מרגלים ודמדומים.

בוקרו של ה-24 ליולי 1918 פגש את לוטננט-קולונל פרדריק מרשמן ביילי בשערי קשגר ופניו מערבה בואכה רכס הטיאן שאן.
תוצר מלוטש של הראג' הבריטי של הודו, ובשנות ה-30 לחייו, האנגלי יליד לאהור היה בן לקצין בצבא הראג', ועבר את המסלול המקובל לאנשים מסוגו טרם התברג בעצמו בתפקידי קצונה בצבא ובמנהל הבריטי של הודו. כאדם משכיל ודובר שפות כמצופה, וכאשר ההינדוסטאנית והטיבטית השוטפות שבגרונו דוחפות אותו באופן טבעי לשורות המודיעין הבריטי, לקח ביילי תפקיד פעיל וחשוב במשלחת יאנגהזבנד לטיבט ב-1905, ובמספר מסעות חקר רבי מוניטין ברחבי אסיה הגבוהה.
110228470_10158512200842368_8677520956871608032_n
מלחמת העולם הראשונה, בה שירת ביילי בחזיתות המערב ובגליפולי, בהן גם נפצע מספר פעמים, לא חסכה את שבטה מן האמפריה הבריטית אך פגעה אנושות ביריבתה הגדולה שמעבר להרי פמיר, היא רוסיה הצארית של בית רומנוב. פרוץ המהפכה הסובייטית ומלחמת האזרחים האיומה שהתלקחה בעקבותיה הורידו אמנם את סף החרדה הבריטית הנושנה מפני ערגות הצאר לחופי הים הערבי, אך העלו באופן טבעי עצבנות רבה ביחס לכוונות המשטר הסובייטי החדש,
באביב 1918, בעודו שוהה בחוזסתאן הפרסית ונמנע ככל יכולתו מלהרצח בסמטאות העיר שושתר בגין איזו פרשית נקמת דם עלומה, קיבל ביילי מברק בהול התוהה האם יאות לצאת מיידית להודו לתדרוך, בטרם יצא במהירות האפשרית אל עבר תורכסתאן הסינית.
המצב בתורכסתאן הצארית המתפוררת של 1918 היה כמובן מורכב, ולא פחות מכך מבחינת המודיעין הבריטי שכדברי ביילי, הבין כי הבולשביקים נמצאים במידה מסויימת של שליטה בצפונה של הטריטוריה, אך פחות מכך מה בדיוק הוא בולשוויק, ואף פחות מכך, מה הן שאיפותיו לחיים.
מעבר לרכישת מידע קונקרטי לגבי טיבו ושאיפותיו של המשטר החדש, קיוו ביילי ושולחיו לבחון את האפשרות כי הסובייטים יאותו לחדש את הלחימה במעצמות הציר, או לפחות לשחרר בכיוון הנכון את תועפות הכותנה התורכסתאנית המשובחת המפוזרת בשדות האיזור, וזאת לפני שהגרמנים ישלשלו את הכספים הנכונים בכיסיה של המהפכה המתגלגלת, וינתבו אותה לצרכיהם הם.
הגעתו של ביילי לטשקנט מצאה את בירת תורכסתאן במצב כאוטי ,שלא לומר סוריאליסטי מעט, כאשר רחובות העיר מלאו גדודים של שבויי מלחמה הבסבורגים ממינים שונים, רבים מהם הונגרים, ואלה מלאו את הרחובות בתזמורות מאולתרות, יחידות משמר כפויות בשירות הצבא האדום החמוש בעליבות, ושהצטרפו, למרבה התמיהה, למספר פילים בבעלות תימהוני אנגלי אחד שהצעיד אותם הלאה לקשגר שמעבר לגבול הסיני.
נראה שמצבה הכאוטי של טשקנט, כמו גם הלחימה העיקשת בכיסי ההתנגדות הלבנה והתורכסתאנית שהתרחשה ברחבי מרכז אסיה, אפשרו לביילי להשתקע בקלילות יחסית בדירה קטנה ברחוב צדדי במרכז העיר, כאשר הוא נעזר ברשת עניפה של מודיעים ומכרים מקרב האוכלוסיה הרוסית והזרה של העיר ולמעשה לא משקיע בשלב זה מאמצים מיותרים להסתיר את השתייכותו לשורות הממשלה הבריטית בהודו.
כל זאת השתנה כאשר עצבנותה הגוברת של מסקווה בנוגע לכוחות ההתנגדות השונים בעמקי ובגבולות תורכסתאן הצטרפה לתקריות גבול בין הכוחות הבולשוויקים ליחידות בריטיות המוצבות מעבר לגבול הפרסי, והביאו להגברת פעילות הצ'קה הסובייטי כנגד קהילת הזרים הטשקנטית ולבסוף למעצרו של ביילי בידי סוכני המשטרה החשאית.
אולי היה זה כוחו של מזל, ואולי העדר בשלות ארגונית ורפיסות אידיאולוגית של שורות הצ'קה, שאפשרו לביילי להמלט מביתו בזמן, רק על מנת לחזור לרחובות במדיו המרופטים של שבוי מלחמה אוסטרי, ולהסתוות היטב בין שלושים אלף אחיו למדים שהציפו גם כך את רחובות העיר המאובקת, תוך שהוא מזגזג בין העיר ואיזורי הספר ההרריים בעודו ממשיך לאסוף ולשגר מידע חיוני על המתרחש בשטח הסובייטי, כמו גם על התפתחויות רלוונטיות באיזורי החיץ האפגני החיוני כתמיד לאינטרס הבריטי בהודו.
109715262_10158512200527368_8142706856918473393_n
-ביילי במדי צבא אוסטרים.
אך הפרק המסעיר ביותר בקורותיו התורכסתאניות של ביילי, וזה שכנראה העניק לו את תהילת העולמים הראויה, הוא הגיוס שעבר לבסוף בעצמו, ללא פחות מאשר שורות אותה צ'קה ממנה התחמק בקלילות כה אלגנטית במשך שנה.
הסיבה המיידית לגיוסו של ביילי לצ'קה, הפעם בדמותו המופרכת קמעה של פקיד אלבני שנפלט לנדודים משורות הצבא האוסטרו-הונגרי המתפורר, היתה החשד הסובייטי כי סוכנים זרים שוהים בעיר בוכרה שמדרום, שם הם מעניקים תמיכה לוגיסטית לכוחות צבא מקומיים המהווים איום אנטי מהפכני ממשי על האינטרסים התורכסתאנים של מסקווה.
109689648_10158512200832368_6978009765481796223_o
-ביילי לבוש כרוסי.
מעבר לעזרה ממשית ממקורבים לשורות הביון הבולשוויקי המקומיות, ביילי זכה להחליק בקלות יחסית אל שורות הארגון תחת נואשות סובייטית מסויימת שנבעה מכך שכתריסר הסוכנים הקודמים ששלחו לשטחי בוכרה נחנקו למוות בידי אנשי החרש הבוכרים, וללא שהצליחו לחלץ ולו בדל מידע מסמטאות החימר הצפופות של העיר הקדושה.
בעת ששהה הקצין הבריטי, כעת בקליפתו האלבנית, באכסניה בפאתי בוכרה וחיכה להוראות חדשות וספציפיות ממטה הצ'קה הטשקנטי, הגיעה לבסוף הפקודה המיוחלת ולשונה:
"אנא שגר כל מידע שיש ביכולתך אודות איש השירות האנגלו-בריטי, קולונל ביילי"
וכך שוגר מרגל בריטי בשירות הוד מלכותו אך תחת כסותה של זהות בולשוויקית בדויה, ללכוד את עצמו.
סיפורו של ביילי במרכז אסיה כמובן לא מסתיים כאן, והוא נכנס בשערי בוכרה החשדנית באותה טבעיות בה החליק לזהויות שונות ומשונות במהלך השנה התורכסתאנית שלו, ותוך הסתמכות על רשת הקשרים העניפה שטיפח. לאחר שהות קצרה יחסית בבוכרה, ולא לפני שבאופן בריטי למדי דאג כי כלבו האהוב יוברח מטשקנט וישלח אליו לבוכרה, התארגנו ביילי וכמה מסייעניו ויצאו ברכיבת סוסים חמושה וקשוחה למדי דרך המדבר התורכמני אל עבר בטחת העיר משהד שבפרס, אליה חצו בתחילת ינואר 1920, ולא לפני שערכו את קרב היריות ההכרחי והדרמטי עם כוחות הבולשווקים המוצבים על הגבול.
סיפורו של ביילי הוא כאמור אחד מן הציוריים שבסיפורי הריגול הרבים הקשורים בליבה של אסיה, כפי שהוא בוודאות אחת האפיזודות הידועות של הפאזה ה"קלאסית" של המשחק הגדול במרכז אסיה (המאבק האימפריאלי בין האמפריה הבריטית לרוסיה הצארית שזירתו מרכז אסיה נ.ב ), אך גם במידה רבה, גם אקורד הסיום שלה.
110319628_10158512200877368_6669874608827128162_n
-נתיבו של ביילי במרכז אסיה הרוסית.
בעוד שבאופן טבעי נאלצתי להקריב לא מעט פרטים מופלאים בשם הנראטיב ורוחב היריעה, סיפורו של ביילי, מקורביו, רודפיו והטיפוסים האקראיים בהם נתקל בתקופה המסעירה שבילה בתורכסתאן הנהרסת והנבנית מחדש הם בעיני מייצגים נאמנים של מקומם וזמנם, אך מייצגים גם באותה נשימה גלקסיית עולמות על סף התפוגגות. בתוך שנים מספר תעבור אסיה הפנימית את המהפך העמוק בתולדותיה, כאמור תוך טריפת הסדרים הנושנים ושליחת כה רבים מן המייצגים אותם לתהות הנשיה ההיסטורית.
ובעוד ששלל הדמויות הססגוניות הללו, מהפכנים הודים כושלים, איילי מלחמה סינים גסים, נוודים קירגיזים, אפגנים חדורי נקמה, פליטי חרב ארמנים ואנשי מנגנון יהודים, מקפלים בתוככי זהותם ,ביחד ולחוד, עולמות שזורים ברזולוציה אינסופית, נדמה יותר מכל, לפחות לי, כי הם כולם עומדים יחדיו בזמן ההוא על שפתה של תהום היסטורית, אפילה, סמיכה וצופנת סוד חסר זהות וגוף. באם ידעו כי הם עומדים על הסף, מי יודע.
האם נוכל אנחנו לדעת תהום?
110259035_10158512200652368_8153678402368182779_o
-פרג הימלאי כחול ׁׁ(Meconopsis betonicifolia), נקרא בעבר Meconopsis baileyi על שמו של ביילי.
בעיני כמה, עודנו נקרא כך.

