על טבק, בקבוקים ושאר ציפורים.

 

בעוד שהטבק, צמח ממשפחת הסולניים שמוצאו בעולם החדש, הוא מהגר חדש יחסית אל חופי סין, הגעתו אל ממלכת האמצע בסוף המאה ה-16 בישרה מהפך קטן בהרגלי הצריכה של החברה הסינית על רבדיה השונים.

כצמח זר ומוזר, הטבק החל את מסעו אל לב התרבות הסינית תחת חסות הסחר והדיפלומטיה הפורטוגזית, וכן השפעה נכבדת מצד המושבות הספרדיות בפיליפינים. בעוד שעישון טבק היווה אופן צריכה נפוץ של העשב הריחני, טחינת עלי הטבק, לעיתים בתוספת של חומרים נוספים ושאיפתם כאבקה הפך למנהג נפוץ בקרב האליטות הסיניות במהלך ימיה הראשונים של שושלת צ'ינג, האחרונה בשלשלת השושלות הסיניות.

tobacc21-l

כמוצר אוורירי כנוצה וקל לנשיאה, טבק ההרחה הסיני נישא בתחילה בבקבוקונים צנועים העשויים עץ, דלעת או חרס, אך בבד בבד עם אריגת מנהג הרחת הטבק אל תוך לשדה של האליטה השלטונית והמסחרית הסינית, פקקו אמני סין את אצבעותיהם ובמהרה יצרו מירוץ חימוש אומנותי ביצרם ארסנל מסחרר של ירקן ואלמוג, שנהב ופורצלן, זכוכית ולכה, וכל זאת בספקטרום אדיר של צורות, צבעים מוטיבים וסמלים השואבים מן המצע התרבותי הסיני האדיר בהיקפו.

לשיא חשיבותם הגיעו כנראה בקבוקי טבק ההרחה בימי קיסר הצ'יאן לונג (מת 1799) שהיה אספן בלתי נלאה של בקבוקי הרחה, העניק רבים מהם למכריו ומוקיריו, ואף החזיק באוסף אדיר בן אלפי בקבוקים שכאלה.

2018100215541073

קלאו חום ציצית (Rhinoplax vigil) הוא עוף גדול מימדים ומרשים מקור שמקורו בארצות דרום מזרח אסיה והארכיפלג האינדונזי. כמו רבים מבני משפחתו נושא הקלאו חום הציצית במקור אדיר מימדים המשמש בסימון חברתי, חיזור ובמלאכת הקינון הנעשית לרוב ברום עצים נישאים ביער העד הטרופי בו הוא חי.

להבדיל מעופות אחרים ממשפחת הקלאויים שלהם מקור בעל מרקם חלול, "קסדת" המקור של הקלאו חום הציצית נושאת בחלקה העליון לוחית עבה של קרטין מוצק, חלבון הנפוץ גם באנאטומיה של יונקים והמרכיב בין השאר את הציפורניים והשיער האנושי, כמו גם את קרן הקרנף.

בדומה לאחיו לגורל, הקרנף, לוחית הקרטין המוצקה הדבוקה לחוטמו של הקלאו חום הציצית הפכה אותו למטרה וותיקה בקרב ציידי דרום מזרח אסיה, כאשר מלבד לשימוש מקומי לעיטורים שונים, יוצאו ראשי קלאו (סינית: חה-דינג 鹤顶, מילולית: "קודקוד עגור") לנמלי סין ויפן, שם היוו חומר גולם לגילוף קמעות, תכשיטים שונים וכאמור, גם בקבוקי טבק הרחה.

Helmeted-Hornbill-YEAP-CHIN-AIK-edited

 

Helmeted-Hornbill-Ivory-Carving-Sarawak-Borneo-Wildlife-01

 

 

בקבוקוני טבק ההרחה שבתמונה, מן המאה ה-19, מייצגים תקופת שיא בסחר בקרטין קלאו לתעשיית הגילוף הסינית, סחר אשר המשכו המודרני עד ימינו אנו, התיש את אוכלוסיית הקלאו חום הציצית אשר מוגדרת כיום כנמצאת תחת סכנת הכחדה חמורה. הרס בתי הגידול הנרחב בארצות דרום מזרח אסיה, וכן תג מכיר של כ1000$ לראש בקצה שרשרת המסחר, משמעה כי אוכלוסיות הקלאו נרדפות עד חרמה באזורים רבים בטווח תפוצתם במיאנמר, תאילנד ובורנאו, באופן המהווה סכנה משמעותית להמשך שרידות המין בשנים הקרובות.

בקבוקי טבק ההרחה של שושלת צ'ינג מייצגים כאמור תרבות מרוכבת ומעודנת של תרבות חצר קיסרית, מלאכת מחשבת אמנותית וסחר ער בחומרים אקזוטיים מקרוב ומרחוק, שבדומה לסחר דומה במערב נדמו בשעתו קלים כנוצה, אך שתוצאותיהן בשטח כיום כבדות כגורל עופות הקלאו עצמם.

95618570_10158265689102368_8200564101169020928_n

פולשים, צמות וגבולות.

מג'מיקא ועד מאה שערים, שיער האדם הוא עניין שאין מקלים בו ראש.

השיער, בהיותו אחד מחלקי הגוף היחידים המשתנים תדיר ועם זאת הנשארים תמיד בחטיבה אחת עם בעליו, היווה ומהווה סמן חזק ביותר לזהות תרבותית וגבולותיה.

 

תרבויות צפון אסיה, וביתר שאת תרבות הערבה העריכו את הארכת השיער בצורות שונות ומשונות, ויצירת סגנונות שיער שונים, במיוחד בשילוב שטחים מגולחים למשעי מוכרת לנו מייצוגים עתיקים למן המאות הראשונות לספירה.

התרבות הסינית מנגד, פתחה נטיה חזקה לשימור שיער הראש בשלמותו, וקשרה את שיער הראש בפקעת אחת עם ערכי כיבוד אבות (סיאו "孝") קרובים ורחוקים:

"את גופך, כולל שיער הראש והעור קיבלת מהורייך, לא תעז לפגוע או להרוס אותם. זהו ראשיתו של הסיאו."

עם כיבוש סין המרכזית על ידי גייסות המנצ'ורים במהלך המאה ה17, קשרה האליטה המנצ'ורית את מחלפות שיערה (מנצ'ורית: סונצ'הו) בגורל אחיזתה באוכלוסית בני האן וסין גופא כולה, ולחיצת האוכלוסיה הגברית לכדי אימוץ סגנון השיער המנצ'ורי לקח כעשור שלם, ואבידות משמעותיות בנפש.

69516529_10157444363262368_2480676262952042496_n

לרבות השנים שחלפו בסין תחת שלטון שושלת צ'ינג, מהמפוארות והארוכות שבשליטות המדינה הסינית, הפכה הצמה ה"מנצ'ורית" לסממן זהות מובהק של כפיפות לשושלת, וככזאת המהווה סמן של גבולות אתניים ותרבותיים, בעוד שהסרה שלה נחשבה לאקט ממשי של בגידה בריבון.

"גלח את השיער, ושמור את הראש, (או) שמור את השיער ואבד את הראש"

(אמרה מתקופת שושלת צ'ינג)

ב"גבול החדש" של מערב האימפריה המנצ'ורית שימשה הצמה כסמן חשוב של גבולות אתניים ותרבותיים. בעוד שגברים בני האן ומוסלמים סינים "(האן חווי"), חויבו בקליעת שיער הראש בסגנון המנצ'ורי,נחסך הנוהג מתושבי שינג'יאנג התורכים, ואלה לרוב גלחו את ראשם כליל, מלבד מקרים בהם "הוענקה" לנכבדי העדה הזכות לגדל צמה כסמן לקרבה למנגנון השלטון המנצ'ורי.

במיוחד נחרדו השלטונות ממקרים בהם זלגו להם מוסלמים סינים אל מעבר למיצדי הגבול ואמצו להם ממנהגי הספר.

"שלושה מכל עשרה דונגאנים ("חווי-מוסלמים סינים") בגנסו מחוסרי עבודה… הם זולגים מעבר לגבול הרחק עד אלטישהר ("שינג'יאנג"), ראשית הם לומדים את לשון המוסלמים ("תורכי"-אויגורית),ושם נואפים ומרמים את הבריות, שנית לוקחים הם נשים מקומיות, ולעתים מרחיקים עד כדי הסרת צמתם, ולבסוף נוהגים כאנשי דת מקומיים לכל דבר…ומעוררים אי סדר בגבול"

כה חזקה היתה הזהות המוחלטת בין קיום הצמה המנצ'ורית לקיום הסדר האזרחי בקיסרות, עד כי היה זה ממנהגם של שובי עבדים קירגיזים לחתוך את צמתם (וזאת כשלא הסירו את הקרקפת כולה) של שבויים שלכדו למרגלות הרי הטיאן שאן למען לא ימהרו לברוח חזרה אל מכורתם שמעבר לגבול, וזאת מפחד תגובת השלטונות, וגם כאשר עלה בידם של האומללים הגזוזים להמלט חזרה לתחומי הקיסרות, לא עשו זאת בטרם הצליחו לצמח לפחות ציצת שיער הגונה המעידה על מחויבותם לשושלת ופדחתה.

זחילתה ההולכת ומקרטעת של השושלת אל עבר פתחה של המאה ה-20, התפרקותה המוחלטת מעבר לו, ועליית הלאומיות הסינית המודרנית, העלתה שנית את הצמה המנצ'ורית על ראש שנאתה, ועם התפוררות השושלת וביתר שאת עם נפילתה השושלת ב1911 מיהרו בני סין לגזוז את מקלעת הסוצ'הו המאוסה מעל ראשם המשוחרר מעול השליטה הזרה וכסמל לתחיה לאומית.

69156206_10157444363302368_8409130427482112000_n

נפילת שבט הזהב המנצ'ורי בישרה אמנם גם את נפילתה של ציצת הראש על גילוייה השונים כתסרוקת בעלת שיק קיסרי, אך מעבר לרשומות ההסטוריה המצהיבות עוד מבצבץ לו שיער הראש כסמן רב עצמה של גבולות תרבותיים קשיחים, ובין שכונת נחלאות למאה שערים, ובקרבות רחוב בין גלוחי ראש לרדיקלים שמאליים, מהווה כיסוי הראש עדות נצחית לגבול הדק כחוט השיערה שבין ברבריות לתרבות, ובין ה"אנחנו" ל"אחרים".

בתמונות:

-צמה "מנצ'ורית" במלוא הדרה.

-אורחים "מנצ'ורים" בארץ הקויידש. בית-לחם סוף המאה ה-19 (?), מארכיון הקסטודיה טרה-סנטה

-מאלט משנות ה-80, הגבול הדק בין ברבריות לתרבות הוא לעיתים עבה מנשוא.

-גזיזת צמה השלהי שושלת צ'ינג.

-שבויים אזרחי צ'ינג בחזקת הרוסים.

דרכי תה #8582

 

סבלי תה (סינית: 茶)背夫)), סצ'ואן,מערב סין.

ראשית המאה ה-20.

בהיות עניי סצ'ואן זולים בהרבה מתחבורת פרדות וסוסים, הועסקו המונים מהם בדחיקת לבני תה דחוס במעלה ההרים בואכה טיבט, ומשוער שבין סוף המאה ה-18 למחצית המאה ה-20, עד כשלושה מליון סבלים שרכו רגליהם אל שווקי הגבול שבין סין לטיבט. במיוחד זרמו סבלי התה על מטענם הכבד אל העיר דרטסדו (קנדינג), תחנת מעבר עיקרית לתה סיני בדרכו מערבה למנזרי להסה ומחנות הנוודים הפזורים בערבות העשב.

רזים וקטני גוף, וכשליש מהם מכורים לאופיום, את המסע בין מספר השבועות עשו כשעל גבם עד כ200 קילוגרם של לבני תה סצ'ואני.

רבים לא שבו לביתם.

"עוגת הדגן קשה ללעוס,

אשמה כמשקע שרוף,

…קהל הנחים בדרך,

כמתים לא קבורים, רבים מספור…

דוחקים תה בדרכי ההר,

חור בשלג,

במעלה המשעול. "

 

2017061210130721478.jpg

בתמונות:

סבלי תה, מערב סצ'ואן, ראשית המאה ה-20.

עוגת תה מאזור בינגדאו, לינצאנג, יוננאן (2017).

נדחסה לצורת עוגה באופן דומה ללבני התה ההסטוריות של סצ'ואן. עוגה דומה באיכות טובה ובמשקל של כ350 גרם עשויה להמכר כיום ב200$ ויותר.

71203781_10157554282592368_7972002116522737664_o

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

נפחי הסְפַר-הבונאן של צפון מערב סין.

מכל שבבי העמים המנקדים את שולי הרמה הטיבטית, שם נבזקו ביד הסופה המונגולית שטרפה את אסיה במאה ה13, חביבים במיוחד הם הבונאן.

הבונאן, מן הקבוצות האתניות הקטנות בסין, הם עם שכאופייני לאזור נוצרו כסגסוגת מונגולית, אליה נספחו מיני תבלינים בני חווי, האן, טיבטים וקבוצות נוספות, ובעוד ששפתם מונגולית ביסודה היא מדגימה בהתאם לתחום מושבה השפעות טיבטיות וסיניות ניכרות.

1489866050425756
-בני בונאן (סינית: באואן 保安族)

בני הבונאן מפגינים דו צורתיות דתית, ובעוד שקבוצה אחת מבניהם שמרה נאמנות לבודהיזם הטנטרי, קבוצה אחרת היגרה ברבות הימים צפונה למחוזות הלס של מוצא הנהר הצהוב, שם המירה את דתה לאסלאם במהלך המאה ה-18, שנאמר שהוצג בפינהם בפני המורה הסופי הגדול מא לאיצ'י.

ייסוד מרכזי בזהותם של הבונאנים של גנסו הוא מעשה הנפחות.
איכרים במהותם, התמחו הבונאן בחישול כלי עבודה, מחרשות ופרסות סוסים, ובמיוחד ידועים בפגיונות אותם הם מחשלים, ששמעם יצא למרחוק באזורי הספר, ההר והמדבר של צפון מערב סין. טענה נפוצה בקרב הבונאן היא גם כי אבותיהם שימשו כנפחים בשירות החאנים המונגולים, וכי חלקם אף שרתו בקסיג, כשומרי הראש של האצולה הג'נגיזית, ומכאן שמם הסיני (באו-אן 保安, "מאבטחים, שומרי שלום"). למרות זאת, נראה שהתגבשות הבונאן כקבוצה מובחנת לא נעשה לפי תקופת מינג שבשרותיה שרתו רבים מהם כאנשי מוצבים בספר הטיבטו-סיני.

