התורכים של כת הצבעוני

מגוונים הם פרחי הגן שעטרו את בוסתנאות האסלאם, אך מעל לכל הורדים מעלי הניחוח, היקינתון בבוהק הספיר שבו והנרקיס המשכר, עמד אחד, עניו ושפל שפתות.

הצבעוני.

בתצורת הבר הפראית שממנה באו היו ידועים פרחי הצבעוני לנוודים התורכים ממכורתם שבמרכז אסיה. ועד ימינו מעטרים מינים רבים בשלל צבעיהם את מרעות האביב של הטיאן שאן, הפמיר והינדו קוש. אין וודאות גמורה בנוגע לאימתי הפכו הצבעונים לציר יסוד בגינון תרבויות אסיה המערבית, אך נראה שכבר בשחר התקופה האסלאמית של מרכז אסיה פרחו בגני חורסאן ומערב איראן מרבדי צבעונים שלוקטו מן הבר, ואזכורם בשירתם של גדולי השיר הפרסית כסעדי, כיאם, רומי ואחרים מצביע על חיבה רבה לטיפות הארגמן והזהב שהפגינו צבעונים מוקדמים אלו.

Tulipa schrenckii
Tulipa schrenckii -צבעוני בר בערבות קזחסטאן

צבאות התורכים הסלג'וקים, אשר הגרו לערבות אנטוליה הברוכות על מקנם, אהלם וטפם הביאו את פקעות הצבעוני האהוב ממכורתם, ואלה נשתלו בגני מולדתם החדשה, אך גם נזרעו בגילופי ארמון ,אריחי קיר ומצבות בערים התורכיות המוקדמות. עדות להגירה אתנית ובוטנית זאת ממרכז אסיה ניכרת בשכיחותם של מיני צבעוני פליטי תרבות ממוצא מרכז אסייאתי שנוספו לכשבעת מיני הבר המקוריים של אנאטוליה.

כיבושה של קונסטנטינופול (1453) בידי צבאותיו של מחמט הכובש לבית עות'מן, הביאו גם לכיבושה הסופי של עיר הנצח בידי פרחי הצבעוני, ואלה מיהרו לטפס ולעטר את אריחי המסגדים הצומחים בה, את שולי כתבי היד שהזהיבו בספריותיה ואת משעולי הגן המתפשטים בחצרות האבן הנסתרות.

Ottoman satin kaftan, belonging to sultan Suleyman II (1687-1691)
קאפטן-בגד עות'מני ממוצא מרכז אסיאתי ועליו דוגמת צבעונים

Tulip2-compressed

גני האסלאם היו מאז ומעולם סמל ומרמז לניחוחות העולם שמעבר, נדוניה אשר נורשה להם מן התרבות הפרסית הקדומה על מפלטי העדן מוקפי החומה ומפולגי המים שהקימה, והגן האיסלאמי הקלאסי על עצי הדולב הצדיקים שבו, הברושים ישרי הדרך והגאומטריה הסדורה שבבסיסו, היוו ביטוי סמלי ואסתטי לסדר האלוהי השזור בכל. ערוגות הפרחים הסדורות שריבדו את משעוליו ובשמו את אוויר הגן היו חלק בלתי נפרד מחזות הגן בתרבות המוסלמית של מערב אסיה, וכאמור, בין היסמין, היקינטון, הנרקיס ואף הורד האהוב, מקומו של הצבעוני הצנוע היה מרכזי להפליא.

כסמל ורמז לאלוהי, שמו התורכו-פרסי של הצבעוני (לאלה, لاله), מרמז על שמו של המוחלט בשיכול אותיות, בעוד שראשה השמוט של התפרחת בשיא עונתה, כקדה בצניעות אל מול הבורא, היוותה תזכורת בוערת לשפלות האדם בפני בוראו. בשל הסמליות הקדושה הקשורה בו והחן הרב שבין עליו, היה הצבעוני מושא אהוב למשוררים, ציירים, קליגרפים, מעטרי ספרים, צורפי אריחים ושאר אנשי אמת ואמנות, ואלה הפכו את כת הצבעוני לאחד מעמודי התווך של האסתטיקה העות'מנית.

c907459957e86fd17916adf8653b133b.jpg

למן המאה ה-16,התחרו בינהם גנני איסטנבול בטיפוח זני צבעוני חדשים, במירוץ חימוש בוטני של צורה וצבע, כה עזה היתה התחרות ורווית יצרים להפיק את הצבעוני המושלם, עד כי נפוצו סיפורים על מסכות כואבות של גניבה, בגידה ואף רצח בהרעלה על מנת להשיג פקעת נדירה או להביך מטפח צבעונים יריב למקצוע. בתקופה זאת דובר על אלפי זנים גנניים של צבעונים, אשר נשאו על שפתותיהם שמות ציוריים כגון "אדום קטן", שפם צהוב, ואף "חנית הרימון" ו"מקור האור". למרבה הצער, זנים הסטוריים אלו אבדו לנו כיום כמעט לחלוטין.

בניגוד ליורשיהם לטירוף הצבעונים שבהולנד, ההעדפה העות'מנית היתה לרוב לתפרחות דמויות שקד אדום וקטן, ולהן עלי כותרת צרים ודמויי להב. "צבעוני מחט" אלה, המשוייכים כיום למין Tulipa acuminate, לא מצאו חן רב בעיני האירופאים, שהעדיפו תפרחות תפוחות ורב גוניות. בנוסף לחוסר הבנתם הבסיסי לגבי אלגנטיות גננית מהי, טעו השגרירים הארופאים גם לגבי שמו של הצבעוני, ופירשו את הסברם של מארחיהם העות'מנים כי צורתו של הצבעוני היא כמראה כובע-תכריך תורכי, בתור ביטוי שמו של הפרח עצמו, וכינו אותו בהתאם טולבאנד (טורבאן, מפרסית: דלבאנד), או בהגייה גרמאנית שבורה: טולפ(אן).

וכך בא לעולם הטוליפ, אותו פרח גן צנוע קומה אך מרהיב בערוגותיו כצבאות תורכים בשערי וינה, אשר ניקד את דרכו מארצות מרכז אסיה לארצות השפלה בכתמי צבע, שירה ודם.

Tulipa acuminata

"צבעוני מחט"- Tulipa acuminate

ff3c7851f7ee3a725e61d8d596348f45
חברי גילדת הגננים נושאים צבעוני ענק מעיסת נייר בתהלוכה סולטאנית בהיפודרום של קונסטנטינופול.
ecea90abfd14444162a2bd6ed1195d59
דוגמת צבעוני על אריח "איזניק" עות'מני קלאסי.
26232580_10155923938287368_7570672466830255475_o
כוס תה דמויית צבעוני- יורשת תורכית מודרנית לתרבות הצבעונים העות'מנית.

istanbul-tulips.jpg

בין בית המרזח לבית התפילה: נתיב הקפה.

ره میخانه و مسجد کدام است              که هر دو بر من مسکین حرام است…

به میخانه امامی مست خفته است       نمی‌دانم که آن بت را چه نام است

مرا کعبه خرابات است امروز                 حریفم قاضی و ساقی امام است

برو عطار کو خود می‌شناسد                که سرور کیست سرگردان کدام است

 

איזו הדרך למסבאה ואיזו למסגד היא,

הרי שתיהן לי העלוב אסורות בלאו הכי,

…במסבאה האמאם שיכור ישן הוא,

ולכנות אליל זה בשמו לא אדע כי,

הנה נחרבה היום כעבתי שלי,

עמיתי הוא השופט, והמוזג אמאם הוא,

לך לך עטאר, כי רק ידע- הוא.

מי המוביל, ומי האובד הוא

(עטאר מנישאבור- נהרג. 1221)

מראשית דרכו בערי המסחר הצחיחות  אשר בחג'אז. הפגין האסלאם יחס עוין לחומרים משכרים, ובמיוחד לצריכת אלכוהול, שהיחס אליו שלילי עד כדי איסור מוחלט ברוב המקרים. מעבר לפרשנות השונה על ידי יודעי ספר שונים בתקופות ובדרגות שונות, נראה כי היחס לחומרים משני תודעה הוא ברוב המקרים, חשדני למדי.

צמח הקפה (.Coffea spp) הוא עץ שמקורו ברמות אפריקה המזרחית, אשר זרעיו, פולי הקפה, משמשים כיום כמשקה השני בתפוצתו בעולם. ייתכן ופולי הקפה בצורות עיבוד שונות היו בשימוש בקרב אוכלוסיות מקומיות ברמת אתיופיה, אך הממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגים לגבי צריכתו כמשקה, שנויים במחלוקת, ולא ברורים די צרכם.

Fig4_Coffea_arabicaFig4.JPG

לאוויר ההסטוריה צפו עלו וביעבעו פולי הקפה רק כאשר נשאו אל מעבר ל"שער הדמעות" הימי המפריד בין קרן אפריקה לדרום חצי האי ערב. לא ברור לנו כיצד ובאילו נסיבות הובאו פולי הקפה לראשונה בשווקי תימן, אך רבות העדויות המקנות אחריות ובכורה לאנשי המסדרים הצופים אשר עוד כרכרו הנה והנה בספר האסלאם של חופי אפריקה ומעבר להם, שם נחשפו לסגולתם המעוררת של פולי הקפה ולקחו מהם מלוא שרוול הצמר אל מעבר לים האדום.

שם בתימן בקרב המסדר הסופי השד'אלי, נקלטה ונבטה ככל הנראה תרבות הקפה המפותחת הראשונה, וככל הנראה גם מסורת הקליה שהפכה אותו למשקה מורכב הארומות הידוע לנו כיום. השם קפה, או קהווה בערבית, שימש במקור כשם לסוג של יין או משקה אלכוהולי אחר, אך דבק לבסוף בשיקוי השחור הריחני, וזה נמזג בקרב הסופים בלילותיהם הארוכים, למנוע שינה ונמנום ולעודד אדיקות בקרב הרופסים.

قهوة اليمن.jpg
טרסות קפה בתימן
afghanistansufismus
אוהבים קפה. צופים. (הבהרה: תמונה להמחשה, מדובר בצופים אפגנים שאינם אוהבים קפה, אלא תה)

החידוש שבמשקה החדש בעל הצבע השטני והטקסיות החשודה שנלוותה לצריכתו בקרב קבוצות אלו ואחרות, לא נמלט מעינהם של מיני עבדקנים ומשביתי שמחות מקצועיים ואלה גם אלה פנו אל הכרכים ואל עמיתיהם למקצוע לשם חריצת דינו של הקפה לחיוב או לביוב.              הפולמוס המחריף אף הביא לאיסור על שתית המשקה בעיר מכה בשנת 1511, וזה גובה בדעת חכמי דת ורפואה שפסקו כי המשקה משוקץ, ומעודד מרדנות בקרב הבאים בקרבתו.

למרות נסיונות האיסור,נותר הקפה מקובל גם בלב ארץ האסלאם הערבי ומסופר שנשתה אף במתחמי המסגדים של מכה ומדינה עצמן, וכי לא הייתה התוועדות או זיכר סופי בהם לא הועברו כוסות הקפה מיד ליד.

coffee_route_07_0
בית קפה ערבי, פלשתינה של ראשית המאה ה-20.

לאורך נתיבי החולות והסהר של החיג'אז נדדה תורת הקפה צפונה לשולי הים התיכון, וגם שם נזרעו הזרעים הקלויים בחצרות לב האורתודוכסיה, ואף מתחם אל-אזהר, מרכז הלימוד המכובד שבקהיר, נודע כמקום שהקפה לא נפקד ממנו.

הדרווישים של מצרים וחאלב פיתחו הלאה את מעלותיו הרוחניות והטקסיות של הקפה, וסיפורים מופלאים נשזרו בשמו. סופר כי הוגש לראשונה לנביא מחמד על ידי המלאך גבריאל, וכי המלך שלמה ריפא באמצעותו תושבי עיר שסבלו ממגיפה. המשקה השחור היכה איפה שורשים עמוקים בתרבות הערבית, אך לשיא תהילתו הגיע כנראה הקפה בסמטאותיה המעטירות של של איסטנבול.

הגעת הקפה מן העולם הערבי ללב האימפריה העות'מנית נישא על כנפי הכיבוש התורכי של אגן הים התיכון, וכבר למן אמצע המאה ה-16 החלו להנץ בתי קפה רבים ברחובות הבירה, כמו גם בערים אחרות ברחבי אנטוליה. כמוסד, אפשר לראשונה בית הקפה לגברי החברה המוסלמית מקום להתרועע בו עם שכמותם ואחרים, וזאת מחוץ למסגרות הקשיחות יותר של מקום העבודה, המסגד או מעמדים רשמיים אחרים.

מיניאטורה בת התקופה מייצגת כנראה את מכלול החוויה של בית קפה עות'מני עשוי כהלכה:

מרחב פתוח במרכזו כאשר בשוליו ישובים טיפוסים שונים ומשונים מכל הלכות החיים. שחקני שש בש לבושי משי זהוב מתחככים באנשי עט ודת. אלה יושבים כתף לכתף עם נגני קשת וזמרים, וצלילם של אלה נישא מעל גבי השיחה הערה המתנהל בין דרוויש צופי לחבריו על הבלי העולם וקטנותו. על הקירות ספלוני חרסינה סינית כעיטור, כחפץ טקסי, וככלי קיבול חיוני, ואלה מוגשים גם ללקוחות הכבדים ורבי היחש היושבים במעלה התמונה. לבסוף, בין קבוצה לקבוצה מכרכרים הנה והנה נערי בית הקפה שפניהם נאים, חתימת שפם לא מעטרת את שפתם ותפקידם לרצות את קהל הלקוחות בכל הדרוש להם, בגלוי ובנסתר.

OTTOMAN COFFE SHOP.jpg

דוגמא ארכיטיפית זו לבית קפה עות'מני מציגה מקום לגיטימי ומרובד מבחינה חברתית, אך בתקופות מסויימות, היה כאמור בית הקפה בעולם המוסלמי, גם באיראן הצפווית (מאות 16-18) והן בעות'מניה, מקום רב מתחים סמליים כמו גם ממשיים לחלוטין. תרבות הפנאי, אשר בכל תרבות מתוקנת היא מקור לצרות אמיתיות או מדומיינות לשליט, מהווה זאת פי כמה, כשמעורבים בה גברים*, צללים, וחומרים מעוררים, ובית הקפה היה, או נתפס, כתמהיל מסוכן ביותר, מוסרית ופוליטית כאחד. (*הנשים אגב, בילו במוסד מקביל מעט, החמאם)

"בתי הקפה (נחשבים כ)בתי טעיה. הקפה הוכרז כבלתי קביל על ידי קבצי הדין הגדולים, שהכריזו כי מה ששרוף, הוא טריפה (חראם) "

אך גם:

"בורסה מתגאה בשבעים וחמישה בתי קפה אותם פוקדים בניה המשכילים והמעודנים ביותר של העיר, כל בתי הקפה, ובפרט אלה שבקרבת המסגד הגדול, גדושים באלה השולטים באלף יכולות…הם נעשו ידועים רק מאז סגר הסולטאן מוראד הרביעי את אלה של איסטנבול"

(מתוך הכרוניקות של אווליה צ'לבי, המאה ה-17)

עליית תרבות הפנאי העות'מנית, וגילויה המובהק בעולם בית הקפה, הבקיעה לה מרחב ביניים שלישי שנאבק על מקומו במציאות של חלוקה כביכול מוחלטת בין עולם הלגיטימיות לעולם הצללים של החברה המוסלמית.

כך, במקום שתיווצר הפרדה חברתית וסמלית הרמטית בין עולם הדת למרחב בית הקפה, הם נשתלבו זה בזה והשלימו זה את זה. בניגוד למסבאות ובתי הראקי שהמונטין שרחש בהם היה שלילי תמיד, היה בית הקפה, במקומות בהם לא היווה כמובן מעוז פריצות בו בנוסף לכוסות מהבילות גם הוגשו תרעלות יותר חריפות כגון חשיש, אופיום והופעות פתיניות של נערים צ'רקסים ותורכמנים לבושים כנערות, מקום בו יכול לחוש בנוח גם אדם שאינו משולי החברה העירונית, ועל הדרך לחסות תחת אמרת מעילו גם את אלו שכן היו.

