התורכים של כת הצבעוני

מגוונים הם פרחי הגן שעטרו את בוסתנאות האסלאם, אך מעל לכל הורדים מעלי הניחוח, היקינתון בבוהק הספיר שבו והנרקיס המשכר, עמד אחד, עניו ושפל שפתות.

הצבעוני.

בתצורת הבר הפראית שממנה באו היו ידועים פרחי הצבעוני לנוודים התורכים ממכורתם שבמרכז אסיה. ועד ימינו מעטרים מינים רבים בשלל צבעיהם את מרעות האביב של הטיאן שאן, הפמיר והינדו קוש. אין וודאות גמורה בנוגע לאימתי הפכו הצבעונים לציר יסוד בגינון תרבויות אסיה המערבית, אך נראה שכבר בשחר התקופה האסלאמית של מרכז אסיה פרחו בגני חורסאן ומערב איראן מרבדי צבעונים שלוקטו מן הבר, ואזכורם בשירתם של גדולי השיר הפרסית כסעדי, כיאם, רומי ואחרים מצביע על חיבה רבה לטיפות הארגמן והזהב שהפגינו צבעונים מוקדמים אלו.

Tulipa schrenckii
Tulipa schrenckii -צבעוני בר בערבות קזחסטאן

צבאות התורכים הסלג'וקים, אשר הגרו לערבות אנטוליה הברוכות על מקנם, אהלם וטפם הביאו את פקעות הצבעוני האהוב ממכורתם, ואלה נשתלו בגני מולדתם החדשה, אך גם נזרעו בגילופי ארמון ,אריחי קיר ומצבות בערים התורכיות המוקדמות. עדות להגירה אתנית ובוטנית זאת ממרכז אסיה ניכרת בשכיחותם של מיני צבעוני פליטי תרבות ממוצא מרכז אסייאתי שנוספו לכשבעת מיני הבר המקוריים של אנאטוליה.

כיבושה של קונסטנטינופול (1453) בידי צבאותיו של מחמט הכובש לבית עות'מן, הביאו גם לכיבושה הסופי של עיר הנצח בידי פרחי הצבעוני, ואלה מיהרו לטפס ולעטר את אריחי המסגדים הצומחים בה, את שולי כתבי היד שהזהיבו בספריותיה ואת משעולי הגן המתפשטים בחצרות האבן הנסתרות.

Ottoman satin kaftan, belonging to sultan Suleyman II (1687-1691)
קאפטן-בגד עות'מני ממוצא מרכז אסיאתי ועליו דוגמת צבעונים

Tulip2-compressed

גני האסלאם היו מאז ומעולם סמל ומרמז לניחוחות העולם שמעבר, נדוניה אשר נורשה להם מן התרבות הפרסית הקדומה על מפלטי העדן מוקפי החומה ומפולגי המים שהקימה, והגן האיסלאמי הקלאסי על עצי הדולב הצדיקים שבו, הברושים ישרי הדרך והגאומטריה הסדורה שבבסיסו, היוו ביטוי סמלי ואסתטי לסדר האלוהי השזור בכל. ערוגות הפרחים הסדורות שריבדו את משעוליו ובשמו את אוויר הגן היו חלק בלתי נפרד מחזות הגן בתרבות המוסלמית של מערב אסיה, וכאמור, בין היסמין, היקינטון, הנרקיס ואף הורד האהוב, מקומו של הצבעוני הצנוע היה מרכזי להפליא.

כסמל ורמז לאלוהי, שמו התורכו-פרסי של הצבעוני (לאלה, لاله), מרמז על שמו של המוחלט בשיכול אותיות, בעוד שראשה השמוט של התפרחת בשיא עונתה, כקדה בצניעות אל מול הבורא, היוותה תזכורת בוערת לשפלות האדם בפני בוראו. בשל הסמליות הקדושה הקשורה בו והחן הרב שבין עליו, היה הצבעוני מושא אהוב למשוררים, ציירים, קליגרפים, מעטרי ספרים, צורפי אריחים ושאר אנשי אמת ואמנות, ואלה הפכו את כת הצבעוני לאחד מעמודי התווך של האסתטיקה העות'מנית.

c907459957e86fd17916adf8653b133b.jpg

למן המאה ה-16,התחרו בינהם גנני איסטנבול בטיפוח זני צבעוני חדשים, במירוץ חימוש בוטני של צורה וצבע, כה עזה היתה התחרות ורווית יצרים להפיק את הצבעוני המושלם, עד כי נפוצו סיפורים על מסכות כואבות של גניבה, בגידה ואף רצח בהרעלה על מנת להשיג פקעת נדירה או להביך מטפח צבעונים יריב למקצוע. בתקופה זאת דובר על אלפי זנים גנניים של צבעונים, אשר נשאו על שפתותיהם שמות ציוריים כגון "אדום קטן", שפם צהוב, ואף "חנית הרימון" ו"מקור האור". למרבה הצער, זנים הסטוריים אלו אבדו לנו כיום כמעט לחלוטין.

בניגוד ליורשיהם לטירוף הצבעונים שבהולנד, ההעדפה העות'מנית היתה לרוב לתפרחות דמויות שקד אדום וקטן, ולהן עלי כותרת צרים ודמויי להב. "צבעוני מחט" אלה, המשוייכים כיום למין Tulipa acuminate, לא מצאו חן רב בעיני האירופאים, שהעדיפו תפרחות תפוחות ורב גוניות. בנוסף לחוסר הבנתם הבסיסי לגבי אלגנטיות גננית מהי, טעו השגרירים הארופאים גם לגבי שמו של הצבעוני, ופירשו את הסברם של מארחיהם העות'מנים כי צורתו של הצבעוני היא כמראה כובע-תכריך תורכי, בתור ביטוי שמו של הפרח עצמו, וכינו אותו בהתאם טולבאנד (טורבאן, מפרסית: דלבאנד), או בהגייה גרמאנית שבורה: טולפ(אן).

וכך בא לעולם הטוליפ, אותו פרח גן צנוע קומה אך מרהיב בערוגותיו כצבאות תורכים בשערי וינה, אשר ניקד את דרכו מארצות מרכז אסיה לארצות השפלה בכתמי צבע, שירה ודם.

Tulipa acuminata

"צבעוני מחט"- Tulipa acuminate

ff3c7851f7ee3a725e61d8d596348f45
חברי גילדת הגננים נושאים צבעוני ענק מעיסת נייר בתהלוכה סולטאנית בהיפודרום של קונסטנטינופול.
ecea90abfd14444162a2bd6ed1195d59
דוגמת צבעוני על אריח "איזניק" עות'מני קלאסי.
26232580_10155923938287368_7570672466830255475_o
כוס תה דמויית צבעוני- יורשת תורכית מודרנית לתרבות הצבעונים העות'מנית.

istanbul-tulips.jpg

בין בית המרזח לבית התפילה: נתיב הקפה.

ره میخانه و مسجد کدام است              که هر دو بر من مسکین حرام است…

به میخانه امامی مست خفته است       نمی‌دانم که آن بت را چه نام است

مرا کعبه خرابات است امروز                 حریفم قاضی و ساقی امام است

برو عطار کو خود می‌شناسد                که سرور کیست سرگردان کدام است

 

איזו הדרך למסבאה ואיזו למסגד היא,

הרי שתיהן לי העלוב אסורות בלאו הכי,

…במסבאה האמאם שיכור ישן הוא,

ולכנות אליל זה בשמו לא אדע כי,

הנה נחרבה היום כעבתי שלי,

עמיתי הוא השופט, והמוזג אמאם הוא,

לך לך עטאר, כי רק ידע- הוא.

מי המוביל, ומי האובד הוא

(עטאר מנישאבור- נהרג. 1221)

מראשית דרכו בערי המסחר הצחיחות  אשר בחג'אז. הפגין האסלאם יחס עוין לחומרים משכרים, ובמיוחד לצריכת אלכוהול, שהיחס אליו שלילי עד כדי איסור מוחלט ברוב המקרים. מעבר לפרשנות השונה על ידי יודעי ספר שונים בתקופות ובדרגות שונות, נראה כי היחס לחומרים משני תודעה הוא ברוב המקרים, חשדני למדי.

צמח הקפה (.Coffea spp) הוא עץ שמקורו ברמות אפריקה המזרחית, אשר זרעיו, פולי הקפה, משמשים כיום כמשקה השני בתפוצתו בעולם. ייתכן ופולי הקפה בצורות עיבוד שונות היו בשימוש בקרב אוכלוסיות מקומיות ברמת אתיופיה, אך הממצאים ההיסטוריים והארכיאולוגים לגבי צריכתו כמשקה, שנויים במחלוקת, ולא ברורים די צרכם.

Fig4_Coffea_arabicaFig4.JPG

לאוויר ההסטוריה צפו עלו וביעבעו פולי הקפה רק כאשר נשאו אל מעבר ל"שער הדמעות" הימי המפריד בין קרן אפריקה לדרום חצי האי ערב. לא ברור לנו כיצד ובאילו נסיבות הובאו פולי הקפה לראשונה בשווקי תימן, אך רבות העדויות המקנות אחריות ובכורה לאנשי המסדרים הצופים אשר עוד כרכרו הנה והנה בספר האסלאם של חופי אפריקה ומעבר להם, שם נחשפו לסגולתם המעוררת של פולי הקפה ולקחו מהם מלוא שרוול הצמר אל מעבר לים האדום.

שם בתימן בקרב המסדר הסופי השד'אלי, נקלטה ונבטה ככל הנראה תרבות הקפה המפותחת הראשונה, וככל הנראה גם מסורת הקליה שהפכה אותו למשקה מורכב הארומות הידוע לנו כיום. השם קפה, או קהווה בערבית, שימש במקור כשם לסוג של יין או משקה אלכוהולי אחר, אך דבק לבסוף בשיקוי השחור הריחני, וזה נמזג בקרב הסופים בלילותיהם הארוכים, למנוע שינה ונמנום ולעודד אדיקות בקרב הרופסים.

قهوة اليمن.jpg
טרסות קפה בתימן
afghanistansufismus
אוהבים קפה. צופים. (הבהרה: תמונה להמחשה, מדובר בצופים אפגנים שאינם אוהבים קפה, אלא תה)

החידוש שבמשקה החדש בעל הצבע השטני והטקסיות החשודה שנלוותה לצריכתו בקרב קבוצות אלו ואחרות, לא נמלט מעינהם של מיני עבדקנים ומשביתי שמחות מקצועיים ואלה גם אלה פנו אל הכרכים ואל עמיתיהם למקצוע לשם חריצת דינו של הקפה לחיוב או לביוב.              הפולמוס המחריף אף הביא לאיסור על שתית המשקה בעיר מכה בשנת 1511, וזה גובה בדעת חכמי דת ורפואה שפסקו כי המשקה משוקץ, ומעודד מרדנות בקרב הבאים בקרבתו.

