומצבות בערים התורכיות המוקדמות. עדות להגירה אתנית ובוטנית זאת ממרכז אסיה ניכרת בשכיחותם של מיני צבעוני פליטי תרבות ממוצא מרכז אסייאתי שנוספו לכשבעת מיני הבר המקוריים של אנאטוליה.

כיבושה של קונסטנטינופול (1453) בידי צבאותיו של מחמט הכובש לבית עות'מן, הביאו גם לכיבושה הסופי של עיר הנצח בידי פרחי הצבעוני, ואלה מיהרו לטפס ולעטר את אריחי המסגדים הצומחים בה, את שולי כתבי היד שהזהיבו בספריותיה ואת משעולי הגן המתפשטים בחצרות האבן הנסתרות.

Ottoman satin kaftan, belonging to sultan Suleyman II (1687-1691)
קאפטן-בגד עות'מני ממוצא מרכז אסיאתי ועליו דוגמת צבעונים

Tulip2-compressed

גני האסלאם היו מאז ומעולם סמל ומרמז לניחוחות העולם שמעבר, נדוניה אשר נורשה להם מן התרבות הפרסית הקדומה על מפלטי העדן מוקפי החומה ומפולגי המים שהקימה, והגן האיסלאמי הקלאסי על עצי הדולב הצדיקים שבו, הברושים ישרי הדרך והגאומטריה הסדורה שבבסיסו, היוו ביטוי סמלי ואסתטי לסדר האלוהי השזור בכל. ערוגות הפרחים הסדורות שריבדו את משעוליו ובשמו את אוויר הגן היו חלק בלתי נפרד מחזות הגן בתרבות המוסלמית של מערב אסיה, וכאמור, בין היסמין, היקינטון, הנרקיס ואף הורד האהוב, מקומו של הצבעוני הצנוע היה מרכזי להפליא.

כסמל ורמז לאלוהי, שמו התורכו-פרסי של הצבעוני (לאלה, لاله), מרמז על שמו של המוחלט בשיכול אותיות, בעוד שראשה השמוט של התפרחת בשיא עונתה, כקדה בצניעות אל מול הבורא, היוותה תזכורת בוערת לשפלות האדם בפני בוראו. בשל הסמליות הקדושה הקשורה בו והחן הרב שבין עליו, היה הצבעוני מושא אהוב למשוררים, ציירים, קליגרפים, מעטרי ספרים, צורפי אריחים ושאר אנשי אמת ואמנות, ואלה הפכו את כת הצבעוני לאחד מעמודי התווך של האסתטיקה העות'מנית.

c907459957e86fd17916adf8653b133b.jpg

למן המאה ה-16,התחרו בינהם גנני איסטנבול בטיפוח זני צבעוני חדשים, במירוץ חימוש בוטני של צורה וצבע, כה עזה היתה התחרות ורווית יצרים להפיק את הצבעוני המושלם, עד כי נפוצו סיפורים על מסכות כואבות של גניבה, בגידה ואף רצח בהרעלה על מנת להשיג פקעת נדירה או להביך מטפח צבעונים יריב למקצוע. בתקופה זאת דובר על אלפי זנים גנניים של צבעונים, אשר נשאו על שפתותיהם שמות ציוריים כגון "אדום קטן", שפם צהוב, ואף "חנית הרימון" ו"מקור האור". למרבה הצער, זנים הסטוריים אלו אבדו לנו כיום כמעט לחלוטין.

בניגוד ליורשיהם לטירוף הצבעונים שבהולנד, ההעדפה העות'מנית היתה לרוב לתפרחות דמויות שקד אדום וקטן, ולהן עלי כותרת צרים ודמויי להב. "צבעוני מחט" אלה, המשוייכים כיום למין Tulipa acuminate, לא מצאו חן רב בעיני האירופאים, שהעדיפו תפרחות תפוחות ורב גוניות. בנוסף לחוסר הבנתם הבסיסי לגבי אלגנטיות גננית מהי, טעו השגרירים הארופאים גם לגבי שמו של הצבעוני, ופירשו את הסברם של מארחיהם העות'מנים כי צורתו של הצבעוני היא כמראה כובע-תכריך תורכי, בתור ביטוי שמו של הפרח עצמו, וכינו אותו בהתאם טולבאנד (טורבאן, מפרסית: דלבאנד), או בהגייה גרמאנית שבורה: טולפ(אן).

וכך בא לעולם הטוליפ, אותו פרח גן צנוע קומה אך מרהיב בערוגותיו כצבאות תורכים בשערי וינה, אשר ניקד את דרכו מארצות מרכז אסיה לארצות השפלה בכתמי צבע, שירה ודם.