בסופו של יום הפך הקפה,למרות חבלי קליטתו, ריחו הפתייני והשפעתו העל טבעית על נפש האדם היגע, לבן בית בתרבות אשר לפחות על המפית מגלה חשדנות רבה כלפי החדש והשונה.  

בין בית המרזח לבית התפילה עוברת לה אולי דרך אמצע המחברת קצוות, ניגודים ואת אלה הבאים מקרוב ומרחוק. אלה שבדרכם מעלה, ואלה שיורדים מטה, דרך הקפה.

coffee istanbul
קפה מסטיקא- איסטנבול 2017

צלליו הארוכים של הפרג

קיסר הוואן לי (Wanli) לשושלת מינג שלט בהסתר במשך כעשרים שנים.

התוחלת שבשליטתו מוטלת בספק רב שכן במשך תקופת שלטונו המאוחרת לא זימן את מועצת שריו ופקידיו להתייעצות יותר מאשר פעמים ספורות, וכאשר כן נאלץ להראות את פניו בציבור, התלונן על חולשה, אקזמה, שלשול, וכאבי ראש שמקורם במכת שמש, טיעון מוזר בהתחשב בכך שכמעט מעולם לא יצא מן המתחם הפנימי של העיר האסורה. על כל פנים, ההבט הנסתר של שלטונו התגלם באופן מלא.

פתיחת קברו של וואן לי וניתוח שרידיו בשנת 1958, בפקודת המפלגה הקומוניסטית הסינית, העלו שאלה היו רבויים במורפיום.

פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא צמח רפואה קדום שמקורו במזרח התיכון, ועדויות פרהיסטוריות לשימוש בו מופיעות באתרים ארכאולוגים ברחבי אגן הים התיכון ומצפון לו. ממסופוטמיה, שם שימש כגידול חקלאי התפשט לאיראן ומרכז אסיה, ומשם מזרחה על דרכי המשי המוקדמות.

OPIU, 4

בתחומי סין היה ידוע האופיום לפחות למן המאות הראשונות לספירה. ובמהלך שושלת טאנג שימש כתרופה.  כבר אז כתב המשורר המשכיל יונג טאו:

"מעברי הרים רוחשי סכנה ומדרונות רופפים חוצה, עצבותו של אורח מרחוק פגה היום. פרח המיננג (פרג האופיום) הגיח אל מול ביתי"

שימושו של האופיום כתרופה נמשך לאורך השנים שלאחר טאנג. ספר הרפואה המוסלמי ה-חוי חוי יאו פנג, וחיבורים אחרים מתקופות סונג ויואן, מזכירים אותו כתרופה מוכחת לדיזנטריה, כאבי פנים, ומכת שמש.

אך לפניו הטובות של האופיום כמטיב ראש ובטן היה גם צד נסתר ואפלולי, וזה הפך אותו לנחשק בקרב נשות חצר, אלכימאים ואנשי דאו. "תרופות אביב", או מרשמים מעוררי חשק וזקפה, היו מקובלים במיוחד בקרב אלה המחפשים זרימת צ'י ללא רבב, שימור הזרע והזנת המח, או סתם לסחוט עוד לילה בזרועות קיסר בתקווה לחלץ יורש מחלציו השמימיים.

מהפכו של צמח האופיום מעוד פריט מרשם בכרכי העשביות הסיניות לסם חצר נחשק עוד יתברר כהרה גורל.

"מספר ארצות באזורים המערביים מפיקות תרופה המכונה HEPORUNG*, אותה אנו מכנים יאפיאן. היא נראית כשרף כהה, רך ודביק כדבק עור שור.טעמה מר.. והיא רעילה. עיקר שימושה היא כעזר לגבריות, חיזוק הזרע והשבת העוז. היא מגבירה את אומנותם של אלכימאים, יחסי מין ונשות חצר….מנת יתר תגרום לשלפוחיות, נפיחות ובעיות עור…סריסי חצר נשלחו לאיזורי הגבול המערבי ונמלי הים להשיגה"  (Yinjing Juan).

(מיוונית, דרך פרסית: אפאיון)*

חיבת האליטה הסינית הגוברת לשרף האפל התישבה היטב עם התשורות אותן קיבלה ממדינות שכנות ורחוקות, ואלה הגיעו על נתיבי המשי שביבשה ובים, בספינתו של האדמירל המוסלמי ז'אנג חה בשובה מהודו, ובמשלוח בן מאה וחמישים קילוגרמים שנתקבל מחצר מלכות סיאם שנתקבל בצהלה בחצר האסורה בשנת 1584.

הסינים מן הסתם לא היו היחידים בשכונה שהפגינו חיבה יתרה לחומר נוסך השינה, וזה נלעס, נחלט, עושן ונבלע מיאווה ועד אגרה, אז מדוע שימשה דווקא סין, תרבות אשר נצרבה בזכרון כמדינה קונפוציאנית חובבת יציבות, טקסית, מאורגנת היטב במושגים קדם-מודרנים וסאחית למדי, ככר כה דשן לתרבות גידול האופיום וצריכתו?

ייתכן והתשובה לשאלה זאת טמונה דווקא בפרמטרים אותם מנינו, של ריבוד חברתי, טקסיות עמוקה וכלכלה עשירה. צמח התה למשל עבר אף הוא מהלך תרבותי מרתק, במהלכו נע מהיותו צמח רפואה משולי העולם הסיני, לחומר שעבר מהפך כמעט דתי, במהלכו הטמיע אכויות פואטיות דתיות ורוחניות תחת השפעה בודהיסטית, ונטמע בתורו בתרבות הצרכנית של אליטה מנהלתית ומסחרית שעיטרה אותו בפולחן חומרי של קנקני חימר מובחרים, מגשי לכה מוזהבים וכוסות פורצלן שבריריות ויקרות מפז.

נראה כי כמו כל סם טוב,התיישב האופיום על קולטנים ספציפים בתודעה התרבותית הסינית וכמו צמח התה לפניו, עבר תהליך הדרגתי של ספיגה תרבותית בה קיבל והטמיע משמעויות סמליות, חברתיות וטקסיות. האופיום פרח בגני משכילים שהללו את יופיו המשכר, בעוד שבחדרים האחוריים היווה השרף שהופק ממנו את החומר ממנו עשוייה יוקרה ותאוות בשרים, וידע השימוש בו נישא תחת ידם של משכילים, סריסים חרדים, אנשי רפואה, נשות חצר שאפתניות ובטלנים אצילים.

עם היפוך השמיים, ועליית שושלת צ'ינג. כבר היה השימוש באופיום מבוסס היטב במסדרונות האליטה הסינית.

בנתיים הצטרף אל תרבות הפנאי והבטלה הסינית "אח צעיר" מן המערב, כאשר עישון הטבק והרחתו מבקבוקי ירקן ובדולח יקרים נעשו מקובלים החל מסוף המאה ה- 17,ומקובל כי עישון הטבק שימש ככנה התרבותית עליה התיישב הרוכב של השימוש באופיום כחומר שאיפה מקובל, וצריכת האופיום כחומר עישון החליפה כמעט לחלוטין את צריכתו בבליעה.

בשיא תקופת צ'ינג כבר התקבע עישון האופיום בתרבות הפנאי של האליטות הסיניות, כאשר משכילים ארגו את השימוש בסם אל מצע קיים של מארג חברתי וצרכני, תרבות מין וזנות פורחת וטקסיות אסתטית שדמתה רבות ליחס לתה משובח וצריכתו. כלי צריכת ועישון האופיום, כללו מקטרות ירקן ושנהב, מנורות חימום מצופות עלי זהב ועטורות עגורי כסף, וכל הדרוש לקידוש טקס חברתי ספוג תענוגות חושניים ורוחניים.

"המקטרת החונאנית בפה, המנורה זורקת אור שמש סביב,

יחודיות הניחוח של יוקרת סחר ימי, עולה כאד, כענן.

הנעליים המעוגלות מתחת הן כירקן מרוכך,

הידיים העצלות על המיטה עדינות כחוט,

חברים קרובים נפגשים שנית בעלות העשן,

כה נפלא."

