אריגים מכושפים וצלילים מקודשים.

אגדה סינית מספרת על אב ובתו שחיו לבדם בבית כפרי, ובבעלותם סוס.

יום אחד יצא האב למסע, והבת, אשר חשה געגוע עז לאביה, ביקשה מן הסוס לאתר את אביה ולהביאו חזרה הביתה. בתמורה הבטיחה הנערה לסוס כי תנשא לו. הסוס, מדורבן כהלכה בידי הבטחה זו, שעט לדרכו ותוך ימים מספר חזר והאב על גבו. העלמה נמלאה אושר, אך לאחר זמן קצר נראה ששכחה את הבטחתה לסוס. מאז אותו יום, חדל הסוס לאכול, והגיב בעצבנות לנוכחותה של הנערה. האב חקר את בתו ושאל האם אמרה לסוס דבר כלשהו שהסעיר אותו. הבת התוודתה בדמעות על הבטחתה. בתגובה הרג האב את הסוס בכדי להגן על בתו היחידה. בפעם הבאה שיצאה הנערה מביתה עלה הסוס המת מקברו ועטף אותה בפקעת עטויית קורים לבנים, אשר הבריקה ככסף לאור הירח המלא. לאחר מספר ימים נתבקעה הפקעת. וממנה עלה עץ רענן.

היה זה עץ התות הראשון.

עץ התות הלבן ( Morus alba) בוית בסין לפני כארבעת אלפים שנים. ותרבות גידולו קשורה הדוקות לתרבות גידול זחלי טוואי המשי (Bombyx mori) והפקת הטקסטיל מגלמיו, המכונה סריקולטורה ׁׁׁ(Sericulture).

Mulberry tree autumn

 

 

 

 

 

 

 

 

ייתכן וטכנולוגית הפקת המשי בסין החלה עוד בתקופה הנאוליטית בתחומה של תרבות יאנגשאו (Yǎngsháo) אשר התקיימה לאורך גדות הנהר הצהוב, שכן גלמי טוואי המשי נתגלו באתרים הקשורים בתרבות זו.

הפקת משי.

הפקת משי.

גלימת משי סינית. שושלת מינג.

גלימת משי סינית. שושלת מינג.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאורך הדורות הפך ייצור המשי לגורם כלכלי חשוב. בתקופת שושלת האן (206 BC – 220 AD) הוקמו סדנאות ממלכתיות לייצור האריג היקר, שהיווה גורם חשוב ביחסיה של סין עם העולם החיצון, בפרט כלפי הנוודים שמצפון, ובמיוחד קונפדרצית השיונג נו  (Xiōngnú) האימתנית.  המשי שימש לסיפוק הצורך הנוודי במוצרי יוקרה כמטבע עובר לסוחר, וכאמצעי לשימור המבנה הפוליטי הפנימי של החברה הנוודית, אשר התבסס בין השאר על תזרים מתמשך של מוצרים אלו מהחברה יושבת הקבע שלצידה שכנו. (על מערכת יחסים זו ועל הסיבות לכשלונה יבוא פוסט נפרד)

על אף נסיונות הסינים לשמר את המונופול בו החזיקו, זלגה סביב המאה הראשונה לספירה תרבות ייצור המשי לנווה המדבר של ממלכת חוטאן (Khotan), השוכנת על נתיב המסחר העובר מדרום למדבר טקלאמאקאן (Taklamakan) הנורא, כשושלת אלפי קילומטרים מערבית מבירת שושלת האן. התבססות תרבות המשי לא יכלה כמובן להרחש ללא יכולתו של עץ התות, מקור מזונם הבלעדי של טוואי המשי, להסתגל לתנאי גידול ואקלים מגוונים. כך נדד עץ התות הלבן לרוחבה של אירואסיה, דרך אסיה המרכזית, איראן ועד למזרח התיכון ואירופה הדרומית.

עץ התות הוא עץ נשיר בינוני עד גדול, העשוי להגיע לגובה של כחמישה עשר מטרים, ולגיל מתקדם של עד כחמש מאות שנים.

תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.

תות עתיק במרכז בוכרה. אוזבקיסתאן.

בסוג Morus ישנם כעשרה עד חמישה עשר מינים הנוטים בקלות ליצירת  בני כלאיים. המינים העיקריים הם כאמור התות הלבן (Morus alba), התות השחור ( Morus nigra)  שמוצאו בקווקז ובהרי איראן שם הוא מכונה "תות המלך" (شاه توت), ואין הדבר מפתיע כאשר מתחשבים בטעמו. יש לציין כי מרבית עצי התות בארץ, ללא קשר לצבע הפרי, משתייכים למין תות לבן, מה שמסביר את טעמם הטפל למדי.אם זאת, בארץ ניתן למצוא זן של תות שחור המכונה תות "שאמי", כמו גם מין נוסף המכונה תות הימלאי, או פקיסתאני (Morus serrata), המצטיין בפירות ארוכים במיוחד.

תות לבן (Morus Alba)

תות לבן (Morus Alba)

תות שחור (Morus Nigra)

תות שחור (Morus Nigra)

מבחינה גננית יכול לשמש התות כעץ מעולה להצללה, אם מתחשבים בגודלו הסופי, בהיותו נשיר, ובכתמי הצבע שיוצרים הפירות הבשלים. מבחינה זו קיימים גם זנים "בכותיים"  אשר יוצרים אפקט יפהפה ומתאימים לשימוש כחיפוי לסככות או כצמחי מוקד, ומהווים תחליף חסכוני לערבה הבוכיה הידועה בצריכת המים שלה, ההופך אותה לבלתי מתאימה לגידול באזורינו.

תות הימלאי (Morus serrata)

תות הימלאי (Morus serrata)

תות לבן "בכותי"

תות לבן "בכותי"

תכונה נוספת המקנה לעץ התות חשיבות תרבותית ,הוא עצתו המעולה לעשיית כלי נגינה.

מבנה העצה של התות, הכולל תאי פרנכימה מאורכים( parenchyma -תאים המצויים בין השאר בשיפת העץ ומשמשים להולכת חומרי הזנה מומסים ולעיתים לאכסנתם) ,ומבנה נקבובי הנקרא "Semi-ring Porous", ומשמעו כי נקבוביות העצה משתנות מגדול לקטן כלפי חלקו החיצוני, הצעיר, של הגזע, אך ללא קו הפרדה מובחן לחלוטין. מבנה זה מקנה לעץ איכות אקוסטית ואופייני לסוגים נוספים של עצים המקובלים בבנית כלי נגינה ("Tonewood") כגון טקסוס, אדר (Maple sp.) ואחרים.

מבנה "Semi porus"

מבנה "Semi porous"

מבנה העצה של התות הלבן.

מבנה העצה של התות הלבן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תכונה זו הפכה את עץ התות לחומר הגלם הנחשק ביותר בקרב בוני כלים, והדבר נכון מצפון סין במזרח, דרך הרי איראן, כורדיסתאן ואזרביג'אן ועד אנטוליה במערב.

משפחת הכלים המקובלת ביותר במרחב אדיר זה הן הלאוטות ארוכות הצוואר. ההסטוריה של כלים מסוג זה לוטה בערפל מסויים, אך נראה שהמשפחה התפתחה מכלי-אב קדמון באיזור אסיה המרכזית, ומשם התפשטה והתפתחה למנעד רחב של כלים השונים בצורתם, במספר מיתריהם, ובטכניקת הנגינה בהם, אך שמרו ברובם על צורה בסיסית אחידה.

לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)

לאוטות ארוכות צוואר ממרכז אסיה. (דוטאר, טמבור, רבאב קשגרי ורבאב אוזבקי, טאר אזרי ועוד)

קומוז קיריגיזי

קומוז קיריגיזי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בין כלים אלו ניתן למנות את הקומוז (komuz) הקירגיזי, אשר שמר ככל הנראה על דמיון רב לכלי-האב הקדמון, את הטאר (Tar) האיראני, הכלי החשוב ביותר במוזיקה הפרסית הקלאסית, ואת משפחת הסאז התורכית-אנאטולית, הכוללת מגוון רחב ומבלבל טרמינולוגית של כלים, כאשר הידוע בהם הוא כמובן הבגלמה (bağlama ), אשר הטובים בסוג זה מגולפים ידנית מחטיבה אחת של גזע תות. הדבר נכון גם לטאר הפרסי אותו הזכרנו, כאשר תיבת התהודה היחודית שלו העשוייה בצורת הסיפרה שמונה מגולפת משני חצאים של גזע התות, ולאחר מכן מכוסה בעור טלה. השילוב יוצר אפקט מוזיקלי מרשים בעוצמתו, ונותן לטאר את קולו הייחודי.

טאר פרסי

טאר פרסי

כלי נוסף אותו ניתן להזכיר הוא הטנבור,לאוטה קטנה יחסית אשר נמצאת בשימוש בקרב בני קהילות אהל-י-חאק (اهل حق‎, "אנשי האמת") הכורדים ברובם, השוכנים בעיקר באיזור גוראן בצפון מערב איראן ומוחזק ככלי קודש מרכזי בטקסיהם הדתיים. דתם של בני קהילות האהל-י-חאק היא אמונה סינקרטיסטית בעלת השפעות שיע'יות, אך היא גם מכילה אלמנטים הקרובים לזורואסטריות, ולפרקטיקות צופיות.

אנשי האמת

אנשי האמת

 

 

 

 

 

 

 

 

מרכזיותו של הטנבור באמונת אנשי אהל-י-חאק בכך שצליליו נתפסים כהתגלמות בצורה של מושג הזמן עצמו, וככלי לזימון האמת המוחלטת אל המקדש שהוא הגוף האנושי. הטנבור משמש בטקסים הדתיים במבנה הקודש של בני האהל-י-חאק, הג'אם ח'אנה (جامخانه), בו מדוקלים פסוקי שירה מספר הקודש של הקהילה, ה"'קלאם-י-שראנג'אם" (کلام سرانجام‎).

העץ המועדף לבניית גוף הטנבור הקדוש, הוא כמובן התות, כאשר חומר גלם המגיע מאיזור עלייה לרגל   מעצים את קדושת הכלי וצליליו. אחד מבוני הטנבור אוסטאד אסאדאוללה פרמאני, דור שביעי לחרשי טנבור מן העיירה גהוארה(Gahvāreh) אשר במחוז קרמאנשאה בצפון מערב איראן, מסביר כי" לעצת התות נקבוביות נשימה אשר נעדרות מעצים אחרים כגון אגוז המלך, ומקנים לו את איכותו הייחודית". איכות זו מתבטאת בהדהוד הרוטט המכונה "סוזנאק" (suznak) ומהווה אישור לשלמותו וקדושתו של הטנבור.

עם כך, החל התות את מערכת יחסיו עם המין האנושי על גדות הנהר הצהוב בסין הנאוליתית, מסין התפשטה תרבות גידולו אל מקום שקיעת השמש, ובדרכו מערבה השפיע התות על האופן בו אנו סוחרים, מחליפים רעיונות,מתלבשים, מפיקים וחווים צלילים מוזיקלים, דרך מה שיכונה בסופו של דבר על ידי המחקר האירופאי בשם "דרכי המשי",  אשר הפכו לאחד מצינורות ההשפעה הבין תרבותית המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האירואסיאתית והעולמית כולה. וזוהי תרומתו של עץ התות הצנוע.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה איראן, גינון, מוזיקה, מרכז אסיה, סין | 5 תגובות

ארכיטקטורה #4 : מצודות הנפש

که خانه ساختن آیین کاروانی نیستد

دل ای سلیم بر این کاروانسرا مبند

"הו לב תמים, בקארואנסרא זה אל תשים מבטחך,  באשר עשיית מעון אין הוא ממנהגם של נוודים"

                                                                                                                            (סעדי)

TiflisCamelCaravan7958

קרואנסראי ׁ (במקור: קארואנסרא  كاروانسرا)  הוא מונח בפרסית, המתייחס למתחם סגור, המשמש להלנת עוברי דרך, על פי רוב שיירות סוחרים או עולי רגל ומספק להם ולבהמותיהם הגנה מתלאות וסכנות הדרך.

במתחמים אלו זכו  השיירות  למחסה מפני שודדי דרכים ותנאי האקלים הקשים, ולעיתים גם לשרותים שונים כגון נפחיה, שירותי וטרינריה, בית מרחץ, ומסגד. מבנים אלו נבנו לאורך נתיבי הסחר והעלייה לרגל, מהרי הטיאן שאן במזרח ועד צפון אפריקה והבלקן במערב.

אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.

אורחי קרואנסראי. מיניאטורה עות'מנית.

רשתות הקראונסראי, המוכרים במקומותינו בשם התורכי "חאן", התבססו על מבנים העשויים אבן, לבני בוץ, או לבנים שרופות, רבועים או מלבנים בצורתם. מבנים אלו היו בעלי קומה אחת או יותר,סגורים כלפי חוץ ומקיפים חצר פתוחה או מקורה. הקרואנסראי נבנו על פי רוב במרחקים קבועים של כשלושים קילומטרים בציר האורך, או פחות מכך בצירי גובה, ואפשרו את הבטחת תנועתם של סוחרים, עולי רגל ואחרים, ושמשו גם כסמלים של סמכות שלטונית וכתחנות מיסוי. המימון להקמת ותחזוקת המבנים הגיע לעיתים מפטרונים מקומיים, אך פעמים רבות מקורו היה בשלטון עצמו, ומבני קרוואנסראיי רבים באיראן, באנטוליה ובמקומות אחרים עוטרו בשערי איוואן מפוארים, אריחים מזוגגים בשלל צבעים וכתובות הקדשה, כראוי למבנים ממלכתיים.

Sultanhani Caravanserai סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.

Sultanhani Caravanserai
סלג'וקי. אנטוליה, מאה- 13.

מקורותיו האדריכליים של הקרואנסראי ועליית הקרואנסראי כמוסד קשורים בהתפשטותה של האימפריה הערבית המוסלמית, על פני המזרח התיכון, אסיה התיכונה,וצפון אפריקה.

הכיבוש הערבי של צפון אפריקה, המזרח התיכון והמרחב האיראני של מרכז אסיה יצר מציאות של אזורי חיץ בין שטחי הכיבוש העיקריים והמרכזים התרבותיים העירוניים הקשורים בהם, כגון אלו שבסוריה הגדולה, מסופוטמיה ואיראן, לבין שטחי הספר שמעבר להם. איזורי ספר אלו, כגון ארצות המגרב וטראנסאוקסאניה, (המכונה במקורות האיסלאמים "מא ווראא אל נהר" –"עבר הנהר" וכולל את אוזבקיסתאן, טג'יקיסתאן, ודרום קזאחסתאן של ימינו) היוו יעד מושך ללוחמי קודש מוסלמים, ה"ע'אזי", אשר מצאו באיזור כר פורה למלחמת קודש בכופרים, כמו גם מקור עשיר לשלל שמקורו בביזה.

איזורי הספר של המזרח המוסלמי.

איזורי הספר של המזרח המוסלמי.

לוחמים אלו התגוררו במצודות צנועות אשר שימשו להם כמקום מפלט מן הקרבות שערכו, כעמדת שליטה ותצפית על המרחב, וכמקום לימוד וסיגוף רוחני. המצודות הללו אשר היו פזורות לאורך גבולות דאר אלאסלאם כונו ריבאט, (رباط‎), ומשם זה נגזר  שמה של שושלת המוראביטון ששלטה בצפון מערב אפריקה ובאנדלוסיה עד אמצע המאה ה-12, כמו גם שמה של בירת מרוקו המודרנית, היא רבאט. שמות אלו הם זכר להתפשטות הספר המוסלמי מחצי האי האיברי במערב ועד לגבולות סין במזרח.

tumblr_m85f0lIX9i1rxn2lko1_500

עם הזמן, הפכו מצודות הריבאט אבן שואבת לא רק ללוחמי קודש, אלא גם לצופים נודדים, וסוחרים. שתי קבוצות נוספות אלו ראו במרחבי הפרא אשר מחוץ לגבולות התרבות העירונית יעד נחשק לפעילות דתית ומסחרית כאחד, ובתורם תרמו אף הם להתפשטות האסלאם והתקבלותו בקרב העמים התורכיים אשר שכנו בערבה המשתרעת מאופק לאופק.

צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.

צופים. חיווה, אוזבקיסתאן. 1870.

מצודות ריבאט אלו הפכו בסופו של דבר למודל הרעיוני על פיו נבנו הקרוואנסראי המאוחרים יותר. עם זאת, מבחינה אדריכלית ייתכן שמקור הסכמה הבסיסית של מבנים אלו, נמצא גם בתקופה הקדם איסלאמיות, כגון מבני דואר וביצורים סאסאנים, כמו גם במחנות הצבא הרומים (Castrum).

Deyr Gachin Caravansary שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.

Deyr Gachin Caravansary
שימוש צפאווי משני בביצורים סאסאנים קדם איסלאמים. איראן.

spaceout

\

Castrum

סכמה בסיסית של קראונסראי.
סכמה בסיסית של קראונסראי.

את המבנים הראשונים בסגנון המוכר כיום ניתן לתארך לתקופת הקראח'אנידים (840–1212) והע'זנויים (962–1186), שתי שושלות תורכיות אשר שלטו באיזורי הספר של טראנסאוקסניה ואפגניסתאן. מהן עבר הסגנון לאימפריה הסלג'וקית האדירה ומשם נפוץ ברחבי איראן ואסיה המערבית- באנטוליה, בסוריה, ובמצרים.

Rabati Malik Caravanserai קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.

Rabati Malik Caravanserai
קראח'אנידי. המאה ה-11. אוזבקיסתאן.

Ribat-i Sharaf סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.

Ribat-i Sharaf
סלג'וקי. המאה ה-12. על הדרך בין מרו לנישאפור.איראן.

Selim Caravanserai  ארמניה. 1332.

Selim Caravanserai
ארמניה. 1332.

את תקופות השיא של רשתות הקרואנסראי, לפחות בעולם המוסלמי המזרחי, ניתן למקם כאמור סביב תקופת שלטון האימפריה הסלג'וקית, ולאחר תקופת ההרס והדעיכה שנלוו לפלישות המונגוליות של המאה השלוש עשרה, החלה תקופת שיקום ששיאה בשושלת הצפאווית באיראן. בתקופת השושלת הצפווית הורחבה רשת הקרואנסראי, במיוחד בדרך ח'ראסאן, העוברת לאורכה של איראן הצפונית.

רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)

רשת הקרואנסראי. (ללא חלוקה לתקופות)

 באיזור א-שאם הדרומית, המכונה כיום ישראל, ניתן למצוא רשת קרוואנסראי מכובדת למדי המשתרעת על ציר צפון- דרום, כאשר רום נבנו בתקופה העות'ומנית, אך ישנם גם שרידי מבינים שמקורם מוקדם יותר, כגון בתקופה הממלוכית (מאות 13- 16), אחד הגדולים בחאנים הממלוכים הוא חאן אל תוג'אר, בגליל התחתון, היושב על דרך הדואר ההיסטורית- ה"בריד", אשר חיברה את בירת הסולטנות הממלוכית בקהיר, לבירה הצפונית, היא דמשק.

img_2649

ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19

ח'אן אל עמדאן. עכו. המאה ה-19

בדמיון הספרותי נתפס הקרוואנסראי  (כשלא תואר כמקום מאובק ושורץ טיפוסים מפוקפקים ועלומי מוצא) כמקום מפלט ומקור לקרבה אנושית בארץ עקרה ושוממה, ובהשאלה, לחיפוש הנפש אחר מקום מפלט מקשיי החיים, זכר אולי לימים בהם שימשו מעוזי הריבאט הראשונים מקום מושב לצופים נודדים ולבושי בלויים אשר חיפשו את קרבת ריבונם בקצות הארץ הנושבת.

העאשיק (זמר נודד) העיוור וייסיל (Asik Veysel) אשר נולד באנטוליה העות'מנית של שלהי המאה ה19, דימה את החיים לחאן בעל שתי דלתות, ייתכן והתכוון לאופן שבו נסיבות חייו העגומות, אשר הביאו לעוורונו כתוצאה ממגפת אבעבועות שחורות, מות הוריו בצעירותו, ושליחתו לנדודים עם כלי הנגינה שלו, הבגלמה (bağlama), עוצבו באופן דטרמניסטי, ואולי התכוון לעובדה כי לחיים יש רק שתי ודאויות מוחלטות, פתח הכניסה, ודלת היציאה, הם הלידה והמוות.

עאשיק וייסיל.

עאשיק וייסיל.

Uzun ince bir yoldayım

Uzun ince bir yoldayim
Gidiyorum gündüz gece
Bilmiyorum ne haldeyim
Gidiyorum gündüz gece

Dünyaya geldiğim anda
Yürüdum ayni zamanda
Iki kapılı bir handa
Gidiyorum gündüz gece

Uykuda dahi yuruyom
Kalmaya sebeb ariyom
Gidenleri hep goruyom
Gidiyorum gündüz gece

Kirkdokuz yil bu yollarda
Ovada dağda cöllerde
Düşmüşüm gürbet ellerde
Gidiyorum gündüz gece

Saşar Veysel işbu hale
Gah ağlayan gahi güle
Yetişmek için menzile
Gidiyorum gündüz gece

I am on a long and narrow road 

On a long and narrow road
Walking all day and all night
Unaware of the condition I am in
Walking day and night

From the moment I was born
I started walking right away
In an inn with two gates
Walking day and night

Walking even in my sleep
Seeking a reason for staying
Eyeing those who are leaving
Walking day and night

Forty-nine years on these roads
On the plains, mountains, and deserts
Stuck in these foreign lands
Walking day and night

Veysel is bewildered to this situation
It makes him cry some, smile some
Trying to reach a destination
Walking day and night


להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה איראן, אסלאם, ארכיטקטורה, מסחר, מרכז אסיה, סופים | 2 תגובות

לוטוס מן המערב: הבודהיזם האיראני.

ביוגרפיה מוקדמת של הבודהא מספרת על צמד האחים טפשו, (Tapas­su) ובהאליקה (Bhallika), סוחרים במקצועם, אשר הגיעו להודו ממולדתם הצפונית אשר בבקטריה, הגישו מזון לבודהא מיד לאחר התעוררותו, והפכו לחסידיו הראשונים שאינם מן הנזורה. על פי המסופר היה זה בהאליקה, אשר הקים מנזר וסטופה בקרבת העיר בלח' באפגניסתאן של היום, הקרויה מאז על שמו.

האחים טפשו ובהליקה לפני בודהא סקיאמוני.

האחים טפשו ובהאליקה לפני בודהא סקיאמוני.

הגם אם יש ממש בסיפור זה, וגם אם מדובר בבדיה גמורה, הרי שמסורת זו, מן הבודהיזם המוקדם, מורה על כיוון ההתפשטות ההיסטורי של התורה הבודהיסטית מתת היבשת ההודית אל ליבה של אסיה.

העמים שחיו במרחבים העצומים של מרכז אסיה בתקופה זו, ברובם איראנים, היו בין הראשונים לקבל על עצמם את התורה הבודהיסטית עם תחילת התפשטותה.

המרחב האיראני נכון למאה הראשונה לספירה חרג בהרבה מתחומה של איראן המודרנית, וכלל את רוב שטחה של אסיה המרכזית. הגדרת מרחב זה נעשית בזכות התפוצה האתנית, הלשונית והתרבותית הרווחת באיזורים אלו, עד כניסת העמים התורכיים הנוודים לאיזור, והחלפתם את היסוד האיראני הקודם, תהליך שהגיע להבשלה לא לפני המאה האחת עשרה לספירה.

איראן הגדולה.

איראן הגדולה.

את העולם האיראני הקדום ניתן לחלק למספר איזורים. האיזור הראשון הוא מערב איראן, הכולל את הרפובליקה האיסלמית האיראנית של ימינו, והוא ערש השושלות הפרסיות הגדולות האח'מנית והסאסאנית. איזור זה נכלל גם בתחומי האימפריה הפרתית, אשר מוצאה במזרח העולם האיראני.

 האיזור השני הוא איזור בקטריה (Bactria), המשתרע בין הרי האינדו קוש בדרום לנהר האמו דריה (אוקסוס ,Oxus), והנכלל היום בשטחי הרפובליקות המרכז אסיאתיות של אוזבכיסתאן וטג'יקיסתאן. איזור זה היה מרכזי בתקופת הכיבוש ההלינסטי של מרכז אסיה, ולאחר מכן תחת האימפריה הקושאנית.

איזור שלישי הוא סוע'דיה (,soghdia איות מקובל: סוגדיה), אשר שכנה מצפון לבקטריה, בין נהרות האמו דריה לסיר דריה (יקסרטס Jaxartes) ונכללת ברובה באוזבכיסתאן של ימינו. איזורים אלו היו מרכזי מסחר חשובים ביותר על רשת הדרכים האירואסיאתית, ונקזו אליהם רשת מסועפת של מסחר, אשר הוותה כר פורה להעברה של ידע ורעיוניות.

האיזור הרביעי הוא אגן טארים (Tarim Basin), הנמצא כיום רובו ככולו בפרובינציה הסינית המודרנית של שינג'יאנג ( Xīnjiāng, (新疆  איזור זה מהווה את קצהו המזרחי של המרחב האיראני ההיסטורי, ואת קצה איזור תפוצתן של השפות האיראניות. בשל מיקומו על הנתיב הנוח ביותר למעבר בין מערב אירואסיה לסין גופא, היווה איזור זה בסיס חשוב לתנועת והתיישבות סוחרים בני עמים ותרבויות שונות, והפך למרכז בודהיסטי חשוב בין המאות השלישית לעשירית.

אף איזור אינו הומוגני תרבותית, ואין בנמצא "תרבות טהורה", ודבר זה נכון במיוחד לגבי אסיה המרכזית. בשל מיקומה היחודי והיותה נקודת ציר בין שלוש התרבויות הגדולות של אסיה – ההודית, הסינית, והפרסית – אפשר האיזור מגעים תרבותיים ארוכי טווח בין תרבויות אלו ותרבויות אחרות. מגעים אלו משתקפים בבליל יחסי הגומלין וההשפעות הלשוניות, האידיאולוגיות, הדתיות, האומנותיות, והאחרות אשר התרחשו במרחב, כאשר הפרדתן וזיהויין על פי מקורותיהן היא משימה קשה למדי, ולעיתים אף בלתי אפשרית.

במהלך המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים, התרחש תהליך אשר שינה את ההיסטוריה הבודהיסטית, ובעקבות כך את ההיסטוריה האסיאתית כולה. התורה הבודהיסטית, אשר עד כה היוותה חלק ממארג האמונות הפנים הודי, חרגה מגבולות הציוויליזציה ההודית, והפכה לדת עולמית.

ההתפתחות התאולוגית שאפשרה זאת, והרקע החברתי, הפוליטי, והכלכלי שחולל אותה, מורכבים למדי, אך שיא התהליך קשור בעלייתו של השליט אשוקה, קיסרה השלישי של האימפריה המאורית בהודו (322-185 לפנה"ס). אשוקה ידוע בקרבות העזים והאכזריים שניהל נגד מתנגדיו בטרם קיבל את התורה הבודהיסטית.

המלך אשוקה, טרם אימוצו את הדהרמה.

המלך אשוקה, טרם אימוצו את הדהרמה.

באחת מכתובותיו המלכותיות, מצהיר אשוקה כי שלח שליחים אל הקמבוג'ים, עם איראני, וכן אל היוונים. כתובות אשוקיות בארמית וביוונית אשר נמצאו בדרום אפגניסתאן, מגבות הצהרה זאת, ומוכיחות כי הבודהיזם הגיע לאיזור בסביבות המאה השלישית לפני הספירה.

החדירה הראשונית המוכחת אם כן, של התורה הבודהיסטית מחוץ לגבולותיה הגאוגרפים והתרבותיים של הודו, התרחשה בתקופת השושלת המאורית, כאשר כיוון ההתפשטות העיקרית היה האיזור הצפון מערבי, הידוע כגנדהרה. איזור גנדהרה, במובנו הרחב, הקיף את התחום שבין עמק במיאן באפגניסתאן של היום, בו שכנו כזכור פסלי הבודהא העצומים עד שנהרסו על ידי הטאליבן, לצפון מזרח פקיסתאן של ימינו.

            בתחילת המאה הראשונה לספירה, ביסס עצמו פלג של הסקיתים, עם איראני נוודי המכונה במקורות הסינים, יואה ג'י (月支, Yuèzhī), ככוח הדומיננטי באיזור. האימפריה שהקים, הידועה במחקר כממלכה הקושאנית, התפרשה מאגן טארים במזרח, דרך בקטריה וגנדהארה, ועמוק אל תוך שטחי צפון הודו. גישור זה בין המרחבים, ההודי והמרכז אסיאתי, אפשר מעבר חופשי של אוכלוסיות, סחורות ורעיונות ותרם להתפשטות התורה הבודהיסטית צפונה.

במידה רבה, שגשוגו של הבודהיזם באיזורים שונים במרכז אסיה היה תלוי באחד משני גורמים או בשילוב של שניהם, גורמים אלו, שגשוג מסחרי, ופטרונות ממלכתית, התקיימו שניהם בתחומי האימפריה הקושאנית.

לא ברור עד כמה היה נפוץ הבודהיזם בקרב האליטה הקושאנית, שכן נוודים לא ששים לישיבה ארוכה בשיכול רגליים, תוך פיתוח ריכוז חד נקודתי, ונראה כי גישתם לקהילה הבודהיסטית נבעה מהצורך ביצירת בסיס לגיטימציה רחב בקרב הקהילות השונות שהרכיבו את ממלכתם. עם זאת, ברור כי מבחינת פטרונות הם היוו גורם משפיע ביותר, ואפשרו את העמקת האחיזה הבודהיסטית באיזור מרכז אסיה, תוך שהם מממנים הקמת סטופות, מרכזי לימוד ומנזרים, שלעיתים אף נקראו על שם המלכים מעניקי הפטרונות.

כאמור, היקפה של האימפריה הקושאנית והתנאים בתוכה אפשרו את שגשוג המסחר בין חלקים שונים של היבשת האירואסיאתית, ואת תקופת השיא הראשונה של נתיבי המשי, ואלה חיברו בין סין במזרח, לאימפריה הרומית במערב, ולהודו בדרום. מרכז העצבים של רשת מסחרית זאת התקיים בבקטריה, לב ממלכת הקושאנים.

האימפריה הקושאנית. המאה הראשונה לספירה.