Tulipa acuminata

"צבעוני מחט"- Tulipa acuminate

ff3c7851f7ee3a725e61d8d596348f45
חברי גילדת הגננים נושאים צבעוני ענק מעיסת נייר בתהלוכה סולטאנית בהיפודרום של קונסטנטינופול.
ecea90abfd14444162a2bd6ed1195d59
דוגמת צבעוני על אריח "איזניק" עות'מני קלאסי.
26232580_10155923938287368_7570672466830255475_o
כוס תה דמויית צבעוני- יורשת תורכית מודרנית לתרבות הצבעונים העות'מנית.

istanbul-tulips.jpg

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

נפחי הסְפַר-הבונאן של צפון מערב סין.

מכל שבבי העמים המנקדים את שולי הרמה הטיבטית, שם נבזקו ביד הסופה המונגולית שטרפה את אסיה במאה ה13, חביבים במיוחד הם הבונאן.

הבונאן, מן הקבוצות האתניות הקטנות בסין, הם עם שכאופייני לאזור נוצרו כסגסוגת מונגולית, אליה נספחו מיני תבלינים בני חווי, האן, טיבטים וקבוצות נוספות, ובעוד ששפתם מונגולית ביסודה היא מדגימה בהתאם לתחום מושבה השפעות טיבטיות וסיניות ניכרות.

1489866050425756
-בני בונאן (סינית: באואן 保安族)

בני הבונאן מפגינים דו צורתיות דתית, ובעוד שקבוצה אחת מבניהם שמרה נאמנות לבודהיזם הטנטרי, קבוצה אחרת היגרה ברבות הימים צפונה למחוזות הלס של מוצא הנהר הצהוב, שם המירה את דתה לאסלאם במהלך המאה ה-18, שנאמר שהוצג בפינהם בפני המורה הסופי הגדול מא לאיצ'י.

ייסוד מרכזי בזהותם של הבונאנים של גנסו הוא מעשה הנפחות.
איכרים במהותם, התמחו הבונאן בחישול כלי עבודה, מחרשות ופרסות סוסים, ובמיוחד ידועים בפגיונות אותם הם מחשלים, ששמעם יצא למרחוק באזורי הספר, ההר והמדבר של צפון מערב סין. טענה נפוצה בקרב הבונאן היא גם כי אבותיהם שימשו כנפחים בשירות החאנים המונגולים, וכי חלקם אף שרתו בקסיג, כשומרי הראש של האצולה הג'נגיזית, ומכאן שמם הסיני (באו-אן 保安, "מאבטחים, שומרי שלום"). למרות זאת, נראה שהתגבשות הבונאן כקבוצה מובחנת לא נעשה לפי תקופת מינג שבשרותיה שרתו רבים מהם כאנשי מוצבים בספר הטיבטו-סיני.

30467146687647646869
-נפחיה בונאנית
30467146687656323255
-נפחיה בונאנית

הסכינים והפגיונות הבונאנים ידועים ביופים ובידיות הקרן המעוטרות והמרובדות מתכת שבבסיסן. במיוחד התמחו הבונאן בפלדת פחמן מקופלת, שהקנה להם פרסום בקרב קהילות הנוודים והחקלאים שבין הגובי למרעות טיבט.

כמו מלאכות יד מסורתיות אחרות, אומנות הפלדה המקופלת (סינית: ברזל פרח מקופל 折花铁 ) נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה המאואיסטית, ורק בשנים האחרונות ותחת הליברליזציה הכלכלית וקידום האומנות בידי נפחים בני הקהילה חזרו פגיונות הפלדה המקופלת לשווקים, והם זוכים לפופולאריות רבה בקרב אספנים מקומיים.

DSC06396

DSC06397
-סכינים בשוק של לינסיה. ידה של פטימה חרוטה באופן מעניין על להבים רבים.

צורתם של הסכינים מזכירה מקבילות מונגוליות וטיבטיות, כשלעיתים יתלוו אליהן סכין לוויה קטנה בנדן כפול או זוג מקלות אכילה, אך איכות הידיות והפלדה בדוגמאות טובות של סכינים אלו מחזירה אותנו עמוק ורחוק לימי הזוהר העליזים של המערב הפרוע של סין בו התערבבו אלה במעי אלו, מושלים מושחתים וחובבי אופיום, מורדים טיבטים וכנופיות סופיות דוברות מונגולית, וזאת תוך שימוש בלהבים מחושלים כהלכה.

הסכינים העכשוויות על פי עדות הנפחים עצמם רחוקה מאלה של האבות הקדמונים, אך יש לשער שבחסות ניסוי טעיה וידע מודרני, יחזרו סכיני הבונאן לימי תהילתם שבדרכי הלס של שולי הרמה הטיבטית.

m18419_ch
-מפת תפוצה של האוכלוסיה המוסלמית בגנסו, והבודהיסטית בצ'ינגחאי.

9ADAB2B1DD63B729B4753E77D38C38B84CABB203_size21_w600_h391

אל עמק האחדות- הדרך הסופית.

הסופיות ( במקור: צופיות, מערבית: صوفية, צופיה), נחשבת פעמים רבות לזרם שלישי או מקביל לשני הזרמים העיקריים של האסלאם, הסונה והשיעה, כאשר ביטוייה נעים פנימה והחוצה אל מעבר לגבולות האורתודוכסיה בהתאם לזמן ולמקום.

הסופים מייחסים את מוצאם לקרובים והאדוקים מבין חסידי הנביא מחמד, אשר יראתם כלפי הבורא הביאה אותם להתכחש לנוחות הבשר ולהתעטף בכסות עשויה צמר גס (ערבית: צוף), גרסא אחרת של מקור השם מתייחסת למרפסת הגבס שבביתו של הנביא ואשר בה הסתופפו האדוקים ביותר באמונתם.

המחקר ההסטורי מתאר לעיתים את הסופיות כתמהיל של רעיונות גנוסטים ונאו-פלטונים אשר נשזרו בליבתו המונותאיסטית של האסלאם, וזאת כתוצאה ממגע מוקדם של תרבות האסלאם עם תורות מקומיות של התרבויות הנכבשות,. המשמעות הרעיונית היא שהעולם הוא השתקפות בחומר של המהות האלוהית, אך בוא בעת נפרד ממנה. ביכולת האדם בעל הידע הגנוסטי, או בהקשר האסלאמי, הסופי המושלם במעלותיו, לגשר בין העולמות ולחזות בצפונות האלוהות והקיום כולו.

במזרח העולם האיראני גם ספגו הסופים השפעות זורואסטריות, בודהיסטיות, שמאניות ואחרות, ואלה הכניסו אלמנטים אקסטטיים ומדיטיביים שונים אל תוך המסורת הצופית, והתבטאו במה שניתן לכנות כזרם ה"חוראסאני" (ע"ש איזור חוראסאן במרכז אסיה), או כ"סופיות שיכורה", המאפיינת רבות מן הקבוצות הסופיות שמקורן בעולם התורכו-איראני של מרכז אסיה ונטייתן האקסטטית, וזאת בניגוד לקבוצות אחרות שמקורן בזרם המערבי ,או ה"בגדדי" של הסופיות שכאמור ככל הנראה הושפע יותר ממסורות יודאו-נוצריות ונאו-פלטונית

במרוצת הדורות התגבשה והשתנתה התנועה הצופית ונטתה יותר ויותר ליצירת ארגונים מוסדרים פחות או יותר, השואבים את הלכותיהם והאתיקה שלהם משושלות מורים רוחניים, ואלה התרכזו במרכזים מוסדרים אשר קיימו את כלכלתם על בסיס עסקים בבעלותם, על בסיס הקדש (ווקף) או תמיכה של פטרונים בעלי ממון ושררה. מסדרים אלו, המכונים טריקה ("דרך", ריבוי: טריקאת), והמרכזים הרוחניים שהקימו, (זאוויה, חאנאקה, קלאנדרחאנה וכו) שמשו כמוסדות חשובים במרקם החיים העירוניים של העולם המוסלמי, כמקום של תמיכה רוחנית וחומרית כאחד.

חיי השגרה במסדרים תלויים היו בכל מסדר ומסדר אך ברבים מהם באו לידי ביטוי האפשרות לתנאי הגות, מפגש רעים לדרך, לימוד רוחני וחיי שירות לצד מורה כריזמטי (פיר), ולעיתים הנאה חומרית גרידא מאפשרויות הצדקה והתשורות הקשורות במעמד המסדר ובקשריו עם עדת המאמינים, עירוניים, כפריים ונוודים כאחד.

אמנם הדרך הצופית מגוונת להפליא בהתאם לזמן ולמקום, אך בהכללה ניתן לתאר את ההתקדמות בלימוד הסופי כהעפלה בסולם הדרגות והמעלות הרוחניות (מקאמאת), במסגרתה נשחק האגו ומסולקות האבחנות בין המאמין למושא האמונה, עד כדי השגת ידיעה אינטואיטיבית וגמורה של המוחלט, והשגת ה "פנאא" , איחוד רוחני עם האל שהוא המציאות עצמה.

אמצעי הפולחן המרכזי ביותר ברבים מן המסדרים הוא ה"זיכר", התכנסות רוחנית לשם תפילה, שירה, ריקוד או ניגון או שילוב בניהם, במהלכו מוזכר שם האל ומעלותיו תוך התגברות הכוונה והקצב ולעיתים עד עוררות אקסטטית של ממש. מסדרים שונים פתחו מסורות זיכר שונות,כאשר הידוע שבהם במערב הוא הזיכר של המסדר המלווי התורכי, אותו יסדו תלמידיו של המורה והמשורר הגדול ממוצא פרסי, ג'לאל א דין רומי.
במרוצת הדורות פיתחה הסופיות לקסיקון ייחודי לה העמוס משמעויות אלגוריות ואזוטריות והמתאפיין בציוריות רבה, ודימויים נפוצים המרמזים על הדרך הצופית וכיוונה, אשר נתפסה בידי מי מהם כדרך אשר קדמה לכל דין ואמונה:

"זרע הסופיות נזרע בימי אדם, נבט בימי נוח, הנץ בתקופת אברהם , פרח בתקופת משה, העניק ענבים בתקופת ישו והפך ליין משובח בתקופת הנביא מחמד"

בעולם דובר הפרסית נשתלב הלקסיקון הסופי בעולם השירה עד כדי שפעמים רבות קשה לאתר הפרדה בינהם, מה שאין בו שום הפרעה כמובן ותורם ליופיה הרב של השירה הפרסית.
בכתיבתם מעלים אנשי העט הסופים את כיסופם לאחדות, את סלידתם מגבולות מלאכותיים, צדקנות וחלוקת העולם לכפירה ואדיקות.
האהוב והנאהב, האליל והעובד לו,
מי מהם מלא הרמיה?
החושך שולט בכעבה ובבית המקדש,
בואו אל עמק האחדות, היכן שצבע אחד ישלוט,
חשבו עמוקות, מיהו האוהב, ומי הנאהב,
מיהו הפרח, ומיהו הקוץ"

(סרמד)

כוס יין ביד אחת, בשניה קראאן
מעשינו כשרים, ולא, בו בזמן
בעולם הזה שהוא בלתי מושלם
איננו כופרים ,ולא מוסלמים גם"

(חיאם)

"את יוסף איבדתי בארץ כנען,את יוסף גיליתי, כנען נעלמה.
תמים כמוך, את לילא לא ימצא, מה פצע זה, שרפואה לו אין
בשוק האהבה מוכרים נפשות, נפשי אני מוכר אך לא מוצא קונה
מבשרים "מת יונוס" ואין איש עונה, הגוף הוא זה שמת, האוהבים חיים"

(יונוס אמרה -מתורכית: ד. אוז'לוו)

במרכז אסיה, התקיים לאורך ההסטוריה הצופית מנעד רחב של פרקטיקות וצורות ארגון (או ביזור) שונות זו מזו, שתי צורות הארגון הנגדיות לצורך הדוגמא הן המסדרים הסופים של הקלנדריה והנקשבנדיה.
מקורו של המסדר הקלנדרי (Qalandariyyah قلندریه) לוטה בערפל, אך נראה שהולדתו קשורה בזאת של קבוצה מיסטית אחרת, המלמתיה (Malâmatiyya ملامتية). תנועה זו החלה סביב המאה התשיעית לספירה, בנשאפור אשר בח'ראסאן ומייצגת את אחד השלבים הקדומים ביותר בהסטוריה של המיסטיקה האיסלאמית.

בשלביה המוקדמים, חבריה אף לא נחשבו בידי בני זמנם כסופים, כדוגמת המיסטיקנים אשר שכנו בבגדד, אלא כקבוצה נפרדת לחלוטין. קבוצה זו, כמו גם הקלנדריה שהושפעה ממנה מהווים דוגמא מייצגת של המסורת המיסטית המרכז אסיאתית, אשר ייתכן והושפעה ממסורות קדם וחוץ- איסלאמיות, ובהן שמאניזם, בודהיזם, וגורמים נוספים, אשר היו נוכחים כולם בתערובת התרבותית המרתקת אותה יצר השלטון המונוגלי בתחום שלטונו במרכז אסיה ואיראן.

דרכה הרוחנית של המלמתיה התרכזה ברעיון כי הרובד הנמוך של נפש האדם, הנפס (نَفْس -המקביל לאגו במושגינו אנו), עשוי אף להתעצם תחת השפעת ההליכה בדרך המיסטית, וההערכה העצמית והחברתית הנלווית לכך, וכי רק תקיפת הנפס על ידי גינוי ואשמה ( ملامة malâma) מתמדת תשחוק את הנפס הקשה כאבן.

הקלאנדריה, שתחילת פריחתה במרכז אסיה החלה סביב המאה האחת עשרה,והושפעה כאמור מהמלמתיה, פרחה מחוץ למרכזי הלימוד הממסדיים של ערי איראן והמזרח התיכון, נטתה לגישה לא אורתודוכסית, למבנה ארגוני מבוזר, ואף קיבלה לשורותיה עבדים נמלטים, אנשי שוליים ושאר נדכאים,אשר מצאו את מקומם בחבורות אשר שוטטו בספר העולם המוסלמי. גישתם האנטי אורתודוכסית כללה בין השאר שימוש במוזיקה, ריקוד, שתיית יין ושאר שיקוצין לשם עילוי רוחני, מנהגים אשר היו לצנינים בעיני הממסד האורתודוכסי, כמו גם בעיני טריקות אחרות, כגון הנקשבנדיה, שהתנגדה לסופיות ה"שיכורה" שהפגינו הקלנדרים.

הנקשבנדיה, אשר מייחסת את מוצאה לאיש הדת בן העיר בוכרה בהאא אד-דין נקשבנד (מת
1389), מהווה דוגמא מרכזית להשתלבות סופית בזרמי האסלאם העיקריים. הנקשבנדיה היא מסדר עירוני במהותו המדגיש השתלבות פעילה של חסידיו בחיים הפוליטיים והדתיים של הקהילות המוסלמיות, ומחייב קבלה מלאה של ההלכה המוסלמית כחלק ממוסד מתהליך הלמידה וההתקדמות במסדר.

מאז המאה ה-15 ביסס עצמו המסדר בעמדות מפתח מרכזיות ברחבי המזרח התיכון, מרכז אסיה ובהודו תוך אמונה כי על המאמין ליזום מעורבות ישירה בחיים הפוליטים ובשלטון על מנת להשפיע על מהלך האנושות כולה. גישה זו הביאה לעיתים לנסיון לשליטה ישירה של חברי המסדר בסדר היום הפוליטי ואך להפיכתם לשליטים של ממש במקרים מסויימים. בנוסף, סדר היום הפוליטי המובהק של הנקשבנדיה על פלגיה השונים, הביא למעורבותה הישירה במרידות ומאבקים נגד מעצמות זרות אשר נחשבו למאיימות על עולם האסלאם, למשל במלחמות הקווקז נגד רוסיה הצארית וכן בחבלי שינג'יאנג (תורכסתאן המזרחית) וגנסו שבמערב סין. בה גם נאבקה לעיתים הנקשבנדיה במסדרים סופים אחרים, בהם ראתה סוטי דרך ומדיחים לכפירה.
מבחינה טקסית דוגלת הנקשבנדיה בזיכר " חוּפי ", כלומר שקט, אולי בכדי להמנע מנטיה לאקסטזה חיצונית הקשורה בטקסי הזיכר של קבוצות סופיות אחרות ונתפסה כסיכון לסטיה מגבולות המותר והרצוי.
עם זאת, יש כמובן לזכור כי הגדרות הרמטיות שכאלו הן לשם הדיון בלבד ובפועל היו הגבולות נזילים בהרבה, ולא אחת שאלו מסדרים מנהגים ופרקטיות דתיות זה מזה, ואין המסדר הנקשבנדי על פלגיו שונה מכך. לדוגמא ידוע על מורים נקשבנדים חשובים בתורכסתאן המזרחית שהיו בעברם קלאנדרים נודדים, ובהתיישבם וביסודם של חאנאקות שאלו פרקטיקות מקבוצות סופיות אחרות, כגון קיבוץ טקסי של נדבות מזון, ארוחות טקסיות של בשר ודגנים המחולקים לאביונים או אפילו ריקוד וזיכר "ג'הארי" המושר בקול.

לאחר הכיבוש הסובייטי ועם קריסת ההסדרים הקדם מודרניים במרכז אסיה שימשה הסופיות מקור לדאגה בקרב השלטונות שראו בה גורם חתרני ומרדני .במהלך התקופה הסובייטית קיימו השלטונות מספר מסעות דיכוי כנגד חברי המסדרים, וזאת במקביל לסגירת רבים מן המסגדים ובתי הספר האסלאמים בקווקז ובמרכז אסיה כולה, וכינונו של ממסד איסלאמי סובייטי הפועל בכפוף להוראות וצרכי המפלגה במסקווה. עם זאת בשל אופיו החוץ ממסדי ברובו של הזרם הסופי, אשר כונה בידי הסובייטים "האסלאם המקביל", שרדו המסדרים הסופים את תקופות הרדיפה ואלה, המשוייכים היום למסדרים הנקשבנדי, הקאדרי, הקובראווי והיסאווי, עוד פעילים בערי עמק פרגאנה, באוזבקיסטאן, טג'יקיסטאן וקירגיזסטאן, וגם בטורמניסטאן ובקזחסטאן.
הפולחן הסופי מתקיים פעמים רבות עד ימינו ברבדים עממיים הכוללים פולחן קדושים ועליה לרגל לקבריהם, המכונים מזאר, פעולה הנחשבת לסגולה לבריאות, פריון והצלחה עסקית, מסורות שייתכן ומשקפות את המסורות הקדם אסלאמיות הנפוצות ברחבי האסלאם מימי קדם. בנוסף בקרב הקזחים והקירגיזים מתקיים עוד שילוב בין המסורת הסופית לפרקטיקות שמאניות אשר התקיימו בקרב העמים התורכיים מאז ימי קדם, כאשר לעיתים נשים הן אלו הנושאות בתפקיד השאמאן ובקישור בין העולמות, בסיוע להתעברות ובריפוי חולי, במסורת דתית שהיא תערובת בין אסלאם לפולחן טנגרי (אל השמיים התורכו-מונגולי), בין אחדות לריבוי ובין עבודת הכעבה לעבודת האלילים, בתזכורת להסטוריה רבת הרבדים של עמי מרכז אסיה, ופניה הרבים של המסורת הסופית עצמה.

אני תורכמני בן שבעים אשר שערו הלבין בעבודת אלילים. באתי מן המדבר בעוד נושא אני את שמו של טנגרי רק כעת לומד אני לבטא את שמו של אללה, רק כעת מעיד אני על האמונה"

(בסטאמי)

בתמונות:
סופים קאלאנדרים בהתאספות, תפילה, וקיבוץ נדבות. ושייח יעקוב אל בוכרי, מנהיג הנקשבנדיה בירושלים 1927 (הם עדיין שם אגב)

Image may contain: one or more people
Image may contain: one or more people, people sitting and hat
Image may contain: 1 person, standing and beard
Image may contain: one or more people

גמלים, תורכים ושינויי אקלים.

מה קורה כשמכליאים גמל ערבי עם גמל בקטרי דו דבשתי?

אם כבר עברתם שלב מסויים בחיים, אז ברור שהתשובה אינה גמל תלת דבשתי. אלא "בוחת "

על אף המקובל כי גמלים ערביים ובקטריים חיים באיזורי אקלים שונים לחלוטין, קרי מדבריות חמים וקרים בהתאמה, נראה כי בעבר היתה חפיפה רבה יותר בין תחומי התפוצה של הבהמות החינניות הללו, כאשר תנאי האקלים היו שונים. באופן לא מפתיע, איזורי החפיפה העיקריים של שני המינים, נתקיימו במרכז אסיה.

הסיבה ההסטורית להכלאה בין שני סוגי הגמלים הללו היה מכוונת ופרקטית לחלוטין, שכן תוצר ההכלאה (Camelus bactrianus × Camelus dromedarius), המכונה כאמור "בוחת" או Tülu בתורכית, הוא בעל מאפיינים אידאלים כבהמת תובלה ועבודה, שכן הם חזקים בהרבה משני הוריהם, גבוהים מהם ועמידים יותר בתלאות הדרך שהכתיבו נתיבי המסחר הארוכים של יבשת אסיה.

עדות לתפוצתם וחשיבותם של גמלי הכלאיים ניתן לראות באיזכורם בפסוקי החדית' העוסקים דווקא בהלכות נשים צנועות, ובכך שעליהן להמנע מלהגזים ולכרוך אריגים ומיני טורבאנים על מחלפות ראשן, עד ש"יזכירו את דבשות הבוחת" (מתוך: צחיח מוסלם), בהגישו את גודלם הרב של הדבשות הללו.

השימושיות הרבה של הגמל המוכלא, אופיו הנוח ותועלתו הרבה כבהמת משא על דרכי המשי, הביאה להתמחות של קבוצות אנושיות שונות במרכז אסיה באומנות הכלאת הגמלים, והתורכים היו כנראה מהמובילים בתחום. אחד משבטי התורכים אשר עשו את הכלאת הגמלים למשלח ידם, היו הסלג'וקים, אשר החזיקו את עדריהם באיזורים שמצפון לים הכספי.

המחקר מציע כי התקררות אקלימית במרכז אסיה של המאות התשיעית והעשירית, הביאה לתמותת עדרי הגמלים הערביים שבידי הסלג'וקים, ולהגירתם הכפויה דרומה בחיפוש אחר איזורי מרעה חמים יותר. הגירת שבטים נוודים אלו הביאם לבסוף אל תחומי הממלכות הסאמאנית והע'זנווית, שם נכנסו למעורבות צבאית, וסופם שבטעות הקימו את האימפריה הסלג'וקית שמלכה בגאון מגבול סין ועד אנטוליה.

זכר לחיבה הסלג'וקית לגמלים מוכלאים ניתן אצל צאצאיהם, הסולטנים העות'מנים, אשר החזיקו בצבאם גמלים מוכלאים המכונים כאמור "טולו", ותפקיד המיוחסים שבהם היה להוביל את תופי הענק אשר שימחו את גדודי היאניצ'רים בדרכם לשערי וינה. מסופר שכאשר אחד מבעלי הדבשת הללו היה מתחרש לחלוטין מהלמות התופים שספג בעת שירותו הצבאי, היה מוכרז כע'אזי, כלומר לוחם קודש, ומקבל את הזכות להסתובב באיסטנבול כאוות נפשו וללחך מטעמים בשווקי הבוספרוס. בשנים האחרונות אף נתגלה שלד שלם של גמל כלאיים שכזה, לא פחות מאשר במרתף אוסטרי, זכר ועדות לפלישה העות'מנית לוינה ב1683.
החיבה לגמלים אלו בקרב התורכים יורשי העות'מנים עוד נמשכת עד ימינו כאשר מדי שנה נערכים קרבות גמלים בין זכרים מיוחמים ומקציפי פה, בעודם נושכים זה את זה ארצה, לשמחת ההמון אשר מהמר עליהם במיטב כספו.

בתמונות: מיניאטורה מן המאה ה-16 המתארת קרבות גמלים מוכלאים,

קרב גמלים מודרני בין הגמל "רמבו" ל"אולוג בק"

וצלחת ,"האפת רנג" (هفت رنگ) מעוטרת מהתקופה הסלג'וקית המראה את גיבור המלחמה המהולל והשרמנטי בחרם גור מחורר צבאים בחציו, רגע לפני שידחוף את בת זוגו תחת רגלי הגמל שלו וידרוס אותה למוות.