רוח-ים. מסע הקשקול.

קוקוס ימי (Lodoicea maldivica), הוא מין דקל הצומח כיום במספר איים ספורים בקבוצת איי סיישל שבאוקיינוס ההודי. הצמח הוא דוגמא נדירה לענקות איים צמחית, כאשר אברי הצמח השונים מפגינים מימדים יוצאי דופן. בהתאם למסורת בקרב ענקי איים אחרים כגון הדודו ועוף המואה, הקוקוס הימי סובל מצמצום הסטורי בשטח מחייתו כתוצאה מניצול יתר של חלקיו ובמיוחד של זרעו הענק, אשר במשקל מירבי של כ30 קילוגרמים מהווה את הזרע הגדול בעולם הצומח.
06b6e5a2aa29ec23fe50287368cbbef2
Seychelles, Praslin, Vallee de Mai, Coco de Mer (Lodoicea maldivica), ripe fruit
זרעי הדקל המכונה גם קוקו דה מר, או קוקוס סיישל, בולטים בצורתם המיוחדת המזכירה אגן אנושי, ואלה הפכו מוקד לאגדות שונות, מקור לתרופות מסורתיות במזרח אסיה, ומושא לאיסוף מזה מאות שנים. איסוף היתר של הזרעים הדרושים זמן הבשלה ארוך ביותר, העמידו את אוכלוסית הבר של האגוז הימי בסכנת הכחדה, והיום יצוא האגוז מסיישל נמצא תחת פיקוח מחמיר.
למרות איכויותיו הארוטיות המוכחות, נראה כי אחד משימושיו ההיסטוריים הבולטים היה דווקא במסגרת צידו השני של הספקטרום החושני והוא האהבה הבוערת, הנצחית, המכלה, חסרת השניות, אל הרחום והחנון, בורא העולמין.
המסורת הסופית, אשר החלה כתנועות עצמאיות ושונות מעט בבגדד ובמרכז אסיה של המאה השמינית עברה שינוי מבני רחב היקף לאחר המאה השלוש עשרה ובמהלכה צצו ועלו שורת מורי דרך רוחנית. ממורים שונים אלו, שמקור רבים מהם באיראן ובמרכז אסיה התמיינו להן קבוצות אב וקבוצות ביניים, רבות כוכבים אשר בשמיים, ואלה נבדלו מאלו בזכות היחוס, המקום והמנהג.
Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001
כפרקטיקה דתית, היתה הסגפנות הדתית חלק בלתי נפרד מן הדרך הסופית למן ימיה הראשונים, אך זאת הפכה עם הזמן למקובלת במיוחד, וקבוצות שונות, ובראשן הקלנדריה הפכוה לאידיאל של ממש, וזאת עשתה לה את קערת הנדבות, או "קשקול", לאחד מסמליו המובהקים ביותר של הדרוויש הנודד. באופן מעניין, חומר מקובל ביותר להתקנת קשקול עשוי כהלכה, הוא אותו קוקוס מגודל ורב רושם, האגוז הימי.
בעוד שרוב הדוגמאות הידועות לקשקול עשוי אגוז קוקוס ימי מגיעות מן המרחב האיראני, דוגמאות רבות אחרות מקורן בצפון הינדוסטאן שם נודע הקשקול בשם מקומי-"קמאנדאלו". הקשר בין הסופיות הפרסית למרחב ההודי נעוץ בקשרים פוליטיים והסטורים עבותים בין האזורים, אך גם בהיות תת היבשת משטח נחיתה נוח למסחר האזורי השוקק של האוקיינוס ההודי, בין השאר באגוזי סיישל.
השימוש בקשקול ככלי קיבול לנדבת בורא עולם וחסידיו החל ככל הנראה בימי הביניים המאוחרים, ודוגמאות מוקדמות לקערות שכאלו ידועות מן המאות השלוש עשרה והארבע עשרה, כאשר ייתכן ומקורו הרעיוני בקערות נדבה מקבילות מן העולם הוודי והבודהיסטי. לאחר ניקוי ראשוני של הזרע מקליפתו הסיבית, כנראה עוד באיי מכורתו, היו חוצים את הקוקוס ותכולתו הייתה נאכלת או מיובשת לשם ייצוא ואת חלקו החיצוני היו ממרקים מעטרים או חורטים בכתובות קליגרפיות מסוגננות.

