מרגלים ודמדומים.

בוקרו של ה-24 ליולי 1918 פגש את לוטננט-קולונל פרדריק מרשמן ביילי בשערי קשגר ופניו מערבה בואכה רכס הטיאן שאן.
תוצר מלוטש של הראג' הבריטי של הודו, ובשנות ה-30 לחייו, האנגלי יליד לאהור היה בן לקצין בצבא הראג', ועבר את המסלול המקובל לאנשים מסוגו טרם התברג בעצמו בתפקידי קצונה בצבא ובמנהל הבריטי של הודו. כאדם משכיל ודובר שפות כמצופה, וכאשר ההינדוסטאנית והטיבטית השוטפות שבגרונו דוחפות אותו באופן טבעי לשורות המודיעין הבריטי, לקח ביילי תפקיד פעיל וחשוב במשלחת יאנגהזבנד לטיבט ב-1905, ובמספר מסעות חקר רבי מוניטין ברחבי אסיה הגבוהה.
110228470_10158512200842368_8677520956871608032_n
מלחמת העולם הראשונה, בה שירת ביילי בחזיתות המערב ובגליפולי, בהן גם נפצע מספר פעמים, לא חסכה את שבטה מן האמפריה הבריטית אך פגעה אנושות ביריבתה הגדולה שמעבר להרי פמיר, היא רוסיה הצארית של בית רומנוב. פרוץ המהפכה הסובייטית ומלחמת האזרחים האיומה שהתלקחה בעקבותיה הורידו אמנם את סף החרדה הבריטית הנושנה מפני ערגות הצאר לחופי הים הערבי, אך העלו באופן טבעי עצבנות רבה ביחס לכוונות המשטר הסובייטי החדש,
באביב 1918, בעודו שוהה בחוזסתאן הפרסית ונמנע ככל יכולתו מלהרצח בסמטאות העיר שושתר בגין איזו פרשית נקמת דם עלומה, קיבל ביילי מברק בהול התוהה האם יאות לצאת מיידית להודו לתדרוך, בטרם יצא במהירות האפשרית אל עבר תורכסתאן הסינית.
המצב בתורכסתאן הצארית המתפוררת של 1918 היה כמובן מורכב, ולא פחות מכך מבחינת המודיעין הבריטי שכדברי ביילי, הבין כי הבולשביקים נמצאים במידה מסויימת של שליטה בצפונה של הטריטוריה, אך פחות מכך מה בדיוק הוא בולשוויק, ואף פחות מכך, מה הן שאיפותיו לחיים.
מעבר לרכישת מידע קונקרטי לגבי טיבו ושאיפותיו של המשטר החדש, קיוו ביילי ושולחיו לבחון את האפשרות כי הסובייטים יאותו לחדש את הלחימה במעצמות הציר, או לפחות לשחרר בכיוון הנכון את תועפות הכותנה התורכסתאנית המשובחת המפוזרת בשדות האיזור, וזאת לפני שהגרמנים ישלשלו את הכספים הנכונים בכיסיה של המהפכה המתגלגלת, וינתבו אותה לצרכיהם הם.
הגעתו של ביילי לטשקנט מצאה את בירת תורכסתאן במצב כאוטי ,שלא לומר סוריאליסטי מעט, כאשר רחובות העיר מלאו גדודים של שבויי מלחמה הבסבורגים ממינים שונים, רבים מהם הונגרים, ואלה מלאו את הרחובות בתזמורות מאולתרות, יחידות משמר כפויות בשירות הצבא האדום החמוש בעליבות, ושהצטרפו, למרבה התמיהה, למספר פילים בבעלות תימהוני אנגלי אחד שהצעיד אותם הלאה לקשגר שמעבר לגבול הסיני.
נראה שמצבה הכאוטי של טשקנט, כמו גם הלחימה העיקשת בכיסי ההתנגדות הלבנה והתורכסתאנית שהתרחשה ברחבי מרכז אסיה, אפשרו לביילי להשתקע בקלילות יחסית בדירה קטנה ברחוב צדדי במרכז העיר, כאשר הוא נעזר ברשת עניפה של מודיעים ומכרים מקרב האוכלוסיה הרוסית והזרה של העיר ולמעשה לא משקיע בשלב זה מאמצים מיותרים להסתיר את השתייכותו לשורות הממשלה הבריטית בהודו.
כל זאת השתנה כאשר עצבנותה הגוברת של מסקווה בנוגע לכוחות ההתנגדות השונים בעמקי ובגבולות תורכסתאן הצטרפה לתקריות גבול בין הכוחות הבולשוויקים ליחידות בריטיות המוצבות מעבר לגבול הפרסי, והביאו להגברת פעילות הצ'קה הסובייטי כנגד קהילת הזרים הטשקנטית ולבסוף למעצרו של ביילי בידי סוכני המשטרה החשאית.
אולי היה זה כוחו של מזל, ואולי העדר בשלות ארגונית ורפיסות אידיאולוגית של שורות הצ'קה, שאפשרו לביילי להמלט מביתו בזמן, רק על מנת לחזור לרחובות במדיו המרופטים של שבוי מלחמה אוסטרי, ולהסתוות היטב בין שלושים אלף אחיו למדים שהציפו גם כך את רחובות העיר המאובקת, תוך שהוא מזגזג בין העיר ואיזורי הספר ההרריים בעודו ממשיך לאסוף ולשגר מידע חיוני על המתרחש בשטח הסובייטי, כמו גם על התפתחויות רלוונטיות באיזורי החיץ האפגני החיוני כתמיד לאינטרס הבריטי בהודו.
109715262_10158512200527368_8142706856918473393_n
-ביילי במדי צבא אוסטרים.
אך הפרק המסעיר ביותר בקורותיו התורכסתאניות של ביילי, וזה שכנראה העניק לו את תהילת העולמים הראויה, הוא הגיוס שעבר לבסוף בעצמו, ללא פחות מאשר שורות אותה צ'קה ממנה התחמק בקלילות כה אלגנטית במשך שנה.
הסיבה המיידית לגיוסו של ביילי לצ'קה, הפעם בדמותו המופרכת קמעה של פקיד אלבני שנפלט לנדודים משורות הצבא האוסטרו-הונגרי המתפורר, היתה החשד הסובייטי כי סוכנים זרים שוהים בעיר בוכרה שמדרום, שם הם מעניקים תמיכה לוגיסטית לכוחות צבא מקומיים המהווים איום אנטי מהפכני ממשי על האינטרסים התורכסתאנים של מסקווה.
109689648_10158512200832368_6978009765481796223_o
-ביילי לבוש כרוסי.
מעבר לעזרה ממשית ממקורבים לשורות הביון הבולשוויקי המקומיות, ביילי זכה להחליק בקלות יחסית אל שורות הארגון תחת נואשות סובייטית מסויימת שנבעה מכך שכתריסר הסוכנים הקודמים ששלחו לשטחי בוכרה נחנקו למוות בידי אנשי החרש הבוכרים, וללא שהצליחו לחלץ ולו בדל מידע מסמטאות החימר הצפופות של העיר הקדושה.
בעת ששהה הקצין הבריטי, כעת בקליפתו האלבנית, באכסניה בפאתי בוכרה וחיכה להוראות חדשות וספציפיות ממטה הצ'קה הטשקנטי, הגיעה לבסוף הפקודה המיוחלת ולשונה:
"אנא שגר כל מידע שיש ביכולתך אודות איש השירות האנגלו-בריטי, קולונל ביילי"
וכך שוגר מרגל בריטי בשירות הוד מלכותו אך תחת כסותה של זהות בולשוויקית בדויה, ללכוד את עצמו.
סיפורו של ביילי במרכז אסיה כמובן לא מסתיים כאן, והוא נכנס בשערי בוכרה החשדנית באותה טבעיות בה החליק לזהויות שונות ומשונות במהלך השנה התורכסתאנית שלו, ותוך הסתמכות על רשת הקשרים העניפה שטיפח. לאחר שהות קצרה יחסית בבוכרה, ולא לפני שבאופן בריטי למדי דאג כי כלבו האהוב יוברח מטשקנט וישלח אליו לבוכרה, התארגנו ביילי וכמה מסייעניו ויצאו ברכיבת סוסים חמושה וקשוחה למדי דרך המדבר התורכמני אל עבר בטחת העיר משהד שבפרס, אליה חצו בתחילת ינואר 1920, ולא לפני שערכו את קרב היריות ההכרחי והדרמטי עם כוחות הבולשווקים המוצבים על הגבול.
סיפורו של ביילי הוא כאמור אחד מן הציוריים שבסיפורי הריגול הרבים הקשורים בליבה של אסיה, כפי שהוא בוודאות אחת האפיזודות הידועות של הפאזה ה"קלאסית" של המשחק הגדול במרכז אסיה (המאבק האימפריאלי בין האמפריה הבריטית לרוסיה הצארית שזירתו מרכז אסיה נ.ב ), אך גם במידה רבה, גם אקורד הסיום שלה.
110319628_10158512200877368_6669874608827128162_n
-נתיבו של ביילי במרכז אסיה הרוסית.
בעוד שבאופן טבעי נאלצתי להקריב לא מעט פרטים מופלאים בשם הנראטיב ורוחב היריעה, סיפורו של ביילי, מקורביו, רודפיו והטיפוסים האקראיים בהם נתקל בתקופה המסעירה שבילה בתורכסתאן הנהרסת והנבנית מחדש הם בעיני מייצגים נאמנים של מקומם וזמנם, אך מייצגים גם באותה נשימה גלקסיית עולמות על סף התפוגגות. בתוך שנים מספר תעבור אסיה הפנימית את המהפך העמוק בתולדותיה, כאמור תוך טריפת הסדרים הנושנים ושליחת כה רבים מן המייצגים אותם לתהות הנשיה ההיסטורית.
ובעוד ששלל הדמויות הססגוניות הללו, מהפכנים הודים כושלים, איילי מלחמה סינים גסים, נוודים קירגיזים, אפגנים חדורי נקמה, פליטי חרב ארמנים ואנשי מנגנון יהודים, מקפלים בתוככי זהותם ,ביחד ולחוד, עולמות שזורים ברזולוציה אינסופית, נדמה יותר מכל, לפחות לי, כי הם כולם עומדים יחדיו בזמן ההוא על שפתה של תהום היסטורית, אפילה, סמיכה וצופנת סוד חסר זהות וגוף. באם ידעו כי הם עומדים על הסף, מי יודע.
האם נוכל אנחנו לדעת תהום?
110259035_10158512200652368_8153678402368182779_o
-פרג הימלאי כחול ׁׁ(Meconopsis betonicifolia), נקרא בעבר Meconopsis baileyi על שמו של ביילי.
בעיני כמה, עודנו נקרא כך.