למרות נסיונות האיסור,נותר הקפה מקובל גם בלב ארץ האסלאם הערבי ומסופר שנשתה אף במתחמי המסגדים של מכה ומדינה עצמן, וכי לא הייתה התוועדות או זיכר סופי בהם לא הועברו כוסות הקפה מיד ליד.

coffee_route_07_0
בית קפה ערבי, פלשתינה של ראשית המאה ה-20.

לאורך נתיבי החולות והסהר של החיג'אז נדדה תורת הקפה צפונה לשולי הים התיכון, וגם שם נזרעו הזרעים הקלויים בחצרות לב האורתודוכסיה, ואף מתחם אל-אזהר, מרכז הלימוד המכובד שבקהיר, נודע כמקום שהקפה לא נפקד ממנו.

הדרווישים של מצרים וחאלב פיתחו הלאה את מעלותיו הרוחניות והטקסיות של הקפה, וסיפורים מופלאים נשזרו בשמו. סופר כי הוגש לראשונה לנביא מחמד על ידי המלאך גבריאל, וכי המלך שלמה ריפא באמצעותו תושבי עיר שסבלו ממגיפה. המשקה השחור היכה איפה שורשים עמוקים בתרבות הערבית, אך לשיא תהילתו הגיע כנראה הקפה בסמטאותיה המעטירות של של איסטנבול.

הגעת הקפה מן העולם הערבי ללב האימפריה העות'מנית נישא על כנפי הכיבוש התורכי של אגן הים התיכון, וכבר למן אמצע המאה ה-16 החלו להנץ בתי קפה רבים ברחובות הבירה, כמו גם בערים אחרות ברחבי אנטוליה. כמוסד, אפשר לראשונה בית הקפה לגברי החברה המוסלמית מקום להתרועע בו עם שכמותם ואחרים, וזאת מחוץ למסגרות הקשיחות יותר של מקום העבודה, המסגד או מעמדים רשמיים אחרים.

מיניאטורה בת התקופה מייצגת כנראה את מכלול החוויה של בית קפה עות'מני עשוי כהלכה:

מרחב פתוח במרכזו כאשר בשוליו ישובים טיפוסים שונים ומשונים מכל הלכות החיים. שחקני שש בש לבושי משי זהוב מתחככים באנשי עט ודת. אלה יושבים כתף לכתף עם נגני קשת וזמרים, וצלילם של אלה נישא מעל גבי השיחה הערה המתנהל בין דרוויש צופי לחבריו על הבלי העולם וקטנותו. על הקירות ספלוני חרסינה סינית כעיטור, כחפץ טקסי, וככלי קיבול חיוני, ואלה מוגשים גם ללקוחות הכבדים ורבי היחש היושבים במעלה התמונה. לבסוף, בין קבוצה לקבוצה מכרכרים הנה והנה נערי בית הקפה שפניהם נאים, חתימת שפם לא מעטרת את שפתם ותפקידם לרצות את קהל הלקוחות בכל הדרוש להם, בגלוי ובנסתר.

OTTOMAN COFFE SHOP.jpg

דוגמא ארכיטיפית זו לבית קפה עות'מני מציגה מקום לגיטימי ומרובד מבחינה חברתית, אך בתקופות מסויימות, היה כאמור בית הקפה בעולם המוסלמי, גם באיראן הצפווית (מאות 16-18) והן בעות'מניה, מקום רב מתחים סמליים כמו גם ממשיים לחלוטין. תרבות הפנאי, אשר בכל תרבות מתוקנת היא מקור לצרות אמיתיות או מדומיינות לשליט, מהווה זאת פי כמה, כשמעורבים בה גברים*, צללים, וחומרים מעוררים, ובית הקפה היה, או נתפס, כתמהיל מסוכן ביותר, מוסרית ופוליטית כאחד. (*הנשים אגב, בילו במוסד מקביל מעט, החמאם)

"בתי הקפה (נחשבים כ)בתי טעיה. הקפה הוכרז כבלתי קביל על ידי קבצי הדין הגדולים, שהכריזו כי מה ששרוף, הוא טריפה (חראם) "

אך גם:

"בורסה מתגאה בשבעים וחמישה בתי קפה אותם פוקדים בניה המשכילים והמעודנים ביותר של העיר, כל בתי הקפה, ובפרט אלה שבקרבת המסגד הגדול, גדושים באלה השולטים באלף יכולות…הם נעשו ידועים רק מאז סגר הסולטאן מוראד הרביעי את אלה של איסטנבול"

(מתוך הכרוניקות של אווליה צ'לבי, המאה ה-17)

עליית תרבות הפנאי העות'מנית, וגילויה המובהק בעולם בית הקפה, הבקיעה לה מרחב ביניים שלישי שנאבק על מקומו במציאות של חלוקה כביכול מוחלטת בין עולם הלגיטימיות לעולם הצללים של החברה המוסלמית.

כך, במקום שתיווצר הפרדה חברתית וסמלית הרמטית בין עולם הדת למרחב בית הקפה, הם נשתלבו זה בזה והשלימו זה את זה. בניגוד למסבאות ובתי הראקי שהמונטין שרחש בהם היה שלילי תמיד, היה בית הקפה, במקומות בהם לא היווה כמובן מעוז פריצות בו בנוסף לכוסות מהבילות גם הוגשו תרעלות יותר חריפות כגון חשיש, אופיום והופעות פתיניות של נערים צ'רקסים ותורכמנים לבושים כנערות, מקום בו יכול לחוש בנוח גם אדם שאינו משולי החברה העירונית, ועל הדרך לחסות תחת אמרת מעילו גם את אלו שכן היו.

בסופו של יום הפך הקפה,למרות חבלי קליטתו, ריחו הפתייני והשפעתו העל טבעית על נפש האדם היגע, לבן בית בתרבות אשר לפחות על המפית מגלה חשדנות רבה כלפי החדש והשונה.  

בין בית המרזח לבית התפילה עוברת לה אולי דרך אמצע המחברת קצוות, ניגודים ואת אלה הבאים מקרוב ומרחוק. אלה שבדרכם מעלה, ואלה שיורדים מטה, דרך הקפה.

coffee istanbul
קפה מסטיקא- איסטנבול 2017

ארכיטקטורה: מצודות הנפש

که خانه ساختن آیین کاروانی نیستد

دل ای سلیم بر این کاروانسرا مبند

"הו לב תמים, בקארואנסרא זה אל תשים מבטחך,  באשר עשיית מעון אין הוא ממנהגם של נוודים"

                                                                                                                            (סעדי)

TiflisCamelCaravan7958

קרואנסראי ׁ (במקור: קארואנסרא  كاروانسرا)  הוא מונח בפרסית, המתייחס למתחם סגור, המשמש להלנת עוברי דרך, על פי רוב שיירות סוחרים או עולי רגל ומספק להם ולבהמותיהם הגנה מתלאות וסכנות הדרך.

במתחמים אלו זכו  השיירות  למחסה מפני שודדי דרכים ותנאי האקלים הקשים, ולעיתים גם לשרותים שונים כגון נפחיה, שירותי וטרינריה, בית מרחץ, ומסגד. מבנים אלו נבנו לאורך נתיבי הסחר והעלייה לרגל, מהרי הטיאן שאן במזרח ועד צפון אפריקה והבלקן במערב.

אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.
אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.

רשתות הקראונסראי, המוכרים במקומותינו בשם התורכי "חאן", התבססו על מבנים העשויים אבן, לבני בוץ, או לבנים שרופות, רבועים או מלבנים בצורתם. מבנים אלו היו בעלי קומה אחת או יותר,סגורים כלפי חוץ ומקיפים חצר פתוחה או מקורה. הקרואנסראי נבנו על פי רוב במרחקים קבועים של כשלושים קילומטרים בציר האורך, או פחות מכך בצירי גובה, ואפשרו את הבטחת תנועתם של סוחרים, עולי רגל ואחרים, ושמשו גם כסמלים של סמכות שלטונית וכתחנות מיסוי. המימון להקמת ותחזוקת המבנים הגיע לעיתים מפטרונים מקומיים, אך פעמים רבות מקורו היה בשלטון עצמו, ומבני קרוואנסראיי רבים באיראן, באנטוליה ובמקומות אחרים עוטרו בשערי איוואן מפוארים, אריחים מזוגגים בשלל צבעים וכתובות הקדשה, כראוי למבנים ממלכתיים.

Sultanhani Caravanserai סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.
Sultanhani Caravanserai
סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.

מקורותיו האדריכליים של הקרואנסראי ועליית הקרואנסראי כמוסד קשורים בהתפשטותה של האימפריה הערבית המוסלמית, על פני המזרח התיכון, אסיה התיכונה,וצפון אפריקה.

הכיבוש הערבי של צפון אפריקה, המזרח התיכון והמרחב האיראני של מרכז אסיה יצר מציאות של אזורי חיץ בין שטחי הכיבוש העיקריים והמרכזים התרבותיים העירוניים הקשורים בהם, כגון אלו שבסוריה הגדולה, מסופוטמיה ואיראן, לבין שטחי הספר שמעבר להם. איזורי ספר אלו, כגון ארצות המגרב וטראנסאוקסאניה, (המכונה במקורות האיסלאמים "מא ווראא אל נהר" –"עבר הנהר" וכולל את אוזבקיסתאן, טג'יקיסתאן, ודרום קזאחסתאן של ימינו) היוו יעד מושך ללוחמי קודש מוסלמים, ה"ע'אזי", אשר מצאו באיזור כר פורה למלחמת קודש בכופרים, כמו גם מקור עשיר לשלל שמקורו בביזה.

איזורי הספר של המזרח המוסלמי.
איזורי הספר של המזרח המוסלמי.

לוחמים אלו התגוררו במצודות צנועות אשר שימשו להם כמקום מפלט מן הקרבות שערכו, כעמדת שליטה ותצפית על המרחב, וכמקום לימוד וסיגוף רוחני. המצודות הללו אשר היו פזורות לאורך גבולות דאר אלאסלאם כונו ריבאט, (رباط‎), ומשם זה נגזר  שמה של שושלת המוראביטון ששלטה בצפון מערב אפריקה ובאנדלוסיה עד אמצע המאה ה-12, כמו גם שמה של בירת מרוקו המודרנית, היא רבאט. שמות אלו הם זכר להתפשטות הספר המוסלמי מחצי האי האיברי במערב ועד לגבולות סין במזרח.

tumblr_m85f0lIX9i1rxn2lko1_500

עם הזמן, הפכו מצודות הריבאט אבן שואבת לא רק ללוחמי קודש, אלא גם לצופים נודדים, וסוחרים. שתי קבוצות נוספות אלו ראו במרחבי הפרא אשר מחוץ לגבולות התרבות העירונית יעד נחשק לפעילות דתית ומסחרית כאחד, ובתורם תרמו אף הם להתפשטות האסלאם והתקבלותו בקרב העמים התורכיים אשר שכנו בערבה המשתרעת מאופק לאופק.

צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.
צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.

מצודות ריבאט אלו הפכו בסופו של דבר למודל הרעיוני על פיו נבנו הקרוואנסראי המאוחרים יותר. עם זאת, מבחינה אדריכלית ייתכן שמקור הסכמה הבסיסית של מבנים אלו, נמצא גם בתקופה הקדם איסלאמיות, כגון מבני דואר וביצורים סאסאנים, כמו גם במחנות הצבא הרומים (Castrum).

Deyr Gachin Caravansary שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.
Deyr Gachin Caravansary
שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.

spaceout

Castrum
סכמה בסיסית של קראונסראי.
סכמה בסיסית של קראונסראי.

את המבנים הראשונים בסגנון המוכר כיום ניתן לתארך לתקופת הקראח'אנידים (840–1212) והע'זנויים (962–1186), שתי שושלות תורכיות אשר שלטו באיזורי הספר של טראנסאוקסניה ואפגניסתאן. מהן עבר הסגנון לאימפריה הסלג'וקית האדירה ומשם נפוץ ברחבי איראן ואסיה המערבית- באנטוליה, בסוריה, ובמצרים.

Rabati Malik Caravanserai קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Rabati Malik Caravanserai
קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Ribat-i Sharaf סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Ribat-i Sharaf
סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Selim Caravanserai  ארמניה. 1332.
Selim Caravanserai
ארמניה. 1332.

את תקופות השיא של רשתות הקרואנסראי, לפחות בעולם המוסלמי המזרחי, ניתן למקם כאמור סביב תקופת שלטון האימפריה הסלג'וקית, ולאחר תקופת ההרס והדעיכה שנלוו לפלישות המונגוליות של המאה השלוש עשרה, החלה תקופת שיקום ששיאה בשושלת הצפאווית באיראן. בתקופת השושלת הצפווית הורחבה רשת הקרואנסראי, במיוחד בדרך ח'ראסאן, העוברת לאורכה של איראן הצפונית.

רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)
רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)

 באיזור א-שאם הדרומית, המכונה כיום ישראל, ניתן למצוא רשת קרוואנסראי מכובדת למדי המשתרעת על ציר צפון- דרום, כאשר רום נבנו בתקופה העות'ומנית, אך ישנם גם שרידי מבינים שמקורם מוקדם יותר, כגון בתקופה הממלוכית (מאות 13- 16), אחד הגדולים בחאנים הממלוכים הוא חאן אל תוג'אר, בגליל התחתון, היושב על דרך הדואר ההיסטורית- ה"בריד", אשר חיברה את בירת הסולטנות הממלוכית בקהיר, לבירה הצפונית, היא דמשק.

img_2649

ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19
ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19

בדמיון הספרותי נתפס הקרוואנסראי  (כשלא תואר כמקום מאובק ושורץ טיפוסים מפוקפקים ועלומי מוצא) כמקום מפלט ומקור לקרבה אנושית בארץ עקרה ושוממה, ובהשאלה, לחיפוש הנפש אחר מקום מפלט מקשיי החיים, זכר אולי לימים בהם שימשו מעוזי הריבאט הראשונים מקום מושב לצופים נודדים ולבושי בלויים אשר חיפשו את קרבת ריבונם בקצות הארץ הנושבת.

העאשיק (זמר נודד) העיוור וייסיל (Asik Veysel) אשר נולד באנטוליה העות'מנית של שלהי המאה ה19, דימה את החיים לחאן בעל שתי דלתות, ייתכן והתכוון לאופן שבו נסיבות חייו העגומות, אשר הביאו לעוורונו כתוצאה ממגפת אבעבועות שחורות, מות הוריו בצעירותו, ושליחתו לנדודים עם כלי הנגינה שלו, הבגלמה (bağlama), עוצבו באופן דטרמניסטי, ואולי התכוון לעובדה כי לחיים יש רק שתי ודאויות מוחלטות, פתח הכניסה, ודלת היציאה, הם הלידה והמוות.

עאשיק וייסיל.
עאשיק וייסיל.

Uzun ince bir yoldayım

Uzun ince bir yoldayim
Gidiyorum gündüz gece
Bilmiyorum ne haldeyim
Gidiyorum gündüz gece

Dünyaya geldiğim anda
Yürüdum ayni zamanda
Iki kapılı bir handa
Gidiyorum gündüz gece

Uykuda dahi yuruyom
Kalmaya sebeb ariyom
Gidenleri hep goruyom
Gidiyorum gündüz gece

Kirkdokuz yil bu yollarda
Ovada dağda cöllerde
Düşmüşüm gürbet ellerde
Gidiyorum gündüz gece

Saşar Veysel işbu hale
Gah ağlayan gahi güle
Yetişmek için menzile
Gidiyorum gündüz gece

I am on a long and narrow road 

On a long and narrow road
Walking all day and all night
Unaware of the condition I am in
Walking day and night

From the moment I was born
I started walking right away
In an inn with two gates
Walking day and night

Walking even in my sleep
Seeking a reason for staying
Eyeing those who are leaving
Walking day and night

Forty-nine years on these roads
On the plains, mountains, and deserts
Stuck in these foreign lands
Walking day and night

Veysel is bewildered to this situation
It makes him cry some, smile some
Trying to reach a destination
Walking day and night


להמשיך לקרוא ארכיטקטורה: מצודות הנפש

סכיני הפצ'וק של מרכז אסיה.

מרכז אסיה היתה ידועה במשך דורות כמרכז נפחות ועשיית להבים. למעשה נטען כי השבטים התורכים, עוד במכורתם המקורית שבהרי אלטאיי, שימשו כנפחים אשר חילצו עפרות ברזל מן המכרות הרבים אשר פערו במדרונות ההרים, וכי את החרבות, הפגיונות ועבודות השריון שהוציאו תחת ידם, סיפקו כמס לשליטי השיונג נו, אדוני אימפריית הנוודים הראשונה של מזרח הערבה.

פצ'וק או פצ'ק (תעתיקים לועזיים מקובלים: pichok, pchak, pechak, P'chak) הם שמם של הסכינים המסורתיים של המרחב המרכז אסיאתי, ושמשו מזה דורות ככלי העבודה המרכזי במטבח, בדיר ובחצר הבית, וכסמל סטטוס, בעיקר בקרב הגברים.

ידיות סכיני הפצ'וק נעשו מעצם,מתכת, עץ או קרני בקר, צאן או חיות בר כגון צבאים, יעלים וסאייגה, ואלה עוטרו פעמים רבות לעייפה בדוגמאות צמחיות ומוטיבים אחרים. הלהבים סומנו פעמים רבות בשם או חותם היצרן,או בסימנים שבטיים (טמגה) או דתיים. הסכינים נחשבו לעיתים כקמע משפחתי היפה להרחקת סכנות והגנת הבית והעוברו מדור לדור או הוענקו כמתנות בעלות יוקרה רבה.

מרכזי היצור החשובים מרוכזים עד ימינו סביב עמק פרגאנה ובמיוחד בערים נמנגאן וצ'וסט שבאוזבקיסטן המודרנית ובאיסתרוושאן שבטג'יקיסטאן. מרכז חשוב נוסף נמצא בדרום אגן טארים (שינג'יאנג הסינית של ימינו), וסכיני האיזור, ובמיוחד אלה המגיעים מינגיהיסאר ידועים בכל רחבי מרכז אסיה באיכותם וביופי הגימור המוענק להם.

בשינג'יאנג של לאחר מהומות 2009, נאסרת נשיאת הסכינים הללו עלי ידי הממשלה הסינית בעקבות הכבדתה את אמצעי האכיפה השליטה והפיקוח על האוכלוסיה האויגורית המקומית ותרבותה, ואף האפשרות להוציא סכינים מן הפרובינציה נעשתה קשה למדי. יותר מכך, סדנאות הנפחות של ינגיהיסאר, כאמור, אחד ממרכזי הייצור מן הידועים באיזור, נסגרו כליל בשנים האחרונות במסגרת ההכבדה הגוברת על מוסדות וסמלי התרבות של האויגורים, ויש חשש כי הידע המסורתי יילך ויישחק ככל שיתארך האיסור.

בתמונות: פצ'ק בן המאה ה19 מבוכרה, על פי הסגנון המעוקל ("kayik") הייצרן ככל הנראה אויגורי.

סדנת סכינים באישתרוושאן ,עמק פרגאנה, טג'יקיסטאן,

ורכישות אחרונות לאוסף.

 

No automatic alt text available.
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

אל עמק האחדות- הדרך הסופית.

הסופיות ( במקור: צופיות, מערבית: صوفية, צופיה), נחשבת פעמים רבות לזרם שלישי או מקביל לשני הזרמים העיקריים של האסלאם, הסונה והשיעה, כאשר ביטוייה נעים פנימה והחוצה אל מעבר לגבולות האורתודוכסיה בהתאם לזמן ולמקום.

הסופים מייחסים את מוצאם לקרובים והאדוקים מבין חסידי הנביא מחמד, אשר יראתם כלפי הבורא הביאה אותם להתכחש לנוחות הבשר ולהתעטף בכסות עשויה צמר גס (ערבית: צוף), גרסא אחרת של מקור השם מתייחסת למרפסת הגבס שבביתו של הנביא ואשר בה הסתופפו האדוקים ביותר באמונתם.

המחקר ההסטורי מתאר לעיתים את הסופיות כתמהיל של רעיונות גנוסטים ונאו-פלטונים אשר נשזרו בליבתו המונותאיסטית של האסלאם, וזאת כתוצאה ממגע מוקדם של תרבות האסלאם עם תורות מקומיות של התרבויות הנכבשות,. המשמעות הרעיונית היא שהעולם הוא השתקפות בחומר של המהות האלוהית, אך בוא בעת נפרד ממנה. ביכולת האדם בעל הידע הגנוסטי, או בהקשר האסלאמי, הסופי המושלם במעלותיו, לגשר בין העולמות ולחזות בצפונות האלוהות והקיום כולו.