(ז'או גווישנג-  שורות לעשן האופיום)

 

חזרן חונאני ונחושת מיוננאן, אמנים מומחי יד הפכו זאת ליצירה מופלאה.

יש צורך בצנע ורוגע, על מנת להפוך,

קוו ישר למקטרת מוזהבת-מעוגלת קצוות.

שוכבים מטה על מחצלת תחת ערפל,

מחזיקים את היפהפיה והניחוח עולה,

תה ויין הם בני לוויה וותיקים.

כה נפלא חולקים הם את האור האדום"

(ז'ישי ג'ושי- שיר למקטרת האופיום)

opium-tray

 

אל פתח צרכני פועם זה, נדחקו חברות המסחר של הודו המזרחית, ההולנדית, כמו גם זאת האנגלית, ולאחר מכן גופים אחרים ממשלתיים ופרטיים כאחד, ששמחו מאוד לענות על הביקוש, ובכך לפתור את בעיית מאזן הסחר שחוו בבואם לענות על הדרישה הארופית לתה ופורצלן סיני שנמכר במטילי כסף יקרים.

את הצפת השוק הסיני באופיום אירופי שמקורו בהודו תורכיה ואיראן, את נבטי ההתנגדות הקיסרית הסינית כמו גם את מלחמות האופיום שכנגד ותוצאותיהם בים, ביבשה ובאוויר הספוג עשן פרגים אין צורך לפרוס כאן, אך בסופה של תקופת צ'ינג, בעוד מתנודדת הקיסרות על מפתן קריסתה הסופית כבר היה האופיום לבבואתה השחורה של סין, כאשר לקראת סוף המאה ה-19 כבר סיפקה סין לעצמה את מירב האופיום הדרוש לשוק המקומי והפיקה כשמונים וחמישה אחוזים מן התפוקה העולמית של הסם.

opium-cat.jpeg

גם לאחר נפילת הקיסרות וייסוד הרפובליקה, עישון האופיום הפך לבילוי מקובל במפגשים חברתיים של האליטה הפוליטית והעסקית, ושנגחאי התפרסמה במאורות אופיום ובתי בושת כה רבים, עד ששמה החלופי "זונת המזרח" נדמה כיאה לא פחות מזה המשווה אותה לפריז. מנגד, הפך אותו מחירו הזול של האופיום המקומי למנת הניחומים של מיליוני סוחרים, פועלים, גוררי ריקשות ושאר נדכאים והתאבדות בבליעת אופיום על דלתה של חותנת רודנית היה פתח מחאה ומילוט מקובל על נשות התקופה.

opium2

בראשית המאה העשרים האופיום כבר היה בכל מקום. יוננאן, סצ'ואן וגנסו היו ידועות במיוחד ביבול שהפיקו,"הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה סחרה בו כמעט בגלוי תחת חסות הצרפתים של שנגחאי, איילי המלחמה וממשל הגואומינדנג עצמו עודדו את גידול הפרגים והמיסוי שהוטל על התוצר השחור אפשר במידה רבה תזרים מזומנים שהיה כה נחוץ בשנות המלחמה.

אפילו הקומוניסטים שנתבלטו במלחמה האידיאולוגית שהכריזו על תרבות האופיום, נאלצו לגדלו ולסחור בו בשנות המשבר של המאבק ברפובליקאים ורק נצחונם במלחמת האזרחים המרה הביאה למלחמת חרמה באופיום ובתוצריו, כאשר אפילו עד שנות התשעים ידוע על חיסול ארגוני סחר אופיום ביוננאן, בהם מבריחים מוסלמים וכנופיות גוואומינדנג לשעבר שפעלו ממעבר לגבול הבורמזי.

צלליו של האופיום הסיני לא צמחו במאורות מטונפות בנמלי קנטון ובסמטאות שנגחאי אלא זחלו ראשית ממיטות הקיסרים ותחת שערי הגן הכבדים של האליטה המנהלית ומשכיליה. תרבות האופיום שהעיקה את משקלה על ההסטוריה הסינית המאוחרת נבטה על כר של ספרות עשבים רפואים ומרשמי חשק לשימוש החצר הפנימית, העמיקה שורש בתרבות הפנאי של אנשי הספר והמסחר של עיירות המזרח, הנצה מתוך מצע מבוסס של טקסיות חברתית, אסטתיקה של חפצים והשימוש בהם, והבשילה כשהיא זולגת מטה וגורפת אליה את המוני העם, פועלי דחק, משרתים וזונות. היו אלה האחרונים שנדחקו להם בין משקלו של הריבוד החברתי למהלכים גאופוליטיים ומסחריים בין לאומיים, ועודדו את מגיפת האופיום כמו גם את תגובת הנגד שעוררה, שהיא במידה רבה, ראשיתה של סין המודרנית.

את גידול פרג האופיום עוד ניתן לפגוש בגנים נסתרים ביוננאן, שאנדונג וסצ'ואן, ונראה שההקסמות המכושפת מיופיו ומן המשמעויות שמקופלות בין עלוותו המכסיפה עוד מפעמות בקרב לא מעט גננים חוטאי סוד, אך גידולו נעשה בהחבא ובצנעה מתוך ידיעה שהצללים הארוכים שמטילים ראשי הלקטיו הכבדים, עודם מתפשטים רחוק ועמוק, אל תוך פרקים אפלים בהסטוריה הסינית.

 

opium.jpg

 

 

אימפריות וכוסות תה.

לכל הדרכים החוצבות להן דרך מבעד להרים נישאים ובוקעות מדבריות סחופי אבק לא היה טעם ללא הצמתים המחברים בינהן. בנקודות אלו נפגשו נפשות משני עברי התוואי, והחליפו בינהן את הראוי לחליפין, בחומר או ברוח. צירי מפגש אלה פעפעו את מרכיבי התרבות האנושית הנה והנה ביוצרם אריגים עשירים ורבי רבדים הבנויים משכבות של קבלה והתנגדות, דחיה וטמיעה, מוצר ורעיון. ובצמתים אלו, מאסטנבול עד סמרקנד, מדלהי ועד שיאן, בקעו להם ערוגות מפגש שהניבו פירות ריחניים במיוחד.

ומתוך כל הצמתים הללו, אחד החביבים שמצאתי לאחרונה התגלם בעיני רוחי בבית התה שממול למסגד המוגול שיעה שבלב יאנגון (ראנגון) הישנה.

תחת האימפריה הבריטית, וממושבה על נהר היאנגון, הפכה העיר הנושאת את שמו לצומת מסחרית חשובה על קו התפר שבין חופה של אסיה לליבה ההררי, ובין מזרח היבשת לאופק הרחוק שבמערב. בריטים ובורמים, יהודים וארמנים, הינדוסטאנים, איראנים ואפגנים ועוד בני עמים רבים אחרים עשו כולם את העיר הזאת למרחב ארוג היטב בשתי וערב של מסחר, חלומות, וסיאוב קולוניאלי וניקדו את שדרותיה הסדורות בבית מקדש לאלוהי-הם שבאחדות ובריבוי.

DSC05126.JPG

גם כיום, שנים לאחר שקיעת השמש הזורחת תמיד,עוד מהדהדים הרחובות ומתחמי הבזאר הרבים המרשתים ומקשרים את הסמטאות הרקובות- ימים אחרים בהם אריגי כותנה, סוכר, תה ותבלינים החליפו ידיים בשקי קנבס גסים, ואופיום בכמויות עתק זר מהודו ותורכיה ובמורד נהרות יוננאן רק כדי לשוב ולהמחר בממון רב כמוצר זר בבתי הממכר של שנגחאי וגואנג'ואו, בהורידו את קיסרות צ'ינג המתמוססת על ברכיה בתענוג עילאי.

בית התה הקטן האפלולי עוד מנוהל בידו העצלה והנעימה של ברנש סיני מכריס, אולי צאצא של פליטי גואומינדנג ששמח לפטפט בשפת אמו עם אורחים מהמכורה. כוסות תה בורמזי מבוססות חליטה שחורה ועזה, וחלב מרוכז, מוגשות לצד עוגות ירח סיניות ממולאות קטניות ממותקות וחלמון ברווז מומלח, או סמוסות עוף חריפות, ולכל אחד יש מה ללגום ולבלוע ולהגיד, ואם אין אז תמיד ניתן לחייך חיוך חסר אך מלא אגוזי בטל מאדימים.