הפקפקן מחורסאן.

יום אחד של שלהי אלול צעד לו חוג'א נסר א דין בפאתי בוכרא עד שעצר לו לפוש תחת עץ אגוז אחד. בשדה ממול צמחה לה מקשת מלוני חורסאן צהובי קליפה.

הביט החוג'ה בדלועים הדשנים המצמחים להם מן הזלזלות הדקיקות, ואז בהה לתוך צמרת העץ האדיר המנוקדת באגוזים זעירים.

"תגיד יא חודא", פנה החוג'א לאלוהיו כשיח שיכור לחברו.

"בלי לפקפק בכוחו העצום והרב ותבונתו שאין לה שיעור של כבודו", הטעים.
"מדוע את האגוזימים הקוצ'קימים האלה תקעת על עץ מכובד ועב גזע כמו האגוז הזה, ואת המלונים הנהדרים האלה תקעת על הרצפה?"

בו ברגע נשמט אגוז אחד מצמרת העץ וב"תוק" חלול פגע במצחו של החוג'א הנכבד.

"וואלכ אתה" הפטיר החוג'א.
"לכל שאלה תשובה, ולכל פקפקן- פקאן." *

*(הערכת מערכת: אגוזי פקאן לא צומחים ליד בוכרא, וכנראה שמדובר היה באגוז מלך, שסובל פחות משחקי מילים מפגרים)

51816617_2061371117285286_4268605211938914304_nwalnut-nut-fruit-bowl-healthy-38292-1024x680

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg

ארכיטקטורה: מצודות הנפש

که خانه ساختن آیین کاروانی نیستد

دل ای سلیم بر این کاروانسرا مبند

"הו לב תמים, בקארואנסרא זה אל תשים מבטחך,  באשר עשיית מעון אין הוא ממנהגם של נוודים"

                                                                                                                            (סעדי)

TiflisCamelCaravan7958

קרואנסראי ׁ (במקור: קארואנסרא  كاروانسرا)  הוא מונח בפרסית, המתייחס למתחם סגור, המשמש להלנת עוברי דרך, על פי רוב שיירות סוחרים או עולי רגל ומספק להם ולבהמותיהם הגנה מתלאות וסכנות הדרך.

במתחמים אלו זכו  השיירות  למחסה מפני שודדי דרכים ותנאי האקלים הקשים, ולעיתים גם לשרותים שונים כגון נפחיה, שירותי וטרינריה, בית מרחץ, ומסגד. מבנים אלו נבנו לאורך נתיבי הסחר והעלייה לרגל, מהרי הטיאן שאן במזרח ועד צפון אפריקה והבלקן במערב.

אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.
אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.

רשתות הקראונסראי, המוכרים במקומותינו בשם התורכי "חאן", התבססו על מבנים העשויים אבן, לבני בוץ, או לבנים שרופות, רבועים או מלבנים בצורתם. מבנים אלו היו בעלי קומה אחת או יותר,סגורים כלפי חוץ ומקיפים חצר פתוחה או מקורה. הקרואנסראי נבנו על פי רוב במרחקים קבועים של כשלושים קילומטרים בציר האורך, או פחות מכך בצירי גובה, ואפשרו את הבטחת תנועתם של סוחרים, עולי רגל ואחרים, ושמשו גם כסמלים של סמכות שלטונית וכתחנות מיסוי. המימון להקמת ותחזוקת המבנים הגיע לעיתים מפטרונים מקומיים, אך פעמים רבות מקורו היה בשלטון עצמו, ומבני קרוואנסראיי רבים באיראן, באנטוליה ובמקומות אחרים עוטרו בשערי איוואן מפוארים, אריחים מזוגגים בשלל צבעים וכתובות הקדשה, כראוי למבנים ממלכתיים.

Sultanhani Caravanserai סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.
Sultanhani Caravanserai
סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.

מקורותיו האדריכליים של הקרואנסראי ועליית הקרואנסראי כמוסד קשורים בהתפשטותה של האימפריה הערבית המוסלמית, על פני המזרח התיכון, אסיה התיכונה,וצפון אפריקה.

הכיבוש הערבי של צפון אפריקה, המזרח התיכון והמרחב האיראני של מרכז אסיה יצר מציאות של אזורי חיץ בין שטחי הכיבוש העיקריים והמרכזים התרבותיים העירוניים הקשורים בהם, כגון אלו שבסוריה הגדולה, מסופוטמיה ואיראן, לבין שטחי הספר שמעבר להם. איזורי ספר אלו, כגון ארצות המגרב וטראנסאוקסאניה, (המכונה במקורות האיסלאמים "מא ווראא אל נהר" –"עבר הנהר" וכולל את אוזבקיסתאן, טג'יקיסתאן, ודרום קזאחסתאן של ימינו) היוו יעד מושך ללוחמי קודש מוסלמים, ה"ע'אזי", אשר מצאו באיזור כר פורה למלחמת קודש בכופרים, כמו גם מקור עשיר לשלל שמקורו בביזה.

איזורי הספר של המזרח המוסלמי.
איזורי הספר של המזרח המוסלמי.

