פני הנצח

כידוע לכל, גבס ואכויותיו המקבעות ידועים כחומר מעולה לתמיכה באיחוי השבור, המעוך ובר התיקון.

עם זאת, לעיתים ההסטוריה מלמדת כי הגבס שימש גם כאמצעי לעיטופו של השבור לנצח, או לכל היותר קיבועו לעולם הבא.

13995605_1158104630923146_4579995560571878686_o

מסכות הגבס של תרבות טאשטיק, הן דוגמא נפלאה ומעוררת פליאה למנהגי קבורה של עם עתיק ששמו נשכח מפי ההסטוריה, ושטמן את מיתיו בסיביר הדרומית של סביבות המאות החמישית והשישית למנינם.

מיתי תרבות טאשטיק נקברו בכ-300 אתרי קבורה ידועים, ואלה נטמנו בתלי קבורה עשויי עץ ועפר, ועמם חפצים שימושיים הקשורים בתרבות רכיבה וציד, אך גם בחברת כלי דמה בצורת כלי נשק וכלי יום יום אחרים. באופן מעניין ובשונה מתרבויות ערבה או ספר-ערבה אחרות, תרבות טאשטיק עמלה והכינה למען נקבריה בובות דמה ממולאות עשויות עור, ובתוכן הטמינה את שרידי הנפטרים השרופות.

באופן ברור, האלמנט מעורר ההשתאות הרבה ביותר בקברות הטאשטיק הן מסיכות הגבס העשויות ביד אומן, רבות מהן מציגות תווי פנים ריאלסטים ביותר, וחלקן צבועות בפיגמנטים חזקים.

מניתוח איזוטופי של קווצות השיער שנתגלו באתרי הקבורה נראה כי בני טאשטיק שגשגו על כלכלה מעורבת שכללה מיני דגנים, אולי דוחן, בשר, מוצרי חלב, וכנראה כמות משמעותית של דגים וצומח מקומי,

היבט מעניין הוא תווי הפנים המגוונים של הנקברים, אשר בניגוד לאבחנות זריזות בעיקר מצד ארצות המערב, נראות כמיצגות עירוב פנוטיפים, וטיפוסים אתניים שונים, מה שייתכן ומעלה את הזכרון העתיק של בני הערבה כ"אלה הדוברים תשע לשונות", וגם אולי, ליכולתו של הגבס לגבס בני עמים "שונים" אל מסגרת פוליטית אחת, בדומה לקיבועם של מתים אל העולם הבא.

13995649_1158104634256479_384128039257912232_o13938278_1158105267589749_7937513196266524696_o18156141_1417339171666356_184883266176169831_o18077006_1417372998329640_9022334188147330311_o23674690_1631751270225144_1235159958971098739_o14053773_1158104520923157_8185422327242589531_o14047176_1158104494256493_4745977375972089663_o13958116_1158104510923158_6272937218618022197_o

יומו של הקאלפק הקירגיזי

היום, בנוסף לציון שקיעת שמש העמים, החבר סטאלין, והמסיבה הגדולה לתוך הלילה שלאחריה, מציינים בקירגיזיה גם את "יום הקאלפק".

הקאלפק, או "אק-קאלפק" בשמו המכובד ("קלפאק לבן"), הוא מגבעת הגברים המסורתית הנהוגה בקרב הגברים הקיריגיזים.

כיום, תחת שולי הלאומיות הקירגיזית החדשה הפך הקלפאק לסמל חדש-ישן של הזהות הקירגיזית העצמאית, אך שורשיו עתיקים כימי תרבות הרועים של ערבות אסיה, וייצוגים לכיסויי ראש דומים לו, כגון הבאשליק, מופיעים כבר באומנות הנוודית המוקדמת של הסקיתים, הקומאנים, ועמים נוודים מוקדמים אחרים.

im31
-ייצוגים של גרסאות שונות של קלפאק ממיניאטורות מן העולם התורכו-פרסי.
3-kyrgyz-knights-kalpak
ייצוגים של גרסאות שונות של קלפאק ממיניאטורות מן העולם התורכו-פרסי.

עשוי לבד ומעוטר בסמלים "חיתיים" מורכבים, הקאלפק משמש כאביזר בעל שימושים פרקטיים וחברתיים כאחד. ככיסוי ראש, הקאלפק הוא אמצעי נוח מאין כמוהו לשמירת על חום הראש בבקרים הצוננים של מרעה הקיץ או בחורף הכבד של העמקים, בעוד שכסמן חברתי הקאלפק הוא סמל נצחי למעמד, שיוך אזורי וזהות אתנית הקשורה עבותות ל"אנשי ארבעים השבטים" של האומה הקירגיזית, במולדתם המודרנית, כמו גם בפזורת קהילותיהם במערב סין, רמת פמיר ובווחאן האפגני.

מחודד בצורתו ובוהק למרחק בשמש החזקה של אסיה המרכזית, נאמר שהקאלפק מחקה בצורתו ובלובנו את פסגת החאן טנגרי (מלך השמיים-אלוהים), אחת הפסגות החשובות ברכס הטיאן שאן, בעוד ששוליו השחורים לרוב, מסמלים את שולי ההר והאדמה השחורה והפוריה שלמרגלותיו. ארבע פאותיו של הקאלפק מייצגות את ארבע ייסודות העולם, אש, רוח, מים ואדמה, ונקודות החיבור שבין הפאות את השמש והירח ואך את נשמת החיים עצמם ובכך הכובע מגלם קוסמולוגיה מושלמת של היקום הקירגיזי.

איך זה בתור כיסוי ראש להתהדר בו?

KyrgyzstanP21-100Som-2002_b
-הר טנגרי חאן על שטר של 100 סום קירגיזי.
Токтогул Сатылганов
-טוקטגול סטילגאנוב, אקין (זמר עממי) ידוע, חמוש בקאלפק וקומוז-כלי פריטה קירגיזי.

הקאלפק הוא כמובן גם סמל לגבריות, ונדיר למצוא אק-סקאל ("לבן זקן"), שאינו חמוש בקאלפק מונח כהלכה, בחיי היום יום, כמו גם בארועים רשמיים. מיותר לציין כי הקאלפק הוא אביזר חובה לשימושם של אקינים, מנאסצ'ים ושאר מבצעי שירה טקסית ועממית. בהתאם למעמדו, הקאלפק נהנה מייחס של כבוד עצום ומארג שלם של כללי אטיקט סדורים ביחד לקיפולו, אכסונו והנחתו למראשות אדוניו בעת מנוחת הלילה. משפט קירגיזי נושן אף מתרה כי "באשר תאבד את קאלפקך, תאבד את ראשך!".

אז שמרו על הקאפלק שלכם חברים, הוא משמר לא רק את ראשכם על צווארכם, אלא אף את היקום כולו.

428237_10150550665012368_71549054_n
ברקוטצ'י-צייד בעזרת עיט זהוב (Aquila chrysaetos), עטור קאלפק צחור. (קירגיזסטאן 2007)
weird-amazing-bus-stops-around-the-world-3
-תחנת אוטבוס בצורת קאלפק.

