עם הגב לערבה, ובין ההר למדבר: גאוגרפיה של מרכז אסיה.

מרכז אסיה מהווה אזור נרחב שהגדרתו מעוגנת בנקודות מוצא שהן לרוב תרבותיות או
פוליטיות יותר משהן גאוגרפיות. על פי הגדרה מודרנית ופופולארית, מרכז אסיה מייצג את
ארצות חבר המדינות המוסלמיות שבין הים הכספי לגבולה של סין, כלומר: קזחסטאן,
אוזבקיסטן, טורקמניסטן, קירגיזסטן, וטג'יקיסטן. עם זאת, הגדרה המעוגנת היסטורית
אתנית ותרבותית תרחיב לרוב את המושג ותכלול בו גם את איראן, חלקים גדולים מרוסיה
האסיאתית, וכן את אפגניסטן, צפון פקיסטן, ומערב סין. הגדרה פופולארית נוספת וחופפת
תהיה אסיה הפנימית אשר עשויה גם לכלול את מונגוליה, מנצ'וריה (צפון מזרח סין) ואף
את טיבט, אשר יחד עם אזורי ההרים הגובלים בה, מכונה על ידי כותבים וחוקרים מסוימים
בשם אסיה הגבוהה.

במרכז אסיה מספר אזורים היסטוריים-תרבותיים חשובים:

פרגאנה (Ferghana):
עמק פרגאנה נחשב למרכז היסטורי מן החושבים ביותר במרכז אסיה, מיקומו על נתיב נוח
בין מערב אסיה לסין הפך את העמק למוקד מסחרי ראשון במעלה, בעוד שאדמתו הפורייה
ושפע המים אפשרו לאזור לקיים כלכלה חקלאית עשירה והאזור נודע בכרמיו ובמקשות
המלונים שבו. העמק, ששימש היסטורית מקום מושב ליוונים, איראנים ותורכים מחולק כיום
בין טג'יקיסטן, קירגיזסטן ואוזבקיסטן, ובמאה ה-20 שימש לא אחת כמוקד לתסיסה אתנית
בין העמים השונים.

מה זה כל הסטן הזה? סטן, או בתעתיקו הנכון סתאן היא סיומת פרסית, (ـستان) שפירושה מקום, כאשר ניתן לומר כי פעמים רבות המשמעות היא ארצם של…
הסיומת נפוצה בשמות מקומות היסטוריים כפי שנתכנו בעולם האסלאמי המזרחי, כגון: כורדיסטן, היאסטאן {ארמניה}, הינדוסטן, טטריסטן, תורכסטאן וכדומה.

טראנס-אוקסאניה (Transoxania, עבר האוקסוס):
השם אשר ניתן על ידי היוונים לאזור הנרחב שבין נהרות האמו דאריה (גם: אוקסוס, פאנג')
והסיר דאריה (יאקסארטס), ושימש כינוי לחלקה הצפון מזרחי של האימפריה המוקדונית.
באזור שוכנים כמה מן המרכזים העירוניים החשובים במרכז אסיה כבוכרה וסמרקנד.
בתקופה המודרנית נוצלו מימיי הנהרות באזור להפקת כותנה בקנה מידה אדיר, תהליך אשר
הביא להרס קרקעות והתייבשות ימת אראל, נקודת ההיקוות של הנהרות באזור.

חורסאן (Khurasan):
איזור צחיח ורחב ידיים אשר מחולק כיום בין איראן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן
ואפגניסטן. הסטורית מרחב ידוע וחשוב מאין כמוהו ,האיזור שימש שנים רבות כאחד ממעוזי התרבות האיראנית והאסלאמית, וערים רבות בו כגון נישאפור, מרב, באלח והראט שמשו כמרכזי לימוד מדע וספרות של התרבות
האסלאמית המזרחית. אנשי רוח ועט כגון עומר חיאם, אל בירוני, אל פארבי ואבן סינא
מוצאם באזור.

בדחשאן (Badakhshan):
מחוז היסטורי אשר כיום מחולק בין הגדות הטג'יקיות והאפגניות בקצהו המזרחי העליון של
נהר האמו דאריה (גם: פאנג'), היכן שזה מתנקז ומתעצם לכדי נהר של ממש על ידי הפלגים
השונים מהרי פמיר וההינדו קוש. בשל הטופוגרפיה ההררית שלו, נחשב המחוז לנידח ופראי
ושימש מקום מפלט ליחידים וקהילות בעתות משבר ורדיפה. במשך דורות רבים היה המחוז
למקור הבלעדי לאבן הלאפיס לאזולי ולאבן האודם, וממנה הגיעו אבני חן אלו בדרך המסחר
למצרים הפרעונית ולתרבויות מסופוטמיה.