האימפריה הקושאנית. המאה הראשונה לספירה.

 המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה:

גנדהארה.

המרכזים הבודהיסטים בגנדהארה היו באופן טבעי הראשונים שהתפתחו מחוץ להודו גופא, כאשר ראשיתם תחת שלטון השושלת המאורית והממלכות ההלנסטיות , אך הגיעו לשיא התפתותם בתקופה הקושאנית, למן המאה הראשונה לספירה, שגשגו שם עד המאה השמינית, ואף מעבר, עד לעליית האסלאם, ופריחתו המוחדשת של ההינדואיזם. אמנם המרכזים המוקדמים שבהם מייצגים בודהיזם שהוא במידה רבה עודנו הודי, ואת גנדהארה ניתן לשייך לאיזור ההשפעה ההודי, אך האקלים התרבותי הייחודי לאיזור, השפיע על הבודהיזם המקומי, תוך שהוא סופג השפעות חיצוניות ומהווה חוליה בהתפתחות הבודהיזם המרכז אסיאתי.

בקטריה.

האיזור המכונה בקטריה, או תוכריסתן במקורות מסוימים, משתרע בין הרי ההינדו קוש, לנהר האמו-דריה (אוקסוס), והפך למרכז בודהיסטי משמעותי בתקופה הקושאנית. הקושאנים שלטו באיזור בין המאות הראשונה לשלישית לספירה, כאשר האיזור נכבש על ידי האימפריה הסאסאנית, ולאחר מכן, במאה החמישית, על ידי שבטים איראניים נודים שונים, המכונים הונים במקורות שונים. תושבי האזור המקוריים היו איראנים דוברי בקטרית, שפה איראנית-מזרחית, אשר החל מן המאה הראשונה לספירה נכתבה בכתב יווני.

הבודהיזם המשיך לפרוח בבקטריה גם לאחר העלמות הקושאנים, ותחת ההונים ההפטליטים, עם איראני נוסף, הוקמו מוסדות בודהיסטים נוספים, כגון זה אשר באג'ינה טפה (Ajina Tepe), ונחצבו פסלי הבודהא הגדולים של במיאן, הנזיר הסיני, ועולה הרגל הידוע, שואן זנג, מדווח בתקופה זו על עשרה מנזרים במרכז החשוב בטרמז, ובהם כאלף נזירים, וכן על כשלושת אלפים נזירים מהאיאנים בבלח', ושלוש מאות נזירים סרווסטיוודים בגאז.

הבודהיזם בבקטריה, כפי שהדבר נכון גם בשאר איזורי תפוצתו, לא היה מעולם הדת הבלעדית, עם זאת, הוא נהנה ככל הנראה מפופולאריות עממית רבה, והדבר משתקף למשל בתעודה בקטרית מן המאה השמינית. התעודה, שנכתבה בידי זורואסטרי, מציינת כי "לרוכש קרקע, שמורה הזכות להמירה במוהר לרכישת כלה, מקדש אש, ויהארה, דכמה ("מגדל שתיקה" זורואסטרי), או קרמטוריום".

מגדל שתיקה זורואסארי באיראן.

מגדל שתיקה זורואסטרי באיראן.

חשיבותה של בקטריה מבחינה בודהיסטית, מתבטאת בעיקר בהיותה מרכז חשוב להפצתו לעבר סוע'דיה ובמיוחד בקרב קהילת הסוחרים שיצאה ממנה, וכן לעבר אגן טארים ומזרחה ממנו, לסין.

במקורות הסיניים מצויינים נזירים ומתרגמים הנושאים את שם המשפחה ג'י, כאות למוצאם מן הממלכה הקושאנית, כגון לוקקשמה (支讖, Zhī Chèn, Lokakṣema) המתרגם הראשון של כתבים מהאיאנים לסינית, בן המאה השניה. לוקקשמה נולד אמנם בגנדהארה אך מוצאו היה ככל הנראה מבקטריה, ומיוחס לו תרגום של טקסטים מהאיאנים חשובים, כגון "סוטרת שלמות החכמה" (Prajñāpāramitā), וכן את ה Pratyutpanna sutra ובה האזכור המוקדם ביותר לבודהא אמטבהא, והארץ הטהורה.

פרתיה.

שאלת מידת החדירה המערבית של הבודהיזם נמצאת במידה רבה עדיין תחת ויכוח, שכן העדויות הארכאולוגיות וההיסטוריות הנוגעות למורשת הבודהיסטית במערב העולם האיראני מעטות למדי, כאשר עידנים של הרס טבעי ומכוון, וקשיי סקירה ארכאולוגית בחלק מן האיזורים, מקשים על מחקר מעמיק, ויוצרים חוסר בהירות לגבי מעמד הבודהיזם באיזור.

הפער המחקרי נובע מן העובדה שעד היום, לא נמצאו כל תרגומים פרתיים של כתבים בודהיסטים, ובסקרים ארכאולוגים לא נמצאו מרכזים בודהיסטים משמעותיים בתחום האימפריה הפרתית, ומצד שני, בכתבים הסיניים מופיעים אזכורים של פרתיה כבעלת מסורת בודהיסטית, וכן של נזירים ממוצא פרתי הפעילים בסין של המאות הראשונות לספירה. את הסתירה ניתן ליישב על ידי אחת משתי מסקנות,  הראשונה היא כי הנזירים הפרתיים רכשו את השכלתם הבודהיסטית מחוץ לגבולות האימפריה הפרתית, בבקטריה, בגנדהארה, או אף בהודו עצמה, ואפשרות חלופית היא כי בפרתיה התקיימה נוכחות משמעותית של מוסדות בודהיסטים, אשר לא נותר מהם זכר בעקבות הגישה האנטי בודהיסטית ברובה של השושלת הפרסית הסאסאנית, וכן של האסלאם שבא במקומה.

פרתיה מכונה במקורות הסיניים בשם אן שי (安世, Ān Shì), על בסיס שמה של משפחת המלוכה השלטת בה, הארשקים, ונזירים הנושאים את שם המשפחה אן מופיעים בכתבים בסינית החל מן המאה השנייה לספירה, כשהחשוב והידוע בהם, הוא אן שי גאו (安世高, Ānshì gāo).

מבית אצולה איראני למנזרי סין. אן שי גאו.

מבית אצולה איראני למנזרי סין. אן שי גאו.

שי גאו היה בן למשפחת אצולה פרתית, וייתכן שאף נצר למשפחת המלוכה הארשקית עצמה. בשנת 148 לספירה, הגיע גאו אל לואויאנג (Luòyáng, 洛阳 )בירת שושלת האן, שם ביסס מפעל תרגום ואסף סביבו חסידים רבים. בין כמאה ושבעים החיבורים שהיה אחראי לתרגומם ניתן למנות טקסטים העוסקים בדוקטרינה הבודהיסטית הבסיסית, אבהידהארמה, והדרכה מדיטטיבית. טקטסים רבים ניתן לשייך לאגאמות של הקאנון הסנסקריטי. אין בכתבים שתרגם כאלה הקשורים במהאיאנה. בנוסף, הקים שי גו בית ספר לתרגום, בו ישבו זה לצד זה נזירים פרתים, סוע'דים, סקיתים והודים, ועסקו בתרגום והתאמת טקסטים לסביבה הסינית.

אם כן, מעמדו של הבודהיזם בחלקו המערבי של העולם האיראני, נותר במידה רבה מעורפל.  מוצאו של אן שי גאו ממשפחת אצולה פרתית,עשוי לרמז על נוכחות בודהיסטית בקרבת האליטה הפרתית , וממצאים ארכאולוגים בודדים הכוללים ככל הנראה שרידי מנזרים וסטופות מאיזור דרום ומרכז תורכמניסתאן של היום, מרמזים על נוכחות בודהיסטית ממוסדת בפרתיה של המאות הראשונות לספירה. ייתכן וממצאים עתידיים יאפשרו בנית תמונה ברורה יותר של המורשת הבודהיסטית הפרתית.

אגן טארים.

אגן טארים, איזור רחב ידיים הכולל את מדבר טאקלאמקאן ונאות המדבר שבשוליו, היווה איזור מעבר חשוב, משלב מוקדם של הסחר האירואסייאתי, תוך שמעמד זה מאפשר צמיחת קהילות מבודדות הקשורות זו בזו במערכת רופפת של מסחר וקשרים פוליטיים ודתיים. ניתן לקבוע במידה רבה כי איזור אגן טארים הינו האיזור החשוב ביותר מבחינת ההיסטוריה של הבודהיזם האיראני, וטומן בחובו חשיבות מיוחדת להיסטוריה הבודהיסטית כולה, כאיזור מעבר ראשון במעלה של התורה הבודהיסטית, מהודו לסין ולמזרח אסיה כולה.

העיר החשובה בדרום טארים היה חוטאן, אשר מקור עושרה הגיע בין השאר ממסחר במשי וירקן אשר נכרה באיזור. אגדה מקומית קושרת את ייסוד העיר לקיסר אשוקה בעצמו, והדבר אינו מפתיע כאשר לוקחים בחשבון כי ההודים היוו את האוכלוסייה המשמעותית בחוטאן לאחר הסאקא האיראנים.

נזיר איראני (?) מימין. ציור קיר משינג'יאנג . סין.

נזיר איראני (?) מימין. ציור קיר משינג'יאנג . סין.

הגעת הבודהיזם לחוטאן מתוארכת על פי מקורות טיבטים לשנת 84 לפני הספירה, עם זאת , אגן טארים לא הפך למרכז בודהיסטי משמעותי עד המאה השניה לספירה, כאשר פעילות צבאית וחקלאית של שושלת האן, הביאה להגירת אוכלוסיה לאיזור,  במיוחד מכיוון האימפריה הקושאנית. טכנולוגיה חקלאית שהכניסו הסינים לאיזור אפשרה לנאות המדבר לכלכל אוכלוסיה גדולה פי כמה, אשר בתורה יכלה לכלכל מוסדות דתיים קבועים. התפתחות זו אפשרה לנזירים בודהיסטים להתיישב במקומות בהם רק חלפו בעבר בדרך לסין, תוך הקמת מנזרים, מקדשים, סטופות, ושאר מוסדות, לאורך נתיבי הסחר.

העיר החשובה בצפון האגן הייתה קוצ'ה (Kucha) , כאשר תקופת השיא ההיסטורי שלה התקיים בין המאות השישית לתשיעית, והיתה זו העיר המאוכלסת ביותר באגן טארים בעת זאת. העיר הייתה בעלת צביון קוסמופוליטי למדי, וכללה בעיקר קבוצות איראניות, תוכריות, והודיות.

שואן זנג,  מתאר את קוצ'ה כעיר עשירה ופוריה ביותר, הנהנית ממיקומה הנוח על דרכי שיירות המסחר. הוא מציין כי בעיר ובסביבותיה ישנם כמאה מנזרים המאכלסים יותר מחמשת אלפים נזירים המשתייכים לאסכולה הסרווסטיוודית, וכי הם נוהגים לקרוא את הכתבים הבודהיסטים בשפת המקור, כלומר סנסקריט.

בנה המפורסם ביותר של קוצ'ה הוא ככל הנראה קומראג'יווה ( Kumārajīva, 344-413 ), נזיר ומתרגם מן החשובים בבודהיזם הסיני המוקדם. אביו של קומראג'יווה היה ככל הנראה ברהמין מקשמיר  ואמו מקומית. בתחילה התחנך קומראג'יווה על ברכי האסכולה הסרווסטיוודית, אך בשלב מאוחר יותר בחייו נטה לעבר רעיונות מהאיאנים. מפעל תרגומיו לסינית כלל בין השאר את תרגומן של מבחר סוטרות שלמות החכמה, סוטרות היהלום והלוטוס, את שירת השורש של דרך האמצע מאת נגרג'ונה, וסוטרות מהאיאניות חשובות נוספות כגון סוטרת אמיטהבא, וסוטרת וימאלקריטי (Vimalakīrti Sūtra).

קומרג'יווה

קומראג'יווה

אגן טארים הוא אזור שחשיבותו מבחינת ההיסטוריה הבודהיסטית אינה מוטלת בפסק, איזור זה, ובמיוחד ערי המדינה קוצ'ה וחוטאן שימשו כמרכזי לימוד חשובים, תוך שהן נהנות מדרכי המסחר שעברו בשטחן. אגן טארים היה מקום מושבם של מלומדים ומתרגמים שהשפיעו רבות על הפצת הבודהיזם לסין, ועיצבו את דמותו. האגן הוא גם האיזור האחרון בו התקיים הבודהיזם בקרב עמים איראנים, עד שתהליכי התורכיפיקציה, וההתאסלמות הביאו להעלמותו הכמעט מוחלטת באיזור, עד המאה העשירית.

סוע'דיה.

            האזור אשר במובנו הצר משתרע בין האמו דאריה\אוקסוס בדרום ועד חלקו הדרומי של הסיר דריה בצפון, היה מקום מושבם של הסע'דים, עם איראני מזרחי, אשר קיים שרשרת של ערי מדינה אוטונומיות ושימש תפקיד מרכזי בסחר האירואסיאתי, במיוחד בחלקו המזרחי של נתיב הסחר, תפקיד שהגיע לשיאו במהלך המאות השישית עד השמינית. הבודהיזם הגיע לסוע'דיה ככל הנראה תחת שלטון האימפריה הקושאנית, בין המאות הראשונה לחמישית לספירה, שם כאופייני לאקלים הדתי תחת הקושאנים, מצא את מקומו לצד דתות איראניות, פולחן הלניסטי, ודתות הודיות נוספות כגון ג'איניזם וברהמניזם. הסוע'דים הותירו אחריהם עדות לתרבות חומרית מפותחת, ובעיקר יש לציין את ציורי הקיר המפוארים שעיטרו את בתי העשירים הסוע'דים.

ציור קיר סוע'די. פנג'יקנט (Panjikent). טג'יקיסתאן.

ציור קיר סוע'די. פנג'יקנט (Panjikent). טג'יקיסתאן.

הבודהיזם ככל הנראה מעולם לא היה פופולארי במיוחד בסוע'דיה. על פי הביוגרפיות של שואן זנג ,כאשר הגיע זה  לסמרקנד אשר בסוע'דיה, הוא מוצא שני מנזרים בודהיסטים נטושים, וכאשר חסידיו מנסים להתפלל באחד מהם, הם מותקפים בידי הזורואסטרים המקומיים.

עם זאת, ממקורות הכוללים ביוגרפיות של נזירים, כרוניקות מסע צליניות, וטקסטים בודהיסטים סוע'דים, נראה כי לבודהיזם היה מקום מרכזי בפזורה הסועד'ית, אותן מושבות סוחרים אשר התקיימו לאורך נתיבי המסחר מליבה של אסיה ועד סין במזרח.

סוע'דיה מכונה במקורות הסיניים קאנג צ'ו (k'ang chu) ,ולמרות שישנו ויכוח מחקרי לגבי זיהוי זה, נראה כי התיאור הגאוגרפי והפוליטי של מדינת הקאנג צ'ו, תואם למידע ההיסטורי על הסוע'דים, וזיהוי זה מקובל כיום על רוב החוקרים. עם הנחת יסוד זאת, ובהתחשב בתיעוד ההיסטורי של נזירים זרים בסין של התקופה הנדונה, הנושאים את השם קאנג, הרי שלבודהיסטים הסוע'דים תפקיד מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית באדמת סין.