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

ארכיטקטורה: מצודות הנפש

که خانه ساختن آیین کاروانی نیستد

دل ای سلیم بر این کاروانسرا مبند

"הו לב תמים, בקארואנסרא זה אל תשים מבטחך,  באשר עשיית מעון אין הוא ממנהגם של נוודים"

                                                                                                                            (סעדי)

TiflisCamelCaravan7958

קרואנסראי ׁ (במקור: קארואנסרא  كاروانسرا)  הוא מונח בפרסית, המתייחס למתחם סגור, המשמש להלנת עוברי דרך, על פי רוב שיירות סוחרים או עולי רגל ומספק להם ולבהמותיהם הגנה מתלאות וסכנות הדרך.

במתחמים אלו זכו  השיירות  למחסה מפני שודדי דרכים ותנאי האקלים הקשים, ולעיתים גם לשרותים שונים כגון נפחיה, שירותי וטרינריה, בית מרחץ, ומסגד. מבנים אלו נבנו לאורך נתיבי הסחר והעלייה לרגל, מהרי הטיאן שאן במזרח ועד צפון אפריקה והבלקן במערב.

אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.
אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.

רשתות הקראונסראי, המוכרים במקומותינו בשם התורכי "חאן", התבססו על מבנים העשויים אבן, לבני בוץ, או לבנים שרופות, רבועים או מלבנים בצורתם. מבנים אלו היו בעלי קומה אחת או יותר,סגורים כלפי חוץ ומקיפים חצר פתוחה או מקורה. הקרואנסראי נבנו על פי רוב במרחקים קבועים של כשלושים קילומטרים בציר האורך, או פחות מכך בצירי גובה, ואפשרו את הבטחת תנועתם של סוחרים, עולי רגל ואחרים, ושמשו גם כסמלים של סמכות שלטונית וכתחנות מיסוי. המימון להקמת ותחזוקת המבנים הגיע לעיתים מפטרונים מקומיים, אך פעמים רבות מקורו היה בשלטון עצמו, ומבני קרוואנסראיי רבים באיראן, באנטוליה ובמקומות אחרים עוטרו בשערי איוואן מפוארים, אריחים מזוגגים בשלל צבעים וכתובות הקדשה, כראוי למבנים ממלכתיים.

Sultanhani Caravanserai סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.
Sultanhani Caravanserai
סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.

מקורותיו האדריכליים של הקרואנסראי ועליית הקרואנסראי כמוסד קשורים בהתפשטותה של האימפריה הערבית המוסלמית, על פני המזרח התיכון, אסיה התיכונה,וצפון אפריקה.

הכיבוש הערבי של צפון אפריקה, המזרח התיכון והמרחב האיראני של מרכז אסיה יצר מציאות של אזורי חיץ בין שטחי הכיבוש העיקריים והמרכזים התרבותיים העירוניים הקשורים בהם, כגון אלו שבסוריה הגדולה, מסופוטמיה ואיראן, לבין שטחי הספר שמעבר להם. איזורי ספר אלו, כגון ארצות המגרב וטראנסאוקסאניה, (המכונה במקורות האיסלאמים "מא ווראא אל נהר" –"עבר הנהר" וכולל את אוזבקיסתאן, טג'יקיסתאן, ודרום קזאחסתאן של ימינו) היוו יעד מושך ללוחמי קודש מוסלמים, ה"ע'אזי", אשר מצאו באיזור כר פורה למלחמת קודש בכופרים, כמו גם מקור עשיר לשלל שמקורו בביזה.

איזורי הספר של המזרח המוסלמי.
איזורי הספר של המזרח המוסלמי.

לוחמים אלו התגוררו במצודות צנועות אשר שימשו להם כמקום מפלט מן הקרבות שערכו, כעמדת שליטה ותצפית על המרחב, וכמקום לימוד וסיגוף רוחני. המצודות הללו אשר היו פזורות לאורך גבולות דאר אלאסלאם כונו ריבאט, (رباط‎), ומשם זה נגזר  שמה של שושלת המוראביטון ששלטה בצפון מערב אפריקה ובאנדלוסיה עד אמצע המאה ה-12, כמו גם שמה של בירת מרוקו המודרנית, היא רבאט. שמות אלו הם זכר להתפשטות הספר המוסלמי מחצי האי האיברי במערב ועד לגבולות סין במזרח.

tumblr_m85f0lIX9i1rxn2lko1_500

עם הזמן, הפכו מצודות הריבאט אבן שואבת לא רק ללוחמי קודש, אלא גם לצופים נודדים, וסוחרים. שתי קבוצות נוספות אלו ראו במרחבי הפרא אשר מחוץ לגבולות התרבות העירונית יעד נחשק לפעילות דתית ומסחרית כאחד, ובתורם תרמו אף הם להתפשטות האסלאם והתקבלותו בקרב העמים התורכיים אשר שכנו בערבה המשתרעת מאופק לאופק.

צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.
צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.

מצודות ריבאט אלו הפכו בסופו של דבר למודל הרעיוני על פיו נבנו הקרוואנסראי המאוחרים יותר. עם זאת, מבחינה אדריכלית ייתכן שמקור הסכמה הבסיסית של מבנים אלו, נמצא גם בתקופה הקדם איסלאמיות, כגון מבני דואר וביצורים סאסאנים, כמו גם במחנות הצבא הרומים (Castrum).

Deyr Gachin Caravansary שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.
Deyr Gachin Caravansary
שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.

spaceout

Castrum
סכמה בסיסית של קראונסראי.
סכמה בסיסית של קראונסראי.

את המבנים הראשונים בסגנון המוכר כיום ניתן לתארך לתקופת הקראח'אנידים (840–1212) והע'זנויים (962–1186), שתי שושלות תורכיות אשר שלטו באיזורי הספר של טראנסאוקסניה ואפגניסתאן. מהן עבר הסגנון לאימפריה הסלג'וקית האדירה ומשם נפוץ ברחבי איראן ואסיה המערבית- באנטוליה, בסוריה, ובמצרים.

Rabati Malik Caravanserai קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Rabati Malik Caravanserai
קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Ribat-i Sharaf סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Ribat-i Sharaf
סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Selim Caravanserai  ארמניה. 1332.
Selim Caravanserai
ארמניה. 1332.

את תקופות השיא של רשתות הקרואנסראי, לפחות בעולם המוסלמי המזרחי, ניתן למקם כאמור סביב תקופת שלטון האימפריה הסלג'וקית, ולאחר תקופת ההרס והדעיכה שנלוו לפלישות המונגוליות של המאה השלוש עשרה, החלה תקופת שיקום ששיאה בשושלת הצפאווית באיראן. בתקופת השושלת הצפווית הורחבה רשת הקרואנסראי, במיוחד בדרך ח'ראסאן, העוברת לאורכה של איראן הצפונית.

רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)
רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)

 באיזור א-שאם הדרומית, המכונה כיום ישראל, ניתן למצוא רשת קרוואנסראי מכובדת למדי המשתרעת על ציר צפון- דרום, כאשר רום נבנו בתקופה העות'ומנית, אך ישנם גם שרידי מבינים שמקורם מוקדם יותר, כגון בתקופה הממלוכית (מאות 13- 16), אחד הגדולים בחאנים הממלוכים הוא חאן אל תוג'אר, בגליל התחתון, היושב על דרך הדואר ההיסטורית- ה"בריד", אשר חיברה את בירת הסולטנות הממלוכית בקהיר, לבירה הצפונית, היא דמשק.

img_2649

ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19
ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19

בדמיון הספרותי נתפס הקרוואנסראי  (כשלא תואר כמקום מאובק ושורץ טיפוסים מפוקפקים ועלומי מוצא) כמקום מפלט ומקור לקרבה אנושית בארץ עקרה ושוממה, ובהשאלה, לחיפוש הנפש אחר מקום מפלט מקשיי החיים, זכר אולי לימים בהם שימשו מעוזי הריבאט הראשונים מקום מושב לצופים נודדים ולבושי בלויים אשר חיפשו את קרבת ריבונם בקצות הארץ הנושבת.

העאשיק (זמר נודד) העיוור וייסיל (Asik Veysel) אשר נולד באנטוליה העות'מנית של שלהי המאה ה19, דימה את החיים לחאן בעל שתי דלתות, ייתכן והתכוון לאופן שבו נסיבות חייו העגומות, אשר הביאו לעוורונו כתוצאה ממגפת אבעבועות שחורות, מות הוריו בצעירותו, ושליחתו לנדודים עם כלי הנגינה שלו, הבגלמה (bağlama), עוצבו באופן דטרמניסטי, ואולי התכוון לעובדה כי לחיים יש רק שתי ודאויות מוחלטות, פתח הכניסה, ודלת היציאה, הם הלידה והמוות.

עאשיק וייסיל.
עאשיק וייסיל.

Uzun ince bir yoldayım

Uzun ince bir yoldayim
Gidiyorum gündüz gece
Bilmiyorum ne haldeyim
Gidiyorum gündüz gece

Dünyaya geldiğim anda
Yürüdum ayni zamanda
Iki kapılı bir handa
Gidiyorum gündüz gece

Uykuda dahi yuruyom
Kalmaya sebeb ariyom
Gidenleri hep goruyom
Gidiyorum gündüz gece

Kirkdokuz yil bu yollarda
Ovada dağda cöllerde
Düşmüşüm gürbet ellerde
Gidiyorum gündüz gece

Saşar Veysel işbu hale
Gah ağlayan gahi güle
Yetişmek için menzile
Gidiyorum gündüz gece

I am on a long and narrow road 

On a long and narrow road
Walking all day and all night
Unaware of the condition I am in
Walking day and night

From the moment I was born
I started walking right away
In an inn with two gates
Walking day and night

Walking even in my sleep
Seeking a reason for staying
Eyeing those who are leaving
Walking day and night

Forty-nine years on these roads
On the plains, mountains, and deserts
Stuck in these foreign lands
Walking day and night

Veysel is bewildered to this situation
It makes him cry some, smile some
Trying to reach a destination
Walking day and night


להמשיך לקרוא ארכיטקטורה: מצודות הנפש

עם הגב לערבה, ובין ההר למדבר: גאוגרפיה של מרכז אסיה.

מרכז אסיה מהווה אזור נרחב שהגדרתו מעוגנת בנקודות מוצא שהן לרוב תרבותיות או
פוליטיות יותר משהן גאוגרפיות. על פי הגדרה מודרנית ופופולארית, מרכז אסיה מייצג את
ארצות חבר המדינות המוסלמיות שבין הים הכספי לגבולה של סין, כלומר: קזחסטאן,
אוזבקיסטן, טורקמניסטן, קירגיזסטן, וטג'יקיסטן. עם זאת, הגדרה המעוגנת היסטורית
אתנית ותרבותית תרחיב לרוב את המושג ותכלול בו גם את איראן, חלקים גדולים מרוסיה
האסיאתית, וכן את אפגניסטן, צפון פקיסטן, ומערב סין. הגדרה פופולארית נוספת וחופפת
תהיה אסיה הפנימית אשר עשויה גם לכלול את מונגוליה, מנצ'וריה (צפון מזרח סין) ואף
את טיבט, אשר יחד עם אזורי ההרים הגובלים בה, מכונה על ידי כותבים וחוקרים מסוימים
בשם אסיה הגבוהה.

במרכז אסיה מספר אזורים היסטוריים-תרבותיים חשובים:

פרגאנה (Ferghana):
עמק פרגאנה נחשב למרכז היסטורי מן החושבים ביותר במרכז אסיה, מיקומו על נתיב נוח
בין מערב אסיה לסין הפך את העמק למוקד מסחרי ראשון במעלה, בעוד שאדמתו הפורייה
ושפע המים אפשרו לאזור לקיים כלכלה חקלאית עשירה והאזור נודע בכרמיו ובמקשות
המלונים שבו. העמק, ששימש היסטורית מקום מושב ליוונים, איראנים ותורכים מחולק כיום
בין טג'יקיסטן, קירגיזסטן ואוזבקיסטן, ובמאה ה-20 שימש לא אחת כמוקד לתסיסה אתנית
בין העמים השונים.

מה זה כל הסטן הזה? סטן, או בתעתיקו הנכון סתאן היא סיומת פרסית, (ـستان) שפירושה מקום, כאשר ניתן לומר כי פעמים רבות המשמעות היא ארצם של…
הסיומת נפוצה בשמות מקומות היסטוריים כפי שנתכנו בעולם האסלאמי המזרחי, כגון: כורדיסטן, היאסטאן {ארמניה}, הינדוסטן, טטריסטן, תורכסטאן וכדומה.

טראנס-אוקסאניה (Transoxania, עבר האוקסוס):
השם אשר ניתן על ידי היוונים לאזור הנרחב שבין נהרות האמו דאריה (גם: אוקסוס, פאנג')
והסיר דאריה (יאקסארטס), ושימש כינוי לחלקה הצפון מזרחי של האימפריה המוקדונית.
באזור שוכנים כמה מן המרכזים העירוניים החשובים במרכז אסיה כבוכרה וסמרקנד.
בתקופה המודרנית נוצלו מימיי הנהרות באזור להפקת כותנה בקנה מידה אדיר, תהליך אשר
הביא להרס קרקעות והתייבשות ימת אראל, נקודת ההיקוות של הנהרות באזור.

חורסאן (Khurasan):
איזור צחיח ורחב ידיים אשר מחולק כיום בין איראן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן
ואפגניסטן. הסטורית מרחב ידוע וחשוב מאין כמוהו ,האיזור שימש שנים רבות כאחד ממעוזי התרבות האיראנית והאסלאמית, וערים רבות בו כגון נישאפור, מרב, באלח והראט שמשו כמרכזי לימוד מדע וספרות של התרבות
האסלאמית המזרחית. אנשי רוח ועט כגון עומר חיאם, אל בירוני, אל פארבי ואבן סינא
מוצאם באזור.

