רוח-ים. מסע הקשקול.

קוקוס ימי (Lodoicea maldivica), הוא מין דקל הצומח כיום במספר איים ספורים בקבוצת איי סיישל שבאוקיינוס ההודי. הצמח הוא דוגמא נדירה לענקות איים צמחית, כאשר אברי הצמח השונים מפגינים מימדים יוצאי דופן. בהתאם למסורת בקרב ענקי איים אחרים כגון הדודו ועוף המואה, הקוקוס הימי סובל מצמצום הסטורי בשטח מחייתו כתוצאה מניצול יתר של חלקיו ובמיוחד של זרעו הענק, אשר במשקל מירבי של כ30 קילוגרמים מהווה את הזרע הגדול בעולם הצומח.
06b6e5a2aa29ec23fe50287368cbbef2
Seychelles, Praslin, Vallee de Mai, Coco de Mer (Lodoicea maldivica), ripe fruit
זרעי הדקל המכונה גם קוקו דה מר, או קוקוס סיישל, בולטים בצורתם המיוחדת המזכירה אגן אנושי, ואלה הפכו מוקד לאגדות שונות, מקור לתרופות מסורתיות במזרח אסיה, ומושא לאיסוף מזה מאות שנים. איסוף היתר של הזרעים הדרושים זמן הבשלה ארוך ביותר, העמידו את אוכלוסית הבר של האגוז הימי בסכנת הכחדה, והיום יצוא האגוז מסיישל נמצא תחת פיקוח מחמיר.
למרות איכויותיו הארוטיות המוכחות, נראה כי אחד משימושיו ההיסטוריים הבולטים היה דווקא במסגרת צידו השני של הספקטרום החושני והוא האהבה הבוערת, הנצחית, המכלה, חסרת השניות, אל הרחום והחנון, בורא העולמין.
המסורת הסופית, אשר החלה כתנועות עצמאיות ושונות מעט בבגדד ובמרכז אסיה של המאה השמינית עברה שינוי מבני רחב היקף לאחר המאה השלוש עשרה ובמהלכה צצו ועלו שורת מורי דרך רוחנית. ממורים שונים אלו, שמקור רבים מהם באיראן ובמרכז אסיה התמיינו להן קבוצות אב וקבוצות ביניים, רבות כוכבים אשר בשמיים, ואלה נבדלו מאלו בזכות היחוס, המקום והמנהג.
Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001
כפרקטיקה דתית, היתה הסגפנות הדתית חלק בלתי נפרד מן הדרך הסופית למן ימיה הראשונים, אך זאת הפכה עם הזמן למקובלת במיוחד, וקבוצות שונות, ובראשן הקלנדריה הפכוה לאידיאל של ממש, וזאת עשתה לה את קערת הנדבות, או "קשקול", לאחד מסמליו המובהקים ביותר של הדרוויש הנודד. באופן מעניין, חומר מקובל ביותר להתקנת קשקול עשוי כהלכה, הוא אותו קוקוס מגודל ורב רושם, האגוז הימי.
בעוד שרוב הדוגמאות הידועות לקשקול עשוי אגוז קוקוס ימי מגיעות מן המרחב האיראני, דוגמאות רבות אחרות מקורן בצפון הינדוסטאן שם נודע הקשקול בשם מקומי-"קמאנדאלו". הקשר בין הסופיות הפרסית למרחב ההודי נעוץ בקשרים פוליטיים והסטורים עבותים בין האזורים, אך גם בהיות תת היבשת משטח נחיתה נוח למסחר האזורי השוקק של האוקיינוס ההודי, בין השאר באגוזי סיישל.
השימוש בקשקול ככלי קיבול לנדבת בורא עולם וחסידיו החל ככל הנראה בימי הביניים המאוחרים, ודוגמאות מוקדמות לקערות שכאלו ידועות מן המאות השלוש עשרה והארבע עשרה, כאשר ייתכן ומקורו הרעיוני בקערות נדבה מקבילות מן העולם הוודי והבודהיסטי. לאחר ניקוי ראשוני של הזרע מקליפתו הסיבית, כנראה עוד באיי מכורתו, היו חוצים את הקוקוס ותכולתו הייתה נאכלת או מיובשת לשם ייצוא ואת חלקו החיצוני היו ממרקים מעטרים או חורטים בכתובות קליגרפיות מסוגננות.

Kashkul-or-Beggars-Bowl-19th-Iran

Lot2527_1
כהיבט חומרי של התרבות הסופית, הקשקול הוא סימן זיהוי מוכר של הדרוויש היחפן המחזר על הפתחים והשימוש בו כלל קבלת מזון, נדבה כספית ואף ככלי קיבול לשתיה. לעיתים שימש הקשקול גם לאיסוף מי ורדים לשם לחלוח הקהל בברכתם הריחנית.
כחפץ סמלי, ביטא הקשקול את תוכו הריק של החסיד הסופי המסור לדרכי האבק, את הדרך הסופית המכילה את העולם כולו, ואת סמכותו הנוקשה של ראש המסדר.
בעוד שקשקולים רבים,הן עממיים והן ברמת גימור עליונה היו עשויים כאמור מאגוזים ממורקים או מגולפים לעייפה בעיטורים צמחיים וקליגרפים, ידועות גם דוגמאות עשויות נחושת או כסף רקוע ומוזהב, המחקות את צורתו האגוזית של הקשקול, או מעוצבות בצורת סירה בעלת ראש דרקון, ופריטים טובים במיוחד רוקעו בתקופה הצפווית שבאופן אירוני מסמלת את מעברה של מערב איראן לאמונה השיעית ואת הטמעתם של המסדרים הסופים המקומיים למסגרת הדתית החדשה.
השימוש בקשקול ובתרבות העוני הרוחני שנקשר בה נמשך באיראן, מרכז אסיה וצפון הינדוסטאן עד התקופה המודרנית, בה הפך הקשקול בהדרגה לסמל לרקבון מוסרי ובטלנות מנוונת ונרמז אף שהקשקול טמן בקרבו לא אדיקות וחיפוש אחר הנשגב אלא בעיקר זימה, חשיש ואופיום.
Antoin_Sevruguin_2_darvish
המתקפה על הקשקול ושאר סמלים של סופיות לא מהוגנת היוו חלק מתהליכי שינוי עמוקים בחברות האסלאם של ראשית התקופה המודרנית במסגרתם ניסו אליטות מקומיות לטהר את הדת ומוסדותיה ממה שתפסו כאמור כניוון חברתי וגורם מרכזי בפיגור של עולם האסלאם בפני חברות המערב המתועשות. הנחה שיש בה מן האמת, אך גם רמיזה לא מוכחת כי פרושים בטלנים מהווים איום על חברה מתוקנת, וכי קדמה תכנולוגית משמעה בהכרח התעלות מוסרית.
תהיה עמדתנו אשר תהיה ביחס לעליונות דת הקדמה על הקשקול, קשקולי האגוז הסופים מציגים בפנינו דוגמא יפה וחרוטה היטב לרשתות מקבילות של פרושים נודדים, מערכת מסחרית מורכבת בין הים ההודי לליבה של אסיה, ואת הרעיון שתחת הזמן הנכון והמורה הנכון, יכול גם אגוז להתעלות לגבהים רוחניים.

69957568_10157480342812368_5829356714821943296_oimages

בתמונות:
  • ארוטיקה בוטנית-קוקוס ימי (Lodoicea maldivica)
  • קשקול מעוטר, איראן הקאג'רית.
  • דרוויש בטל כאיום לסדר חברתי מהוגן
  • קשקול מקשגר- רקבון מוסרי?
  • מצלמות אבטחה של דת הקדמה
  • דקל קוקוס ימי בוגר ונושא פירות
  • קשקול מתכת מעוטר בדמות קוקוס ימי.

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

אריגים מכושפים וצלילים מקודשים.

אגדה סינית מספרת על אב ובתו שחיו לבדם בבית כפרי, ובבעלותם סוס.