העדות המוקדמת ביותר לפעילותם של הסוע'דים בסין מגיעה מן המאה החמישית, תחת שושלת ווי הצפונית(北魏朝, Běi Wèi Cháo, 386–535), ומכאן ואילך ישנם מקורות המעידים על נוכחותם של אלפי מתיישבים סוע'דים בעשרות מושבות, במיוחד בחלקה הצפון מערבי של סין, ובאגן טארים ונראה כי הרשויות המקומיות הפיקו מנוכחותם תועלת, כתוצאה ממסחר, עיבוד קרקעות וגביית מיסים.

נזירים בעלי שם המשפחה קאנג, המעידים על כך שמקורם בסוע'דיה, מופיעים בתעודות סיניות החל מן המאה השניה לספירה, כאשר רבות מן התעודות הללו הן ביוגרפיות, אשר מאפשרות לאמת את מוצאם של מושאי התיעוד.

            בין עשרות הנזירים ממוצא סוע'די אשר קיים לגביהם תיעוד, ניתן לציין את קאנג סנג חוי (康僧会Kāng Sēnghuì), אשר היה מחלוצי הפעילות הבודהיסטית בדרום סין של שושלת ווי. סנג חוי ככל הנראה נולד בוויאטנם בשנת 222, למשפחת סוחרים סוע'דית, הצטרף למנזר לאחר מות הוריו בעודו צעיר, ובשלב מאוחר עסק בתרגום. בין תרגומיו ניתן למצוא סיפורי אודאנה (Avadāna) ,ומיוחסות לו תרגומן של ארבע עשרה סוטרות בעשרים ותשעה כרכים. בנוסף נחשב סנג חוי למומחה בתחום השירה של המנונים בסנסקריט, וכן כתב הקדמה ל-Ānāpānasmṛti Sūtra  בה הוא מפרש ומסביר בבהירות כיצד להשקיט את התודעה. שיטת המדיטציה שלימד, אשר כללה ספירה מודעת של הנשימה, הפכה מקובלת מאוד בבודהיזם של דרום סין.

מומחה מדיטציה סוע'די. קאנג סנג חוי.

מומחה מדיטציה סוע'די. קאנג סנג חוי.

עם כן נזירים סוע'דים, או כאלה שמוצאם המשפחתי מסוע'דיה, שמשו גורם חשוב בהתבססות הבודהיזם הסיני, ובמיוחד זה הדרומי, תוך שהם תורמים רבות למכלול הטקסטים של הבודהיזם בסין, ובין השאר ספרות טכנית למדיטיציה, וטקסטים מהאיאנים, והיניאנים שונים.

ניתוח של הטקסטים שהובאו על ידי בודהיסטים סוע'דים ממרכז אסיה עצמה, מגלה כי אלה כללו בעיקר טקסטים מהאיאנים  ,וכן טקסטים הינייאנים, ברובם של אגאמות, שהיו נפוצים בסוע'דיה. בנוסף ניתן לציין טקסטים המשתייכים לספרות שלמות החכמה ,והוינאיה של הדהרמאמהגופטקה, טקטסים התואמים לסוטרות הנפוצות בבקטריה ואולי אף בפרתיה.

אסכולות בודהיסטיות במרכז אסיה.

לחקר האסכולות הבודהיסטיות הנפוצות במרחב האיראני על איזוריו השונים, ובתקופות השונות, יש חשיבות רבה מחד, ומאידך קשיים לא מעטים. כמה מנקודות החשיבות של חקר האסכולות הללו, נובע מכך שהן מהוות חוליה חשובה בהתפתחות המחשבה הבודהיסטית על זרמיה, ומהיותן גורם מעצב של התורה הבודהיסטית כפי שהועברה לטיבט, סין ומזרח אסיה כולה.

יחד עם זאת, בדומה לפרטים היסטוריים רבים הקשורים במורשת הבודהיסטית של מרכז אסיה, דעיכתו והעלמותו של הבודהיזם ממרחב זה, הביאה להרס הפרטים החומריים החיוניים להבנת התרבות הדתית הבודהיסטית באיזור. המקורות הזמינים לשם שחזור התמונה הם אף כאן, בעיקר הכתבים הסינים, כגון רשומות היסטוריות וחיבורי צליינים, וכן הכתבים הקאנונים הבודהיסטים בשפה הסינית. מקור מרכזי נוסף מגיע  מממצאים ארכאולוגים, כאשר במקרה זה, ישנה חשיבות עליונה לממצאים טקסטואלים.

מבחינה אקולוגית, האקלים השורר ברבים מחלקיה של אסיה הפנימית, הוא אקלים יבשתי קיצוני ומאופיין בחורפים קרים ביותר, ובקיצים חמים ויבשים. תנאים אלו איפשרו, למרבית המזל, את השרדותם של כתבים בודהיסטים עתיקים, אשר נכתבו על חומרים אורגניים, כגון עלי דקל, קליפות שדר (Betula sp. ), נייר, או קלף. כתבים אלו, אשר החלו להחשף על ידי חוקרים החל מראשית המאה העשרים, ונחשפים מדי פעם עד ימינו, שופכים מעט אור על מכלולי היצירה הבודהיסטית בהם נעשה שימוש גם באיזורים השונים של מרכז אסיה, בתקופות השונות. סקירת הממצאים הטקסטואלים, מן התקופה הקושאנית, שנשתמרו בעמק במיאן באפגניסתן, ומהווים את מכלול הכתבים הבודהיסטי העתיק ביותר בנמצא, מאפשרת לקבל מושג מה על דמותו של הבודהיזם המוקדם, ערב יציאתו מגבולות תת היבשת ההודית. הכתבים, העתיקים בשפה הודית שנמצאו עד כה, וכתובים על גבי עלי דקל בשפה הגנדהרית, בכתב חורשטי, או בברהמי, מאפשרים לשחזר, ולו חלקית את דמותן של הדוקטרינות הבודהיסטיות שהיו נפוצות באיזור.

מדיום לכתיבת סוטרות .קליפת שדר (Betula sp).

מדיום לכתיבת סוטרות .קליפת שדר (Betula sp).

בין הטקסטים שנמצאו בבמיאן ניתן לזהות חיבור אבהידרמי סרווסטיוודי, קטעי ווינאיה של המהאסמגיקה, קטעים נוספים סווגו כשייכים לSaṃyukta-āgama של הקאנון הסנסקריטי.

אוסף מרשים ביותר של טקטסים נמצא גם באיזור גילגיט (Gilgit) ,בפקיסתאן של ימינו, הכולל כתבים הרשומים על קליפת שדר, עלי דקל, ונייר, המתוארכים למאות השישית עד השביעית לספירה. במכלול זה נמצאו קטעים היניאנים ומהאיאנים כאחד. בין הכתבים ההיניאנים ניתם למנות קטעי ווינאיה, Ekottarikāgama של הקאנון הסנסקריטי, ואבהידרמהפיטקה של הקאנון המולאסרווסטיוודי. בין הקטעים המהיאנים ניתן להזכיר את סוטרות הלוטוס והיהלום, כמו גם קטעים השייכים לספרות שלמות החכמה.

מקטע של סוטרה על עלה דקל. גילגיט. פקיסתאן.

מקטע של סוטרה על עלה דקל. גילגיט. פקיסתאן.

עם כך, ממקורות אלו ומקורות נוספים, ניתן ללמוד כי בין האסכולות אשר היו מצויות בגנדהארה ובבקטריה הקושאנית, במאות הראשונות לספירה, ניתן למנות את המהאשמגיקה (Mahāsāṃghika), דהרמהגופטקה (Dharmaguptaka), וסרוושטיוודה, לקראת סוף התקופה הקושאנית, מופיעות גם עדויות לפעילות אסכולת השאמטיה (Sāṃmatiya). בהקשר התנועה המהיאנית, נראה שבתקופה זו קשה למצוא הפרדה ממשית בין אסכולות מהאיאניות להיניאניות, ולא נדיר היה שכתבים השייכים לאחת מן האסכולות הללו, קידמו רעיונות מהאיאנים, וגם בשלבים בהם ניתן למצוא הפרדה ממשית יותר בין הזרמים, הרי שחסידי שניהם חלקו פעמים רבות מנזרים, תוך חיים ולימוד משותף, ללא הפרדה מיוחדת.

אחת האסכולות המרכזיות אשר זכו לתפוצה רחבה במרכז אסיה, מפרתיה במערב, ועד אגן טארים במזרח, היא האסכולה הסרווסטיוודית. עדויות ראשונות לפעילותם באיזור מגיעות מכתובות הקדשה שהציבו שליטים מבני הסאקא האיראנים באיזור טקסילה בגנדהארה במהלך המאה הראשונה לפני הספירה .הכתובות מנציחות הענקת אדמות לשם כלכלת מנזרי מערות בהם שכנו נזירים סרווסטיוודים, וכן בניתה של סטופה , והענקת נכסים ותרומות למסדר. עדויות נוספות הנושאות את שם האסכולה מגיעות מכתובת הקדשה של השליט הקושאני קנישקה בפשאוור, שם בנה שתי סטופות גדולות, וממקומות נוספים ברחבי צפון הודו ומרכז אסיה, המעידים על תפוצתה הרחבה ועל חשיבותה.

 בהקשר המקומי המרכז אסיאתי, נראה כי חל פיצול דוקטרינאלי בין פלגים שונים של הסרווסטיוודה, כאשר פלג מרכזי אחד אשר מרכזו בקשמיר, נהנה מתמיכת בית המלוכה הקושאני, והפלג השני, אשר לו היתה נוכחות משמעותית בבקטריה וגנדהארה הציב עצמו כמתנגד לגישת הפלג הקשמירי, התנגדות המבוססת על מחלוקות פילוסופיות ואתיות שונות. עם דעיכת העצמה הקושאנית, נחלש הזרם הקשמירי, בעוד הזרם המתנגד לו, שינה את שמו למולאסרווסטידווה, והפך לזרם המרכזי באסכולה במהלך המאות השביעית עד התשיעית. יש לציין שחומרים שונים של שני זרמי סרווסטיוודה אלה, כמו גם של זרמים נוספים, כגון אלה הקשורים בהתנהגות נזירית וכן אגאמות, תורגמו לטיבטית, והשפיעו על התפתחות הבודהיזם ברמה הטיבטית.

גם מן הכרוניקות שהותירו אחריהם צלינים סינים, ניתן לקבל מושג כלשהו על תפוצת ופעילות האסכולות הבודהיסטיות השונות. הידוע שבצלינים אלו, שואן זנג, בן המאה ה7, בעוברו בבקטריה, מדווח כי בעיר טה-מי (טרמז), ישנם כתריסר מנזרים, המאוכלסים בכאלף נזירים.  הייצ'ו (Hyecho), נזיר קוראני אשר חלף באותו איזור מאה שנים לאחר מכן, מדווח כי "המלך, האצילים והעם, סוגדים כולם לשלושת אבני החן, ורבים מהמנזרים והנזירים הם חסידי האסכולה ההיניאנית".

הסטופה המשוחזרת בטרמז. אוזבכיסתאן.

הסטופה המשוחזרת בטרמז. אוזבכיסתאן.

מבחינת הפעילות המסיונרית של אסכולות בודהיסטיות שונות בסין, במאות הראשונות לספירה, נראה כי ניתן לחלק פעילות זאת לשלושה שלבים, בשלב הראשון היו מעורבים בעיקר נזירים בני אסכולת הדהרמהגופטקה, אחריהם לפעול בסין היו הסרווסטיוודים, ולבסוף המולאסרווסטיוודים, פעילות אסכולות אלו מגובה בממצאים טקסטואלים רבים בשפות כגון חוטאנית, סוע'דית ותוכרית, אשר נמצאו ברחבי מרכז אסיה.

תרבות מקומית:

בשל אופיו האוניברסלי, נוטה הבודהיזם להתאים עצמו לרגישויות התרבותיות המקומיות, באיזורים אליהם הוא הגיע. דוגמא לכך תהייה האופן בה נדרש הבודהיזם להתמודד עם חשיבות פולחן האבות בסין, והפתרונות התאולגיים שהציג לכך. בעולם האיראני, בו היה מקום מרכזי לפולחני הדתות האיראניות השונות, אשר להן ייסוד משותף בחלקו, עם הדת הוודית בהודו, הייתה חשיבות לפנים אותן הציג הבודהיזם לתושביה האיראנים של מרכז אסיה.

תחום אחד אליו היה על הבודהיזם לתת את דעתו בנוגע לאיראנים נגע לדקויות המשגה, למשל, השימוש במושג "דווה" (Deva) המקובל בתרבות ההודית כמייצג ישויות שמימיות חיוביות, מייצג בתרבות האיראנית דמויות שליליות,לרוב שדים. בשל כך המונח הוחלף בכתבים המיועדים לאיראנים, או שנכתבו על ידם, בכינויים( באגה Baga) , שפירושו "מפיץ הטוב", או יאזאטה (Yazata), שפירושו "הראוי לפולחן".

לדוגמא, בגרסה הארמית של כתובות אשוקיות מגנדהארה, הומר כינויו של אשוקה Devanampriya, שפרושו אהוב האלים, בכינוי אדון, המקביל למונח . Baga שימושים אלה, בכתובות האשוקיות בשפה הארמית, הלינגואה פרנקה האח'מנית, מראה קרוב לוודאי התחשבות בודהיסטית ברגישויות המקומיות האיראניות.

דוגמא נוספת להתחשבות זו, ניתן למצוא בהתייחסות הבודהיסטית למושג ה"טוב". למושג הטוב מקום מרכזי ביותר בחשיבה האיראנית ככלל, והזורואסטרית בפרט. הקוסמולוגיה והפולחן הזורואסטרי מדגישים את המאבק הדואלי הנצחי בין טוב לרע, ואת חשיבותה של הפצת הטוב, על חשבון הרע.

מאבק נצחי בין טוב לרע. זורואסטריות.

מאבק נצחי בין טוב לרע. זורואסטריות.

בהתאם לכך, ישנה בחירה מודעת בכתובות האשוקיות, בשימוש בקידומת Hu ,שפירושה טוב, בכמה מן המושגים המרכזיים המופיעים בהן. המילה המרכזית "דהרמה", למשל מוחלפת במילה האיראנית Hunistavan, שפירושה סדר טוב, והמילה הפרקריטית Susrusa, שפירושה ציות, מוחלפת במילה Hupatyasti, שפירושה צייתנות טובה. בנוסף, התרגום הארמי של כתובות גנדהארה, המתארות את פעולותיו של אשוקה, מציג אותן במפורש בתור פעולות שתפקידן הוא הפצת הטוב, והדברת הרע מן העולם. שימוש שכזה, שאינו הכרחי תמיד, בקידומת Hu, והדגשת הדברת הרוע, מצביעה קרוב לוודאי על התחשבות והכרות בודהיסטית של הנחות המוצא והרקע האיראני של תושבי גנדהארה והאיזורים שמצפון לה.

דוגמאות לשילוב נרחב של מושגים איראנים בטקסטים בודהסטים מגיע מהספרות החוטאנית, שנכתבה בין המאות השלישית לעשירית לספירה. ספרות זו אמנם מראה שימוש מתמשך ונרחב במינוחים הודיים, אך מראה בו זמנית שימוש במינוח איראני מקומי. גם כאן, בדומה לכתובות האשוקיות, נמנעים המחברים המקומיים משימשו במושג דווה, ומחליפים אותו במושג האיראני גיאסטה (Gyasta), המופיע גם באווסטות, כתבי הקודש הזורואסטרים, כיאזאטה.