Kashkul-or-Beggars-Bowl-19th-Iran

Lot2527_1
כהיבט חומרי של התרבות הסופית, הקשקול הוא סימן זיהוי מוכר של הדרוויש היחפן המחזר על הפתחים והשימוש בו כלל קבלת מזון, נדבה כספית ואף ככלי קיבול לשתיה. לעיתים שימש הקשקול גם לאיסוף מי ורדים לשם לחלוח הקהל בברכתם הריחנית.
כחפץ סמלי, ביטא הקשקול את תוכו הריק של החסיד הסופי המסור לדרכי האבק, את הדרך הסופית המכילה את העולם כולו, ואת סמכותו הנוקשה של ראש המסדר.
בעוד שקשקולים רבים,הן עממיים והן ברמת גימור עליונה היו עשויים כאמור מאגוזים ממורקים או מגולפים לעייפה בעיטורים צמחיים וקליגרפים, ידועות גם דוגמאות עשויות נחושת או כסף רקוע ומוזהב, המחקות את צורתו האגוזית של הקשקול, או מעוצבות בצורת סירה בעלת ראש דרקון, ופריטים טובים במיוחד רוקעו בתקופה הצפווית שבאופן אירוני מסמלת את מעברה של מערב איראן לאמונה השיעית ואת הטמעתם של המסדרים הסופים המקומיים למסגרת הדתית החדשה.
השימוש בקשקול ובתרבות העוני הרוחני שנקשר בה נמשך באיראן, מרכז אסיה וצפון הינדוסטאן עד התקופה המודרנית, בה הפך הקשקול בהדרגה לסמל לרקבון מוסרי ובטלנות מנוונת ונרמז אף שהקשקול טמן בקרבו לא אדיקות וחיפוש אחר הנשגב אלא בעיקר זימה, חשיש ואופיום.
Antoin_Sevruguin_2_darvish
המתקפה על הקשקול ושאר סמלים של סופיות לא מהוגנת היוו חלק מתהליכי שינוי עמוקים בחברות האסלאם של ראשית התקופה המודרנית במסגרתם ניסו אליטות מקומיות לטהר את הדת ומוסדותיה ממה שתפסו כאמור כניוון חברתי וגורם מרכזי בפיגור של עולם האסלאם בפני חברות המערב המתועשות. הנחה שיש בה מן האמת, אך גם רמיזה לא מוכחת כי פרושים בטלנים מהווים איום על חברה מתוקנת, וכי קדמה תכנולוגית משמעה בהכרח התעלות מוסרית.
תהיה עמדתנו אשר תהיה ביחס לעליונות דת הקדמה על הקשקול, קשקולי האגוז הסופים מציגים בפנינו דוגמא יפה וחרוטה היטב לרשתות מקבילות של פרושים נודדים, מערכת מסחרית מורכבת בין הים ההודי לליבה של אסיה, ואת הרעיון שתחת הזמן הנכון והמורה הנכון, יכול גם אגוז להתעלות לגבהים רוחניים.

69957568_10157480342812368_5829356714821943296_oimages

בתמונות:
  • ארוטיקה בוטנית-קוקוס ימי (Lodoicea maldivica)
  • קשקול מעוטר, איראן הקאג'רית.
  • דרוויש בטל כאיום לסדר חברתי מהוגן
  • קשקול מקשגר- רקבון מוסרי?
  • מצלמות אבטחה של דת הקדמה
  • דקל קוקוס ימי בוגר ונושא פירות
  • קשקול מתכת מעוטר בדמות קוקוס ימי.

דרכי תה #8582

 

סבלי תה (סינית: 茶)背夫)), סצ'ואן,מערב סין.

ראשית המאה ה-20.

בהיות עניי סצ'ואן זולים בהרבה מתחבורת פרדות וסוסים, הועסקו המונים מהם בדחיקת לבני תה דחוס במעלה ההרים בואכה טיבט, ומשוער שבין סוף המאה ה-18 למחצית המאה ה-20, עד כשלושה מליון סבלים שרכו רגליהם אל שווקי הגבול שבין סין לטיבט. במיוחד זרמו סבלי התה על מטענם הכבד אל העיר דרטסדו (קנדינג), תחנת מעבר עיקרית לתה סיני בדרכו מערבה למנזרי להסה ומחנות הנוודים הפזורים בערבות העשב.

רזים וקטני גוף, וכשליש מהם מכורים לאופיום, את המסע בין מספר השבועות עשו כשעל גבם עד כ200 קילוגרם של לבני תה סצ'ואני.

רבים לא שבו לביתם.

"עוגת הדגן קשה ללעוס,

אשמה כמשקע שרוף,

…קהל הנחים בדרך,

כמתים לא קבורים, רבים מספור…

דוחקים תה בדרכי ההר,

חור בשלג,

במעלה המשעול. "

 

2017061210130721478.jpg

בתמונות:

סבלי תה, מערב סצ'ואן, ראשית המאה ה-20.

עוגת תה מאזור בינגדאו, לינצאנג, יוננאן (2017).

נדחסה לצורת עוגה באופן דומה ללבני התה ההסטוריות של סצ'ואן. עוגה דומה באיכות טובה ובמשקל של כ350 גרם עשויה להמכר כיום ב200$ ויותר.

71203781_10157554282592368_7972002116522737664_o

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

נפחי הסְפַר-הבונאן של צפון מערב סין.

מכל שבבי העמים המנקדים את שולי הרמה הטיבטית, שם נבזקו ביד הסופה המונגולית שטרפה את אסיה במאה ה13, חביבים במיוחד הם הבונאן.

הבונאן, מן הקבוצות האתניות הקטנות בסין, הם עם שכאופייני לאזור נוצרו כסגסוגת מונגולית, אליה נספחו מיני תבלינים בני חווי, האן, טיבטים וקבוצות נוספות, ובעוד ששפתם מונגולית ביסודה היא מדגימה בהתאם לתחום מושבה השפעות טיבטיות וסיניות ניכרות.

1489866050425756
-בני בונאן (סינית: באואן 保安族)

בני הבונאן מפגינים דו צורתיות דתית, ובעוד שקבוצה אחת מבניהם שמרה נאמנות לבודהיזם הטנטרי, קבוצה אחרת היגרה ברבות הימים צפונה למחוזות הלס של מוצא הנהר הצהוב, שם המירה את דתה לאסלאם במהלך המאה ה-18, שנאמר שהוצג בפינהם בפני המורה הסופי הגדול מא לאיצ'י.

ייסוד מרכזי בזהותם של הבונאנים של גנסו הוא מעשה הנפחות.
איכרים במהותם, התמחו הבונאן בחישול כלי עבודה, מחרשות ופרסות סוסים, ובמיוחד ידועים בפגיונות אותם הם מחשלים, ששמעם יצא למרחוק באזורי הספר, ההר והמדבר של צפון מערב סין. טענה נפוצה בקרב הבונאן היא גם כי אבותיהם שימשו כנפחים בשירות החאנים המונגולים, וכי חלקם אף שרתו בקסיג, כשומרי הראש של האצולה הג'נגיזית, ומכאן שמם הסיני (באו-אן 保安, "מאבטחים, שומרי שלום"). למרות זאת, נראה שהתגבשות הבונאן כקבוצה מובחנת לא נעשה לפי תקופת מינג שבשרותיה שרתו רבים מהם כאנשי מוצבים בספר הטיבטו-סיני.

30467146687647646869
-נפחיה בונאנית
30467146687656323255
-נפחיה בונאנית

הסכינים והפגיונות הבונאנים ידועים ביופים ובידיות הקרן המעוטרות והמרובדות מתכת שבבסיסן. במיוחד התמחו הבונאן בפלדת פחמן מקופלת, שהקנה להם פרסום בקרב קהילות הנוודים והחקלאים שבין הגובי למרעות טיבט.

כמו מלאכות יד מסורתיות אחרות, אומנות הפלדה המקופלת (סינית: ברזל פרח מקופל 折花铁 ) נעלמה כמעט לחלוטין בתקופה המאואיסטית, ורק בשנים האחרונות ותחת הליברליזציה הכלכלית וקידום האומנות בידי נפחים בני הקהילה חזרו פגיונות הפלדה המקופלת לשווקים, והם זוכים לפופולאריות רבה בקרב אספנים מקומיים.

DSC06396

DSC06397
-סכינים בשוק של לינסיה. ידה של פטימה חרוטה באופן מעניין על להבים רבים.