יום אחד יצא האב למסע, והבת, אשר חשה געגוע עז לאביה, ביקשה מן הסוס לאתר את אביה ולהביאו חזרה הביתה. בתמורה הבטיחה הנערה לסוס כי תנשא לו. הסוס, מדורבן כהלכה בידי הבטחה זו, שעט לדרכו ותוך ימים מספר חזר והאב על גבו. העלמה נמלאה אושר, אך לאחר זמן קצר נראה ששכחה את הבטחתה לסוס. מאז אותו יום, חדל הסוס לאכול, והגיב בעצבנות לנוכחותה של הנערה. האב חקר את בתו ושאל האם אמרה לסוס דבר כלשהו שהסעיר אותו. הבת התוודתה בדמעות על הבטחתה. בתגובה הרג האב את הסוס בכדי להגן על בתו היחידה. בפעם הבאה שיצאה הנערה מביתה עלה הסוס המת מקברו ועטף אותה בפקעת עטויית קורים לבנים, אשר הבריקה ככסף לאור הירח המלא. לאחר מספר ימים נתבקעה הפקעת. וממנה עלה עץ רענן.

היה זה עץ התות הראשון.

עץ התות הלבן ( Morus alba) בוית בסין לפני כארבעת אלפים שנים. ותרבות גידולו קשורה הדוקות לתרבות גידול זחלי טוואי המשי (Bombyx mori) והפקת הטקסטיל מגלמיו, המכונה סריקולטורה ׁׁׁ(Sericulture).

Mulberry tree autumn

 

ייתכן וטכנולוגית הפקת המשי בסין החלה עוד בתקופה הנאוליטית בתחומה של תרבות יאנגשאו (Yǎngsháo) אשר התקיימה לאורך גדות הנהר הצהוב, שכן גלמי טוואי המשי נתגלו באתרים הקשורים בתרבות זו. ממצאים מן השנים האחרונות, הכוללים שאריות חלבון מסיבי משי עשויים אף לדחוף את תחילת תרבות המשי לסביב האלף השמיני לפני הספירה.

הפקת משי.
הפקת משי.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.
גלימת משי סינית. שושלת מינג.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאורך הדורות הפך ייצור המשי לגורם כלכלי חשוב. בתקופת שושלת האן (206 BC – 220 AD) הוקמו סדנאות ממלכתיות לייצור האריג היקר, שהיווה גורם חשוב ביחסיה של סין עם העולם החיצון, בפרט כלפי הנוודים שמצפון, ובמיוחד קונפדרצית השיונג נו  (Xiōngnú) האימתנית וכן כלפי יורשותיה המאוחרות.  המשי שימש לסיפוק הצורך הנוודי במוצרי יוקרה כמטבע עובר לסוחר, וכאמצעי לשימור המבנה הפוליטי הפנימי של החברה הנוודית, אשר התבסס בין השאר על תזרים מתמשך של מוצרים אלו מהחברה יושבת הקבע שלצידה שכנו. (על מערכת יחסים זו ועל הסיבות לכשלונה יבוא פוסט נפרד)

על אף נסיונות הסינים לשמר את המונופול בו החזיקו, זלגה סביב המאה הראשונה לספירה תרבות ייצור המשי לנווה המדבר של ממלכת חוטאן, השוכנת על נתיב המסחר העובר מדרום למדבר טקלאמאקאן הנורא,(בשינג'יאנג של ימינו) כשלושת אלפי קילומטרים מערבית מבירת שושלת האן. התבססות תרבות המשי לא יכלה כמובן להרחש ללא יכולתו של עץ התות, מקור מזונם הבלעדי של טוואי המשי, להסתגל לתנאי גידול ואקלים מגוונים. כך נדד עץ התות הלבן לרוחבה של אירואסיה, דרך מרכז אסיה, איראן ועד למזרח התיכון ואירופה הדרומית.

תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.
תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עץ התות הוא עץ נשיר בינוני עד גדול, העשוי להגיע לגובה של כחמישה עשר מטרים, ולגיל מתקדם של עד כחמש מאות שנים.

בסוג Morus ישנם כעשרה עד חמישה עשר מינים הנוטים בקלות ליצירת  בני כלאיים. המינים העיקריים הם כאמור התות הלבן (Morus alba), התות השחור ( Morus nigra)  שמוצאו בקווקז ובהרי איראן שם הוא מכונה "תות המלך" (شاه توت), ואין הדבר מפתיע כאשר מתחשבים בטעמו. יש לציין כי מרבית עצי התות בארץ, ללא קשר לצבע הפרי, משתייכים למין תות לבן, מה שמסביר את טעמם הטפל למדי.אם זאת, בארץ ניתן למצוא זן של תות שחור המכונה תות "שאמי", כמו גם מין נוסף המכונה תות הימלאי, או פקיסתאני (Morus serrata), המצטיין בפירות ארוכים במיוחד.

תות לבן (Morus Alba)
תות לבן (Morus Alba)
תות שחור (Morus Nigra)
תות שחור (Morus Nigra)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבחינה גננית יכול לשמש התות כעץ מעולה להצללה, אם מתחשבים בגודלו הסופי, בהיותו נשיר, ובכתמי הצבע שיוצרים הפירות הבשלים. מבחינה זו קיימים גם זנים "בכותיים"  אשר יוצרים אפקט יפהפה ומתאימים לשימוש כחיפוי לסככות או כצמחי מוקד, ומהווים תחליף חסכוני לערבה הבוכיה הידועה בצריכת המים שלה, ההופך אותה לבלתי מתאימה לגידול באזורינו.

תות הימלאי (Morus serrata)
תות הימלאי (Morus serrata)
תות לבן "בכותי"
תות לבן "בכותי"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכונה נוספת המקנה לעץ התות חשיבות תרבותית ,הוא עצתו הטובה לעשיית כלי נגינה.

מבנה העצה של התות, הכולל תאי פרנכימה מאורכים( parenchyma -תאים המצויים בין השאר בשיפת העץ ומשמשים להולכת חומרי הזנה מומסים ולעיתים לאכסנתם) ,ומבנה נקבובי הנקרא "Semi-ring Porous", ומשמעו כי נקבוביות העצה משתנות מגדול לקטן כלפי חלקו החיצוני, הצעיר, של הגזע, אך ללא קו הפרדה מובחן לחלוטין. מבנה זה מקנה לעץ איכות אקוסטית ואופייני לסוגים נוספים של עצים המקובלים בבנית כלי נגינה ("Tonewood") כגון טקסוס, אדר (Maple sp.) ואחרים.

מבנה "Semi porus"
מבנה "Semi porous"
מבנה העצה של התות הלבן.
מבנה העצה של התות הלבן.

 

תכונה זו הפכה את עץ התות לחומר הגלם הנחשק ביותר בקרב בוני כלים, והדבר נכון לחרשי הכלים האויגורים שבמערב סין, דרך טג'יקיסטאן ואוזבקיסטאן ועד הרי איראן, כורדיסתאן ואזרביג'אן ועד אנטוליה במערב.

משפחת הכלים המקובלת ביותר במרחב אדיר זה הן הלאוטות ארוכות הצוואר. ההסטוריה של כלים מסוג זה לוטה בערפל מסויים, אך נראה שהמשפחה התפתחה מכלי-אב קדמון באיזור אסיה המרכזית, ומשם התפשטה והתפתחה למנעד רחב של כלים השונים בצורתם, במספר מיתריהם, ובטכניקת הנגינה בהם, אך שמרו ברובם על צורה בסיסית אחידה.

לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור, רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)
קומוז קיריגיזי
קומוז קיריגיזי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בין כלים אלו ניתן למנות את הקומוז (komuz) הקירגיזי, אשר שמר ככל הנראה על דמיון רב לכלי-האב הקדמון, את הטאר (Tar) האיראני, הכלי החשוב ביותר במוזיקה הפרסית הקלאסית, ואת משפחת הסאז התורכית-אנאטולית, הכוללת מגוון רחב ומבלבל טרמינולוגית של כלים, כאשר הידוע בהם הוא כמובן הבגלמה (Bağlama ), אשר הטובים בסוג זה מגולפים ידנית מחטיבה אחת של גזע תות. הדבר נכון גם לטאר הפרסי אותו הזכרנו, כאשר תיבת התהודה היחודית שלו העשוייה בצורת הסיפרה שמונה מגולפת משני חצאים של גזע התות, ולאחר מכן מכוסה בעור טלה. השילוב יוצר אפקט מוזיקלי מרשים בעוצמתו, ונותן לטאר את קולו הייחודי.