במזרח העולם האיראני גם ספגו הסופים השפעות זורואסטריות, בודהיסטיות, שמאניות ואחרות, ואלה הכניסו אלמנטים אקסטטיים ומדיטיביים שונים אל תוך המסורת הצופית, והתבטאו במה שניתן לכנות כזרם ה"חוראסאני" (ע"ש איזור חוראסאן במרכז אסיה), או כ"סופיות שיכורה", המאפיינת רבות מן הקבוצות הסופיות שמקורן בעולם התורכו-איראני של מרכז אסיה ונטייתן האקסטטית, וזאת בניגוד לקבוצות אחרות שמקורן בזרם המערבי ,או ה"בגדדי" של הסופיות שכאמור ככל הנראה הושפע יותר ממסורות יודאו-נוצריות ונאו-פלטונית

במרוצת הדורות התגבשה והשתנתה התנועה הצופית ונטתה יותר ויותר ליצירת ארגונים מוסדרים פחות או יותר, השואבים את הלכותיהם והאתיקה שלהם משושלות מורים רוחניים, ואלה התרכזו במרכזים מוסדרים אשר קיימו את כלכלתם על בסיס עסקים בבעלותם, על בסיס הקדש (ווקף) או תמיכה של פטרונים בעלי ממון ושררה. מסדרים אלו, המכונים טריקה ("דרך", ריבוי: טריקאת), והמרכזים הרוחניים שהקימו, (זאוויה, חאנאקה, קלאנדרחאנה וכו) שמשו כמוסדות חשובים במרקם החיים העירוניים של העולם המוסלמי, כמקום של תמיכה רוחנית וחומרית כאחד.

חיי השגרה במסדרים תלויים היו בכל מסדר ומסדר אך ברבים מהם באו לידי ביטוי האפשרות לתנאי הגות, מפגש רעים לדרך, לימוד רוחני וחיי שירות לצד מורה כריזמטי (פיר), ולעיתים הנאה חומרית גרידא מאפשרויות הצדקה והתשורות הקשורות במעמד המסדר ובקשריו עם עדת המאמינים, עירוניים, כפריים ונוודים כאחד.

אמנם הדרך הצופית מגוונת להפליא בהתאם לזמן ולמקום, אך בהכללה ניתן לתאר את ההתקדמות בלימוד הסופי כהעפלה בסולם הדרגות והמעלות הרוחניות (מקאמאת), במסגרתה נשחק האגו ומסולקות האבחנות בין המאמין למושא האמונה, עד כדי השגת ידיעה אינטואיטיבית וגמורה של המוחלט, והשגת ה "פנאא" , איחוד רוחני עם האל שהוא המציאות עצמה.

אמצעי הפולחן המרכזי ביותר ברבים מן המסדרים הוא ה"זיכר", התכנסות רוחנית לשם תפילה, שירה, ריקוד או ניגון או שילוב בניהם, במהלכו מוזכר שם האל ומעלותיו תוך התגברות הכוונה והקצב ולעיתים עד עוררות אקסטטית של ממש. מסדרים שונים פתחו מסורות זיכר שונות,כאשר הידוע שבהם במערב הוא הזיכר של המסדר המלווי התורכי, אותו יסדו תלמידיו של המורה והמשורר הגדול ממוצא פרסי, ג'לאל א דין רומי.
במרוצת הדורות פיתחה הסופיות לקסיקון ייחודי לה העמוס משמעויות אלגוריות ואזוטריות והמתאפיין בציוריות רבה, ודימויים נפוצים המרמזים על הדרך הצופית וכיוונה, אשר נתפסה בידי מי מהם כדרך אשר קדמה לכל דין ואמונה:

"זרע הסופיות נזרע בימי אדם, נבט בימי נוח, הנץ בתקופת אברהם , פרח בתקופת משה, העניק ענבים בתקופת ישו והפך ליין משובח בתקופת הנביא מחמד"

בעולם דובר הפרסית נשתלב הלקסיקון הסופי בעולם השירה עד כדי שפעמים רבות קשה לאתר הפרדה בינהם, מה שאין בו שום הפרעה כמובן ותורם ליופיה הרב של השירה הפרסית.
בכתיבתם מעלים אנשי העט הסופים את כיסופם לאחדות, את סלידתם מגבולות מלאכותיים, צדקנות וחלוקת העולם לכפירה ואדיקות.
האהוב והנאהב, האליל והעובד לו,
מי מהם מלא הרמיה?
החושך שולט בכעבה ובבית המקדש,
בואו אל עמק האחדות, היכן שצבע אחד ישלוט,
חשבו עמוקות, מיהו האוהב, ומי הנאהב,
מיהו הפרח, ומיהו הקוץ"

(סרמד)

כוס יין ביד אחת, בשניה קראאן
מעשינו כשרים, ולא, בו בזמן
בעולם הזה שהוא בלתי מושלם
איננו כופרים ,ולא מוסלמים גם"

(חיאם)

"את יוסף איבדתי בארץ כנען,את יוסף גיליתי, כנען נעלמה.
תמים כמוך, את לילא לא ימצא, מה פצע זה, שרפואה לו אין
בשוק האהבה מוכרים נפשות, נפשי אני מוכר אך לא מוצא קונה
מבשרים "מת יונוס" ואין איש עונה, הגוף הוא זה שמת, האוהבים חיים"

(יונוס אמרה -מתורכית: ד. אוז'לוו)

במרכז אסיה, התקיים לאורך ההסטוריה הצופית מנעד רחב של פרקטיקות וצורות ארגון (או ביזור) שונות זו מזו, שתי צורות הארגון הנגדיות לצורך הדוגמא הן המסדרים הסופים של הקלנדריה והנקשבנדיה.
מקורו של המסדר הקלנדרי (Qalandariyyah قلندریه) לוטה בערפל, אך נראה שהולדתו קשורה בזאת של קבוצה מיסטית אחרת, המלמתיה (Malâmatiyya ملامتية). תנועה זו החלה סביב המאה התשיעית לספירה, בנשאפור אשר בח'ראסאן ומייצגת את אחד השלבים הקדומים ביותר בהסטוריה של המיסטיקה האיסלאמית.

בשלביה המוקדמים, חבריה אף לא נחשבו בידי בני זמנם כסופים, כדוגמת המיסטיקנים אשר שכנו בבגדד, אלא כקבוצה נפרדת לחלוטין. קבוצה זו, כמו גם הקלנדריה שהושפעה ממנה מהווים דוגמא מייצגת של המסורת המיסטית המרכז אסיאתית, אשר ייתכן והושפעה ממסורות קדם וחוץ- איסלאמיות, ובהן שמאניזם, בודהיזם, וגורמים נוספים, אשר היו נוכחים כולם בתערובת התרבותית המרתקת אותה יצר השלטון המונוגלי בתחום שלטונו במרכז אסיה ואיראן.

דרכה הרוחנית של המלמתיה התרכזה ברעיון כי הרובד הנמוך של נפש האדם, הנפס (نَفْس -המקביל לאגו במושגינו אנו), עשוי אף להתעצם תחת השפעת ההליכה בדרך המיסטית, וההערכה העצמית והחברתית הנלווית לכך, וכי רק תקיפת הנפס על ידי גינוי ואשמה ( ملامة malâma) מתמדת תשחוק את הנפס הקשה כאבן.

הקלאנדריה, שתחילת פריחתה במרכז אסיה החלה סביב המאה האחת עשרה,והושפעה כאמור מהמלמתיה, פרחה מחוץ למרכזי הלימוד הממסדיים של ערי איראן והמזרח התיכון, נטתה לגישה לא אורתודוכסית, למבנה ארגוני מבוזר, ואף קיבלה לשורותיה עבדים נמלטים, אנשי שוליים ושאר נדכאים,אשר מצאו את מקומם בחבורות אשר שוטטו בספר העולם המוסלמי. גישתם האנטי אורתודוכסית כללה בין השאר שימוש במוזיקה, ריקוד, שתיית יין ושאר שיקוצין לשם עילוי רוחני, מנהגים אשר היו לצנינים בעיני הממסד האורתודוכסי, כמו גם בעיני טריקות אחרות, כגון הנקשבנדיה, שהתנגדה לסופיות ה"שיכורה" שהפגינו הקלנדרים.

הנקשבנדיה, אשר מייחסת את מוצאה לאיש הדת בן העיר בוכרה בהאא אד-דין נקשבנד (מת
1389), מהווה דוגמא מרכזית להשתלבות סופית בזרמי האסלאם העיקריים. הנקשבנדיה היא מסדר עירוני במהותו המדגיש השתלבות פעילה של חסידיו בחיים הפוליטיים והדתיים של הקהילות המוסלמיות, ומחייב קבלה מלאה של ההלכה המוסלמית כחלק ממוסד מתהליך הלמידה וההתקדמות במסדר.

מאז המאה ה-15 ביסס עצמו המסדר בעמדות מפתח מרכזיות ברחבי המזרח התיכון, מרכז אסיה ובהודו תוך אמונה כי על המאמין ליזום מעורבות ישירה בחיים הפוליטים ובשלטון על מנת להשפיע על מהלך האנושות כולה. גישה זו הביאה לעיתים לנסיון לשליטה ישירה של חברי המסדר בסדר היום הפוליטי ואך להפיכתם לשליטים של ממש במקרים מסויימים. בנוסף, סדר היום הפוליטי המובהק של הנקשבנדיה על פלגיה השונים, הביא למעורבותה הישירה במרידות ומאבקים נגד מעצמות זרות אשר נחשבו למאיימות על עולם האסלאם, למשל במלחמות הקווקז נגד רוסיה הצארית וכן בחבלי שינג'יאנג (תורכסתאן המזרחית) וגנסו שבמערב סין. בה גם נאבקה לעיתים הנקשבנדיה במסדרים סופים אחרים, בהם ראתה סוטי דרך ומדיחים לכפירה.
מבחינה טקסית דוגלת הנקשבנדיה בזיכר " חוּפי ", כלומר שקט, אולי בכדי להמנע מנטיה לאקסטזה חיצונית הקשורה בטקסי הזיכר של קבוצות סופיות אחרות ונתפסה כסיכון לסטיה מגבולות המותר והרצוי.
עם זאת, יש כמובן לזכור כי הגדרות הרמטיות שכאלו הן לשם הדיון בלבד ובפועל היו הגבולות נזילים בהרבה, ולא אחת שאלו מסדרים מנהגים ופרקטיות דתיות זה מזה, ואין המסדר הנקשבנדי על פלגיו שונה מכך. לדוגמא ידוע על מורים נקשבנדים חשובים בתורכסתאן המזרחית שהיו בעברם קלאנדרים נודדים, ובהתיישבם וביסודם של חאנאקות שאלו פרקטיקות מקבוצות סופיות אחרות, כגון קיבוץ טקסי של נדבות מזון, ארוחות טקסיות של בשר ודגנים המחולקים לאביונים או אפילו ריקוד וזיכר "ג'הארי" המושר בקול.