DSC05041.JPG

מבול חזק של שלהי מונסון מניס לקוחות נוספים אל החלל הסואן, ואלה מצטרפים למחצית השולחן הפנויה ללעוס לחמניה מאודה, ללגום תה רותח או לשאוף לקרבם מסיגרית צ'ירוט מקומית. תה הודי, חלב מרוכז של נסטלה וטבק מן העולם החדש נמהלים בגוג'רטית ובסינית רופפת מגלות, ושפתי אלה ואלה נמלאות בפירורי בורמזית ועוגיות תה אנגליות מתוצרת מקומית.

נעים וחמים בבית התה הקטן שמול המוגול שיעה מסג'יד, והזמן ארוך, והגשם כבד, ויש פנאי להרהר בימים עברו, ובאנשים שעודם ובמסחר בדברים קטנים וגדולים, ולהזמין עוד כוס תה. ובחוץ הגשם שוטף את בתי הכנסת והמסגדים והסטופות והמקדשים לקאלי ולישוע וזורם לתוך הביוב. ומזכיר לנו כי לכל תוואי ישנה נקודת מפגש סופית, וכי דין הכל, מאיפריות נצחיות לכוסות תה מהבילות, להשטף ולחלוף.

 

 

ארכיטקטורה: מצודות הנפש

که خانه ساختن آیین کاروانی نیستد

دل ای سلیم بر این کاروانسرا مبند

"הו לב תמים, בקארואנסרא זה אל תשים מבטחך,  באשר עשיית מעון אין הוא ממנהגם של נוודים"

                                                                                                                            (סעדי)

TiflisCamelCaravan7958

קרואנסראי ׁ (במקור: קארואנסרא  كاروانسرا)  הוא מונח בפרסית, המתייחס למתחם סגור, המשמש להלנת עוברי דרך, על פי רוב שיירות סוחרים או עולי רגל ומספק להם ולבהמותיהם הגנה מתלאות וסכנות הדרך.

במתחמים אלו זכו  השיירות  למחסה מפני שודדי דרכים ותנאי האקלים הקשים, ולעיתים גם לשרותים שונים כגון נפחיה, שירותי וטרינריה, בית מרחץ, ומסגד. מבנים אלו נבנו לאורך נתיבי הסחר והעלייה לרגל, מהרי הטיאן שאן במזרח ועד צפון אפריקה והבלקן במערב.

אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.
אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.

רשתות הקראונסראי, המוכרים במקומותינו בשם התורכי "חאן", התבססו על מבנים העשויים אבן, לבני בוץ, או לבנים שרופות, רבועים או מלבנים בצורתם. מבנים אלו היו בעלי קומה אחת או יותר,סגורים כלפי חוץ ומקיפים חצר פתוחה או מקורה. הקרואנסראי נבנו על פי רוב במרחקים קבועים של כשלושים קילומטרים בציר האורך, או פחות מכך בצירי גובה, ואפשרו את הבטחת תנועתם של סוחרים, עולי רגל ואחרים, ושמשו גם כסמלים של סמכות שלטונית וכתחנות מיסוי. המימון להקמת ותחזוקת המבנים הגיע לעיתים מפטרונים מקומיים, אך פעמים רבות מקורו היה בשלטון עצמו, ומבני קרוואנסראיי רבים באיראן, באנטוליה ובמקומות אחרים עוטרו בשערי איוואן מפוארים, אריחים מזוגגים בשלל צבעים וכתובות הקדשה, כראוי למבנים ממלכתיים.

Sultanhani Caravanserai סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.
Sultanhani Caravanserai
סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.

מקורותיו האדריכליים של הקרואנסראי ועליית הקרואנסראי כמוסד קשורים בהתפשטותה של האימפריה הערבית המוסלמית, על פני המזרח התיכון, אסיה התיכונה,וצפון אפריקה.

הכיבוש הערבי של צפון אפריקה, המזרח התיכון והמרחב האיראני של מרכז אסיה יצר מציאות של אזורי חיץ בין שטחי הכיבוש העיקריים והמרכזים התרבותיים העירוניים הקשורים בהם, כגון אלו שבסוריה הגדולה, מסופוטמיה ואיראן, לבין שטחי הספר שמעבר להם. איזורי ספר אלו, כגון ארצות המגרב וטראנסאוקסאניה, (המכונה במקורות האיסלאמים "מא ווראא אל נהר" –"עבר הנהר" וכולל את אוזבקיסתאן, טג'יקיסתאן, ודרום קזאחסתאן של ימינו) היוו יעד מושך ללוחמי קודש מוסלמים, ה"ע'אזי", אשר מצאו באיזור כר פורה למלחמת קודש בכופרים, כמו גם מקור עשיר לשלל שמקורו בביזה.

איזורי הספר של המזרח המוסלמי.
איזורי הספר של המזרח המוסלמי.

לוחמים אלו התגוררו במצודות צנועות אשר שימשו להם כמקום מפלט מן הקרבות שערכו, כעמדת שליטה ותצפית על המרחב, וכמקום לימוד וסיגוף רוחני. המצודות הללו אשר היו פזורות לאורך גבולות דאר אלאסלאם כונו ריבאט, (رباط‎), ומשם זה נגזר  שמה של שושלת המוראביטון ששלטה בצפון מערב אפריקה ובאנדלוסיה עד אמצע המאה ה-12, כמו גם שמה של בירת מרוקו המודרנית, היא רבאט. שמות אלו הם זכר להתפשטות הספר המוסלמי מחצי האי האיברי במערב ועד לגבולות סין במזרח.

tumblr_m85f0lIX9i1rxn2lko1_500

עם הזמן, הפכו מצודות הריבאט אבן שואבת לא רק ללוחמי קודש, אלא גם לצופים נודדים, וסוחרים. שתי קבוצות נוספות אלו ראו במרחבי הפרא אשר מחוץ לגבולות התרבות העירונית יעד נחשק לפעילות דתית ומסחרית כאחד, ובתורם תרמו אף הם להתפשטות האסלאם והתקבלותו בקרב העמים התורכיים אשר שכנו בערבה המשתרעת מאופק לאופק.

צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.
צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.

מצודות ריבאט אלו הפכו בסופו של דבר למודל הרעיוני על פיו נבנו הקרוואנסראי המאוחרים יותר. עם זאת, מבחינה אדריכלית ייתכן שמקור הסכמה הבסיסית של מבנים אלו, נמצא גם בתקופה הקדם איסלאמיות, כגון מבני דואר וביצורים סאסאנים, כמו גם במחנות הצבא הרומים (Castrum).

Deyr Gachin Caravansary שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.
Deyr Gachin Caravansary
שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.

spaceout

Castrum
סכמה בסיסית של קראונסראי.
סכמה בסיסית של קראונסראי.

את המבנים הראשונים בסגנון המוכר כיום ניתן לתארך לתקופת הקראח'אנידים (840–1212) והע'זנויים (962–1186), שתי שושלות תורכיות אשר שלטו באיזורי הספר של טראנסאוקסניה ואפגניסתאן. מהן עבר הסגנון לאימפריה הסלג'וקית האדירה ומשם נפוץ ברחבי איראן ואסיה המערבית- באנטוליה, בסוריה, ובמצרים.

Rabati Malik Caravanserai קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Rabati Malik Caravanserai
קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Ribat-i Sharaf סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Ribat-i Sharaf
סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Selim Caravanserai  ארמניה. 1332.
Selim Caravanserai
ארמניה. 1332.

את תקופות השיא של רשתות הקרואנסראי, לפחות בעולם המוסלמי המזרחי, ניתן למקם כאמור סביב תקופת שלטון האימפריה הסלג'וקית, ולאחר תקופת ההרס והדעיכה שנלוו לפלישות המונגוליות של המאה השלוש עשרה, החלה תקופת שיקום ששיאה בשושלת הצפאווית באיראן. בתקופת השושלת הצפווית הורחבה רשת הקרואנסראי, במיוחד בדרך ח'ראסאן, העוברת לאורכה של איראן הצפונית.

רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)
רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)

 באיזור א-שאם הדרומית, המכונה כיום ישראל, ניתן למצוא רשת קרוואנסראי מכובדת למדי המשתרעת על ציר צפון- דרום, כאשר רום נבנו בתקופה העות'ומנית, אך ישנם גם שרידי מבינים שמקורם מוקדם יותר, כגון בתקופה הממלוכית (מאות 13- 16), אחד הגדולים בחאנים הממלוכים הוא חאן אל תוג'אר, בגליל התחתון, היושב על דרך הדואר ההיסטורית- ה"בריד", אשר חיברה את בירת הסולטנות הממלוכית בקהיר, לבירה הצפונית, היא דמשק.

img_2649

ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19
ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19

בדמיון הספרותי נתפס הקרוואנסראי  (כשלא תואר כמקום מאובק ושורץ טיפוסים מפוקפקים ועלומי מוצא) כמקום מפלט ומקור לקרבה אנושית בארץ עקרה ושוממה, ובהשאלה, לחיפוש הנפש אחר מקום מפלט מקשיי החיים, זכר אולי לימים בהם שימשו מעוזי הריבאט הראשונים מקום מושב לצופים נודדים ולבושי בלויים אשר חיפשו את קרבת ריבונם בקצות הארץ הנושבת.

העאשיק (זמר נודד) העיוור וייסיל (Asik Veysel) אשר נולד באנטוליה העות'מנית של שלהי המאה ה19, דימה את החיים לחאן בעל שתי דלתות, ייתכן והתכוון לאופן שבו נסיבות חייו העגומות, אשר הביאו לעוורונו כתוצאה ממגפת אבעבועות שחורות, מות הוריו בצעירותו, ושליחתו לנדודים עם כלי הנגינה שלו, הבגלמה (bağlama), עוצבו באופן דטרמניסטי, ואולי התכוון לעובדה כי לחיים יש רק שתי ודאויות מוחלטות, פתח הכניסה, ודלת היציאה, הם הלידה והמוות.

עאשיק וייסיל.
עאשיק וייסיל.

Uzun ince bir yoldayım

Uzun ince bir yoldayim
Gidiyorum gündüz gece
Bilmiyorum ne haldeyim
Gidiyorum gündüz gece

Dünyaya geldiğim anda
Yürüdum ayni zamanda
Iki kapılı bir handa
Gidiyorum gündüz gece

Uykuda dahi yuruyom
Kalmaya sebeb ariyom
Gidenleri hep goruyom
Gidiyorum gündüz gece

Kirkdokuz yil bu yollarda
Ovada dağda cöllerde
Düşmüşüm gürbet ellerde
Gidiyorum gündüz gece

Saşar Veysel işbu hale
Gah ağlayan gahi güle
Yetişmek için menzile
Gidiyorum gündüz gece

I am on a long and narrow road 

On a long and narrow road
Walking all day and all night
Unaware of the condition I am in
Walking day and night

From the moment I was born
I started walking right away
In an inn with two gates
Walking day and night

Walking even in my sleep
Seeking a reason for staying
Eyeing those who are leaving
Walking day and night

Forty-nine years on these roads
On the plains, mountains, and deserts
Stuck in these foreign lands
Walking day and night

Veysel is bewildered to this situation
It makes him cry some, smile some
Trying to reach a destination
Walking day and night


להמשיך לקרוא ארכיטקטורה: מצודות הנפש

גמלים, תורכים ושינויי אקלים.

מה קורה כשמכליאים גמל ערבי עם גמל בקטרי דו דבשתי?

אם כבר עברתם שלב מסויים בחיים, אז ברור שהתשובה אינה גמל תלת דבשתי. אלא "בוחת "

על אף המקובל כי גמלים ערביים ובקטריים חיים באיזורי אקלים שונים לחלוטין, קרי מדבריות חמים וקרים בהתאמה, נראה כי בעבר היתה חפיפה רבה יותר בין תחומי התפוצה של הבהמות החינניות הללו, כאשר תנאי האקלים היו שונים. באופן לא מפתיע, איזורי החפיפה העיקריים של שני המינים, נתקיימו במרכז אסיה.

הסיבה ההסטורית להכלאה בין שני סוגי הגמלים הללו היה מכוונת ופרקטית לחלוטין, שכן תוצר ההכלאה (Camelus bactrianus × Camelus dromedarius), המכונה כאמור "בוחת" או Tülu בתורכית, הוא בעל מאפיינים אידאלים כבהמת תובלה ועבודה, שכן הם חזקים בהרבה משני הוריהם, גבוהים מהם ועמידים יותר בתלאות הדרך שהכתיבו נתיבי המסחר הארוכים של יבשת אסיה.

עדות לתפוצתם וחשיבותם של גמלי הכלאיים ניתן לראות באיזכורם בפסוקי החדית' העוסקים דווקא בהלכות נשים צנועות, ובכך שעליהן להמנע מלהגזים ולכרוך אריגים ומיני טורבאנים על מחלפות ראשן, עד ש"יזכירו את דבשות הבוחת" (מתוך: צחיח מוסלם), בהגישו את גודלם הרב של הדבשות הללו.

השימושיות הרבה של הגמל המוכלא, אופיו הנוח ותועלתו הרבה כבהמת משא על דרכי המשי, הביאה להתמחות של קבוצות אנושיות שונות במרכז אסיה באומנות הכלאת הגמלים, והתורכים היו כנראה מהמובילים בתחום. אחד משבטי התורכים אשר עשו את הכלאת הגמלים למשלח ידם, היו הסלג'וקים, אשר החזיקו את עדריהם באיזורים שמצפון לים הכספי.

המחקר מציע כי התקררות אקלימית במרכז אסיה של המאות התשיעית והעשירית, הביאה לתמותת עדרי הגמלים הערביים שבידי הסלג'וקים, ולהגירתם הכפויה דרומה בחיפוש אחר איזורי מרעה חמים יותר. הגירת שבטים נוודים אלו הביאם לבסוף אל תחומי הממלכות הסאמאנית והע'זנווית, שם נכנסו למעורבות צבאית, וסופם שבטעות הקימו את האימפריה הסלג'וקית שמלכה בגאון מגבול סין ועד אנטוליה.

זכר לחיבה הסלג'וקית לגמלים מוכלאים ניתן אצל צאצאיהם, הסולטנים העות'מנים, אשר החזיקו בצבאם גמלים מוכלאים המכונים כאמור "טולו", ותפקיד המיוחסים שבהם היה להוביל את תופי הענק אשר שימחו את גדודי היאניצ'רים בדרכם לשערי וינה. מסופר שכאשר אחד מבעלי הדבשת הללו היה מתחרש לחלוטין מהלמות התופים שספג בעת שירותו הצבאי, היה מוכרז כע'אזי, כלומר לוחם קודש, ומקבל את הזכות להסתובב באיסטנבול כאוות נפשו וללחך מטעמים בשווקי הבוספרוס. בשנים האחרונות אף נתגלה שלד שלם של גמל כלאיים שכזה, לא פחות מאשר במרתף אוסטרי, זכר ועדות לפלישה העות'מנית לוינה ב1683.
החיבה לגמלים אלו בקרב התורכים יורשי העות'מנים עוד נמשכת עד ימינו כאשר מדי שנה נערכים קרבות גמלים בין זכרים מיוחמים ומקציפי פה, בעודם נושכים זה את זה ארצה, לשמחת ההמון אשר מהמר עליהם במיטב כספו.

בתמונות: מיניאטורה מן המאה ה-16 המתארת קרבות גמלים מוכלאים,

קרב גמלים מודרני בין הגמל "רמבו" ל"אולוג בק"

וצלחת ,"האפת רנג" (هفت رنگ) מעוטרת מהתקופה הסלג'וקית המראה את גיבור המלחמה המהולל והשרמנטי בחרם גור מחורר צבאים בחציו, רגע לפני שידחוף את בת זוגו תחת רגלי הגמל שלו וידרוס אותה למוות.

Image may contain: one or more people, sky, outdoor and nature
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

על מורדים וסירים שחורים

הקזאן הוא כלי הבישול המסורתי של מרכז אסיה, ולפני עידן המטבח המודרני ותחלואיו שימש כמעט בכל צרכי התקנת המזון של חברות הנוודים שבערבה, כמו גם בכפרי המזרע שמדרום לה. הקזאן הוא קדירת מתכת רחבה ומעוגלת תחתית, ולה לרוב שיניים רחבות ומעוגלות הבולטות משפתה לשם הסרה מן האש, או העמדתה על תושבת.