ב"ספר זמבסטה" (Book of Zambasta ), יצירה לירית מקוצ'ה, מחליף המונח דאתה (Data) שמשמעו

, חוק (ונכנס לעברית כמילה דת, ולשפה האנגלית כמילה שפירושה מידע) את המונח דהרמה, ומופיע לבדו או בחלק מן המונחים בודהא-דאתו (Buddha-Datu), ודאתו-מהאיאנה הניתנים להשוואה למונחים המקבילים  Ahurra-Datu אהורא דאתו, המתייחס לאהורה מאזדה, האל האיראני, או זרטושטרא-דאתו, בכתבים הזורואסטרים.

אצל מחברים שונים, מתוארים פירות ההליכה בדרך הבודהיסטית כ"פארה" (Phara) , מונח מן הספרות האווסטית שמשמעו מזל או גורל טוב , ולאחר מכן התגלגל במושג הדתי-פוליטי הסאסאני "פר אזאדי" (Phar Azadi),חסד שמימי המוענק לשליט הצודק. בטקסטים נוספים מוחלף ההר הקדוש סומרו, מן הקוסמולוגיה ההודית-בודהיסטית, להר Tairya Haraysa, המופיע במרכז הקוסמולוגיה האווסטית האיראנית.

יחד עם קבלה בודהיסטית של היבטים שונים מן התרבות האיראנית, ידעו הבודהיסטים גם לבקר היבטים מסויימים בתרבות האיראנית אשר סתרו את ראיית עולמם. דוגמא לאלמנט תרבותי איראני אליו הגיבו הבודהיסטים בשלילה, הוא גילוי עריות. נישואין בין בני משפחה מיידיים (khvaetvadatha) היה חידוש שהונהג בקרב השליטים האח'מנים, אך מקורו ככל הנראה במזרח איראן והוא זכה לאישור ועידוד זורואסטרי, כמצווה דתית. ביקורת מפורשת על מנהג הנישואין בין אחים, או בין הורים לצאצאיהם מופיעה באבהידהרמה הסרווסטיוודית: "שבטי הברברים המכונים מגים, החיים בגבול המערבי…מקיימים יחסי מין עם אמם, אחותם הצעירה, אחותם הבכירה, כלתם, ללא עונש, והם רואים חלוקת עונג עם אדם אחר, טבעית כחלוקת פרי בשל מן העץ". כותבים נוספים כגון בהוויאויווקה ( Bhavyaviveka), ושואן זנג, מדווחים אף הם בשלילה על מנהגיהם המיניים החריגים של האיראנים.

בנוסף, מוטלת ביקורת על קרבנות מן החי, וכן על הנוהג הזורואסטרי להשמיד בעלי חיים המייצגים את עולם הרוע, ומכונים באופן כללי חרפשטרא ((Khrafstra. הריגת יצורים כגון נחשים, עקרבים, נמלים וצרעות, נחשבה בקרב האיראנים למביאת ברכה.

השאלה עד כמה השפיע המגע עם תרבויות חיצוניות, ובפרט המגע עם האיראנים של מרכז אסיה על התתפתחותו של הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד זו של התנועה המהאינאית, עודנה במידה מסויימת תחת וויכוח.  בכל הקשור לרבדיה השונים של התנועה המהאיאנית ומקורותיה, ישנו קושי רב לאתר במדוייק את מקורותיה ההיסטוריים והתאולוגיים, כאשר לא מן הנמנע שהם מגיעים מתוך תת היבשת ההודית כמו גם מאיזורים חיצוניים לה.

אחד האלמנטים המרכזיים בפיתוח המהאיאני, הוא דרך הבודהיסטווה, הייצור השואף להתעוררות, אשר דוחה את הגעתו שלו לנירוואנה, על מנת לסייע לכלל היצורים החשים להגיע אל היעד הנכסף. ייתכן כי שינוי מעמדו של הבודהא, כמו גם שינוי יעוד ואופי התרגול הבודהיסטי, נבע מהתפשטות הרעיונות הבודהיסטים לקהילות לא נזיריות, אשר תבעו מקום לעצמן בדרך הבודהיסטית, אך חוקרים מסויימים גורסים כי השינוי נבע מן הקהילה הנזירית עצמה.

פיתוח מהאיאני. הבודהיסטווה.

פיתוח מהאיאני. הבודהיסטווה.

בעבר הוצע כי התפתחות רעיונות מהאינאים מסויימים נבעה ממגע עם הדת והתרבות האיראנית, מן הצורך לנהל תעמולה בודהיסטית בקרב עמי מרכז אסיה, ואף מגע עם הנצרות.

על פי המקובל כיום, רעיון הבודהיסטווה, כמושא לפולחן, מקורו בעיקר  באלמנטים הודיים, ובין השאר ברעיון הדבקות (Bhakti) אשר גורס פולחן אישי ומסור של מושא הסגידה, וניתן לראות את שורשיו בתרבות הפולחנית ההודית.  כאידיאל מוסרי, ייתכן כי מקור רעיון הבודהיסטווה נבע כאמור מן הצרכים הפנימיים של הקהילה הנזירית, כמו גם מהשפעות חיצוניות הנובעות מן ההתפתחויות הסוציולוגיות של הבודהיזם.

עם זאת,  גם אם כיום מקובל לראות את ייסודות התנועה המהאינית בבודהיזם ההודי עצמו, ייתכן והיבטים מסויימים של ההתפתחות המהאיאנית, ובמיוחד האספקטים המיתולוגיים שלה, מקורם בהשפעות חיצוניות. אחד הביטויים הסבירים של השפעה חיצונית זאת, היא דמותו של הבודהיסטווה מטריאה, הבודהא העתידי, אשר הדרכתו תביא את ההולכים בדרכו לגאולה. לרעיון זה דמיון רב לדמותו של   Saoshyant ,מן האווסטה האיראנית, אשר יוביל את הטהורים לעולם בו מובס הרוע, והעולם יוכנס לעידן של חיי נצח ושלווה. רעיון סיומו של המהלך ההיסטורי והשלמות העתידית של המצב האנושי, תחת הנהגתה של דמות מופת אלוהית, מופיע גם בדתות המונותאיסטיות, וסביר שתחת השפעה איראנית על היהדות ושלוחותיה.

חוקרים שונים הציעו כי רעיון הארץ הטהורה, ובודהא אמיטבהא, מגיע אף הוא ממקורות איראנים, כאשר שניים מנציגיו של אמיטבהא, הבודהיסטוות Avalokiteśvara ו-Mahāsthāmaprāpta , הינם גלגולים של ישויות איראניות המייצגות אור, וחכמה אינסופית. על פי מחקרים אלו, עמים שמקורם באיזור החיץ ההודו- איראני ומעבר לו, הביאו לכניסת אלמנטים רעיוניים אל תוך הבודהיזם, עם התפשטותו צפונה. הוכחה אפשרית לכך, היא העדר ייצוג אומנותי או טקסטואלי משמעותי של מטריאה מחוץ לאיזורים האיראנים בתקופה הנדונה, וגם כשיש ביטויים לנוכחות מטראית באיזורים כגון שרי לנקה ודרום מזרח אסיה, הם מאוחרים יחסית.

ארץ האושר ( Sukhāvatī) ציור טיבטי מן המאה השמונה עשרה.

ארץ האושר ( Sukhāvatī)
ציור טיבטי מן המאה השמונה עשרה.

תרבות הבודהיסטית, בשל טבעה הקוסמופוליטי, לבשה ופשטה צורה בהתאם לאיזורים אליהם הגיעה, תוך התאמתה לצביון התרבותי המקומי, ולרגישויות המקומיות של חסידיה. רב גוניות זאת באה לידי ביטוי באומנות, באריכטקטורה, ובהיבטים הפולחניים המאפינים את התרבויות הבודהיסטיות המקומיות.

מן העדויות הטקסטואליות והארכאולוגיות, הבודהיזם האיראני פיתח אף הוא צביון מקומי, אשר נובע הן מהמסורות החיצוניות שהגיע עם הבודהיזם מהודו, והן מן האלמנטים המקומיים, צביון אשר בא לידי ביטוי בסגנון הבניה המקומי, ובאומנות. למרבה הצער, מגבלות המקורות, מקשה עלינו לבנות תמונה של חיי היום יום במרכז אסיה הבודהיסטית, ואנו נאלצים על פי רוב להסתפק בצורתה החיצונית של תרבות זו.

אדריכלות.

האדריכלות הבודהיסטית באה לידי ביטוי במספר מישורים, כאשר היא באה לשרת את הצרכים הפולחנים של חסידי הדהרמה, אנשי דת ומאמינים כאחד, כמו גם את צרכיה היומיומיים של קהילה נזירית.

מבחינה אדריכלית, סקירה של האתרים הארכאולוגים הרבים הפזורים במרכז אסיה, מפקיסתן ואפגניסתאן של ימינו, דרך הרפובליקות המרכז אסייאתיות השונות ועד לסינג'יאנג שבסין, מראה התפתחויות מסויימות ושינוי של אופי וצורת הבניה כפי שהיא באה לידי ביטוי בהודו, תוך התאמתה לסגנון ומסורות הבניה המקומיות באיזורים אלו.

היבט אחד של השינוי האדריכלי, בא לידי ביטוי באופן בנייתן של סטופות. הסטופות, אותם מבנים דמויי כיפה אשר יועדו לשם שמירת שרידים מקודשים של הבודהא, או דמויות חשובות אחרות, החלו את דרכן כמבנה בודהיסטי בהודו המאורית, כאשר מקורן בקברים מלכותיים ובאופן טיפוסי, הן בנויות ככיפה מעוגלת, הניצבת על בסיס מעוגל אף הוא.

בנוסף ,וכתוצאה מתפקידה הראשוני של הסטופה במקום משכנם של שרידים, היא שמשה גם כמרכז פולחני חשוב, כאשר היא משמשת אתר עלייה לרגל, ומהווה מוקד להקפות טקסיות, ופולחנים אחרים.כמו כן, באופן סימלי, מהווה הסטופה ייצוג קוסמולוגי של היקום, והפכה לאלמנט איקוני בודהיסטי.

מבחינה היסטורית, ניתן לראות התפתחות של הסטופה, מן העיצוב הבסיסי של מבנה מעוגל גדול מימדים, בהודו, לשלל צורות וגדלים במרחב המרכז אסייאתי. השינוי המובחן ביותר אשר ניתן להתייחס אליו, הוא המעבר מסטופה בעלת בסיס מעוגל, למבנים בעלי בסיס מרובע, חד מפלסי, או יותר, התפתחות שניתן למקמה בגנדהארה של המאה השישית לספירה. דפוס אדריכלי זה התפשט לאורך דרכי המשי במרכז אסיה המזרחית והמערבית, וככל הנראה גם השפיע על עיצוב הסטופה כפי שהיא באה לידי ביטוי בבודהיזם הטיבטי.

סטופה בעלת בסיס מרובע. קשגר, שינגי'אנג. סין.

סטופה בעלת בסיס מרובע. קשגר, שינגי'אנג. סין.

מקור אפשרי לעיצוב האדריכלי המרובע ניתן למצוא באדריכלות האיראנית, ובמיוחד בזו הסאסאנית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבניה מונומנטלית, דתית או שלטונית, בארמונות, ובמקדשי אש זורואסטרים.

השימוש באלמנטים איראנים בעיצובם של מכלולים בודהיסטים במרכז אסיה, בא לידי ביטוי לא רק בסטופות אלא גם באופן בנייתם של המנזרים עצמם. שימוש נרחב באלמנט האיראני המכונה איוואן (Eyvān), בית שער מלבני בעל קשת הפתוח בחזיתו , ושילובו במעברים מקורים המתאחדים בכיפה מרכזית, ובאלמנטים בעלי סימטריה דו צדדית. זהו אלמנט שניתן לשייכו באופן כמעט וודאי למרחב האיראני, ודוגמאות לו מופיעות  בבניה המומנטלית הסאסאנית, כמו גם בשרידי מנזרים במרכז אסיה, כגון אלה מהתקופה הקושאנית, אשר באג'ינה טפה, ובקארא טפה שבבקטריה.

אלמנטים מינוריים יותר בבניה הבודהיסטית במרכז אסיה אשר ניתן לשייכם למסורות בניה איראניות הם שימוש בכרכובים בעלי ארבע מדרגות בחזיתות המבנים, אלמנט אשר מקורו בבניה הפרתית והסאסאנית ומופיע לבסוף גם בסטופות האבן של מדינת ליאנג הצפונית בסין של תחילת המאה החמישית.

דוגמא נוספת היא עיצובם של מנזרי המערות בעמק במיאן, הכוללים במקרים רבים קשתות זווית (Squinch arches), קשתות תמיכה בגג המבנה הכיפתי, אשר מקורו באדריכלות המערב איראנית, ממנה התפשטה גם לאדריכלות הבודהיסטית במרכז אסיה,כמו גם לאדריכלות הנוצרית המוקדמת באירופה והמזרח התיכון.

לאומנות הבודהיסטית של מרכז אסיה, ובמיוחד זו של בקטריה וגנדהארה, ישנה חשיבות מבחינת ההיסטוריה של האומנות, בהיותה נקודת מפגש בין רעיונות אסתטיים שמקורם במערב, בעיקר בתרבות ההלניסטית והאיראנית, לבין רעיונות אסתטיים ודתיים שמקורם בתת היבשת ההודית. בנוסף, מהווים תוצריה של אומנות זו, את הייצוגים האנושיים המוקדמים ביותר של דמות הבודהא, וכן ייצוגים של דמויות אחרות מן העולם הבודהיסטי.

אומנות זו, שהחלה להתפתח באיזור החיץ שבין תת היבשת ההודית למרכז אסיה, בתחילה תחת הממלכות ההלניסטיות בבקטריה, אך ביתר שאת תחת הקושאנים, שילבה כאמור מסורות פיסול, קומפוזיציה ואידאלים אסתטיים מן העולם היווני-רומי, הכוללות עבודה באבן וסטוקו לשם יצירת סצנות ראליסטיות, המייצגות את האידיאלים הדתיים ההודים. אל תוך אומנות זו נוצקו בתקופה הקושאנית גם תכנים שמקורם בעולם האיראני, בינהם ההילה העגולה (נימבוס), שמקורה באומנות הפרסית, לפחות מזמנם של האח'מנים, אך הפכה למקובלת ביותר בקרב הקושאנים.

יצירת מופת של שילוב תרבותי. האסכולה הגנדהארית.

יצירת מופת של שילוב תרבותי. האסכולה הגנדהארית.

 הסגנון האומנותי שהתפתח בבקטריה ובגנדהארה, התפשט בסופו של דבר לקהילות הבודהיסטיות השונות באשר קמו, תוך שהוא מוליד ייצוגים וסגנונות מקומיים בקשמיר, טיבט, צפון הודו, ומזרח אסיה, ומשמש כאמצעי רב עוצמה להפצת הרעיונות הבודהיסטים.

הצירוף בודהיזם איראני, נשמע כיום מלאכותי למדי, אך הוא מייצג מאות שנים של קיום מסורת בודהיסטית חיה ונושמת, של בני עמים איראנים שונים, אשר חיו ומתו לצד וכחלק מן המרכזים הבודהיסטים במרכז אסיה, אשר הגו, ניתחו, והבינו את התורה הבודהיסטית בשפתם הם, ותרמו להתפתחותה.