צורתם של הסכינים מזכירה מקבילות מונגוליות וטיבטיות, כשלעיתים יתלוו אליהן סכין לוויה קטנה בנדן כפול או זוג מקלות אכילה, אך איכות הידיות והפלדה בדוגמאות טובות של סכינים אלו מחזירה אותנו עמוק ורחוק לימי הזוהר העליזים של המערב הפרוע של סין בו התערבבו אלה במעי אלו, מושלים מושחתים וחובבי אופיום, מורדים טיבטים וכנופיות סופיות דוברות מונגולית, וזאת תוך שימוש בלהבים מחושלים כהלכה.

הסכינים העכשוויות על פי עדות הנפחים עצמם רחוקה מאלה של האבות הקדמונים, אך יש לשער שבחסות ניסוי טעיה וידע מודרני, יחזרו סכיני הבונאן לימי תהילתם שבדרכי הלס של שולי הרמה הטיבטית.

m18419_ch
-מפת תפוצה של האוכלוסיה המוסלמית בגנסו, והבודהיסטית בצ'ינגחאי.

9ADAB2B1DD63B729B4753E77D38C38B84CABB203_size21_w600_h391

בין בית המרזח לבית התפילה: נתיב הקפה.

ره میخانه و مسجد کدام است              که هر دو بر من مسکین حرام است…

به میخانه امامی مست خفته است       نمی‌دانم که آن بت را چه نام است

مرا کعبه خرابات است امروز                 حریفم قاضی و ساقی امام است

برو عطار کو خود می‌شناسد                که سرور کیست سرگردان کدام است

 

איזו הדרך למסבאה ואיזו למסגד היא,

הרי שתיהן לי העלוב אסורות בלאו הכי,

…במסבאה האמאם שיכור ישן הוא,

ולכנות אליל זה בשמו לא אדע כי,

הנה נחרבה היום כעבתי שלי,

עמיתי הוא השופט, והמוזג אמאם הוא,

לך לך עטאר, כי רק ידע- הוא.

מי המוביל, ומי האובד הוא

(עטאר מנישאבור- נהרג. 1221)

מראשית דרכו בערי המסחר הצחיחות  אשר בחג'אז. הפגין האסלאם יחס עוין לחומרים משכרים, ובמיוחד לצריכת אלכוהול, שהיחס אליו שלילי עד כדי איסור מוחלט ברוב המקרים. מעבר לפרשנות השונה על ידי יודעי ספר שונים בתקופות ובדרגות שונות, נראה כי היחס לחומרים משני תודעה הוא ברוב המקרים, חשדני למדי.

צמח הקפה (.Coffea spp) הוא עץ שמקורו ברמות אפריקה המזרחית, אשר זרעיו, פולי הקפה, משמשים כיום כמשקה השני בתפוצתו בעולם. ייתכן ופולי הקפה בצורות עיבוד שונות היו בשימוש בקרב אוכלוסיות מקומיות ברמת אתיופיה, אך הממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגים לגבי צריכתו כמשקה, שנויים במחלוקת, ולא ברורים די צרכם.

Fig4_Coffea_arabicaFig4.JPG

לאוויר ההסטוריה צפו עלו וביעבעו פולי הקפה רק כאשר נשאו אל מעבר ל"שער הדמעות" הימי המפריד בין קרן אפריקה לדרום חצי האי ערב. לא ברור לנו כיצד ובאילו נסיבות הובאו פולי הקפה לראשונה בשווקי תימן, אך רבות העדויות המקנות אחריות ובכורה לאנשי המסדרים הצופים אשר עוד כרכרו הנה והנה בספר האסלאם של חופי אפריקה ומעבר להם, שם נחשפו לסגולתם המעוררת של פולי הקפה ולקחו מהם מלוא שרוול הצמר אל מעבר לים האדום.

שם בתימן בקרב המסדר הסופי השד'אלי, נקלטה ונבטה ככל הנראה תרבות הקפה המפותחת הראשונה, וככל הנראה גם מסורת הקליה שהפכה אותו למשקה מורכב הארומות הידוע לנו כיום. השם קפה, או קהווה בערבית, שימש במקור כשם לסוג של יין או משקה אלכוהולי אחר, אך דבק לבסוף בשיקוי השחור הריחני, וזה נמזג בקרב הסופים בלילותיהם הארוכים, למנוע שינה ונמנום ולעודד אדיקות בקרב הרופסים.

قهوة اليمن.jpg
טרסות קפה בתימן
afghanistansufismus
אוהבים קפה. צופים. (הבהרה: תמונה להמחשה, מדובר בצופים אפגנים שאינם אוהבים קפה, אלא תה)

החידוש שבמשקה החדש בעל הצבע השטני והטקסיות החשודה שנלוותה לצריכתו בקרב קבוצות אלו ואחרות, לא נמלט מעינהם של מיני עבדקנים ומשביתי שמחות מקצועיים ואלה גם אלה פנו אל הכרכים ואל עמיתיהם למקצוע לשם חריצת דינו של הקפה לחיוב או לביוב.              הפולמוס המחריף אף הביא לאיסור על שתית המשקה בעיר מכה בשנת 1511, וזה גובה בדעת חכמי דת ורפואה שפסקו כי המשקה משוקץ, ומעודד מרדנות בקרב הבאים בקרבתו.

למרות נסיונות האיסור,נותר הקפה מקובל גם בלב ארץ האסלאם הערבי ומסופר שנשתה אף במתחמי המסגדים של מכה ומדינה עצמן, וכי לא הייתה התוועדות או זיכר סופי בהם לא הועברו כוסות הקפה מיד ליד.

coffee_route_07_0
בית קפה ערבי, פלשתינה של ראשית המאה ה-20.

לאורך נתיבי החולות והסהר של החיג'אז נדדה תורת הקפה צפונה לשולי הים התיכון, וגם שם נזרעו הזרעים הקלויים בחצרות לב האורתודוכסיה, ואף מתחם אל-אזהר, מרכז הלימוד המכובד שבקהיר, נודע כמקום שהקפה לא נפקד ממנו.

הדרווישים של מצרים וחאלב פיתחו הלאה את מעלותיו הרוחניות והטקסיות של הקפה, וסיפורים מופלאים נשזרו בשמו. סופר כי הוגש לראשונה לנביא מחמד על ידי המלאך גבריאל, וכי המלך שלמה ריפא באמצעותו תושבי עיר שסבלו ממגיפה. המשקה השחור היכה איפה שורשים עמוקים בתרבות הערבית, אך לשיא תהילתו הגיע כנראה הקפה בסמטאותיה המעטירות של של איסטנבול.

הגעת הקפה מן העולם הערבי ללב האימפריה העות'מנית נישא על כנפי הכיבוש התורכי של אגן הים התיכון, וכבר למן אמצע המאה ה-16 החלו להנץ בתי קפה רבים ברחובות הבירה, כמו גם בערים אחרות ברחבי אנטוליה. כמוסד, אפשר לראשונה בית הקפה לגברי החברה המוסלמית מקום להתרועע בו עם שכמותם ואחרים, וזאת מחוץ למסגרות הקשיחות יותר של מקום העבודה, המסגד או מעמדים רשמיים אחרים.

מיניאטורה בת התקופה מייצגת כנראה את מכלול החוויה של בית קפה עות'מני עשוי כהלכה:

מרחב פתוח במרכזו כאשר בשוליו ישובים טיפוסים שונים ומשונים מכל הלכות החיים. שחקני שש בש לבושי משי זהוב מתחככים באנשי עט ודת. אלה יושבים כתף לכתף עם נגני קשת וזמרים, וצלילם של אלה נישא מעל גבי השיחה הערה המתנהל בין דרוויש צופי לחבריו על הבלי העולם וקטנותו. על הקירות ספלוני חרסינה סינית כעיטור, כחפץ טקסי, וככלי קיבול חיוני, ואלה מוגשים גם ללקוחות הכבדים ורבי היחש היושבים במעלה התמונה. לבסוף, בין קבוצה לקבוצה מכרכרים הנה והנה נערי בית הקפה שפניהם נאים, חתימת שפם לא מעטרת את שפתם ותפקידם לרצות את קהל הלקוחות בכל הדרוש להם, בגלוי ובנסתר.