טאר פרסי
טאר פרסי

כלי נוסף אותו ניתן להזכיר הוא הטנבור,לאוטה קטנה יחסית אשר נמצאת בשימוש בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן בצפון מערב איראן ומוחזק ככלי קודש מרכזי בטקסיהם הדתיים. דתם של בני קהילות האהל-י-חאק היא אמונה סינקרטיסטית בעלת השפעות שיע'יות, אך היא גם מכילה אלמנטים הקרובים לזורואסטריות, ולפרקטיקות צופיות.

אנשי האמת
אהל י חק – אנשי האמת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

העץ המועדף לבניית גוף הטנבור הקדוש, הוא כמובן התות, כאשר חומר גלם המגיע מאיזור עלייה לרגל   מעצים את קדושת הכלי וצליליו. אחד מבוני הטנבור אוסטאד אסאדאוללה פרמאני, דור שביעי לחרשי טנבור מן העיירה גהוארה (Gahvāreh) אשר במחוז קרמאנשאה בצפון מערב איראן, מסביר כי" לעצת התות נקבוביות נשימה אשר נעדרות מעצים אחרים כגון אגוז המלך, ומקנים לו את איכותו הייחודית". איכות זו מתבטאת בהדהוד הרוטט המכונה "סוזנאק" (suznak) ומהווה אישור לשלמותו וקדושתו של הטנבור.

כדברי סיכום, התות החל את מערכת יחסיו עם המין האנושי על גדות הנהר הצהוב בסין הנאוליתית, מסין התפשטה תרבות גידולו אל מקום שקיעת השמש, ובדרכו מערבה השפיע התות על האופן בו אנו סוחרים, מחליפים רעיונות,מתלבשים, מפיקים וחווים צלילים מוזיקלים, דרך מה שיכונה בסופו של דבר על ידי המחקר והדמיון האירופאי בשם "דרכי המשי",  אשר הפכו לאחד מצינורות ההשפעה הבין תרבותית המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האירואסיאתית והעולמית כולה. וזוהי תרומתו של עץ התות הצנוע.

נודדים: יהודים על דרך המשי

אן טיאן היה נרגש.

המנדרין הצעיר הידק את גלימתו השחורה ומיהר דרך סמטאות הבירה אפופות העשן עד שנכנס לאולם בנוי בצניעות, לא רחוק משער שואן וו של חומות העיר.

יליד קאיפנג, המשכיל הגיע לבייגי'נג על מנת למצוא לעצמו משרה הגונה בקרב האליטה הבירוקרטית של העיר. לפני שיצא צפונה מביתו, למד כי קבוצה של מערביים זרים הגיעו לסין, ולא רק שקיבלו רשות קיסרית להתיישב בבירה, אלא גם אישור להקים בית תפילה משל עצמם. מקורותיו של אן טיאן גם הוסיפו כי הזרים מאמינים באל אחד וכל יכול, ושאינם כמוסלמים אשר רבים מהם שכנו בערי סין ושאותם הכיר אן טיאן היטב.

לדידו של אן טיאן, פירוש הדבר היה ברור.

בכניסתו לחדר, אן זכה לברכתו של זר נשוא פנים ומזוקן בכבדות, אשר לאחר הסבר קצר מצדן של אן, שמח ביותר לפגוש חבר לאמונה.
אן הובל אחר כבוד לאולם התפילה הראשי, שם עמדו שניהם אל לפני ארבע דמויות עטורות הילה. ברדו על ברכיו כמנהג מארחו, תהה אן טיאן בקול מדוע הציור מראה רק ארבעה מתוך תריסר בניו של יעקב.

וזהו סיפור המפגש בין הישועי מטאו ריצ'י ואן טיאן, המנדרין היהודי מקאיפנג.

קהילות יהודיות במסופוטמיה ואיראן ידועות מכתובים עוד מן המאה שביעית לפני הספירה. מנותקות ממקצועות אבותיהם כחקלאות ומלאכה הן פנו באופן הולך וגובר לעיסוק במסחר, כספים וכן כשכירי חרב. חורבן המולדת היהודית בידי האימפריה הרומית תרם בתורו להתעצמות פזורות היהודים והעברת מרכז הכובד היהודי לארצות זרות הביא להסתמכות ממשית על מסחר כמשלח יד בקרבם, כאופייני לקהילות מהגרים, אשר להן גישה מעוטה לקרקע חקלאית אך אוחזות ביתרונות כגון רב לשוניות וקשרים בין לאומיים.

התהליך המסחרי הואץ תחת שלטון האסלאם, במהלכו מיסי קרקע גבוהים ומס הגולגולת המושת על לא-מוסלמים (ג'זיה) הגבירו את תהליכי העיור של הקהילות היהודיות, והתהליך בא לידי גמר במהלך התקופה העבאסית המאוחרת, כאשר המשברים הפוליטים והכלכליים של המאות ה11-12 הביאו להגירה נוספת של יהודים לאיזורים העירוניים הבטוחים יחסית, אך בדומה למצב במערב הנוצרי, גם הפכו את היהודים לתלוים רבות בחסדי תקיפים מקומיים, מעודים לפרעות והגבלות שרירותיות, וקבעו במידה רבה את תחום פרנסתם למלאכה, ענייני כספים וכאמור, מסחר.

מבחינה הסטורית, ישנו קשר הדוק בין מסחר והתבססות אוכלוסיות אנושיות הרחק ממכורתן, במה שידוע כ"פזורות סחר", והתופעה ידועה ממקרים רבים כגון מוסלמים, ארמנים, הודים ועוד. אחת מהדוגמאות הידועות לרשת סחר יהודית המבוססת על הפזורה היהודית היא הרהאדאנים של ימי הביניים המוקדמים. אין ודאות לגבי המשמעות האטימולוגית של השם, אך יש שטוענים כי מקור הכינוי הוא בפרסית מבחינת "יודעי הדרך" רהא-"דרך" דאנא-"לדעת"

רק מעט ידוע לנו על היקף ופעילות הגילדה והמידע עליהם מגיע ממקורות איסלאמים ספורים :

"הם דוברים ערבית, פרסית, רומית וכן פרנקית וסלבית. הם נוסעים ממערב למזרח וממזרח למערב, גם בים וגם ביבשה. מן המערב הם נושאים סריסים ושפחות, מעשי רקמה וקיק, וכן פרוות וחרבות. מפירנג'ה (ארצות הפרנקים) שבים המערבי…הם נוסעים לסינד (הודו) וסין… בשובם הם נושאים מושק, קמפור..וקינמון, וכמה מהם מפליגים לקונסטנטינופול ומוכרים את סחורתם לרומים"

(אבן חורדדבה, "ספר הנתיבות" 846 לספירה)

ההצלחה כביכול של גילדות הסוחרים היהודיים נבעה במידה רבה מיכולתם לשמש כמתווכים מסחריים בעולם המפוצל פוליטית ודתית של ימי הביניים המוקדמים, מציאות אשר מנעה מסוחרים נוצרים ומוסלמים לחצות גבולות גאופוליטיים, ואפשרה ליריביהם היהודים לפרוש רשת מסחרית עניפה בין ארצות הפרנקים שבמערב דרך עולם האסלאם ועד ליבה של סין, וייתכן ומסר הרהאדאנים שיגשג עד המאה התשיעית, כאשר התדרדרות המצב הפוליטי בשושלת טאנג ובמרכז אסיה הפך את הסחר היבשתי לבלתי אפשרי.