הקזאן, שפירוש שמו המקורי הוא "דבר שרוקן מתוכו", אך מילולית פירושו פשוט "סיר", הומצא ככל הנראה בקרב התורכים של ימי הביניים המוקדמים. התורכים היו ידועים כחרשי מתכת מעולים עוד במקום מושבם המקורי בהרי האלטאי והפיתוח החדש דחק ככל הנראה קדרות חרס או נחושת מוקדמות יותר שהיו בשימוש בידי הסקיתים ועמים נוודים אחרים ממוצא איראני.

ככלי לבישול מרק, אידוי, טיגון ובישול ארוך, הקזאן התברר ככה מוצלח ורב שימושים, עד כי התפשט בהדרגה למטבחי רבים בארצות אסיה הפנימית ואף היגר עם התורכים עד לחופי הים התיכון.

לימים שימש הקזאן בצבא האימפריה העות'מנית כסמל המאחד של גדודי היאניצ'רים, אותם חיילי עלית שנלקחו מקהילות הנתינים הנוצרים, אוסלמו וגויסו לצבא.
כחפץ סמלי לאחדות רעים ובסיס המשמעת הצבאית וקיבתה, היווה הקזאן מטרה בעת התקוממות גדודית, והפיכת הקזאן הפלוגתי היתה סימן מובהק למרד. עד היום משמש הביטוי "kazan devirmek" -"הפיכת קזאן" כשם נרדף למרד צבאי או לחוסר שביעות רצון כלפי בעל סמכות.

גם בארצות מרכז אסיה שימש הקזאן כסמל לאחדות הקהילה, והמושג "ביר קוראקוזון" (קדירה אחת שחורה) שימש כמושג נרדף לקהילה כפרית, והחפץ הנייד המרכזי המאפיין אותה, ולעיתים קרובות נשמר במסגד המקומי כהקדש (ווקף) ויוחד לשימוש בימי חג.

כהקדש, נהגו שליטים ובעלי שררה לתרום קדרות למוסדות איסלאמים שונים כתשורה פרקטית וכאות סמלי לדאגתם לעדת המאמינים. קדרות קזאן אדירות מימדים נתרמו למשל למסגדי יום השישי של הראט ונישאבור, ומן המפורסמות שבקדרות הענק הללו נתרמה על ידי תימור י לנג להיכל הקבורה של אחמד יאסאוי שבעיר תורכסתאן (כיום בקזחסטאן). הקזאן אדיר המימדים שבתורכסתאן כפי שמרמז עיצובו ומיקומו, שימש ככל הנראה ככלי קיבול למים ולא לבישול, אך היה כנראה בעל משמעויות סמליות וטקסיות בקרב קהילת הצופים המקומית.

לקדירות קזאן גדולות היתה עם כן חשיבות גדולה בקרב המסדרים הצופים של מרכז אסיה כאות וסמל לשוויון בין אחים לדרך, צדקה טקסית וכן כסמל לרוחב ידו וכוחו של מנהיג המסדר.

בחאנאקות, בתי ההתוועדות הצופים, של קשגר, בוכרה סמרקנד וערים אחרות, היה נהוג בימי שישי מסויימים או ימי חג לערוך כירה גדולה וטקסית בה הוגש אורז (פולו\פלוב) או דייסת דגנים ובשר, בנוסף לטקסי זיכר. קזאן מפורסם שהשתייך לעדת הצופים הנקשבנדים בקשגר ונודע כ"אלטון דשים" ( altun deshim, אויגורית: סיר הזהב) היה בגובה של כמטר וחצי ורוחב של שלושה, וזכה להאכיל מאות חסידים בימי חול ומועד. מסופר שזכה לכינוי בשל תכשיטי הזהב של צדיקה מקומית מקשגר שנתרמו על מנת ליצור את קזאן הענק המדובר.

כיום ניתן למצוא קזאנים טובים בכל שווקי מרכז אסיה, רק למרבה הצער רבים מאלה המודרניים עשויים יציקת אלומיניום ולא ברזל כבד וטוב, אם מתחשק לכם קזאן ישן וטוב כפי שאלוהי התורכים ברא אותו, ניתן לחפש בשולי השווקים באוש, בוכרה וחוג'אנד את מוכרי היד השניה ולרכוש מהם במחיר מציאה קזאן ראוי לשמו בו תוכלו להאכיל את בטלני וקדושי השכונה הירושלמית שלכם או להקים בית צדקה צופי בלב תל אביב, וברכות מרובות אז בוודאי יוטלו על ראשיכם.

ולסיום נקנח במעשיה על מורינו ורבינו רב המעללים, חוג'ה נסר א דין.

"יום אחד ניגש לו החוג'ה הטוב לשכנו הקמצן בהאא א דין וביקש לשאול את הקזאן שברשותו. בגרון חמוץ ניגש השכן למזווה, חזר עם הקלחת הכבדה, מסרה בידיו של החוג'ה והתרה בו שלא יתעכב בהחזרתה.

מקץ שלושה ימים שב נסר א דין עם הקזאן, וכשבהה בתוכה הבהאא הלז, ראה בה קזאן קטן ועגלגל. שאל השכן  את החוג'ה בתרעומת מה בשם האל ושליחו עושה הקזאנצ'יק הזר הזה בתוך הקזאן שקיבל בהשאלה.

כיחכח לו החוג'ה בגרונו והסביר כי רצה הבורא וכי הקזאן של שכנו הטוב נתקף בצירים במהלך הלילה, וכי למרבה הפליאה ילד לו קזאנצ'ה קטן לתפארת. לרגע פקפק לו בהאא א דין בשפיות דעתו של החוג'ה הזקן, אך הרהר בכך שטמטומו של אחד הוא רווחתו של אחר, וקיבל את הילוד הטרי לביתו ומטבו בהדרת כבוד מעושה.

שבוע לאחר מכן חזר נסר א דין לשכנו וביקש במחילה לשאול את הקזאן שנית. בשמחה גלויה אץ לו בהאא א דין אל המזווה וחזר עם הקזאן המבוקש.

חלפו להם יומיים ועוד יום, ולאחר מכן עוד שלושה, ובהאא א דין החל לחרוד לגורל קזאנו היקר. סר הוא לביתו של החוג'ה, דפק על מפתנו ודרש לקבל את הקזאן חזרה.

בקול עגום בישר לו נסר א דין כי הקזאן שהשאיל לו אדונו הטוב והמטיב חלה באופן פתאומי הלילה, נפטר לעת שחר ונקבר אחר כבוד בגדת נהר האמו דאריא.

זועם וקוצף שאג בהאא א דין אל פרצופו של החוג'ה על מה לכל השדים הוא מדבר, ומה הם דברי ההבל הללו ומה ארע לקזאן.

בשוויון נפש הפטיר החוג'ה כי קזאן אשר יכול ללדת בהחלט מסוגל גם למות.

הטיב את אדרתו, ויצא אל הבוסתאן."

 

 

בתמונות:

הקזאן הטקסי של מוזוליאום אחמד יאסווי, תורכסתאן, קזחסטאן.

פלוב, חתך רוחב מדעי.

אנדרטה לקזאן, העיר קזאן, הקרויה על שמו. רוסיה.

מוכרי פלוב, קוקנד, המאה ה19.

יאניצ'רים עות'מנים נושאים את הקזאן הפלוגתי.

חוג'ה נסר א דין

 

No automatic alt text available.
Image may contain: food
Image may contain: cloud and sky
Image may contain: 2 people
Image may contain: one or more people and people standing
نصرالدین

סוסים בעבור תה.

ישנם עמים שקשה לדמיין את תרבותם ללא הרגל שתית התה.

תה למשל, כל כך מקושר היום עם התרבות התורכית, וכל מי שביקר באיסטנבול המעטירה בוודאי חווה את הרגלי שתיית התה המפותחים של התורכים, שקשה להאמין שהתורכים הצטרפו לאומות בנות התרבות רק במהלך המאה ה-20. שתית התה קודמה על ידי משטרו של אתא תורכ בשל מחירי הקפה הגבוהים, שעלו משמעותית בעקבות נפילת האימפריה העות'מנית תנצב"ה. כך עברה אנאטוליה התורכית מבורות לנאורות.