30467146687647646869
-נפחיה בונאנית
30467146687656323255
-נפחיה בונאנית

הסכינים והפגיונות הבונאנים ידועים ביופים ובידיות הקרן המעוטרות והמרובדות מתכת שבבסיסן. במיוחד התמחו הבונאן בפלדת פחמן מקופלת, שהקנה להם פרסום בקרב קהילות הנוודים והחקלאים שבין הגובי למרעות טיבט.

כמו מלאכות יד מסורתיות אחרות, אומנות הפלדה המקופלת (סינית: ברזל פרח מקופל 折花铁 ) נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה המאואיסטית, ורק בשנים האחרונות ותחת הליברליזציה הכלכלית וקידום האומנות בידי נפחים בני הקהילה חזרו פגיונות הפלדה המקופלת לשווקים, והם זוכים לפופולאריות רבה בקרב אספנים מקומיים.

DSC06396

DSC06397
-סכינים בשוק של לינסיה. ידה של פטימה חרוטה באופן מעניין על להבים רבים.

צורתם של הסכינים מזכירה מקבילות מונגוליות וטיבטיות, כשלעיתים יתלוו אליהן סכין לוויה קטנה בנדן כפול או זוג מקלות אכילה, אך איכות הידיות והפלדה בדוגמאות טובות של סכינים אלו מחזירה אותנו עמוק ורחוק לימי הזוהר העליזים של המערב הפרוע של סין בו התערבבו אלה במעי אלו, מושלים מושחתים וחובבי אופיום, מורדים טיבטים וכנופיות סופיות דוברות מונגולית, וזאת תוך שימוש בלהבים מחושלים כהלכה.

הסכינים העכשוויות על פי עדות הנפחים עצמם רחוקה מאלה של האבות הקדמונים, אך יש לשער שבחסות ניסוי טעיה וידע מודרני, יחזרו סכיני הבונאן לימי תהילתם שבדרכי הלס של שולי הרמה הטיבטית.

m18419_ch
-מפת תפוצה של האוכלוסיה המוסלמית בגנסו, והבודהיסטית בצ'ינגחאי.

9ADAB2B1DD63B729B4753E77D38C38B84CABB203_size21_w600_h391

צלליו הארוכים של הפרג

קיסר הוואן לי (Wanli) לשושלת מינג שלט בהסתר במשך כעשרים שנים.

התוחלת שבשליטתו מוטלת בספק רב שכן במשך תקופת שלטונו המאוחרת לא זימן את מועצת שריו ופקידיו להתייעצות יותר מאשר פעמים ספורות, וכאשר כן נאלץ להראות את פניו בציבור, התלונן על חולשה, אקזמה, שלשול, וכאבי ראש שמקורם במכת שמש, טיעון מוזר בהתחשב בכך שכמעט מעולם לא יצא מן המתחם הפנימי של העיר האסורה. על כל פנים, ההבט הנסתר של שלטונו התגלם באופן מלא.

פתיחת קברו של וואן לי וניתוח שרידיו בשנת 1958, בפקודת המפלגה הקומוניסטית הסינית, העלו שאלה היו רבויים במורפיום.

פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא צמח רפואה קדום שמקורו במזרח התיכון, ועדויות פרהיסטוריות לשימוש בו מופיעות באתרים ארכאולוגים ברחבי אגן הים התיכון ומצפון לו. ממסופוטמיה, שם שימש כגידול חקלאי התפשט לאיראן ומרכז אסיה, ומשם מזרחה על דרכי המשי המוקדמות.

OPIU, 4

בתחומי סין היה ידוע האופיום לפחות למן המאות הראשונות לספירה. ובמהלך שושלת טאנג שימש כתרופה.  כבר אז כתב המשורר המשכיל יונג טאו:

"מעברי הרים רוחשי סכנה ומדרונות רופפים חוצה, עצבותו של אורח מרחוק פגה היום. פרח המיננג (פרג האופיום) הגיח אל מול ביתי"

שימושו של האופיום כתרופה נמשך לאורך השנים שלאחר טאנג. ספר הרפואה המוסלמי ה-חוי חוי יאו פנג, וחיבורים אחרים מתקופות סונג ויואן, מזכירים אותו כתרופה מוכחת לדיזנטריה, כאבי פנים, ומכת שמש.

אך לפניו הטובות של האופיום כמטיב ראש ובטן היה גם צד נסתר ואפלולי, וזה הפך אותו לנחשק בקרב נשות חצר, אלכימאים ואנשי דאו. "תרופות אביב", או מרשמים מעוררי חשק וזקפה, היו מקובלים במיוחד בקרב אלה המחפשים זרימת צ'י ללא רבב, שימור הזרע והזנת המח, או סתם לסחוט עוד לילה בזרועות קיסר בתקווה לחלץ יורש מחלציו השמימיים.

מהפכו של צמח האופיום מעוד פריט מרשם בכרכי העשביות הסיניות לסם חצר נחשק עוד יתברר כהרה גורל.

"מספר ארצות באזורים המערביים מפיקות תרופה המכונה HEPORUNG*, אותה אנו מכנים יאפיאן. היא נראית כשרף כהה, רך ודביק כדבק עור שור.טעמה מר.. והיא רעילה. עיקר שימושה היא כעזר לגבריות, חיזוק הזרע והשבת העוז. היא מגבירה את אומנותם של אלכימאים, יחסי מין ונשות חצר….מנת יתר תגרום לשלפוחיות, נפיחות ובעיות עור…סריסי חצר נשלחו לאיזורי הגבול המערבי ונמלי הים להשיגה"  (Yinjing Juan).

(מיוונית, דרך פרסית: אפאיון)*

חיבת האליטה הסינית הגוברת לשרף האפל התישבה היטב עם התשורות אותן קיבלה ממדינות שכנות ורחוקות, ואלה הגיעו על נתיבי המשי שביבשה ובים, בספינתו של האדמירל המוסלמי ז'אנג חה בשובה מהודו, ובמשלוח בן מאה וחמישים קילוגרמים שנתקבל מחצר מלכות סיאם שנתקבל בצהלה בחצר האסורה בשנת 1584.

הסינים מן הסתם לא היו היחידים בשכונה שהפגינו חיבה יתרה לחומר נוסך השינה, וזה נלעס, נחלט, עושן ונבלע מיאווה ועד אגרה, אז מדוע שימשה דווקא סין, תרבות אשר נצרבה בזכרון כמדינה קונפוציאנית חובבת יציבות, טקסית, מאורגנת היטב במושגים קדם-מודרנים וסאחית למדי, ככר כה דשן לתרבות גידול האופיום וצריכתו?

ייתכן והתשובה לשאלה זאת טמונה דווקא בפרמטרים אותם מנינו, של ריבוד חברתי, טקסיות עמוקה וכלכלה עשירה. צמח התה למשל עבר אף הוא מהלך תרבותי מרתק, במהלכו נע מהיותו צמח רפואה משולי העולם הסיני, לחומר שעבר מהפך כמעט דתי, במהלכו הטמיע אכויות פואטיות דתיות ורוחניות תחת השפעה בודהיסטית, ונטמע בתורו בתרבות הצרכנית של אליטה מנהלתית ומסחרית שעיטרה אותו בפולחן חומרי של קנקני חימר מובחרים, מגשי לכה מוזהבים וכוסות פורצלן שבריריות ויקרות מפז.

נראה כי כמו כל סם טוב,התיישב האופיום על קולטנים ספציפים בתודעה התרבותית הסינית וכמו צמח התה לפניו, עבר תהליך הדרגתי של ספיגה תרבותית בה קיבל והטמיע משמעויות סמליות, חברתיות וטקסיות. האופיום פרח בגני משכילים שהללו את יופיו המשכר, בעוד שבחדרים האחוריים היווה השרף שהופק ממנו את החומר ממנו עשוייה יוקרה ותאוות בשרים, וידע השימוש בו נישא תחת ידם של משכילים, סריסים חרדים, אנשי רפואה, נשות חצר שאפתניות ובטלנים אצילים.

עם היפוך השמיים, ועליית שושלת צ'ינג. כבר היה השימוש באופיום מבוסס היטב במסדרונות האליטה הסינית.

בנתיים הצטרף אל תרבות הפנאי והבטלה הסינית "אח צעיר" מן המערב, כאשר עישון הטבק והרחתו מבקבוקי ירקן ובדולח יקרים נעשו מקובלים החל מסוף המאה ה- 17,ומקובל כי עישון הטבק שימש ככנה התרבותית עליה התיישב הרוכב של השימוש באופיום כחומר שאיפה מקובל, וצריכת האופיום כחומר עישון החליפה כמעט לחלוטין את צריכתו בבליעה.

בשיא תקופת צ'ינג כבר התקבע עישון האופיום בתרבות הפנאי של האליטות הסיניות, כאשר משכילים ארגו את השימוש בסם אל מצע קיים של מארג חברתי וצרכני, תרבות מין וזנות פורחת וטקסיות אסתטית שדמתה רבות ליחס לתה משובח וצריכתו. כלי צריכת ועישון האופיום, כללו מקטרות ירקן ושנהב, מנורות חימום מצופות עלי זהב ועטורות עגורי כסף, וכל הדרוש לקידוש טקס חברתי ספוג תענוגות חושניים ורוחניים.

"המקטרת החונאנית בפה, המנורה זורקת אור שמש סביב,

יחודיות הניחוח של יוקרת סחר ימי, עולה כאד, כענן.

הנעליים המעוגלות מתחת הן כירקן מרוכך,

הידיים העצלות על המיטה עדינות כחוט,

חברים קרובים נפגשים שנית בעלות העשן,

כה נפלא."

(ז'או גווישנג-  שורות לעשן האופיום)

 

חזרן חונאני ונחושת מיוננאן, אמנים מומחי יד הפכו זאת ליצירה מופלאה.

יש צורך בצנע ורוגע, על מנת להפוך,

קוו ישר למקטרת מוזהבת-מעוגלת קצוות.

שוכבים מטה על מחצלת תחת ערפל,

מחזיקים את היפהפיה והניחוח עולה,

תה ויין הם בני לוויה וותיקים.

כה נפלא חולקים הם את האור האדום"

(ז'ישי ג'ושי- שיר למקטרת האופיום)

opium-tray

 

אל פתח צרכני פועם זה, נדחקו חברות המסחר של הודו המזרחית, ההולנדית, כמו גם זאת האנגלית, ולאחר מכן גופים אחרים ממשלתיים ופרטיים כאחד, ששמחו מאוד לענות על הביקוש, ובכך לפתור את בעיית מאזן הסחר שחוו בבואם לענות על הדרישה הארופית לתה ופורצלן סיני שנמכר במטילי כסף יקרים.

את הצפת השוק הסיני באופיום אירופי שמקורו בהודו תורכיה ואיראן, את נבטי ההתנגדות הקיסרית הסינית כמו גם את מלחמות האופיום שכנגד ותוצאותיהם בים, ביבשה ובאוויר הספוג עשן פרגים אין צורך לפרוס כאן, אך בסופה של תקופת צ'ינג, בעוד מתנודדת הקיסרות על מפתן קריסתה הסופית כבר היה האופיום לבבואתה השחורה של סין, כאשר לקראת סוף המאה ה-19 כבר סיפקה סין לעצמה את מירב האופיום הדרוש לשוק המקומי והפיקה כשמונים וחמישה אחוזים מן התפוקה העולמית של הסם.

opium-cat.jpeg

גם לאחר נפילת הקיסרות וייסוד הרפובליקה, עישון האופיום הפך לבילוי מקובל במפגשים חברתיים של האליטה הפוליטית והעסקית, ושנגחאי התפרסמה במאורות אופיום ובתי בושת כה רבים, עד ששמה החלופי "זונת המזרח" נדמה כיאה לא פחות מזה המשווה אותה לפריז. מנגד, הפך אותו מחירו הזול של האופיום המקומי למנת הניחומים של מיליוני סוחרים, פועלים, גוררי ריקשות ושאר נדכאים והתאבדות בבליעת אופיום על דלתה של חותנת רודנית היה פתח מחאה ומילוט מקובל על נשות התקופה.

opium2

בראשית המאה העשרים האופיום כבר היה בכל מקום. יוננאן, סצ'ואן וגנסו היו ידועות במיוחד ביבול שהפיקו,"הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה סחרה בו כמעט בגלוי תחת חסות הצרפתים של שנגחאי, איילי המלחמה וממשל הגואומינדנג עצמו עודדו את גידול הפרגים והמיסוי שהוטל על התוצר השחור אפשר במידה רבה תזרים מזומנים שהיה כה נחוץ בשנות המלחמה.

אפילו הקומוניסטים שנתבלטו במלחמה האידיאולוגית שהכריזו על תרבות האופיום, נאלצו לגדלו ולסחור בו בשנות המשבר של המאבק ברפובליקאים ורק נצחונם במלחמת האזרחים המרה הביאה למלחמת חרמה באופיום ובתוצריו, כאשר אפילו עד שנות התשעים ידוע על חיסול ארגוני סחר אופיום ביוננאן, בהם מבריחים מוסלמים וכנופיות גוואומינדנג לשעבר שפעלו ממעבר לגבול הבורמזי.

צלליו של האופיום הסיני לא צמחו במאורות מטונפות בנמלי קנטון ובסמטאות שנגחאי אלא זחלו ראשית ממיטות הקיסרים ותחת שערי הגן הכבדים של האליטה המנהלית ומשכיליה. תרבות האופיום שהעיקה את משקלה על ההסטוריה הסינית המאוחרת נבטה על כר של ספרות עשבים רפואים ומרשמי חשק לשימוש החצר הפנימית, העמיקה שורש בתרבות הפנאי של אנשי הספר והמסחר של עיירות המזרח, הנצה מתוך מצע מבוסס של טקסיות חברתית, אסטתיקה של חפצים והשימוש בהם, והבשילה כשהיא זולגת מטה וגורפת אליה את המוני העם, פועלי דחק, משרתים וזונות. היו אלה האחרונים שנדחקו להם בין משקלו של הריבוד החברתי למהלכים גאופוליטיים ומסחריים בין לאומיים, ועודדו את מגיפת האופיום כמו גם את תגובת הנגד שעוררה, שהיא במידה רבה, ראשיתה של סין המודרנית.

את גידול פרג האופיום עוד ניתן לפגוש בגנים נסתרים ביוננאן, שאנדונג וסצ'ואן, ונראה שההקסמות המכושפת מיופיו ומן המשמעויות שמקופלות בין עלוותו המכסיפה עוד מפעמות בקרב לא מעט גננים חוטאי סוד, אך גידולו נעשה בהחבא ובצנעה מתוך ידיעה שהצללים הארוכים שמטילים ראשי הלקטיו הכבדים, עודם מתפשטים רחוק ועמוק, אל תוך פרקים אפלים בהסטוריה הסינית.

 

opium.jpg

 

 

פראות ושליטה בגן הסיני הקלאסי

התרבות הסינית ידועה ברבים בחיבתה אל הטבעי והגולמי, ואלה מהדהדים בשירתה, בציוריה ובחושיה האומנותיים.