כאמור, בשל עוני המקורות, והעדר כמעט מוחלט של מקורות ראשוניים, ישנו קושי רב לשחזר או אף לאמת באופן מוחלט את קיום רשת המסחר של הרהאדנים. ייתכן שמספר פיסות קלף כתובות בפרסית יהודית המתוארכות למאה התשיעית שנתגלו בשינג'יאנג שבמערב סין  וכן תפילת ה"סליחות" שהתגלתה במערת הספריה הידועה שבדונהואנג, וכן הגילויים המרגשים של כתבי יד יהודיים שהחלו לצוץ בעשור האחרון באפגניסטאן וכן מצבות וכתובות סלע קדומות מתקופת השיא של שושלת טאנג והסחר הבין אזורי של דרכי המשי, קשורים בפעילות סחר יהודית בין-אזורית, אך הדבר כאמור קשה להוכחה ודאית.

שושלת טאנג, האדירה ביותר שמשלה בסין עד לזמנה, ידעה את אחת מתקופות הפריחה של המגעים בין מזרח למערב, ובמהלכה שטף של זרים, בהם איראנים, הודים, תורכים ערבים ואחרים, היגרו אל ליבה על מנת לקחת חלק באפשרויות המסחריות הרבות שנפתחו בפינהם ורבים מהם, בינהם אולי גם יהודים, התיישבו בצ'אנג אן, בירת השושלת הקוסמופוליטית וכן בנמלי החוף השוקקים.

המקורות הפנים יהודיים של קהילת סין מייחסים את בואם למאה העשירית, במהלכה הוזמנו להתיישב על ידי שושלת סונג. אם זאת חוסר היכולת כנראה של הסינים להבדיל בין יהודים למוסלמים, בהיותם גדולי אף, מנועים מאכילת חזיר ובעלי רעיונות דתיים אזוטריים מקשים על אימות חיצוני של מקורות אלו, אך מקורות מוסלמיים מאשרים את נוכחותם של יהודים באיזור החוף ובפנים הקיסרות כבר במאה התשיעית לספירה.

עדות מענינת לנוכחות היהודית בסין מגיעה משושלת יואן המונגולית של המאה ה-13, כאשר צו שפרסם הקיסר קובלאי חאן, שנעלב עמוקות מסירוב משלחת מוסלמית לאכול בשר טריפה במהלך סעודה רשמית אסר על המנהגים המוסלמים והיהודיים:

"ג'נגיז חאן נולד ואסף אץ כלל האומות ממזרח השמש ועד שקיעתה, והביא אותם ללכת בדרכי המונגולים…בין אומות אלו רק המוסלמים אומרים: "אין אנ אוכלים מזון שהוכן בידי מונגולים" ענה (ג'ינגיז חאן): בהגנת השמיים, כבשנו אתכם, אתם עבדנו, אך אתם מסרבים לאכול את מזוננו, באומרכם כי לא תאכלו מה שאחרים שחטו. ובגלל שהם מטרידים את הבריות, מוכרז: מוסלמים ויהודים מחוייבים באכילת בשר, ללא תלות בכיצד או על ידי מי נשחט, ונאסר עליהם לשחוט כבשים בידי חיתוך הגרון, ונאסר עליהם למול את אנשיהם…רק כך יגיעו להבנה"

במאמר מוסגר לא ברור כמה הצו האמור כובד, שכן מערב-אסייאתים רבים נותרו ושירתו את שושלת השושלת עד יומה האחרון, אך מדובר כאמור בעדות מאלפת לנוכחות אוכלוסיות מזרח תיכוניות ומרכז אסייאתיות במדינה הסינית, ולמארג היחסים המורכב בין הדתות האברהמיות למארג הדתי ושלטוני של מזרח אסיה.

חוקרים כיום מאמינים כי הסטורית התקיימו מספר קהילות יהודיות משמעותיות בסין, ובמיוחד בערים האנגז'ואו, נינגבו, וכמובן בקאיפנג בה עמד בית כנסת מפואר ועשוי עץ כמיטב המסורת הארכיטקטונית הסינית, אך בשונה ממקדשים סינים אחרים לא פנה למפנה השמש הדרומי, אלא כלפי עיר מסתורית ונשכחת אי שם על הר נידח במערב.

הקהילה היהודית בסין ככל הנראה מעולם לא מנתה יותר מאלפי נפשות בודדות, ובעוד שעיסוקם המקורי היה בוודאות מסחר, הקשרים הבין לאומיים שאפשרו את קיום הקהילה מלכתחילה החלו מתרופפים החל מן המאה ה-17, בעוד שבמקביל החל תהליך משמעותי של סיניפיקציה, במהלכו לקחו להם היהודים פילגשים מקומיות (בעוד האשה הראשונה נותרת לרוב יהודיה), עברו לשימוש בשמות סינים והשתלבו חברתית וכלכלית בקהילה הסינית שהקיפה אותם.

בית הכנסת הגדול של קאיפנג ניזוק קשות בשטפון במהלך אמצע המאה ה-19, בערך באותו זמן שבו נפטר ללא מחליף המנהיג הדתי של הקהילה ושרידי הכרת הכתב העברי נגוזו לבלי שוב.

התרבות הסינית ידועה בכוחות הטמיעה שבה. רבים וטובים, תורכים ומונגולים, איראנים ומנצ'ורים נכנעו כולם לריפוד המשי ועומקי המחשבה של ממלכת המרכז. אפילו הקהילה המוסלמית הענקית של סין מתגמדת אל פני גודלה של אוכלוסית בני האן, ואלה דומים יותר מבחינת תרבותם לסינים מוחלטים יותר מאשר לחסידי ההלכה המוסלמית שמחוץ לסין, בעוד שהסטורית הם זקוקים לתזכורות תקופות מבחוץ לזהותם הדתית.

לקהילה היהודית ככל הנראה לא היה כל סיכוי אל מול חיבוקה העמוק של סין, והיא היתה פשוט קטנה מדי מכדי לזכור את מקורותיה, את שפתה, את כתביה ואת דתה.

וביהדות, הזכרון הוא הכל.

 

 

 

בתמונות: יהודי קאיפנג האחרונים בתמונות משלהי שושלת צ'ינג, עוטים תספורת מנצ'ורית אופיינית. ספר קהילה בעברית ובסינית, תרשים בית הכנסת הגדול הבנוי על פי מודל סיני. הישועי מטאו ריצ'י, מחשובי המסיונרים הקתולים שפעלו בסין.

 

Image may contain: 2 people, people standing
No automatic alt text available.
Image may contain: one or more people
Image may contain: drawing

 

 

 

דרכו של חוג'א נסר א דין

"לילה אחד נשמעה דפיקה על דלתו של חוג'א נסר א דין. בפתחו את הדלת ראה שם דלפון רע מראה, וזה פתח ואמר: "אללה הנחה אותי לבית זה לארוחה טובה".  "אני מצטער מאוד", השיב החוג'א, "טעית בבית" והצביע על הבית השכן. "אללה גר שם"."

מולא (או חוג'א) נסר א דין (ملا نصرالدین) הוא גיבור עממי פופולרי ברחבי העולם המוסלמי, בעיקר בזה המזרחי, ואשר מקורו לוט באבק הזמן, אך דמותו מבוססת אולי על דמות שייח צופי ממשי מן מאה ה13.

יש שיאמרו שנולד באנטוליה, יש שקובעים את מוצאו באזרבייג'אן, ויש שמרחיקים אותו עד לבוכרה. כך או כך מדובר בדמות מלבבת, סוג של שוטה חכם עממי המתואר לרוב רוכב הפוך על חמורו הנאמן, ומבצע תחבולות מפולפלות כנגד מיני גחמנים, מושחתים ושאר לקויי מוסר.