לוחמים אלו התגוררו במצודות צנועות אשר שימשו להם כמקום מפלט מן הקרבות שערכו, כעמדת שליטה ותצפית על המרחב, וכמקום לימוד וסיגוף רוחני. המצודות הללו אשר היו פזורות לאורך גבולות דאר אלאסלאם כונו ריבאט, (رباط‎), ומשם זה נגזר  שמה של שושלת המוראביטון ששלטה בצפון מערב אפריקה ובאנדלוסיה עד אמצע המאה ה-12, כמו גם שמה של בירת מרוקו המודרנית, היא רבאט. שמות אלו הם זכר להתפשטות הספר המוסלמי מחצי האי האיברי במערב ועד לגבולות סין במזרח.

tumblr_m85f0lIX9i1rxn2lko1_500

עם הזמן, הפכו מצודות הריבאט אבן שואבת לא רק ללוחמי קודש, אלא גם לצופים נודדים, וסוחרים. שתי קבוצות נוספות אלו ראו במרחבי הפרא אשר מחוץ לגבולות התרבות העירונית יעד נחשק לפעילות דתית ומסחרית כאחד, ובתורם תרמו אף הם להתפשטות האסלאם והתקבלותו בקרב העמים התורכיים אשר שכנו בערבה המשתרעת מאופק לאופק.

צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.
צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.

מצודות ריבאט אלו הפכו בסופו של דבר למודל הרעיוני על פיו נבנו הקרוואנסראי המאוחרים יותר. עם זאת, מבחינה אדריכלית ייתכן שמקור הסכמה הבסיסית של מבנים אלו, נמצא גם בתקופה הקדם איסלאמיות, כגון מבני דואר וביצורים סאסאנים, כמו גם במחנות הצבא הרומים (Castrum).

Deyr Gachin Caravansary שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.
Deyr Gachin Caravansary
שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.

spaceout

Castrum
סכמה בסיסית של קראונסראי.
סכמה בסיסית של קראונסראי.

את המבנים הראשונים בסגנון המוכר כיום ניתן לתארך לתקופת הקראח'אנידים (840–1212) והע'זנויים (962–1186), שתי שושלות תורכיות אשר שלטו באיזורי הספר של טראנסאוקסניה ואפגניסתאן. מהן עבר הסגנון לאימפריה הסלג'וקית האדירה ומשם נפוץ ברחבי איראן ואסיה המערבית- באנטוליה, בסוריה, ובמצרים.

Rabati Malik Caravanserai קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Rabati Malik Caravanserai
קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.
Ribat-i Sharaf סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Ribat-i Sharaf
סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.
Selim Caravanserai  ארמניה. 1332.
Selim Caravanserai
ארמניה. 1332.

את תקופות השיא של רשתות הקרואנסראי, לפחות בעולם המוסלמי המזרחי, ניתן למקם כאמור סביב תקופת שלטון האימפריה הסלג'וקית, ולאחר תקופת ההרס והדעיכה שנלוו לפלישות המונגוליות של המאה השלוש עשרה, החלה תקופת שיקום ששיאה בשושלת הצפאווית באיראן. בתקופת השושלת הצפווית הורחבה רשת הקרואנסראי, במיוחד בדרך ח'ראסאן, העוברת לאורכה של איראן הצפונית.

רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)
רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)

 באיזור א-שאם הדרומית, המכונה כיום ישראל, ניתן למצוא רשת קרוואנסראי מכובדת למדי המשתרעת על ציר צפון- דרום, כאשר רום נבנו בתקופה העות'ומנית, אך ישנם גם שרידי מבינים שמקורם מוקדם יותר, כגון בתקופה הממלוכית (מאות 13- 16), אחד הגדולים בחאנים הממלוכים הוא חאן אל תוג'אר, בגליל התחתון, היושב על דרך הדואר ההיסטורית- ה"בריד", אשר חיברה את בירת הסולטנות הממלוכית בקהיר, לבירה הצפונית, היא דמשק.

img_2649

ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19
ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19

בדמיון הספרותי נתפס הקרוואנסראי  (כשלא תואר כמקום מאובק ושורץ טיפוסים מפוקפקים ועלומי מוצא) כמקום מפלט ומקור לקרבה אנושית בארץ עקרה ושוממה, ובהשאלה, לחיפוש הנפש אחר מקום מפלט מקשיי החיים, זכר אולי לימים בהם שימשו מעוזי הריבאט הראשונים מקום מושב לצופים נודדים ולבושי בלויים אשר חיפשו את קרבת ריבונם בקצות הארץ הנושבת.

העאשיק (זמר נודד) העיוור וייסיל (Asik Veysel) אשר נולד באנטוליה העות'מנית של שלהי המאה ה19, דימה את החיים לחאן בעל שתי דלתות, ייתכן והתכוון לאופן שבו נסיבות חייו העגומות, אשר הביאו לעוורונו כתוצאה ממגפת אבעבועות שחורות, מות הוריו בצעירותו, ושליחתו לנדודים עם כלי הנגינה שלו, הבגלמה (bağlama), עוצבו באופן דטרמניסטי, ואולי התכוון לעובדה כי לחיים יש רק שתי ודאויות מוחלטות, פתח הכניסה, ודלת היציאה, הם הלידה והמוות.

עאשיק וייסיל.
עאשיק וייסיל.

Uzun ince bir yoldayım

Uzun ince bir yoldayim
Gidiyorum gündüz gece
Bilmiyorum ne haldeyim
Gidiyorum gündüz gece

Dünyaya geldiğim anda
Yürüdum ayni zamanda
Iki kapılı bir handa
Gidiyorum gündüz gece

Uykuda dahi yuruyom
Kalmaya sebeb ariyom
Gidenleri hep goruyom
Gidiyorum gündüz gece

Kirkdokuz yil bu yollarda
Ovada dağda cöllerde
Düşmüşüm gürbet ellerde
Gidiyorum gündüz gece

Saşar Veysel işbu hale
Gah ağlayan gahi güle
Yetişmek için menzile
Gidiyorum gündüz gece

I am on a long and narrow road 

On a long and narrow road
Walking all day and all night
Unaware of the condition I am in
Walking day and night

From the moment I was born
I started walking right away
In an inn with two gates
Walking day and night

Walking even in my sleep
Seeking a reason for staying
Eyeing those who are leaving
Walking day and night

Forty-nine years on these roads
On the plains, mountains, and deserts
Stuck in these foreign lands
Walking day and night

Veysel is bewildered to this situation
It makes him cry some, smile some
Trying to reach a destination
Walking day and night


להמשיך לקרוא ארכיטקטורה: מצודות הנפש

עם הגב לערבה, ובין ההר למדבר: גאוגרפיה של מרכז אסיה.

מרכז אסיה מהווה אזור נרחב שהגדרתו מעוגנת בנקודות מוצא שהן לרוב תרבותיות או
פוליטיות יותר משהן גאוגרפיות. על פי הגדרה מודרנית ופופולארית, מרכז אסיה מייצג את
ארצות חבר המדינות המוסלמיות שבין הים הכספי לגבולה של סין, כלומר: קזחסטאן,
אוזבקיסטן, טורקמניסטן, קירגיזסטן, וטג'יקיסטן. עם זאת, הגדרה המעוגנת היסטורית
אתנית ותרבותית תרחיב לרוב את המושג ותכלול בו גם את איראן, חלקים גדולים מרוסיה
האסיאתית, וכן את אפגניסטן, צפון פקיסטן, ומערב סין. הגדרה פופולארית נוספת וחופפת
תהיה אסיה הפנימית אשר עשויה גם לכלול את מונגוליה, מנצ'וריה (צפון מזרח סין) ואף
את טיבט, אשר יחד עם אזורי ההרים הגובלים בה, מכונה על ידי כותבים וחוקרים מסוימים
בשם אסיה הגבוהה.