עם זאת, ניתן לטעון כי גישתה של התרבות הסינית אל הטבעי טעונה ברבדים של שליטה ונטרול, תוך הכלה מירבית של היפה והמועיל אך הרחקה
ותיעול של הרע, המזיק והמסוכן הטמון בטבע בצורתו הגולמית.

כמו רבים וטובים מניצני האנושות, התרבות הסינית החלה את דרכה על מצע חקלאי הנטוע בינות עמקי הנהר הצהוב והיובלים הקשורים בו. בין פסגות ההרים שבמערב ובדרום לערבות ומישורי ההצפה שמצפון וממזרח היו נתונים החקלאים הנאוליתים שלימים התגבשו כ"בני האן" למוראות הטבע הקשורים בבצורות, שטפונות, חיות טרף ומגיפות.

ההרים, מושא מוקדם ונורא הוד לפולחן, שימשו כמקור חשוב למיני מזונות, חומרי רפואה ועצי בעירה, אך גם מקום בלתי צפוי ומסוכן למרחיק לכת, שופע סכנות טבעיות ועל-טבעיות כאחד.

הנהר הצהוב, אולי מן הפראיים והבלתי נשלטים שבנהרות העולם, שימש כמקור ברור לשפע וברכה בדמות שדות דגן וצייד אך גם כמחולל מוות סדרתי בצורת הצפות חמורות ומעלות הרס.

עם עלייתה ההדרגתית של התרבות העירונית, החל משושלת שאנג, חלה גם עלייה במורכבות ובריבוד החברתי של אוכלוסיית המישורים המרכזיים שיהיו לסין.

כמאפיין אנשים עם משאבים מרובים ויותר מדי זמן פנוי, החלה אצולת שאנג בבניית גנים, בהם טופחו חיות ציד אקזוטיות ומיני עצי פרי, נוי ושאר ירקות.
גני ציד ואספקה חקלאית אלו המשיכו להתפתח ולספוג מורכבות סמלית וצורנית לאורך הזמנים, עד שהגיעו להבשלה בערך סביב שושלת סונג (960–
1279). הגן הסיני בצורתו הבשלה מבטא מנעד רכב של שימושים ורבדים סמליים וזאת תוך גילוי עושר צורני מרהיב עין.

בנוי כמתחם סגור ומסוגר מן העולם החיצון שימש הגן הסיני המסורתי כמקום הגות מפלט והתרועעות לאליטה המנהלתית, בו יכלו שועי התקופה לארח את דומיהם לשתית תה, להתבודד לשם כתיבת שירה או תרגול קליגרפיה, לארח פילגש אהובה ולפרוט עליי מיתר וכמובן כמקום להפגין בו את עושרם המופלג וטוב טעמם.

הכיס העמוק של רבים מחברי אליטת המשכילים אפשרה להם להקים גנים לתפארת ומתוכננים בקפידה, בהם נשזרו שבילים וגשרים, חומות פנים ושערים, מסדרונות מקורים וביתנים ברשת מקבילה של בריכות ופלגי מים, משוכות במבוק, זני פרחים אקזוטיים ואבנים טבעיות, וזאת באיזון הרמוני להפליא.

מתכנן גנים מיומן השכיל לעשות שימוש באמצעים צורניים אלה, ויכל לרקחם לכדי שלל כיווני חשיפה ומראות מתחלפים היוצרים תחושת חידוש בכל פניית משעול ומאחורי כל עץ וסלע.

תחושת הרוגע השלווה והבדידות המזהרת האופיינית כל כך לגנים הסינים שואבת משימוש מחושב בניגודים האסתטיים שבין מוצל ומואר, רק וקשה, זורם וקבוע ופתוח וסגור, וזאת תוך מתאם בין מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, תוך צמצום התמצית של נופים רחבי ידיים לכדי מרחב מוגבל ואת עקרון האיזון שבין היין והיאנג בכללותו, שהם בתורם ביטוי לאחד הגדול שהוא בתורו מקור ריבוא הדברים.

חשיבות מיוחדת בעיצוב הגן הסיני הקלאסי ניתנה לבחירתם ומיקומם הנכון של אבנים, ואבנים בעלות "מוזרות" אסתטית ומרקם נאה הועדפו לשם בניית גנים, לא פעם תוך הובלתם מכל רחבי סין במחיר כספי ניכר. האבנים לצורך בניית הגן נבחרו בקפידה, והוצבו כך שגווניהם, צורתם, ונימיהם יראו בבהירות המירבית תחת גשם דק או אור הירח, והלחות הנאגרת בשקעיהן יוסיפו להן נופח מיוחד.

במסגרת הסמליות הקוסמולוגית והדאואיסטית הדקיקה החולפת כחוט השני ושוזרת את חלקי הגן השונים למכלול אסתטי אחד, נתפסו אבנים וסלעים אלו כמעין "צ'י" גולמי, וכביטוי למהלכו של הדאו, החוק הטבעי המושל בכל, בעיצוב בחומר של האלמנטים השונים כאבן רוח ומים.

השימוש בעקרונות ובאלמנטים השונים הללו,וכן במידור האופייני לגינות הסיני, משמעם הוא שגם בגנים קטנים יחסית ניתן ליצור אפקט בעל תוקף דומה, והדבר איפשר ומאפשר גם לאנשים בעלי נכסים צנועים יותר להנות מעולם הצללים הפואטי הנוצר בגן הסיני הקלאסי, ומיתרונותיו הרוחניים והחברתיים.

网师园.jpg

הגן הסיני, על הסמליות הדאואיסטית שבו, ארוגות פרחיו הסדורות בקפדנות, משעוליו המתונים, אגמיו בזעיר אנפין והרי האבן הפיסוליים שבו מייצגים תמונה של הטבעי בצורתו האידיאלית, כפי שהטבע "אמור להיות" באופן המטיב עם האדם אך נטול העוקץ ההרסני המאיים על הסדר האנושי שהוא בבואה מדומיינת של סדר קוסמי מדומיין לא פחות.

ציורי הדיו המפורסמים של תקופת שושלת סונג, שייתכן וכמה מהם אף צוירו בביתן גן זה או אחר בהאנגג'ואו או מפלט משכילים חלופי, מציגים פעמים רבות הרים נישאים ועטויי ערפל ובהם צוקי גרניט מכוסי אורנים מסוקסים מגיל ורוח. פה ושם יראה דייג בודד היושב בסירתו בלב אגם או איכר ותאו החוצים גשר מרוחק.

屈鼎
הרים בציורו המפורסם של צ'ו דינג, (屈鼎 ,מת 1056). ממקור משאבים ומושא פולחני לאובייקט להרהור מרוחק.

ציורים אלו כאמור, לא צוירו על ידי אמן אשר יצא לטבע לתעד את הוד ההרים, אלא לרוב על ידי אדם משכיל אשר ישב לעת פנאי בגנו המוגן חומה, מוקף צוקים מוקטנים ואגמי פרא זעירים, וסביבם יערות של במבוק וסבכי אדמונית ושזיף הפורחים בעונתם המדוייקת.

את הנטייה הסינית למידור ונטרול עוקצו הפראי של הטבע ניתן אולי גם לראות בתרבות הפארקים ושמורות הטבע המודרניות בסין, כאשר שבילים מוסדרים ונוחים להליכה מכוונים את קהל המבקרים דרך מעברים מוגבלים המכוונים לנקודות תצפית "אידיאליות".

אפשר אולי להתייחס בלגלוג לנטיה הסינית האמורה בהשוואה לגישה המערבית המודרנית לחלוטין של "יציאה בלתי אמצעית לטבע", אך אולי כדאי לזכור שגישה זאת הגיעה להבשלה רק לאחר מאות שנים של אילוף, כיפוף והכנעת המערכות האקולוגיות לצרכי האדם ועיקור רובו מחיות טרף, מחלות ושאר שיקוצין, כך שנראה כי נטילת העוקץ מאותו "טבעי", תהליך שהחלו אבי אבות כולנו בתקופה הנאוליתית, מאפשר לרובנו, בהתאם לעומק הכיס וצבע הדרכון, לסייר בגן הענק שטיפחנו, מוגנים מכל רע.

ולהנות מפלגי המים, משב הרוח בעלים ומניחוח הפריחה.

בתמונות: איזון בין אלמנטים בגן הסיני הקלאסי.

מידור וצללים בגן חבטת זנב הדג, (波剌花园 bola huayuan) איזור דונגז'ימן, בייג'ינג. 2018

אבנים כ"דאו" גולמי בגן חבטת זנב הדג, (波剌花园 bola huayuan) איזור דונגז'ימן, בייג'ינג. 2018

קלאסיקה סינית של עירוב שימושים: גן אמן הרשתות,( 网师园; Wǎngshī yuán), סוג'ואו.

הטבע כאידיאל נשלט, פנג'ינג (בונסאי) מאשל סיני.

 

Image may contain: outdoor
Image may contain: plant, outdoor and nature
No automatic alt text available.

אריגים מכושפים וצלילים מקודשים.

אגדה סינית מספרת על אב ובתו שחיו לבדם בבית כפרי, ובבעלותם סוס.

יום אחד יצא האב למסע, והבת, אשר חשה געגוע עז לאביה, ביקשה מן הסוס לאתר את אביה ולהביאו חזרה הביתה. בתמורה הבטיחה הנערה לסוס כי תנשא לו. הסוס, מדורבן כהלכה בידי הבטחה זו, שעט לדרכו ותוך ימים מספר חזר והאב על גבו. העלמה נמלאה אושר, אך לאחר זמן קצר נראה ששכחה את הבטחתה לסוס. מאז אותו יום, חדל הסוס לאכול, והגיב בעצבנות לנוכחותה של הנערה. האב חקר את בתו ושאל האם אמרה לסוס דבר כלשהו שהסעיר אותו. הבת התוודתה בדמעות על הבטחתה. בתגובה הרג האב את הסוס בכדי להגן על בתו היחידה. בפעם הבאה שיצאה הנערה מביתה עלה הסוס המת מקברו ועטף אותה בפקעת עטויית קורים לבנים, אשר הבריקה ככסף לאור הירח המלא. לאחר מספר ימים נתבקעה הפקעת. וממנה עלה עץ רענן.

היה זה עץ התות הראשון.

עץ התות הלבן ( Morus alba) בוית בסין לפני כארבעת אלפים שנים. ותרבות גידולו קשורה הדוקות לתרבות גידול זחלי טוואי המשי (Bombyx mori) והפקת הטקסטיל מגלמיו, המכונה סריקולטורה ׁׁׁ(Sericulture).

Mulberry tree autumn

 

ייתכן וטכנולוגית הפקת המשי בסין החלה עוד בתקופה הנאוליטית בתחומה של תרבות יאנגשאו (Yǎngsháo) אשר התקיימה לאורך גדות הנהר הצהוב, שכן גלמי טוואי המשי נתגלו באתרים הקשורים בתרבות זו. ממצאים מן השנים האחרונות, הכוללים שאריות חלבון מסיבי משי עשויים אף לדחוף את תחילת תרבות המשי לסביב האלף השמיני לפני הספירה.

הפקת משי.
הפקת משי.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאורך הדורות הפך ייצור המשי לגורם כלכלי חשוב. בתקופת שושלת האן (206 BC – 220 AD) הוקמו סדנאות ממלכתיות לייצור האריג היקר, שהיווה גורם חשוב ביחסיה של סין עם העולם החיצון, בפרט כלפי הנוודים שמצפון, ובמיוחד קונפדרצית השיונג נו  (Xiōngnú) האימתנית וכן כלפי יורשותיה המאוחרות.  המשי שימש לסיפוק הצורך הנוודי במוצרי יוקרה כמטבע עובר לסוחר, וכאמצעי לשימור המבנה הפוליטי הפנימי של החברה הנוודית, אשר התבסס בין השאר על תזרים מתמשך של מוצרים אלו מהחברה יושבת הקבע שלצידה שכנו. (על מערכת יחסים זו ועל הסיבות לכשלונה יבוא פוסט נפרד)

על אף נסיונות הסינים לשמר את המונופול בו החזיקו, זלגה סביב המאה הראשונה לספירה תרבות ייצור המשי לנווה המדבר של ממלכת חוטאן, השוכנת על נתיב המסחר העובר מדרום למדבר טקלאמאקאן הנורא,(בשינג'יאנג של ימינו) כשלושת אלפי קילומטרים מערבית מבירת שושלת האן. התבססות תרבות המשי לא יכלה כמובן להרחש ללא יכולתו של עץ התות, מקור מזונם הבלעדי של טוואי המשי, להסתגל לתנאי גידול ואקלים מגוונים. כך נדד עץ התות הלבן לרוחבה של אירואסיה, דרך מרכז אסיה, איראן ועד למזרח התיכון ואירופה הדרומית.

תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.
תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עץ התות הוא עץ נשיר בינוני עד גדול, העשוי להגיע לגובה של כחמישה עשר מטרים, ולגיל מתקדם של עד כחמש מאות שנים.

בסוג Morus ישנם כעשרה עד חמישה עשר מינים הנוטים בקלות ליצירת  בני כלאיים. המינים העיקריים הם כאמור התות הלבן (Morus alba), התות השחור ( Morus nigra)  שמוצאו בקווקז ובהרי איראן שם הוא מכונה "תות המלך" (شاه توت), ואין הדבר מפתיע כאשר מתחשבים בטעמו. יש לציין כי מרבית עצי התות בארץ, ללא קשר לצבע הפרי, משתייכים למין תות לבן, מה שמסביר את טעמם הטפל למדי.אם זאת, בארץ ניתן למצוא זן של תות שחור המכונה תות "שאמי", כמו גם מין נוסף המכונה תות הימלאי, או פקיסתאני (Morus serrata), המצטיין בפירות ארוכים במיוחד.

תות לבן (Morus Alba)
תות לבן (Morus Alba)
תות שחור (Morus Nigra)
תות שחור (Morus Nigra)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבחינה גננית יכול לשמש התות כעץ מעולה להצללה, אם מתחשבים בגודלו הסופי, בהיותו נשיר, ובכתמי הצבע שיוצרים הפירות הבשלים. מבחינה זו קיימים גם זנים "בכותיים"  אשר יוצרים אפקט יפהפה ומתאימים לשימוש כחיפוי לסככות או כצמחי מוקד, ומהווים תחליף חסכוני לערבה הבוכיה הידועה בצריכת המים שלה, ההופך אותה לבלתי מתאימה לגידול באזורינו.

תות הימלאי (Morus serrata)
תות הימלאי (Morus serrata)
תות לבן "בכותי"
תות לבן "בכותי"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכונה נוספת המקנה לעץ התות חשיבות תרבותית ,הוא עצתו הטובה לעשיית כלי נגינה.