Bukhara.Hodja_Nasreddin

המקורות ההסטוריים חלוקים על מוצאו המדוייק של האדם ההסטורי עליו מבוססים סיפורי נסר א דין, או לכל היותר על מוצאם המקורי של מעשיותיו. בעולם הערבי מקובלים סיפוריו של ג'וחא המגיעים ככל הנראה מרובד סיפורים קדום למדי, אך מציגים ברובם דמות של שוטה. ייתכן כי בעולם הפרסי-תורכי התפתחה דמותו של נסר א דין על סמך רבדים מוקדמים אלו מן העולם הערבי, אך תוך התווספותם של ניואנסים ורבדים נוספים.

במערב התפרסמו סיפורי נסר א דין תחת עיבודיו של המחבר והמורה השנוי במחלוקת אידריס שאה, שהדגיש בכתיבתו את ההקשרים הדידקטיים והסופים של סיפורי נסר א דין וביקש את קוראיו להשתמש בהם ככלי ראשון במעלה לרכישת חכמה ודעת:

"אמור לי, כבוד החוג'א", פנה פעם אחד אל נסר א דין, "האם יש בידך סימן ואות ניצח למציאותו של אללה, ריבון העולמים אדון הכל?"

     נסר א דין חשב רגע והשיב: "שמע זאת, מיום שעמדתי על דעתי, כל המתרחש עושה זאת אך ורק על פי רצונו של אללה. אילולא היה אללה הכל יכול חורץ הגורלות, היו לבטח הדברים מתרחשים לפי רצוני שלי…"

וגם:

חבר בא לבקר בבית נאסר א-דין והביא ברווז, ונסר א דין בישל אותו ואכלו ביחד. שבוע לאחר מכן הגיע לביתו מישהו שטען שהוא בן דוד של החבר שהביא את הברווז. נסר א דין הכין לו אוכל. עוד שבוע ועוד מישהו מגיע הגיע וטוען שהוא חבר של הבן דוד של האדם שהביא את הברווז. נסר א דין האכיל אותו גם. זה המשיך, כאשר הקשר עם החבר שלו הפך יותר ויותר רחוק. לבסוף, כאשר הגיע עוד חבר של הבן דוד של החבר של האדם עם הברווז, נסר א דין חימם מים והגיש לו בקערה. "מה זה?" שאל האדם כאשר טעם את המים החמים."זה המרק של המרק של המרק של הברווז." אמר לו נסר א דין."

בארץ התפרסמו סיפוריו בתרגומים לספריו של העיתונאי והסופר הרוסי יליד טריפולי, ליאוניד סולוביוב,  כאשר על סמך גרסא זאת הועלתה בשנות החמישים והשישים הצגה על בימת הקאמרי, ממנה נשאב לקאנון הישראלי השיר "בבוכרה היפה."

Насреддин в Бухаре
"נסר א דין בבוכרה", סרט סובייטי מ1943

כמה שמחתי לגלות בזמנו גרסת אנימציה ישנה ונהדרת של סיפוריו מן הטלויזיה הסינית, המבוססת על התרבות המקומית האויגורית של שינג'יאנג. בסין נסר א דין נקרא אה פאן טי (阿凡提), קיצור ושיבוש של שמו בתורכסתאן המזרחית הלא הוא נסר א דין אפנדי.

להשאיר פוליטיקות פאן תורכיות בחוץ, ובטח את מצבם העכשיו והעגום של האויגורים תחת מגף השליטה הסינית בשינג'יאנג. הסדרה הזאת בעיני לגמרי שובת לב, בעיצוב פשוט, תמים, ונאמן לתרבות המקום היא לחלוטין משדרת את הקסם של מרכז אסיה הסינית, והכל מגרביים פרולטריות.

Molla_Nasreddin
"מולא נסר א דין" מגזין עיתונאי וסאטירי שיצא בעיקר בבאקו שבאזרבייג'אן עד שנות השלושים, וזכה להשפעה ופופולאריות רבה ברחבי העולם המוסלמי.

סיפורי עמים הם דוגמא נהדרת לאופן שבו מוטיבים כלל אנושיים נשזרים ברבדי זמן ותרבויות שונות, נודדים ונקלטים ומעובדים ללא קץ תחת מיני כסויות, מלבושים ושפות שונות.  והחוג'א הטוב שלנו, בדרכו הארוכה ורבת המעללים בין ערי אנטוליה להרי פרס, ובין בימת הקאמרי לטלוויזיה הממלכתית הסינית, הוא דוגמא מצויינת במיוחד.

בתמונות:

קברו של חוג'א נסר א דין (כביכול) באקשהיר, בקרבת קוניה שבתורכיה

ייצוגים מודרנים של נסר א דין, כולל מתוך סדרת הטלוויזיה הסינית.

סכיני הפצ'וק של מרכז אסיה.

מרכז אסיה היתה ידועה במשך דורות כמרכז נפחות ועשיית להבים. למעשה נטען כי השבטים התורכים, עוד במכורתם המקורית שבהרי אלטאיי, שימשו כנפחים אשר חילצו עפרות ברזל מן המכרות הרבים אשר פערו במדרונות ההרים, וכי את החרבות, הפגיונות ועבודות השריון שהוציאו תחת ידם, סיפקו כמס לשליטי השיונג נו, אדוני אימפריית הנוודים הראשונה של מזרח הערבה.

פצ'וק או פצ'ק (תעתיקים לועזיים מקובלים: pichok, pchak, pechak, P'chak) הם שמם של הסכינים המסורתיים של המרחב המרכז אסיאתי, ושמשו מזה דורות ככלי העבודה המרכזי במטבח, בדיר ובחצר הבית, וכסמל סטטוס, בעיקר בקרב הגברים.

ידיות סכיני הפצ'וק נעשו מעצם,מתכת, עץ או קרני בקר, צאן או חיות בר כגון צבאים, יעלים וסאייגה, ואלה עוטרו פעמים רבות לעייפה בדוגמאות צמחיות ומוטיבים אחרים. הלהבים סומנו פעמים רבות בשם או חותם היצרן,או בסימנים שבטיים (טמגה) או דתיים. הסכינים נחשבו לעיתים כקמע משפחתי היפה להרחקת סכנות והגנת הבית והעוברו מדור לדור או הוענקו כמתנות בעלות יוקרה רבה.

מרכזי היצור החשובים מרוכזים עד ימינו סביב עמק פרגאנה ובמיוחד בערים נמנגאן וצ'וסט שבאוזבקיסטן המודרנית ובאיסתרוושאן שבטג'יקיסטאן. מרכז חשוב נוסף נמצא בדרום אגן טארים (שינג'יאנג הסינית של ימינו), וסכיני האיזור, ובמיוחד אלה המגיעים מינגיהיסאר ידועים בכל רחבי מרכז אסיה באיכותם וביופי הגימור המוענק להם.

בשינג'יאנג של לאחר מהומות 2009, נאסרת נשיאת הסכינים הללו עלי ידי הממשלה הסינית בעקבות הכבדתה את אמצעי האכיפה השליטה והפיקוח על האוכלוסיה האויגורית המקומית ותרבותה, ואף האפשרות להוציא סכינים מן הפרובינציה נעשתה קשה למדי. יותר מכך, סדנאות הנפחות של ינגיהיסאר, כאמור, אחד ממרכזי הייצור מן הידועים באיזור, נסגרו כליל בשנים האחרונות במסגרת ההכבדה הגוברת על מוסדות וסמלי התרבות של האויגורים, ויש חשש כי הידע המסורתי יילך ויישחק ככל שיתארך האיסור.

בתמונות: פצ'ק בן המאה ה19 מבוכרה, על פי הסגנון המעוקל ("kayik") הייצרן ככל הנראה אויגורי.

סדנת סכינים באישתרוושאן ,עמק פרגאנה, טג'יקיסטאן,

ורכישות אחרונות לאוסף.

 

No automatic alt text available.
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

אל עמק האחדות- הדרך הסופית.

הסופיות ( במקור: צופיות, מערבית: صوفية, צופיה), נחשבת פעמים רבות לזרם שלישי או מקביל לשני הזרמים העיקריים של האסלאם, הסונה והשיעה, כאשר ביטוייה נעים פנימה והחוצה אל מעבר לגבולות האורתודוכסיה בהתאם לזמן ולמקום.