בדחשאן (Badakhshan):
מחוז היסטורי אשר כיום מחולק בין הגדות הטג'יקיות והאפגניות בקצהו המזרחי העליון של
נהר האמו דאריה (גם: פאנג'), היכן שזה מתנקז ומתעצם לכדי נהר של ממש על ידי הפלגים
השונים מהרי פמיר וההינדו קוש. בשל הטופוגרפיה ההררית שלו, נחשב המחוז לנידח ופראי
ושימש מקום מפלט ליחידים וקהילות בעתות משבר ורדיפה. במשך דורות רבים היה המחוז
למקור הבלעדי לאבן הלאפיס לאזולי ולאבן האודם, וממנה הגיעו אבני חן אלו בדרך המסחר
למצרים הפרעונית ולתרבויות מסופוטמיה.

בקטריה (Bactria):
אזור היסטורי חשוב המרוכז סביב העיר באלח (כיום בצפון אפגניסטן), וגובל בהרי פמיר,
הינדו קוש ובנהר האמו דאריה. האזור פרח בעת העתיקה תחת השפעת דרכי המסחר אשר
חיברו את איראן, סין והודו והיווה זירה למפגש בין התרבות ההלניסטית להודית.

אגן טארים (Tarim):
אגן נמוך ועצום ממדים הנמצא היום רובו ככולו בשטח סין העממית. חבוי מאחורי הרמה הטיבטית אשר מונעת ממנו קבלת משקעים, אגן טארים ומדבר טאקלאמקאן שבו, הם מן
האזורים הצחיחים בעולם. בנאות המדבר שבשולי האגן צמחו מרכזים עירוניים אשר שמשו
כנקודות מסחר על דרכי המשי וכן כמרכזים בודהיסטים חשובים. האזור שימש כנקודת מגע
בין התרבויות ההודית, האיראנית, הסינית וכן עם עמי הערבה.

הערבה האירואסיאתית:
רצועת עשב רחבת ידיים המשתרעת בין מנצ'וריה במזרח ועד הונגריה במערב. בשל
מאפייניה האקלימיים והאקולוגים שימשה הערבה מחסום להתפשטות התרבויות החקלאיות
ומנגד אפשרה התפתחות של נוודות הרועים. נוודי הערבה, במגעם ופלישותיהם לכיוון דרום,שימשו כגורם צבאי פוליטי ומסחרי חשוב בהיסטוריה של מרכז אסיה והניעו תהליכים רבים
ומורכבים בהיסטוריה האנושית כולה.
רכסי הרים במרכז אסיה:
מרכז אסיה מוגדרת במידה רבה על ידי רכסי ההרים שבה, ואלה עיצבו את כלכלתה, אזוריה
החקלאיים, נתיבי המסחר שבה ורבות מתרבויותיה. רכסי ההרים של אסיה, הגבוהים
בעולם, נוצרו כתוצאה מן הדחיפה המתמדת של הלוח היבשתי של הודו, אל תוך ליבה של
אסיה, ואלה הדפו אל על את הרמה הטיבטית וההרים הנלווים אליה ויצרו את גג העולם
עטור העננים של האזור.

מלבד רכס ההימלאיה המצוי בקו התפר המידי שבין הודו לטיבט, יצר הקמט הטקטוני את
הרכסים המרכזיים של מרכז אסיה. ליבו של הקמט הוא רמת פמיר, מדרום ודרום מזרח לו
מצויים רכסי ההינדו קוש (Hindu Kush, מונח שפירושו "קוטל ההודים", והרי
הקרקורום (Karakorum). ממזרח לפמיר מצויים הרי קונלון (Kunlun), המפרידים את
הרמה הטיבטית מאגן טארים, ויוצרים את מדבר טאקלמקאן הנורא, במניעתם את הגעת
משקעים לאזור. מצפון מזרח לפמיר מצוי רכס הטיאן שאן (Tian Shan. סינית: 天山 ההרים
השמימיים) ואלה מגדירים את גבולה המזרחי של קירגיזסטן ומקיפים את אגן טארים מצפון,
בעודם יוצרים חיץ בין אזור המדבר לערבה.

הגאוגרפיה של מרכז אסיה מדגימה בצורה הניצחת ביותר את השפעת הטופוגרפיה על חברות וחיי אדם, ומצד שני את המאמץ האנושי הכביר להתגבר על איתני הסביבה ולחתור בעוז ובסתגלנות אין קץ לחיי מרעה, מזרע וסחר, וזאת תוך יצירת כמה מן התרבויות היצירתיות והמרתקות ביותר בהסטוריה האנושית, עם הגב לערבה, ובין ההר למדבר.

סכיני הפצ'וק של מרכז אסיה.

מרכז אסיה היתה ידועה במשך דורות כמרכז נפחות ועשיית להבים. למעשה נטען כי השבטים התורכים, עוד במכורתם המקורית שבהרי אלטאיי, שימשו כנפחים אשר חילצו עפרות ברזל מן המכרות הרבים אשר פערו במדרונות ההרים, וכי את החרבות, הפגיונות ועבודות השריון שהוציאו תחת ידם, סיפקו כמס לשליטי השיונג נו, אדוני אימפריית הנוודים הראשונה של מזרח הערבה.

פצ'וק או פצ'ק (תעתיקים לועזיים מקובלים: pichok, pchak, pechak, P'chak) הם שמם של הסכינים המסורתיים של המרחב המרכז אסיאתי, ושמשו מזה דורות ככלי העבודה המרכזי במטבח, בדיר ובחצר הבית, וכסמל סטטוס, בעיקר בקרב הגברים.

ידיות סכיני הפצ'וק נעשו מעצם,מתכת, עץ או קרני בקר, צאן או חיות בר כגון צבאים, יעלים וסאייגה, ואלה עוטרו פעמים רבות לעייפה בדוגמאות צמחיות ומוטיבים אחרים. הלהבים סומנו פעמים רבות בשם או חותם היצרן,או בסימנים שבטיים (טמגה) או דתיים. הסכינים נחשבו לעיתים כקמע משפחתי היפה להרחקת סכנות והגנת הבית והעוברו מדור לדור או הוענקו כמתנות בעלות יוקרה רבה.

מרכזי היצור החשובים מרוכזים עד ימינו סביב עמק פרגאנה ובמיוחד בערים נמנגאן וצ'וסט שבאוזבקיסטן המודרנית ובאיסתרוושאן שבטג'יקיסטאן. מרכז חשוב נוסף נמצא בדרום אגן טארים (שינג'יאנג הסינית של ימינו), וסכיני האיזור, ובמיוחד אלה המגיעים מינגיהיסאר ידועים בכל רחבי מרכז אסיה באיכותם וביופי הגימור המוענק להם.

בשינג'יאנג של לאחר מהומות 2009, נאסרת נשיאת הסכינים הללו עלי ידי הממשלה הסינית בעקבות הכבדתה את אמצעי האכיפה השליטה והפיקוח על האוכלוסיה האויגורית המקומית ותרבותה, ואף האפשרות להוציא סכינים מן הפרובינציה נעשתה קשה למדי. יותר מכך, סדנאות הנפחות של ינגיהיסאר, כאמור, אחד ממרכזי הייצור מן הידועים באיזור, נסגרו כליל בשנים האחרונות במסגרת ההכבדה הגוברת על מוסדות וסמלי התרבות של האויגורים, ויש חשש כי הידע המסורתי יילך ויישחק ככל שיתארך האיסור.