OTTOMAN COFFE SHOP.jpg

דוגמא ארכיטיפית זו לבית קפה עות'מני מציגה מקום לגיטימי ומרובד מבחינה חברתית, אך בתקופות מסויימות, היה כאמור בית הקפה בעולם המוסלמי, גם באיראן הצפווית (מאות 16-18) והן בעות'מניה, מקום רב מתחים סמליים כמו גם ממשיים לחלוטין. תרבות הפנאי, אשר בכל תרבות מתוקנת היא מקור לצרות אמיתיות או מדומיינות לשליט, מהווה זאת פי כמה, כשמעורבים בה גברים*, צללים, וחומרים מעוררים, ובית הקפה היה, או נתפס, כתמהיל מסוכן ביותר, מוסרית ופוליטית כאחד. (*הנשים אגב, בילו במוסד מקביל מעט, החמאם)

"בתי הקפה (נחשבים כ)בתי טעיה. הקפה הוכרז כבלתי קביל על ידי קבצי הדין הגדולים, שהכריזו כי מה ששרוף, הוא טריפה (חראם) "

אך גם:

"בורסה מתגאה בשבעים וחמישה בתי קפה אותם פוקדים בניה המשכילים והמעודנים ביותר של העיר, כל בתי הקפה, ובפרט אלה שבקרבת המסגד הגדול, גדושים באלה השולטים באלף יכולות…הם נעשו ידועים רק מאז סגר הסולטאן מוראד הרביעי את אלה של איסטנבול"

(מתוך הכרוניקות של אווליה צ'לבי, המאה ה-17)

עליית תרבות הפנאי העות'מנית, וגילויה המובהק בעולם בית הקפה, הבקיעה לה מרחב ביניים שלישי שנאבק על מקומו במציאות של חלוקה כביכול מוחלטת בין עולם הלגיטימיות לעולם הצללים של החברה המוסלמית.

כך, במקום שתיווצר הפרדה חברתית וסמלית הרמטית בין עולם הדת למרחב בית הקפה, הם נשתלבו זה בזה והשלימו זה את זה. בניגוד למסבאות ובתי הראקי שהמונטין שרחש בהם היה שלילי תמיד, היה בית הקפה, במקומות בהם לא היווה כמובן מעוז פריצות בו בנוסף לכוסות מהבילות גם הוגשו תרעלות יותר חריפות כגון חשיש, אופיום והופעות פתיניות של נערים צ'רקסים ותורכמנים לבושים כנערות, מקום בו יכול לחוש בנוח גם אדם שאינו משולי החברה העירונית, ועל הדרך לחסות תחת אמרת מעילו גם את אלו שכן היו.

בסופו של יום הפך הקפה,למרות חבלי קליטתו, ריחו הפתייני והשפעתו העל טבעית על נפש האדם היגע, לבן בית בתרבות אשר לפחות על המפית מגלה חשדנות רבה כלפי החדש והשונה.  

בין בית המרזח לבית התפילה עוברת לה אולי דרך אמצע המחברת קצוות, ניגודים ואת אלה הבאים מקרוב ומרחוק. אלה שבדרכם מעלה, ואלה שיורדים מטה, דרך הקפה.

coffee istanbul
קפה מסטיקא- איסטנבול 2017

ארכיטקטורה: מצודות הנפש

که خانه ساختن آیین کاروانی نیستد

دل ای سلیم بر این کاروانسرا مبند

"הו לב תמים, בקארואנסרא זה אל תשים מבטחך,  באשר עשיית מעון אין הוא ממנהגם של נוודים"

                                                                                                                            (סעדי)

TiflisCamelCaravan7958

קרואנסראי ׁ (במקור: קארואנסרא  كاروانسرا)  הוא מונח בפרסית, המתייחס למתחם סגור, המשמש להלנת עוברי דרך, על פי רוב שיירות סוחרים או עולי רגל ומספק להם ולבהמותיהם הגנה מתלאות וסכנות הדרך.

במתחמים אלו זכו  השיירות  למחסה מפני שודדי דרכים ותנאי האקלים הקשים, ולעיתים גם לשרותים שונים כגון נפחיה, שירותי וטרינריה, בית מרחץ, ומסגד. מבנים אלו נבנו לאורך נתיבי הסחר והעלייה לרגל, מהרי הטיאן שאן במזרח ועד צפון אפריקה והבלקן במערב.

אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.
אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.

רשתות הקראונסראי, המוכרים במקומותינו בשם התורכי "חאן", התבססו על מבנים העשויים אבן, לבני בוץ, או לבנים שרופות, רבועים או מלבנים בצורתם. מבנים אלו היו בעלי קומה אחת או יותר,סגורים כלפי חוץ ומקיפים חצר פתוחה או מקורה. הקרואנסראי נבנו על פי רוב במרחקים קבועים של כשלושים קילומטרים בציר האורך, או פחות מכך בצירי גובה, ואפשרו את הבטחת תנועתם של סוחרים, עולי רגל ואחרים, ושמשו גם כסמלים של סמכות שלטונית וכתחנות מיסוי. המימון להקמת ותחזוקת המבנים הגיע לעיתים מפטרונים מקומיים, אך פעמים רבות מקורו היה בשלטון עצמו, ומבני קרוואנסראיי רבים באיראן, באנטוליה ובמקומות אחרים עוטרו בשערי איוואן מפוארים, אריחים מזוגגים בשלל צבעים וכתובות הקדשה, כראוי למבנים ממלכתיים.

Sultanhani Caravanserai סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.
Sultanhani Caravanserai
סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.

מקורותיו האדריכליים של הקרואנסראי ועליית הקרואנסראי כמוסד קשורים בהתפשטותה של האימפריה הערבית המוסלמית, על פני המזרח התיכון, אסיה התיכונה,וצפון אפריקה.

הכיבוש הערבי של צפון אפריקה, המזרח התיכון והמרחב האיראני של מרכז אסיה יצר מציאות של אזורי חיץ בין שטחי הכיבוש העיקריים והמרכזים התרבותיים העירוניים הקשורים בהם, כגון אלו שבסוריה הגדולה, מסופוטמיה ואיראן, לבין שטחי הספר שמעבר להם. איזורי ספר אלו, כגון ארצות המגרב וטראנסאוקסאניה, (המכונה במקורות האיסלאמים "מא ווראא אל נהר" –"עבר הנהר" וכולל את אוזבקיסתאן, טג'יקיסתאן, ודרום קזאחסתאן של ימינו) היוו יעד מושך ללוחמי קודש מוסלמים, ה"ע'אזי", אשר מצאו באיזור כר פורה למלחמת קודש בכופרים, כמו גם מקור עשיר לשלל שמקורו בביזה.

איזורי הספר של המזרח המוסלמי.
איזורי הספר של המזרח המוסלמי.

לוחמים אלו התגוררו במצודות צנועות אשר שימשו להם כמקום מפלט מן הקרבות שערכו, כעמדת שליטה ותצפית על המרחב, וכמקום לימוד וסיגוף רוחני. המצודות הללו אשר היו פזורות לאורך גבולות דאר אלאסלאם כונו ריבאט, (رباط‎), ומשם זה נגזר  שמה של שושלת המוראביטון ששלטה בצפון מערב אפריקה ובאנדלוסיה עד אמצע המאה ה-12, כמו גם שמה של בירת מרוקו המודרנית, היא רבאט. שמות אלו הם זכר להתפשטות הספר המוסלמי מחצי האי האיברי במערב ועד לגבולות סין במזרח.

tumblr_m85f0lIX9i1rxn2lko1_500

עם הזמן, הפכו מצודות הריבאט אבן שואבת לא רק ללוחמי קודש, אלא גם לצופים נודדים, וסוחרים. שתי קבוצות נוספות אלו ראו במרחבי הפרא אשר מחוץ לגבולות התרבות העירונית יעד נחשק לפעילות דתית ומסחרית כאחד, ובתורם תרמו אף הם להתפשטות האסלאם והתקבלותו בקרב העמים התורכיים אשר שכנו בערבה המשתרעת מאופק לאופק.

צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.
צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.

מצודות ריבאט אלו הפכו בסופו של דבר למודל הרעיוני על פיו נבנו הקרוואנסראי המאוחרים יותר. עם זאת, מבחינה אדריכלית ייתכן שמקור הסכמה הבסיסית של מבנים אלו, נמצא גם בתקופה הקדם איסלאמיות, כגון מבני דואר וביצורים סאסאנים, כמו גם במחנות הצבא הרומים (Castrum).

Deyr Gachin Caravansary שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.
Deyr Gachin Caravansary
שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.

spaceout

Castrum
סכמה בסיסית של קראונסראי.
סכמה בסיסית של קראונסראי.

את המבנים הראשונים בסגנון המוכר כיום ניתן לתארך לתקופת הקראח'אנידים (840–1212) והע'זנויים (962–1186), שתי שושלות תורכיות אשר שלטו באיזורי הספר של טראנסאוקסניה ואפגניסתאן. מהן עבר הסגנון לאימפריה הסלג'וקית האדירה ומשם נפוץ ברחבי איראן ואסיה המערבית- באנטוליה, בסוריה, ובמצרים.

Rabati Malik Caravanserai קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Rabati Malik Caravanserai
קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Ribat-i Sharaf סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Ribat-i Sharaf
סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Selim Caravanserai  ארמניה. 1332.
Selim Caravanserai
ארמניה. 1332.

את תקופות השיא של רשתות הקרואנסראי, לפחות בעולם המוסלמי המזרחי, ניתן למקם כאמור סביב תקופת שלטון האימפריה הסלג'וקית, ולאחר תקופת ההרס והדעיכה שנלוו לפלישות המונגוליות של המאה השלוש עשרה, החלה תקופת שיקום ששיאה בשושלת הצפאווית באיראן. בתקופת השושלת הצפווית הורחבה רשת הקרואנסראי, במיוחד בדרך ח'ראסאן, העוברת לאורכה של איראן הצפונית.

רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)
רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)

 באיזור א-שאם הדרומית, המכונה כיום ישראל, ניתן למצוא רשת קרוואנסראי מכובדת למדי המשתרעת על ציר צפון- דרום, כאשר רום נבנו בתקופה העות'ומנית, אך ישנם גם שרידי מבינים שמקורם מוקדם יותר, כגון בתקופה הממלוכית (מאות 13- 16), אחד הגדולים בחאנים הממלוכים הוא חאן אל תוג'אר, בגליל התחתון, היושב על דרך הדואר ההיסטורית- ה"בריד", אשר חיברה את בירת הסולטנות הממלוכית בקהיר, לבירה הצפונית, היא דמשק.

img_2649

ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19
ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19

בדמיון הספרותי נתפס הקרוואנסראי  (כשלא תואר כמקום מאובק ושורץ טיפוסים מפוקפקים ועלומי מוצא) כמקום מפלט ומקור לקרבה אנושית בארץ עקרה ושוממה, ובהשאלה, לחיפוש הנפש אחר מקום מפלט מקשיי החיים, זכר אולי לימים בהם שימשו מעוזי הריבאט הראשונים מקום מושב לצופים נודדים ולבושי בלויים אשר חיפשו את קרבת ריבונם בקצות הארץ הנושבת.

העאשיק (זמר נודד) העיוור וייסיל (Asik Veysel) אשר נולד באנטוליה העות'מנית של שלהי המאה ה19, דימה את החיים לחאן בעל שתי דלתות, ייתכן והתכוון לאופן שבו נסיבות חייו העגומות, אשר הביאו לעוורונו כתוצאה ממגפת אבעבועות שחורות, מות הוריו בצעירותו, ושליחתו לנדודים עם כלי הנגינה שלו, הבגלמה (bağlama), עוצבו באופן דטרמניסטי, ואולי התכוון לעובדה כי לחיים יש רק שתי ודאויות מוחלטות, פתח הכניסה, ודלת היציאה, הם הלידה והמוות.

עאשיק וייסיל.
עאשיק וייסיל.

Uzun ince bir yoldayım

Uzun ince bir yoldayim
Gidiyorum gündüz gece
Bilmiyorum ne haldeyim
Gidiyorum gündüz gece

Dünyaya geldiğim anda
Yürüdum ayni zamanda
Iki kapılı bir handa
Gidiyorum gündüz gece

Uykuda dahi yuruyom
Kalmaya sebeb ariyom
Gidenleri hep goruyom
Gidiyorum gündüz gece

Kirkdokuz yil bu yollarda
Ovada dağda cöllerde
Düşmüşüm gürbet ellerde
Gidiyorum gündüz gece

Saşar Veysel işbu hale
Gah ağlayan gahi güle
Yetişmek için menzile
Gidiyorum gündüz gece

I am on a long and narrow road 

On a long and narrow road
Walking all day and all night
Unaware of the condition I am in
Walking day and night

From the moment I was born
I started walking right away
In an inn with two gates
Walking day and night

Walking even in my sleep
Seeking a reason for staying
Eyeing those who are leaving
Walking day and night

Forty-nine years on these roads
On the plains, mountains, and deserts
Stuck in these foreign lands
Walking day and night

Veysel is bewildered to this situation
It makes him cry some, smile some
Trying to reach a destination
Walking day and night


להמשיך לקרוא ארכיטקטורה: מצודות הנפש

שירת הגבול

משחר היותה הצטיינה האנושות בשרטוט גבולות.

ממצאים מחברות מוקדמות מעלות את ההשערה כי עימותים על משאבי שטח ומזון עוררו לוחמה תמידית בין קבוצות שונות, וכי בתרבויות מצרים ומסופוטמיה היחס אל ה"אחר" היה מורכב, זהיר ולא פעם עוין.
עוינות זאת היתה נפוצה פי כמה כשמדובר היה בקו הדק שבין מרעה ומזרע.

גם התרבות הסינית אשר נבטה בין רמת הלס הגדולה למישורים הפוריים ידעה לגשש בשורשיה המתפתחים אחר קווי התיחום שבין האנחנו וההם ובין מחוזות התרבות לברבריות, והדבר היה נכון שבעתיים כלפי שכניהם מצפון.

תרבות הרועים הערבתית הגיעה לבשלות סביב המאה השמינית לפני ספירתם וניהלה מערכת מגעים כלכלית וצבאית מורכבת עם התרבות יושבת הקבע שמדרום לה, והמגעים הללו התבטאו לא פעם בלוחמה גלויה, ולהקשחת הגבול הטריטוריאלי והתרבותי שבין האזורים, כאשר המדינה הסינית על גלגוליה השונים נהנית מעורף חקלאי עמוק ואוכלוסיה משמעותית בעוד שהנוודים נסתמכו על שליטתם הבלתי מעורערת באמנות הרכיבה ובשימוש וירטואוזי בקשת.

"הם הולכים בעקבות עדריהם…נודדים בהתאם לזמינות מים ומרעה. הם מחוסרי ערים מיושבות ומבוצרות ואינם עוסקים בחקלאות…
…כאשר הם בייתרון, הם מתקדמים…כשבחוסר, הם נסוגים, שכן הם רואים בכך בושה. דאגה לרכוש או חובה אינו שיקול בחפשם ייתרון צבאי. "

סי מה צ'יאן (מת 86 לפני הספירה)
"רשומות ההסטוריון"

עליית שושלת האן(206 BCE-220 CE‎) הביאה להסלמה אפית במערכת היחסים המורכבת שבין התרבות הסינית לתרבות הערבה, והמאבק המר בין צבאות השושלת לקונפדרצית השיונג נו שמצפון נשתקף בכרכים הולכים ותופחים העוסקים בלוחמת הגבול העיקשת.

