נוצות וקרח- נתיב הבז הלבן

לפני מספר חודשים בודדים תועד בפירוט תמרון דפלומטי רוסי צנוע מימדים במהלכו העניק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בז גדול ולבן נוצה למלך סעודיה. ובאם מקרה פומבי של מונרך רוסי המעניק עוף לבן לשליט בן ארצות האסלאם נראה לכם כקוריוז משעשע ותו לא, הרי שלא הקשבתם היטב בשיעורי ההיסטוריה האירואסיאתית שלכם.

82362761_10157874777912368_1513766828407521280_n
-ולדימיר פוטין ממשיך מסורת של דפלומטית בזים. אוקטובר 2019.

הבז הארקטי ( Falco rusticolus), הוא עוף דורס יפה ומרשים שאוכלסיתו היציבה נפוצה בצפונה של אירואסיה וצפון אמריקה לכל אורכו של החוג הארקטי, שם הוא מקנן בצוקי האבן שבין הטונדרה לימות הקרח.

כמין הגדול בסוגו, הבז הארקטי הוא טורף אופורטוניסטי וכמעט חסר אויבים טבעיים והוא עשויי לתקוף אף דובים אשר יעזו להתקרב לגוזליו יתר מן הרצוי. עם זאת לצערו של הדורס המרשים הלז, לעיקר פרסומו לא זכה הבז הארקטי בשל מעופו החינני או תעוזת התקפותיו על נברני שלג, אלא בשל נדודיו בין קצוות תבל בשירות האדם וככזה הוא מהווה את אחד הנוסעים היקרים והידועים פחות, בדרכי המסחר העתיקות.

בזיירות היא עיסוק עתיק יומין, ואף כי לא ברור מתי והיכן לראשונה שיגר האדם ציפור טרף אל עבר פירות הרקיע ואף זכה לשובה, המקורות השונים מצביעים ככל נראה על מסופוטמיה הבבלית, אם לא מוקדם מכך. ממסופוטמיה התפשט המנהג ככל הנראה אל עבר חצרות הפרסים, ועל אף שנראה כי הבזיירות לא היתה פופלארית בקרב האצולה האיראנית בהשוואה לסוגי הרג אחרים, יורשיהם הערבים צמחו להיות חובבי בזיירות דבקים במיוחד, אשר עשו אולי יותר מכולם לשם הטמעת מדע הבזיירות ברחבי המזרח התיכון.

למרות התהליך המרוכב והמרובד היטב של הטמעת ידע הבזיירות באזורים השונים של תפוצתה, ייתכן וכח המשיכה העצום שלה נובע לא רק מהשימושיות הרבה הטמונה בבן לוויה זריז טופר וכנף אלא גם בנגיעתה בשורשי התשוקה האנושית לגבוה, לזריז ולנשגב, ולאפשרות שבנגיעה בעולם שמעבר.

"בז נדיר, השלום לך! עד מתי בפראות תהיה כה קנאי לחרותך? האהבה היא פתיונך, ובאשר רגלך רצועה, הכנע, טרם לנצח תבוא על סיפוקך"

(פריד א דין עטאר. "מנטק אלטיר", מאה-12)

ארצית או שמימית, מאיראן ומרכז אסיה התפשטה תורת הבזיירות לסין ועד המאה החמישית למנינם נטעה רגל קלה ועוטיית טפרים גם באדמת אירופה, מהלך שעוד יזכה לחיזוק עתידי בדמות השפעת מסעות הצלב והרוחות המזרחיות שנשבו בעקבותיהם. בעוד שאמנות הבזיירות שמשה מקדמת דנא כאמצעי יעיל ומהיר להשגת ארוחה דשנה, לעוף ולבעליו כאחד, בשום מקום לא זכה המנהג להערצה האדירה שלה זכה בחצרות האליטות של עולם האסלאם, סין והערבה.

מידע רב על תורת הבזיירות אנו מקבלים מהספרות העניפה שהותירו אחריהם קודמינו בתפקיד, ובמיוחד יש לציין לשבח את הפרסים, הערבים והתורכים הממלוכים על כתבי היד העשירים שציוו לנו העוסקים בפירוט לא רק ברפואת עופות דורסים (משחת שתן גמלים וחומץ מיושן לטיפול בדלקות עור? יש!), אלא גם במידע רב ערך הקשור באופיים, אילופם וצרכיהם המיוחדים של עופות שונים. בעוד שישנו קושי מסויים בזיהוי מודרני של חלק ממיני העופות הדורסים אותם העריכו בזיירי עולם האסלאם, נראה כי כיום אנו יכולים לאשר כי המינים הנפוצים ביותר היו הבז הנודד ( Falco peregrinus), בז הציידים (Falco cherrug), בז גמדי (Falco columbarius) ובדומה לנעשה כיום בקרב הקירגיזים והקחזים אשר להם מדובר בכלל מקובל, גם עשו שימוש מזדמן בעיטים זהובים או במינים קרובים להם.

81625910_10157874777992368_7168883815316717568_n
-סוחר בזים, צפון מזרח סין, ראשית המאה ה-20.

עם זאת, בשום מקום, ובשום זמן לא זכה אף עיט, בז או נץ למידת הייחוס, ההערצה והתשוקה הבוערת לה זכה הבז הארקטי. כאמור הגדול בסוגו, נקבת הבז, הגדולה מן הזכר כמקובל בקרב דורסים רבים, עשוייה להגיע לאורך של כ65 ס"מ, ולמוטת כנפיים של עד כמטר וחצי.

מימדיו האדירים של הבז הארקטי וצבעו הצח (למעשה הוא זוכה למנעד גוונים רחב הנע בין כהה, לבהיר-כסוף ועד לבן), הפכו אותו ליוקרתי ולנחשק שבמיני הבזים, ולכזה שסולטאנים, אמירים, חאנים ודומיהם שבין מזרח למערב מוכנים לשלם את משקלם בזהב, ולו רק שיזכו להחזיק אחד, אם לא תריסר ויותר מהם בביבר המלכותי ובמחנות הציד שבגבול המדבר.

81795655_10157874777852368_3524267330634776576_n

נראה שהמנהג לצוד בעזרת בזים ארקטיים החל בקרב אנשי הערבה הצפונית, כאשר החיתאנים, עם נוודים מן האזור הקרוי כיום מונגוליה, ביססו קשרי סחר עם עמי הטאיגה הסיבירית ואלה סיפקו להם אספקה יציבה של בזים לבנים. את התשוקה החיתאנית לבזים ארקטים, כמו גם את ההערצה לצבע הלבן על משמעויותיו הרות המזל, ירשו צאצאיהם המונגולים ואלה אף ביססו מערכת שילוח מיוחדת בעלת כ24 תחנות המצויידת בסוסים רעננים, מספוא ובשר כבש זמין על מנת להבטיח את הגעת הבזים בשלום מגבולה הצפוני של האימפריה ועד לבירות החאן הגדול, הן בקרקורום, והן בחאנבאליק, קודמתה הצפונית של בייג'ינג.

אז גם אם הדיווחים של נוסע אירופאי אחד על מאה וחמישים אלפי הבזים שברשות החאן הגדול הם בוודאות מוגזמים, דיווחים מקבילים של נוסע אחר, אחד מרקו פולו על חמש מאות בזים שבחזקת קובלאי חאן כבר נשמעים הגיוניים לחלוטין, ונוסע אחר מספר על החאן שהיה משוטט בשמורות הציד הצפוניות במרכבה הרתומה לארבעה פילים, ובה ניצבו על כנים כתריסר בזים ארקטיים אותם היה משלח הירום-הודו בכל עוף, פסיון וחגלה שהיו בשות מזל מספיק לחלוף בדרכה של התהלוכה רבת הבלינג.

רשת הבז הלבן, אם ניתן לכנותה כך, לא היתה מוגבלת לציר הצפון-דרומי שבין שולי הטאיגה לצפון סין, והמונגולים של סין היו שולחים בזים ארקטים לקרוביהם שבאיראן ומרכז אסיה, שבתורם היו משלחים אותם הלאה כתשורה למונרכים אחרים או מקבלים אספקה נוספת של העוף האציל ממלכי המערב שליקטו אותם בסקנדינביה הרחוקה. נתיב הבזים הצפון מערבי היה פעיל עם כן לא פחות מזה של מזרח אסיה, ולאחר שהעופות היקרים הצליחו להגיע לחופי הים התיכון או לכל היותר לחצי האי קרים, נאספו בידי סוחרי ונציה וגנואה הממולחים ואלה נהגו לשלח אותם במהירות האפשרית לקהיר, שם זכו למחיר השקול לעלותו של סוס באיכות טובה. פר יחידה.

81674232_10157874778372368_5823898172165980160_o
-קובלאי חאן צד בעזרת בז ארקטי, (ברדלס או חתול אחר בייצוג משובש באחורי אחד האוכפים), שושלת יואן.

הממלוכים הבחרים, חיילים-עבדים תורכים שרבים מהם נשאבו מן הערבה הקיפצ'קית, ירשו את האהבה העזה לציד ובזיירות מאדוניהם -לשעבר הערבים, אך אולי גם מתרבות ערבה מקורית שעוד דבקה בהם, והם הביאו את אמנות הבזיירות ואת ידע הטיפול בהם לאחד משיאה ההיסטורים. כה גדולה היתה תשוקת הסולטאנים הממלוכים לבזים, ובהם לאלה הלבנים ממחוזות הקרח עד כי הסולטאן אבן קלוואן רכש מספר אדיר של 419 בזים ארקטיים מסוחר וניציאני ושילם תמורתם סכום עתק של 300,000 דרהם.

החיבה המלכותית לבזים צפוניים לא נבעה כמובן רק מיופים הרב או מכישוריהם כעופות ציד. רגישות העוף העדין לתובלה, דרישותיו התזונתיות והבריאותיו הקפדניות והעלות האדירה שביבוא של עוף דורס ושינועו דרך טאיגה והר, ערבה וים משמעם היה כי הבז הארקטי היה הפרארי והמטוס הפרטי של זמנו, סמל יוקרה ראשון במעלה הראוי לזרועם של קיסר וחאן, צאר וסולטאן, וכי בניגוד לסוגי עופות אחרים וקלים יותר להשגה, נדיר היה כי אנשי אליטה צנועים במעמדם ובעושרם יכלו היו להשיג לעצמם עותק של הבז הארקטי הנחשק.