במרכז אסיה מספר אזורים היסטוריים-תרבותיים חשובים:

פרגאנה (Ferghana):
עמק פרגאנה נחשב למרכז היסטורי מן החושבים ביותר במרכז אסיה, מיקומו על נתיב נוח
בין מערב אסיה לסין הפך את העמק למוקד מסחרי ראשון במעלה, בעוד שאדמתו הפורייה
ושפע המים אפשרו לאזור לקיים כלכלה חקלאית עשירה והאזור נודע בכרמיו ובמקשות
המלונים שבו. העמק, ששימש היסטורית מקום מושב ליוונים, איראנים ותורכים מחולק כיום
בין טג'יקיסטן, קירגיזסטן ואוזבקיסטן, ובמאה ה-20 שימש לא אחת כמוקד לתסיסה אתנית
בין העמים השונים.

מה זה כל הסטן הזה? סטן, או בתעתיקו הנכון סתאן היא סיומת פרסית, (ـستان) שפירושה מקום, כאשר ניתן לומר כי פעמים רבות המשמעות היא ארצם של…
הסיומת נפוצה בשמות מקומות היסטוריים כפי שנתכנו בעולם האסלאמי המזרחי, כגון: כורדיסטן, היאסטאן {ארמניה}, הינדוסטן, טטריסטן, תורכסטאן וכדומה.

טראנס-אוקסאניה (Transoxania, עבר האוקסוס):
השם אשר ניתן על ידי היוונים לאזור הנרחב שבין נהרות האמו דאריה (גם: אוקסוס, פאנג')
והסיר דאריה (יאקסארטס), ושימש כינוי לחלקה הצפון מזרחי של האימפריה המוקדונית.
באזור שוכנים כמה מן המרכזים העירוניים החשובים במרכז אסיה כבוכרה וסמרקנד.
בתקופה המודרנית נוצלו מימיי הנהרות באזור להפקת כותנה בקנה מידה אדיר, תהליך אשר
הביא להרס קרקעות והתייבשות ימת אראל, נקודת ההיקוות של הנהרות באזור.

חורסאן (Khurasan):
איזור צחיח ורחב ידיים אשר מחולק כיום בין איראן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן
ואפגניסטן. הסטורית מרחב ידוע וחשוב מאין כמוהו ,האיזור שימש שנים רבות כאחד ממעוזי התרבות האיראנית והאסלאמית, וערים רבות בו כגון נישאפור, מרב, באלח והראט שמשו כמרכזי לימוד מדע וספרות של התרבות
האסלאמית המזרחית. אנשי רוח ועט כגון עומר חיאם, אל בירוני, אל פארבי ואבן סינא
מוצאם באזור.

בדחשאן (Badakhshan):
מחוז היסטורי אשר כיום מחולק בין הגדות הטג'יקיות והאפגניות בקצהו המזרחי העליון של
נהר האמו דאריה (גם: פאנג'), היכן שזה מתנקז ומתעצם לכדי נהר של ממש על ידי הפלגים
השונים מהרי פמיר וההינדו קוש. בשל הטופוגרפיה ההררית שלו, נחשב המחוז לנידח ופראי
ושימש מקום מפלט ליחידים וקהילות בעתות משבר ורדיפה. במשך דורות רבים היה המחוז
למקור הבלעדי לאבן הלאפיס לאזולי ולאבן האודם, וממנה הגיעו אבני חן אלו בדרך המסחר
למצרים הפרעונית ולתרבויות מסופוטמיה.

בקטריה (Bactria):
אזור היסטורי חשוב המרוכז סביב העיר באלח (כיום בצפון אפגניסטן), וגובל בהרי פמיר,
הינדו קוש ובנהר האמו דאריה. האזור פרח בעת העתיקה תחת השפעת דרכי המסחר אשר
חיברו את איראן, סין והודו והיווה זירה למפגש בין התרבות ההלניסטית להודית.

אגן טארים (Tarim):
אגן נמוך ועצום ממדים הנמצא היום רובו ככולו בשטח סין העממית. חבוי מאחורי הרמה הטיבטית אשר מונעת ממנו קבלת משקעים, אגן טארים ומדבר טאקלאמקאן שבו, הם מן
האזורים הצחיחים בעולם. בנאות המדבר שבשולי האגן צמחו מרכזים עירוניים אשר שמשו
כנקודות מסחר על דרכי המשי וכן כמרכזים בודהיסטים חשובים. האזור שימש כנקודת מגע
בין התרבויות ההודית, האיראנית, הסינית וכן עם עמי הערבה.

הערבה האירואסיאתית:
רצועת עשב רחבת ידיים המשתרעת בין מנצ'וריה במזרח ועד הונגריה במערב. בשל
מאפייניה האקלימיים והאקולוגים שימשה הערבה מחסום להתפשטות התרבויות החקלאיות
ומנגד אפשרה התפתחות של נוודות הרועים. נוודי הערבה, במגעם ופלישותיהם לכיוון דרום,שימשו כגורם צבאי פוליטי ומסחרי חשוב בהיסטוריה של מרכז אסיה והניעו תהליכים רבים
ומורכבים בהיסטוריה האנושית כולה.
רכסי הרים במרכז אסיה:
מרכז אסיה מוגדרת במידה רבה על ידי רכסי ההרים שבה, ואלה עיצבו את כלכלתה, אזוריה
החקלאיים, נתיבי המסחר שבה ורבות מתרבויותיה. רכסי ההרים של אסיה, הגבוהים
בעולם, נוצרו כתוצאה מן הדחיפה המתמדת של הלוח היבשתי של הודו, אל תוך ליבה של
אסיה, ואלה הדפו אל על את הרמה הטיבטית וההרים הנלווים אליה ויצרו את גג העולם
עטור העננים של האזור.

מלבד רכס ההימלאיה המצוי בקו התפר המידי שבין הודו לטיבט, יצר הקמט הטקטוני את
הרכסים המרכזיים של מרכז אסיה. ליבו של הקמט הוא רמת פמיר, מדרום ודרום מזרח לו
מצויים רכסי ההינדו קוש (Hindu Kush, מונח שפירושו "קוטל ההודים", והרי
הקרקורום (Karakorum). ממזרח לפמיר מצויים הרי קונלון (Kunlun), המפרידים את
הרמה הטיבטית מאגן טארים, ויוצרים את מדבר טאקלמקאן הנורא, במניעתם את הגעת
משקעים לאזור. מצפון מזרח לפמיר מצוי רכס הטיאן שאן (Tian Shan. סינית: 天山 ההרים
השמימיים) ואלה מגדירים את גבולה המזרחי של קירגיזסטן ומקיפים את אגן טארים מצפון,
בעודם יוצרים חיץ בין אזור המדבר לערבה.

הגאוגרפיה של מרכז אסיה מדגימה בצורה הניצחת ביותר את השפעת הטופוגרפיה על חברות וחיי אדם, ומצד שני את המאמץ האנושי הכביר להתגבר על איתני הסביבה ולחתור בעוז ובסתגלנות אין קץ לחיי מרעה, מזרע וסחר, וזאת תוך יצירת כמה מן התרבויות היצירתיות והמרתקות ביותר בהסטוריה האנושית, עם הגב לערבה, ובין ההר למדבר.

דרכו של חוג'א נסר א דין

"לילה אחד נשמעה דפיקה על דלתו של חוג'א נסר א דין. בפתחו את הדלת ראה שם דלפון רע מראה, וזה פתח ואמר: "אללה הנחה אותי לבית זה לארוחה טובה".  "אני מצטער מאוד", השיב החוג'א, "טעית בבית" והצביע על הבית השכן. "אללה גר שם"."

מולא (או חוג'א) נסר א דין (ملا نصرالدین) הוא גיבור עממי פופולרי ברחבי העולם המוסלמי, בעיקר בזה המזרחי, ואשר מקורו לוט באבק הזמן, אך דמותו מבוססת אולי על דמות שייח צופי ממשי מן מאה ה13.