התרבות הבודהיסטית, שחדרה לראשונה למרחבים האיראנים סביב ראשית האלף הראשון לספירה, לא היתה אמנם הדת היחידה באיזור, אלא חלק ממארג שלם של דתות ואמונות מקומיות ואוניברסליות , מארג שהתבטא פעמים רבות בסנקרטיזם מובהק, אך היא זכתה למקום מרכזי בחלק מאיזוריה השונים של מרכז אסיה, ובמיוחד בגנדהארה, בקטריה, ואגן טארים. באיזורים אלו מצאו את מקומן רבות מאסכולות הבודהיזם המוקדם, ובמיוחד הסרווסטיוודה, שזכתה לתפוצה משמעותית, וכן מצאה את מקומה התנועה המהאיאנית על רבדיה השונים, שייתכן וחלקם החלו במרכז אסיה עצמה. המרכזים הבודהיסטים קמו לאורך וכתלות בדרכי המסחר האירואסיאתים, תוך קשר הדוק לשיירות הסוחרים העוברים בהן, וכן לפטרונות ממלכתית. המרכזים הבודהיסטים החלו את דרכם כבעלי אופי הודי מובהק, אך בהדרגה קיבלו צביון מקומי, בסגנונם האדריכלי, ובאומנות החזותית שחוללו אשר שאבה ממקורות שונים, בהם הלניסטיים, איראנים, והודים. יצירה מקורית נכתבה בשפות מקומיות כבקטרית, חוטאנית, ואחרות, אך מעמדן של השפות ההודיות כשפות הליטורגיות, נשמר. בחלק מן הכתבים שנשתמרו, מופיעים אלמנטים המושפעים מהתרבות ודרכי העולם האיראני, ומתוך התחשבות בו.

הנזירים האיראנים על ארצות מוצאם השונות היו הראשונים לשמש כמסיונרים ומתרגמים של טקסטים בודהיסטים בסין, כשהם משמשים גורם מכריע בנטיעת התורה הבודהיסטית על אדמתה, התפתחות שלה משמעויות עתידיות אדירות בהקשר ההיסטורי של מזרח אסיה ככלל, ושל הבודהיזם בפרט.

סופו של הבודהיזם בעולם האיראני הגיע עם הכיבוש המוסלמי, כאשר רדיפות פעילות, וצמצום התמיכה הקהילתית במוסדותיו הביאו להכחדתו הסופית, במאה האחת עשרה.

בשל ההרס הטבעי או המכוון, הזמן הרב שחלף מאז נטישת המנזר הבודהיסטי האחרון במרכז אסיה,   והקושי הלשוני הקשור במחקר של הבודהיזם האיראני, רבים עוד הפרטים החסרים בנוגע להיסטוריה וטיבו של הבודהיזם בקרב האיראנים. יש לקוות שמחקרים ותגליות ארכאולוגיות עתידיות יחשפו פרטים נוספים על תרבות בודהיסטית עניפה זאת, שהיתה ואיננה.

פורסם בקטגוריה איראן, בודהיזם, הודו, מרכז אסיה, סין | 2 תגובות

ורד הכפירה: חייו של סרמד קשאני

התודעה האנושית רגילה בהבחנות, אנו רגילים לסווג ולארגן את המציאות באופן קטלוגי ,משל היתה מוצרים על מדף. ייתכן והנטיה לחלוקת העולם על פי כללים וגוונים של שחור ולבן היא תוצאה של עצלות המח האנושי ונטייתו לחפש קיצורי דרך ולדבוק במוכר. הדבר נכון גם לתפישות העולם, כאשר אנו מתקשים לעיתים לקבל מורכבות אידיאולוגית השואבת ממקורות מגוונים, או המכילה לכאורה סתירות. הדבר נכון במיוחד לדתות המונותאיסטיות.

בהיותן דתות אקסקלוסיביות, המתיימרות להציע לעולם משנה כוללת ויותר מכך, מחייבת מצידו של המאמין, נוטות הדתות האברהמיות, לפחות באופן רשמי , שלא לאפשר שילוב בין מערכות אמונה שונות.

סרמד קשאני (سرمد کاشانی‎) נולד בארמניה (או באזרבייג'אן ) בסוף המאה השש עשרה והוצא להורג בדלהי באמצע המאה השבע עשרה. עד ימינו אין בטחון גמור האם היה קשאני יהודי, מוסלמי, הינדי, כולם יחדיו, או אף אחד מאלה.

המקורות לחייו ופועלו של סרמד מגוונים, אך גם התיעוד שהשאירו בני תקופתו, בני פלוגתא, תומכים או משקיפים מן הצד, וכן השירים שהותיר, לא מקנים לנו וודאות לגבי זהותו הדתית של קשאני, מקורות שונים טוענים שהתאסלם, חלקם טוענים שנותר יהודי עד יומו האחרון, אחרים טוענים שהיה אתאיסט.

ייתכן ובסופו של דבר שאלה זו חסרת משמעות.

על פי הידוע, נולד סרמד למשפחה רבנית בקווקז, שעסקה גם במסחר. מעמדו הקנה לו ככל הנראה רווחה כלכלית, והשכלה רחבה.

מסעות המסחר שערך הביאו אותו להודו של השושלת המוגולית (תעתיק מדויק: מוע'ולית), הסולטאנות שיצאה מחלציה המופארים של האימפריה התימורידית של מרכז אסיה, והפכה אבן שואבת לאמנים, אנשי דת ומשוררים.

קיסרות המוגולים באמצע המאה השבע עשרה.

קיסרות המוגולים באמצע המאה השבע עשרה.

סרמד, אשר היה בקי בעברית, פרסית וערבית, ובספרות היהודית והמוסלמית של ימיו, נמשך ככל הנראה לתרבות הלימוד והוויכוח הדתי שמצא בהודו, עד כדי שבחר להשאר בה. לאחר שהגיע להתכנסות משוררים, הבחין קשאני, שהיה משורר מעולה בזכות עצמו, בעלם הינדי, אבהאי צ'נד (Abhai Chand) שמו.

סרמד התאהב בנער נואשות. המקורות נשבעים בתומתה וטהרתה של אהבה זו, אך קשה לקבוע בוודאות לכדי מה הגיעו היחסים בין הסוחר המקשיש והנער הצעיר.

על כל פנים הפך אבהאי לתלמידו של סרמד, וזה לימדו פרסית ועברית, עד כדי שהראשון תרגם קטעים מן התנך לשפה הפרסית. בשלב כלשהו, ואין במקורות הסבר ברור לכך, חדל סרמד לעטות על עצמו לבוש והניח לשערו וציפורניו לגדול פרא.

סרמד ותלמידו נדדו ללאהור, ומשם להיידראבאד, שם המוניטין הגובר שלו כמשורר ומיסטיקן משך אליו תלמידיו וחסידים רבים. עם הגיעם לדלהי, בירת הסולטאנות, הגיע שמו של סרמד עד לחצר המוגולית, ולאוזניו של הנסיך דארא שיקוה (Dara Shikoh), בנם של שאה ג'האן, וממתאז מהאל (מח'ל), האשה שבעבורה בנה השאה המתאבל את פאר היצירה, הידוע  כטאג' מהאל.

שאה ג'האן ובנו דארא שיקוה, בחתונת הנסיך.

שאה ג'האן ובנו דארא שיקוה, בחתונת הנסיך.

הטאג' מהאל. סרמד ככל הנראה לא עמד בקוד הלבוש של חנוכת המבנה.

הטאג' מהאל. סרמד ככל הנראה לא עמד בקוד הלבוש של חנוכת המבנה.

הנסיך דארא כה התרשם ממעלותיו של המיסטיקן המעורטל, עד כי הפך לחסידו, תוך שהוא פותח חצרו למפגש, דיון ווויכוח בין דתי, ושם הסתופפו להם יחדיו חכמי הלכה מוסלמים, צופים, ויוגים הינדים.

אין מנוס מלהשוות את האווירה בחצרו של דארא לזאת שהתקיימה כמאה שנים לפני כן, בחצרו של אבי סבו המהולל, שאה אכבר.

שאה אכבר היה שליט נבון, תחת שלטונו נערכו רפורמות צבאיות ומנהליות שהגבירו את יציבות ממלכתו, ויחסו אל אוכלוסיית הרוב ההינדואית היה מפייס. מס הגולגולת (ג'זיה) בוטל, ניתנה להם הזכות לשאת נשק ולנהל פולחן פומבי, והם שולבו בזרועות הממשל.

מבחינה דתית אף הרחיק אכבר לכת, ויצר את מערכת האמונה הסינקרטית המכונה דין-י-אילהי (دین الهی‎), שילוב בין האמונות השונות שהיו נפוצות בהודו, כלומר איסלאם, ברהמיניות, זורואסטריות, ג'איניזם ואפילו נצרות. אכבר אף עודד באופן פעיל וויכוח והפריה בין דתית והקים את העבאדת חאנה (عبادت خانه), "בית הסגידה" בו נוהלו דיונים ולמידה משותפת לבני כל הדתות.

ה"עבדאת ח'אנה" של אכבר. ישועים מצד שמאל.

ה"עבאדת חאנה" של אכבר. ישועים מצד שמאל.

נטיתו של אכבר לפלורליזם ויומרתו הדתית, שלא לומר האלוהית, עוררה התנגדות בקרב פלגי האסלם הטהרנים , וידועה במיוחד הביקורת החריפה שמתח עליו המלומד, אחמד סירהינדי (Sirhindi), סירהינדי הוא אחד הדמויות החשובות במסדר הצופי הנקשבנדי (Naqshbandi), מסדר שיחודו הוא בקבלה חסרת פניות של ההלכה האיסלאמית, וזאת בשונה לדגשים הפחות דוגמטיים של רבים מן המסדרים הצופים האחרים.

סיפורו של אכבר משמעותי לענייניו משום שהוא מהווה דוגמא למתח בין היכולת האסלאמית להתגמש ולמצוא פשרה עם מערכות אמונה אחרות, ואף לאפשר הפריה הדדית, לבין הנטיה הטהרנית אשר פוסלת ונלחמת בכל סטיה מדרך הישר כפי שמגדירה אותה האורתודוכסיה, נטיה שאנו יכולים לזהות גם בחברות מודרניות, כולל במדינה קטנה במערב אירוסיה של המאה העשרים ואחת.

אגא-ג'אן ואחיו, שני דרווישים צופים יהודים. טהראן, איראן. סביב 1922. האם יש צורך בהבחנות?

אגא-ג'אן ואחיו, שני דרווישים צופים יהודים. טהראן, איראן. סביב 1922. האם יש צורך בהבחנות?

בחזרה לסרמד. מעורבותו של הנסיך דארא בדיאלוג בין דתי, וכניסתו תחת השפעתו של המיסטיקן העירום עוררו את זעמו של אחיו הצעיר אאורנגזב (Aurangzeb), שהיה סוני אדוק. מן הסתם טינתו של אאורנגזב הצעיר לאחיו הבכור נבעה יותר מן המתחים הפוליטיים  לנוכח שאלת הירושה הקרבה של אביהם החולה, שאה ג'האן, אך השאלה הדתית לא הוסיפה ככל הנראה ליחסים העכורים גם כך בין שני האחים.

עם מותו של השאה הזקן פרצה מלחמת הירושה.

צבאו של דארא שהורכב מסונים, שיע'ים, סיקים, והינדים נאבק בצבאו הסוני של אאורנגזיב, במערכה שהיתה גם קרב על דמותה של החצר המוגולית.

דארא הובס.

במהלך הטיהורים בחצר שנערכו לאחר נצחונו של אאורנזיב נשלח איש דת סוני לחקור את סרמד. עירומו, ,ונטייתו המשוערת להומוסקסואליות ועישון קנביס היו אמנם לצנינים בעיני הטהרנים, אך חשובה מכך היתה שאלת השקפתו הדתית.

החוקר פנה אל הגורו הזקן ודרש ממנו לחזור על הצהרת האמונה המוסלמית: "אין אלוהים מלבד אללה ומחמד נביאו".

סרמד פתח ואמר "אין אלוהים…."

והחריש.

דרישתו של החוקר כי יחזור על המשפט נענתה כי עודנו שקוע בעמדה שאינה מאפשרת לו להעיד על כך, ועוד לא הגשים את האמירה הזו, ברומזו על האידיאל הצופי של פנאא (فناء). האיחוד המסטי עם ההוויה.

האשמה נוספת היה כי סרמד האמין באלים ההינדים. השליט החדש יכול היה לקבל ולסבול יהודי עירום או מוסלמי עירום, אך מוסלמי שמאמין באל הודי בריבויו או באחדותו כבר היתה כפירה של ממש.

מדרש המבטא את המתח בין אאורנגזיב לסרמד מספר כי כאשר יצא השאה מארמונו פגש את המיסטיקן יושב בצד הדרך, ודרש ממנו לכסות את ערוותו, סרמד בתגובה ביקש ממנו לכסות אותו בשמיכה שהיתה מונחת לצידו, כאשר הרים השליט את השמיכה, נחרד לגלות ערימה מזוויעה של ראשים וחלקי גוף, שרידיהם של אחייניו השחוטים. "אם כך" אמר סרמד, "האם עליי לכסות את מערומי, או שמע אלה את פשעייך שעליי לכסות"

סרמד הוצא להורג על כפירה, מספרים שכאשר הותז ראשו, הוא התגלגל עד לפתח המסגד, בעודו מדקלם את שיריו הנודעים. כיום הוא קבור לצד מסגד הג'מאע מסג'יד בדלהי העתיקה, כקדוש צופי לכל דבר. אני לא בטוח שהוא היה מחבב את הרעיון.

קברו של סרמד קשאני. דלהי.

קברו של סרמד קשאני. דלהי.

שיריו של סרמד כתובים ברובם בתצורת "מרובעים" ("רבעיאת"), שמשמעה ארבעה שורות שקולות במשקל פרסי. במערב הסגנון ידוע בעיקר בשל שיריו של המשורר הפרסי עומר כיאם (عمر خیام).

במרובעיו הביע סרמד בוז לדתות המאורגנות ככלל,ובאופן מפורש כלפי האסלאם, היהדות והברהמיניות,הוא הציג עצמו כשווה לנביא מחמד, כעובד אלילים, כחסיד של ראמה, כנזיר בודהיסט, כרבי, צופי, כופר ומוסלמי. שיריו מציגים כאמור תפיסה דתית מעורפלת שלא לומר סותרת, ובעיקר ממחישים בעיני עד כמה אין קשר הכרחי בין דת, אמונה, ורוח.

"אמנם, עובד אלילים אנוכי,

איני נמנה על עדת המאמינים,

הולך למסגד אני,

אך איני מוסלמי"

 

 

" הו סרמד, אכן רכשת לך שם בעולם,

באת לאסלאם, ורחקת מן היהדות,

איזה חסרון מצאת בנביא ובאל,

עד כי רחקת מן האל ונביאו,

והפכת לחסידם של ראמה ולאקשמאן"
"האהוב והנאהב, האליל והעובד לו,

מי מהם מלא הרמיה?

החושך שולט בכעבה ובבית המקדש,

בואו אל עמק האחדות, היכן שצבע אחד ישלוט,

חשבו עמוקות, מיהו האוהב, ומי הנאהב,

מיהו הפרח, ומיהו הקוץ"

פורסם בקטגוריה אסלאם, הודו, סופים | כתיבת תגובה

Fading colours

העולם בו אנו חיים כיום מתועד באופן כה תדיר, עד כדי כך שהמציאות מתועדת בקצב התהוותה, כאשר ירצו כותבי ההיסטוריה בדורות הבאים לשחזר את חיינו, את האופן בו התלבשנו, עבדנו, וקיימנו חיי חברה, ומה היו הנורמות והערכים ששלטו בחיינו, הם יוכלו לעשות זאת בקלות דרך שלל העדויות הדיגיטליות שנותיר,אלפי קטעי חדשות, סרטי יוטיוב, ואינספור תמונות אינסטגרם של מנות בינוניות במסעדות אסיאתיות קצרות חיים.

כאשר אנו מביטים בעבר, בחברות אנושיות שחלפו מן העולם, הן לרוב מביטות אלינו חזרה דרך ממצאים ארכאולוגים, עדויות טקסטואליות,  וציורים של בני אצולה שיכלו להרשות לעצמם להותיר תיעוד של חייהם. אם אנו בעלי מזל ואנו עוסקים בתקופה מאוחרת יחסית, לאחר המצאת הצילום, נוכל לקבל מושג כלשהו על חייהם של בני האדם במאה התשע עשרה ותחילת העשרים, בטרם הפך האובייקט המצולם למייצג כל כך מרכזי של החיים האנושיים.

תצלומים מן המאה התשע עשרה או תחילת המאה העשרים יהיו לרוב בשחור לבן, עובדה שלתחושתי מרחיקה אותנו פעמים רבות ממושא הצילום, לכן כאשר אני מביט בתצלומים של סרגיי פרוקודין (Sergei Mikhailovich Prokudin-Gorskii ), אני חווה התרגשות של ממש, כאשר העבר מתלקח פתאום בצבע.

С.-М.-Прокудин-Горский.-Крестьянские-девушки.-1909-г.

פרוקודין נולד בשנת 1863 למשפחה רמת מעמד ממערב רוסיה. לאחר מעבר המשפחה לסנט פטרסבורג, החל פרוקודין בלימודי כימיה, מוזיקה וציור. בשנת 1901 ייסד סטודיו לצילום, שנה לאחר מכן נסע לברלין להשתלם תחת אדולף מית'ה, חלוץ הצילום הגרמני.

סרגיי פרוקודין-גורסקי  (1863-1944)

סרגיי פרוקודין-גורסקי
(1863-1944)

מית'ה ופרוקודין השתמשו בשיטה אשר פותחה לראשונה על ידי ג'יימס מקסוול (Maxwell)הסקוטי, אך שוכללה עם הזמן. שיטת שלושת הצבעים בה השתמש פרוקודין,משמעה באופן פשטני, הוא צילום מונוכרומטי דרך שלושה פילטרים שונים, בצבעי אדום, כחול, וירוק. איחוד שלושת הצילומים בשלושת צבעי הייסוד לכדי אלמנט אחד, אפשר ליצור תמונה המחקה באופן מספק את ספקטרום ראיית הצבע האנושי.

מחמד עאלם ח'אן,(امیر عالم خان) האמיר האחרון של בוכרא, מדגים את שיטת שלושת הצבעים.

מחמד עאלם ח'אן,(امیر عالم خان) האמיר האחרון של בוכרא, מדגים את שיטת שלושת הצבעים.

בין השנים 1909 ל1915 יצא פרוקודין למסע ברחבי האימפריה הצארית, מצוייד בקרון-מעבדת צילום אשר סופק לו באדיבות הצאר ניקולאי השני. מאות התשלילים שיצר פרוקודין מהווים עדות אחרונה לעולם שיחלוף לבלי שוב כעבור שנים בודדות, עם פרוץ המהפכה הבולשוויקית.

430697

פרוקודין תיעד עיירות, מנזרים, פועלי רכבת, ומפעלים. שימושו בטכניקת הצילום בצבע מאפשר לנו לראות במושאי הצילום אנשים כמונו, בשגרת יומם ובצבעים חיים, בי לפחות זה מעורר תחושות עזות של קרבה מצד אחד, ותוגה מסויימת הנובעת מן הידיעה כי כל בני האדם הללו, המחזיקים בכלי עבודה, סלסלת פירות, או יושבים בשיחה בטלה, הם ועולמם כולו, נמוג כאבק.

לב טולסטוי

לב טולסטוי

image029

קראח'אנות בזנדאן. תורכסתאן.

קראח'אנות בזנדאן. תורכסתאן.

מוכר מלונים. תורכסתאן

מוכר מלונים. תורכסתאן

חנות שטיחים. תורכסתאן.

חנות אריגים. תורכסתאן.

המפקח הסיני לאו דזן ז'או. חוות התה בChakva. גאורגיה. קווקז.

המפקח הסיני לאו דזן ז'או. חוות התה בChakva. גאורגיה. קווקז.

"מכתב" (או "חדר") יהודי. בוכרא.

"מכתב" (או "חדר") יהודי. בוכרא.

תורכמני עם גמל משא.

תורכמני עם גמל משא.

מכרות סוליוקטה (Sulyukta). קירגיזסתאן.

מכרות סוליוקטה (Sulyukta). קירגיזסתאן.

פרופיל אישה אוזבכית בפתח היורט.

פרופיל אישה אוזבכית בפתח היורט.

זוג דגסתאני

זוג דגסתאני

מנזר.  Svetlitsa, רוסיה.

מנזר. Svetlitsa, רוסיה.

פורסם בקטגוריה אומנות, מרכז אסיה | 6 תגובות

קווי המתאר של הלב.

קליגרפיה היא אומנות הכתיבה.

על מנת שתהיה הכתיבה ליותר מאשר סידורם של משיכות מכחול או עט בסדר מוסכם ובעל משמעות, ותהפוך  ליצירה בעל נופך אסתטי ורגשי, דרושה הקפדה עילאית על פרופורציה, כיוון, ושליטה ביחס שבין האות הכתובה, למרחב המקיף אותה.

שתי התרבויות אשר העניקו לאומנות הכתיבה את המשקל הרב ביותר הן סין  ועולם האסלאם.

 shufa1

בסין, מעמד הקליגרפיה ( 书法, Shūfǎ ) מעוגן בהיותו של הכתב הסיני כתב אידיאוגרפי, בו לכל סימן ישנה משמעות מוסכמת (גם אם בפועל הגדרת הכתב הסיני מורכבת יותר מכך), והצורך לשנן ולשלוט בכתיבתם של אלפי סימנים שונים. צורך זה השפיע על תרבות ההשכלה הסינית והאפיקים דרכם היא מגדירה את עצמה, הטקסט, המילה והקו.

הכתב הסיני אפשר לגשר על השונות הלשונית בין אזוריה השונים של סין, תוך שהוא מהווה גורם מאחד ומגדיר של התרבות הסינית, כמו גם של התרבויות השכנות לה, יפן וקוריאה, אשר אימצו רבות מהמסגרות הפוליטיות והתרבותיות של ממלכת האמצע. הקליגרפיה היא אומנות הציר של התרבות הסינית. היא מייצגת את עולמו של המשכיל, את עולם השינון, ההתמדה והחתירה הבלתי נלאית למצויינות. השליטה במכחול ובתוצריו, השירה הכתובה וההגות, היוותה את אמת המידה על פיה נמדד המלומד, במיוחד בקרב העלית הקונפוציאנית, שכבת המשכילים והבירוקרטים אשר נהלה את החצר הקיסרית.

מאז נחרטו הסימנים הסינים הראשונים על גבי שריונות צב ועצמות בקר באלף השני לפני הספירה., ועד הרפורמה שהנהיגה בכתב המפלגה הקומוניסטית במהלך שנות החמישים למאה העשרים, שמר הכתב על לכידות רעיונית וצורנית, אך גם התפתח לסגנונות שונים אשר שמשו בתקופות ולמטרות שונות. בין הסגנונות העיקריים ניתן למנות את כתב החותמות, כתב הפקידים, ו"כתב העשב" המופשט.

מקטע מסוטרה  של שלמות החכמה (Prajna pāramitā) שושלת טאנג (676). דונהאנג, סין.

מקטע מסוטרה של שלמות החכמה (Prajna pāramitā)
שושלת טאנג (676). דונהאנג, סין.

"כתב פקידים", כתב ארכאי שהיה בשימוש מתקופת המדינות הלוחמות, ובעיקר בימי שושלת האן. (206 BC – 220 AD)

"כתב פקידים", כתב ארכאי שהיה בשימוש מתקופת המדינות הלוחמות, ובעיקר בימי שושלת האן. (206 BC – 220 AD)

כתב "עשב" (cǎoshū 草书) בסגנון חופשי. המאה ה7.

כתב "עשב" (cǎoshū 草书) בסגנון חופשי. המאה ה7.

לקליגרפיה הסינית היתה חשיבות רבה בזרם הצ'אן בודהיזם, ובמיוחד ביורשו היפני, הזן. היכולת לכתוב באופן המשלב שלימות צורנית, עם כתיבה זורמת ואינטואטיבית נחשבה לביטוי להלך הרוח הרצוי לאיש הזן, ורבים מגדולי הזרם היו קליגרפים מוכשרים ביותר.

"הו אתם הצעירים, הפוחדים למות! מותו עכשיו! במותכם פעם אחת, לא תמותו שנית"  מתחת לשיר הסימן 死 sǐ -"מוות". מורה הזן האקואין. המאה ה18.

"הו אתם הצעירים, הפוחדים למות, מותו עכשיו! במותכם פעם אחת, לא תמותו שנית"
מתחת לשיר הסימן 死 sǐ
-"מוות". מורה הזן האקואין. המאה ה18.

בעולם האסלאם חשיבות אדירה ליצירה הקליגרפית, הדבר נובע ממעמדה האלוהי של הערבית הקראנית מחד, ומן האיסור על ייצוג של דמויות אנושיות ואנימליות מאידך. סיבה כפולה זו הביאה להאדרת הכתב והפיכתו למייצג העליון של הסדר האלוהי, ומתוך כך את הביטוי האסתטי המושלם ביותר.

images

כמו הכתב הסיני, התפתחה אומנות הקליגרפיה האסלאמית לסגנונות שונים, ודורות של קליגרפים יצרו בעטי הקנה שלהם אומנות שיש בה חידוש והמשכיות גם יחד.

האות הכתובה כביטוי של המוחלט. איה סופיה. איסטנבול.

האות הכתובה כביטוי של המוחלט. איה סופיה. איסטנבול.

בין הסגנונות שהתפתחו במהלך השנים ניתן למנות את הכתב הכופי המרובע, המייצג את השלב המוקדם של אומנות הכתיבה האסלאמית, את הת'ולות' (ثلث), שהתפתח במאה האחת עשרה, היה חביב על הממלוכים ,ושימש בבניה מונומנטלית ברחבי העולם המוסלמי,, ואת היפה מכולם לטעמי, שהוא כמובן הנסתעליק האיראני (نستعلیق), שאותיותיו הגולשות מעטרות את דפי השירה הפרסית.

"הקראן הכחול", יצירת מופת פאטימית מן המאה העשירית, כתב כופי בזהב על קלף צבוע באינדיגו.

"הקראן הכחול", יצירת מופת פאטימית מן המאה העשירית, כתב כופי בזהב על קלף צבוע באינדיגו.

כתב ת'ולות', על צדו של שער האיוואן בטאג' מהאל. אגרה. הודו.

כתב ת'ולות', על צדו של שער האיוואן בטאג' מהאל. אגרה. הודו.

נסתעליק בזהב וצבעי מים. איראן או הודו. המאה ה16.

נסתעליק בזהב וצבעי מים. איראן או הודו. המאה ה16.

סגנון נוסף המהווה עדות לסינרגיה בין התרבות הסינית לאסלאמית, הוא כתב הסיני (سینی). והוא מהווה דוגמא יפהפיה לשילוב בין התרבות הסינית לתרבות האיסלאמית. סגנון זה משלב את האינטואיטיביות של הכתיבה הסינית במכחול, יחד עם הנטיה האיסלאמית לגאומטריה ומחזוריות. והתוצאה, מרחיבת לב.

פסוק השהאדה, "אין אלוהים מלבד אללה" (لا اِلٰهَ الا الله). קליגרפיה של חאג'י נור דין -מי גואנג ג'יאנג. (米广江). המאה ה21. כתב סיני.

פסוק השהאדה, "אין אלוהים מלבד אללה" (لا اِلٰهَ الا الله).
קליגרפיה של חאג'י נור דין -מי גואנג ג'יאנג. (米广江). המאה ה21. כתב סיני.

 SL-M-017

פורסם בקטגוריה אומנות, אסלאם, סין | 2 תגובות

ארכיטקטורה #3: שערים, כיפות ודמעות נצחיות.

הכיבוש המוסלמי של איראן ומרכז אסיה, (633-751) הביא לשינוי מהותי של רבים מההסדרים החברתיים שהתקיימו במרחב זה. נפילת האימפריה הסאסאנית והתאסלמות הדרגתית של האוכלוסיה הביאה לדעיכה של הדת הזורואסטרית, מלבד באיזורים מבודדים. מקדשי האש נזנחו ברובם, רבים נהרסו, ומגדלי השתיקה (דח'מה) נדמו. כיום הקהילה הזורואסטרית מונה עשרות אלפים בודדים, ומרוכזת בערים כגון יזד וקרמאן.

במזרח האיראני דעך הבודהיזם, שגם כך סבל מתקופת ירידה מתמשכת, אם כי איזור בקטריה,המשתרע בין הרי האינדו קוש בדרום לנהר האמו דריה (אוקסוס ,Oxus), והנכלל היום בשטחי הרפובליקות המרכז אסיאתיות של אוזבכיסתאן וטג'יקיסתאן, עוד היווה איזור בודהיסטי משגשג עד סוף המאה השמינית, ואפילו התשיעית לספירה. עדות לכך מגיעה מהכרוניקה של הנזיר הסיני הידוע שואן זנג (玄奘 Xuánzàng), בן המאה ה7. בעוברו בבקטריה, מדווח שואן זנג, כי בעיר טה-מי (טרמז, אוזבכיסתאן), ישנם כתריסר מנזרים, המאוכלסים בכאלף נזירים.  הייצ'ו (Hyecho), נזיר קוראני אשר חלף באותו איזור מאה שנים לאחר מכן, מדווח כי "המלך, האצילים והעם, סוגדים כולם לשלושת אבני החן".

דעיכת הדתות הללו התרחשה במידה לא מבוטלת לא בשל פגיעה ישירה של הכובשים המוסלמים במוסדות, אלא בשל התאסלמותה ההדרגתית של האוכלוסיה. ככל הנוגע לבודהיזם, הסרת התמיכה הכלכלית של הקהילה פירושה גזר דין מוות למנזרים ולמקדשים התלויים בהכנסות מצד המאמינים.

מבחינה אדריכלית אולם, ירשה התרבות האיסלאמית המתפתחת של מרכז אסיה את התרבויות שקדמו לה, תוך יצירת מסורות בנייה המשלבות את הצרכים הדתיים המוסלמיים, יחד עם מסורות הבניה הקיימות באיזור מזה דורות.