גם עם התפוררות קונפדרצית השיונג נו נותר גבולה הצפון מערבי של סין הרגיש ביותר מכל קצות הארץ והעיסוק ב"אזורים המערביים" כפי שכונו, לא חדל לענין כותבים שונים כאשר הם משחזרים את הדי המאבק ההסטורי בשורות של דיו.

בזמן עליית שושלת טאנג (618-906 לספירה) והתפשטותה לכיוון מרכז אסיה, לא חדלו ואף רבו המגעים עם העמים השוכנים באזורים הצפון מערביים ואלה, תורכים, טנגוטים, טיבטים ואחרים, נאבקו עם האימפריה של טאנג על שטחים נרחבים ודרכי המסחר שבקרבם.

מלבד כתיבה הסטורית ומנהלתית, הצטיינו בני שושלת טאנג גם בכתיבת שירה, וגם בסוגה זאת לא נפקד יצוגו של הגבול כמקום הסטורי, סמלי ופואטי

כאחד, ושירים העוסקים בהווי הגבול והחיים בשוליה של אימפריה זכו לרבות הימים להתכנס בסוגה משל עצמם, והיא שירת הגבול, ( biansaishi 邊塞詩) .

שירי הגבול עסקו במנעד רחב של תחושות העולות מתוך עולם הספר הסיני והתמות הנפוצות בהם עסקו בקריעה הבלתי ניתנת להכלה מנופי הבית המוריקים ומאהובים רחוקים, במרחבי השממה ממלאי האימה, ובמגע הבלתי נמנע והעוין עם עממים מוזרים דוברי לשונות משונות.

輪颱風物異
地是古單于
三月無青草
千家盡白榆

胡俗語音殊
愁見流沙北
天西海一隅

הנוף של לונטאי כה שונה.
בימי קדם היתה זאת ארצו של הצ'אן יו
בחודש השלישי, אין דשא ירוק נראה
עצי צפצפה לבנים סביב ריבוא הבתים.
…מנהגי הברברים והגייתם משונים.
בצער אני מביט בחולות הנודדים צפונה.
פינה זאת בקצה העולם.

שיר זה של המשורר צן שן (715 岑参–770) מתמצת רבות מן המאפיינים היחודיים של שירת הגבול, ומשלב מקום נידח, (לונצ'אי הוא שמו העתיק של איזור מיצ'ואן בשינג'יאנג של ימינו, המתאפיין בעצי צפצפה רבים), הדים ללוחמה עתיקה מול שבטי השיונג נו והצ'אן יו, מנהיגם, את זרותו המאיימת של האחר המקומי, ואת בדידות המתבונן אל מול מרחבי המדבר האדירים.

כקודמם בני שושלת האן, גם בני טאנג שאפו לבצר את מעמדם הצבאי והכלכלי לאורך איזור הספר ועשו זאת באמצעות שרשרת של מיצדי גבול ומושבות צבאיות-חקלאיות אשר שאפו לנתר להכיל ולשלוט על הנעשה בגבולות האימפריה והבאים בקרבם. אחד המפורסמים שבמצדי האן וששימר את מעמדו הצבאי והסמלי במשך זמן רב, "מעבר שער הירקן", משמש עד ימינו כסמן רב עוצמה לגבולות התרבות, למקום רווי דמעות דרכו עשו גולים חיילים ונסיכות אומללות את דרכם אל עבר הצד האחר, ממנו יחזרו רק מעטים אל גני התות והערבה של התרבות הסינית.
את זכרו של שער הירקן העלה המהולל שבמשוררי שושלת טאנג, לי באי 李白 701-762 CE) :

明月出天山,
蒼茫雲海間;
長風幾萬里,
吹度玉門關。
漢下白登道,
胡窺青海灣。
由來征戰地,
不見有人還。
הירח בוהק מעל הטיאן שאן,
אל תוך ים העננים ללא סוף גולש
רוח ללא קץ נושבת, לאורך ריבוא הפרסאות.
ודרך מעבר שער הירקן.
בני האן במורד דרך באידנג.
הונים סורקים את מפרץ קוקו נור
משדה הקרב העתיק הזה
איש עוד לא נראה בשובו.

למרות הפאתוס התרבותי הנשפך מן הכתיבה הסינית, ידוע לנו כיום כי בפועל, הספר שבגבולות טאנג אינו אותו "זירת מאבק נושנה בין ציויליזציה לנחשלות" בו נידונו הברברים שבשער לסגל לעצמם הלכות בני תרבות, אלא מרחב מורכב בו שחקנים שונים ומשונים התמודדו וקיימו מערכת מגעים מורכבת ולחלוטין לא חד מימדית.

אותם שחקנים, ויהיו הם חיילים, סוחרים, אנשי אמונה ועבדים או נשים שקולן נופל לרוב ברווחים הריקים שבין שורות הכתיבה ההסטורית הרשמית, ניהלו כאמור אינטרקציות מורכבות ודו כיווניות של מסחר, לוחמה, יחסי אישות ושאר מנעדים של התנהגות אנושית. את המבט המורכב הזה אנו לומדים כיום משלל מסמכים מנהליים ושאר ממצאים ארכאולוגים השופכים אור על החיים באיזור החיץ שבין סין ומרכז אסיה.

אפילו לי באי הידוע בא ככל הנראה ממשפחה זרה שהגיעה מסוייאב שבקירגיזסטאן המודרנית, ושלגי הטיאן שאן בוודאי לא היו זרים ומוזרים לבני ביתו, וכמו המשורר הידוע כך גם רבים מן התורכים, האיראנים ועמים אחרים אשר מעבר לגבול חצו את קווי התרבות הקשיחים לכאורה עד שהיו בני בית בליבה של ארץ המרכז, ובהם מלחשים ההסטוריונים, אף היו כנראה מייסדי שושלת טאנג עצמה.

על אף יופיה הרב ותחושות הכבדות והזרות הרומנטית הנודפות ממנה, שירת הגבול של שושלת טאנג ודומותיה מציגות עולם ספרותי אידיאלי המבקש ליצור גבולות מובחנים וקשיחים בין חברות אנושיות, והיא באה לכונן אתוס תרבותי המשלב אמת הסטורית ומשאלת לב הנכתבת רחוק מאזורי הגבול עצמם והמציאות רבת הפנים שאפיינה אותה.

כך שכדאי לזכור כי מבעד להלמות פרסות הסוסים, האופק חורש הרע ועמודי האבק המיתמרים, נחבאים תחת כבדותה הנחרצת של הכתיבה ההסטורית, ישנם גם קולות, צללים וגוונים אחרים.
בתמונות:
מגדל שמירה מתקופת חאן אל מול חולות הגובי שבדונחואנג.
לי באי- זר סופרסטאר.
עצי צפצפת פרת עתיקים בחולות הגובי של מונגוליה הפנימית, מאי 2018
-מעבר שער הירקן-גנסו, מאי 2018.
-תרבות רכיבת סוסים בשושלת טאנג. אימצה סממנים ערבתיים רבים וכנראה היתה בעצמה ממוצא תורכי מעורב.
-כפיסי במבוק מנהלתיים של שושלת האן- ממצאים שכאלה מן השנים האחרונות מלמדים אותנו רבות על החיים באזור החיץ שבין סין ומרכז אסיה.

 

סוסים בעבור תה.

ישנם עמים שקשה לדמיין את תרבותם ללא הרגל שתית התה.

תה למשל, כל כך מקושר היום עם התרבות התורכית, וכל מי שביקר באיסטנבול המעטירה בוודאי חווה את הרגלי שתיית התה המפותחים של התורכים, שקשה להאמין שהתורכים הצטרפו לאומות בנות התרבות רק במהלך המאה ה-20. שתית התה קודמה על ידי משטרו של אתא תורכ בשל מחירי הקפה הגבוהים, שעלו משמעותית בעקבות נפילת האימפריה העות'מנית תנצב"ה. כך עברה אנאטוליה התורכית מבורות לנאורות.