הסופים מייחסים את מוצאם לקרובים והאדוקים מבין חסידי הנביא מחמד, אשר יראתם כלפי הבורא הביאה אותם להתכחש לנוחות הבשר ולהתעטף בכסות עשויה צמר גס (ערבית: צוף), גרסא אחרת של מקור השם מתייחסת למרפסת הגבס שבביתו של הנביא ואשר בה הסתופפו האדוקים ביותר באמונתם.

המחקר ההסטורי מתאר לעיתים את הסופיות כתמהיל של רעיונות גנוסטים ונאו-פלטונים אשר נשזרו בליבתו המונותאיסטית של האסלאם, וזאת כתוצאה ממגע מוקדם של תרבות האסלאם עם תורות מקומיות של התרבויות הנכבשות,. המשמעות הרעיונית היא שהעולם הוא השתקפות בחומר של המהות האלוהית, אך בוא בעת נפרד ממנה. ביכולת האדם בעל הידע הגנוסטי, או בהקשר האסלאמי, הסופי המושלם במעלותיו, לגשר בין העולמות ולחזות בצפונות האלוהות והקיום כולו.

במזרח העולם האיראני גם ספגו הסופים השפעות זורואסטריות, בודהיסטיות, שמאניות ואחרות, ואלה הכניסו אלמנטים אקסטטיים ומדיטיביים שונים אל תוך המסורת הצופית, והתבטאו במה שניתן לכנות כזרם ה"חוראסאני" (ע"ש איזור חוראסאן במרכז אסיה), או כ"סופיות שיכורה", המאפיינת רבות מן הקבוצות הסופיות שמקורן בעולם התורכו-איראני של מרכז אסיה ונטייתן האקסטטית, וזאת בניגוד לקבוצות אחרות שמקורן בזרם המערבי ,או ה"בגדדי" של הסופיות שכאמור ככל הנראה הושפע יותר ממסורות יודאו-נוצריות ונאו-פלטונית

במרוצת הדורות התגבשה והשתנתה התנועה הצופית ונטתה יותר ויותר ליצירת ארגונים מוסדרים פחות או יותר, השואבים את הלכותיהם והאתיקה שלהם משושלות מורים רוחניים, ואלה התרכזו במרכזים מוסדרים אשר קיימו את כלכלתם על בסיס עסקים בבעלותם, על בסיס הקדש (ווקף) או תמיכה של פטרונים בעלי ממון ושררה. מסדרים אלו, המכונים טריקה ("דרך", ריבוי: טריקאת), והמרכזים הרוחניים שהקימו, (זאוויה, חאנאקה, קלאנדרחאנה וכו) שמשו כמוסדות חשובים במרקם החיים העירוניים של העולם המוסלמי, כמקום של תמיכה רוחנית וחומרית כאחד.

חיי השגרה במסדרים תלויים היו בכל מסדר ומסדר אך ברבים מהם באו לידי ביטוי האפשרות לתנאי הגות, מפגש רעים לדרך, לימוד רוחני וחיי שירות לצד מורה כריזמטי (פיר), ולעיתים הנאה חומרית גרידא מאפשרויות הצדקה והתשורות הקשורות במעמד המסדר ובקשריו עם עדת המאמינים, עירוניים, כפריים ונוודים כאחד.

אמנם הדרך הצופית מגוונת להפליא בהתאם לזמן ולמקום, אך בהכללה ניתן לתאר את ההתקדמות בלימוד הסופי כהעפלה בסולם הדרגות והמעלות הרוחניות (מקאמאת), במסגרתה נשחק האגו ומסולקות האבחנות בין המאמין למושא האמונה, עד כדי השגת ידיעה אינטואיטיבית וגמורה של המוחלט, והשגת ה "פנאא" , איחוד רוחני עם האל שהוא המציאות עצמה.

אמצעי הפולחן המרכזי ביותר ברבים מן המסדרים הוא ה"זיכר", התכנסות רוחנית לשם תפילה, שירה, ריקוד או ניגון או שילוב בניהם, במהלכו מוזכר שם האל ומעלותיו תוך התגברות הכוונה והקצב ולעיתים עד עוררות אקסטטית של ממש. מסדרים שונים פתחו מסורות זיכר שונות,כאשר הידוע שבהם במערב הוא הזיכר של המסדר המלווי התורכי, אותו יסדו תלמידיו של המורה והמשורר הגדול ממוצא פרסי, ג'לאל א דין רומי.
במרוצת הדורות פיתחה הסופיות לקסיקון ייחודי לה העמוס משמעויות אלגוריות ואזוטריות והמתאפיין בציוריות רבה, ודימויים נפוצים המרמזים על הדרך הצופית וכיוונה, אשר נתפסה בידי מי מהם כדרך אשר קדמה לכל דין ואמונה:

"זרע הסופיות נזרע בימי אדם, נבט בימי נוח, הנץ בתקופת אברהם , פרח בתקופת משה, העניק ענבים בתקופת ישו והפך ליין משובח בתקופת הנביא מחמד"

בעולם דובר הפרסית נשתלב הלקסיקון הסופי בעולם השירה עד כדי שפעמים רבות קשה לאתר הפרדה בינהם, מה שאין בו שום הפרעה כמובן ותורם ליופיה הרב של השירה הפרסית.
בכתיבתם מעלים אנשי העט הסופים את כיסופם לאחדות, את סלידתם מגבולות מלאכותיים, צדקנות וחלוקת העולם לכפירה ואדיקות.
האהוב והנאהב, האליל והעובד לו,
מי מהם מלא הרמיה?
החושך שולט בכעבה ובבית המקדש,
בואו אל עמק האחדות, היכן שצבע אחד ישלוט,
חשבו עמוקות, מיהו האוהב, ומי הנאהב,
מיהו הפרח, ומיהו הקוץ"

(סרמד)

כוס יין ביד אחת, בשניה קראאן
מעשינו כשרים, ולא, בו בזמן
בעולם הזה שהוא בלתי מושלם
איננו כופרים ,ולא מוסלמים גם"

(חיאם)

"את יוסף איבדתי בארץ כנען,את יוסף גיליתי, כנען נעלמה.
תמים כמוך, את לילא לא ימצא, מה פצע זה, שרפואה לו אין
בשוק האהבה מוכרים נפשות, נפשי אני מוכר אך לא מוצא קונה
מבשרים "מת יונוס" ואין איש עונה, הגוף הוא זה שמת, האוהבים חיים"

(יונוס אמרה -מתורכית: ד. אוז'לוו)

במרכז אסיה, התקיים לאורך ההסטוריה הצופית מנעד רחב של פרקטיקות וצורות ארגון (או ביזור) שונות זו מזו, שתי צורות הארגון הנגדיות לצורך הדוגמא הן המסדרים הסופים של הקלנדריה והנקשבנדיה.
מקורו של המסדר הקלנדרי (Qalandariyyah قلندریه) לוטה בערפל, אך נראה שהולדתו קשורה בזאת של קבוצה מיסטית אחרת, המלמתיה (Malâmatiyya ملامتية). תנועה זו החלה סביב המאה התשיעית לספירה, בנשאפור אשר בח'ראסאן ומייצגת את אחד השלבים הקדומים ביותר בהסטוריה של המיסטיקה האיסלאמית.

בשלביה המוקדמים, חבריה אף לא נחשבו בידי בני זמנם כסופים, כדוגמת המיסטיקנים אשר שכנו בבגדד, אלא כקבוצה נפרדת לחלוטין. קבוצה זו, כמו גם הקלנדריה שהושפעה ממנה מהווים דוגמא מייצגת של המסורת המיסטית המרכז אסיאתית, אשר ייתכן והושפעה ממסורות קדם וחוץ- איסלאמיות, ובהן שמאניזם, בודהיזם, וגורמים נוספים, אשר היו נוכחים כולם בתערובת התרבותית המרתקת אותה יצר השלטון המונוגלי בתחום שלטונו במרכז אסיה ואיראן.