בתמונות: פצ'ק בן המאה ה19 מבוכרה, על פי הסגנון המעוקל ("kayik") הייצרן ככל הנראה אויגורי.

סדנת סכינים באישתרוושאן ,עמק פרגאנה, טג'יקיסטאן,

ורכישות אחרונות לאוסף.

 

No automatic alt text available.
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

גמלים, תורכים ושינויי אקלים.

מה קורה כשמכליאים גמל ערבי עם גמל בקטרי דו דבשתי?

אם כבר עברתם שלב מסויים בחיים, אז ברור שהתשובה אינה גמל תלת דבשתי. אלא "בוחת "

על אף המקובל כי גמלים ערביים ובקטריים חיים באיזורי אקלים שונים לחלוטין, קרי מדבריות חמים וקרים בהתאמה, נראה כי בעבר היתה חפיפה רבה יותר בין תחומי התפוצה של הבהמות החינניות הללו, כאשר תנאי האקלים היו שונים. באופן לא מפתיע, איזורי החפיפה העיקריים של שני המינים, נתקיימו במרכז אסיה.

הסיבה ההסטורית להכלאה בין שני סוגי הגמלים הללו היה מכוונת ופרקטית לחלוטין, שכן תוצר ההכלאה (Camelus bactrianus × Camelus dromedarius), המכונה כאמור "בוחת" או Tülu בתורכית, הוא בעל מאפיינים אידאלים כבהמת תובלה ועבודה, שכן הם חזקים בהרבה משני הוריהם, גבוהים מהם ועמידים יותר בתלאות הדרך שהכתיבו נתיבי המסחר הארוכים של יבשת אסיה.

עדות לתפוצתם וחשיבותם של גמלי הכלאיים ניתן לראות באיזכורם בפסוקי החדית' העוסקים דווקא בהלכות נשים צנועות, ובכך שעליהן להמנע מלהגזים ולכרוך אריגים ומיני טורבאנים על מחלפות ראשן, עד ש"יזכירו את דבשות הבוחת" (מתוך: צחיח מוסלם), בהגישו את גודלם הרב של הדבשות הללו.

השימושיות הרבה של הגמל המוכלא, אופיו הנוח ותועלתו הרבה כבהמת משא על דרכי המשי, הביאה להתמחות של קבוצות אנושיות שונות במרכז אסיה באומנות הכלאת הגמלים, והתורכים היו כנראה מהמובילים בתחום. אחד משבטי התורכים אשר עשו את הכלאת הגמלים למשלח ידם, היו הסלג'וקים, אשר החזיקו את עדריהם באיזורים שמצפון לים הכספי.

המחקר מציע כי התקררות אקלימית במרכז אסיה של המאות התשיעית והעשירית, הביאה לתמותת עדרי הגמלים הערביים שבידי הסלג'וקים, ולהגירתם הכפויה דרומה בחיפוש אחר איזורי מרעה חמים יותר. הגירת שבטים נוודים אלו הביאם לבסוף אל תחומי הממלכות הסאמאנית והע'זנווית, שם נכנסו למעורבות צבאית, וסופם שבטעות הקימו את האימפריה הסלג'וקית שמלכה בגאון מגבול סין ועד אנטוליה.

זכר לחיבה הסלג'וקית לגמלים מוכלאים ניתן אצל צאצאיהם, הסולטנים העות'מנים, אשר החזיקו בצבאם גמלים מוכלאים המכונים כאמור "טולו", ותפקיד המיוחסים שבהם היה להוביל את תופי הענק אשר שימחו את גדודי היאניצ'רים בדרכם לשערי וינה. מסופר שכאשר אחד מבעלי הדבשת הללו היה מתחרש לחלוטין מהלמות התופים שספג בעת שירותו הצבאי, היה מוכרז כע'אזי, כלומר לוחם קודש, ומקבל את הזכות להסתובב באיסטנבול כאוות נפשו וללחך מטעמים בשווקי הבוספרוס. בשנים האחרונות אף נתגלה שלד שלם של גמל כלאיים שכזה, לא פחות מאשר במרתף אוסטרי, זכר ועדות לפלישה העות'מנית לוינה ב1683.
החיבה לגמלים אלו בקרב התורכים יורשי העות'מנים עוד נמשכת עד ימינו כאשר מדי שנה נערכים קרבות גמלים בין זכרים מיוחמים ומקציפי פה, בעודם נושכים זה את זה ארצה, לשמחת ההמון אשר מהמר עליהם במיטב כספו.

בתמונות: מיניאטורה מן המאה ה-16 המתארת קרבות גמלים מוכלאים,

קרב גמלים מודרני בין הגמל "רמבו" ל"אולוג בק"

וצלחת ,"האפת רנג" (هفت رنگ) מעוטרת מהתקופה הסלג'וקית המראה את גיבור המלחמה המהולל והשרמנטי בחרם גור מחורר צבאים בחציו, רגע לפני שידחוף את בת זוגו תחת רגלי הגמל שלו וידרוס אותה למוות.

Image may contain: one or more people, sky, outdoor and nature
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

על מורדים וסירים שחורים

הקזאן הוא כלי הבישול המסורתי של מרכז אסיה, ולפני עידן המטבח המודרני ותחלואיו שימש כמעט בכל צרכי התקנת המזון של חברות הנוודים שבערבה, כמו גם בכפרי המזרע שמדרום לה. הקזאן הוא קדירת מתכת רחבה ומעוגלת תחתית, ולה לרוב שיניים רחבות ומעוגלות הבולטות משפתה לשם הסרה מן האש, או העמדתה על תושבת.

הקזאן, שפירוש שמו המקורי הוא "דבר שרוקן מתוכו", אך מילולית פירושו פשוט "סיר", הומצא ככל הנראה בקרב התורכים של ימי הביניים המוקדמים. התורכים היו ידועים כחרשי מתכת מעולים עוד במקום מושבם המקורי בהרי האלטאי והפיתוח החדש דחק ככל הנראה קדרות חרס או נחושת מוקדמות יותר שהיו בשימוש בידי הסקיתים ועמים נוודים אחרים ממוצא איראני.

ככלי לבישול מרק, אידוי, טיגון ובישול ארוך, הקזאן התברר ככה מוצלח ורב שימושים, עד כי התפשט בהדרגה למטבחי רבים בארצות אסיה הפנימית ואף היגר עם התורכים עד לחופי הים התיכון.

לימים שימש הקזאן בצבא האימפריה העות'מנית כסמל המאחד של גדודי היאניצ'רים, אותם חיילי עלית שנלקחו מקהילות הנתינים הנוצרים, אוסלמו וגויסו לצבא.
כחפץ סמלי לאחדות רעים ובסיס המשמעת הצבאית וקיבתה, היווה הקזאן מטרה בעת התקוממות גדודית, והפיכת הקזאן הפלוגתי היתה סימן מובהק למרד. עד היום משמש הביטוי "kazan devirmek" -"הפיכת קזאן" כשם נרדף למרד צבאי או לחוסר שביעות רצון כלפי בעל סמכות.