לאחר הכיבוש הסובייטי ועם קריסת ההסדרים הקדם מודרניים במרכז אסיה שימשה הסופיות מקור לדאגה בקרב השלטונות שראו בה גורם חתרני ומרדני .במהלך התקופה הסובייטית קיימו השלטונות מספר מסעות דיכוי כנגד חברי המסדרים, וזאת במקביל לסגירת רבים מן המסגדים ובתי הספר האסלאמים בקווקז ובמרכז אסיה כולה, וכינונו של ממסד איסלאמי סובייטי הפועל בכפוף להוראות וצרכי המפלגה במסקווה. עם זאת בשל אופיו החוץ ממסדי ברובו של הזרם הסופי, אשר כונה בידי הסובייטים "האסלאם המקביל", שרדו המסדרים הסופים את תקופות הרדיפה ואלה, המשוייכים היום למסדרים הנקשבנדי, הקאדרי, הקובראווי והיסאווי, עוד פעילים בערי עמק פרגאנה, באוזבקיסטאן, טג'יקיסטאן וקירגיזסטאן, וגם בטורמניסטאן ובקזחסטאן.
הפולחן הסופי מתקיים פעמים רבות עד ימינו ברבדים עממיים הכוללים פולחן קדושים ועליה לרגל לקבריהם, המכונים מזאר, פעולה הנחשבת לסגולה לבריאות, פריון והצלחה עסקית, מסורות שייתכן ומשקפות את המסורות הקדם אסלאמיות הנפוצות ברחבי האסלאם מימי קדם. בנוסף בקרב הקזחים והקירגיזים מתקיים עוד שילוב בין המסורת הסופית לפרקטיקות שמאניות אשר התקיימו בקרב העמים התורכיים מאז ימי קדם, כאשר לעיתים נשים הן אלו הנושאות בתפקיד השאמאן ובקישור בין העולמות, בסיוע להתעברות ובריפוי חולי, במסורת דתית שהיא תערובת בין אסלאם לפולחן טנגרי (אל השמיים התורכו-מונגולי), בין אחדות לריבוי ובין עבודת הכעבה לעבודת האלילים, בתזכורת להסטוריה רבת הרבדים של עמי מרכז אסיה, ופניה הרבים של המסורת הסופית עצמה.

אני תורכמני בן שבעים אשר שערו הלבין בעבודת אלילים. באתי מן המדבר בעוד נושא אני את שמו של טנגרי רק כעת לומד אני לבטא את שמו של אללה, רק כעת מעיד אני על האמונה"

(בסטאמי)

בתמונות:
סופים קאלאנדרים בהתאספות, תפילה, וקיבוץ נדבות. ושייח יעקוב אל בוכרי, מנהיג הנקשבנדיה בירושלים 1927 (הם עדיין שם אגב)

Image may contain: one or more people
Image may contain: one or more people, people sitting and hat
Image may contain: 1 person, standing and beard
Image may contain: one or more people

גמלים, תורכים ושינויי אקלים.

מה קורה כשמכליאים גמל ערבי עם גמל בקטרי דו דבשתי?

אם כבר עברתם שלב מסויים בחיים, אז ברור שהתשובה אינה גמל תלת דבשתי. אלא "בוחת "

על אף המקובל כי גמלים ערביים ובקטריים חיים באיזורי אקלים שונים לחלוטין, קרי מדבריות חמים וקרים בהתאמה, נראה כי בעבר היתה חפיפה רבה יותר בין תחומי התפוצה של הבהמות החינניות הללו, כאשר תנאי האקלים היו שונים. באופן לא מפתיע, איזורי החפיפה העיקריים של שני המינים, נתקיימו במרכז אסיה.

הסיבה ההסטורית להכלאה בין שני סוגי הגמלים הללו היה מכוונת ופרקטית לחלוטין, שכן תוצר ההכלאה (Camelus bactrianus × Camelus dromedarius), המכונה כאמור "בוחת" או Tülu בתורכית, הוא בעל מאפיינים אידאלים כבהמת תובלה ועבודה, שכן הם חזקים בהרבה משני הוריהם, גבוהים מהם ועמידים יותר בתלאות הדרך שהכתיבו נתיבי המסחר הארוכים של יבשת אסיה.

עדות לתפוצתם וחשיבותם של גמלי הכלאיים ניתן לראות באיזכורם בפסוקי החדית' העוסקים דווקא בהלכות נשים צנועות, ובכך שעליהן להמנע מלהגזים ולכרוך אריגים ומיני טורבאנים על מחלפות ראשן, עד ש"יזכירו את דבשות הבוחת" (מתוך: צחיח מוסלם), בהגישו את גודלם הרב של הדבשות הללו.

השימושיות הרבה של הגמל המוכלא, אופיו הנוח ותועלתו הרבה כבהמת משא על דרכי המשי, הביאה להתמחות של קבוצות אנושיות שונות במרכז אסיה באומנות הכלאת הגמלים, והתורכים היו כנראה מהמובילים בתחום. אחד משבטי התורכים אשר עשו את הכלאת הגמלים למשלח ידם, היו הסלג'וקים, אשר החזיקו את עדריהם באיזורים שמצפון לים הכספי.

המחקר מציע כי התקררות אקלימית במרכז אסיה של המאות התשיעית והעשירית, הביאה לתמותת עדרי הגמלים הערביים שבידי הסלג'וקים, ולהגירתם הכפויה דרומה בחיפוש אחר איזורי מרעה חמים יותר. הגירת שבטים נוודים אלו הביאם לבסוף אל תחומי הממלכות הסאמאנית והע'זנווית, שם נכנסו למעורבות צבאית, וסופם שבטעות הקימו את האימפריה הסלג'וקית שמלכה בגאון מגבול סין ועד אנטוליה.

זכר לחיבה הסלג'וקית לגמלים מוכלאים ניתן אצל צאצאיהם, הסולטנים העות'מנים, אשר החזיקו בצבאם גמלים מוכלאים המכונים כאמור "טולו", ותפקיד המיוחסים שבהם היה להוביל את תופי הענק אשר שימחו את גדודי היאניצ'רים בדרכם לשערי וינה. מסופר שכאשר אחד מבעלי הדבשת הללו היה מתחרש לחלוטין מהלמות התופים שספג בעת שירותו הצבאי, היה מוכרז כע'אזי, כלומר לוחם קודש, ומקבל את הזכות להסתובב באיסטנבול כאוות נפשו וללחך מטעמים בשווקי הבוספרוס. בשנים האחרונות אף נתגלה שלד שלם של גמל כלאיים שכזה, לא פחות מאשר במרתף אוסטרי, זכר ועדות לפלישה העות'מנית לוינה ב1683.
החיבה לגמלים אלו בקרב התורכים יורשי העות'מנים עוד נמשכת עד ימינו כאשר מדי שנה נערכים קרבות גמלים בין זכרים מיוחמים ומקציפי פה, בעודם נושכים זה את זה ארצה, לשמחת ההמון אשר מהמר עליהם במיטב כספו.

בתמונות: מיניאטורה מן המאה ה-16 המתארת קרבות גמלים מוכלאים,

קרב גמלים מודרני בין הגמל "רמבו" ל"אולוג בק"

וצלחת ,"האפת רנג" (هفت رنگ) מעוטרת מהתקופה הסלג'וקית המראה את גיבור המלחמה המהולל והשרמנטי בחרם גור מחורר צבאים בחציו, רגע לפני שידחוף את בת זוגו תחת רגלי הגמל שלו וידרוס אותה למוות.

Image may contain: one or more people, sky, outdoor and nature
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

בתי תה וסופים בקשגר

 

מאז כיבושה בידי התורכים הקראחאנים במאה האחת עשרה לספירה היתה העיר קשגר שבתורכסתאן המזרחית (שינג'יאנג שבמערב סין המודרנית) לאבן שואבת למסדרים סופים (צופים) שונים . ולמן המאה ה15 ואילך, במיוחד למסדר הנקשבנדי שמקורו בבוכרה שממערב.

הנקשבנדיה, מסדר סופי אשר מראשיתו נטה בחזקה לכיוון האורתודוכסיה והתנגד לרוב לגילויים אקסטטיים מדי של פולחן דתי הנפוצים במרכז אסיה, זכה לימים להתבסס לא רק כבעל הסמכות הרוחנית, אלא אף גם כבעל זאת הפוליטית בנאות המדבר שסביב למדבר הטקלמקאן.

עם זאת לא עבר זמן רב לפני שפילוגים פנימיים במסדר פצלו את חסידי הנקשבנדיה באיזור לשתי קבוצות יריבות, "ההרים השחורים" ו"ההרים הלבנים". לבסוף, ולאחר שיתוף פעולה מוזר במונחים תאולוגים בין הדלאי לאמה החמישי שבלהסה ושלוחיו המונגולים הדז'ונגרים, השליטה בנאת קשגר עברה סופית לידי הפלג ה"לבן" ושמנהיגם הידוע ביותר, אפאק חוג'ה (آفاق خواجه, אויגורית: ئاپاق خوجا ) עוד קבור במוזולאום הנישא הנושא את שמו.

מקורות מקומיים וזרים מסוף המאה ה-19 וראשית ה-20 עוד מדווחים על תנועה סופית ערה בקשגר ושאר ערי תורכסתאן, ובעיקר היתה מפורסמת החאנאקה (מעון דרווישים) של אחד איגארצ'י אישאן, מורה סופי אהוב ומוערך שמקורו בעמק פרגאנה שבמערב אסיה המרכזית, שם שימש כעושה אוכפים בטרם פנה לחיי סגפנות דתית. מסופר כי ההתוועדויות שערכו הוא וחסידיו במרכזם שליד שער טוקקוזאק המערבי של העיר.

במפנה המאה היה מסדרו של איגארצ'י החזק בעיר, ובין חסידיו נמנו אלפים רבים מבין בני התורכי (האויגורים של ימינו) וכן בקרב הנוודים הקזחים והקירגיזים שנקדו באוהליהם העגולים את מדרונות הטיאן שאן שממערב לעיר. מסופר שבימי חג ומועד נזבחו ראשי בקר וצאן רבים על מנת להאכיל את המון החסידים, ומנות גדושות של תבשיל תירס וחיטה, וכיכרות נאן שטוחות היו מוגשים לקהל הנאספים. בית התה המסונף לחאנאקה שבמערב העיר היה גם הוא מקום מפגש למיני חסידים, קלאנדרים, סופים נודדים שאינם קשורים בהכרח למורה או מסדר זה או אחר, וכן לסתם בטלנים ויושבי עיר אחרים.