דרכה הרוחנית של המלמתיה התרכזה ברעיון כי הרובד הנמוך של נפש האדם, הנפס (نَفْس -המקביל לאגו במושגינו אנו), עשוי אף להתעצם תחת השפעת ההליכה בדרך המיסטית, וההערכה העצמית והחברתית הנלווית לכך, וכי רק תקיפת הנפס על ידי גינוי ואשמה ( ملامة malâma) מתמדת תשחוק את הנפס הקשה כאבן.

הקלאנדריה, שתחילת פריחתה במרכז אסיה החלה סביב המאה האחת עשרה,והושפעה כאמור מהמלמתיה, פרחה מחוץ למרכזי הלימוד הממסדיים של ערי איראן והמזרח התיכון, נטתה לגישה לא אורתודוכסית, למבנה ארגוני מבוזר, ואף קיבלה לשורותיה עבדים נמלטים, אנשי שוליים ושאר נדכאים,אשר מצאו את מקומם בחבורות אשר שוטטו בספר העולם המוסלמי. גישתם האנטי אורתודוכסית כללה בין השאר שימוש במוזיקה, ריקוד, שתיית יין ושאר שיקוצין לשם עילוי רוחני, מנהגים אשר היו לצנינים בעיני הממסד האורתודוכסי, כמו גם בעיני טריקות אחרות, כגון הנקשבנדיה, שהתנגדה לסופיות ה"שיכורה" שהפגינו הקלנדרים.

הנקשבנדיה, אשר מייחסת את מוצאה לאיש הדת בן העיר בוכרה בהאא אד-דין נקשבנד (מת
1389), מהווה דוגמא מרכזית להשתלבות סופית בזרמי האסלאם העיקריים. הנקשבנדיה היא מסדר עירוני במהותו המדגיש השתלבות פעילה של חסידיו בחיים הפוליטיים והדתיים של הקהילות המוסלמיות, ומחייב קבלה מלאה של ההלכה המוסלמית כחלק ממוסד מתהליך הלמידה וההתקדמות במסדר.

מאז המאה ה-15 ביסס עצמו המסדר בעמדות מפתח מרכזיות ברחבי המזרח התיכון, מרכז אסיה ובהודו תוך אמונה כי על המאמין ליזום מעורבות ישירה בחיים הפוליטים ובשלטון על מנת להשפיע על מהלך האנושות כולה. גישה זו הביאה לעיתים לנסיון לשליטה ישירה של חברי המסדר בסדר היום הפוליטי ואך להפיכתם לשליטים של ממש במקרים מסויימים. בנוסף, סדר היום הפוליטי המובהק של הנקשבנדיה על פלגיה השונים, הביא למעורבותה הישירה במרידות ומאבקים נגד מעצמות זרות אשר נחשבו למאיימות על עולם האסלאם, למשל במלחמות הקווקז נגד רוסיה הצארית וכן בחבלי שינג'יאנג (תורכסתאן המזרחית) וגנסו שבמערב סין. בה גם נאבקה לעיתים הנקשבנדיה במסדרים סופים אחרים, בהם ראתה סוטי דרך ומדיחים לכפירה.
מבחינה טקסית דוגלת הנקשבנדיה בזיכר " חוּפי ", כלומר שקט, אולי בכדי להמנע מנטיה לאקסטזה חיצונית הקשורה בטקסי הזיכר של קבוצות סופיות אחרות ונתפסה כסיכון לסטיה מגבולות המותר והרצוי.
עם זאת, יש כמובן לזכור כי הגדרות הרמטיות שכאלו הן לשם הדיון בלבד ובפועל היו הגבולות נזילים בהרבה, ולא אחת שאלו מסדרים מנהגים ופרקטיות דתיות זה מזה, ואין המסדר הנקשבנדי על פלגיו שונה מכך. לדוגמא ידוע על מורים נקשבנדים חשובים בתורכסתאן המזרחית שהיו בעברם קלאנדרים נודדים, ובהתיישבם וביסודם של חאנאקות שאלו פרקטיקות מקבוצות סופיות אחרות, כגון קיבוץ טקסי של נדבות מזון, ארוחות טקסיות של בשר ודגנים המחולקים לאביונים או אפילו ריקוד וזיכר "ג'הארי" המושר בקול.

לאחר הכיבוש הסובייטי ועם קריסת ההסדרים הקדם מודרניים במרכז אסיה שימשה הסופיות מקור לדאגה בקרב השלטונות שראו בה גורם חתרני ומרדני .במהלך התקופה הסובייטית קיימו השלטונות מספר מסעות דיכוי כנגד חברי המסדרים, וזאת במקביל לסגירת רבים מן המסגדים ובתי הספר האסלאמים בקווקז ובמרכז אסיה כולה, וכינונו של ממסד איסלאמי סובייטי הפועל בכפוף להוראות וצרכי המפלגה במסקווה. עם זאת בשל אופיו החוץ ממסדי ברובו של הזרם הסופי, אשר כונה בידי הסובייטים "האסלאם המקביל", שרדו המסדרים הסופים את תקופות הרדיפה ואלה, המשוייכים היום למסדרים הנקשבנדי, הקאדרי, הקובראווי והיסאווי, עוד פעילים בערי עמק פרגאנה, באוזבקיסטאן, טג'יקיסטאן וקירגיזסטאן, וגם בטורמניסטאן ובקזחסטאן.
הפולחן הסופי מתקיים פעמים רבות עד ימינו ברבדים עממיים הכוללים פולחן קדושים ועליה לרגל לקבריהם, המכונים מזאר, פעולה הנחשבת לסגולה לבריאות, פריון והצלחה עסקית, מסורות שייתכן ומשקפות את המסורות הקדם אסלאמיות הנפוצות ברחבי האסלאם מימי קדם. בנוסף בקרב הקזחים והקירגיזים מתקיים עוד שילוב בין המסורת הסופית לפרקטיקות שמאניות אשר התקיימו בקרב העמים התורכיים מאז ימי קדם, כאשר לעיתים נשים הן אלו הנושאות בתפקיד השאמאן ובקישור בין העולמות, בסיוע להתעברות ובריפוי חולי, במסורת דתית שהיא תערובת בין אסלאם לפולחן טנגרי (אל השמיים התורכו-מונגולי), בין אחדות לריבוי ובין עבודת הכעבה לעבודת האלילים, בתזכורת להסטוריה רבת הרבדים של עמי מרכז אסיה, ופניה הרבים של המסורת הסופית עצמה.

אני תורכמני בן שבעים אשר שערו הלבין בעבודת אלילים. באתי מן המדבר בעוד נושא אני את שמו של טנגרי רק כעת לומד אני לבטא את שמו של אללה, רק כעת מעיד אני על האמונה"

(בסטאמי)

בתמונות:
סופים קאלאנדרים בהתאספות, תפילה, וקיבוץ נדבות. ושייח יעקוב אל בוכרי, מנהיג הנקשבנדיה בירושלים 1927 (הם עדיין שם אגב)

Image may contain: one or more people
Image may contain: one or more people, people sitting and hat
Image may contain: 1 person, standing and beard
Image may contain: one or more people

בתי תה וסופים בקשגר

 

מאז כיבושה בידי התורכים הקראחאנים במאה האחת עשרה לספירה היתה העיר קשגר שבתורכסתאן המזרחית (שינג'יאנג שבמערב סין המודרנית) לאבן שואבת למסדרים סופים (צופים) שונים . ולמן המאה ה15 ואילך, במיוחד למסדר הנקשבנדי שמקורו בבוכרה שממערב.

הנקשבנדיה, מסדר סופי אשר מראשיתו נטה בחזקה לכיוון האורתודוכסיה והתנגד לרוב לגילויים אקסטטיים מדי של פולחן דתי הנפוצים במרכז אסיה, זכה לימים להתבסס לא רק כבעל הסמכות הרוחנית, אלא אף גם כבעל זאת הפוליטית בנאות המדבר שסביב למדבר הטקלמקאן.