מבנה העצה של התות, הכולל תאי פרנכימה מאורכים( parenchyma -תאים המצויים בין השאר בשיפת העץ ומשמשים להולכת חומרי הזנה מומסים ולעיתים לאכסנתם) ,ומבנה נקבובי הנקרא "Semi-ring Porous", ומשמעו כי נקבוביות העצה משתנות מגדול לקטן כלפי חלקו החיצוני, הצעיר, של הגזע, אך ללא קו הפרדה מובחן לחלוטין. מבנה זה מקנה לעץ איכות אקוסטית ואופייני לסוגים נוספים של עצים המקובלים בבנית כלי נגינה ("Tonewood") כגון טקסוס, אדר (Maple sp.) ואחרים.

מבנה "Semi porus"
מבנה "Semi porous"
מבנה העצה של התות הלבן.
מבנה העצה של התות הלבן.

 

תכונה זו הפכה את עץ התות לחומר הגלם הנחשק ביותר בקרב בוני כלים, והדבר נכון לחרשי הכלים האויגורים שבמערב סין, דרך טג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן ועד הרי איראן, כורדיסתאן ואזרביג'אן ועד אנטוליה במערב.

משפחת הכלים המקובלת ביותר במרחב אדיר זה הן הלאוטות ארוכות הצוואר. ההסטוריה של כלים מסוג זה לוטה בערפל מסויים, אך נראה שהמשפחה התפתחה מכלי-אב קדמון באיזור אסיה המרכזית, ומשם התפשטה והתפתחה למנעד רחב של כלים השונים בצורתם, במספר מיתריהם, ובטכניקת הנגינה בהם, אך שמרו ברובם על צורה בסיסית אחידה.

לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור, רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
קומוז קיריגיזי
קומוז קיריגיזי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בין כלים אלו ניתן למנות את הקומוז (komuz) הקירגיזי, אשר שמר ככל הנראה על דמיון רב לכלי-האב הקדמון, את הטאר (Tar) האיראני, הכלי החשוב ביותר במוזיקה הפרסית הקלאסית, ואת משפחת הסאז התורכית-אנאטולית, הכוללת מגוון רחב ומבלבל טרמינולוגית של כלים, כאשר הידוע בהם הוא כמובן הבגלמה (Bağlama ), אשר הטובים בסוג זה מגולפים ידנית מחטיבה אחת של גזע תות. הדבר נכון גם לטאר הפרסי אותו הזכרנו, כאשר תיבת התהודה היחודית שלו העשוייה בצורת הסיפרה שמונה מגולפת משני חצאים של גזע התות, ולאחר מכן מכוסה בעור טלה. השילוב יוצר אפקט מוזיקלי מרשים בעוצמתו, ונותן לטאר את קולו הייחודי.

טאר פרסי
טאר פרסי

כלי נוסף אותו ניתן להזכיר הוא הטנבור,לאוטה קטנה יחסית אשר נמצאת בשימוש בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן בצפון מערב איראן ומוחזק ככלי קודש מרכזי בטקסיהם הדתיים. דתם של בני קהילות האהל-י-חאק היא אמונה סינקרטיסטית בעלת השפעות שיע'יות, אך היא גם מכילה אלמנטים הקרובים לזורואסטריות, ולפרקטיקות צופיות.

אנשי האמת
אהל י חק – אנשי האמת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

העץ המועדף לבניית גוף הטנבור הקדוש, הוא כמובן התות, כאשר חומר גלם המגיע מאיזור עלייה לרגל   מעצים את קדושת הכלי וצליליו. אחד מבוני הטנבור אוסטאד אסאדאוללה פרמאני, דור שביעי לחרשי טנבור מן העיירה גהוארה (Gahvāreh) אשר במחוז קרמאנשאה בצפון מערב איראן, מסביר כי" לעצת התות נקבוביות נשימה אשר נעדרות מעצים אחרים כגון אגוז המלך, ומקנים לו את איכותו הייחודית". איכות זו מתבטאת בהדהוד הרוטט המכונה "סוזנאק" (suznak) ומהווה אישור לשלמותו וקדושתו של הטנבור.

כדברי סיכום, התות החל את מערכת יחסיו עם המין האנושי על גדות הנהר הצהוב בסין הנאוליתית, מסין התפשטה תרבות גידולו אל מקום שקיעת השמש, ובדרכו מערבה השפיע התות על האופן בו אנו סוחרים, מחליפים רעיונות,מתלבשים, מפיקים וחווים צלילים מוזיקלים, דרך מה שיכונה בסופו של דבר על ידי המחקר והדמיון האירופאי בשם "דרכי המשי",  אשר הפכו לאחד מצינורות ההשפעה הבין תרבותית המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האירואסיאתית והעולמית כולה. וזוהי תרומתו של עץ התות הצנוע.

נודדים: יהודים על דרך המשי

אן טיאן היה נרגש.

המנדרין הצעיר הידק את גלימתו השחורה ומיהר דרך סמטאות הבירה אפופות העשן עד שנכנס לאולם בנוי בצניעות, לא רחוק משער שואן וו של חומות העיר.

יליד קאיפנג, המשכיל הגיע לבייגי'נג על מנת למצוא לעצמו משרה הגונה בקרב האליטה הבירוקרטית של העיר. לפני שיצא צפונה מביתו, למד כי קבוצה של מערביים זרים הגיעו לסין, ולא רק שקיבלו רשות קיסרית להתיישב בבירה, אלא גם אישור להקים בית תפילה משל עצמם. מקורותיו של אן טיאן גם הוסיפו כי הזרים מאמינים באל אחד וכל יכול, ושאינם כמוסלמים אשר רבים מהם שכנו בערי סין ושאותם הכיר אן טיאן היטב.

לדידו של אן טיאן, פירוש הדבר היה ברור.

בכניסתו לחדר, אן זכה לברכתו של זר נשוא פנים ומזוקן בכבדות, אשר לאחר הסבר קצר מצדן של אן, שמח ביותר לפגוש חבר לאמונה.
אן הובל אחר כבוד לאולם התפילה הראשי, שם עמדו שניהם אל לפני ארבע דמויות עטורות הילה. ברדו על ברכיו כמנהג מארחו, תהה אן טיאן בקול מדוע הציור מראה רק ארבעה מתוך תריסר בניו של יעקב.

וזהו סיפור המפגש בין הישועי מטאו ריצ'י ואן טיאן, המנדרין היהודי מקאיפנג.

קהילות יהודיות במסופוטמיה ואיראן ידועות מכתובים עוד מן המאה שביעית לפני הספירה. מנותקות ממקצועות אבותיהם כחקלאות ומלאכה הן פנו באופן הולך וגובר לעיסוק במסחר, כספים וכן כשכירי חרב. חורבן המולדת היהודית בידי האימפריה הרומית תרם בתורו להתעצמות פזורות היהודים והעברת מרכז הכובד היהודי לארצות זרות הביא להסתמכות ממשית על מסחר כמשלח יד בקרבם, כאופייני לקהילות מהגרים, אשר להן גישה מעוטה לקרקע חקלאית אך אוחזות ביתרונות כגון רב לשוניות וקשרים בין לאומיים.

התהליך המסחרי הואץ תחת שלטון האסלאם, במהלכו מיסי קרקע גבוהים ומס הגולגולת המושת על לא-מוסלמים (ג'זיה) הגבירו את תהליכי העיור של הקהילות היהודיות, והתהליך בא לידי גמר במהלך התקופה העבאסית המאוחרת, כאשר המשברים הפוליטים והכלכליים של המאות ה11-12 הביאו להגירה נוספת של יהודים לאיזורים העירוניים הבטוחים יחסית, אך בדומה למצב במערב הנוצרי, גם הפכו את היהודים לתלוים רבות בחסדי תקיפים מקומיים, מעודים לפרעות והגבלות שרירותיות, וקבעו במידה רבה את תחום פרנסתם למלאכה, ענייני כספים וכאמור, מסחר.

מבחינה הסטורית, ישנו קשר הדוק בין מסחר והתבססות אוכלוסיות אנושיות הרחק ממכורתן, במה שידוע כ"פזורות סחר", והתופעה ידועה ממקרים רבים כגון מוסלמים, ארמנים, הודים ועוד. אחת מהדוגמאות הידועות לרשת סחר יהודית המבוססת על הפזורה היהודית היא הרהאדאנים של ימי הביניים המוקדמים. אין ודאות לגבי המשמעות האטימולוגית של השם, אך יש שטוענים כי מקור הכינוי הוא בפרסית מבחינת "יודעי הדרך" רהא-"דרך" דאנא-"לדעת"

רק מעט ידוע לנו על היקף ופעילות הגילדה והמידע עליהם מגיע ממקורות איסלאמים ספורים :

"הם דוברים ערבית, פרסית, רומית וכן פרנקית וסלבית. הם נוסעים ממערב למזרח וממזרח למערב, גם בים וגם ביבשה. מן המערב הם נושאים סריסים ושפחות, מעשי רקמה וקיק, וכן פרוות וחרבות. מפירנג'ה (ארצות הפרנקים) שבים המערבי…הם נוסעים לסינד (הודו) וסין… בשובם הם נושאים מושק, קמפור..וקינמון, וכמה מהם מפליגים לקונסטנטינופול ומוכרים את סחורתם לרומים"

(אבן חורדדבה, "ספר הנתיבות" 846 לספירה)

ההצלחה כביכול של גילדות הסוחרים היהודיים נבעה במידה רבה מיכולתם לשמש כמתווכים מסחריים בעולם המפוצל פוליטית ודתית של ימי הביניים המוקדמים, מציאות אשר מנעה מסוחרים נוצרים ומוסלמים לחצות גבולות גאופוליטיים, ואפשרה ליריביהם היהודים לפרוש רשת מסחרית עניפה בין ארצות הפרנקים שבמערב דרך עולם האסלאם ועד ליבה של סין, וייתכן ומסר הרהאדאנים שיגשג עד המאה התשיעית, כאשר התדרדרות המצב הפוליטי בשושלת טאנג ובמרכז אסיה הפך את הסחר היבשתי לבלתי אפשרי.

כאמור, בשל עוני המקורות, והעדר כמעט מוחלט של מקורות ראשוניים, ישנו קושי רב לשחזר או אף לאמת באופן מוחלט את קיום רשת המסחר של הרהאדנים. ייתכן שמספר פיסות קלף כתובות בפרסית יהודית המתוארכות למאה התשיעית שנתגלו בשינג'יאנג שבמערב סין  וכן תפילת ה"סליחות" שהתגלתה במערת הספריה הידועה שבדונהואנג, וכן הגילויים המרגשים של כתבי יד יהודיים שהחלו לצוץ בעשור האחרון באפגניסטאן וכן מצבות וכתובות סלע קדומות מתקופת השיא של שושלת טאנג והסחר הבין אזורי של דרכי המשי, קשורים בפעילות סחר יהודית בין-אזורית, אך הדבר כאמור קשה להוכחה ודאית.

שושלת טאנג, האדירה ביותר שמשלה בסין עד לזמנה, ידעה את אחת מתקופות הפריחה של המגעים בין מזרח למערב, ובמהלכה שטף של זרים, בהם איראנים, הודים, תורכים ערבים ואחרים, היגרו אל ליבה על מנת לקחת חלק באפשרויות המסחריות הרבות שנפתחו בפינהם ורבים מהם, בינהם אולי גם יהודים, התיישבו בצ'אנג אן, בירת השושלת הקוסמופוליטית וכן בנמלי החוף השוקקים.

המקורות הפנים יהודיים של קהילת סין מייחסים את בואם למאה העשירית, במהלכה הוזמנו להתיישב על ידי שושלת סונג. אם זאת חוסר היכולת כנראה של הסינים להבדיל בין יהודים למוסלמים, בהיותם גדולי אף, מנועים מאכילת חזיר ובעלי רעיונות דתיים אזוטריים מקשים על אימות חיצוני של מקורות אלו, אך מקורות מוסלמיים מאשרים את נוכחותם של יהודים באיזור החוף ובפנים הקיסרות כבר במאה התשיעית לספירה.

עדות מענינת לנוכחות היהודית בסין מגיעה משושלת יואן המונגולית של המאה ה-13, כאשר צו שפרסם הקיסר קובלאי חאן, שנעלב עמוקות מסירוב משלחת מוסלמית לאכול בשר טריפה במהלך סעודה רשמית אסר על המנהגים המוסלמים והיהודיים:

"ג'נגיז חאן נולד ואסף אץ כלל האומות ממזרח השמש ועד שקיעתה, והביא אותם ללכת בדרכי המונגולים…בין אומות אלו רק המוסלמים אומרים: "אין אנ אוכלים מזון שהוכן בידי מונגולים" ענה (ג'ינגיז חאן): בהגנת השמיים, כבשנו אתכם, אתם עבדנו, אך אתם מסרבים לאכול את מזוננו, באומרכם כי לא תאכלו מה שאחרים שחטו. ובגלל שהם מטרידים את הבריות, מוכרז: מוסלמים ויהודים מחוייבים באכילת בשר, ללא תלות בכיצד או על ידי מי נשחט, ונאסר עליהם לשחוט כבשים בידי חיתוך הגרון, ונאסר עליהם למול את אנשיהם…רק כך יגיעו להבנה"

במאמר מוסגר לא ברור כמה הצו האמור כובד, שכן מערב-אסייאתים רבים נותרו ושירתו את שושלת השושלת עד יומה האחרון, אך מדובר כאמור בעדות מאלפת לנוכחות אוכלוסיות מזרח תיכוניות ומרכז אסייאתיות במדינה הסינית, ולמארג היחסים המורכב בין הדתות האברהמיות למארג הדתי ושלטוני של מזרח אסיה.

חוקרים כיום מאמינים כי הסטורית התקיימו מספר קהילות יהודיות משמעותיות בסין, ובמיוחד בערים האנגז'ואו, נינגבו, וכמובן בקאיפנג בה עמד בית כנסת מפואר ועשוי עץ כמיטב המסורת הארכיטקטונית הסינית, אך בשונה ממקדשים סינים אחרים לא פנה למפנה השמש הדרומי, אלא כלפי עיר מסתורית ונשכחת אי שם על הר נידח במערב.

הקהילה היהודית בסין ככל הנראה מעולם לא מנתה יותר מאלפי נפשות בודדות, ובעוד שעיסוקם המקורי היה בוודאות מסחר, הקשרים הבין לאומיים שאפשרו את קיום הקהילה מלכתחילה החלו מתרופפים החל מן המאה ה-17, בעוד שבמקביל החל תהליך משמעותי של סיניפיקציה, במהלכו לקחו להם היהודים פילגשים מקומיות (בעוד האשה הראשונה נותרת לרוב יהודיה), עברו לשימוש בשמות סינים והשתלבו חברתית וכלכלית בקהילה הסינית שהקיפה אותם.

בית הכנסת הגדול של קאיפנג ניזוק קשות בשטפון במהלך אמצע המאה ה-19, בערך באותו זמן שבו נפטר ללא מחליף המנהיג הדתי של הקהילה ושרידי הכרת הכתב העברי נגוזו לבלי שוב.

התרבות הסינית ידועה בכוחות הטמיעה שבה. רבים וטובים, תורכים ומונגולים, איראנים ומנצ'ורים נכנעו כולם לריפוד המשי ועומקי המחשבה של ממלכת המרכז. אפילו הקהילה המוסלמית הענקית של סין מתגמדת אל פני גודלה של אוכלוסית בני האן, ואלה דומים יותר מבחינת תרבותם לסינים מוחלטים יותר מאשר לחסידי ההלכה המוסלמית שמחוץ לסין, בעוד שהסטורית הם זקוקים לתזכורות תקופות מבחוץ לזהותם הדתית.

לקהילה היהודית ככל הנראה לא היה כל סיכוי אל מול חיבוקה העמוק של סין, והיא היתה פשוט קטנה מדי מכדי לזכור את מקורותיה, את שפתה, את כתביה ואת דתה.

וביהדות, הזכרון הוא הכל.

 

 

 

בתמונות: יהודי קאיפנג האחרונים בתמונות משלהי שושלת צ'ינג, עוטים תספורת מנצ'ורית אופיינית. ספר קהילה בעברית ובסינית, תרשים בית הכנסת הגדול הבנוי על פי מודל סיני. הישועי מטאו ריצ'י, מחשובי המסיונרים הקתולים שפעלו בסין.

 

Image may contain: 2 people, people standing
No automatic alt text available.
Image may contain: one or more people
Image may contain: drawing

 

 

 

לוטוס מן המערב: הבודהיזם האיראני.

ביוגרפיה מוקדמת של הבודהא מספרת על צמד האחים טפשו, (Tapas­su) ובהאליקה (Bhallika), סוחרים במקצועם, אשר הגיעו להודו ממולדתם הצפונית אשר בבקטריה, הגישו מזון לבודהא מיד לאחר התעוררותו, והפכו לחסידיו הראשונים שאינם מן הנזורה. על פי המסופר היה זה בהאליקה, אשר הקים מנזר וסטופה בקרבת העיר בלח' באפגניסתאן של היום, הקרויה מאז על שמו.

האחים טפשו ובהליקה לפני בודהא סקיאמוני.
האחים טפשו ובהאליקה לפני בודהא סקיאמוני.

הגם אם יש ממש בסיפור זה, וגם אם מדובר בבדיה גמורה, הרי שמסורת זו, מן הבודהיזם המוקדם, מורה על כיוון ההתפשטות ההיסטורי של התורה הבודהיסטית מתת היבשת ההודית אל ליבה של אסיה.

העמים שחיו במרחבים העצומים של מרכז אסיה בתקופה זו, ברובם איראנים, היו בין הראשונים לקבל על עצמם את התורה הבודהיסטית עם תחילת התפשטותה.

המרחב האיראני נכון למאה הראשונה לספירה חרג בהרבה מתחומה של איראן המודרנית, וכלל את רוב שטחה של אסיה המרכזית. הגדרת מרחב זה נעשית בזכות התפוצה האתנית, הלשונית והתרבותית הרווחת באיזורים אלו, עד כניסת העמים התורכיים הנוודים לאיזור, והחלפתם את היסוד האיראני הקודם, תהליך שהגיע להבשלה לא לפני המאה האחת עשרה לספירה.

איראן הגדולה.
איראן הגדולה.

את העולם האיראני הקדום ניתן לחלק למספר איזורים. האיזור הראשון הוא מערב איראן, הכולל את הרפובליקה האיסלמית האיראנית של ימינו, והוא ערש השושלות הפרסיות הגדולות האח'מנית והסאסאנית. איזור זה נכלל גם בתחומי האימפריה הפרתית, אשר מוצאה במזרח העולם האיראני.

 האיזור השני הוא איזור בקטריה (Bactria), המשתרע בין הרי האינדו קוש בדרום לנהר האמו דריה (אוקסוס ,Oxus), והנכלל היום בשטחי הרפובליקות המרכז אסיאתיות של אוזבכיסתאן וטג'יקיסתאן. איזור זה היה מרכזי בתקופת הכיבוש ההלינסטי של מרכז אסיה, ולאחר מכן תחת האימפריה הקושאנית.

איזור שלישי הוא סוע'דיה (,soghdia איות מקובל: סוגדיה), אשר שכנה מצפון לבקטריה, בין נהרות האמו דריה לסיר דריה (יקסרטס Jaxartes) ונכללת ברובה באוזבכיסתאן של ימינו. איזורים אלו היו מרכזי מסחר חשובים ביותר על רשת הדרכים האירואסיאתית, ונקזו אליהם רשת מסועפת של מסחר, אשר הוותה כר פורה להעברה של ידע ורעיוניות.

האיזור הרביעי הוא אגן טארים (Tarim Basin), הנמצא כיום רובו ככולו בפרובינציה הסינית המודרנית של שינג'יאנג ( Xīnjiāng, (新疆  איזור זה מהווה את קצהו המזרחי של המרחב האיראני ההיסטורי, ואת קצה איזור תפוצתן של השפות האיראניות. בשל מיקומו על הנתיב הנוח ביותר למעבר בין מערב אירואסיה לסין גופא, היווה איזור זה בסיס חשוב לתנועת והתיישבות סוחרים בני עמים ותרבויות שונות, והפך למרכז בודהיסטי חשוב בין המאות השלישית לעשירית.

אף איזור אינו הומוגני תרבותית, ואין בנמצא "תרבות טהורה", ודבר זה נכון במיוחד לגבי אסיה המרכזית. בשל מיקומה היחודי והיותה נקודת ציר בין שלוש התרבויות הגדולות של אסיה – ההודית, הסינית, והפרסית – אפשר האיזור מגעים תרבותיים ארוכי טווח בין תרבויות אלו ותרבויות אחרות. מגעים אלו משתקפים בבליל יחסי הגומלין וההשפעות הלשוניות, האידיאולוגיות, הדתיות, האומנותיות, והאחרות אשר התרחשו במרחב, כאשר הפרדתן וזיהויין על פי מקורותיהן היא משימה קשה למדי, ולעיתים אף בלתי אפשרית.

במהלך המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים, התרחש תהליך אשר שינה את ההיסטוריה הבודהיסטית, ובעקבות כך את ההיסטוריה האסיאתית כולה. התורה הבודהיסטית, אשר עד כה היוותה חלק ממארג האמונות הפנים הודי, חרגה מגבולות הציוויליזציה ההודית, והפכה לדת עולמית.

ההתפתחות התאולוגית שאפשרה זאת, והרקע החברתי, הפוליטי, והכלכלי שחולל אותה, מורכבים למדי, אך שיא התהליך קשור בעלייתו של השליט אשוקה, קיסרה השלישי של האימפריה המאורית בהודו (322-185 לפנה"ס). אשוקה ידוע בקרבות העזים והאכזריים שניהל נגד מתנגדיו בטרם קיבל את התורה הבודהיסטית.

המלך אשוקה, טרם אימוצו את הדהרמה.
המלך אשוקה, טרם אימוצו את הדהרמה.

באחת מכתובותיו המלכותיות, מצהיר אשוקה כי שלח שליחים אל הקמבוג'ים, עם איראני, וכן אל היוונים. כתובות אשוקיות בארמית וביוונית אשר נמצאו בדרום אפגניסתאן, מגבות הצהרה זאת, ומוכיחות כי הבודהיזם הגיע לאיזור בסביבות המאה השלישית לפני הספירה.

החדירה הראשונית המוכחת אם כן, של התורה הבודהיסטית מחוץ לגבולותיה הגאוגרפים והתרבותיים של הודו, התרחשה בתקופת השושלת המאורית, כאשר כיוון ההתפשטות העיקרית היה האיזור הצפון מערבי, הידוע כגנדהרה. איזור גנדהרה, במובנו הרחב, הקיף את התחום שבין עמק במיאן באפגניסתאן של היום, בו שכנו כזכור פסלי הבודהא העצומים עד שנהרסו על ידי הטאליבן, לצפון מזרח פקיסתאן של ימינו.

            בתחילת המאה הראשונה לספירה, ביסס עצמו פלג של הסקיתים, עם איראני נוודי המכונה במקורות הסינים, יואה ג'י (月支, Yuèzhī), ככוח הדומיננטי באיזור. האימפריה שהקים, הידועה במחקר כממלכה הקושאנית, התפרשה מאגן טארים במזרח, דרך בקטריה וגנדהארה, ועמוק אל תוך שטחי צפון הודו. גישור זה בין המרחבים, ההודי והמרכז אסיאתי, אפשר מעבר חופשי של אוכלוסיות, סחורות ורעיונות ותרם להתפשטות התורה הבודהיסטית צפונה.

במידה רבה, שגשוגו של הבודהיזם באיזורים שונים במרכז אסיה היה תלוי באחד משני גורמים או בשילוב של שניהם, גורמים אלו, שגשוג מסחרי, ופטרונות ממלכתית, התקיימו שניהם בתחומי האימפריה הקושאנית.

לא ברור עד כמה היה נפוץ הבודהיזם בקרב האליטה הקושאנית, שכן נוודים לא ששים לישיבה ארוכה בשיכול רגליים, תוך פיתוח ריכוז חד נקודתי, ונראה כי גישתם לקהילה הבודהיסטית נבעה מהצורך ביצירת בסיס לגיטימציה רחב בקרב הקהילות השונות שהרכיבו את ממלכתם. עם זאת, ברור כי מבחינת פטרונות הם היוו גורם משפיע ביותר, ואפשרו את העמקת האחיזה הבודהיסטית באיזור מרכז אסיה, תוך שהם מממנים הקמת סטופות, מרכזי לימוד ומנזרים, שלעיתים אף נקראו על שם המלכים מעניקי הפטרונות.

כאמור, היקפה של האימפריה הקושאנית והתנאים בתוכה אפשרו את שגשוג המסחר בין חלקים שונים של היבשת האירואסיאתית, ואת תקופת השיא הראשונה של נתיבי המשי, ואלה חיברו בין סין במזרח, לאימפריה הרומית במערב, ולהודו בדרום. מרכז העצבים של רשת מסחרית זאת התקיים בבקטריה, לב ממלכת הקושאנים.

האימפריה הקושאנית. המאה הראשונה לספירה.
האימפריה הקושאנית. המאה הראשונה לספירה.

 המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה:

גנדהארה.

המרכזים הבודהיסטים בגנדהארה היו באופן טבעי הראשונים שהתפתחו מחוץ להודו גופא, כאשר ראשיתם תחת שלטון השושלת המאורית והממלכות ההלנסטיות , אך הגיעו לשיא התפתותם בתקופה הקושאנית, למן המאה הראשונה לספירה, שגשגו שם עד המאה השמינית, ואף מעבר, עד לעליית האסלאם, ופריחתו המוחדשת של ההינדואיזם. אמנם המרכזים המוקדמים שבהם מייצגים בודהיזם שהוא במידה רבה עודנו הודי, ואת גנדהארה ניתן לשייך לאיזור ההשפעה ההודי, אך האקלים התרבותי הייחודי לאיזור, השפיע על הבודהיזם המקומי, תוך שהוא סופג השפעות חיצוניות ומהווה חוליה בהתפתחות הבודהיזם המרכז אסיאתי.

בקטריה.

האיזור המכונה בקטריה, או תוכריסתן במקורות מסוימים, משתרע בין הרי ההינדו קוש, לנהר האמו-דריה (אוקסוס), והפך למרכז בודהיסטי משמעותי בתקופה הקושאנית. הקושאנים שלטו באיזור בין המאות הראשונה לשלישית לספירה, כאשר האיזור נכבש על ידי האימפריה הסאסאנית, ולאחר מכן, במאה החמישית, על ידי שבטים איראניים נודים שונים, המכונים הונים במקורות שונים. תושבי האזור המקוריים היו איראנים דוברי בקטרית, שפה איראנית-מזרחית, אשר החל מן המאה הראשונה לספירה נכתבה בכתב יווני.

הבודהיזם המשיך לפרוח בבקטריה גם לאחר העלמות הקושאנים, ותחת ההונים ההפטליטים, עם איראני נוסף, הוקמו מוסדות בודהיסטים נוספים, כגון זה אשר באג'ינה טפה (Ajina Tepe), ונחצבו פסלי הבודהא הגדולים של במיאן, הנזיר הסיני, ועולה הרגל הידוע, שואן זנג, מדווח בתקופה זו על עשרה מנזרים במרכז החשוב בטרמז, ובהם כאלף נזירים, וכן על כשלושת אלפים נזירים מהאיאנים בבלח', ושלוש מאות נזירים סרווסטיוודים בגאז.

הבודהיזם בבקטריה, כפי שהדבר נכון גם בשאר איזורי תפוצתו, לא היה מעולם הדת הבלעדית, עם זאת, הוא נהנה ככל הנראה מפופולאריות עממית רבה, והדבר משתקף למשל בתעודה בקטרית מן המאה השמינית. התעודה, שנכתבה בידי זורואסטרי, מציינת כי "לרוכש קרקע, שמורה הזכות להמירה במוהר לרכישת כלה, מקדש אש, ויהארה, דכמה ("מגדל שתיקה" זורואסטרי), או קרמטוריום".

מגדל שתיקה זורואסארי באיראן.
מגדל שתיקה זורואסטרי באיראן.

חשיבותה של בקטריה מבחינה בודהיסטית, מתבטאת בעיקר בהיותה מרכז חשוב להפצתו לעבר סוע'דיה ובמיוחד בקרב קהילת הסוחרים שיצאה ממנה, וכן לעבר אגן טארים ומזרחה ממנו, לסין.

במקורות הסיניים מצויינים נזירים ומתרגמים הנושאים את שם המשפחה ג'י, כאות למוצאם מן הממלכה הקושאנית, כגון לוקקשמה (支讖, Zhī Chèn, Lokakṣema) המתרגם הראשון של כתבים מהאיאנים לסינית, בן המאה השניה. לוקקשמה נולד אמנם בגנדהארה אך מוצאו היה ככל הנראה מבקטריה, ומיוחס לו תרגום של טקסטים מהאיאנים חשובים, כגון "סוטרת שלמות החכמה" (Prajñāpāramitā), וכן את ה Pratyutpanna sutra ובה האזכור המוקדם ביותר לבודהא אמטבהא, והארץ הטהורה.

פרתיה.

שאלת מידת החדירה המערבית של הבודהיזם נמצאת במידה רבה עדיין תחת ויכוח, שכן העדויות הארכאולוגיות וההיסטוריות הנוגעות למורשת הבודהיסטית במערב העולם האיראני מעטות למדי, כאשר עידנים של הרס טבעי ומכוון, וקשיי סקירה ארכאולוגית בחלק מן האיזורים, מקשים על מחקר מעמיק, ויוצרים חוסר בהירות לגבי מעמד הבודהיזם באיזור.