החאנקה של איגארצ'י אישאן נהרסה לאחר כיבוש שינג'יאנג על ידי סין העממית, ומאז מצב המסדרים הסופים האויגורים נמצא ככל הנראה בכי רע במקביל לכל המוסדות האזרחיים והדתיים של יושבי שינג'יאנג, אך בדומה להסטוריה הסופית של ברית המועצות, נוטים המסדרים לשוב ולצוץ לאחר חלוף האיום.

את המוזיקאי שבתמונה, הפורט עלי טנבור אויגורי, פגשתי בבית תה מעושן באחת מסמטאות קשגר  בשנה שעברה, הוא שר המנון סופי שאת הקלטתו אני מקוו להעלות בקרוב.

מאז הביקור ההוא נסגר בית התה, ואת גורלו של הנגן הזקן אין לדעת.

 

 

 

על מורדים וסירים שחורים

הקזאן הוא כלי הבישול המסורתי של מרכז אסיה, ולפני עידן המטבח המודרני ותחלואיו שימש כמעט בכל צרכי התקנת המזון של חברות הנוודים שבערבה, כמו גם בכפרי המזרע שמדרום לה. הקזאן הוא קדירת מתכת רחבה ומעוגלת תחתית, ולה לרוב שיניים רחבות ומעוגלות הבולטות משפתה לשם הסרה מן האש, או העמדתה על תושבת.

הקזאן, שפירוש שמו המקורי הוא "דבר שרוקן מתוכו", אך מילולית פירושו פשוט "סיר", הומצא ככל הנראה בקרב התורכים של ימי הביניים המוקדמים. התורכים היו ידועים כחרשי מתכת מעולים עוד במקום מושבם המקורי בהרי האלטאי והפיתוח החדש דחק ככל הנראה קדרות חרס או נחושת מוקדמות יותר שהיו בשימוש בידי הסקיתים ועמים נוודים אחרים ממוצא איראני.

ככלי לבישול מרק, אידוי, טיגון ובישול ארוך, הקזאן התברר ככה מוצלח ורב שימושים, עד כי התפשט בהדרגה למטבחי רבים בארצות אסיה הפנימית ואף היגר עם התורכים עד לחופי הים התיכון.

לימים שימש הקזאן בצבא האימפריה העות'מנית כסמל המאחד של גדודי היאניצ'רים, אותם חיילי עלית שנלקחו מקהילות הנתינים הנוצרים, אוסלמו וגויסו לצבא.
כחפץ סמלי לאחדות רעים ובסיס המשמעת הצבאית וקיבתה, היווה הקזאן מטרה בעת התקוממות גדודית, והפיכת הקזאן הפלוגתי היתה סימן מובהק למרד. עד היום משמש הביטוי "kazan devirmek" -"הפיכת קזאן" כשם נרדף למרד צבאי או לחוסר שביעות רצון כלפי בעל סמכות.

גם בארצות מרכז אסיה שימש הקזאן כסמל לאחדות הקהילה, והמושג "ביר קוראקוזון" (קדירה אחת שחורה) שימש כמושג נרדף לקהילה כפרית, והחפץ הנייד המרכזי המאפיין אותה, ולעיתים קרובות נשמר במסגד המקומי כהקדש (ווקף) ויוחד לשימוש בימי חג.

כהקדש, נהגו שליטים ובעלי שררה לתרום קדרות למוסדות איסלאמים שונים כתשורה פרקטית וכאות סמלי לדאגתם לעדת המאמינים. קדרות קזאן אדירות מימדים נתרמו למשל למסגדי יום השישי של הראט ונישאבור, ומן המפורסמות שבקדרות הענק הללו נתרמה על ידי תימור י לנג להיכל הקבורה של אחמד יאסאוי שבעיר תורכסתאן (כיום בקזחסטאן). הקזאן אדיר המימדים שבתורכסתאן כפי שמרמז עיצובו ומיקומו, שימש ככל הנראה ככלי קיבול למים ולא לבישול, אך היה כנראה בעל משמעויות סמליות וטקסיות בקרב קהילת הצופים המקומית.

לקדירות קזאן גדולות היתה עם כן חשיבות גדולה בקרב המסדרים הצופים של מרכז אסיה כאות וסמל לשוויון בין אחים לדרך, צדקה טקסית וכן כסמל לרוחב ידו וכוחו של מנהיג המסדר.

בחאנאקות, בתי ההתוועדות הצופים, של קשגר, בוכרה סמרקנד וערים אחרות, היה נהוג בימי שישי מסויימים או ימי חג לערוך כירה גדולה וטקסית בה הוגש אורז (פולו\פלוב) או דייסת דגנים ובשר, בנוסף לטקסי זיכר. קזאן מפורסם שהשתייך לעדת הצופים הנקשבנדים בקשגר ונודע כ"אלטון דשים" ( altun deshim, אויגורית: סיר הזהב) היה בגובה של כמטר וחצי ורוחב של שלושה, וזכה להאכיל מאות חסידים בימי חול ומועד. מסופר שזכה לכינוי בשל תכשיטי הזהב של צדיקה מקומית מקשגר שנתרמו על מנת ליצור את קזאן הענק המדובר.

כיום ניתן למצוא קזאנים טובים בכל שווקי מרכז אסיה, רק למרבה הצער רבים מאלה המודרניים עשויים יציקת אלומיניום ולא ברזל כבד וטוב, אם מתחשק לכם קזאן ישן וטוב כפי שאלוהי התורכים ברא אותו, ניתן לחפש בשולי השווקים באוש, בוכרה וחוג'אנד את מוכרי היד השניה ולרכוש מהם במחיר מציאה קזאן ראוי לשמו בו תוכלו להאכיל את בטלני וקדושי השכונה הירושלמית שלכם או להקים בית צדקה צופי בלב תל אביב, וברכות מרובות אז בוודאי יוטלו על ראשיכם.

ולסיום נקנח במעשיה על מורינו ורבינו רב המעללים, חוג'ה נסר א דין.

"יום אחד ניגש לו החוג'ה הטוב לשכנו הקמצן בהאא א דין וביקש לשאול את הקזאן שברשותו. בגרון חמוץ ניגש השכן למזווה, חזר עם הקלחת הכבדה, מסרה בידיו של החוג'ה והתרה בו שלא יתעכב בהחזרתה.

מקץ שלושה ימים שב נסר א דין עם הקזאן, וכשבהה בתוכה הבהאא הלז, ראה בה קזאן קטן ועגלגל. שאל השכן  את החוג'ה בתרעומת מה בשם האל ושליחו עושה הקזאנצ'יק הזר הזה בתוך הקזאן שקיבל בהשאלה.

כיחכח לו החוג'ה בגרונו והסביר כי רצה הבורא וכי הקזאן של שכנו הטוב נתקף בצירים במהלך הלילה, וכי למרבה הפליאה ילד לו קזאנצ'ה קטן לתפארת. לרגע פקפק לו בהאא א דין בשפיות דעתו של החוג'ה הזקן, אך הרהר בכך שטמטומו של אחד הוא רווחתו של אחר, וקיבל את הילוד הטרי לביתו ומטבו בהדרת כבוד מעושה.

שבוע לאחר מכן חזר נסר א דין לשכנו וביקש במחילה לשאול את הקזאן שנית. בשמחה גלויה אץ לו בהאא א דין אל המזווה וחזר עם הקזאן המבוקש.

חלפו להם יומיים ועוד יום, ולאחר מכן עוד שלושה, ובהאא א דין החל לחרוד לגורל קזאנו היקר. סר הוא לביתו של החוג'ה, דפק על מפתנו ודרש לקבל את הקזאן חזרה.

בקול עגום בישר לו נסר א דין כי הקזאן שהשאיל לו אדונו הטוב והמטיב חלה באופן פתאומי הלילה, נפטר לעת שחר ונקבר אחר כבוד בגדת נהר האמו דאריא.

זועם וקוצף שאג בהאא א דין אל פרצופו של החוג'ה על מה לכל השדים הוא מדבר, ומה הם דברי ההבל הללו ומה ארע לקזאן.

בשוויון נפש הפטיר החוג'ה כי קזאן אשר יכול ללדת בהחלט מסוגל גם למות.

הטיב את אדרתו, ויצא אל הבוסתאן."

 

 

בתמונות:

הקזאן הטקסי של מוזוליאום אחמד יאסווי, תורכסתאן, קזחסטאן.

פלוב, חתך רוחב מדעי.

אנדרטה לקזאן, העיר קזאן, הקרויה על שמו. רוסיה.

מוכרי פלוב, קוקנד, המאה ה19.

יאניצ'רים עות'מנים נושאים את הקזאן הפלוגתי.

חוג'ה נסר א דין

 

No automatic alt text available.
Image may contain: food
Image may contain: cloud and sky
Image may contain: 2 people
Image may contain: one or more people and people standing
نصرالدین

מונגולים, ברדלסים ועבדים על סוסים.

בראשית חודש ספטמבר 1260 לסה"נ, התנגשו בעמק יזרעאל כוחותיו של הגנרל המונגולי כתבוגא (Kitbugha) עם גדודיו הממלוכים של הסולטאן קטז (Qutuz). ניצחונם של הכוחות הממלוכים בקרב זה נתפס כניצחון המשמעותי הראשון על הצבא המונגולי אשר נחשב לבלתי מנוצח, והגביר לאין שיעור את יוקרתו של המשטר הממלוכי הצעיר. נסיגתם של המונגולים אל מעבר לנהר הפרת החל עידן של מאבק אשר נמשך כשישים שנה, ובמהלכו ניסו המונגולים באופן חוזר ונשנה לחדור אל מעבר לנהר ולספח את המדינה הממלוכית לתחום שלטונם, בראשית בפיקודו של הולגו (Hulegu), נכדו של מייסד האימפריה, ג'ינג'יס ח'אן ׁ(Chinggis Khan), ולאחר מכן על ידי יורשיו, שליטי המדינה המונגולית באיראן, האילח'אנות.

איזור קרב עין ג'אלות, הידוע גם בשם עין חרוד.
איזור קרב עין ג'אלות, הידוע גם בשם עין חרוד.
מונוגולים תוקפים את הצד השני של העולם. (יפן)
מונוגולים תוקפים את הצד השני של העולם. (יפן)

עליית סולטאנות הממלוכים, אשר מעמדה השליט הורכב מעבדים צבאיים, תורכים בעיקר, אשר יובאו מן הערבה האירואסיאתית, באה על רקע תקופה ארוכה  של חולשה ופיצול בעולם המוסלמי, אשר אפשרו חדירת גורמים זרים אל הזירה המזרח תיכונית. תגובה רפה  של הישויות המוסלמיות במזרח, הקלה את התפשטות מכונת המלחמה המונגולית מערבה, והפיצול הפוליטי לחופי הים התיכון אפשר במידה רבה את חדירת התנועה הצלבנית מאירופה, והתבססות המדינות הפרנקיות מסוריה הצפונית ועד דרומה של ארץ ישראל.