גם בארצות מרכז אסיה שימש הקזאן כסמל לאחדות הקהילה, והמושג "ביר קוראקוזון" (קדירה אחת שחורה) שימש כמושג נרדף לקהילה כפרית, והחפץ הנייד המרכזי המאפיין אותה, ולעיתים קרובות נשמר במסגד המקומי כהקדש (ווקף) ויוחד לשימוש בימי חג.

כהקדש, נהגו שליטים ובעלי שררה לתרום קדרות למוסדות איסלאמים שונים כתשורה פרקטית וכאות סמלי לדאגתם לעדת המאמינים. קדרות קזאן אדירות מימדים נתרמו למשל למסגדי יום השישי של הראט ונישאבור, ומן המפורסמות שבקדרות הענק הללו נתרמה על ידי תימור י לנג להיכל הקבורה של אחמד יאסאוי שבעיר תורכסתאן (כיום בקזחסטאן). הקזאן אדיר המימדים שבתורכסתאן כפי שמרמז עיצובו ומיקומו, שימש ככל הנראה ככלי קיבול למים ולא לבישול, אך היה כנראה בעל משמעויות סמליות וטקסיות בקרב קהילת הצופים המקומית.

לקדירות קזאן גדולות היתה עם כן חשיבות גדולה בקרב המסדרים הצופים של מרכז אסיה כאות וסמל לשוויון בין אחים לדרך, צדקה טקסית וכן כסמל לרוחב ידו וכוחו של מנהיג המסדר.

בחאנאקות, בתי ההתוועדות הצופים, של קשגר, בוכרה סמרקנד וערים אחרות, היה נהוג בימי שישי מסויימים או ימי חג לערוך כירה גדולה וטקסית בה הוגש אורז (פולו\פלוב) או דייסת דגנים ובשר, בנוסף לטקסי זיכר. קזאן מפורסם שהשתייך לעדת הצופים הנקשבנדים בקשגר ונודע כ"אלטון דשים" ( altun deshim, אויגורית: סיר הזהב) היה בגובה של כמטר וחצי ורוחב של שלושה, וזכה להאכיל מאות חסידים בימי חול ומועד. מסופר שזכה לכינוי בשל תכשיטי הזהב של צדיקה מקומית מקשגר שנתרמו על מנת ליצור את קזאן הענק המדובר.

כיום ניתן למצוא קזאנים טובים בכל שווקי מרכז אסיה, רק למרבה הצער רבים מאלה המודרניים עשויים יציקת אלומיניום ולא ברזל כבד וטוב, אם מתחשק לכם קזאן ישן וטוב כפי שאלוהי התורכים ברא אותו, ניתן לחפש בשולי השווקים באוש, בוכרה וחוג'אנד את מוכרי היד השניה ולרכוש מהם במחיר מציאה קזאן ראוי לשמו בו תוכלו להאכיל את בטלני וקדושי השכונה הירושלמית שלכם או להקים בית צדקה צופי בלב תל אביב, וברכות מרובות אז בוודאי יוטלו על ראשיכם.

ולסיום נקנח במעשיה על מורינו ורבינו רב המעללים, חוג'ה נסר א דין.

"יום אחד ניגש לו החוג'ה הטוב לשכנו הקמצן בהאא א דין וביקש לשאול את הקזאן שברשותו. בגרון חמוץ ניגש השכן למזווה, חזר עם הקלחת הכבדה, מסרה בידיו של החוג'ה והתרה בו שלא יתעכב בהחזרתה.

מקץ שלושה ימים שב נסר א דין עם הקזאן, וכשבהה בתוכה הבהאא הלז, ראה בה קזאן קטן ועגלגל. שאל השכן  את החוג'ה בתרעומת מה בשם האל ושליחו עושה הקזאנצ'יק הזר הזה בתוך הקזאן שקיבל בהשאלה.

כיחכח לו החוג'ה בגרונו והסביר כי רצה הבורא וכי הקזאן של שכנו הטוב נתקף בצירים במהלך הלילה, וכי למרבה הפליאה ילד לו קזאנצ'ה קטן לתפארת. לרגע פקפק לו בהאא א דין בשפיות דעתו של החוג'ה הזקן, אך הרהר בכך שטמטומו של אחד הוא רווחתו של אחר, וקיבל את הילוד הטרי לביתו ומטבו בהדרת כבוד מעושה.

שבוע לאחר מכן חזר נסר א דין לשכנו וביקש במחילה לשאול את הקזאן שנית. בשמחה גלויה אץ לו בהאא א דין אל המזווה וחזר עם הקזאן המבוקש.

חלפו להם יומיים ועוד יום, ולאחר מכן עוד שלושה, ובהאא א דין החל לחרוד לגורל קזאנו היקר. סר הוא לביתו של החוג'ה, דפק על מפתנו ודרש לקבל את הקזאן חזרה.

בקול עגום בישר לו נסר א דין כי הקזאן שהשאיל לו אדונו הטוב והמטיב חלה באופן פתאומי הלילה, נפטר לעת שחר ונקבר אחר כבוד בגדת נהר האמו דאריא.

זועם וקוצף שאג בהאא א דין אל פרצופו של החוג'ה על מה לכל השדים הוא מדבר, ומה הם דברי ההבל הללו ומה ארע לקזאן.

בשוויון נפש הפטיר החוג'ה כי קזאן אשר יכול ללדת בהחלט מסוגל גם למות.

הטיב את אדרתו, ויצא אל הבוסתאן."

 

 

בתמונות:

הקזאן הטקסי של מוזוליאום אחמד יאסווי, תורכסתאן, קזחסטאן.

פלוב, חתך רוחב מדעי.

אנדרטה לקזאן, העיר קזאן, הקרויה על שמו. רוסיה.

מוכרי פלוב, קוקנד, המאה ה19.

יאניצ'רים עות'מנים נושאים את הקזאן הפלוגתי.

חוג'ה נסר א דין

 

No automatic alt text available.
Image may contain: food
Image may contain: cloud and sky
Image may contain: 2 people
Image may contain: one or more people and people standing
نصرالدین

עצמות מזל

משחר היות בני האדם הם עצמם, אוהבים הם לשחק, ובכך לאשר את קיומם כיצורים חברתיים, ברי כושר דמיון, למידה, או מזל.

מעט לאחר הפיכתם של בני האדם להם עצמם, לפני כריבוא שנים, הצטרפה אליהם הכבשה, וכך אוחדו להם צרכי האדם לשחק, ונטית השה להקריב עצמו לעולה בפני צרכי האדם, ובאו לידי קיום עצמות המזל.

עצמות העקב של הכבש (או במקרים אחרים, עזים ובהמות אחרות) הן כאמור מאמצעי המשחק הקדומים ביותר הידועים לנו, ואלה נישאו יחד עם בעלותיו המקוריות לכל אשר ישאו אותן טלפיהן ותלייניהן.
בעקבות כך, מצבורים של עצמות עקב נמצאו באופן אוניברסלי ברחבי העולם הישן, מאגן הים התיכון ועד סין שבמזרח.