עם זאת לא עבר זמן רב לפני שפילוגים פנימיים במסדר פצלו את חסידי הנקשבנדיה באיזור לשתי קבוצות יריבות, "ההרים השחורים" ו"ההרים הלבנים". לבסוף, ולאחר שיתוף פעולה מוזר במונחים תאולוגים בין הדלאי לאמה החמישי שבלהסה ושלוחיו המונגולים הדז'ונגרים, השליטה בנאת קשגר עברה סופית לידי הפלג ה"לבן" ושמנהיגם הידוע ביותר, אפאק חוג'ה (آفاق خواجه, אויגורית: ئاپاق خوجا ) עוד קבור במוזולאום הנישא הנושא את שמו.

מקורות מקומיים וזרים מסוף המאה ה-19 וראשית ה-20 עוד מדווחים על תנועה סופית ערה בקשגר ושאר ערי תורכסתאן, ובעיקר היתה מפורסמת החאנאקה (מעון דרווישים) של אחד איגארצ'י אישאן, מורה סופי אהוב ומוערך שמקורו בעמק פרגאנה שבמערב אסיה המרכזית, שם שימש כעושה אוכפים בטרם פנה לחיי סגפנות דתית. מסופר כי ההתוועדויות שערכו הוא וחסידיו במרכזם שליד שער טוקקוזאק המערבי של העיר.

במפנה המאה היה מסדרו של איגארצ'י החזק בעיר, ובין חסידיו נמנו אלפים רבים מבין בני התורכי (האויגורים של ימינו) וכן בקרב הנוודים הקזחים והקירגיזים שנקדו באוהליהם העגולים את מדרונות הטיאן שאן שממערב לעיר. מסופר שבימי חג ומועד נזבחו ראשי בקר וצאן רבים על מנת להאכיל את המון החסידים, ומנות גדושות של תבשיל תירס וחיטה, וכיכרות נאן שטוחות היו מוגשים לקהל הנאספים. בית התה המסונף לחאנאקה שבמערב העיר היה גם הוא מקום מפגש למיני חסידים, קלאנדרים, סופים נודדים שאינם קשורים בהכרח למורה או מסדר זה או אחר, וכן לסתם בטלנים ויושבי עיר אחרים.

החאנקה של איגארצ'י אישאן נהרסה לאחר כיבוש שינג'יאנג על ידי סין העממית, ומאז מצב המסדרים הסופים האויגורים נמצא ככל הנראה בכי רע במקביל לכל המוסדות האזרחיים והדתיים של יושבי שינג'יאנג, אך בדומה להסטוריה הסופית של ברית המועצות, נוטים המסדרים לשוב ולצוץ לאחר חלוף האיום.

את המוזיקאי שבתמונה, הפורט עלי טנבור אויגורי, פגשתי בבית תה מעושן באחת מסמטאות קשגר  בשנה שעברה, הוא שר המנון סופי שאת הקלטתו אני מקוו להעלות בקרוב.

מאז הביקור ההוא נסגר בית התה, ואת גורלו של הנגן הזקן אין לדעת.

 

 

 

מפלטם האחרון של מלכי דרך המשי

פורסם במקור ביולי 2017.

התרבות הסוע׳דית ( Sogdian ,תעתיק מקובל: סוגדים) היא תרבות איראנית עתיקה אשר התקיימה במרחב שבין נהרות הסיר דאריא והאמו דאריא, התרכזה פוליטית וכלכלית בערים בוכרה, סמרקנד, פנג'יקנט, פאייקנט ומרכזים עירוניים אחרים והגיעה לשיאה בין המאות הרביעית לשמינית למנינם. מבוססות על מבנה פוליטי מבוזר למדי, הערים הסוע׳דיות תוו רשת דרכי מסחר עניפה אשר בשיא בשלותה שלטה במידה רבה על המסחר בין מרכז אסיה לסין ואף קיימו נוכחות משמעותית על נתיבי המסחר להודו, וכנראה גם מערבה לכיוון מערב איראן, הים התיכון והאימפריה הביזנטית.

מעבר לסוחרים ממולחים בכל הראוי להסחר, שימשו הסוע׳דים גם כמתווכחים תרבותיים חשובים, והעבירו את הכתב הארמי הלאה לידי התורכים האויגורים, כך שהפך ברבות הימים לכתב האימפריה המונגולית ושגרסא שלו, הכתב המנצ׳ורי, שימשה את שושלת צ׳ינג, השושלת הסינית הקיסרית האחרונה, עד נפילתה ב-1911.

בנוסף לכך היו נזירים בודהיסטים סוע׳דים מן הראשונים להעביר מזרחה את התורה הבודהיסטית וסייעו רבות לתרגום הטקסטים הראשונים לשפה הסינית, ובך סייעו לעצב במידה רבה את הבודהיזם המזרח אסייאתי המוכר לנו כיום.
התרבות הסוע׳דית היתה תרבות עירונית מתוחכמת, אשר החלה לגלות את סודותיה האבודים לאחר חשיפת בתי המידות המרשימים בפנג׳יקנט, מן האתרים הסוע׳דיים החשובים ביותר. ציורי הקיר שנתגלו על קירות הבתים מגלים טפח מתרבות אורבאנית אלגאנטית להפליא, אשר מלבד סגידה לפנתאון מגוון מקורות המשלב יסודות איראניים הודים ומזרח תיכוניים, גם נתברכה באהבת תענוגות שכללו משתאות הוללים, ריקוד, ציד, סחר ער בעבדים, וניהול מסבאות ובתי תענוגות מפוקפקים ברחבי האימפריה הסינית ובדרכים המובילות אליה.

מקורות אחרים להכרת התרבות הסוע׳דית הם מכתבים ספורים שנותרו פזורים ואבודים לאורך דרכי המסחר והמגלים מעט אור על כלכלת רשתות המסחר הסוע׳דיות. הידועים שבהם הם מכתביה של מוואני (Mewnai), אשה סוע׳דית אשר ננטשה על ידי בעלה יחד עם ביתה אי שם על דרך המסחר בין סין גופא לאגן טארים (בשינג׳יאנג של ימינו), ןאשר שלחה את מכתביה הנזעמים ותחינתה לעזרה לקרוביה שבסוע׳דיה. המכתבים נתגלו בבור בבסיסו של מגדל שמירה חרב לא רחוק מדונחואנג (בגנסו של ימינו) ולמרבה הטרגדיה לא הגיעו ליעדם מעולם, ולא ברור לנו מה עלה בגורלה של האשה האומללה וביתה.

התרבות הסוע׳דית דעכה לאחר הכיבוש הערבי של מרכז אסיה, כאשר לאחריו עלתה לה אליטה מסחרית ופוליטית חדשה. הגעת אוכלוסיות מערב איראניות החליפה את השפה הסוע׳דית האיראנית מזרחית בשפה הפרסית, והסוע׳דים הלכו ונטמעו בהדרגה בתרבות האסלאמית החדשה עד העלמותם כתרבות מובחנת.

למרות תהליכים אלו שרדה עד ימינו בצפון טג׳יקיסטאן קהילה קטנה של דוברי שפה המקורבת לשפה הסוע׳דית העתיקה. כ73 משפחות שוכנות עד ימינו בעמק יע׳נוב הנידח ,ודוברות שפה איראנית עתיקה אשר צלילים דומים לה הדהדו מעל הדבשות המאובקות של אורחות המסחר ובבתי המרזח האפלים וספוגי הזימה של דרכי המשי.

מבחינתי המסע שלי שבוע שעבר לעמק יע׳נוב העליון היה מסע צליינות לכל דבר, ולנוח לאחר יום הליכה מעייף לצד קנקן תה ולחם רך וטרי, לקרוא מאמר נושן על אורחות המסחר הסוע׳דיות, ולהאזין לילדים מתקוטטים בחוץ בשפה עתיקה-עתיקה היה אחד משיאי המסעות שלי בשנים האחרונות.

Image may contain: outdoor and nature
Image may contain: cloud, mountain, sky, outdoor and nature
Image may contain: 1 person
No automatic alt text available.