Image may contain: one or more people, sky, outdoor and nature
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

שירת הגבול

משחר היותה הצטיינה האנושות בשרטוט גבולות.

ממצאים מחברות מוקדמות מעלות את ההשערה כי עימותים על משאבי שטח ומזון עוררו לוחמה תמידית בין קבוצות שונות, וכי בתרבויות מצרים ומסופוטמיה היחס אל ה"אחר" היה מורכב, זהיר ולא פעם עוין.
עוינות זאת היתה נפוצה פי כמה כשמדובר היה בקו הדק שבין מרעה ומזרע.

גם התרבות הסינית אשר נבטה בין רמת הלס הגדולה למישורים הפוריים ידעה לגשש בשורשיה המתפתחים אחר קווי התיחום שבין האנחנו וההם ובין מחוזות התרבות לברבריות, והדבר היה נכון שבעתיים כלפי שכניהם מצפון.

תרבות הרועים הערבתית הגיעה לבשלות סביב המאה השמינית לפני ספירתם וניהלה מערכת מגעים כלכלית וצבאית מורכבת עם התרבות יושבת הקבע שמדרום לה, והמגעים הללו התבטאו לא פעם בלוחמה גלויה, ולהקשחת הגבול הטריטוריאלי והתרבותי שבין האזורים, כאשר המדינה הסינית על גלגוליה השונים נהנית מעורף חקלאי עמוק ואוכלוסיה משמעותית בעוד שהנוודים נסתמכו על שליטתם הבלתי מעורערת באמנות הרכיבה ובשימוש וירטואוזי בקשת.

"הם הולכים בעקבות עדריהם…נודדים בהתאם לזמינות מים ומרעה. הם מחוסרי ערים מיושבות ומבוצרות ואינם עוסקים בחקלאות…
…כאשר הם בייתרון, הם מתקדמים…כשבחוסר, הם נסוגים, שכן הם רואים בכך בושה. דאגה לרכוש או חובה אינו שיקול בחפשם ייתרון צבאי. "

סי מה צ'יאן (מת 86 לפני הספירה)
"רשומות ההסטוריון"

עליית שושלת האן(206 BCE-220 CE‎) הביאה להסלמה אפית במערכת היחסים המורכבת שבין התרבות הסינית לתרבות הערבה, והמאבק המר בין צבאות השושלת לקונפדרצית השיונג נו שמצפון נשתקף בכרכים הולכים ותופחים העוסקים בלוחמת הגבול העיקשת.

גם עם התפוררות קונפדרצית השיונג נו נותר גבולה הצפון מערבי של סין הרגיש ביותר מכל קצות הארץ והעיסוק ב"אזורים המערביים" כפי שכונו, לא חדל לענין כותבים שונים כאשר הם משחזרים את הדי המאבק ההסטורי בשורות של דיו.

בזמן עליית שושלת טאנג (618-906 לספירה) והתפשטותה לכיוון מרכז אסיה, לא חדלו ואף רבו המגעים עם העמים השוכנים באזורים הצפון מערביים ואלה, תורכים, טנגוטים, טיבטים ואחרים, נאבקו עם האימפריה של טאנג על שטחים נרחבים ודרכי המסחר שבקרבם.

מלבד כתיבה הסטורית ומנהלתית, הצטיינו בני שושלת טאנג גם בכתיבת שירה, וגם בסוגה זאת לא נפקד יצוגו של הגבול כמקום הסטורי, סמלי ופואטי

כאחד, ושירים העוסקים בהווי הגבול והחיים בשוליה של אימפריה זכו לרבות הימים להתכנס בסוגה משל עצמם, והיא שירת הגבול, ( biansaishi 邊塞詩) .

שירי הגבול עסקו במנעד רחב של תחושות העולות מתוך עולם הספר הסיני והתמות הנפוצות בהם עסקו בקריעה הבלתי ניתנת להכלה מנופי הבית המוריקים ומאהובים רחוקים, במרחבי השממה ממלאי האימה, ובמגע הבלתי נמנע והעוין עם עממים מוזרים דוברי לשונות משונות.

輪颱風物異
地是古單于
三月無青草
千家盡白榆

胡俗語音殊
愁見流沙北
天西海一隅

הנוף של לונטאי כה שונה.
בימי קדם היתה זאת ארצו של הצ'אן יו
בחודש השלישי, אין דשא ירוק נראה
עצי צפצפה לבנים סביב ריבוא הבתים.
…מנהגי הברברים והגייתם משונים.
בצער אני מביט בחולות הנודדים צפונה.
פינה זאת בקצה העולם.