נראה כי בשל צורתן, דחיסותן, ומשקלן הנוח וכן חוסר הצורך בעיבוד משמעותי נוסף, הובאו עצמות אלו באופן אינטואיטיבי לשלל שימושים, אם כקוביות משחק, כאמצעי ניבוי עתידות, כקמעות מזל, כגשר מיתר בכלי נגינה ובמקרים מסויימים אף כאמצעי תשלום.

כמשחק, צורתן של העצמות, ונטייתן לנחות תמיד על אחת מארבע צלעות בעלות צורות מובחנות, הביאו ליצירת שלל סוגי משחק, הנשענים כאמור, על מזל, מיומנות או שילוב של שניהם.

השימוש בעצמות אלו רווח אמנם גם במערב עד המאה ה-20, אך שינוי בתרבות הפנאי, וכן תהליכי התיעוש והדחקת תהליכי ההמתה והעיבוד של שוק הבשר, הביאו להעלמות כמעט מוחלטת של המשחק בעצמות עקב מתחומי החברות המתועשות.

כל מי שביקר באזורים המונגולים, הטיבטים, התורכיים ובשולי העולם האיראני, נתקל בוודאי בילדים המשחקים בערימות קטנות של עצמות העקב המרובעות הללו.

משחק בעצמות עקב (מונגולית: שגאי, שפות תורכיות: אשיק, אצ'יק, או צ'וקו, פרסית: אוג'ול או אושוק, טיבטית: טקה, סינית, מנצ'ורית: גאלה, גצ'וחה) מתבסס לרוב על הקפצה או הטלה של מספר עצמות על הקרקע, כאשר הפיאות עליהן נוחתות העצמות מגדירות את הניקוד, או את המשך דינמיקת המשחק.

בהתאם לחברות מרעה או נוודיות, נהוג להתייחס לכל אחת מן הפאות כבעל חיים אחר, כאשר הנפוצים בהם הם כבשה, עז, סוס וגמל (או לעיתים: חמור), כאשר פעמים רבות הסוס הוא הפיאה המנצחת,או בעלת הניקוד הרב ביותר, ובתור אחת מן הפאות, הצדדיות, הצרות יותר, גם קשה יותר להשגה מבחינה סטטיסטית בהשוואה לעז ולכבשה.

מספר משחקים:

מירוץ סוסים:

עשר עצמות מונחות בשורה, כל שחקן מקבל עצם נוספת המונחת משני עברי ראשית השורה.
במהלך המשחק חמש עצמות מוטלות על הקרקע, ובהתאם לכל "סוס" המתקבל באמצעות ההטלה, זוכה השחקן לקדם את העצם שלו מספר צעדים. המנצח הוא זה אשר הצליח לקדם ראשון את העצם שלו עד לסוף השורה.

טקצ'ה:

המשחק החביב עליי. עשר עצמות מוטלות בכל פעם על ידי כל שחקן, מטרת המשחק היא להעביר מספר עצמות רב ככל הניתן ל"בנק" האישי, באמצעות הכאת עצם בעצם עם האצבע המורה והאגודל, כאשר יש אפשרות לפגוע בכל "חיה" באמצעות צורה דומה לה. פגיעה לא נכונה או החטאה מביאות למעבר התור לשחקן היריב. מנצח הוא זה אשר העביר את כלל העצמות לרשותו.

"חמש אבנים":

כמו כל גרסא אחרת של המשחק רק עם עצמות, ישנן וריאציות מקומיות.

"כמה ביד" (או משהו כזה)

הימורים לגבי מספר העצמות אשר מחביא בידו כל שחקן . ניחוש מדוייק מביא להעברת העצמות ל"בנק" של המנצח. ניתן לשלב עם שתית כוסיות של אייראג או באיג'יו זול.

בתמונות:

-משחקים טקה בכפר טיבטי, רמת צ'ינגחאי.
-ציור של ז'אן בפטיסט סימון שרדין, של נערה משחקת בעצמות. 1734.
הגוגו והמשמש.
-נערים משחקים בעצמות עקב (קוריאה?)
-ג'טיגן ("בעל שבעת מיתרים") קזחי
-מנחת ברונזה בצורת עצם עקב שמשקלה עשרות קילוגרמים. נמצאה באיראן אך מקורה כראה באגן הים התיכון.
-מטבעות מתקופת הרפובליקה הרומית ועליהם דמות עצם עקב.

שירת הגבול

משחר היותה הצטיינה האנושות בשרטוט גבולות.

ממצאים מחברות מוקדמות מעלות את ההשערה כי עימותים על משאבי שטח ומזון עוררו לוחמה תמידית בין קבוצות שונות, וכי בתרבויות מצרים ומסופוטמיה היחס אל ה"אחר" היה מורכב, זהיר ולא פעם עוין.
עוינות זאת היתה נפוצה פי כמה כשמדובר היה בקו הדק שבין מרעה ומזרע.

גם התרבות הסינית אשר נבטה בין רמת הלס הגדולה למישורים הפוריים ידעה לגשש בשורשיה המתפתחים אחר קווי התיחום שבין האנחנו וההם ובין מחוזות התרבות לברבריות, והדבר היה נכון שבעתיים כלפי שכניהם מצפון.

תרבות הרועים הערבתית הגיעה לבשלות סביב המאה השמינית לפני ספירתם וניהלה מערכת מגעים כלכלית וצבאית מורכבת עם התרבות יושבת הקבע שמדרום לה, והמגעים הללו התבטאו לא פעם בלוחמה גלויה, ולהקשחת הגבול הטריטוריאלי והתרבותי שבין האזורים, כאשר המדינה הסינית על גלגוליה השונים נהנית מעורף חקלאי עמוק ואוכלוסיה משמעותית בעוד שהנוודים נסתמכו על שליטתם הבלתי מעורערת באמנות הרכיבה ובשימוש וירטואוזי בקשת.

"הם הולכים בעקבות עדריהם…נודדים בהתאם לזמינות מים ומרעה. הם מחוסרי ערים מיושבות ומבוצרות ואינם עוסקים בחקלאות…
…כאשר הם בייתרון, הם מתקדמים…כשבחוסר, הם נסוגים, שכן הם רואים בכך בושה. דאגה לרכוש או חובה אינו שיקול בחפשם ייתרון צבאי. "

סי מה צ'יאן (מת 86 לפני הספירה)
"רשומות ההסטוריון"

עליית שושלת האן(206 BCE-220 CE‎) הביאה להסלמה אפית במערכת היחסים המורכבת שבין התרבות הסינית לתרבות הערבה, והמאבק המר בין צבאות השושלת לקונפדרצית השיונג נו שמצפון נשתקף בכרכים הולכים ותופחים העוסקים בלוחמת הגבול העיקשת.

גם עם התפוררות קונפדרצית השיונג נו נותר גבולה הצפון מערבי של סין הרגיש ביותר מכל קצות הארץ והעיסוק ב"אזורים המערביים" כפי שכונו, לא חדל לענין כותבים שונים כאשר הם משחזרים את הדי המאבק ההסטורי בשורות של דיו.