המבנים האיסלאמים העיקריים שהתפתחו עם הזמן הם המסגד, המדרסה, מבנה הקבר, והח'נקאא, שהיא מעון לסגפנים מוסלמים, או צופים.

על פי המסורת המוסלמית, המסגד קיבל את עיצובו מביתו של הנביא מחמד במדינה, אשר שימש כמרכזה של הקהילה המוסלמית הראשונה. עם זאת, במרחב האיראני לפחות, הושפעה אדריכלות המסגדים מאולם העמודים המלכותי האיראני, האפדאנה (apadāna). הדבר נובע אולי מהעדר נסיונם של הערבים בבניה מונומנטאלית, או מהעסקתם של בנאים מומחים ממוצא איראני, אשר השתמשו במסורות הבניה המוכרות להם. כך או כך, אולם העמודים האיראני נעשה לאחד הדגמים העיקריים לצורתם הפנימית של מסגדים מונומנטאלים, במזרח המוסלמי, ומחוצה לו, אם כי ייתכן וגורמי השפעה נוספים, ביזנטיים, מצריים ואחרים השפיעו אף הם על אדריכלות המסגדים.

שרידי הapadāna בפרספוליס. מן השושלת האח'מנית.

שרידי הapadāna בפרספוליס. מן השושלת האח'מנית.

שחזור אומנותי של הapadāna בפרספוליס.

שחזור אומנותי של הapadāna בפרספוליס.

אולם העמודים במסגד הגדול של קורדובה. פנינה של האדריכלות המורית בספרד המוסלמית. השפעות איראניות והלניסטיות.

אולם העמודים במסגד הגדול של קורדובה. פנינה של האדריכלות המורית בספרד המוסלמית. השפעות איראניות והלניסטיות.

שני אלמנטים נוספים שנכנסו מהאדריכלות האיראנית הקדם איסלאמית, לשימוש בבניה המוסלמית הם הכיפה, והאיואן.

הכיפה, או גונבד (گنبد Gonbad), שימשה באדריכלות האיראנית כסמל לכוחו של השליט, ושולבה מאוחר יותר במבנים איסלאמים כגון מסגדים, מבני קבורה, ואחרים, לעיתים כחלק מהסימבוליקה של ה"כיפה השמימית" , המזכירה לאדם את מקומו מול היקום והבריאה. המונח גונבד אף עבר לסין (拱北 Gǒngběi), שם הוא משמש ככינוי למבני הקבר (Shrine), של מורים סופים חשובים.

גונבד\גונגביי בעיר Linxia .סין

גונבד\גונגביי בעיר Linxia .סין

אלמנט נוסף המאפיין את האדריכלות האיראנית, שמקורו בתקופה הקדם איסלאמית, הוא האיואן (ایوان ‎ eyvān), שמשמעו לרוב הוא בית שער התוחם את פתחי המבנה,כלפי פנים, או חוץ,  ומהווה גורם אדריכלי נפוץ בבניה המונומנטלית של השושלת הסאסאנית, וכן של הפרתית אשר קדמה לה. האיוואן התפשט כאלמנט אדריכלי איסלאמי, וכיום ניתן לראותו במקומות רבים, מן המדרסות של קהיר, והר הבית, ועד לטאג' מהאל שבהודו.

גונבד ג'בלייה, (گنبد جبلیه)מבנה סאסאני מהמאה השניה לספירה, בעל כיפה ושערי איוואן. קרמאן, איראן.

גונבד ג'בלייה, (گنبد جبلیه)
מבנה סאסאני מהמאה השניה לספירה, בעל כיפה ושערי איוואן. קרמאן, איראן.

המוזוליאום של האילח'אן המונוגלי אוליג'יתו (מת 1316) סולטאניה. איראן. המשכיות של האלמנטים הקדם איסלאמים.

המוזוליאום של האילח'אן המונוגלי אוליג'יתו (מת 1316) סולטאניה. איראן. המשכיות של האלמנטים הקדם איסלאמים.

שאלת מקורה של המדרסה האיסלאמית, כמוסד וכמבנה אדריכלי עודנה שנויה במחלוקת מסויימת. למרות העובדה כי העתיקות במדרסות שעודן פעילות נמצאות בקהיר ובפאס שבמרוקו, נראה כי הראשונות שבהן התפתחו במזרח העולם האיראני, במקביל, או לא מעט אחרי דעיכתה הסופית של מסורת הלימוד הבודהיסטית באיזור.

לאיראן מסורת מנהלית עתיקה, כצפוי מאיזור בעל מסורת אימפריאלית ארוכה ורציפה, הדורשת מנהל תקין ויעיל. הצורך במנהל שכזה הביא לעליית משפחות אשר התמחו באמנות המנהל, עמדה רבת דרישות ולעיתים רבות גם כפויית טובה. לא אחת פקידים נאמנים אבדו את משרתם, או גרוע מכך, את ראשם כתוצאה מחילופי שלטון, או חילופי מצב הרוח של הריבון. דוגמא למשפחה שכזאת הם משפחת ג'וויני, אשר שנים מבניהם שרתו כפקידים ווזירים תחת המונגולים. אחד מהם, עטא מאלכ ג'ויני,( عطاملک جوینی, מת 1283‎) כתב את אחד החיבורים הראשונים והחשובים על ההיסטוריה המונגולית, ה"היסטוריה של כובש העולם" (תאריח' ג'האן גשא تاریخ جهانگشای), והשני, שמס אל דין, היה וזיר גדול, עד שנערף ראשו על ידי האילח'אן ארח'ון (Arghun) ב-1285. לתהילה אם כך, פנים רבות.

ארבע מאות שנים לפני כן היתה זו משפחה אחרת שעלתה לגדולה כאנשי מנהל מקצועיים, והיא שרתה גם תחת גדול השליטים העבאסים, הארון אל רשיד (מת 809). משפחה זו היא המשפחה הברמכית.

מוצא הברמכים מן העיר בלח',(بلخ Balkh) אשר נמצאת כיום באפגניסתאן, העיר היתה המרכז הבודהיסטי החשוב בעולם האיראני הקדם איסלאמי, ולידה שכן אחד המנזרים החשובים באיזור, הנאוה -ויהארה (Nava Vihara),שפירושו "מנזר חדש". מקור השם ברמכים, הוא הגיה ערבית של השם פרמוקהא (Pramukha) שפירושו בסנסקריט מנהיג , או במקרה זה, כוהן דת ראשי. המשפחה שירתה ככהנים במתחם הבודהיסטי החשוב ביותר באיזור. הברמכים התאסלמו בשלב כלשהו בזמן או מעט אחרי הפלישה הערבית למרכז אסיה, והיו מתומכי המרד העבאסי שהפיל את הח'ליפות האומיית במאה השמינית, מהלך שהעניק להם עמדה חשובה במנהל השלטון החדש. הברמכים היו משפחה משכילה להפליא,אנשי מנהל, מחנכים ופטרונים חשובים למדעים, אומנוית ומחשבה דתית. ידוע כי עסקו בתרגום מסנסקריט לערבית ופרסית, ואפשרו הטמעת ידע רפואי ופילוסופי ממוצא הודי, אל תול המסגרת המדעית האיסלאמית המתפתחת. סופם של הברמכים היה רע ומר כאשר תככי חצר, ועושרם הרב הביא לכך שהארון אל רשיד החרים את רכושם, אסר והוציא להורג את אנשיהם, תוך שהוא שם קץ לאחת המשפחות המלומדות והעשירות בעולם המוסלמי.

המחקר המודרני מכיר היום בהשפעת החשיבה הלוגית ומסורת הלימוד הבודהיסטית ובמיוחד של האסכולה הסרווסטיוודית (Sarvāstivāda), על המסורת האיסלאמית המקבילה. גם אם דרוש מחקר נוסף בנושא, יש מידה רבה של סבירות, בהתחשב באיזור החפיפה, וזמן החפיפה הארוך יחסית, בין עליית האסלאם לדעיכת הבודהיזם במרכז אסיה, כי רבות ממסורות הלימוד וחלק ממרכזי ההשכלה הבודהיסטים השתלבו במסורת הלימוד האסלאמית.

מבחינה אדריכלית, ישנה סבירות גבוהה לכך שמבני הויהראה, המנזרים, על חצרם הפנימית המשותפת, ותאי הלימוד וההתבודדות שבשוליהן, הפכו להיות המודל על פיהן נבנו המדרסות האיסלאמיות, שלפי טענה מקובלת, החלו להתפתח במזרח האיסלאמי האיראני. גם אם סכמה זו משותפת למבנים דתיים רבים, מסין, ועד המערב הנוצרי, הכרונולוגיה והנתונים הארכאולוגים וההיסטוריים ככל הנראה מאשרים טענה זו.

שרידי מנזר פאיאז טפה (fayaz tepe) ,אוזבכיסתאן.

שרידי מנזר פאיאז טפה (fayaz tepe) ,אוזבכיסתאן.

סכמה של מדרסה איסלאמית.

סכמה של מדרסה איסלאמית.

מבנה הקבר האיסלאמי משלב רבים מן האלמנטים הקודמים שהוזכרו, ויכלול לרוב מתחם סגור אשר במרכזו קבר השליט, או במקרים רבים, קברו של מנהיג צופי חשוב. המבנה יכלול פעמים רבות שערי איואן, אשר במרוצת הזמן התפתחו ליצירות מרהיבות הכוללות אריחי גלזורה מרהיבים, ונטיפי מקרנס מסוגננים. פעמים רבות תתווסף כיפה בראש המבנה. לעיתים תתווסף למתחם ח'נקאא, שהיא כאמור מעון לדרוושים צופים, אשר מצאו בה מקום לינה והתבודדות.

שיאה של האדריכלות מסוג זה היא מהתקופה התימורידית, הקרויה על שם מייסד השושלת, תימור לנג (تيمور لنگ‎ Timūr-i Lang). תימור היה מנהיג תורכו-מונגולי, שמו ידוע לשמצה כמצביא אכזר ותאב מלחמות, ובשיאה השתרעה האימפריה שהקים מאנטוליה שמערב ועד סין. תימור לא השחית את זמנו בביסוס מנהלי תקין ומתפקד, והעדיף לבלות את זמנו בשריפת בתים ועריפת ראשים ברחבי ממלכתו, אך טעמו האומנותי היה מפותח, והוא אסף אומנים ואנשי מלאכה מכל תחומי כיבושיו.

רוצח המונים חובב אומנות. לא היה צמחוני. אמיר טימור.

רוצח המונים חובב אומנות. לא היה צמחוני. אמיר תימור.

האימפריה התימורידית

האימפריה התימורידית

תחת שלטון תימור הפכה סמרקנד לעיר היפה בעולם, וכזאת ששמה הגיע עד למערב כסמל לעושר מופלג, ופאר אלוהי. יורשיו של תימור היו מעודנים ממנו, ובינהם היו פטרונים חשובים לאומנויות ולמדעים, מה שבאופן טבעי גרם לממלכם להתכווץ בהתמדה, עד שנדחקו ממרכז אסיה על ידי שבטי האוזבכים. שבטים אלו חסלו את שאריות המשפחה התימורידית, מה שלא מנע מהם להפוך את תימור לאב המייסד של אומתם לאחר נפילת ברית המועצות.

המוזוליאום של בהא אל דין נקשבנדי, מייסד המסד הצופי הנקשבנדי. בוכרה, אוזבכיסתאן.

המוזוליאום של בהא אל דין נקשבנדי, מייסד המסד הצופי הנקשבנדי. בוכרה, אוזבכיסתאן.
המוזולאום של חוג'ה אחמט יסאווי (Khoja Ahmat Yssawi). תורכסטאן, קזאחסתאן. מבנה תימורידי מן המאה ה-14.

המוזולאום של חוג'ה אחמט יסאווי (Khoja Ahmat Yssawi)מייסד המסדר הצופי היסאווי. תורכסטאן, קזאחסתאן. מבנה תימורידי מן המאה ה-14.

שיא האדריכלות האיראנית. איואן ונטיפי מוקרנס. מבנה תימורידי.

שיא האדריכלות האיראנית. איואן ונטיפי מוקרנס. מבנה תימורידי.

מתחם הרגיסתאן. סמרקנד.

מתחם הרגיסתאן. סמרקנד.

asia 231

נצר של המשפחה התימורידית, בבור, נמלט ממכורתו, פלש להודו וייסד בה את השושלת המוע'ולית (מוגולית על פי התעתיק הנפוץ). אחד מבני השושלת, שאה ג'האן, בנה את המבנה היפה בהיסטוריה, אשר כונה, "דמעה על פני הנצח", היא הטאג' מהאל.

הטאג' הוא צאצא ישיר של האדריכלות האיראנית, והדבר ניכר באיואנים, בכיפתו, ובסימבוליקה שלו. למאפיינים האיראנים נוספו תווים סגנוניים מקומיים כגון הכיפה דמויית הבצל, וכיפות המשנה דמוייות המטריה (Chhatri).

מתווה הבסיס של הטאג' מהאל מבוסס על מה שמכונה "השט-י-בהשט" (هشت‌بهشت), או שמונת גני העדן, אלמנט אדריכלי פרסי המחלק את המבנה לשמונה חדרים, כביטוי לשמונה דרגות גן העדן.

טאג' מהאל. דמעה איראנית על פני הנצח.

טאג' מהאל. דמעה איראנית על פני הנצח.
סכמת "שמונת גני העדן"

סכמת "שמונת גני העדן"

הגן המקיף את הטאג' משתייך אף הוא לסוגה גננית איראנית המכונה "גן מרובע" (چهارباغ, chahār bāgh), המחלקת את הגן לסכמה סימטרית, רבועה או מלבנית התחומה בחומה ומחולקת על ידי תעלות מים. שרידים לסכמה שכזאת ניתן למצוא עוד בתקופה האח'מנית (539 – 331 לפנה"ס). הגן המרובע שואב את הסימליות שבו מרעיון גן העדן, וייתכן כי הצורך לקיים מפלט של מים וירק הנבדל מהאקלים הקשה לעיתים של מסופוטמיה ואיראן, השפיע על התפתחות זו.

שרידי הגן של כורש הגדול, מייסד האימפריה האח'מנית. הדוגמא הקדומה ביותר של גן מרובע איראני.  Pāsārgād (پاسارگاد‎ ), מחוז פארס, איראן.

שרידי הגן של כורש הגדול, מייסד האימפריה האח'מנית. הדוגמא הקדומה ביותר של גן מרובע איראני. Pāsārgād (پاسارگاد‎ ), מחוז פארס, איראן.

Chahr Bagh

Chahar Bagh

הגן המרובע של הטאג' מהאל.

הגן המרובע של הטאג' מהאל.

האדריכלות האסלאמית במרכז אסיה ואיראן, לא באה אם כן יש מאין והיא המשך ישיר של הדפוסים האדריכליים שרווחו באיזור קודם לכיבוש הערבי. בבניה האסלאמית באו לידי ביטוי אלמנטים איראנים, הודו-בודהיסטים, ואף הלנים, וזאת תוך יצירת תמהיל ההולם את צריכה של הקהילה והמחשבה הדתית האיסלאמית, ובא לידי ביטוי נשגב במבנים שהם מפאר היצירה האדריכלית האנושית.

asia 176

פורסם בקטגוריה איראן, אסלאם, ארכיטקטורה, בודהיזם, מרכז אסיה | כתיבת תגובה