ככל הנוגע לרמה הטיבטית, הגעת התה בישרה כנראה את סוף הכורח ללגום חמאת יאק מומסת במים חמים, ואיפשרה לגימת תה בטעם חמאת יאק מומסת. המסורת מייחסת את הבאת התה לטיבט לנסיכה הסינית וון צ'נג, בת שושלת טאנג, אשר נשלחה לטיבט להנשא לקיסר הטיבטי סונגטסן גמפו (Songtsän Gampo), מייסד האימפריה הטיבטית. כן, היתה כזאת.

Kapstein.2006.xx.Tibetan.Empire-small

סונגטסן ׁ(605-649) החל את שלטונו בכיבוש ואיחוד הרמה הטיבטית, אך לבסוף המשיך במתקפות על סין עצמה, תוך שהוא מבטיח את מעמדו בעיני חצר שושלת טאנג, ששלחה אליו בתגובה סינית אופיינית מתנות רבות, וכאמור, את אחייניתו של הקיסר. מסופר כי הנדוניה של הנסיכה כללה מספר צרורות של עלי תה, וכך נחשפה האליטה הטיבטית למשקה השמימי.

יורשיו של סונגטסן אף הרחיבו את גבולות האימפריה והביאו להתפשטותה לשטחי מרכז אסיה, ואפילו קאבול שבאפגניסתאן זכתה להכנס תחת שליטתו של מושל טיבטי. במשך כמאתיים שנה התחרו הטיבטים על השליטה באיזור כשהם נאבקים בקיסרות טאנג הסינית וכן בח'ליפות העבאסית, מאבק זה נשמר עד התפוררות הכח הטיבטי במהלך המאה התשיעית.

דאלאי מי? פרש טיבטי.
דאלאי מי? פרש טיבטי.

pic_1306328070_4

אך כאן לא במלחמות וכיבושים עסקינן, אלא בתרבות, וכידוע, בלא תה, אין תרבות.

המאה השביעית ידעה עלייה משמעותית בהיקף הסחר בין סין לטיבט, כאשר בהתאם לדפוס היחסים הנפוץ בין סין לשכנותיה, הוזרמו לטיבט מוצרי צריכה כגון אריגי משי,מתכות ומוצרי יוקרה, וכאמור ,כמויות הולכות וגדלות של תה, אשר הפך למבוקש יותר ויותר בקרב האוכלוסיה המקומית. בתמורה סיפקה טיבט לסין בעיקר את אחד הדברים היחידים שסין מעולם לא הצטיינה בגידולו-סוסים.

הסוסים של טיבט במושגים צבאיים הם לא מציאה גדולה, בטח לא בהשוואה לסוסים האגדיים של פרגאנה, ניסאה, או אפילו סוסי הפוני הקטנים אך בעלי הסיבולת של מונגוליה. אך במאה השביעית הסינים קנו סוסים מהיכן שיכלו, והסוסים של טיבט יוצאו לסין במספרים הולכים וגדלים.

תה הוא מוצר רגיש יחסית, כחומר אורגני הוא מועד להפגע על ידי תנאי איחסון לא נאותים, ושינויים אקלימיים קיצוניים. התה אשר יובא לטיבט הוא זן של הקמליה הסינית, המכונה "תה גדול עלים" (Camellia sinensis assamica), הגדל עדיין בצורתו הטבעית ביערות יונאן, וצפון מזרח הודו.

camellia sinensis assamica
camellia sinensis assamica

צורת העיבוד של התה גדול העלים נבעה מהצורך לשנע אותו בכמויות גדולות לאורך נתיבי ההימאליה, לעיתים דרך מעברי הרים בגובה של חמשת אלפים מטרים ויותר. בהתאם לכך, התה נקטף, הותסס, יובש, ונדחס לתבניות בצורות שונות, עגולות, מלבניות ואחרות, ואחר נעטף ונארז, לקראת הובלתו במעלה ההרים.

את התה הדחוס, העשוי מעלי הקמליה גדולת הפרחים, מכנים היום בסין בשם הכולל פו אר (Pǔ​ěr​chá ,普洱茶). הפו אר מחולק לשתי קטגוריות ,"שנג" (Sheng Cha 生茶), שמשמעה "חי" או "גולמי", ו"שואו",( Shou Cha 熟茶), שמשמעו "מבושל", או "בשל".

"עוגות" פו אר.
"עוגות" פו אר.

במקור היה התה הדחוס כולו שייך לקטגורית ה"שנג", כלומר תה ירוק או מחומצן קלות, אשר בהשפעת הזמן והאקלים היה עובר חימצון נוסף, איטי והדרגתי מאוד. התה המיושן קיבל צבע כהה וארומות מורכבות יותר, כבדות ומתקתקות משהו. סוגי תה אחרים,  (שכאמור מופקים כולם מצמח הקמליה הסינית), יהיו הם תה לבן, ירוק, וו לונג, או אחרים, מומלצים כולם לשתיה תוך עד כשנתיים-שלוש מרגע העיבוד. שנג פו אר הוא התה היחיד שבהגדרתו משתבח עם הזמן, לעיתים לאורך עשור שנים ויותר, ובלבד שישמר בתנאים מתאימים.

הביקוש הגובר לפו אר, והצורך לזרז את הבשלתו, הביאו בשנת 1973, להמצאת תהליך עיבוד בקטריאלי או פטרייתי אותם עוברים עליי התה, על מנת להעניק להם צבע, טעם וארומה דומה לזו של פו אר מיושן אמיתי. התהליך מורכב בעקרון מהתססה לחה בנוכחות שמרים, פטריות, או בקטריות שונות (פנצליום, אספרגילוס וכדומה) לזמן מוגבל, והתוצאה המכונה כאמור "שואו" דומה למדי לשנג פו אר מיושן.

בסין אגב, היתה לפני מספר שנים "בועת" פו אר, כאשר תחזיות שונות חזו עלייה דרמטית במחירי הפו אר שנג המיושן, מה שהוליד בולמוס קניה של "עוגות" תה דחוסות על ידי משקיעים מקומיים, לשם קצירת רווחים עתידית. אם זאת נראה כי הספקולציות היו מוגזמות למדי, והתופעה נרגעה מאז.

המסחר בתה דחוס ושאר מוצרים בין הרמה הטיבטית לסין, הולידה בסופו של דבר דרך מסחר אשר שרדה יותר מאלף שנים, עד לפיתוח דרכים מודרניות וכלי רכב ממונעים, אם כי עד היום יש בה שימוש מסויים לתושבי שולי הרמה הטיבטית. הדרך בת הכאלפיים קילומטרים, המתפתלת דרך סצ'ואן, יונאן, רכס ההימלאיה, ועד ללהסה, בירת הרמה הטיבטית, זכתה לבסוף לכינוי ההולם: דרך הסוסים והתה (茶马道).

סבלים נושאי תה דחוס.
סבלים נושאי תה דחוס.

imagesxinsrc_0706013009286753153912111142_1336637050789

את הדרך ניתן אולי להחשיב כנתיב משני של דרך המשי הידועה ממנה, אשר מסלולה המפורסם הוא זה היוצא מצפון סין, עובר דרך ארצות אסיה המרכזית, ועד למזרח התיכון ואירופה. הדרך התפצלה לדרכי משנה רבות אשר חצו תרבויות, ואיזורים אקולוגיים שונים, מערבות הים הכספי, ועד מדבריות איראן, מעמק האינדוס, ועד אנאטוליה. היו אלה דרכים אלו שאפשרו מעבר לא רק של סחורות. אלא גם מעבר של אידיאולוגיות, טכנולוגיה, ואוכלוסיות. דרך הסוסים והתה אפשרה מעבר של מוצרי צריכה חיוניים מהמרכזים העירוניים בסין לרמה הטיבטית, שבתורה היתה מקושרת למרכז אסיה, הודו, ועולם אסלאם בדרכי מסחר נוספות. נתיבים אלו איפשרו את צמיחת התרבות הטיבטית כמרכז של עושר תרבותי ורוחני ייחודי.

tea-horse-road-615