הפער המחקרי נובע מן העובדה שעד היום, לא נמצאו כל תרגומים פרתיים של כתבים בודהיסטים, ובסקרים ארכאולוגים לא נמצאו מרכזים בודהיסטים משמעותיים בתחום האימפריה הפרתית, ומצד שני, בכתבים הסיניים מופיעים אזכורים של פרתיה כבעלת מסורת בודהיסטית, וכן של נזירים ממוצא פרתי הפעילים בסין של המאות הראשונות לספירה. את הסתירה ניתן ליישב על ידי אחת משתי מסקנות,  הראשונה היא כי הנזירים הפרתיים רכשו את השכלתם הבודהיסטית מחוץ לגבולות האימפריה הפרתית, בבקטריה, בגנדהארה, או אף בהודו עצמה, ואפשרות חלופית היא כי בפרתיה התקיימה נוכחות משמעותית של מוסדות בודהיסטים, אשר לא נותר מהם זכר בעקבות הגישה האנטי בודהיסטית ברובה של השושלת הפרסית הסאסאנית, וכן של האסלאם שבא במקומה.

פרתיה מכונה במקורות הסיניים בשם אן שי (安世, Ān Shì), על בסיס שמה של משפחת המלוכה השלטת בה, הארשקים, ונזירים הנושאים את שם המשפחה אן מופיעים בכתבים בסינית החל מן המאה השנייה לספירה, כשהחשוב והידוע בהם, הוא אן שי גאו (安世高, Ānshì gāo).

מבית אצולה איראני למנזרי סין. אן שי גאו.
מבית אצולה איראני למנזרי סין. אן שי גאו.

שי גאו היה בן למשפחת אצולה פרתית, וייתכן שאף נצר למשפחת המלוכה הארשקית עצמה. בשנת 148 לספירה, הגיע גאו אל לואויאנג (Luòyáng, 洛阳 )בירת שושלת האן, שם ביסס מפעל תרגום ואסף סביבו חסידים רבים. בין כמאה ושבעים החיבורים שהיה אחראי לתרגומם ניתן למנות טקסטים העוסקים בדוקטרינה הבודהיסטית הבסיסית, אבהידהארמה, והדרכה מדיטטיבית. טקטסים רבים ניתן לשייך לאגאמות של הקאנון הסנסקריטי. אין בכתבים שתרגם כאלה הקשורים במהאיאנה. בנוסף, הקים שי גו בית ספר לתרגום, בו ישבו זה לצד זה נזירים פרתים, סוע'דים, סקיתים והודים, ועסקו בתרגום והתאמת טקסטים לסביבה הסינית.

אם כן, מעמדו של הבודהיזם בחלקו המערבי של העולם האיראני, נותר במידה רבה מעורפל.  מוצאו של אן שי גאו ממשפחת אצולה פרתית,עשוי לרמז על נוכחות בודהיסטית בקרבת האליטה הפרתית , וממצאים ארכאולוגים בודדים הכוללים ככל הנראה שרידי מנזרים וסטופות מאיזור דרום ומרכז תורכמניסתאן של היום, מרמזים על נוכחות בודהיסטית ממוסדת בפרתיה של המאות הראשונות לספירה. ייתכן וממצאים עתידיים יאפשרו בנית תמונה ברורה יותר של המורשת הבודהיסטית הפרתית.

אגן טארים.

אגן טארים, איזור רחב ידיים הכולל את מדבר טאקלאמקאן ונאות המדבר שבשוליו, היווה איזור מעבר חשוב, משלב מוקדם של הסחר האירואסייאתי, תוך שמעמד זה מאפשר צמיחת קהילות מבודדות הקשורות זו בזו במערכת רופפת של מסחר וקשרים פוליטיים ודתיים. ניתן לקבוע במידה רבה כי איזור אגן טארים הינו האיזור החשוב ביותר מבחינת ההיסטוריה של הבודהיזם האיראני, וטומן בחובו חשיבות מיוחדת להיסטוריה הבודהיסטית כולה, כאיזור מעבר ראשון במעלה של התורה הבודהיסטית, מהודו לסין ולמזרח אסיה כולה.

העיר החשובה בדרום טארים היה חוטאן, אשר מקור עושרה הגיע בין השאר ממסחר במשי וירקן אשר נכרה באיזור. אגדה מקומית קושרת את ייסוד העיר לקיסר אשוקה בעצמו, והדבר אינו מפתיע כאשר לוקחים בחשבון כי ההודים היוו את האוכלוסייה המשמעותית בחוטאן לאחר הסאקא האיראנים.

נזיר איראני (?) מימין. ציור קיר משינג'יאנג . סין.
נזיר איראני (?) מימין. ציור קיר משינג'יאנג . סין.

הגעת הבודהיזם לחוטאן מתוארכת על פי מקורות טיבטים לשנת 84 לפני הספירה, עם זאת , אגן טארים לא הפך למרכז בודהיסטי משמעותי עד המאה השניה לספירה, כאשר פעילות צבאית וחקלאית של שושלת האן, הביאה להגירת אוכלוסיה לאיזור,  במיוחד מכיוון האימפריה הקושאנית. טכנולוגיה חקלאית שהכניסו הסינים לאיזור אפשרה לנאות המדבר לכלכל אוכלוסיה גדולה פי כמה, אשר בתורה יכלה לכלכל מוסדות דתיים קבועים. התפתחות זו אפשרה לנזירים בודהיסטים להתיישב במקומות בהם רק חלפו בעבר בדרך לסין, תוך הקמת מנזרים, מקדשים, סטופות, ושאר מוסדות, לאורך נתיבי הסחר.

העיר החשובה בצפון האגן הייתה קוצ'ה (Kucha) , כאשר תקופת השיא ההיסטורי שלה התקיים בין המאות השישית לתשיעית, והיתה זו העיר המאוכלסת ביותר באגן טארים בעת זאת. העיר הייתה בעלת צביון קוסמופוליטי למדי, וכללה בעיקר קבוצות איראניות, תוכריות, והודיות.

שואן זנג,  מתאר את קוצ'ה כעיר עשירה ופוריה ביותר, הנהנית ממיקומה הנוח על דרכי שיירות המסחר. הוא מציין כי בעיר ובסביבותיה ישנם כמאה מנזרים המאכלסים יותר מחמשת אלפים נזירים המשתייכים לאסכולה הסרווסטיוודית, וכי הם נוהגים לקרוא את הכתבים הבודהיסטים בשפת המקור, כלומר סנסקריט.

בנה המפורסם ביותר של קוצ'ה הוא ככל הנראה קומראג'יווה ( Kumārajīva, 344-413 ), נזיר ומתרגם מן החשובים בבודהיזם הסיני המוקדם. אביו של קומראג'יווה היה ככל הנראה ברהמין מקשמיר  ואמו מקומית. בתחילה התחנך קומראג'יווה על ברכי האסכולה הסרווסטיוודית, אך בשלב מאוחר יותר בחייו נטה לעבר רעיונות מהאיאנים. מפעל תרגומיו לסינית כלל בין השאר את תרגומן של מבחר סוטרות שלמות החכמה, סוטרות היהלום והלוטוס, את שירת השורש של דרך האמצע מאת נגרג'ונה, וסוטרות מהאיאניות חשובות נוספות כגון סוטרת אמיטהבא, וסוטרת וימאלקריטי (Vimalakīrti Sūtra).

קומרג'יווה
קומראג'יווה

אגן טארים הוא אזור שחשיבותו מבחינת ההיסטוריה הבודהיסטית אינה מוטלת בפסק, איזור זה, ובמיוחד ערי המדינה קוצ'ה וחוטאן שימשו כמרכזי לימוד חשובים, תוך שהן נהנות מדרכי המסחר שעברו בשטחן. אגן טארים היה מקום מושבם של מלומדים ומתרגמים שהשפיעו רבות על הפצת הבודהיזם לסין, ועיצבו את דמותו. האגן הוא גם האיזור האחרון בו התקיים הבודהיזם בקרב עמים איראנים, עד שתהליכי התורכיפיקציה, וההתאסלמות הביאו להעלמותו הכמעט מוחלטת באיזור, עד המאה העשירית.

סוע'דיה.

            האזור אשר במובנו הצר משתרע בין האמו דאריה\אוקסוס בדרום ועד חלקו הדרומי של הסיר דריה בצפון, היה מקום מושבם של הסע'דים, עם איראני מזרחי, אשר קיים שרשרת של ערי מדינה אוטונומיות ושימש תפקיד מרכזי בסחר האירואסיאתי, במיוחד בחלקו המזרחי של נתיב הסחר, תפקיד שהגיע לשיאו במהלך המאות השישית עד השמינית. הבודהיזם הגיע לסוע'דיה ככל הנראה תחת שלטון האימפריה הקושאנית, בין המאות הראשונה לחמישית לספירה, שם כאופייני לאקלים הדתי תחת הקושאנים, מצא את מקומו לצד דתות איראניות, פולחן הלניסטי, ודתות הודיות נוספות כגון ג'איניזם וברהמניזם. הסוע'דים הותירו אחריהם עדות לתרבות חומרית מפותחת, ובעיקר יש לציין את ציורי הקיר המפוארים שעיטרו את בתי העשירים הסוע'דים.

ציור קיר סוע'די. פנג'יקנט (Panjikent). טג'יקיסתאן.
ציור קיר סוע'די. פנג'יקנט (Panjikent). טג'יקיסתאן.

הבודהיזם ככל הנראה מעולם לא היה פופולארי במיוחד בסוע'דיה. על פי הביוגרפיות של שואן זנג ,כאשר הגיע זה  לסמרקנד אשר בסוע'דיה, הוא מוצא שני מנזרים בודהיסטים נטושים, וכאשר חסידיו מנסים להתפלל באחד מהם, הם מותקפים בידי הזורואסטרים המקומיים.

עם זאת, ממקורות הכוללים ביוגרפיות של נזירים, כרוניקות מסע צליניות, וטקסטים בודהיסטים סוע'דים, נראה כי לבודהיזם היה מקום מרכזי בפזורה הסועד'ית, אותן מושבות סוחרים אשר התקיימו לאורך נתיבי המסחר מליבה של אסיה ועד סין במזרח.

סוע'דיה מכונה במקורות הסיניים קאנג צ'ו (k'ang chu) ,ולמרות שישנו ויכוח מחקרי לגבי זיהוי זה, נראה כי התיאור הגאוגרפי והפוליטי של מדינת הקאנג צ'ו, תואם למידע ההיסטורי על הסוע'דים, וזיהוי זה מקובל כיום על רוב החוקרים. עם הנחת יסוד זאת, ובהתחשב בתיעוד ההיסטורי של נזירים זרים בסין של התקופה הנדונה, הנושאים את השם קאנג, הרי שלבודהיסטים הסוע'דים תפקיד מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית באדמת סין.

העדות המוקדמת ביותר לפעילותם של הסוע'דים בסין מגיעה מן המאה החמישית, תחת שושלת ווי הצפונית(北魏朝, Běi Wèi Cháo, 386–535), ומכאן ואילך ישנם מקורות המעידים על נוכחותם של אלפי מתיישבים סוע'דים בעשרות מושבות, במיוחד בחלקה הצפון מערבי של סין, ובאגן טארים ונראה כי הרשויות המקומיות הפיקו מנוכחותם תועלת, כתוצאה ממסחר, עיבוד קרקעות וגביית מיסים.

נזירים בעלי שם המשפחה קאנג, המעידים על כך שמקורם בסוע'דיה, מופיעים בתעודות סיניות החל מן המאה השניה לספירה, כאשר רבות מן התעודות הללו הן ביוגרפיות, אשר מאפשרות לאמת את מוצאם של מושאי התיעוד.

            בין עשרות הנזירים ממוצא סוע'די אשר קיים לגביהם תיעוד, ניתן לציין את קאנג סנג חוי (康僧会Kāng Sēnghuì), אשר היה מחלוצי הפעילות הבודהיסטית בדרום סין של שושלת ווי. סנג חוי ככל הנראה נולד בוויאטנם בשנת 222, למשפחת סוחרים סוע'דית, הצטרף למנזר לאחר מות הוריו בעודו צעיר, ובשלב מאוחר עסק בתרגום. בין תרגומיו ניתן למצוא סיפורי אודאנה (Avadāna) ,ומיוחסות לו תרגומן של ארבע עשרה סוטרות בעשרים ותשעה כרכים. בנוסף נחשב סנג חוי למומחה בתחום השירה של המנונים בסנסקריט, וכן כתב הקדמה ל-Ānāpānasmṛti Sūtra  בה הוא מפרש ומסביר בבהירות כיצד להשקיט את התודעה. שיטת המדיטציה שלימד, אשר כללה ספירה מודעת של הנשימה, הפכה מקובלת מאוד בבודהיזם של דרום סין.

מומחה מדיטציה סוע'די. קאנג סנג חוי.
מומחה מדיטציה סוע'די. קאנג סנג חוי.

עם כן נזירים סוע'דים, או כאלה שמוצאם המשפחתי מסוע'דיה, שמשו גורם חשוב בהתבססות הבודהיזם הסיני, ובמיוחד זה הדרומי, תוך שהם תורמים רבות למכלול הטקסטים של הבודהיזם בסין, ובין השאר ספרות טכנית למדיטיציה, וטקסטים מהאיאנים, והיניאנים שונים.

ניתוח של הטקסטים שהובאו על ידי בודהיסטים סוע'דים ממרכז אסיה עצמה, מגלה כי אלה כללו בעיקר טקסטים מהאיאנים  ,וכן טקסטים הינייאנים, ברובם של אגאמות, שהיו נפוצים בסוע'דיה. בנוסף ניתן לציין טקסטים המשתייכים לספרות שלמות החכמה ,והוינאיה של הדהרמאמהגופטקה, טקטסים התואמים לסוטרות הנפוצות בבקטריה ואולי אף בפרתיה.

אסכולות בודהיסטיות במרכז אסיה.

לחקר האסכולות הבודהיסטיות הנפוצות במרחב האיראני על איזוריו השונים, ובתקופות השונות, יש חשיבות רבה מחד, ומאידך קשיים לא מעטים. כמה מנקודות החשיבות של חקר האסכולות הללו, נובע מכך שהן מהוות חוליה חשובה בהתפתחות המחשבה הבודהיסטית על זרמיה, ומהיותן גורם מעצב של התורה הבודהיסטית כפי שהועברה לטיבט, סין ומזרח אסיה כולה.