פשיטות המונגולים לסוריה וא"י. והממלכות הפרנקיות.סביב 1260.
פשיטות המונגולים לסוריה וא"י. והממלכות הפרנקיות.
סביב 1260.

בנוסף, האסמעאילים הנזארים,הפלג השיעי הקיצוני אשר חסידיו כונו "חששיון" על ידי אויביהם, והתמחו בחיסולים ממוקדים של מנהיגים סוניים, ואולי גם פרנקי אחד או שניים, המשיכו להטיל את חיתתם על איזור סוריה הגדולה, גם לאחר שמרכזיהם באיראן כולל מבצרם הידוע לשמצה אלאמות, הושמדו כליל במהלך מסע המלחמה של הולגו מערבה.

לא נחמדים.אסמעאילים נזארים-"חששיון"  כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.
לא נחמדים.
אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

המצב עם כן, נראה לא מזהיר עבור שושלת מוסלמית צעירה המנסה למצוא את דרכה בעולם הכאוטי של אמצע המאה ה-13.

את שרידותה של הסולטאנות הממלוכית מול מכונת המלחמה המונגולית ניתן לייחס להנהגתו של אחד המצביאים הגדולים שידע עולם האסלאם, והוא הסלטאן בייברס.

 מלכ אלט'אהר רכן אלדין בייברס (الملك‭ ‬الظاهر‭ ‬ركن‭ ‬الدين‭ ‬بيبرس), תורכי מקיפצ'אקיה אשר מצפון לים הכספי והקווקז, נשבה בעודו נער ונמכר ב800 דרהם של כסף, מחיר נמוך יחסית לממלוכ, אולי בשל הכתם הלבן המולד שבאחת מעיניו, שהוריד את ערכו. כך או כך התגלגל הממלוכ הצעיר למצרים שם נכנס תחת שירות השושלת האיובית שייסד צלאח א דין הידוע.

הברדלס. סימלו של בייברס, החקוק גם בשער האריות בירושלים, או אם תרצו, שער הברדלסים.
הברדלס. סימלו של בייברס, החקוק גם בשער האריות בירושלים, או אם תרצו, שער הברדלסים.

לאחר ההפיכה הממלוכית, בה קמו עבדים על אדונם וייסדו את אחת היישויות הפוליטיות המרתקות בהיסטוריה, הפך ביברס לסגנו של קטז, וככל הנראה היה מעורב ברציחתו במהלך מסע ציד באקטובר 1260.

לבייברס לא היה זמן להתענג על מנעמי השלטון, שכן היה זה ברור כי המונגולים לא ישבו בחיבוק קשתות לאחר תבוסתם בקרב עין ג'אלות, וינסו לפלוש שנית לסוריה רבתי (הכוללת את איזורנו).
הצעדים בהם נקטו בייברס ויורשיו הוכיחו את עצמם, כאשר הסולטאנות שרדה שנים רבות לאחר התפוררות האימפריה המונגולית.

הצעד הראשון בו נקט בייברס היה ארגון מחדש של הצבא הממלוכי והגדלתו באופן משמעותי, כאשר מספר הפרשים, חוד החנית הממלוכית, הוכפל פי שלוש או ארבע, לכשלושים וחמש אלפי פרשים. פרשי העלית הממלוכים, שהיו רובם ככולם עבדים צבאיים ממוצא תורכי, אם כי היו בינהם אף מונגולים, סלאווים, ובני עמים אחרים, היו מיומנים ביותר בשימוש בקשת המורכבת, בחנית, ובחרב הפרשים. שליטתם המוחלטת באומנות הלחימה הרכובה, חושלה בשנים של אימונים מפרכים המכונים "פורוסיה",(فروسية) שכללו אימונים בכלי נשק שונים, תמרוני ירי רכוב, והאבקות.

ממלוכ
בחור להביא לאמא. ממלוכ.
פורוסיה ממלוכית
פורוסיה ממלוכית

כחלק מתהליך העצמת הצבא רכש בייברס אישית נערים רבים מן הערבה, והכשיר אותם לשימוש ביחידות העלית. בנוסף, הורחבו משמעותית כוחות המשנה של הצבא הממלוכי, המכונות "חלכה", וכללו ערבים, וכורדים, נאמני השלטון האיובי הקודם. אל אלה נוספו פליטים רבים אשר ברחו מאימת המונגולים, בהם בני שבטים תורכמנים, פרסים, ואף יחידות שבטיות מונגוליות שלמות אשר ערקו מתחומי האימפריה המונגולית. דוגמא לקבוצה שכזו ניתן לראות בבני שבט האוייראט ׁׁ(Oirats), אשר התיישבו בקהיר, ומצויין לגביהם שלא היו מוסלמים, נטו ליצירת כנופיות, ולמרבה הזעזוע של חסידי השחיטה המוסלמית הכשרה, נהגו להרוג סוסים על ידי חבטה בראשם, על מנת לאכלם.

הגורם האחרון שגוייס לשם בניית העוצמה הממלוכית לנוכח האיום המונוגלי, הוא הגורם השבטי, הבדואים והתורכמנים של סוריה וא"י, אשר גויסו כסוכני מודיעין, ואף סיפקו סוסים לצבא הממלוכי.

הצעד האסטרטגי הבא בו נקט בייברס על מנת להשאיר את המונוגלים במקומם מעבר לפרת היה ריכוז פוליטי ומנהלי, כאשר הוא מעמיד בראש המחוזות השונים ממלוכים הכפופים לו אישית במקום הנסיכים המקומיים ששלטו בהם מאז ימי האיובים. יכולתו של בייברס לאחוז ברסן שלושת מרכיבי הסולטאנות, הנוודים, יושבי הקבע, והאליטה הממלוכית, התאפשרה בזכות כושרו האירגוני, יוקרתו האישית כמביס המונגולים ואישיותו הכריזמטית.

עם זאת, לפני שיכול היה בייברס לחוש מידה מסויימת של שביעות רצון לנוכח ממלכתו המתעצמת, היתה עצם אחת שהיה עליו לשלוף מגרונו. עצם אירופאית.

הפרנקים (=צלבנים), על עריהם המבוצרות לחופי מזרח הים התיכון שלטו בזירה הצבאית של המזרח התיכון במשך רוב המאה ה-12, וגם לאחר תבוסתם בקרב קרני חיטין (1187), וצמצום שטחה של ממלכת ירושלים , נותרו הממלכה והנסיכויות הצלבניות של טריפולי ואנטיוכיה גורם משמעותי בשטח, ולנוכח הפיצול הפוליטי של המוסלמים באזור לאחר מותו של צלאח א דין, אף הצליחו להגביר את אחיזתם בשטח.

יותר מכך,  העמדה המונגולית המסורתית של כניעה מוחלטת או חורבן גמור כלפי כל גורם בשטח, החלה להתרכך, לפחות כלפי הצלבנים, לאחר ההפסד בעין ג'אלות, ומגעים בינם לבין הפרנקים, נראו בעיניים ממלוכיות כברית הולכת ונרקמת, אם כי בפועל כנראה היתה רחוקה ממימוש.

על כן אין הפתעה בכך שמעט לאחר עלייתו לשלטון של בייברס, ובתום עשר שנות התייצבות השלטון הממלוכי, הפנה הסולטאן את מבטו אל עבר ערי הצלבנים. לאחר שנת 1263 החלו בייברס ויורשיו במערכה שיטתית למיגור הנוכחות האירופית בחופי סוריה. מערכה זאת כללה שתי תקופות עיקריות: בשנים 1265-1271 ובשנים1289-1291, בין תקופות אלו בוצעו מתקפות רחבות כנגד קליקיה הארמנית ,שהייתה קשורה לאנטיוכיה ולטריפולי הצלבניות, וכן כנגד מעוזי האיסמעאילים בהר הלבנון ובסוריה. ההפסקה בפעילות נגד הצלבנים נבעה גם ממותו של בייברס (1271) ושלטון קצר ימים של בניו.

 עלייתו לשלטון של הגנרל המוכשר סייף אלדין קלאוון (قلاوونׂׂׂ ׂ)בשנת 1280, לוותה כמעט מיד במתקפה רחבת היקף על סוריה שערך האילח'אן אבקה (1281), ולאחריה ערעור על שלטונו מצד ממלוכים מתחרים. אך לאחר התייצבות שלטונו נמשכו המתקפות המכריעות נגד הצלבנים, תוך כיבוש והרס שיטתי של הערים ונמליהן.  בנו של קלאוון אשראף אל חליל, השלים את המלאכה עם כיבושו של מעוז הצלבנים האחרון בעכו (1291). תקופה זו כללה גם טיפול שורש בשרידי האיסמעאילים, החרמת נכסיהם ומאסר מנהיגיהם. ההתנגדות האיסמעילית המתמשכת הביאה למערכה נגד מבצריהם, והם נתפסו כולם עד 1273. זמן קצר לאחרת כניעתם, השתמש בייברס בשירותיהם כנגד הפרנקים, אך למעשה הכת סיימה את תפקידה ,ולאחר המאה ה-13 אין עדויות למעשי רצח שבוצעו על ידי נזארים סורים בשם הכת.

נפילת עכו הצלבנית. 1291
נפילת עכו הצלבנית. 1291

בשלב זה, כאשר ממלכתם נקייה מיסודות זרים וחתרניים, נכנסה למהלכה האסטרטגיה הממלוכית השלישית.

נדבך זה, אשר החל עוד טרם מותו של בייברס ומיגור הפרנקים, אך נשמר בתקופת יורשיו, כלל הרס מוחלט של מבצרים רבים ברחבי המזרח התיכון, ובמיוחד את ביצורי החוף, כגון אשקלון, עכו ואחרים, וזאת על מנת למנוע מפלישות פרנקיות עתידיות ליצור ראשי גשר בחוף. השלב הבא היה בחירת מספר מצומצם של מבצרים אשר אותם נמנעו הממלוכים מלהרוס, ואף הרחיבו. הבחירה אילו מבצרים להרוס ואילו לשמר נבעה ישירות מנתיבי הפלישה המונגולים לערי סוריה. בהתאם לכך, חשיבות עליונה הוענקה למבצרים היושבים על הפרת, בקרבת הערים חלב, וחמה.