שיר זה של המשורר צן שן (715 岑参–770) מתמצת רבות מן המאפיינים היחודיים של שירת הגבול, ומשלב מקום נידח, (לונצ'אי הוא שמו העתיק של איזור מיצ'ואן בשינג'יאנג של ימינו, המתאפיין בעצי צפצפה רבים), הדים ללוחמה עתיקה מול שבטי השיונג נו והצ'אן יו, מנהיגם, את זרותו המאיימת של האחר המקומי, ואת בדידות המתבונן אל מול מרחבי המדבר האדירים.

כקודמם בני שושלת האן, גם בני טאנג שאפו לבצר את מעמדם הצבאי והכלכלי לאורך איזור הספר ועשו זאת באמצעות שרשרת של מיצדי גבול ומושבות צבאיות-חקלאיות אשר שאפו לנתר להכיל ולשלוט על הנעשה בגבולות האימפריה והבאים בקרבם. אחד המפורסמים שבמצדי האן וששימר את מעמדו הצבאי והסמלי במשך זמן רב, "מעבר שער הירקן", משמש עד ימינו כסמן רב עוצמה לגבולות התרבות, למקום רווי דמעות דרכו עשו גולים חיילים ונסיכות אומללות את דרכם אל עבר הצד האחר, ממנו יחזרו רק מעטים אל גני התות והערבה של התרבות הסינית.
את זכרו של שער הירקן העלה המהולל שבמשוררי שושלת טאנג, לי באי 李白 701-762 CE) :

明月出天山,
蒼茫雲海間;
長風幾萬里,
吹度玉門關。
漢下白登道,
胡窺青海灣。
由來征戰地,
不見有人還。
הירח בוהק מעל הטיאן שאן,
אל תוך ים העננים ללא סוף גולש
רוח ללא קץ נושבת, לאורך ריבוא הפרסאות.
ודרך מעבר שער הירקן.
בני האן במורד דרך באידנג.
הונים סורקים את מפרץ קוקו נור
משדה הקרב העתיק הזה
איש עוד לא נראה בשובו.

למרות הפאתוס התרבותי הנשפך מן הכתיבה הסינית, ידוע לנו כיום כי בפועל, הספר שבגבולות טאנג אינו אותו "זירת מאבק נושנה בין ציויליזציה לנחשלות" בו נידונו הברברים שבשער לסגל לעצמם הלכות בני תרבות, אלא מרחב מורכב בו שחקנים שונים ומשונים התמודדו וקיימו מערכת מגעים מורכבת ולחלוטין לא חד מימדית.

אותם שחקנים, ויהיו הם חיילים, סוחרים, אנשי אמונה ועבדים או נשים שקולן נופל לרוב ברווחים הריקים שבין שורות הכתיבה ההסטורית הרשמית, ניהלו כאמור אינטרקציות מורכבות ודו כיווניות של מסחר, לוחמה, יחסי אישות ושאר מנעדים של התנהגות אנושית. את המבט המורכב הזה אנו לומדים כיום משלל מסמכים מנהליים ושאר ממצאים ארכאולוגים השופכים אור על החיים באיזור החיץ שבין סין ומרכז אסיה.

אפילו לי באי הידוע בא ככל הנראה ממשפחה זרה שהגיעה מסוייאב שבקירגיזסטאן המודרנית, ושלגי הטיאן שאן בוודאי לא היו זרים ומוזרים לבני ביתו, וכמו המשורר הידוע כך גם רבים מן התורכים, האיראנים ועמים אחרים אשר מעבר לגבול חצו את קווי התרבות הקשיחים לכאורה עד שהיו בני בית בליבה של ארץ המרכז, ובהם מלחשים ההסטוריונים, אף היו כנראה מייסדי שושלת טאנג עצמה.

על אף יופיה הרב ותחושות הכבדות והזרות הרומנטית הנודפות ממנה, שירת הגבול של שושלת טאנג ודומותיה מציגות עולם ספרותי אידיאלי המבקש ליצור גבולות מובחנים וקשיחים בין חברות אנושיות, והיא באה לכונן אתוס תרבותי המשלב אמת הסטורית ומשאלת לב הנכתבת רחוק מאזורי הגבול עצמם והמציאות רבת הפנים שאפיינה אותה.

כך שכדאי לזכור כי מבעד להלמות פרסות הסוסים, האופק חורש הרע ועמודי האבק המיתמרים, נחבאים תחת כבדותה הנחרצת של הכתיבה ההסטורית, ישנם גם קולות, צללים וגוונים אחרים.
בתמונות:
מגדל שמירה מתקופת חאן אל מול חולות הגובי שבדונחואנג.
לי באי- זר סופרסטאר.
עצי צפצפת פרת עתיקים בחולות הגובי של מונגוליה הפנימית, מאי 2018
-מעבר שער הירקן-גנסו, מאי 2018.
-תרבות רכיבת סוסים בשושלת טאנג. אימצה סממנים ערבתיים רבים וכנראה היתה בעצמה ממוצא תורכי מעורב.
-כפיסי במבוק מנהלתיים של שושלת האן- ממצאים שכאלה מן השנים האחרונות מלמדים אותנו רבות על החיים באזור החיץ שבין סין ומרכז אסיה.