התפשטות האימפריה הרוסית בתקופה הקדם-מודרנית הביאה לנפילת רוב רובו של תחום המחיה של הבז הארקטי תחת זרועם של הצארים של מסקווה, ומעבר לאימפריה הגונה שאפשר סוף סוף למות למענה, משמעות הדבר היה שליטה ישירה במקורותיו של משאב פוליטי, לא פחות משהו משאב כלכלי.

בתקופת רומנוב המוקדמת היה הסחר בבזים ארקטים מונופול ממשלתי הדוק תחת איום עונש כבד על שינוע או יצוא של בזים ללא אישור מפורש, ומשלחות דיפלומטיות לחצר המוע'ולית בהודו, לשושלת מינג הסינית, לעות'מנים ולחצר הצפווית שבאיראן כללו לא פעם ברשימת המתנות גם לא מעט בזים לבנים מן החוג הארקטי כאמצעי מרכך לשיכוך אינטרסים כלכליים. ואם כל זה כבר נשמע לכם יותר מוכר ופחות כקוריוז, אפשר אם כך כבר לחזור לפוטין ודפלומטית הבזים בה נקט באוקטובר האחרון.

גידול בזים, ארקטים ואחרים הוא כיום עסק עצום ועטיר ממון, וכזה אשר מטבעו ומטבע לקוחותיו נסתר לרוב מן העין. בעוד שחוות לגידול בזים טהורי דם וכן מינים מוכלאים הם תחום מבוסס המייצא אלפי עופות כל שנה מבריטניה, ספרד, ארה"ב ומדינות אחרות, עשרות אלפי פרטים ממינים שונים עושה את דרכו למדינות המפרץ מארצות מרכז אסיה, סין ומונגוליה באופן בלתי חוקי. מינים אלו נצודים לרוב מן הבר, ורבים מהם אינם שורדים את תהליך השביה, ההברחה או ההתאקלמות הפיזית לביתם החדש.

81671328_10157874778307368_2752699189170274304_o
-בז ארקטי תוקף ברבור, ציור סיני, שושלת מינג.

לאחרונה הודיעה רוסיה כי תקים מתקן רביה לבזים ארקטים בקמצ'טקה, איזור הנודע במופע הלבן של בזיו, ההופך אותם למבוקשים ביותר במדינות המפרץ. גבולה הארוך של רוסיה, היותה בית הגידול העיקרי של הבז הארקטי והשחיתות העמוקה בה היא נגועה הופך אותה למקור עיקרי של בזי בר לשוק הבזיירות. בעוד שאוכלוסית הבזים נחשבת עוד לבת-קיימא, ציד, ליקוט ביצים, ופגיעה באוכלוסית השכווים המשמשים לה כמקור מזון חשוב פגעה קשות באוכלוסיה במהלך מאתיים השנים האחרונות. בעוד שהקמת המתקן הקמצ'טקי היא בשורה חיובית לכאורה, ושדווח שתוקם על פי מודל הקיים ופועל כבר שנים מספר בקירגיזסטאן, המהלך מעורר דאגה בקרב גופי שימור ופיקוח בשל חשש לניהול גנטי לקוי וצפי לשחיתות מובנית בפרוייקט, העלולה להשפיע על אוכלוסית הבר של הבז הארקטי.

הסיפור של דרכי הבזים הלבנים הוא סיפור הסטורי סבוך נוצות של דיפלומטיה, בצע כסף, ראוותנות אנושית, סחר ענף, מדמם ומוקדם בחיות בר שסופו בשינוען בין אזורים אקולוגים שונים בתכלית.

בו בעת זהו גם ביטוי של תופעה אנושית מורכבת ויפהפיה אשר במיטבה מציגה קשר מרתק בין עוף לאדם, קשר אשר יצר ספרות עניפה ורב דורית ורשת גלובלית ומוקדמת בין אזורי שוליים למרכזי התרבות החשובים של האנושות המחברת בין חופים ארקטים למדבריות מרכז אסיה, ובין תשוקות ארציות עד עפר לאהבה כנה לנשגב ולזריז הנוגע ברום השמים, כמעוף הציפור.

82155196_10157874778122368_53785102353694720_n

האזינו לקנה!

היום, עם מלאת 746 חורפים לכלולותיו של מורינו ג'לאל א דין רומי והסתלקות קליפתו לעפר, אנו נזכרים בתרומתו האדירה לרוח האדירה הנושבת במי שיבחר למלא בה את ראותיו ולנפוח את תכנה בכיוון הראוי.

רומי, שרכש השכלה איסלאמית אורתודוכסית שורשית עבר טלטלה רוחנית כשפגש במיסטיקן שאמס א דין טבריזי, והקשר הידוע בינהם הביא את רומי להתעלות מיסטית שהותירה בידינו יצירות כבירות שהן נכס צאן ברזל של התרבות המיסטית המוסלמית, כפי שהיא מקור השראה חוצת לשון ותרבות.

rumi_pic

מלבד יכולתו למלא חללים ריקים בתפריטים של בתי קפה היפסטרים, זכור לטוב רומי מורינו על המקום האדיר שהעניק לחוויה המוזיקלית בדרכו הרוחנית של המחפש, על הפסגות הרועמות שהיא מעוררת, ועל שברירי השתיקה שבין תו לחברו, בהם שוקעת הנפש למקומות בהם שומה עליה לשקוע, בטרם תתעלה למחוזות הנסתר.

"אמר מורינו:

המוזיקה היא רחשי שערי גן העדן,

במקרה ואחד משוטי הקהל היה פולט, "איני אוהב את קולם של שערי גן העדן!"

היה עונה המורה: אתה שומע את שערי גן העדן בהסגרם, ואילו אני שומע אותם נפתחים!"

אחד מכלי הנגינה המרכזיים ביותר בפרקטיקה המולווית התורכית הוא חליל הקנה, הניי (Ney). האזנה לצלילו העמוק והחודר, אך העדין של הניי, חושפת את כוחו להוליך את השומע למחוזות הרוח והנעדר מן העין. צלילו מזכיר ומהדהד בכל עת את הלך הנשימה האנושית, וניתן להזכיר את האמרה כי לניי ישנם תשעה פתחים, והפתח העשירי, הוא האדם, דרכו מפעפעת וזורמת נשימת היקום כולו.

ney

בערוגות נפשו של רומי היו פינות חמות לחליל הניי ולצמח הקנה (Arundo donax) ממנו נעקר, ואלה זכו למקום של כבוד בפתיחת חיבורו האדיר של רומי המת'נווי, בצורתו של ה"ניי-נאמה" רווי הרוח:

"האזינו לקנה! רווה תלונות!.

קובל הוא על הפרידה.

רוצה אני לב, לב קרוע מפרידה,

שאוכל לבטא את כאב האהבה..

…זאת אש האהבה המעניקה השראה לקנה,

לא רק הרוח, זהו בעבוע הרגש המעניק ליין שלמות.

מי מעולם חזה ברעל ותרופה, כקנה?

מי עוד ראה מעודו פילגש, ואוהב עורג כחליל?

האהוב הוא בכל, האוהב רעלה,

האהוב חי הוא, האוהב גוויה נידפת.

יודעים אתם מדוע המראה כלום אינה משקפת?

הרי חלודה וגבבה את פניה עוטפת.

האזינו לקולו של הקנה!

סיפור חיינו הוא, אכן. "

….

רחף בשלווה רומי, מעל בתי הקפה ומעל גדות התעלה,

הנח לקנה למסור את תמציתך,

אתה כבר הכל.

119

תורכים ומשוררים, מגולגולות לגביעים.

שאה איסמאעיל, מלך איראן, הראשון לביתו מטעם עדת הצפויים וזה אשר גרר את פרס בצווארה המאובק והשליכה בועטת ונאבקת אל מעבר למפתן האמונה השיעית, היה גם אדם בעל טעם אלגנטי וכנראה יותר משמץ של חוש הומור.

לאחר שהביס איסמאעיל את מחמד שייבני, חאן האימפריה האוזבקית העולה בקרב בקרבת העיר מרו שבחורסאן, טרח הפדהשאה היקר להסיר את ראשו של האוזבקי מעל גופו, לרוקנו יפה מתוכו, ולצפות את שוליו בזהב רקוע, כך שיצר לעצמו גביע רב רושם, ממנו לגם יין באסיפות האליטה הצפווית ואף חלק את תוכנו עם המיוחסים שבאורחיו.

שאה איסמאעיל היקר לא נסתפק בכך, ובזיק של הומור מרושע וביותר משמץ של איום ממשי, שלח את ראשו המוזהב של אויבו ממזרח, לחצרו של אויבו ממערב, סולטאן העות'מנים, סלים הראשון. ואם תוהים אתם מהיכן לקח השאה האיראני, מקימה של שושלת פרסית מפוארת וחסידם של צופים אדוקים מאזרבייג'אן את הרעיון מעלה החלחלה של לגימת יין מראש אויב נפול, נזכיר כי הוד מעלתו הצפווי הוא יורשה הישיר של מסורת ערבתית מפוארת.

64961718_10157298571472368_2621510048769114112_n

שאה איסמאעיל כמובן לא היה פרסי, אלא בן תערובת מהולל שבין אבותיו ניתן למנות קיסרים ביזנטים, מלכים גאורגים, ראשי מסדרים סופים מכורדיסטאן, ולא מעט דם תורכמני. ולמרות יוחסין מפוארים אלו, נראה שהיו אלה האחרונים שהעניקו לשאה לא רק את תמיכתם הצבאית העיקשת, אלא גם לא מעט מגינוניהם. עיצוב גביעי שתיה מהודרים מגולגולות היתה כנראה אחת מהן.