למרות שהמבצרים הממלוכים נבנו כהלכה בפיקוח אישי של הסולטאן ותוחזקו באופן סדיר, שרידותם הייתה תלויה ביכולת הממלוכית לשגר גדודים לעזרת הנצורים תוך ימים או שבועיים לכל היותר. היכולת של בייברס לארגן צבאות משלוח יעילים ולחזק משמרות הפחיתה משמעותית את יכולת הצבא המונגולי לתפוס מחדש מבצרים. משלוח צבאי להגנת המבצרים לא הגיע לרוב ממבצרים שכנים, אלא רק מאחת מערי סוריה או מקהיר, בירת האימפריה. נראה שמספר האנשים בכל מבצר חושב בזהירות ואף בזמני חירום לא יכול היה חיל המצב להרשות לעצמו לצאת לעזרת אתר קרוב. במקום זאת, במקרה של מתקפה, נשלח מסר לערי סוריה, אשר ארגנו תגבורת יחד עם צבא הסולטאן אשר יצא מקהיר. הסתמכות מבצרי הפרת על עזרה חיצונית נראתה לעיתים כהימור מסוכן, במקרה והמשלוח צבאי יאחר, אך הממלוכים לא שינו את השיטה בה נהגו, ולעיתים רחוקות איחר סיוע להגיע.

מבצר ממלוכי. קלעת נמרוד, הגולן.
מבצר ממלוכי. קלעת נמרוד, הגולן.

כאמור,על אף חוסנה, היכולת של מערכת ביצורי הגבול הממלוכית לעמוד בפני מצור ממושך הייתה מוגבלת, והסתמכה במידה רבה על מהירות התגובה של הגדודים הממלוכים שמושבם בערי סוריה המרכזיות ובקהיר. כבר בראשית שלטונו של בייברס, ברור היה הצורך בהקמת מנגנון תקשורת ופיקוח לשם שליטה בטריטוריה הסורית שצורפה זה עתה לסולטאנות, כמו גם לשם הגנתה מפני הסכנה המונגולית. יכולתה של הסולטאנות לקיים מערכת תקשורת יעילה וריכוזית לאורך זמן, מהווה עדות מרשימה ליכולת הארגון והעקביות שלה.

הקמת מנגנון התקשורת הממלוכי, הבריד (بريد) או דואר השליחים, החלה כבר סביב שנת 1260, מיד לאחר שילובה של סוריה אל תוך המדינה הממלוכית. מערכת זאת, המבוססת על שליחים מהירים הנעים דרך תחנות קבועות, ובהן עמדו לרשותם סוסים רעננים, וכן מזון ומים לשליחים ולבהמות, אפשרה לידיעות סדירות או דחופות לנוע בין קהיר וקצות הסולטאנות בתוך כארבעה ימים, ולעיתים,במקרי חירום, תוך שלושה ימים.

ממלוכיה.
ממלוכיה.

 הקמת הרשת דרשה השקעה לא מבוטלת של משאבים, ובייברס אכן השקיע ממון רב עד השלמתה, עם זאת, תחזוקת הדרכים, עשרות התחנות והשירותים הקשורים אליהן, הוזלה במידה ניכרת בשל העובדה שרבים מבעלי התפקידים ששרתו במנהל הרשת היו בעצמם ממלוכים. בנוסף, בחלקים מסוימים, כגון המדבר הסורי וחלק מאזורי החוף, מונו שבטים בדואים ותורכמנים לשם שמירה, תחזוקת התחנות ואספקת סוסים לרשת, בתמורה לטובות הנאה מסוימות. עניין זה משמש עדות נוספת ליכולתה של המדינה הממלוכית לגייס את שירות הנוודים לצרכיה.

נתיב הבריד המרכזי מקהיר לדמשק עבר דרך עזה, לוד, ג'נין, עמק יזרעאל, בית שאן, וארביד (Irbid), כאשר ממנו מתפצלים נתיבי משנה, האחד דרך בית גוברין וחברון, עד לכרך אשר בעבר הירדן, והשני דרך חיטין ומערב הכנרת, ועד לצפת. מבצרה של צפת הפך מרכז אדמיניסטרטיבי חשוב לאחר כיבושן מידי הצלבנים ב1266. מדמשק התפצל התוואי לשניים, כאשר האחד ממשיך לכיוון צפון-מזרח, עד לאל רחבה, והשני מצפין בעוברו דרך חלב ועד לתחנה האחרונה באל בירה. כאשר שתי התחנות האחרונות הן מבצרי הפרת החשובים, והראשונים לעמוד בפני מתקפה מונגולית מכיוון איראן.

בנוסף לקישורן לדרך השליחים, היו אל רחבה ואל בירה התחנות האחרונות של שתי רשתות תקשורת אחרות, דואר היונים ומערכת איתות, אשר שולבו במערכת ההתרעה והשלימו אותה. מערכת האיתות, אשר עשתה שימוש במשואות בוערות בשעת החשיכה, ובאותות עשן במהלך היום, הייתה הדרך המהירה ביותר להתריע בפני התקרבות כוחות אויב. תחנות האיתות, אשר הוקמו על ראשי הרים, אפשרו להעביר התרעה מהפרת ועד לעזה, משם שולחו יוני דואר לקהיר, וכל זאת במהלך יום אחד בלבד.

 דואר היונים שימש באזור מזה מאות שנים. הממלוכים ביססו מערכת יעילה זאת כבר בשלב מוקדם של התארגנותם הצבאית, ואל בירה נודעה בשובכי היונים שלה. בזמן מפגשו של הסולטאן קלאוון, עם המשלחת השנייה ששלח האילח'אן אחמד (Ahmad Tegüder), אשר נערך באל בירה
ב-1284, הגיעה יונת דואר מעבר לגבול, אשר בישרה על מותו של האילח'אן. המאורע, אשר גרם לשגרירו של האילח'אן למועקה כה גדולה, עד שנפטר ימים מספר לאחר מכן, מרמז על החיוניות הרבה שהייתה לשימוש באמצעי העברת מידע מהיר זה. משואות האיתות ודואר היונים נחשבו לדרכים המהירות ביותר להעברת מסרים, אך עם זאת, אופיין של שיטות אלו, הביא לכך שבאופן טבעי יכלו לשאת מסרים כללים בלבד, והיו חשופים לחבלה, כגון התראת שווא, במקרה של המשואות, ויירוט מסרים סודיים. במקרה של יוני הדואר, סכנה זאת הביאה לנוהל של שילוח כפול של כל מסר. על מנת להבטיח את הגעתו ליעד. מטעמים ברורים, לכל אחת משלוש שיטות התקשורת הללו היו חסרונות מובנים, אך היה זה השילוב בניהן שהביא את כלל המערכת ליעילות אופטימלית.

במבט הכולל של מערכת הביצורים וההתרעה הנלוות אליהן, נראה כי המודל הוכיח את עצמו שכן לאחר כשלון הניסיון החמישי במספר לכיבוש אל בירה (1275) בשלהי שלטונו של האילח'אן אבאכה, החלו הצבאות האילח'אנים בניסיון למציאת נתיב עוקף למבצרים. גם בעומק השטח הסורי העדיפו להימנע מהטלת מצור, בהכירם במגבלה הכרוכה בכך, ולנסות למשוך את הצבא הממלוכי לקרב בשדה פתוח.

מנגנון ההגנה הממלוכי נותר זהה גם לאחר שינוי האסטרטגיה המונוגלית. המצור האחרון על אל רחבה (1312) הניע את אותה שרשרת תגובות. מסר נשלח לערי סוריה, אלה ארגנו תגבורת בשיתוף עם צבא הסולטאן שיצא מקהיר. כאמור, הסתמכות מבצרי הפרת על עזרה חיצונית נראתה לעיתים כהימור מסוכן, עקב החשש מעיכוב הגעתו של המשלוח הצבאי, אך הממלוכים לא שינו את השיטה, ולעיתים רחוקות איחר סיוע להגיע.

בשנת 1323, לאחר תקופת גישושים וחילופי משלחות, נחתם הסכם שלום בין הסולטאן  הממלוכי מחמד בן קלאוון לאילח'אן אבו סעיד, והושם קץ לשישים שנות האיבה המרה בין שתי המדינות. המדינה האילח'אנית החלה להתפורר עם מותו של אבו סעיד, כעשור לאחר חתימת ההסכם, בשל תהליכים פנימיים אשר החלישו את לכידות האליטה המונגולית במדינה. הסולטאנות הממלוכית, לעומת זאת, הוסיפה להתקיים כישות עצמאית, עוד כמאתיים שנים לאחר מכן, עד לבואם של התורכים העות'מנים, והנשק החם.

סיכום והערכת המדיניות הממלוכית לנוכח האיום המונגולי, לא מתירה ספק לגבי הצלחת מדיניות ההגנה הממלוכית בפני מאמצי הכיבוש המונגולי. ההכרה כי התוקפנות המונגולית עוד עתידה להימשך, וכי פלישה מונגולית לשטח הסולטאנות משמעה חורבן, הביאה לכך שבייברס ואנשיו נקטו באסטרטגיה כפולה,על מנת לעמוד באתגר.

ראשית, בוצעה הרחבת וחיזוק הצבא, ארגון מחדש של מוסדותיו, יצירת מערכות תקשורת, ריגול, וקשרים עם אוכלוסיות הנוודים המקומיות לשם תמיכה בצרכים הצבאיים, וכן חיזוק מערכת הביצורים בנקודות נבחרות.

 שנית, אומצה מדיניות עקבית בגבול במסגרתה בוצעה תגובה תקיפה כנגד כל פעילות עוינת מצדו המזרחי של הפרת או אפילו לשמע שמועה לגבי פלישה מונגולית לסוריה. כמו כן,הפעילות הצבאית הועברה לשטח המונגולי, או לשטח בני בריתה, כמיטב היכולת, וזאת על מנת לסכל מתקפות מבעוד מועד.  בנוסף, מערכת מודיעין ענפה בעומק השטח האיל'חאני ובשטחם של שאר יריבי המדינה הממלוכית אפשרו לה לקבל מידע רב ערך על המתרחש מעבר לקווי האויב, ולהתגונן בהתאם.

היכולת לשמר מצב ערנות קבוע במבצרים ,ולשנע כוחות עזר במהירות יחסית, יכולה הייתה להתבצע רק על ידי שלטון יעיל וריכוזי. מאמצי הסולטאן לתקן נזקים לאחר כל מתקפה מונגולית ולמלא את מאגרי הנשק והמזון, וכן היכולת לחזור על כך באופן סדיר הם הביטוי הטוב ביותר של עצמת המבנה הצבאי הממלוכי. למרות כשלנות מצור רבים ותבוסות בעין ג'אלות וחומס, המונגולים הצליחו לשמר את מעמדם כאיום משמעותי בעיני הממלוכים, שמצדם שמרו על ערנות עליונה במשך כשישה עשורים.