יש שיאמרו שנולד באנטוליה, יש שקובעים את מוצאו באזרבייג'אן, ויש שמרחיקים אותו עד לבוכרה. כך או כך מדובר בדמות מלבבת, סוג של שוטה חכם עממי המתואר לרוב רוכב הפוך על חמורו הנאמן, ומבצע תחבולות מפולפלות כנגד מיני גחמנים, מושחתים ושאר לקויי מוסר.

Bukhara.Hodja_Nasreddin

המקורות ההסטוריים חלוקים על מוצאו המדוייק של האדם ההסטורי עליו מבוססים סיפורי נסר א דין, או לכל היותר על מוצאם המקורי של מעשיותיו. בעולם הערבי מקובלים סיפוריו של ג'וחא המגיעים ככל הנראה מרובד סיפורים קדום למדי, אך מציגים ברובם דמות של שוטה. ייתכן כי בעולם הפרסי-תורכי התפתחה דמותו של נסר א דין על סמך רבדים מוקדמים אלו מן העולם הערבי, אך תוך התווספותם של ניואנסים ורבדים נוספים.

במערב התפרסמו סיפורי נסר א דין תחת עיבודיו של המחבר והמורה השנוי במחלוקת אידריס שאה, שהדגיש בכתיבתו את ההקשרים הדידקטיים והסופים של סיפורי נסר א דין וביקש את קוראיו להשתמש בהם ככלי ראשון במעלה לרכישת חכמה ודעת:

"אמור לי, כבוד החוג'א", פנה פעם אחד אל נסר א דין, "האם יש בידך סימן ואות ניצח למציאותו של אללה, ריבון העולמים אדון הכל?"

     נסר א דין חשב רגע והשיב: "שמע זאת, מיום שעמדתי על דעתי, כל המתרחש עושה זאת אך ורק על פי רצונו של אללה. אילולא היה אללה הכל יכול חורץ הגורלות, היו לבטח הדברים מתרחשים לפי רצוני שלי…"

וגם:

חבר בא לבקר בבית נאסר א-דין והביא ברווז, ונסר א דין בישל אותו ואכלו ביחד. שבוע לאחר מכן הגיע לביתו מישהו שטען שהוא בן דוד של החבר שהביא את הברווז. נסר א דין הכין לו אוכל. עוד שבוע ועוד מישהו מגיע הגיע וטוען שהוא חבר של הבן דוד של האדם שהביא את הברווז. נסר א דין האכיל אותו גם. זה המשיך, כאשר הקשר עם החבר שלו הפך יותר ויותר רחוק. לבסוף, כאשר הגיע עוד חבר של הבן דוד של החבר של האדם עם הברווז, נסר א דין חימם מים והגיש לו בקערה. "מה זה?" שאל האדם כאשר טעם את המים החמים."זה המרק של המרק של המרק של הברווז." אמר לו נסר א דין."

בארץ התפרסמו סיפוריו בתרגומים לספריו של העיתונאי והסופר הרוסי יליד טריפולי, ליאוניד סולוביוב,  כאשר על סמך גרסא זאת הועלתה בשנות החמישים והשישים הצגה על בימת הקאמרי, ממנה נשאב לקאנון הישראלי השיר "בבוכרה היפה."

Насреддин в Бухаре
"נסר א דין בבוכרה", סרט סובייטי מ1943

כמה שמחתי לגלות בזמנו גרסת אנימציה ישנה ונהדרת של סיפוריו מן הטלויזיה הסינית, המבוססת על התרבות המקומית האויגורית של שינג'יאנג. בסין נסר א דין נקרא אה פאן טי (阿凡提), קיצור ושיבוש של שמו בתורכסתאן המזרחית הלא הוא נסר א דין אפנדי.

להשאיר פוליטיקות פאן תורכיות בחוץ, ובטח את מצבם העכשיו והעגום של האויגורים תחת מגף השליטה הסינית בשינג'יאנג. הסדרה הזאת בעיני לגמרי שובת לב, בעיצוב פשוט, תמים, ונאמן לתרבות המקום היא לחלוטין משדרת את הקסם של מרכז אסיה הסינית, והכל מגרביים פרולטריות.

Molla_Nasreddin
"מולא נסר א דין" מגזין עיתונאי וסאטירי שיצא בעיקר בבאקו שבאזרבייג'אן עד שנות השלושים, וזכה להשפעה ופופולאריות רבה ברחבי העולם המוסלמי.

סיפורי עמים הם דוגמא נהדרת לאופן שבו מוטיבים כלל אנושיים נשזרים ברבדי זמן ותרבויות שונות, נודדים ונקלטים ומעובדים ללא קץ תחת מיני כסויות, מלבושים ושפות שונות.  והחוג'א הטוב שלנו, בדרכו הארוכה ורבת המעללים בין ערי אנטוליה להרי פרס, ובין בימת הקאמרי לטלוויזיה הממלכתית הסינית, הוא דוגמא מצויינת במיוחד.

בתמונות:

קברו של חוג'א נסר א דין (כביכול) באקשהיר, בקרבת קוניה שבתורכיה

ייצוגים מודרנים של נסר א דין, כולל מתוך סדרת הטלוויזיה הסינית.

סכיני הפצ'וק של מרכז אסיה.

מרכז אסיה היתה ידועה במשך דורות כמרכז נפחות ועשיית להבים. למעשה נטען כי השבטים התורכים, עוד במכורתם המקורית שבהרי אלטאיי, שימשו כנפחים אשר חילצו עפרות ברזל מן המכרות הרבים אשר פערו במדרונות ההרים, וכי את החרבות, הפגיונות ועבודות השריון שהוציאו תחת ידם, סיפקו כמס לשליטי השיונג נו, אדוני אימפריית הנוודים הראשונה של מזרח הערבה.

פצ'וק או פצ'ק (תעתיקים לועזיים מקובלים: pichok, pchak, pechak, P'chak) הם שמם של הסכינים המסורתיים של המרחב המרכז אסיאתי, ושמשו מזה דורות ככלי העבודה המרכזי במטבח, בדיר ובחצר הבית, וכסמל סטטוס, בעיקר בקרב הגברים.

ידיות סכיני הפצ'וק נעשו מעצם,מתכת, עץ או קרני בקר, צאן או חיות בר כגון צבאים, יעלים וסאייגה, ואלה עוטרו פעמים רבות לעייפה בדוגמאות צמחיות ומוטיבים אחרים. הלהבים סומנו פעמים רבות בשם או חותם היצרן,או בסימנים שבטיים (טמגה) או דתיים. הסכינים נחשבו לעיתים כקמע משפחתי היפה להרחקת סכנות והגנת הבית והעוברו מדור לדור או הוענקו כמתנות בעלות יוקרה רבה.

מרכזי היצור החשובים מרוכזים עד ימינו סביב עמק פרגאנה ובמיוחד בערים נמנגאן וצ'וסט שבאוזבקיסטן המודרנית ובאיסתרוושאן שבטג'יקיסטאן. מרכז חשוב נוסף נמצא בדרום אגן טארים (שינג'יאנג הסינית של ימינו), וסכיני האיזור, ובמיוחד אלה המגיעים מינגיהיסאר ידועים בכל רחבי מרכז אסיה באיכותם וביופי הגימור המוענק להם.

בשינג'יאנג של לאחר מהומות 2009, נאסרת נשיאת הסכינים הללו עלי ידי הממשלה הסינית בעקבות הכבדתה את אמצעי האכיפה השליטה והפיקוח על האוכלוסיה האויגורית המקומית ותרבותה, ואף האפשרות להוציא סכינים מן הפרובינציה נעשתה קשה למדי. יותר מכך, סדנאות הנפחות של ינגיהיסאר, כאמור, אחד ממרכזי הייצור מן הידועים באיזור, נסגרו כליל בשנים האחרונות במסגרת ההכבדה הגוברת על מוסדות וסמלי התרבות של האויגורים, ויש חשש כי הידע המסורתי יילך ויישחק ככל שיתארך האיסור.