ככל הנוגע לרמה הטיבטית, הגעת התה בישרה כנראה את סוף הכורח ללגום חמאת יאק מומסת במים חמים, ואיפשרה לגימת תה בטעם חמאת יאק מומסת. המסורת מייחסת את הבאת התה לטיבט לנסיכה הסינית וון צ'נג, בת שושלת טאנג, אשר נשלחה לטיבט להנשא לקיסר הטיבטי סונגטסן גמפו (Songtsän Gampo), מייסד האימפריה הטיבטית. כן, היתה כזאת.

Kapstein.2006.xx.Tibetan.Empire-small

סונגטסן ׁ(605-649) החל את שלטונו בכיבוש ואיחוד הרמה הטיבטית, אך לבסוף המשיך במתקפות על סין עצמה, תוך שהוא מבטיח את מעמדו בעיני חצר שושלת טאנג, ששלחה אליו בתגובה סינית אופיינית מתנות רבות, וכאמור, את אחייניתו של הקיסר. מסופר כי הנדוניה של הנסיכה כללה מספר צרורות של עלי תה, וכך נחשפה האליטה הטיבטית למשקה השמימי.

יורשיו של סונגטסן אף הרחיבו את גבולות האימפריה והביאו להתפשטותה לשטחי מרכז אסיה, ואפילו קאבול שבאפגניסתאן זכתה להכנס תחת שליטתו של מושל טיבטי. במשך כמאתיים שנה התחרו הטיבטים על השליטה באיזור כשהם נאבקים בקיסרות טאנג הסינית וכן בח'ליפות העבאסית, מאבק זה נשמר עד התפוררות הכח הטיבטי במהלך המאה התשיעית.

דאלאי מי? פרש טיבטי.
דאלאי מי? פרש טיבטי.

pic_1306328070_4

אך כאן לא במלחמות וכיבושים עסקינן, אלא בתרבות, וכידוע, בלא תה, אין תרבות.

המאה השביעית ידעה עלייה משמעותית בהיקף הסחר בין סין לטיבט, כאשר בהתאם לדפוס היחסים הנפוץ בין סין לשכנותיה, הוזרמו לטיבט מוצרי צריכה כגון אריגי משי,מתכות ומוצרי יוקרה, וכאמור ,כמויות הולכות וגדלות של תה, אשר הפך למבוקש יותר ויותר בקרב האוכלוסיה המקומית. בתמורה סיפקה טיבט לסין בעיקר את אחד הדברים היחידים שסין מעולם לא הצטיינה בגידולו-סוסים.

הסוסים של טיבט במושגים צבאיים הם לא מציאה גדולה, בטח לא בהשוואה לסוסים האגדיים של פרגאנה, ניסאה, או אפילו סוסי הפוני הקטנים אך בעלי הסיבולת של מונגוליה. אך במאה השביעית הסינים קנו סוסים מהיכן שיכלו, והסוסים של טיבט יוצאו לסין במספרים הולכים וגדלים.

תה הוא מוצר רגיש יחסית, כחומר אורגני הוא מועד להפגע על ידי תנאי איחסון לא נאותים, ושינויים אקלימיים קיצוניים. התה אשר יובא לטיבט הוא זן של הקמליה הסינית, המכונה "תה גדול עלים" (Camellia sinensis assamica), הגדל עדיין בצורתו הטבעית ביערות יונאן, וצפון מזרח הודו.

camellia sinensis assamica
camellia sinensis assamica

צורת העיבוד של התה גדול העלים נבעה מהצורך לשנע אותו בכמויות גדולות לאורך נתיבי ההימאליה, לעיתים דרך מעברי הרים בגובה של חמשת אלפים מטרים ויותר. בהתאם לכך, התה נקטף, הותסס, יובש, ונדחס לתבניות בצורות שונות, עגולות, מלבניות ואחרות, ואחר נעטף ונארז, לקראת הובלתו במעלה ההרים.

את התה הדחוס, העשוי מעלי הקמליה גדולת הפרחים, מכנים היום בסין בשם הכולל פו אר (Pǔ​ěr​chá ,普洱茶). הפו אר מחולק לשתי קטגוריות ,"שנג" (Sheng Cha 生茶), שמשמעה "חי" או "גולמי", ו"שואו",( Shou Cha 熟茶), שמשמעו "מבושל", או "בשל".

"עוגות" פו אר.
"עוגות" פו אר.

במקור היה התה הדחוס כולו שייך לקטגורית ה"שנג", כלומר תה ירוק או מחומצן קלות, אשר בהשפעת הזמן והאקלים היה עובר חימצון נוסף, איטי והדרגתי מאוד. התה המיושן קיבל צבע כהה וארומות מורכבות יותר, כבדות ומתקתקות משהו. סוגי תה אחרים,  (שכאמור מופקים כולם מצמח הקמליה הסינית), יהיו הם תה לבן, ירוק, וו לונג, או אחרים, מומלצים כולם לשתיה תוך עד כשנתיים-שלוש מרגע העיבוד. שנג פו אר הוא התה היחיד שבהגדרתו משתבח עם הזמן, לעיתים לאורך עשור שנים ויותר, ובלבד שישמר בתנאים מתאימים.

הביקוש הגובר לפו אר, והצורך לזרז את הבשלתו, הביאו בשנת 1973, להמצאת תהליך עיבוד בקטריאלי או פטרייתי אותם עוברים עליי התה, על מנת להעניק להם צבע, טעם וארומה דומה לזו של פו אר מיושן אמיתי. התהליך מורכב בעקרון מהתססה לחה בנוכחות שמרים, פטריות, או בקטריות שונות (פנצליום, אספרגילוס וכדומה) לזמן מוגבל, והתוצאה המכונה כאמור "שואו" דומה למדי לשנג פו אר מיושן.

בסין אגב, היתה לפני מספר שנים "בועת" פו אר, כאשר תחזיות שונות חזו עלייה דרמטית במחירי הפו אר שנג המיושן, מה שהוליד בולמוס קניה של "עוגות" תה דחוסות על ידי משקיעים מקומיים, לשם קצירת רווחים עתידית. אם זאת נראה כי הספקולציות היו מוגזמות למדי, והתופעה נרגעה מאז.

המסחר בתה דחוס ושאר מוצרים בין הרמה הטיבטית לסין, הולידה בסופו של דבר דרך מסחר אשר שרדה יותר מאלף שנים, עד לפיתוח דרכים מודרניות וכלי רכב ממונעים, אם כי עד היום יש בה שימוש מסויים לתושבי שולי הרמה הטיבטית. הדרך בת הכאלפיים קילומטרים, המתפתלת דרך סצ'ואן, יונאן, רכס ההימלאיה, ועד ללהסה, בירת הרמה הטיבטית, זכתה לבסוף לכינוי ההולם: דרך הסוסים והתה (茶马道).

סבלים נושאי תה דחוס.
סבלים נושאי תה דחוס.

imagesxinsrc_0706013009286753153912111142_1336637050789

את הדרך ניתן אולי להחשיב כנתיב משני של דרך המשי הידועה ממנה, אשר מסלולה המפורסם הוא זה היוצא מצפון סין, עובר דרך ארצות אסיה המרכזית, ועד למזרח התיכון ואירופה. הדרך התפצלה לדרכי משנה רבות אשר חצו תרבויות, ואיזורים אקולוגיים שונים, מערבות הים הכספי, ועד מדבריות איראן, מעמק האינדוס, ועד אנאטוליה. היו אלה דרכים אלו שאפשרו מעבר לא רק של סחורות. אלא גם מעבר של אידיאולוגיות, טכנולוגיה, ואוכלוסיות. דרך הסוסים והתה אפשרה מעבר של מוצרי צריכה חיוניים מהמרכזים העירוניים בסין לרמה הטיבטית, שבתורה היתה מקושרת למרכז אסיה, הודו, ועולם אסלאם בדרכי מסחר נוספות. נתיבים אלו איפשרו את צמיחת התרבות הטיבטית כמרכז של עושר תרבותי ורוחני ייחודי.

tea-horse-road-615