למסורת השתיה מגולגולות הסטוריה ארוכה יחסית, וממצאים מהתקופה הנאוליתית העלו כי שתיה מגולגולות מטעמים טקסיים התקיימה עוד בשחר תולדות הדת האנושית. הד ורמז למנהגים אלו ניתן למצוא בעולם הוודי ויורשיו הטנטריים שמצפון, ושימוש בגולגולות אדם כאמצעי טקסי עוד קיים בימינו בהקשרים שונים בבודהיזם של טיבט וכן בקרב פרושים שונים בתת היבשת ההודית, ובמיוחד בקרב ה"אגורי" עוטי האפר. כסמל טנטרי רב עוצמה, ה"קפאלה" (טיבטית: ת'וד פה), או גביע הגולגולת, מופיע רבות ביצוגים של אלוהיות שונות במרחב הוודי-טנטרי, ובמיוחד בידיהם של שומרי דהרמה שונים (דהארמה-פאלה), ולהם הוגשו מנחות מזון ומשקה בקערות גולגולת בטקסים דתיים מסויימים.

64715698_10157298571347368_6896187124693860352_n

מקאברי ככל שיהיה, נראה כי לשימוש בגולגולות לשם התקנת קערות, גביעים וכדומה הקשרים שונים בהתאם לזמן ולמקום, ונראה שאפילו במקרה של הקניבליזם המשוער של קדמוני האי הבריטי, מדובר אולי בתצורה של מנהגי אבלות והוקרה יותר מאשר ביטוי של תוקפנות קולינרית.

לעומת זאת, להתקנת גביעי שתיה מגולגולות אדם כביטוי לוחמני, מסורת עתיקת יומין בערבה, ונראה שאיש לא הטיב לעשות זאת מאשר הסקיתים:

"בגולגולות אויביהם, במיוחד אלו אשר שטמו במיוחד נהגו כך: לאחר שניסרו את החלק התחתון לגבות, ניק הםו את חלקן הפנימי, וכיסו את חלקן החיצוני בעור. אם בעל הגולגולת היה עני, כך היה משתמש בה, אך אם היה בעל ממון, היה מצפה את תוכה בזהב, ובכל אופן הגולגולת היתה בשימוש כגביע שתיה"

(הרודוטוס)

על פי דיווחם של כרוניקאים שונים השימוש בגולגולות אדם ככלי קיבול, נעשה בתחום הערבה בעיקר בהקשר לוחמני, וכסמן מובהק של הבסת אויב, ושימוש בחלק העיקרי והפיזי של אישיותו, במעשה אינטימי כל כך של הגשת משקה לשפתי המנצח, ובכך לאשר באופן מתמיד את תבוסתו ומותו של האחד, ובו בזמן לחגוג את חייו של האחר.

65386753_10157298571342368_3985224214641639424_n

דוגמא נוספת לקשר האינטימי ביו מנצח למנוצח הוא סיפור האהבה ההסטורי בין קיסר הביזנטים ניקפורוס וחאן הבולגרים קרום, אשר נגמר בגולגולתו של הביזנטי מצופה בכסף בהתאם למעמדה, ומשמשת להגשת יין במשתאות הבולגרים בבירתם שבפליסקה, גורלות דומים נפלו על ראשם של סוויאטוסלב מקייב, בידי התורכים הפצנגים ולקיסר הלטיני של ביזנטיון, בולדווין הראשון, שלא למד מקודמו בתפקיד שלא להתעסק עם בולגרים.

במרוצת הדורות דעך אמנם המנהג האלגנטי של שימוש בגולגולות אויב מוזהבות, אך נותר כחלק מן הפולקלור האזורי של עמים רבים ותזכורת מענגת לאיימת אויבי העבר, כך שייתכן ומדובר בהתרפקות מוגזמת של המשורר ביירון, שטרח לייפות גולגולת נושנה שמצא משרתו בחורבות מנזר נטוש, וזאת "שוייפה עד שנדמתה לשריון צב מנומר", ושימשה לשתיית יין בורדו בקרב ידידים אניני טעם כמותו "כמנהג הגותים של ימי קדם", ואלה כמסופר סיכמו את סבב השתיה האפל בברכה הצוהלת:

"בנפול אוייבך לא תלגום"

לחיים.

 

64797740_10157298571387368_6605714998951936000_n

בתמונות:

-שאה איסמאעיל מביס את מחמד שייבני בקרב מרו. מיניאטורה צפווית.

-קפאלה" (טיבטית: ת'וד פה)- גביע גולגולת טנטרי

-גביע הגולגולת של לורד ביירון (מאה -19)

-קרום, חאן הבולגרים דופק את הראש בנוסח ביזנטי

-קאלי אוחזת גביע גולגולת

-גולגולת פרה-היסטורית לשימוש טקסי (?), אנגליה.

נתיב שלושת האוצרות: דרך הסריס.

בפעם השניה בה איבד סון יאוטינג את שלושת אוצרותיו היקרים ביותר, היה זה לעד ועד יום מותו דאב ליבו על השמדתם בידי בני משפחתו אחוזי אימת המשמרות האדומים.

משחר היווסדות מה שממכונה תרבות, טרחו בני האדם והגדילו לכלול בה את סירוס רעיהם לאנושות, ושירותם של סריסים היה נפוץ בחצרות המלוכה הקדומות של הסהר הפורה ודלתת הנילוס עוד כנראה בטרם עלו מנהגים אלו על הכתב בחומר לח, פפירוס ואבן.

מוסדות נאצלים אלו הוכיחו עצמם כה מסבירי פנים לאליטות השונות, עד כי המשיכו והיוו חלק בלתי נפרד ממוסדות הארמון והאחוזה של התרבויות ההלניות השונות, וכן בעולם האסלאם.

69482438_10157470614552368_3627859081366077440_n

סריסים שרתו את אמירי החליפות הערבית ובחצרות הנסיכים במזרח העולם האיראני, בקהיר ובדלהי הממלוכיות ובקורדובה המעטירה. העות'מנים פתחו את מוסד הסריסות במיוחד והגדילו להבדיל בין סריסים "לבנים" ל"שחורים", כאשר הראשונים נשאבו לרוב מאוכלוסיות הנוצרים של קווקז והבלקן וסורסו "בארמון", בעוד האחרונים הגיעו לגבולות האימפריה כמוצר מוגמר, וזאת לאחר שנשאבו מביתם הנשכח שבאתיופיה וסודן אל מרכזי הסירוס והסחר המדממים שלחופי הים האדום, בפנימה של אריתריאה ובמנזרי הקופטים של מצרים העליונה. המחקר מציע כי עשירית בלבד מקורבנות הסחר האפריקאי שרד את הניתוח הנורא.

69937211_10157470564052368_4250665953882275840_n

על אף נתיב החללים והחלולים שנמתח מאנדלוסיה ועד דלהי, נדמה שבשום מקום לא זכה המוסד הנאצל להיקף, חשיבות ומורכבות הסטורית, כפי שזכתה לה הסריסות בסין הקיסרית המאוחרת.

לסירוס בני אנוש הסטוריה ארוכה בסין. אך בעוד במקור היה הסירוס עונש קשה מנשוא לאוייבי המלוכה, שבויי עמים זרים ופושעים, עם פרוס הדורות וחלוף מעגל השושלות נארגו הסריסים עמוק אל תוך שדרות האליטה הסינית וצרכיה היחודיים, ומעבר למלאכת ההרמון הייחודית כמעט לגברים משוללי גבריות באשר הם, החלו הסריסים למלא תפקידי מנהל הולכים ומתעבים.

בעוד שבתקופות קודמות עיקר הסריסים בחצר הסינית מקורם היה מחוץ לגבולותיה של סין, ואלה נשאבו כשבויי מלחמה, מורדים מובסים וכתשורה ממשלחות דיפלומטיות זרות, עם הזמן, וביתר שאת בתקופת שושלת מינג הפכו סריסים בני האן לתופעה הולכת וגוברת, בעוד שהעיר האסורה הופכת נסמכת יותר ויותר על שירותם של הסריסים בשלל תפקידי תחזוקה, שירות ופקידות.

69553146_10157470564082368_8216437368287133696_n

כה היו נדרשים הסריסים לקיום החצר עד כי הוקמה קליניקה מיוחדת מדרום לעיר האסורה, ובה "יוצרו" סריסים מקרב זכרי הקיסרות אשר נידבו עצמם להליך המייסר. במסורת הסינית כלל הליך הסירוס את הסרת איבר המין והאשכים ככללם (ומכאן "שלושת האוצרות"), ואלה הוסרו באבחת סכין אחת, לאחר ריסון המועמד לכיסא מיוחד ושטיפת האברים במי פלפל חריף. עם תום הניתוח הוחדרה צינורית ניקוז עשוית במבוק לפתח השופכה והזכר המשודרג נצטווה לדדות במשך כשלוש שעות ולהמנע משתיה במשך שלושה ימים. אם לאחר שלושת ימי התופת הצליח הסריס החדש להשתין, הוכתר הניתוח בהצלחה, ולאחריו היו צפויים לאומלל מאה ימי החלמה והתאקלמות למצבו המגדרי החדש. את האיברים הכרותים היו מבקבקים לעיתים קרובות בבקבוק או שק עם חומר משמר ואלה נשמרו באבנט בעליהם לשעבר עד ליום בו יתאחדו עמם מחדש בעולם הבא.

בתרבות הסינית הקלאסית, בה ערך הלימוד, על המשמעויות החברתיות והקוסמיות הגלומות בו, ושמירה על גוף האדם כמתנת אבות יקרה מפז וככלי להמשך קיום זכרם בעתיד היו מרכזיים כל כך, ניתן להבין מדוע מציאת דרך עוקפת לשירות משפיע במנגנון המדינה, תוך השחתת חלקי גוף כה יקרים, הביאו לסלידה עזה כל כך בקרב שכבות אוכלוסייה רבות, והיריבות המרה שבין פלגי הסריסים למשכילים משרתי המדינה ("מנדרינים") היא תמה מוכרת בהסטוריה הפוליטית והספרותית הסינית.

הסריסים נחשבו לבריות מושחתות, שלוחות רסן וגרגרניות השולחות את אצבעותיהן החיוורות אל עבר מחלקות ממשלה תקינות ומטמאות אותן, בעודן לוחשות מילות ארס ומדון באזני פלגשים, יורשי עצר ואף באוזן הדרקון הקיסרי עצמו. בעיקר זכור לשמצה "האגף המזרחי", אותה משטרת סריסים חשאית שלקחה על עצמה ללכוד, לחקור ולענות את אויבי הקיסר, וגם את אלה שראתה לנכון למנות לכאלה.

למרות מידה סבירה של אמת בדימוי, המציאות היתה כמובן מעט מורכבת יותר מן הארכיטיפ הנושן, ומערכת היחסים בין הפקידות המשכילה לסריסות היתה מגוונת למדי, שדרות הממשל הקיסרי הסיני כללו סריסים משכילים וישרי דרך, פקידים מושחתים ומגוון טיפוסים שבין אלה לאלה, ויחסי הגומלין בין גורמי חצר אלו כללו גם לא פעם אמון וחברות אמיצה.

 

ובכל זאת, על אף המורכבות ההיסטורית, מוסד הסריסות של מינג, אולי ככל מוסד אנושי המתקיים זמן רב מדי, היה מעופש משחיתות ,אכזריות אמיתית וכיתתיות פוליטית, ולקראת סוף השושלת עמדו לשירותה אלפי סריסים ויותר, בעוד צווים קיסריים מנסים למגר את תופעת הסירוס העצמי של אלפי נתינים המנסים לשווא לקבל דריסת רגל אל מעבר לשערי העיר האסורה ומכמניה. רבים מבריות מחוסרות איבר אלו מצאו את עצמן, בהעדר יכולת פיזית לשוב לעבודת האדמה, מתגודדות באזורי הכפר, יוצרות כנופיות משחרות לטרף ומערערות עוד יותר את מצב העניינים ההולך וקודר שתחת השמיים הקיסריים.

עם נפילת שושלת מינג ועלייתה של צ'ינג, האחרונה לכאורה במנין השושלות, קטן משמעותית היקף הסריסים בשירות החצר הקיסרית. עם זאת, בהיותם מעין "גילדת מומחים" לענייני ניהול ארמון, המשיך מוסד הסריסים לשמש גורם משמעותי ביותר בחצר צ'ינג עד נפילת השושלת ב1911. סון יאוטינג היה עלם צעיר כשמשפחתו כפתה עליו לעבור את הניתוח הנורא, והספיק לשרת בעיר האסורה מספר חודשים בודדים בטרם בוטלה השושלת.

כרבים מדומיו, צללים נידפים מעידן שחלף לו לפתע, הצליח יאוטינג בקושי לשרוד את תהפוכות סין של מאה ה-20, בעוד חבריו לשורות המסורסים מוקעים כשרידים חולניים לעידן מושחת ומרקיב וחלקם קופצים אל מותם בחבטה עמומה בתחתית חפיר העיר האסורה.

69170519_10157470564042368_6626702017341423616_n

לאחר יציאתו הכפויה מן העיר האסורה אימץ יאוטינג ילד וגידלו כבן, ואף הצליח למצוא עבודה צנועה כשמש במקדש בביגי'נג הבירה, בו עבד עד יום מותו ב1996. בתקופת הטרור האדום של מאו חששו קרוביו של יאוטינג מאימת המשמרות הקרבים, והשמידו את אבריו המבוקבקים, שריד אחרון לגבריותיו האבודה, והשושלת שבשמה איבד אותה באבחת סכין עתיקה.

בתמונות:

סריס חכם: ואריס.

סריס תם: סון יאוטינג, מאחרוני הסריסים בהסטוריה הסינית (נפטר:1996).

סריס רשע: ווי ז'ונג סיאן. אדון "האגף המזרחי", מן הסריסים הידועים לשמצה בהסטוריה הסינית.

סריס שאינו יודע לסתום: סימא צ'יאן, אבי ההסטוריה הסינית, שושלת האן. סורס כעונש בעקבות אינטריגות חצר ומלחמות השיונג-נו.

כמו כן:

-"גילדת ניהול חצר"- סריסי צ'ינג.

-ז'אנג חה- מוסלמי צאצא למשפחה מרכז אסייאתית שעלה לגדולה כסריס בשירות שושלת מינג ונודע כאדמירל "צי האוצר". הביא ג'ירפה הביתה.

– להב סירוס, סין מאות 18-19(?)

-קיזלר אע'אסי. סריס ההרמון ה"שחור", הראשי של האימפריה העות'מנית תנצב"ה. תקופת עבד אל חמיד II.

-סירוס בעולם האסלאם. מתוך ספר רפואה של שרפ א דין (1466)

טעמו כריחו: דרך האתרוג.

"והיא תלעיט אותך בתה ואתרוגים, שהגיעו כל הדרך מסין"

ל.כהן. (וריאציות)

מור ולבונה, ירקן ושנהב, פרוכות משי וחפצי זהב עטורי אזמרגד, כל אלה מלמדים כי לא נדיר שבני האדם ומוסדות שפיתחו, דתיים או אחרים, אורגים אל תוך קרביהם מוצרים וחפצים אשר מרחוק הגיעו, וזאת כאות לפאר הקודש ועדות ליכולתו לקרב את הרחוק, ולהשיג את הבלתי מושג.

האתרוג (Citrus medica) , הוא מין מסוג מרובה ענפים ממשפחת הפיגמיים שמרכז תפוצתה בדרום מזרח אסיה, ובאזורים השכנים לה. נראה כי מקור האתרוג, אחד מארבעת מיני היסוד של ההדרים הגדלים בתרבות הוא בשיפולי חגורת ההימאליה המזרחית במזרח הודו ובורמה או ברמת גוויז'ואו-יוננאן שבדרום מערב סין ופירות מספר זנים עוד נמכרים בשווקי מזרח הודו ויוננאן. במיוחד ידוע הזן המכונה "יד הבודהא" המקובל כעץ נוי וכמנחת קודש מכובדת באתרים בודהיסטים, דאואיסטים ועממיים בעיקר בדרום סין.

images (1)

בצד השני של היבשת הגדולה, הפך ברבות הימים האתרוג לפרי קודש הארוג עמוקות אל תוך המסורת היהודית ונתייחד כאחד מארבעת מיני חג הסוכות, יחד עם חוטר התמר, הערבה וההדס.

בעוד שהתמר ידוע כצמח תרבות חשוב ועתיק במזרח התיכון, והערבה וההדס, תהיה זהותם ההיסטורית אשר תהיה, הם בוודאות צמחים הגדלים במזרח הים התיכון, האתרוג הוא ייבוא זר ומוזר לתרבות החקלאית של המזרח התיכון בהתחשב במחוזות מוצאו, בערך התזונתי הנמוך שבו ובצרכיו המפונקים מבחינת טיפוח חקלאי.

אם כן, כיצד הפך פרי ריחני אך עב קליפה ודל ציפה מספר ההימליה לחפץ קודש יהודי?

לשם כך יש לשוב כרגיל למקום בו הכל מתחיל ומסתיים.

אל איראן כמובן.

אין אנו יודעים לבטח מתי נטעו האתרוגים המזרח תיכוניים הראשונים. חרצנים מפוחמים מסביבות האלף השני לפני הספירה, שנתגלו בחורבות שומריות בדרום עראק של ימינו מאששים נוכחות הדרים, או לפחות פירות הדר באזור בתקופות מוקדמות למדי, אך איכות הממצאים ותארוך מוטל בספק לא מאפשרים לנו לאשר בוודאות את מין ההדר הספציפי, כמו גם להעריך האם ההדרים האמורים הניבו את פריים במקום או שאלה יובאו כמוצר מוגמר מארצות רחוקות.

תוצאות וודאיות יותר מגיעות מאתרים מאוחרים יותר וגן פרסי שנתגלה בתחומי קיבוץ רחל שבקרבת ירושלים מאשר בוודאות את גידול האתרוג באיזור בסביבות שלהי המאה החמישית לפנה"ס. הגן המפואר היה חלק מארמון מנהלי ולצד מערכת מים מתוחכמת גם הכיל צומח אקזוטי ויקר כגון ארזי לבנון. שחזור חלק מן המצאי הבוטני של הגן נתאפשר בעזרת ניתוח גרגרי אבקה שנדבקו לטיח המילוט של אחת מבריכות הגן, ונראה כי האתרוג היה מרכיב בעל מעמד בצמחיית הגן, שכן אבקניו מרכיבים עד כשליש ממצאי האבקה הזמינים באתר.

download (1)

במקורות היווניים החופפים פחות או יותר לתקופת מלחמות אלכסנדר מוקדון באמפריה הפרסית, מוזכר האתרוג כ"תפוח אשור" או כ"תפוח מדי", (ומכאן שמו הלטיני) והוא מצויין כבעל ניחוח מצויין, איכויות רפואיות נוגדות רעל ושמן ריחני, ונראה כי הם מייצגים תיאור נאמן ומדוייק למדי של האתרוג המוכר לנו.

"בפרס ומדי ישנו (הפרי), המכונה תפוח פרסי…לעץ עלים כעלי הקטלב, אך בעל קוצים כקוצי האגס, והם חלקים וחזקים. ה"תפוח" אינו נאכל, אך הוא ריחני מאוד, כמו גם עלי העץ. אם הפרי מוטמן בבדים, ישמור עליהם מן העש. הוא גם שימושי כסם שכנגד לרעל"

(תאופרסטוס- "חקירות בעולם הצמחים")

.

ממצאי האבקה מן הגן הפרסי ברמת רחל ועדויות הבוטנאים היוונים, מאשרים כי בניגוד לספקות הממשיים בנוגע לגידול האתרוג בתקופות השומרית והבבלית, אלה בוודאות הניבו את פריים בבוסתני פרס ומדי, ואף בארמונות מושלי המחוזות המאובקים שבשולי המדבר הערבי.

בשל מיעוט ממצאים ארכאו-בוטנים עדכניים לאורך נתיב ההגירה המשוער של האתרוג, נאלץ אם כך לדבוק בשילוב של הממצאים הקיימים, עדויות טקסטואליות ומדרשי שם, ולשער כי האתרוג בויית בתקופה מוקדמת באיזור ספר ההימאליה המזרחי, לאחר שמוטציה גנטית קדומה הביאה ליצירת פרי בעל חומציות מופחתת.

מדרום מזרח אסיה היגר הצמח בכח דרכי המסחר הקדומות אל צפון הודו, בה נתכנה טוראנגה*, ממנה זלג בדרכי היבשה האפגניות אל איראן בה זכה ההדר לשם טורונגה ולאחר מכן אתרונגה, ובשם זה ניטע באדמת אסיה המערבית עד שנקלט בחיקה החמים של המסורת היהודית ובה נתקבע כאתרוג המוכר לנו כיום.

אתרוג

לרבות הימים, וביתר שאת בתקופה הרומית, נתפשט ידע גידול האתרוג וטיפוחו ברחבי הים התיכון וזנים מובחרים נבררו וגודלו ממרוקו לאיטליה, ומקורפו וא"י עד תימן, ומאז הניבו רשת מפותחת של סחר ים תיכוני, סוגיות הלכתיות מפולפלות כמיטב המסורת היהודית, ואף מאבק כלכלי חריף.

ככל הנוגע למהלכי הגירה וטמיעה, האתרוג מציג לנו מקרה קלאסי של מוצר יוקרה בעל איכויות אסתטיות מבוקשות כאשר עמידות גבוהה יחסית לפירות אחרים אפשרה לו תנועה מוגברת במרחב. ייתכן אזי והאתרוג החל את דרכו כמנחה דיפלומטית מכיוון תת היבשת ההודית ממנה נשלח לערי המדינה ומקדשי מסופוטמיה העתיקה, טרם התבסס ידע טיפוחו בבוסתני האליטות הפרסיות וייתכן שעוד לפני זמנן.

23415197_10155749081522368_3582027940330876462_o

נדירותו, מחירו הגבוה ואכויותיו הרפואיות קידמו את האתרוג כסמן לעושר והדר, בעוד שיופי עלוותו וניחוח פרחיו המתוק הפכוהו לפריט מובחר בגני האצולות האזוריות של שלהי המזרח הקדום. התרבות היהודית, על היותה טרם עידן האסלאם אבן אחת בתוך פסיפס קהילות ססגוני הכולל קבוצות איראניות, גנוסטיות, נוצריות ואחרות, ספגה לקרבה את גידול האתרוג כסממן להוד, הדר וקדושה וארגה את פריו כתשמיש שיש לברך עליו באחד מחגיה החשובים ביותר, וזאת כאות של כבוד מעלה ניחוח לפרי, לדת ולדרכי המסחר המחברות בינהם.

ואמרו אמן.

חג שמח.

 

בתמונות:

-אתרוגים "רגילים" הדומים במקצת לאתרוג התימני, ואתרוג יד הבודהא, דאלי, יוננאן, 2017.

-נתיב האתרוג משיפולי ההימלאיה למזרח התיכון. המסלול כנראה עבר דרך תת היבשת ההודית.

-הגן הפרסי ברמת רחל.

 

 

קושרי העננים.

"יום אחד יצא החאן של קוקנד לעסוק במה שבו עוסקים חאנים מסוגו. בדרכו לשם נתקל בביתו הצעירה והיפה כשמש של אורג עני. כטבעם של חאנים מסוג החאן של קוקנד הוא כמובן תבע את בת האורג לשמש כאשתו הרביעית במספר.

האורג הזועם כבש את צערו, הצמיד מצחו לאדמה הפרגאנית הפוריה וביקש את רחמי הריבון. החאן חכך בדעתו כמעה ואחר הציב בפני האורג ברירה יחידה: עליו להכין בתוך שלוש יממות דבר מה כה יפה, עד שישכיח את מראה הנערה מגולגלתו המלכותית.

יצא האורג מדוכדך וקרס על גדת הסיר דריא היודע כל. שם דרך מסך דמעותיו ראה את קרני השמש המרכז אסיאתית הקופחת משתקפות באדי המים המתאבכים מן הנהר הטוב וביוצרן מסך עדין שבעדינים וצבעו כצבע הקשת בענן.

מיד נשא רגליו האורג ושעט אל עבר סדנת האריגה שם עמל יום וליל עד שהצליח להגשים בבד את שראו עיניו. הבד הזוהר בשלל צבעים כה ריכך את לב החאן עד שזה הסכין להחרים את הבת בכל זאת ורק השיאה לבנו ויורש העצר, והזוג הצעיר חי באושר ובגאון"  עד בא הצבא האדום ששלח אותם ללמד חקלאות בקולחוז של חוג'נד.

מאז ואותו יום הפכו אריגי האברבנד (מפרסית: "קשירת ענן") של עמק פרגאנה (עמק פורה המחולק כיום בין טג'יקיסטאן, קירגיזסטאן ואוזבקיסטאן) למוצר מלאכה ששמו יצא למרחוק מעבר לתחומי בוכרה, סמרקנד וקוקנד ושנמכר בכסף רב בשווקי דלהי, וקבול, קשגר ונישאבור, ואף יוצאו לרוסיה ומדינות רחוקות אחרות.

האברבנד או "אטלס" (אויגורית: ئەتلەس), היא שיטת תוויה העושה שימוש בחוטי משי אשר נצבעים מראש בדפוס מקוטע, כאשר אריגתם בנול על פי דגמים מורכבים יצר אריגים בעלי מראה עשיר ביותר, ואלה זכו להסחר כמוצר יוקרה בשווקי מרכז אסיה ומעבר לה. ובעוד שטכניקת האיקאט (מלאית: Ikat, טכניקה של הגבלת טווח הצביעה של סיבי הבד על ידי שימוש בקשירות או שעווה), של צביעת טקסטיל נפוצה באזורים רבים בעולם, הצבעים והאורגים של מרכז אסיה יצרו סגנון מובהק וייחודי וזה מקובל עד ימינו בתעשיית הטקסטיל מבדי יוקרה לאריגים סינטטים זולים ומזכרות, עד שהפך למעין דגל לא רשמי של מרכז אסיה כולה.

SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין
SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין
SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין
SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין

אין אנו יודעים לבטח מה מקור אריגי האטלס המשכרים של מרכז אסיה, וחוקרי הטקסטיל קושרים את מוצאם בהשפעת טכניקות פרסיות והודיות ובמוטיבים צמחיים וחייתיים שמקורם במסורות הקדם-אסלאמיות של המרחב המרכז אסייתי.

_SAM1769.JPG
אריג דמוי אטלס מן המאות הראשונות לספירה. חוטאן\לופ, שינג'יאנג.

כמו כל טקסטיל טוב, האטלס של מרכז אסיה קושר בסיביו את המרקם האתני והגאוגרפי של האזור כולו ומשקף את הגוונים הרבים של החברה המרכז אסייתית והקבוצות השונות שהרכיבו אותה.

בעוד שהאורגים היו לרוב טאג'יקים ו"סארטים", או התורכים יושבי הקבע המכונים כיום אוזבקים, רבים מן העוסקים במלאכת הצבעות הבזויה היו דווקא יהודים, ובמיוחד התמחו אלה בעיבוד צבע האינדיגו המופק מניל הצבעים (Indigofera tinctoria), ושרשת מסחר יהודית אף היא שמרכזה בהראט יבאה מהודו ומן המזרח התיכון. הנוודים הקיריגיזים והקזחים שניקדו במחנותיהם את שולי אזור המזרע של מרכז אסיה אמנם לא היו ספקי חומרי גלם, שכן נדיר היה השימוש בצמר בטווית האטלס, אך היו צרכנים נלהבים של הבדים הססגוניים, ורכשו אותם כבגדי חג, כפרטי נדוניה וכמטבע עובר לסוחר.

עשיית הבדים עצמם היתה כאמור בחזקתם של בעלי מלאכה עירוניים, ואלה היו מאורגנים בגילדות מקומיות ולהן מסגרת חברתית הדוקה משלהם. היחסים בין חברי הגילדה וגילדות קשורות כגון אורגי המשי הגולמי, הצבעים והנגרים היתה מאורגנת על פי חוקים פנימיים ואלה קבעו את וויסתו את קבלת השוליות לשורות הגילדה, ופיקחו על הכשרתם והסמכתם לאורגים בזכות עצמם, לא לפני שערכו את הכירה הדשנה ומלאת בשר הכבש ההכרחית למעמד.

1200px-Jewish_Children_with_their_Teacher_in_Samarkand_cropped.jpg
"חדר" של יהודי בוכרה. ראשית המאה ה-20. הילד משמאל לובש אריג איקאט\אטלס\אברבנד.
Taryx--1-.jpg
נוודים קירגיזים עטויי אטלס-רמת פמיר.

תקופת הפריחה של ייצור והשימוש באטלס במרכז אסיה הן המאות ה-18 וה-19, אשר באופן מפתיע דווקא לוו בשקיעה כלכלית ופוליטית. ייתכן שדווקא הירידה בסחר הבין לאומי ודעיכת מה שמכונה כיום "דרכי המשי", הביאו לצורך מוגבר בייצור וצריכת אריגי יוקרה מקומיים, ומרכזי ייצור פרחו ברחבי סמרקנד ובוכרה, וכן בערי פרגאנה כגון קוקנד ומרגילאן.

כמו כל חברה אנושית, החברה המרכז אסיאתית המסורתית היתה מעמדית להיכן שלא מסתכלים, ולטקסטיל היה חלק לא מבוטל בתיחום הגדרות המבדילים בין מעמד למעמד. המעיל המסורתי של מרכז אסיה, הצ'פאן ורעו קל השרוול, החלאת, היו הקליפה העיקרית בה נעטף אדם בבואו בקהל, ולאריג ממנו היו עשויים היתה חשיבות חברתית מכרעת. בעוד שבני המעמדות הנמוכים היו מתעטפים באריגים פשוטים מכותנה או צמר, היו בני המעמדות הגבוהים משתדלים להתהדר באריגים מפוארים עשויים משי בטכניקת אברבנד או אף בקטיפה רקומה בחוטי זהב, אליהם נלוו פעמים רבות חגורות זהב וכסף מעשי ידי צורף אמן.

כה יוקרתי היה האריג עד כי אף פיסות ושאריות קטנות ממנו נשמרו ונעשה בהם שימוש לעיטור בגדים מאיכות נמוכה יותר וכן ארנקים ואף את הגלימות הצבעוניות בהן התהדרו הקלאנדרים, הצופים הנוודים ששוטטו בחבורות מאיימות בבזארים ובקרבת המקומות הקדושים.

d8d6e18de0a9475cefff3d372d4e96c0
בירוקרט בחצר האמיר של בוכרה לבוש מעיל צ'פאן מעוטר אטלס כסמל מעמד.

 

Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001.jpg
קלאנדארים תורכסטאנים בציור של וסילי ורשצ'אגין

עם הגעת הכיבוש הרוסי והסובייטי, הפכו אזורי המזרע העיקריים של תורכסטאן לאיזורי גידול כותנה לייצוא כחומר גלם, בעוד ששווקי בוכרה סמרקנד וטשקנט הוצפו באריגי כותנה זולים ממקור רוסי ואירופאי, השינויים הכלכליים והחברתיים הנוספים שנלוו למאה ה-20 הביאו לדעיכה נוספת של תעשיית בדי העילית המקומית, אך המיכון והזכרון ההסטורי הביאו לשימור טכניקות הטוויה. בקרב האויגורים של שינג'יאנג, אשר למדו את אומנות האטלס מאורגים קוקנדים שבאו בחסות הכיבוש של יעקוב בג (מת:1877), עוד נשמרה הטכניקה ללא שינויים משמעותיים עד העשורים האחרונים.

בדי האטלאס של מרכז אסיה הם דוגמא נהדרת לאופן בו נשזרים ומתערבלים להם רסיסי ציויליזציה.

כך, טכנולוגיה סינית של ייצור משי נדדה לאורך דרכי המסחר, נטעה שורש בבוסתני התות של עמק פרגאנה, נצבעה בצבעי המדבר וההר של אסיה המרכזית, והידרה את גופם של נוודים קירגיזים בהרים וביורוקרטים נשואי פנים בחצר האמיר בבוכרה, בטרם נדדה הלאה לשווקים אחרים בארצות רחוקות, תחת עננים אחרים.

1965-01_和田缫丝厂.jpg
פועלות אויגוריות עם אריגי אטלס. חוטאן 1965.
SAMSUNG CSC
סיגריות סיניות משינג'יאנג עם דוגמת אטלס.
SAMSUNG CSC
אריג סינטטי דמוי אטלס, ירקנד, על קיר בית תה בדרום מחוז שינג'יאנג.

צלליו הארוכים של הפרג

קיסר הוואן לי (Wanli) לשושלת מינג שלט בהסתר במשך כעשרים שנים.

התוחלת שבשליטתו מוטלת בספק רב שכן במשך תקופת שלטונו המאוחרת לא זימן את מועצת שריו ופקידיו להתייעצות יותר מאשר פעמים ספורות, וכאשר כן נאלץ להראות את פניו בציבור, התלונן על חולשה, אקזמה, שלשול, וכאבי ראש שמקורם במכת שמש, טיעון מוזר בהתחשב בכך שכמעט מעולם לא יצא מן המתחם הפנימי של העיר האסורה. על כל פנים, ההבט הנסתר של שלטונו התגלם באופן מלא.

פתיחת קברו של וואן לי וניתוח שרידיו בשנת 1958, בפקודת המפלגה הקומוניסטית הסינית, העלו שאלה היו רבויים במורפיום.

פרג האופיום (Papaver somniferum) הוא צמח רפואה קדום שמקורו במזרח התיכון, ועדויות פרהיסטוריות לשימוש בו מופיעות באתרים ארכאולוגים ברחבי אגן הים התיכון ומצפון לו. ממסופוטמיה, שם שימש כגידול חקלאי התפשט לאיראן ומרכז אסיה, ומשם מזרחה על דרכי המשי המוקדמות.

OPIU, 4

בתחומי סין היה ידוע האופיום לפחות למן המאות הראשונות לספירה. ובמהלך שושלת טאנג שימש כתרופה.  כבר אז כתב המשורר המשכיל יונג טאו:

"מעברי הרים רוחשי סכנה ומדרונות רופפים חוצה, עצבותו של אורח מרחוק פגה היום. פרח המיננג (פרג האופיום) הגיח אל מול ביתי"

שימושו של האופיום כתרופה נמשך לאורך השנים שלאחר טאנג. ספר הרפואה המוסלמי ה-חוי חוי יאו פנג, וחיבורים אחרים מתקופות סונג ויואן, מזכירים אותו כתרופה מוכחת לדיזנטריה, כאבי פנים, ומכת שמש.

אך לפניו הטובות של האופיום כמטיב ראש ובטן היה גם צד נסתר ואפלולי, וזה הפך אותו לנחשק בקרב נשות חצר, אלכימאים ואנשי דאו. "תרופות אביב", או מרשמים מעוררי חשק וזקפה, היו מקובלים במיוחד בקרב אלה המחפשים זרימת צ'י ללא רבב, שימור הזרע והזנת המח, או סתם לסחוט עוד לילה בזרועות קיסר בתקווה לחלץ יורש מחלציו השמימיים.

מהפכו של צמח האופיום מעוד פריט מרשם בכרכי העשביות הסיניות לסם חצר נחשק עוד יתברר כהרה גורל.

"מספר ארצות באזורים המערביים מפיקות תרופה המכונה HEPORUNG*, אותה אנו מכנים יאפיאן. היא נראית כשרף כהה, רך ודביק כדבק עור שור.טעמה מר.. והיא רעילה. עיקר שימושה היא כעזר לגבריות, חיזוק הזרע והשבת העוז. היא מגבירה את אומנותם של אלכימאים, יחסי מין ונשות חצר….מנת יתר תגרום לשלפוחיות, נפיחות ובעיות עור…סריסי חצר נשלחו לאיזורי הגבול המערבי ונמלי הים להשיגה"  (Yinjing Juan).

(מיוונית, דרך פרסית: אפאיון)*

חיבת האליטה הסינית הגוברת לשרף האפל התישבה היטב עם התשורות אותן קיבלה ממדינות שכנות ורחוקות, ואלה הגיעו על נתיבי המשי שביבשה ובים, בספינתו של האדמירל המוסלמי ז'אנג חה בשובה מהודו, ובמשלוח בן מאה וחמישים קילוגרמים שנתקבל מחצר מלכות סיאם שנתקבל בצהלה בחצר האסורה בשנת 1584.

הסינים מן הסתם לא היו היחידים בשכונה שהפגינו חיבה יתרה לחומר נוסך השינה, וזה נלעס, נחלט, עושן ונבלע מיאווה ועד אגרה, אז מדוע שימשה דווקא סין, תרבות אשר נצרבה בזכרון כמדינה קונפוציאנית חובבת יציבות, טקסית, מאורגנת היטב במושגים קדם-מודרנים וסאחית למדי, ככר כה דשן לתרבות גידול האופיום וצריכתו?

ייתכן והתשובה לשאלה זאת טמונה דווקא בפרמטרים אותם מנינו, של ריבוד חברתי, טקסיות עמוקה וכלכלה עשירה. צמח התה למשל עבר אף הוא מהלך תרבותי מרתק, במהלכו נע מהיותו צמח רפואה משולי העולם הסיני, לחומר שעבר מהפך כמעט דתי, במהלכו הטמיע אכויות פואטיות דתיות ורוחניות תחת השפעה בודהיסטית, ונטמע בתורו בתרבות הצרכנית של אליטה מנהלתית ומסחרית שעיטרה אותו בפולחן חומרי של קנקני חימר מובחרים, מגשי לכה מוזהבים וכוסות פורצלן שבריריות ויקרות מפז.

נראה כי כמו כל סם טוב,התיישב האופיום על קולטנים ספציפים בתודעה התרבותית הסינית וכמו צמח התה לפניו, עבר תהליך הדרגתי של ספיגה תרבותית בה קיבל והטמיע משמעויות סמליות, חברתיות וטקסיות. האופיום פרח בגני משכילים שהללו את יופיו המשכר, בעוד שבחדרים האחוריים היווה השרף שהופק ממנו את החומר ממנו עשוייה יוקרה ותאוות בשרים, וידע השימוש בו נישא תחת ידם של משכילים, סריסים חרדים, אנשי רפואה, נשות חצר שאפתניות ובטלנים אצילים.

עם היפוך השמיים, ועליית שושלת צ'ינג. כבר היה השימוש באופיום מבוסס היטב במסדרונות האליטה הסינית.

בנתיים הצטרף אל תרבות הפנאי והבטלה הסינית "אח צעיר" מן המערב, כאשר עישון הטבק והרחתו מבקבוקי ירקן ובדולח יקרים נעשו מקובלים החל מסוף המאה ה- 17,ומקובל כי עישון הטבק שימש ככנה התרבותית עליה התיישב הרוכב של השימוש באופיום כחומר שאיפה מקובל, וצריכת האופיום כחומר עישון החליפה כמעט לחלוטין את צריכתו בבליעה.

בשיא תקופת צ'ינג כבר התקבע עישון האופיום בתרבות הפנאי של האליטות הסיניות, כאשר משכילים ארגו את השימוש בסם אל מצע קיים של מארג חברתי וצרכני, תרבות מין וזנות פורחת וטקסיות אסתטית שדמתה רבות ליחס לתה משובח וצריכתו. כלי צריכת ועישון האופיום, כללו מקטרות ירקן ושנהב, מנורות חימום מצופות עלי זהב ועטורות עגורי כסף, וכל הדרוש לקידוש טקס חברתי ספוג תענוגות חושניים ורוחניים.

"המקטרת החונאנית בפה, המנורה זורקת אור שמש סביב,

יחודיות הניחוח של יוקרת סחר ימי, עולה כאד, כענן.

הנעליים המעוגלות מתחת הן כירקן מרוכך,

הידיים העצלות על המיטה עדינות כחוט,

חברים קרובים נפגשים שנית בעלות העשן,

כה נפלא."

(ז'או גווישנג-  שורות לעשן האופיום)

 

חזרן חונאני ונחושת מיוננאן, אמנים מומחי יד הפכו זאת ליצירה מופלאה.

יש צורך בצנע ורוגע, על מנת להפוך,

קוו ישר למקטרת מוזהבת-מעוגלת קצוות.

שוכבים מטה על מחצלת תחת ערפל,

מחזיקים את היפהפיה והניחוח עולה,

תה ויין הם בני לוויה וותיקים.

כה נפלא חולקים הם את האור האדום"

(ז'ישי ג'ושי- שיר למקטרת האופיום)

opium-tray

 

אל פתח צרכני פועם זה, נדחקו חברות המסחר של הודו המזרחית, ההולנדית, כמו גם זאת האנגלית, ולאחר מכן גופים אחרים ממשלתיים ופרטיים כאחד, ששמחו מאוד לענות על הביקוש, ובכך לפתור את בעיית מאזן הסחר שחוו בבואם לענות על הדרישה הארופית לתה ופורצלן סיני שנמכר במטילי כסף יקרים.

את הצפת השוק הסיני באופיום אירופי שמקורו בהודו תורכיה ואיראן, את נבטי ההתנגדות הקיסרית הסינית כמו גם את מלחמות האופיום שכנגד ותוצאותיהם בים, ביבשה ובאוויר הספוג עשן פרגים אין צורך לפרוס כאן, אך בסופה של תקופת צ'ינג, בעוד מתנודדת הקיסרות על מפתן קריסתה הסופית כבר היה האופיום לבבואתה השחורה של סין, כאשר לקראת סוף המאה ה-19 כבר סיפקה סין לעצמה את מירב האופיום הדרוש לשוק המקומי והפיקה כשמונים וחמישה אחוזים מן התפוקה העולמית של הסם.

opium-cat.jpeg

גם לאחר נפילת הקיסרות וייסוד הרפובליקה, עישון האופיום הפך לבילוי מקובל במפגשים חברתיים של האליטה הפוליטית והעסקית, ושנגחאי התפרסמה במאורות אופיום ובתי בושת כה רבים, עד ששמה החלופי "זונת המזרח" נדמה כיאה לא פחות מזה המשווה אותה לפריז. מנגד, הפך אותו מחירו הזול של האופיום המקומי למנת הניחומים של מיליוני סוחרים, פועלים, גוררי ריקשות ושאר נדכאים והתאבדות בבליעת אופיום על דלתה של חותנת רודנית היה פתח מחאה ומילוט מקובל על נשות התקופה.

opium2

בראשית המאה העשרים האופיום כבר היה בכל מקום. יוננאן, סצ'ואן וגנסו היו ידועות במיוחד ביבול שהפיקו,"הכנופיה הירוקה" הידועה לשמצה סחרה בו כמעט בגלוי תחת חסות הצרפתים של שנגחאי, איילי המלחמה וממשל הגואומינדנג עצמו עודדו את גידול הפרגים והמיסוי שהוטל על התוצר השחור אפשר במידה רבה תזרים מזומנים שהיה כה נחוץ בשנות המלחמה.

אפילו הקומוניסטים שנתבלטו במלחמה האידיאולוגית שהכריזו על תרבות האופיום, נאלצו לגדלו ולסחור בו בשנות המשבר של המאבק ברפובליקאים ורק נצחונם במלחמת האזרחים המרה הביאה למלחמת חרמה באופיום ובתוצריו, כאשר אפילו עד שנות התשעים ידוע על חיסול ארגוני סחר אופיום ביוננאן, בהם מבריחים מוסלמים וכנופיות גוואומינדנג לשעבר שפעלו ממעבר לגבול הבורמזי.

צלליו של האופיום הסיני לא צמחו במאורות מטונפות בנמלי קנטון ובסמטאות שנגחאי אלא זחלו ראשית ממיטות הקיסרים ותחת שערי הגן הכבדים של האליטה המנהלית ומשכיליה. תרבות האופיום שהעיקה את משקלה על ההסטוריה הסינית המאוחרת נבטה על כר של ספרות עשבים רפואים ומרשמי חשק לשימוש החצר הפנימית, העמיקה שורש בתרבות הפנאי של אנשי הספר והמסחר של עיירות המזרח, הנצה מתוך מצע מבוסס של טקסיות חברתית, אסטתיקה של חפצים והשימוש בהם, והבשילה כשהיא זולגת מטה וגורפת אליה את המוני העם, פועלי דחק, משרתים וזונות. היו אלה האחרונים שנדחקו להם בין משקלו של הריבוד החברתי למהלכים גאופוליטיים ומסחריים בין לאומיים, ועודדו את מגיפת האופיום כמו גם את תגובת הנגד שעוררה, שהיא במידה רבה, ראשיתה של סין המודרנית.

את גידול פרג האופיום עוד ניתן לפגוש בגנים נסתרים ביוננאן, שאנדונג וסצ'ואן, ונראה שההקסמות המכושפת מיופיו ומן המשמעויות שמקופלות בין עלוותו המכסיפה עוד מפעמות בקרב לא מעט גננים חוטאי סוד, אך גידולו נעשה בהחבא ובצנעה מתוך ידיעה שהצללים הארוכים שמטילים ראשי הלקטיו הכבדים, עודם מתפשטים רחוק ועמוק, אל תוך פרקים אפלים בהסטוריה הסינית.

 

opium.jpg

 

 

כופתאות על דרך המשי..

ז'אנג ז'ונגג'ינג, מאבות הרפואה הסינית ומשכיל בן שושלת האן, היה פקיד ממשל נאמן, וגם בפרישתו לא סר ולא כדי פסע מחובותיו. בהגיעו למחוז הולדתו לאחר שנים של העדרות בשירות הקיסר הבחין כי המוני העם סובלים מרעב ומכווית קור כה קשות, עד כי אזניהם נפגעו והשחירו.

ז'אנג המלומד לא היסס, יצא ואסף עשבי מרפא טובים, בשר כבש ותבלינים והרתיח אותם יחדיו. את התערובת קצץ בסכין, ועטף ביריעות בצק דקות, קיפלן בצורת אוזן, והשליך במרק צח ורותח.

זהו סיפור הולדתן של הכופתאות הסיניות, ואת אזני הבצק המבושלות הללו אוכלים עד היום לרפואת גוף ונפש.

לכופתאות, או הכיסנים הסינים, יש הסטוריה ארוכה, וממצאים עשויים מדוחן נמצאו בקברים בני אלפי שנים בחבל שינג'יאנג, והם מן הדוגמאות העתיקות ביותר למאכל הידועות לנו, בטרם הוחלף הבצק בגרסאות מעודנות יותר מחיטה או אורז.

חוכמתם של הכיסונים הללו, המנחמים כל בטן, היו ברורים לכל אשר בא במגע עם התרבות הסינית, וזרים וטובים נשאו את זכרם על גבי גמלים ותחת אוכפי סוסים, כל הדרך מערבה, על דרכי האבק הקופחות של אסיה המרכזית, זרעו את סוד הכנתם בתחנות הדרך הרבות מספור, עד אשר אלה שכשכו את שוליהם במי המלח השוצפים של הים התיכון.

כיום בסינית מודרנית מכונים כיסונים גנריים בשם ג'יאו זי, וה"מנטואו", שמם המקורי ככל הנראה, נשתמר כשמו של לחם חיטה מאודה ולרוב חסר מילוי ואופי, הנאכל לרוב כארוחת בוקר בלווית חלב סויה טרי ומעט ירקות כבושים, אך שמו המקורי של המתכון נתגלגל ונשמר לו בלשונות המקום בין מדבריות גובי לסמטאות איסטנבול, יד וזכר לדרך הארוכה שעשו הכיסנים בזמן ובמרחב,מקלחתו שופעת הטוב של המרפא הסיני הזקן ועד כרסם הרעבה של הולכי דרך ובטל בערי השוק של הרמה הטיבטית, איראן ואנטוליה, והם ידועים כיום בצורות, טעמים ושמות שונים במרכז אסיה, איראן, הקווקז, ועד כל גבולות ברית המועצות לשעבר ומעבר.

אם שואלים אותנו מהם הכיסונים האהובים עליי, מדובר אכן בתחרות קשה. אבל אם יציבו בפנינו שלוש-ארבע קערות בלבד, כנראה שנבחר למלא אותן באפשרויות הבאות.

שנגג'יאן של שנגחאי生煎

אלו נמנים עם המעדנים המיוחדים לאיזור שנגחאי ומדובר בגרסא טעימה במיוחד של כופתאות מותפחות, בהן בצק שמרים ממולא בתערובת בשר , ירקות וג'לטין, ונאפה בתבניות רחבות עם שכבת שמן דקה בתחתיתן. במהלך תהליך הבישול, תחתית הכיסנים מיטגנת לכדי פריכות שחומה, בעוד החלק העליון נותר רק ואוורירי. תחת החום העז המלית הופכת לנוזלית למחצה בעוד הג'לטין הופך למרק מתקתק עם טעמי אוממי ניכרים. מומלץ לאכול אותם בזהירות על מנת שלא להכוות מהמרק הרותח, וזאת בלווית חומץ ומעט משחת צ'ילי חריפה, לאיזון הטעמים.

מנטו דלעת אויגורי:

דומה מאוד לגרסאות דומות בערי השוק של עמק פרגאנה, באוזבקיסטאן, צפון טג'יקיסטאן המודרניות ואוש, אך בעל בצק מעט מעודן יותר, זכר לכפיפה הקרובה והקרובה מדי שבין האויגורים לשכניהם בני האן שממזרח. הטובים שבנמצא הם אולי אלה שבשווקי ירקנד וחותאן, שם הם נמכרים במחיר שווה לכל נפש עליי מגש רחב, משומנים כראוי ובזוקים בבצל מטוגן היטב, המשתלב יפה במלית הדלעת הכתומה-זוהרת שבקרבם.

מנטי כבש ובצל של פרגאנה.

מדובר בכיסונים עגולים לרוב, וגדולים למדי. המעטפת העדינה נוחה להתבקע ולחשוף את המילוי הרווי בצל שקוף, קוביות שומן מבהיקות וזרעי כמון. חלקנו לרוב משתדל לא לאכול בשר, אך הנסיעות התכופות למרכז אסיה מקשות לדבוק בתזונה צמחית. ואם כבר לשבור צמחונות, עדיף שיהיה עם קערה של חמישית מנטי, מעוטרי זרזיף יוגורט וכוסברה, ובלווית תה ירוק חזק (צ'וי כבוד), סלט ירקות קצוץ וכמובן לחם נאן חמים וטרי לניגוב השאריות.

מנטי אנטולי.

יסלחו לנו כל חברינו שמעבר לנהר, אבל הכיסנים האהובים עלנו היו ונותרו אלה של תורכיה. זעירים בגודלם בהשוואה לאחיהם ממזרח, הם משקפים אולי עידון מסויים הנלווה להגירתם החוזרת של הכופתאות הללו לתרבות העירונית המפותחת, הפעם זו של האימפריה העות'מנית. מדובר כאמור בעיגולי בצק קטנים למדי, המקופלים למרובעים בגודל מטבע, האוצרים בתוכם בשר בקר מטובל בפלפל שחור, ולעיתים מעט ירק, ולאחר בישולם מוגשים בתועפות יוגורט סמיך למדי, וזה עוטף ומעדן את טעמם העז של הכיסנים, והם טובים בלווית ראקי מדולל, בירת אפס קרה או כהכנה ללגימת תה תורכי שחור, חזק ופירותי.

כיסני אסיה מהווים אבן בוחן להתגלגלותם של רעיונות לאורך נתיבי המסחר, לא פחות משפות, דתות או צבאות כובשים, ובאחדם את גרגרני כל היבשת תחת סיר רעיוני מהביל אחד, הם משמשים גם תזכורת מנחמת לכך שאנשים מסוגלים לעיתים גם לאכול בצל גפנו של האחר, לשמוע את סיפורו במבטא זר ומוזר, להארות לגרונם תקרובת הגונה המלווה בתה מחייה נפש, ולהפרד כידידים, ולו לרגע, כל אחד לדרכו המאובקת שלו.

בתמונות:
שנגג'יאן של שנגחאי, מנטו דלעת אויגורי בבזאר של ירקנד, מנטי של פרגאנה בצפון טג'יקיסטאן, מנטי אנאטולי עם יוגורט.

סמסות, כיסונים אפויים בזליוני בזאר ז"ל בדושנבה, כיסונים "מאובנים" מבצק שרובו דוחן (תקופת טאנג).
המלומד הסיני בן שושלת האן ז'אנג ז'ונגג'ינג 張仲景ׁ

להמשיך לקרוא כופתאות על דרך המשי..

פסיפסים סובייטים במרכז אסיה.

האומנות הסובייטית מייצגת בעיני רבים מעין דינוזאור אפור הגורר בזנבו סמלים ומוטיבים מיושנים אשר אבד עליהם כלח, או כאלה המייצגים תקופה שיא של תעמולה שטחית המכסה זוועות משטר, או לכל היותר גילויים של תמימות אנושית מופלגת, ונדמה שכיום עלינו לשפוט את שפת האומנות הסובייטית בלא שונה מאומנות דתית אחרת, משל הייתה עיטורי מקדש מתרבות המאיה או קתדרלה גותית.

כיום עם זאת, אולי בחסות שיני הזמן או הנוסטלגיה, ישנה הערכה מחודשת לגילויים השונים של האומנות הסובייטית, ודיון מחודש בערך התרבותי, החברתי וההסטורי של הקולנוע, הארכיטקטורה והציור של תקופת ברית המועצות.

אחד מהגילויים ה"עממיים" ביותר של האומנות הסובייטית הם פסיפסים. אומנות הפסיפס הסובייטי שתקופת השיא שלה היא בין מותו של סטאלין ב-1953 ועד התפרקות הגוש הסובייטי, שימשה לעיטור המרחב הציבורי, ויישומה על קירות מרכזי תחבורה, ספריות, מפעלים ובנייני מגורים, אפשרו לשדר למרחב את מכלול הסמלים המוכר של קדמה טכנולוגית, אזרחות "סובייטית" בריאה, עבודה יצרנית, ומראות גן העדן הסוציאליסטי הקרב לבוא.

עם זאת, בניגוד אולי לגילויים אחרים של המחשבה הסובייטית בצורה ובחומר, אומנות הפסיפס של תקופת ברית המועצות ניכרת בצבעוניות המשכרת שלה ובדינמיות רבה. את הפסיפסים הללו ניתן למצוא בכל המרחב שכלל את ברית המועצות ומדינות ברית וורשה ממזרח גרמניה במערב ועד סיביר שבמזרח, כאשר הבדלים סגנוניים ניתן למצוא בין אזורים שונים, אמנים שונים ותקופות שונות, ואלה שואבים ממקורות קלאסיים, פוטוריסטים, ריאליסטים ואחרים.

מן הסתם, במיוחד חביבים עליי אלה של המרחב המרכז אסייאתי, והם כוללים בתוכם, בנוסף לתמות המוכרות של ביקוע אטומים נלהב והשלכת לווינים לשמיים, גם מוטיבים הנשענים על המסורות המקומיות של עמי מרכז אסיה, וכל זאת בצבעים מרהיבים ובקומפוזציה נפלאה.

לצערנו, למרות העניין האקדמי, רבות מהיצירות הללו אינן זוכות להערכה רבה ונתפסות כעיני רבים כביטוי הולך ודוהה לתקופה נשכחת, ונראה שגם נוסטלגיה לתקופה הסובייטית, או לפחות כפי שהי נתפסת בחלוף השנים לא מסייעת לשימור ושיקום היצירות הללו משיני ההזנחה, הונדיליזם וההריסה בפני פיתוח עירוני מחודש.

למרות זאת, כיום ישנה התעוררות איטית אך מתמדת של מודעות למורשת האומנותית של המרחב הציבורי הסובייטי, וקבוצות חובבים בקייב, וורשה ואפילו בבישקק, מתחילות לתעד את הפסיספים, להאבק לשימורם ואף להעביר סיורים רגליים המגלים את העבר ובתקווה גם את העתיד, של אומנות הפסיפס הסובייטית.

בתמונות: מבחר פסיפסים (וקצת אריחים) מערי טג'יקיסטאן

Image may contain: 2 people
Image may contain: sky and outdoor
Image may contain: 1 person
Image may contain: outdoor

מרכז אסיה בתמונות-#2

כיום, בעידן הקקפוניה הסלולרית ועודף המידע הנלווה אליו, כאשר האפשרות לתעד את מושאי המציאות ניתנת לכל אחד באופן ליברלי, קל לשכוח את עוצמתו של מדיום הצילום במאה השנים הראשונות לקיומו, וההשפעה הרבה שתרם לעיצוב החיים המודרנים כפי שהם מוכרים לנו כיום.

ככל הנוגע למרכז אסיה, שמו של סרגיי פרודוקין ידוע לרבים כצלם אשר תיעד עולם על סף הכחדה של של נוודים, חאנים ופקידי צאר מעומלני צווארון. השטפון הסובייטי שבא אחרי זמן מפעלו של פרודוקין החריב אמנם כהבטחתו את העולם הישן, אך פתח תקופה סוערתשל שינויים דרמטיים בכל תחומי החיים של יושבי מרכז אסיה.

מקס פנסון היה יהודי-רוסי יליד מחוז סמולנסק , אשר עקר עם משפחתו לעיר קוקנד, בירת החאנות העתיקה לשעבר שבעמק פרע'אנה, ליבה ההסטורי והפועם של מרכז אסיה.
לאחר מהפכת אוקטובר, הקים פנסון בקוקנד בית ספר לרישום אשר נועד להקנות את יסודות האומנות לצעירי תורכסתאן הסובייטית שזה מקרוב נוסדה.

לאחר שנחשף לאומנות הצילום, התמחה פנסון במדיום זה והגיע בה לדרגת הבעה מעולה, תוך שהוא מביא את הצילום הסובייטי לאחד משיאיו מבחינת רגישות ומבע מבני.

מגדולי המתעדים של מרכז אסיה הסובייטית,פנסון זכה ללכוד במצלמתו את אחת התקופות הדינמיות והדרמטיות בהסטוריה של האיזור, תקופה בה נותצו הסדרים והמבנים הנושנים ובמקומם נוצקה בבטון מתכת ורוח, דמותה של חברה סובייטית -מרכז אסייאתית חדשה.

במשך שני עשורים ,בין שנות העשרים והארבעים, חצה פנסון את הרפובליקה הסובייטית של אוזבקיסטאן לאורכה ולרוחבה, בתעדו את מפעלי הבניה, החינוך והחקלאות ואת השינויים שעברה מחברה איסלאמית מסורתית לחברת מופת סוציאליסטית בעלת צבעי רקע מקומיים יחודיים.

נושאי הצילום שבחר פנסון נעים באופן דינמי בין האישי לקולקטיבי בחברה האוזבקית החדשה ההולכת ונרקמת, ובאנושיות אופטימית ומתפרצת האופיינית כל כך לתקופת פעילותו. ועל כך זכה בתהילה והוקרה רבה בתוך ברית המועצות ואף מחוצה לה.

עם התגברות הטירוף הסטאליניסטי והאנטישמיות שנלוותה לו, נאלץ פנסון לעזוב את משרתו רבת השנים בעיתון פראוודה ווסטוקה, ביתו המקצועי זה יותר מעשרים שנה. מדוכא וחולה, פנסון.שם קץ לחייו בשנת 1959.

בתמונות: מבחר מצילומיו של פנסון, רבים מהם מביעים את בשורת שחרור נשות מרכז אסיה מכבליהן המסורתיים. שימו לב לכתב האוזבקי הלטיני, טרם הוחלף לכתב קירילי בשנת 1940.

 

Image may contain: 1 person, sitting, child, baby and outdoor
Image may contain: 3 people
Image may contain: one or more people, people sitting, tree and outdoor
Image may contain: 1 person, text
Image may contain: one or more people and outdoor