בתמונות: פצ'ק בן המאה ה19 מבוכרה, על פי הסגנון המעוקל ("kayik") הייצרן ככל הנראה אויגורי.

סדנת סכינים באישתרוושאן ,עמק פרגאנה, טג'יקיסטאן,

ורכישות אחרונות לאוסף.

 

No automatic alt text available.
No automatic alt text available.
No automatic alt text available.

אל עמק האחדות- הדרך הסופית.

הסופיות ( במקור: צופיות, מערבית: صوفية, צופיה), נחשבת פעמים רבות לזרם שלישי או מקביל לשני הזרמים העיקריים של האסלאם, הסונה והשיעה, כאשר ביטוייה נעים פנימה והחוצה אל מעבר לגבולות האורתודוכסיה בהתאם לזמן ולמקום.

הסופים מייחסים את מוצאם לקרובים והאדוקים מבין חסידי הנביא מחמד, אשר יראתם כלפי הבורא הביאה אותם להתכחש לנוחות הבשר ולהתעטף בכסות עשויה צמר גס (ערבית: צוף), גרסא אחרת של מקור השם מתייחסת למרפסת הגבס שבביתו של הנביא ואשר בה הסתופפו האדוקים ביותר באמונתם.

המחקר ההסטורי מתאר לעיתים את הסופיות כתמהיל של רעיונות גנוסטים ונאו-פלטונים אשר נשזרו בליבתו המונותאיסטית של האסלאם, וזאת כתוצאה ממגע מוקדם של תרבות האסלאם עם תורות מקומיות של התרבויות הנכבשות,. המשמעות הרעיונית היא שהעולם הוא השתקפות בחומר של המהות האלוהית, אך בוא בעת נפרד ממנה. ביכולת האדם בעל הידע הגנוסטי, או בהקשר האסלאמי, הסופי המושלם במעלותיו, לגשר בין העולמות ולחזות בצפונות האלוהות והקיום כולו.

במזרח העולם האיראני גם ספגו הסופים השפעות זורואסטריות, בודהיסטיות, שמאניות ואחרות, ואלה הכניסו אלמנטים אקסטטיים ומדיטיביים שונים אל תוך המסורת הצופית, והתבטאו במה שניתן לכנות כזרם ה"חוראסאני" (ע"ש איזור חוראסאן במרכז אסיה), או כ"סופיות שיכורה", המאפיינת רבות מן הקבוצות הסופיות שמקורן בעולם התורכו-איראני של מרכז אסיה ונטייתן האקסטטית, וזאת בניגוד לקבוצות אחרות שמקורן בזרם המערבי ,או ה"בגדדי" של הסופיות שכאמור ככל הנראה הושפע יותר ממסורות יודאו-נוצריות ונאו-פלטונית

במרוצת הדורות התגבשה והשתנתה התנועה הצופית ונטתה יותר ויותר ליצירת ארגונים מוסדרים פחות או יותר, השואבים את הלכותיהם והאתיקה שלהם משושלות מורים רוחניים, ואלה התרכזו במרכזים מוסדרים אשר קיימו את כלכלתם על בסיס עסקים בבעלותם, על בסיס הקדש (ווקף) או תמיכה של פטרונים בעלי ממון ושררה. מסדרים אלו, המכונים טריקה ("דרך", ריבוי: טריקאת), והמרכזים הרוחניים שהקימו, (זאוויה, חאנאקה, קלאנדרחאנה וכו) שמשו כמוסדות חשובים במרקם החיים העירוניים של העולם המוסלמי, כמקום של תמיכה רוחנית וחומרית כאחד.

חיי השגרה במסדרים תלויים היו בכל מסדר ומסדר אך ברבים מהם באו לידי ביטוי האפשרות לתנאי הגות, מפגש רעים לדרך, לימוד רוחני וחיי שירות לצד מורה כריזמטי (פיר), ולעיתים הנאה חומרית גרידא מאפשרויות הצדקה והתשורות הקשורות במעמד המסדר ובקשריו עם עדת המאמינים, עירוניים, כפריים ונוודים כאחד.

אמנם הדרך הצופית מגוונת להפליא בהתאם לזמן ולמקום, אך בהכללה ניתן לתאר את ההתקדמות בלימוד הסופי כהעפלה בסולם הדרגות והמעלות הרוחניות (מקאמאת), במסגרתה נשחק האגו ומסולקות האבחנות בין המאמין למושא האמונה, עד כדי השגת ידיעה אינטואיטיבית וגמורה של המוחלט, והשגת ה "פנאא" , איחוד רוחני עם האל שהוא המציאות עצמה.

אמצעי הפולחן המרכזי ביותר ברבים מן המסדרים הוא ה"זיכר", התכנסות רוחנית לשם תפילה, שירה, ריקוד או ניגון או שילוב בניהם, במהלכו מוזכר שם האל ומעלותיו תוך התגברות הכוונה והקצב ולעיתים עד עוררות אקסטטית של ממש. מסדרים שונים פתחו מסורות זיכר שונות,כאשר הידוע שבהם במערב הוא הזיכר של המסדר המלווי התורכי, אותו יסדו תלמידיו של המורה והמשורר הגדול ממוצא פרסי, ג'לאל א דין רומי.
במרוצת הדורות פיתחה הסופיות לקסיקון ייחודי לה העמוס משמעויות אלגוריות ואזוטריות והמתאפיין בציוריות רבה, ודימויים נפוצים המרמזים על הדרך הצופית וכיוונה, אשר נתפסה בידי מי מהם כדרך אשר קדמה לכל דין ואמונה:

"זרע הסופיות נזרע בימי אדם, נבט בימי נוח, הנץ בתקופת אברהם , פרח בתקופת משה, העניק ענבים בתקופת ישו והפך ליין משובח בתקופת הנביא מחמד"

בעולם דובר הפרסית נשתלב הלקסיקון הסופי בעולם השירה עד כדי שפעמים רבות קשה לאתר הפרדה בינהם, מה שאין בו שום הפרעה כמובן ותורם ליופיה הרב של השירה הפרסית.
בכתיבתם מעלים אנשי העט הסופים את כיסופם לאחדות, את סלידתם מגבולות מלאכותיים, צדקנות וחלוקת העולם לכפירה ואדיקות.
האהוב והנאהב, האליל והעובד לו,
מי מהם מלא הרמיה?
החושך שולט בכעבה ובבית המקדש,
בואו אל עמק האחדות, היכן שצבע אחד ישלוט,
חשבו עמוקות, מיהו האוהב, ומי הנאהב,
מיהו הפרח, ומיהו הקוץ"

(סרמד)

כוס יין ביד אחת, בשניה קראאן
מעשינו כשרים, ולא, בו בזמן
בעולם הזה שהוא בלתי מושלם
איננו כופרים ,ולא מוסלמים גם"

(חיאם)

"את יוסף איבדתי בארץ כנען,את יוסף גיליתי, כנען נעלמה.
תמים כמוך, את לילא לא ימצא, מה פצע זה, שרפואה לו אין
בשוק האהבה מוכרים נפשות, נפשי אני מוכר אך לא מוצא קונה
מבשרים "מת יונוס" ואין איש עונה, הגוף הוא זה שמת, האוהבים חיים"

(יונוס אמרה -מתורכית: ד. אוז'לוו)

במרכז אסיה, התקיים לאורך ההסטוריה הצופית מנעד רחב של פרקטיקות וצורות ארגון (או ביזור) שונות זו מזו, שתי צורות הארגון הנגדיות לצורך הדוגמא הן המסדרים הסופים של הקלנדריה והנקשבנדיה.
מקורו של המסדר הקלנדרי (Qalandariyyah قلندریه) לוטה בערפל, אך נראה שהולדתו קשורה בזאת של קבוצה מיסטית אחרת, המלמתיה (Malâmatiyya ملامتية). תנועה זו החלה סביב המאה התשיעית לספירה, בנשאפור אשר בח'ראסאן ומייצגת את אחד השלבים הקדומים ביותר בהסטוריה של המיסטיקה האיסלאמית.