בזמן עליית שושלת טאנג (618-906 לספירה) והתפשטותה לכיוון מרכז אסיה, לא חדלו ואף רבו המגעים עם העמים השוכנים באזורים הצפון מערביים ואלה, תורכים, טנגוטים, טיבטים ואחרים, נאבקו עם האימפריה של טאנג על שטחים נרחבים ודרכי המסחר שבקרבם.

מלבד כתיבה הסטורית ומנהלתית, הצטיינו בני שושלת טאנג גם בכתיבת שירה, וגם בסוגה זאת לא נפקד יצוגו של הגבול כמקום הסטורי, סמלי ופואטי

כאחד, ושירים העוסקים בהווי הגבול והחיים בשוליה של אימפריה זכו לרבות הימים להתכנס בסוגה משל עצמם, והיא שירת הגבול, ( biansaishi 邊塞詩) .

שירי הגבול עסקו במנעד רחב של תחושות העולות מתוך עולם הספר הסיני והתמות הנפוצות בהם עסקו בקריעה הבלתי ניתנת להכלה מנופי הבית המוריקים ומאהובים רחוקים, במרחבי השממה ממלאי האימה, ובמגע הבלתי נמנע והעוין עם עממים מוזרים דוברי לשונות משונות.

輪颱風物異
地是古單于
三月無青草
千家盡白榆

胡俗語音殊
愁見流沙北
天西海一隅

הנוף של לונטאי כה שונה.
בימי קדם היתה זאת ארצו של הצ'אן יו
בחודש השלישי, אין דשא ירוק נראה
עצי צפצפה לבנים סביב ריבוא הבתים.
…מנהגי הברברים והגייתם משונים.
בצער אני מביט בחולות הנודדים צפונה.
פינה זאת בקצה העולם.

שיר זה של המשורר צן שן (715 岑参–770) מתמצת רבות מן המאפיינים היחודיים של שירת הגבול, ומשלב מקום נידח, (לונצ'אי הוא שמו העתיק של איזור מיצ'ואן בשינג'יאנג של ימינו, המתאפיין בעצי צפצפה רבים), הדים ללוחמה עתיקה מול שבטי השיונג נו והצ'אן יו, מנהיגם, את זרותו המאיימת של האחר המקומי, ואת בדידות המתבונן אל מול מרחבי המדבר האדירים.

כקודמם בני שושלת האן, גם בני טאנג שאפו לבצר את מעמדם הצבאי והכלכלי לאורך איזור הספר ועשו זאת באמצעות שרשרת של מיצדי גבול ומושבות צבאיות-חקלאיות אשר שאפו לנתר להכיל ולשלוט על הנעשה בגבולות האימפריה והבאים בקרבם. אחד המפורסמים שבמצדי האן וששימר את מעמדו הצבאי והסמלי במשך זמן רב, "מעבר שער הירקן", משמש עד ימינו כסמן רב עוצמה לגבולות התרבות, למקום רווי דמעות דרכו עשו גולים חיילים ונסיכות אומללות את דרכם אל עבר הצד האחר, ממנו יחזרו רק מעטים אל גני התות והערבה של התרבות הסינית.
את זכרו של שער הירקן העלה המהולל שבמשוררי שושלת טאנג, לי באי 李白 701-762 CE) :

明月出天山,
蒼茫雲海間;
長風幾萬里,
吹度玉門關。
漢下白登道,
胡窺青海灣。
由來征戰地,
不見有人還。
הירח בוהק מעל הטיאן שאן,
אל תוך ים העננים ללא סוף גולש
רוח ללא קץ נושבת, לאורך ריבוא הפרסאות.
ודרך מעבר שער הירקן.
בני האן במורד דרך באידנג.
הונים סורקים את מפרץ קוקו נור
משדה הקרב העתיק הזה
איש עוד לא נראה בשובו.

למרות הפאתוס התרבותי הנשפך מן הכתיבה הסינית, ידוע לנו כיום כי בפועל, הספר שבגבולות טאנג אינו אותו "זירת מאבק נושנה בין ציויליזציה לנחשלות" בו נידונו הברברים שבשער לסגל לעצמם הלכות בני תרבות, אלא מרחב מורכב בו שחקנים שונים ומשונים התמודדו וקיימו מערכת מגעים מורכבת ולחלוטין לא חד מימדית.

אותם שחקנים, ויהיו הם חיילים, סוחרים, אנשי אמונה ועבדים או נשים שקולן נופל לרוב ברווחים הריקים שבין שורות הכתיבה ההסטורית הרשמית, ניהלו כאמור אינטרקציות מורכבות ודו כיווניות של מסחר, לוחמה, יחסי אישות ושאר מנעדים של התנהגות אנושית. את המבט המורכב הזה אנו לומדים כיום משלל מסמכים מנהליים ושאר ממצאים ארכאולוגים השופכים אור על החיים באיזור החיץ שבין סין ומרכז אסיה.

אפילו לי באי הידוע בא ככל הנראה ממשפחה זרה שהגיעה מסוייאב שבקירגיזסטאן המודרנית, ושלגי הטיאן שאן בוודאי לא היו זרים ומוזרים לבני ביתו, וכמו המשורר הידוע כך גם רבים מן התורכים, האיראנים ועמים אחרים אשר מעבר לגבול חצו את קווי התרבות הקשיחים לכאורה עד שהיו בני בית בליבה של ארץ המרכז, ובהם מלחשים ההסטוריונים, אף היו כנראה מייסדי שושלת טאנג עצמה.

על אף יופיה הרב ותחושות הכבדות והזרות הרומנטית הנודפות ממנה, שירת הגבול של שושלת טאנג ודומותיה מציגות עולם ספרותי אידיאלי המבקש ליצור גבולות מובחנים וקשיחים בין חברות אנושיות, והיא באה לכונן אתוס תרבותי המשלב אמת הסטורית ומשאלת לב הנכתבת רחוק מאזורי הגבול עצמם והמציאות רבת הפנים שאפיינה אותה.

כך שכדאי לזכור כי מבעד להלמות פרסות הסוסים, האופק חורש הרע ועמודי האבק המיתמרים, נחבאים תחת כבדותה הנחרצת של הכתיבה ההסטורית, ישנם גם קולות, צללים וגוונים אחרים.
בתמונות:
מגדל שמירה מתקופת חאן אל מול חולות הגובי שבדונחואנג.
לי באי- זר סופרסטאר.
עצי צפצפת פרת עתיקים בחולות הגובי של מונגוליה הפנימית, מאי 2018
-מעבר שער הירקן-גנסו, מאי 2018.
-תרבות רכיבת סוסים בשושלת טאנג. אימצה סממנים ערבתיים רבים וכנראה היתה בעצמה ממוצא תורכי מעורב.
-כפיסי במבוק מנהלתיים של שושלת האן- ממצאים שכאלה מן השנים האחרונות מלמדים אותנו רבות על החיים באזור החיץ שבין סין ומרכז אסיה.