יחד עם זאת, בדומה לפרטים היסטוריים רבים הקשורים במורשת הבודהיסטית של מרכז אסיה, דעיכתו והעלמותו של הבודהיזם ממרחב זה, הביאה להרס הפרטים החומריים החיוניים להבנת התרבות הדתית הבודהיסטית באיזור. המקורות הזמינים לשם שחזור התמונה הם אף כאן, בעיקר הכתבים הסינים, כגון רשומות היסטוריות וחיבורי צליינים, וכן הכתבים הקאנונים הבודהיסטים בשפה הסינית. מקור מרכזי נוסף מגיע  מממצאים ארכאולוגים, כאשר במקרה זה, ישנה חשיבות עליונה לממצאים טקסטואלים.

מבחינה אקולוגית, האקלים השורר ברבים מחלקיה של אסיה הפנימית, הוא אקלים יבשתי קיצוני ומאופיין בחורפים קרים ביותר, ובקיצים חמים ויבשים. תנאים אלו איפשרו, למרבית המזל, את השרדותם של כתבים בודהיסטים עתיקים, אשר נכתבו על חומרים אורגניים, כגון עלי דקל, קליפות שדר (Betula sp. ), נייר, או קלף. כתבים אלו, אשר החלו להחשף על ידי חוקרים החל מראשית המאה העשרים, ונחשפים מדי פעם עד ימינו, שופכים מעט אור על מכלולי היצירה הבודהיסטית בהם נעשה שימוש גם באיזורים השונים של מרכז אסיה, בתקופות השונות. סקירת הממצאים הטקסטואלים, מן התקופה הקושאנית, שנשתמרו בעמק במיאן באפגניסתן, ומהווים את מכלול הכתבים הבודהיסטי העתיק ביותר בנמצא, מאפשרת לקבל מושג מה על דמותו של הבודהיזם המוקדם, ערב יציאתו מגבולות תת היבשת ההודית. הכתבים, העתיקים בשפה הודית שנמצאו עד כה, וכתובים על גבי עלי דקל בשפה הגנדהרית, בכתב חורשטי, או בברהמי, מאפשרים לשחזר, ולו חלקית את דמותן של הדוקטרינות הבודהיסטיות שהיו נפוצות באיזור.

מדיום לכתיבת סוטרות .קליפת שדר (Betula sp).
מדיום לכתיבת סוטרות .קליפת שדר (Betula sp).

בין הטקסטים שנמצאו בבמיאן ניתן לזהות חיבור אבהידרמי סרווסטיוודי, קטעי ווינאיה של המהאסמגיקה, קטעים נוספים סווגו כשייכים לSaṃyukta-āgama של הקאנון הסנסקריטי.

אוסף מרשים ביותר של טקטסים נמצא גם באיזור גילגיט (Gilgit) ,בפקיסתאן של ימינו, הכולל כתבים הרשומים על קליפת שדר, עלי דקל, ונייר, המתוארכים למאות השישית עד השביעית לספירה. במכלול זה נמצאו קטעים היניאנים ומהאיאנים כאחד. בין הכתבים ההיניאנים ניתם למנות קטעי ווינאיה, Ekottarikāgama של הקאנון הסנסקריטי, ואבהידרמהפיטקה של הקאנון המולאסרווסטיוודי. בין הקטעים המהיאנים ניתן להזכיר את סוטרות הלוטוס והיהלום, כמו גם קטעים השייכים לספרות שלמות החכמה.

מקטע של סוטרה על עלה דקל. גילגיט. פקיסתאן.
מקטע של סוטרה על עלה דקל. גילגיט. פקיסתאן.

עם כך, ממקורות אלו ומקורות נוספים, ניתן ללמוד כי בין האסכולות אשר היו מצויות בגנדהארה ובבקטריה הקושאנית, במאות הראשונות לספירה, ניתן למנות את המהאשמגיקה (Mahāsāṃghika), דהרמהגופטקה (Dharmaguptaka), וסרוושטיוודה, לקראת סוף התקופה הקושאנית, מופיעות גם עדויות לפעילות אסכולת השאמטיה (Sāṃmatiya). בהקשר התנועה המהיאנית, נראה שבתקופה זו קשה למצוא הפרדה ממשית בין אסכולות מהאיאניות להיניאניות, ולא נדיר היה שכתבים השייכים לאחת מן האסכולות הללו, קידמו רעיונות מהאיאנים, וגם בשלבים בהם ניתן למצוא הפרדה ממשית יותר בין הזרמים, הרי שחסידי שניהם חלקו פעמים רבות מנזרים, תוך חיים ולימוד משותף, ללא הפרדה מיוחדת.

אחת האסכולות המרכזיות אשר זכו לתפוצה רחבה במרכז אסיה, מפרתיה במערב, ועד אגן טארים במזרח, היא האסכולה הסרווסטיוודית. עדויות ראשונות לפעילותם באיזור מגיעות מכתובות הקדשה שהציבו שליטים מבני הסאקא האיראנים באיזור טקסילה בגנדהארה במהלך המאה הראשונה לפני הספירה .הכתובות מנציחות הענקת אדמות לשם כלכלת מנזרי מערות בהם שכנו נזירים סרווסטיוודים, וכן בניתה של סטופה , והענקת נכסים ותרומות למסדר. עדויות נוספות הנושאות את שם האסכולה מגיעות מכתובת הקדשה של השליט הקושאני קנישקה בפשאוור, שם בנה שתי סטופות גדולות, וממקומות נוספים ברחבי צפון הודו ומרכז אסיה, המעידים על תפוצתה הרחבה ועל חשיבותה.

 בהקשר המקומי המרכז אסיאתי, נראה כי חל פיצול דוקטרינאלי בין פלגים שונים של הסרווסטיוודה, כאשר פלג מרכזי אחד אשר מרכזו בקשמיר, נהנה מתמיכת בית המלוכה הקושאני, והפלג השני, אשר לו היתה נוכחות משמעותית בבקטריה וגנדהארה הציב עצמו כמתנגד לגישת הפלג הקשמירי, התנגדות המבוססת על מחלוקות פילוסופיות ואתיות שונות. עם דעיכת העצמה הקושאנית, נחלש הזרם הקשמירי, בעוד הזרם המתנגד לו, שינה את שמו למולאסרווסטידווה, והפך לזרם המרכזי באסכולה במהלך המאות השביעית עד התשיעית. יש לציין שחומרים שונים של שני זרמי סרווסטיוודה אלה, כמו גם של זרמים נוספים, כגון אלה הקשורים בהתנהגות נזירית וכן אגאמות, תורגמו לטיבטית, והשפיעו על התפתחות הבודהיזם ברמה הטיבטית.

גם מן הכרוניקות שהותירו אחריהם צלינים סינים, ניתן לקבל מושג כלשהו על תפוצת ופעילות האסכולות הבודהיסטיות השונות. הידוע שבצלינים אלו, שואן זנג, בן המאה ה7, בעוברו בבקטריה, מדווח כי בעיר טה-מי (טרמז), ישנם כתריסר מנזרים, המאוכלסים בכאלף נזירים.  הייצ'ו (Hyecho), נזיר קוראני אשר חלף באותו איזור מאה שנים לאחר מכן, מדווח כי "המלך, האצילים והעם, סוגדים כולם לשלושת אבני החן, ורבים מהמנזרים והנזירים הם חסידי האסכולה ההיניאנית".

הסטופה המשוחזרת בטרמז. אוזבכיסתאן.
הסטופה המשוחזרת בטרמז. אוזבכיסתאן.

מבחינת הפעילות המסיונרית של אסכולות בודהיסטיות שונות בסין, במאות הראשונות לספירה, נראה כי ניתן לחלק פעילות זאת לשלושה שלבים, בשלב הראשון היו מעורבים בעיקר נזירים בני אסכולת הדהרמהגופטקה, אחריהם לפעול בסין היו הסרווסטיוודים, ולבסוף המולאסרווסטיוודים, פעילות אסכולות אלו מגובה בממצאים טקסטואלים רבים בשפות כגון חוטאנית, סוע'דית ותוכרית, אשר נמצאו ברחבי מרכז אסיה.

תרבות מקומית:

בשל אופיו האוניברסלי, נוטה הבודהיזם להתאים עצמו לרגישויות התרבותיות המקומיות, באיזורים אליהם הוא הגיע. דוגמא לכך תהייה האופן בה נדרש הבודהיזם להתמודד עם חשיבות פולחן האבות בסין, והפתרונות התאולגיים שהציג לכך. בעולם האיראני, בו היה מקום מרכזי לפולחני הדתות האיראניות השונות, אשר להן ייסוד משותף בחלקו, עם הדת הוודית בהודו, הייתה חשיבות לפנים אותן הציג הבודהיזם לתושביה האיראנים של מרכז אסיה.

תחום אחד אליו היה על הבודהיזם לתת את דעתו בנוגע לאיראנים נגע לדקויות המשגה, למשל, השימוש במושג "דווה" (Deva) המקובל בתרבות ההודית כמייצג ישויות שמימיות חיוביות, מייצג בתרבות האיראנית דמויות שליליות,לרוב שדים. בשל כך המונח הוחלף בכתבים המיועדים לאיראנים, או שנכתבו על ידם, בכינויים( באגה Baga) , שפירושו "מפיץ הטוב", או יאזאטה (Yazata), שפירושו "הראוי לפולחן".

לדוגמא, בגרסה הארמית של כתובות אשוקיות מגנדהארה, הומר כינויו של אשוקה Devanampriya, שפרושו אהוב האלים, בכינוי אדון, המקביל למונח . Baga שימושים אלה, בכתובות האשוקיות בשפה הארמית, הלינגואה פרנקה האח'מנית, מראה קרוב לוודאי התחשבות בודהיסטית ברגישויות המקומיות האיראניות.

דוגמא נוספת להתחשבות זו, ניתן למצוא בהתייחסות הבודהיסטית למושג ה"טוב". למושג הטוב מקום מרכזי ביותר בחשיבה האיראנית ככלל, והזורואסטרית בפרט. הקוסמולוגיה והפולחן הזורואסטרי מדגישים את המאבק הדואלי הנצחי בין טוב לרע, ואת חשיבותה של הפצת הטוב, על חשבון הרע.

מאבק נצחי בין טוב לרע. זורואסטריות.
מאבק נצחי בין טוב לרע. זורואסטריות.

בהתאם לכך, ישנה בחירה מודעת בכתובות האשוקיות, בשימוש בקידומת Hu ,שפירושה טוב, בכמה מן המושגים המרכזיים המופיעים בהן. המילה המרכזית "דהרמה", למשל מוחלפת במילה האיראנית Hunistavan, שפירושה סדר טוב, והמילה הפרקריטית Susrusa, שפירושה ציות, מוחלפת במילה Hupatyasti, שפירושה צייתנות טובה. בנוסף, התרגום הארמי של כתובות גנדהארה, המתארות את פעולותיו של אשוקה, מציג אותן במפורש בתור פעולות שתפקידן הוא הפצת הטוב, והדברת הרע מן העולם. שימוש שכזה, שאינו הכרחי תמיד, בקידומת Hu, והדגשת הדברת הרוע, מצביעה קרוב לוודאי על התחשבות והכרות בודהיסטית של הנחות המוצא והרקע האיראני של תושבי גנדהארה והאיזורים שמצפון לה.

דוגמאות לשילוב נרחב של מושגים איראנים בטקסטים בודהסטים מגיע מהספרות החוטאנית, שנכתבה בין המאות השלישית לעשירית לספירה. ספרות זו אמנם מראה שימוש מתמשך ונרחב במינוחים הודיים, אך מראה בו זמנית שימוש במינוח איראני מקומי. גם כאן, בדומה לכתובות האשוקיות, נמנעים המחברים המקומיים משימשו במושג דווה, ומחליפים אותו במושג האיראני גיאסטה (Gyasta), המופיע גם באווסטות, כתבי הקודש הזורואסטרים, כיאזאטה.

ב"ספר זמבסטה" (Book of Zambasta ), יצירה לירית מקוצ'ה, מחליף המונח דאתה (Data) שמשמעו

, חוק (ונכנס לעברית כמילה דת, ולשפה האנגלית כמילה שפירושה מידע) את המונח דהרמה, ומופיע לבדו או בחלק מן המונחים בודהא-דאתו (Buddha-Datu), ודאתו-מהאיאנה הניתנים להשוואה למונחים המקבילים  Ahurra-Datu אהורא דאתו, המתייחס לאהורה מאזדה, האל האיראני, או זרטושטרא-דאתו, בכתבים הזורואסטרים.

אצל מחברים שונים, מתוארים פירות ההליכה בדרך הבודהיסטית כ"פארה" (Phara) , מונח מן הספרות האווסטית שמשמעו מזל או גורל טוב , ולאחר מכן התגלגל במושג הדתי-פוליטי הסאסאני "פר אזאדי" (Phar Azadi),חסד שמימי המוענק לשליט הצודק. בטקסטים נוספים מוחלף ההר הקדוש סומרו, מן הקוסמולוגיה ההודית-בודהיסטית, להר Tairya Haraysa, המופיע במרכז הקוסמולוגיה האווסטית האיראנית.

יחד עם קבלה בודהיסטית של היבטים שונים מן התרבות האיראנית, ידעו הבודהיסטים גם לבקר היבטים מסויימים בתרבות האיראנית אשר סתרו את ראיית עולמם. דוגמא לאלמנט תרבותי איראני אליו הגיבו הבודהיסטים בשלילה, הוא גילוי עריות. נישואין בין בני משפחה מיידיים (khvaetvadatha) היה חידוש שהונהג בקרב השליטים האח'מנים, אך מקורו ככל הנראה במזרח איראן והוא זכה לאישור ועידוד זורואסטרי, כמצווה דתית. ביקורת מפורשת על מנהג הנישואין בין אחים, או בין הורים לצאצאיהם מופיעה באבהידהרמה הסרווסטיוודית: "שבטי הברברים המכונים מגים, החיים בגבול המערבי…מקיימים יחסי מין עם אמם, אחותם הצעירה, אחותם הבכירה, כלתם, ללא עונש, והם רואים חלוקת עונג עם אדם אחר, טבעית כחלוקת פרי בשל מן העץ". כותבים נוספים כגון בהוויאויווקה ( Bhavyaviveka), ושואן זנג, מדווחים אף הם בשלילה על מנהגיהם המיניים החריגים של האיראנים.

בנוסף, מוטלת ביקורת על קרבנות מן החי, וכן על הנוהג הזורואסטרי להשמיד בעלי חיים המייצגים את עולם הרוע, ומכונים באופן כללי חרפשטרא ((Khrafstra. הריגת יצורים כגון נחשים, עקרבים, נמלים וצרעות, נחשבה בקרב האיראנים למביאת ברכה.

השאלה עד כמה השפיע המגע עם תרבויות חיצוניות, ובפרט המגע עם האיראנים של מרכז אסיה על התתפתחותו של הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד זו של התנועה המהאינאית, עודנה במידה מסויימת תחת וויכוח.  בכל הקשור לרבדיה השונים של התנועה המהאיאנית ומקורותיה, ישנו קושי רב לאתר במדוייק את מקורותיה ההיסטוריים והתאולוגיים, כאשר לא מן הנמנע שהם מגיעים מתוך תת היבשת ההודית כמו גם מאיזורים חיצוניים לה.