בשלביה המוקדמים, חבריה אף לא נחשבו בידי בני זמנם כסופים, כדוגמת המיסטיקנים אשר שכנו בבגדד, אלא כקבוצה נפרדת לחלוטין. קבוצה זו, כמו גם הקלנדריה שהושפעה ממנה מהווים דוגמא מייצגת של המסורת המיסטית המרכז אסיאתית, אשר ייתכן והושפעה ממסורות קדם וחוץ- איסלאמיות, ובהן שמאניזם, בודהיזם, וגורמים נוספים, אשר היו נוכחים כולם בתערובת התרבותית המרתקת אותה יצר השלטון המונוגלי בתחום שלטונו במרכז אסיה ואיראן.

דרכה הרוחנית של המלמתיה התרכזה ברעיון כי הרובד הנמוך של נפש האדם, הנפס (نَفْس -המקביל לאגו במושגינו אנו), עשוי אף להתעצם תחת השפעת ההליכה בדרך המיסטית, וההערכה העצמית והחברתית הנלווית לכך, וכי רק תקיפת הנפס על ידי גינוי ואשמה ( ملامة malâma) מתמדת תשחוק את הנפס הקשה כאבן.

הקלאנדריה, שתחילת פריחתה במרכז אסיה החלה סביב המאה האחת עשרה,והושפעה כאמור מהמלמתיה, פרחה מחוץ למרכזי הלימוד הממסדיים של ערי איראן והמזרח התיכון, נטתה לגישה לא אורתודוכסית, למבנה ארגוני מבוזר, ואף קיבלה לשורותיה עבדים נמלטים, אנשי שוליים ושאר נדכאים,אשר מצאו את מקומם בחבורות אשר שוטטו בספר העולם המוסלמי. גישתם האנטי אורתודוכסית כללה בין השאר שימוש במוזיקה, ריקוד, שתיית יין ושאר שיקוצין לשם עילוי רוחני, מנהגים אשר היו לצנינים בעיני הממסד האורתודוכסי, כמו גם בעיני טריקות אחרות, כגון הנקשבנדיה, שהתנגדה לסופיות ה"שיכורה" שהפגינו הקלנדרים.

הנקשבנדיה, אשר מייחסת את מוצאה לאיש הדת בן העיר בוכרה בהאא אד-דין נקשבנד (מת
1389), מהווה דוגמא מרכזית להשתלבות סופית בזרמי האסלאם העיקריים. הנקשבנדיה היא מסדר עירוני במהותו המדגיש השתלבות פעילה של חסידיו בחיים הפוליטיים והדתיים של הקהילות המוסלמיות, ומחייב קבלה מלאה של ההלכה המוסלמית כחלק ממוסד מתהליך הלמידה וההתקדמות במסדר.

מאז המאה ה-15 ביסס עצמו המסדר בעמדות מפתח מרכזיות ברחבי המזרח התיכון, מרכז אסיה ובהודו תוך אמונה כי על המאמין ליזום מעורבות ישירה בחיים הפוליטים ובשלטון על מנת להשפיע על מהלך האנושות כולה. גישה זו הביאה לעיתים לנסיון לשליטה ישירה של חברי המסדר בסדר היום הפוליטי ואך להפיכתם לשליטים של ממש במקרים מסויימים. בנוסף, סדר היום הפוליטי המובהק של הנקשבנדיה על פלגיה השונים, הביא למעורבותה הישירה במרידות ומאבקים נגד מעצמות זרות אשר נחשבו למאיימות על עולם האסלאם, למשל במלחמות הקווקז נגד רוסיה הצארית וכן בחבלי שינג'יאנג (תורכסתאן המזרחית) וגנסו שבמערב סין. בה גם נאבקה לעיתים הנקשבנדיה במסדרים סופים אחרים, בהם ראתה סוטי דרך ומדיחים לכפירה.
מבחינה טקסית דוגלת הנקשבנדיה בזיכר " חוּפי ", כלומר שקט, אולי בכדי להמנע מנטיה לאקסטזה חיצונית הקשורה בטקסי הזיכר של קבוצות סופיות אחרות ונתפסה כסיכון לסטיה מגבולות המותר והרצוי.
עם זאת, יש כמובן לזכור כי הגדרות הרמטיות שכאלו הן לשם הדיון בלבד ובפועל היו הגבולות נזילים בהרבה, ולא אחת שאלו מסדרים מנהגים ופרקטיות דתיות זה מזה, ואין המסדר הנקשבנדי על פלגיו שונה מכך. לדוגמא ידוע על מורים נקשבנדים חשובים בתורכסתאן המזרחית שהיו בעברם קלאנדרים נודדים, ובהתיישבם וביסודם של חאנאקות שאלו פרקטיקות מקבוצות סופיות אחרות, כגון קיבוץ טקסי של נדבות מזון, ארוחות טקסיות של בשר ודגנים המחולקים לאביונים או אפילו ריקוד וזיכר "ג'הארי" המושר בקול.

לאחר הכיבוש הסובייטי ועם קריסת ההסדרים הקדם מודרניים במרכז אסיה שימשה הסופיות מקור לדאגה בקרב השלטונות שראו בה גורם חתרני ומרדני .במהלך התקופה הסובייטית קיימו השלטונות מספר מסעות דיכוי כנגד חברי המסדרים, וזאת במקביל לסגירת רבים מן המסגדים ובתי הספר האסלאמים בקווקז ובמרכז אסיה כולה, וכינונו של ממסד איסלאמי סובייטי הפועל בכפוף להוראות וצרכי המפלגה במסקווה. עם זאת בשל אופיו החוץ ממסדי ברובו של הזרם הסופי, אשר כונה בידי הסובייטים "האסלאם המקביל", שרדו המסדרים הסופים את תקופות הרדיפה ואלה, המשוייכים היום למסדרים הנקשבנדי, הקאדרי, הקובראווי והיסאווי, עוד פעילים בערי עמק פרגאנה, באוזבקיסטאן, טג'יקיסטאן וקירגיזסטאן, וגם בטורמניסטאן ובקזחסטאן.
הפולחן הסופי מתקיים פעמים רבות עד ימינו ברבדים עממיים הכוללים פולחן קדושים ועליה לרגל לקבריהם, המכונים מזאר, פעולה הנחשבת לסגולה לבריאות, פריון והצלחה עסקית, מסורות שייתכן ומשקפות את המסורות הקדם אסלאמיות הנפוצות ברחבי האסלאם מימי קדם. בנוסף בקרב הקזחים והקירגיזים מתקיים עוד שילוב בין המסורת הסופית לפרקטיקות שמאניות אשר התקיימו בקרב העמים התורכיים מאז ימי קדם, כאשר לעיתים נשים הן אלו הנושאות בתפקיד השאמאן ובקישור בין העולמות, בסיוע להתעברות ובריפוי חולי, במסורת דתית שהיא תערובת בין אסלאם לפולחן טנגרי (אל השמיים התורכו-מונגולי), בין אחדות לריבוי ובין עבודת הכעבה לעבודת האלילים, בתזכורת להסטוריה רבת הרבדים של עמי מרכז אסיה, ופניה הרבים של המסורת הסופית עצמה.

אני תורכמני בן שבעים אשר שערו הלבין בעבודת אלילים. באתי מן המדבר בעוד נושא אני את שמו של טנגרי רק כעת לומד אני לבטא את שמו של אללה, רק כעת מעיד אני על האמונה"

(בסטאמי)

בתמונות:
סופים קאלאנדרים בהתאספות, תפילה, וקיבוץ נדבות. ושייח יעקוב אל בוכרי, מנהיג הנקשבנדיה בירושלים 1927 (הם עדיין שם אגב)

Image may contain: one or more people
Image may contain: one or more people, people sitting and hat
Image may contain: 1 person, standing and beard
Image may contain: one or more people

תפוחי הארגמן של הטיאן שאן.