בקטריה (Bactria):
אזור היסטורי חשוב המרוכז סביב העיר באלח (כיום בצפון אפגניסטן), וגובל בהרי פמיר,
הינדו קוש ובנהר האמו דאריה. האזור פרח בעת העתיקה תחת השפעת דרכי המסחר אשר
חיברו את איראן, סין והודו והיווה זירה למפגש בין התרבות ההלניסטית להודית.

אגן טארים (Tarim):
אגן נמוך ועצום ממדים הנמצא היום רובו ככולו בשטח סין העממית. חבוי מאחורי הרמה הטיבטית אשר מונעת ממנו קבלת משקעים, אגן טארים ומדבר טאקלאמקאן שבו, הם מן
האזורים הצחיחים בעולם. בנאות המדבר שבשולי האגן צמחו מרכזים עירוניים אשר שמשו
כנקודות מסחר על דרכי המשי וכן כמרכזים בודהיסטים חשובים. האזור שימש כנקודת מגע
בין התרבויות ההודית, האיראנית, הסינית וכן עם עמי הערבה.

הערבה האירואסיאתית:
רצועת עשב רחבת ידיים המשתרעת בין מנצ'וריה במזרח ועד הונגריה במערב. בשל
מאפייניה האקלימיים והאקולוגים שימשה הערבה מחסום להתפשטות התרבויות החקלאיות
ומנגד אפשרה התפתחות של נוודות הרועים. נוודי הערבה, במגעם ופלישותיהם לכיוון דרום,שימשו כגורם צבאי פוליטי ומסחרי חשוב בהיסטוריה של מרכז אסיה והניעו תהליכים רבים
ומורכבים בהיסטוריה האנושית כולה.
רכסי הרים במרכז אסיה:
מרכז אסיה מוגדרת במידה רבה על ידי רכסי ההרים שבה, ואלה עיצבו את כלכלתה, אזוריה
החקלאיים, נתיבי המסחר שבה ורבות מתרבויותיה. רכסי ההרים של אסיה, הגבוהים
בעולם, נוצרו כתוצאה מן הדחיפה המתמדת של הלוח היבשתי של הודו, אל תוך ליבה של
אסיה, ואלה הדפו אל על את הרמה הטיבטית וההרים הנלווים אליה ויצרו את גג העולם
עטור העננים של האזור.

מלבד רכס ההימלאיה המצוי בקו התפר המידי שבין הודו לטיבט, יצר הקמט הטקטוני את
הרכסים המרכזיים של מרכז אסיה. ליבו של הקמט הוא רמת פמיר, מדרום ודרום מזרח לו
מצויים רכסי ההינדו קוש (Hindu Kush, מונח שפירושו "קוטל ההודים", והרי
הקרקורום (Karakorum). ממזרח לפמיר מצויים הרי קונלון (Kunlun), המפרידים את
הרמה הטיבטית מאגן טארים, ויוצרים את מדבר טאקלמקאן הנורא, במניעתם את הגעת
משקעים לאזור. מצפון מזרח לפמיר מצוי רכס הטיאן שאן (Tian Shan. סינית: 天山 ההרים
השמימיים) ואלה מגדירים את גבולה המזרחי של קירגיזסטן ומקיפים את אגן טארים מצפון,
בעודם יוצרים חיץ בין אזור המדבר לערבה.

הגאוגרפיה של מרכז אסיה מדגימה בצורה הניצחת ביותר את השפעת הטופוגרפיה על חברות וחיי אדם, ומצד שני את המאמץ האנושי הכביר להתגבר על איתני הסביבה ולחתור בעוז ובסתגלנות אין קץ לחיי מרעה, מזרע וסחר, וזאת תוך יצירת כמה מן התרבויות היצירתיות והמרתקות ביותר בהסטוריה האנושית, עם הגב לערבה, ובין ההר למדבר.

אימאם צופי בבית חב"ד.

ייתכן וחובבי הספרות הרוסית מכירים את ספרו של טולסטוי "חאג'י מוראט". הנובלה מתארת ביד אומן את דמותו של אחד ממנהיגי המרד הקווקזי כנגד האימפריה הצארית המתרחבת. ההתפשטות האימפריאליסטית הרוסית על חשבון עמי הקווקז הביאה לתסיסה דתית שהתגלמה בהקמת האמאמת של הקווקז. ישות פוליטית קצרת ימים זאת, בהתאם לשמה ,הונהגה על ידי מספר אמאמים, בעלי קשר חזק לצופיות, הזרם המיסטי של האסלאם.