אחד האלמנטים המרכזיים בפיתוח המהאיאני, הוא דרך הבודהיסטווה, הייצור השואף להתעוררות, אשר דוחה את הגעתו שלו לנירוואנה, על מנת לסייע לכלל היצורים החשים להגיע אל היעד הנכסף. ייתכן כי שינוי מעמדו של הבודהא, כמו גם שינוי יעוד ואופי התרגול הבודהיסטי, נבע מהתפשטות הרעיונות הבודהיסטים לקהילות לא נזיריות, אשר תבעו מקום לעצמן בדרך הבודהיסטית, אך חוקרים מסויימים גורסים כי השינוי נבע מן הקהילה הנזירית עצמה.

פיתוח מהאיאני. הבודהיסטווה.
פיתוח מהאיאני. הבודהיסטווה.

בעבר הוצע כי התפתחות רעיונות מהאינאים מסויימים נבעה ממגע עם הדת והתרבות האיראנית, מן הצורך לנהל תעמולה בודהיסטית בקרב עמי מרכז אסיה, ואף מגע עם הנצרות.

על פי המקובל כיום, רעיון הבודהיסטווה, כמושא לפולחן, מקורו בעיקר  באלמנטים הודיים, ובין השאר ברעיון הדבקות (Bhakti) אשר גורס פולחן אישי ומסור של מושא הסגידה, וניתן לראות את שורשיו בתרבות הפולחנית ההודית.  כאידיאל מוסרי, ייתכן כי מקור רעיון הבודהיסטווה נבע כאמור מן הצרכים הפנימיים של הקהילה הנזירית, כמו גם מהשפעות חיצוניות הנובעות מן ההתפתחויות הסוציולוגיות של הבודהיזם.

עם זאת,  גם אם כיום מקובל לראות את ייסודות התנועה המהאינית בבודהיזם ההודי עצמו, ייתכן והיבטים מסויימים של ההתפתחות המהאיאנית, ובמיוחד האספקטים המיתולוגיים שלה, מקורם בהשפעות חיצוניות. אחד הביטויים הסבירים של השפעה חיצונית זאת, היא דמותו של הבודהיסטווה מטריאה, הבודהא העתידי, אשר הדרכתו תביא את ההולכים בדרכו לגאולה. לרעיון זה דמיון רב לדמותו של   Saoshyant ,מן האווסטה האיראנית, אשר יוביל את הטהורים לעולם בו מובס הרוע, והעולם יוכנס לעידן של חיי נצח ושלווה. רעיון סיומו של המהלך ההיסטורי והשלמות העתידית של המצב האנושי, תחת הנהגתה של דמות מופת אלוהית, מופיע גם בדתות המונותאיסטיות, וסביר שתחת השפעה איראנית על היהדות ושלוחותיה.

חוקרים שונים הציעו כי רעיון הארץ הטהורה, ובודהא אמיטבהא, מגיע אף הוא ממקורות איראנים, כאשר שניים מנציגיו של אמיטבהא, הבודהיסטוות Avalokiteśvara ו-Mahāsthāmaprāpta , הינם גלגולים של ישויות איראניות המייצגות אור, וחכמה אינסופית. על פי מחקרים אלו, עמים שמקורם באיזור החיץ ההודו- איראני ומעבר לו, הביאו לכניסת אלמנטים רעיוניים אל תוך הבודהיזם, עם התפשטותו צפונה. הוכחה אפשרית לכך, היא העדר ייצוג אומנותי או טקסטואלי משמעותי של מטריאה מחוץ לאיזורים האיראנים בתקופה הנדונה, וגם כשיש ביטויים לנוכחות מטראית באיזורים כגון שרי לנקה ודרום מזרח אסיה, הם מאוחרים יחסית.

ארץ האושר ( Sukhāvatī) ציור טיבטי מן המאה השמונה עשרה.
ארץ האושר ( Sukhāvatī)
ציור טיבטי מן המאה השמונה עשרה.

תרבות הבודהיסטית, בשל טבעה הקוסמופוליטי, לבשה ופשטה צורה בהתאם לאיזורים אליהם הגיעה, תוך התאמתה לצביון התרבותי המקומי, ולרגישויות המקומיות של חסידיה. רב גוניות זאת באה לידי ביטוי באומנות, באריכטקטורה, ובהיבטים הפולחניים המאפינים את התרבויות הבודהיסטיות המקומיות.

מן העדויות הטקסטואליות והארכאולוגיות, הבודהיזם האיראני פיתח אף הוא צביון מקומי, אשר נובע הן מהמסורות החיצוניות שהגיע עם הבודהיזם מהודו, והן מן האלמנטים המקומיים, צביון אשר בא לידי ביטוי בסגנון הבניה המקומי, ובאומנות. למרבה הצער, מגבלות המקורות, מקשה עלינו לבנות תמונה של חיי היום יום במרכז אסיה הבודהיסטית, ואנו נאלצים על פי רוב להסתפק בצורתה החיצונית של תרבות זו.

אדריכלות.

האדריכלות הבודהיסטית באה לידי ביטוי במספר מישורים, כאשר היא באה לשרת את הצרכים הפולחנים של חסידי הדהרמה, אנשי דת ומאמינים כאחד, כמו גם את צרכיה היומיומיים של קהילה נזירית.

מבחינה אדריכלית, סקירה של האתרים הארכאולוגים הרבים הפזורים במרכז אסיה, מפקיסתן ואפגניסתאן של ימינו, דרך הרפובליקות המרכז אסייאתיות השונות ועד לסינג'יאנג שבסין, מראה התפתחויות מסויימות ושינוי של אופי וצורת הבניה כפי שהיא באה לידי ביטוי בהודו, תוך התאמתה לסגנון ומסורות הבניה המקומיות באיזורים אלו.

היבט אחד של השינוי האדריכלי, בא לידי ביטוי באופן בנייתן של סטופות. הסטופות, אותם מבנים דמויי כיפה אשר יועדו לשם שמירת שרידים מקודשים של הבודהא, או דמויות חשובות אחרות, החלו את דרכן כמבנה בודהיסטי בהודו המאורית, כאשר מקורן בקברים מלכותיים ובאופן טיפוסי, הן בנויות ככיפה מעוגלת, הניצבת על בסיס מעוגל אף הוא.

בנוסף ,וכתוצאה מתפקידה הראשוני של הסטופה במקום משכנם של שרידים, היא שמשה גם כמרכז פולחני חשוב, כאשר היא משמשת אתר עלייה לרגל, ומהווה מוקד להקפות טקסיות, ופולחנים אחרים.כמו כן, באופן סימלי, מהווה הסטופה ייצוג קוסמולוגי של היקום, והפכה לאלמנט איקוני בודהיסטי.

מבחינה היסטורית, ניתן לראות התפתחות של הסטופה, מן העיצוב הבסיסי של מבנה מעוגל גדול מימדים, בהודו, לשלל צורות וגדלים במרחב המרכז אסייאתי. השינוי המובחן ביותר אשר ניתן להתייחס אליו, הוא המעבר מסטופה בעלת בסיס מעוגל, למבנים בעלי בסיס מרובע, חד מפלסי, או יותר, התפתחות שניתן למקמה בגנדהארה של המאה השישית לספירה. דפוס אדריכלי זה התפשט לאורך דרכי המשי במרכז אסיה המזרחית והמערבית, וככל הנראה גם השפיע על עיצוב הסטופה כפי שהיא באה לידי ביטוי בבודהיזם הטיבטי.

סטופה בעלת בסיס מרובע. קשגר, שינגי'אנג. סין.
סטופה בעלת בסיס מרובע. קשגר, שינגי'אנג. סין.

מקור אפשרי לעיצוב האדריכלי המרובע ניתן למצוא באדריכלות האיראנית, ובמיוחד בזו הסאסאנית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבניה מונומנטלית, דתית או שלטונית, בארמונות, ובמקדשי אש זורואסטרים.

השימוש באלמנטים איראנים בעיצובם של מכלולים בודהיסטים במרכז אסיה, בא לידי ביטוי לא רק בסטופות אלא גם באופן בנייתם של המנזרים עצמם. שימוש נרחב באלמנט האיראני המכונה איוואן (Eyvān), בית שער מלבני בעל קשת הפתוח בחזיתו , ושילובו במעברים מקורים המתאחדים בכיפה מרכזית, ובאלמנטים בעלי סימטריה דו צדדית. זהו אלמנט שניתן לשייכו באופן כמעט וודאי למרחב האיראני, ודוגמאות לו מופיעות  בבניה המומנטלית הסאסאנית, כמו גם בשרידי מנזרים במרכז אסיה, כגון אלה מהתקופה הקושאנית, אשר באג'ינה טפה, ובקארא טפה שבבקטריה.

אלמנטים מינוריים יותר בבניה הבודהיסטית במרכז אסיה אשר ניתן לשייכם למסורות בניה איראניות הם שימוש בכרכובים בעלי ארבע מדרגות בחזיתות המבנים, אלמנט אשר מקורו בבניה הפרתית והסאסאנית ומופיע לבסוף גם בסטופות האבן של מדינת ליאנג הצפונית בסין של תחילת המאה החמישית.

דוגמא נוספת היא עיצובם של מנזרי המערות בעמק במיאן, הכוללים במקרים רבים קשתות זווית (Squinch arches), קשתות תמיכה בגג המבנה הכיפתי, אשר מקורו באדריכלות המערב איראנית, ממנה התפשטה גם לאדריכלות הבודהיסטית במרכז אסיה,כמו גם לאדריכלות הנוצרית המוקדמת באירופה והמזרח התיכון.

לאומנות הבודהיסטית של מרכז אסיה, ובמיוחד זו של בקטריה וגנדהארה, ישנה חשיבות מבחינת ההיסטוריה של האומנות, בהיותה נקודת מפגש בין רעיונות אסתטיים שמקורם במערב, בעיקר בתרבות ההלניסטית והאיראנית, לבין רעיונות אסתטיים ודתיים שמקורם בתת היבשת ההודית. בנוסף, מהווים תוצריה של אומנות זו, את הייצוגים האנושיים המוקדמים ביותר של דמות הבודהא, וכן ייצוגים של דמויות אחרות מן העולם הבודהיסטי.

אומנות זו, שהחלה להתפתח באיזור החיץ שבין תת היבשת ההודית למרכז אסיה, בתחילה תחת הממלכות ההלניסטיות בבקטריה, אך ביתר שאת תחת הקושאנים, שילבה כאמור מסורות פיסול, קומפוזיציה ואידאלים אסתטיים מן העולם היווני-רומי, הכוללות עבודה באבן וסטוקו לשם יצירת סצנות ראליסטיות, המייצגות את האידיאלים הדתיים ההודים. אל תוך אומנות זו נוצקו בתקופה הקושאנית גם תכנים שמקורם בעולם האיראני, בינהם ההילה העגולה (נימבוס), שמקורה באומנות הפרסית, לפחות מזמנם של האח'מנים, אך הפכה למקובלת ביותר בקרב הקושאנים.

יצירת מופת של שילוב תרבותי. האסכולה הגנדהארית.
יצירת מופת של שילוב תרבותי. האסכולה הגנדהארית.

 הסגנון האומנותי שהתפתח בבקטריה ובגנדהארה, התפשט בסופו של דבר לקהילות הבודהיסטיות השונות באשר קמו, תוך שהוא מוליד ייצוגים וסגנונות מקומיים בקשמיר, טיבט, צפון הודו, ומזרח אסיה, ומשמש כאמצעי רב עוצמה להפצת הרעיונות הבודהיסטים.

הצירוף בודהיזם איראני, נשמע כיום מלאכותי למדי, אך הוא מייצג מאות שנים של קיום מסורת בודהיסטית חיה ונושמת, של בני עמים איראנים שונים, אשר חיו ומתו לצד וכחלק מן המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה, אשר הגו, ניתחו, והבינו את התורה הבודהיסטית בשפתם הם, ותרמו להתפתחותה.

התרבות הבודהיסטית, שחדרה לראשונה למרחבים האיראנים סביב ראשית האלף הראשון לספירה, לא היתה אמנם הדת היחידה באיזור, אלא חלק ממארג שלם של דתות ואמונות מקומיות ואוניברסליות , מארג שהתבטא פעמים רבות בסנקרטיזם מובהק, אך היא זכתה למקום מרכזי בחלק מאיזוריה השונים של מרכז אסיה, ובמיוחד בגנדהארה, בקטריה, ואגן טארים. באיזורים אלו מצאו את מקומן רבות מאסכולות הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד הסרווסטיוודה, שזכתה לתפוצה משמעותית, וכן מצאה את מקומה התנועה המהאיאנית על רבדיה השונים, שייתכן וחלקם החלו במרכז אסיה עצמה. המרכזים הבודהיסטים קמו לאורך וכתלות בדרכי המסחר האירואסיאתים, תוך קשר הדוק לשיירות הסוחרים העוברים בהן, וכן לפטרונות ממלכתית. המרכזים הבודהיסטים החלו את דרכם כבעלי אופי הודי מובהק, אך בהדרגה קיבלו צביון מקומי, בסגנונם האדריכלי, ובאומנות החזותית שחוללו אשר שאבה ממקורות שונים, בהם הלניסטיים, איראנים, והודים. יצירה מקורית נכתבה בשפות מקומיות כבקטרית, חוטאנית, ואחרות, אך מעמדן של השפות ההודיות כשפות הליטורגיות, נשמר. בחלק מן הכתבים שנשתמרו, מופיעים אלמנטים המושפעים מהתרבות ודרכי העולם האיראני, ומתוך התחשבות בו.

הנזירים האיראנים על ארצות מוצאם השונות היו הראשונים לשמש כמסיונרים ומתרגמים של טקסטים בודהיסטים בסין, כשהם משמשים גורם מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית על אדמתה, התפתחות שלה משמעויות עתידיות אדירות בהקשר ההיסטורי של מזרח אסיה ככלל, ושל הבודהיזם בפרט.

סופו של הבודהיזם בעולם האיראני הגיע עם הכיבוש המוסלמי, כאשר רדיפות פעילות, וצמצום התמיכה הקהילתית במוסדותיו הביאו להכחדתו הסופית, במאה האחת עשרה.

בשל ההרס הטבעי או המכוון, הזמן הרב שחלף מאז נטישת המנזר הבודהיסטי האחרון במרכז אסיה,   והקושי הלשוני הקשור במחקר של הבודהיזם האיראני, רבים עוד הפרטים החסרים בנוגע להיסטוריה וטיבו של הבודהיזם בקרב האיראנים. יש לקוות שמחקרים ותגליות ארכאולוגיות עתידיות יחשפו פרטים נוספים על תרבות בודהיסטית עניפה זאת, שהיתה ואיננה.