מרכז אסיה היא לא רק מקום המוצא של פיתוחים דתיים, אומנותיים וטכנולוגיים, אלא גם מקום הביות של מינים חשובים בכלכלה האנושית. מאז התקופה הנאוליטית ברר האדם לשימושו כמה מן המינים אשר גדלו פרא בעמקים ובמדרונותה של מרכז אסיה, ורבים מהם, כגון הגזר המשמש, ומיני שום ובצל (הרי הפמיר למשל מסורתית נקראים בסינית "הרי הבצל" 葱岭 congling) מצאו את מקומם במזווה האנושי עד ימינו.

מין חשוב נוסף ופופולארי להפליא ממשפחת הורדניים, התפוח התרבותי (Malus domestica), שואב אף הוא את מוצאו מהרי מרכז אסיה,שם בוית מן המינים M.sieversii ,Malus pumila ומינים נוספים, וייתכן והוא אחד ממיני העצים הראשונים שנכנסו למשק האדם לאחר המהפכה הנאוליטית.

מרכז אסיה משופעת עד ימינו במיני בר הקרובים למינים התרבותיים, אך שנים של רעייה אינטנסיבית, פיתוח אדמות חקלאיות וליקוט עצי בערה דחקו בהתמדה את רגל שטחי היערות העתיקים של האיזור.

מין נוסף ומיוחד של תפוח הוא M. niedzwetzkyana, ויחודו הוא בפריחתו המרהיבה, צבע לבלוב האביב האדום-עז שהוא מגלה, ובמיוחד צבע ציפתו הנעה בין ורוד חיוור לארגמן.

בעבר היה נפוץ המין ברחבי תורכסטאן ההסטורית  אך בתקופה המודרנית והחורבן הסביבתי שהביאה, כמעט ונכחד.

בפמיר ובהרי הפאן של טג'יקיסטאן ידוע על פרטים בודדים בלבד של העץ, ובקירגיזסטאן, ביערות ארסלנבוב וסארי צ'לק ידועים בין 100 ל200 פרטים בודדים. בצידם הסיני של הטיאן שאן ישנן כנראה אוכלוסיות בר נוספות, אך לא הצלחתי לאמת את מספרם.

בעידן של צמצום זנים חקלאיים והסכנות הקשורות בהסתמכות על מנעד חקלאי- גנטי צר יש חשיבות עליונה לשימור זני המקור של עצי התרבות של האנושות. כיום נעשים מאמצים לשמר ולהרבות את Malus niedzwetzkyana, כמו גם מינים נוספים ולשמר את המינים העתיקים והמרהיבים הללו למען הדורות הבאים.

 

Image may contain: plant, tree, flower, sky, outdoor and nature
Image may contain: food and text
Image may contain: plant

עצמות מזל

משחר היות בני האדם הם עצמם, אוהבים הם לשחק, ובכך לאשר את קיומם כיצורים חברתיים, ברי כושר דמיון, למידה, או מזל.

מעט לאחר הפיכתם של בני האדם להם עצמם, לפני כריבוא שנים, הצטרפה אליהם הכבשה, וכך אוחדו להם צרכי האדם לשחק, ונטית השה להקריב עצמו לעולה בפני צרכי האדם, ובאו לידי קיום עצמות המזל.

עצמות העקב של הכבש (או במקרים אחרים, עזים ובהמות אחרות) הן כאמור מאמצעי המשחק הקדומים ביותר הידועים לנו, ואלה נישאו יחד עם בעלותיו המקוריות לכל אשר ישאו אותן טלפיהן ותלייניהן.
בעקבות כך, מצבורים של עצמות עקב נמצאו באופן אוניברסלי ברחבי העולם הישן, מאגן הים התיכון ועד סין שבמזרח.

נראה כי בשל צורתן, דחיסותן, ומשקלן הנוח וכן חוסר הצורך בעיבוד משמעותי נוסף, הובאו עצמות אלו באופן אינטואיטיבי לשלל שימושים, אם כקוביות משחק, כאמצעי ניבוי עתידות, כקמעות מזל, כגשר מיתר בכלי נגינה ובמקרים מסויימים אף כאמצעי תשלום.

כמשחק, צורתן של העצמות, ונטייתן לנחות תמיד על אחת מארבע צלעות בעלות צורות מובחנות, הביאו ליצירת שלל סוגי משחק, הנשענים כאמור, על מזל, מיומנות או שילוב של שניהם.

השימוש בעצמות אלו רווח אמנם גם במערב עד המאה ה-20, אך שינוי בתרבות הפנאי, וכן תהליכי התיעוש והדחקת תהליכי ההמתה והעיבוד של שוק הבשר, הביאו להעלמות כמעט מוחלטת של המשחק בעצמות עקב מתחומי החברות המתועשות.

כל מי שביקר באזורים המונגולים, הטיבטים, התורכיים ובשולי העולם האיראני, נתקל בוודאי בילדים המשחקים בערימות קטנות של עצמות העקב המרובעות הללו.

משחק בעצמות עקב (מונגולית: שגאי, שפות תורכיות: אשיק, אצ'יק, או צ'וקו, פרסית: אוג'ול או אושוק, טיבטית: טקה, סינית, מנצ'ורית: גאלה, גצ'וחה) מתבסס לרוב על הקפצה או הטלה של מספר עצמות על הקרקע, כאשר הפיאות עליהן נוחתות העצמות מגדירות את הניקוד, או את המשך דינמיקת המשחק.

בהתאם לחברות מרעה או נוודיות, נהוג להתייחס לכל אחת מן הפאות כבעל חיים אחר, כאשר הנפוצים בהם הם כבשה, עז, סוס וגמל (או לעיתים: חמור), כאשר פעמים רבות הסוס הוא הפיאה המנצחת,או בעלת הניקוד הרב ביותר, ובתור אחת מן הפאות, הצדדיות, הצרות יותר, גם קשה יותר להשגה מבחינה סטטיסטית בהשוואה לעז ולכבשה.

מספר משחקים:

מירוץ סוסים:

עשר עצמות מונחות בשורה, כל שחקן מקבל עצם נוספת המונחת משני עברי ראשית השורה.
במהלך המשחק חמש עצמות מוטלות על הקרקע, ובהתאם לכל "סוס" המתקבל באמצעות ההטלה, זוכה השחקן לקדם את העצם שלו מספר צעדים. המנצח הוא זה אשר הצליח לקדם ראשון את העצם שלו עד לסוף השורה.

טקצ'ה:

המשחק החביב עליי. עשר עצמות מוטלות בכל פעם על ידי כל שחקן, מטרת המשחק היא להעביר מספר עצמות רב ככל הניתן ל"בנק" האישי, באמצעות הכאת עצם בעצם עם האצבע המורה והאגודל, כאשר יש אפשרות לפגוע בכל "חיה" באמצעות צורה דומה לה. פגיעה לא נכונה או החטאה מביאות למעבר התור לשחקן היריב. מנצח הוא זה אשר העביר את כלל העצמות לרשותו.

"חמש אבנים":

כמו כל גרסא אחרת של המשחק רק עם עצמות, ישנן וריאציות מקומיות.

"כמה ביד" (או משהו כזה)

הימורים לגבי מספר העצמות אשר מחביא בידו כל שחקן . ניחוש מדוייק מביא להעברת העצמות ל"בנק" של המנצח. ניתן לשלב עם שתית כוסיות של אייראג או באיג'יו זול.

בתמונות:

-משחקים טקה בכפר טיבטי, רמת צ'ינגחאי.
-ציור של ז'אן בפטיסט סימון שרדין, של נערה משחקת בעצמות. 1734.
הגוגו והמשמש.
-נערים משחקים בעצמות עקב (קוריאה?)
-ג'טיגן ("בעל שבעת מיתרים") קזחי
-מנחת ברונזה בצורת עצם עקב שמשקלה עשרות קילוגרמים. נמצאה באיראן אך מקורה כראה באגן הים התיכון.
-מטבעות מתקופת הרפובליקה הרומית ועליהם דמות עצם עקב.