אחד מן היסודות החזקים בתנועה הצופית בקווקז של המאה ה-19 היה המורידיות, מלשון מוריד (Murid  ,مُرِيد‎),כשפירוש מניח דעת יהיה חסיד. המוריד היה תלמידו של המורשיד (مُرْشِد), המורה הרוחני שהדריכו בדרך הצופית אל האמת. רבים מן המסדרים הצופים, ויש עשרות כאלה, דוגלים בערכים סובלניים למדי, ונרדפים לעיתים על ידי האורתודוכסיה המוסלמית.

צופי מרקד
צופי מרקד

המסדר הידוע ביותר במערב הוא כנראה המסדר המוולוי שמושבו בקוניה שבתורכיה. את המסדר ייסד הצופי והמשורר הפרסי הידוע ג'לאל א דין רומי, והוא מפורסם בחסידיו הרוקדים במעגלים. דרוושים מפזזים זה טוב ויפה, רק שבהקשר של הקווקז בימים הטובים ההם, מדובר בדרווישים חמושים עד השיניים, ונחושים לסלק מאדמתם השחורה והפוריה את קיסרות רוסיא הרשעה. חאג'י מוראט מיודענו היה המוריד של האמאם השלישי בסדרת מנהיגי האמאמת, אמאם שמיל.

צופי מרסק. אמאם שאמילמקור:russiasperiphery.blogs.wm.edu
צופי מרסק. אמאם שאמיל
מקור:russiasperiphery.blogs.wm.edu

אמאם שאמיל, יליד דגסתאן, פתח בעזרת חסידיו מלחמת גרילה כנגד כוחות הכיבוש הצאריים, במה שהוגדר לבסוף כ"מלחמת הקווקז", אשר גבתה קורבנות רבים משני הצדדים (אבל הרוסים התחילו).

לבסוף בקיץ 1859, נלכד שאמיל, נלקח למסקווה, וב1869 הורשה לגלות לעיר הקדושה מכה, שם סיים את חייו. צפון הקווקז נכבש.

ומה לבית חב"ד? בקרב החב"דניקים מסתובב ניגון המיוחס לשאמיל, אשר רונן אותו בעודו אסור בבית המחבוש הרוסי, ושם שמע אותו יהודי אחד אשר מסר אותו הלאה כביטוי לערגת הנפש אל מכורתה.

והרי סיפור המעשיא:

בסופו של דבר עלתה בדעתם "המצאה": הם עשו שלום עם אותם שבטים, והבטיחו לראש השבטים – שמו הי' "שׁאַמיל" – כמה וכמה הנחות, ולאחר שנטלו מהם את כלי נשקם – שבו את "שׁאַמיל", ושילחוהו לגלות בעומק רוסיא.

בהיותו בגלות, הי' נזכר מזמן לזמן בהרים הגבוהים, ששם הי' בן-חורין כמו נשר בשמים, ולא היו עליו הגבלות בית-המאסר, ואפילו לא הגבלות של עיר מושב, והגבלות וכבלים של תרבות בכלל, והי' מתעורר בגעגועים מעומק נפשו אל ההרים הגבוהים. ואז הי' מנגן ניגון זה, שהתחלתו – געגועים, ותנועתו האחרונה – תקוה.

וכאשר יהודי שמע ניגון זה – תרגם אותו ב"אותיות" שלו, והשתמש בו בנוגע לענין ירידת הנשמה בגוף:

קודם ירידתה בגוף – היתה הנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד179, וענין זה (שהנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד) גופא הוא ירידה עבור הנשמה, שהרי בעצם היא למעלה עוד יותר – שקשורה עם הקב"ה בעצמו, ומקור חוצבה הוא "על ההרים הגבוהים" – "אלו אבות"180, חג"ת דאצילות, ולמעלה יותר, עד חג"ת שקודם הצמצום181. וממילא מובן שהיתה בת-חורין לגמרי, ולא הי' עלי' שום מושל ושולט.

 תורת מנחם: שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט. > 171

למרות חיפוש ברשת, לא עלה בידי לגלות כיצד נוצר למעשה הקשר בין סיפורו של האמאם השבוי לבין הניגון החסידי או אפילו מקורו הראשוני.

ניגון שאמיל: