תורכים ומשוררים, מגולגולות לגביעים.

שאה איסמאעיל, מלך איראן, הראשון לביתו מטעם עדת הצפויים וזה אשר גרר את פרס בצווארה המאובק והשליכה בועטת ונאבקת אל מעבר למפתן האמונה השיעית, היה גם אדם בעל טעם אלגנטי וכנראה יותר משמץ של חוש הומור.

לאחר שהביס איסמאעיל את מחמד שייבני, חאן האימפריה האוזבקית העולה בקרב בקרבת העיר מרו שבחורסאן, טרח הפדהשאה היקר להסיר את ראשו של האוזבקי מעל גופו, לרוקנו יפה מתוכו, ולצפות את שוליו בזהב רקוע, כך שיצר לעצמו גביע רב רושם, ממנו לגם יין באסיפות האליטה הצפווית ואף חלק את תוכנו עם המיוחסים שבאורחיו.

שאה איסמאעיל היקר לא נסתפק בכך, ובזיק של הומור מרושע וביותר משמץ של איום ממשי, שלח את ראשו המוזהב של אויבו ממזרח, לחצרו של אויבו ממערב, סולטאן העות'מנים, סלים הראשון. ואם תוהים אתם מהיכן לקח השאה האיראני, מקימה של שושלת פרסית מפוארת וחסידם של צופים אדוקים מאזרבייג'אן את הרעיון מעלה החלחלה של לגימת יין מראש אויב נפול, נזכיר כי הוד מעלתו הצפווי הוא יורשה הישיר של מסורת ערבתית מפוארת.

64961718_10157298571472368_2621510048769114112_n

שאה איסמאעיל כמובן לא היה פרסי, אלא בן תערובת מהולל שבין אבותיו ניתן למנות קיסרים ביזנטים, מלכים גאורגים, ראשי מסדרים סופים מכורדיסטאן, ולא מעט דם תורכמני. ולמרות יוחסין מפוארים אלו, נראה שהיו אלה האחרונים שהעניקו לשאה לא רק את תמיכתם הצבאית העיקשת, אלא גם לא מעט מגינוניהם. עיצוב גביעי שתיה מהודרים מגולגולות היתה כנראה אחת מהן.

למסורת השתיה מגולגולות הסטוריה ארוכה יחסית, וממצאים מהתקופה הנאוליתית העלו כי שתיה מגולגולות מטעמים טקסיים התקיימה עוד בשחר תולדות הדת האנושית. הד ורמז למנהגים אלו ניתן למצוא בעולם הוודי ויורשיו הטנטריים שמצפון, ושימוש בגולגולות אדם כאמצעי טקסי עוד קיים בימינו בהקשרים שונים בבודהיזם של טיבט וכן בקרב פרושים שונים בתת היבשת ההודית, ובמיוחד בקרב ה"אגורי" עוטי האפר. כסמל טנטרי רב עוצמה, ה"קפאלה" (טיבטית: ת'וד פה), או גביע הגולגולת, מופיע רבות ביצוגים של אלוהיות שונות במרחב הוודי-טנטרי, ובמיוחד בידיהם של שומרי דהרמה שונים (דהארמה-פאלה), ולהם הוגשו מנחות מזון ומשקה בקערות גולגולת בטקסים דתיים מסויימים.

64715698_10157298571347368_6896187124693860352_n

מקאברי ככל שיהיה, נראה כי לשימוש בגולגולות לשם התקנת קערות, גביעים וכדומה הקשרים שונים בהתאם לזמן ולמקום, ונראה שאפילו במקרה של הקניבליזם המשוער של קדמוני האי הבריטי, מדובר אולי בתצורה של מנהגי אבלות והוקרה יותר מאשר ביטוי של תוקפנות קולינרית.

לעומת זאת, להתקנת גביעי שתיה מגולגולות אדם כביטוי לוחמני, מסורת עתיקת יומין בערבה, ונראה שאיש לא הטיב לעשות זאת מאשר הסקיתים:

"בגולגולות אויביהם, במיוחד אלו אשר שטמו במיוחד נהגו כך: לאחר שניסרו את החלק התחתון לגבות, ניק הםו את חלקן הפנימי, וכיסו את חלקן החיצוני בעור. אם בעל הגולגולת היה עני, כך היה משתמש בה, אך אם היה בעל ממון, היה מצפה את תוכה בזהב, ובכל אופן הגולגולת היתה בשימוש כגביע שתיה"

(הרודוטוס)

על פי דיווחם של כרוניקאים שונים השימוש בגולגולות אדם ככלי קיבול, נעשה בתחום הערבה בעיקר בהקשר לוחמני, וכסמן מובהק של הבסת אויב, ושימוש בחלק העיקרי והפיזי של אישיותו, במעשה אינטימי כל כך של הגשת משקה לשפתי המנצח, ובכך לאשר באופן מתמיד את תבוסתו ומותו של האחד, ובו בזמן לחגוג את חייו של האחר.

65386753_10157298571342368_3985224214641639424_n

דוגמא נוספת לקשר האינטימי ביו מנצח למנוצח הוא סיפור האהבה ההסטורי בין קיסר הביזנטים ניקפורוס וחאן הבולגרים קרום, אשר נגמר בגולגולתו של הביזנטי מצופה בכסף בהתאם למעמדה, ומשמשת להגשת יין במשתאות הבולגרים בבירתם שבפליסקה, גורלות דומים נפלו על ראשם של סוויאטוסלב מקייב, בידי התורכים הפצנגים ולקיסר הלטיני של ביזנטיון, בולדווין הראשון, שלא למד מקודמו בתפקיד שלא להתעסק עם בולגרים.

במרוצת הדורות דעך אמנם המנהג האלגנטי של שימוש בגולגולות אויב מוזהבות, אך נותר כחלק מן הפולקלור האזורי של עמים רבים ותזכורת מענגת לאיימת אויבי העבר, כך שייתכן ומדובר בהתרפקות מוגזמת של המשורר ביירון, שטרח לייפות גולגולת נושנה שמצא משרתו בחורבות מנזר נטוש, וזאת "שוייפה עד שנדמתה לשריון צב מנומר", ושימשה לשתיית יין בורדו בקרב ידידים אניני טעם כמותו "כמנהג הגותים של ימי קדם", ואלה כמסופר סיכמו את סבב השתיה האפל בברכה הצוהלת:

"בנפול אוייבך לא תלגום"

לחיים.

 

64797740_10157298571387368_6605714998951936000_n

בתמונות:

-שאה איסמאעיל מביס את מחמד שייבני בקרב מרו. מיניאטורה צפווית.

-קפאלה" (טיבטית: ת'וד פה)- גביע גולגולת טנטרי

-גביע הגולגולת של לורד ביירון (מאה -19)

-קרום, חאן הבולגרים דופק את הראש בנוסח ביזנטי

-קאלי אוחזת גביע גולגולת

-גולגולת פרה-היסטורית לשימוש טקסי (?), אנגליה.

ממצרים לשושן: מעופו של הבז משיראז.

 

לא רבות ידוע על ימיו וחייו של רבנו, מוולננו שאהין משיראז.

כן ידוע לנו שכמו רבים וטובים מבני ארצו, יהודים, מוסלמים נוצרים וחסידי זרדושט חי הוא תחת כנפו האדירה של האילחאן אבו מוסא, מלך המונגולים ירום הודו, ועוד ידוע לנו שהיה כמעט בן זמנו של חאפט' וכי קיבל השכלה כללית בנוסף להשכלה הדתית של בני קהילת היהודים.

עוד ידוע כי כמשוררים אחרים בני ימיו התחנך היטב שאהין על ברכי השירה הפרסית האפית, ועל המסורת ההסטורית של מולדתו העתיקה, אך מלבד ביוגרפיות קצרות שהותירו יורשיו, וכי שמו שפירושו "בז" הוא כנראה כינוי לירי שבחר לעצמו, אך מלבד זאת כאמור אין אנו יודעים עליו כמעט דבר.

לא ברור מתי החלו לדבר יהודי המרחב האיראני לדבר פרסית, אך נראה כי הדבר נעשה עוד טרם הכיבוש הערבי של המאה השביעית, וקהילות הסחר היהודיות ברחבי מרכז אסיה אף אחראיות לכמה מן הכתבים המוקדמים ביותר הידועים לנו בשפה הפרסית החדשה, שצמחה מתוך ההכלאה בין תרבות איראן לכסות האסלאם.

56168036_10157088308862368_8752207063557341184_n

התקופה הסמאנית העניקה לאיראנים שפה חדשה לבטא בה מאווים עתיקים, ושבירת קירות הגן בידי המונגולים הכניסה רוחות פרצים רעננות ונשאו עמן זרעים חדשים לקישוט ערוגות הבוסתאן הפרסי. צריפת העולם האיראני באש הפלישות ממערב ומזרח הוכיחה שוב ושוב את איכויות הפניקס של תרבות איראן הצומחת מאפרה בכל פעם מחדש ומניבה פירות מתוקים ופרחים מעלי ניחוח.

אחד מפירות נפלאים אלו היא אומנות המיניאטורה הפרסית. צאצא לא קדוש של הפלישות המונגוליות, הציור הפרסי ספח אל עמודיו הצחורים תמות איסלאמיות, צבעים הודים ואפוסים פרסיים עתיקים תוך שהוא מנסחם בשפה חזותית סינית, ערבתית, הלנית ואיראנית מקומית.

המסורת שנבטה בחצרות האילחאנים המונגולים תחת שרביטם של אנשי עט ומכחול מרחבי אסיה הכתה שורש בסדנאות המלכות של מרכז אסיה, הולידה יצירות מופת בהראט התימורית, הגיעה להבשלה מלאה תחת האגרוף הצפווי ושלחה את נצריה לחצרות הסולטאנים בדלהי ובאסטנבול. השאהאנמה של פרדוסי, היצירה החשובה בעולם דובר הפרסית הפכה לא רק מושא לביטוי אומנותי אלא גם מתיחת השמיים האיראנים מעל למסגרת רחבה אשר כללה את מחציתה של אסיה, אלא גם ביטוי ללגיטמציה שלטונית על האדמה שתחתם.

56255625_10157088309347368_6083523254377512960_n

כובד המשקל האפי של התרבות האיראנית לא חלחל לנפשם של בני דת מחמד בלבד אלא גם ליושביה העתיקים, היהודים. ביושבו תחת השמיים האיראנים, ניסח מורנו שאהין שיראזי את מסורת עמו בצבעים מקומיים. ספרות ה"תפסיר" היהודית-פרסית, אשר נתנה מקום לפירוש, פיתוח והרחבה של המסורת היהודית בוטאה בניב מקומי והלבישה מסורת עתיקה עתיקה במלבושים של משי מזרחי.

שני חיבוריו הידועים ביותר של שאהין, ה"מוסא-נאמה", וה"ארדשיר-נאמה", נתנו ביטוי מלא לזהותה של קהילה יהודית-איראנית, תוך ניסוח סיפורי המסד של הקהילה, הלו הם מגילת אסתר, וסיפור יציאת מצריים, בכלים שהם יהודיים בנפשם ופרסים בגופם.

ב"ארדשיר נאמה"- שאהין, היהודי משיראז, שהקדיש את החיבור כמקובל לחאן המונגולי, שוזר יחדיו את סיפור מלכי וגיבורי איראן וטוראן, בהם זאל, רוסתאם אפרסיאב ואחרים בחוזרו על התמות העיקריות אותן התווה זקן עדת הסופרים, פירדוסי. עץ היוחסין הענף משמש ככנה עליה מרכיב שאהין את סיפור המלכה אסתר, כאשר סיפור האהבה שלה עם מלך פרס, כאן- ארדשיר, שזור בתמות האהובות של אהבה, אבדן, עלילות ציד וספורט וגורל מעיק הנפוץ כל כך בכתיבה האפית הפרסית.

מן הזיווג הקדוש בין זרע פרס לרחם היהודי החם נולד המלך כורש הגדול אשר ימלא כידוע את מצוותה המשוערת של אמו, והקים ליהודים מקדש מעט בהר המוריה שבשולי העולם האיראני.

במוסא נאמה המוקדם יותר פורס שאהין את סיפורו של משה על ממדים אפים פרסיים ומספר על מאבקו ההרואי של גיבור על מיתי הנלחם באויבי עמו, בהם זאב אדיר, דרקון ענק ורושף ואף באריה שחור, במידה שנדמה כי כמעט בודאות נתפרה על גופו הענק של רוסתם, החשוב שבגיבורי איראן.

החיבורים האפים של יהודי איראן, כמו גם יצירות האומנות המרהיבות בהן הן נוצקו, מתארות עולם מורכב ורב רבדים מאשר הדיכוטומיה המקובלת של יחסי יהודים-גויים בארצות האסלאם, ומעלים בחלל הבוסתאן הפרסי מנעד מגוון של צבעים הנע ומגשר בין מצרים לשושן, בין איראן לטוראן ובין ירושלים לטהרן.

בתמונות:

פיסת כתב יד בפרסית-יהודית. מן הכתבים המוקדמים בניב של פרסית חדשה. דנדן אויליק, שינג'ינאג, מערב סין.

יצירות מופת מאומנות האיור הפרסית, כולל שאהנאמה טהמספ מהתקופה הצפווית, הנביא מחמד רעול הפנים במסע מיראג' למכה.

איורים מן המוסא-נאמה ועלילות הנביא משה (רעול פנים), וכן מן הארדשיר נאמה.

נתיב שלושת האוצרות: דרך הסריס.

בפעם השניה בה איבד סון יאוטינג את שלושת אוצרותיו היקרים ביותר, היה זה לעד ועד יום מותו דאב ליבו על השמדתם בידי בני משפחתו אחוזי אימת המשמרות האדומים.

משחר היווסדות מה שממכונה תרבות, טרחו בני האדם והגדילו לכלול בה את סירוס רעיהם לאנושות, ושירותם של סריסים היה נפוץ בחצרות המלוכה הקדומות של הסהר הפורה ודלתת הנילוס עוד כנראה בטרם עלו מנהגים אלו על הכתב בחומר לח, פפירוס ואבן.

מוסדות נאצלים אלו הוכיחו עצמם כה מסבירי פנים לאליטות השונות, עד כי המשיכו והיוו חלק בלתי נפרד ממוסדות הארמון והאחוזה של התרבויות ההלניות השונות, וכן בעולם האסלאם.

69482438_10157470614552368_3627859081366077440_n

סריסים שרתו את אמירי החליפות הערבית ובחצרות הנסיכים במזרח העולם האיראני, בקהיר ובדלהי הממלוכיות ובקורדובה המעטירה. העות'מנים פתחו את מוסד הסריסות במיוחד והגדילו להבדיל בין סריסים "לבנים" ל"שחורים", כאשר הראשונים נשאבו לרוב מאוכלוסיות הנוצרים של קווקז והבלקן וסורסו "בארמון", בעוד האחרונים הגיעו לגבולות האימפריה כמוצר מוגמר, וזאת לאחר שנשאבו מביתם הנשכח שבאתיופיה וסודן אל מרכזי הסירוס והסחר המדממים שלחופי הים האדום, בפנימה של אריתריאה ובמנזרי הקופטים של מצרים העליונה. המחקר מציע כי עשירית בלבד מקורבנות הסחר האפריקאי שרד את הניתוח הנורא.

69937211_10157470564052368_4250665953882275840_n

על אף נתיב החללים והחלולים שנמתח מאנדלוסיה ועד דלהי, נדמה שבשום מקום לא זכה המוסד הנאצל להיקף, חשיבות ומורכבות הסטורית, כפי שזכתה לה הסריסות בסין הקיסרית המאוחרת.

לסירוס בני אנוש הסטוריה ארוכה בסין. אך בעוד במקור היה הסירוס עונש קשה מנשוא לאוייבי המלוכה, שבויי עמים זרים ופושעים, עם פרוס הדורות וחלוף מעגל השושלות נארגו הסריסים עמוק אל תוך שדרות האליטה הסינית וצרכיה היחודיים, ומעבר למלאכת ההרמון הייחודית כמעט לגברים משוללי גבריות באשר הם, החלו הסריסים למלא תפקידי מנהל הולכים ומתעבים.

בעוד שבתקופות קודמות עיקר הסריסים בחצר הסינית מקורם היה מחוץ לגבולותיה של סין, ואלה נשאבו כשבויי מלחמה, מורדים מובסים וכתשורה ממשלחות דיפלומטיות זרות, עם הזמן, וביתר שאת בתקופת שושלת מינג הפכו סריסים בני האן לתופעה הולכת וגוברת, בעוד שהעיר האסורה הופכת נסמכת יותר ויותר על שירותם של הסריסים בשלל תפקידי תחזוקה, שירות ופקידות.

69553146_10157470564082368_8216437368287133696_n

כה היו נדרשים הסריסים לקיום החצר עד כי הוקמה קליניקה מיוחדת מדרום לעיר האסורה, ובה "יוצרו" סריסים מקרב זכרי הקיסרות אשר נידבו עצמם להליך המייסר. במסורת הסינית כלל הליך הסירוס את הסרת איבר המין והאשכים ככללם (ומכאן "שלושת האוצרות"), ואלה הוסרו באבחת סכין אחת, לאחר ריסון המועמד לכיסא מיוחד ושטיפת האברים במי פלפל חריף. עם תום הניתוח הוחדרה צינורית ניקוז עשוית במבוק לפתח השופכה והזכר המשודרג נצטווה לדדות במשך כשלוש שעות ולהמנע משתיה במשך שלושה ימים. אם לאחר שלושת ימי התופת הצליח הסריס החדש להשתין, הוכתר הניתוח בהצלחה, ולאחריו היו צפויים לאומלל מאה ימי החלמה והתאקלמות למצבו המגדרי החדש. את האיברים הכרותים היו מבקבקים לעיתים קרובות בבקבוק או שק עם חומר משמר ואלה נשמרו באבנט בעליהם לשעבר עד ליום בו יתאחדו עמם מחדש בעולם הבא.

בתרבות הסינית הקלאסית, בה ערך הלימוד, על המשמעויות החברתיות והקוסמיות הגלומות בו, ושמירה על גוף האדם כמתנת אבות יקרה מפז וככלי להמשך קיום זכרם בעתיד היו מרכזיים כל כך, ניתן להבין מדוע מציאת דרך עוקפת לשירות משפיע במנגנון המדינה, תוך השחתת חלקי גוף כה יקרים, הביאו לסלידה עזה כל כך בקרב שכבות אוכלוסייה רבות, והיריבות המרה שבין פלגי הסריסים למשכילים משרתי המדינה ("מנדרינים") היא תמה מוכרת בהסטוריה הפוליטית והספרותית הסינית.

הסריסים נחשבו לבריות מושחתות, שלוחות רסן וגרגרניות השולחות את אצבעותיהן החיוורות אל עבר מחלקות ממשלה תקינות ומטמאות אותן, בעודן לוחשות מילות ארס ומדון באזני פלגשים, יורשי עצר ואף באוזן הדרקון הקיסרי עצמו. בעיקר זכור לשמצה "האגף המזרחי", אותה משטרת סריסים חשאית שלקחה על עצמה ללכוד, לחקור ולענות את אויבי הקיסר, וגם את אלה שראתה לנכון למנות לכאלה.

למרות מידה סבירה של אמת בדימוי, המציאות היתה כמובן מעט מורכבת יותר מן הארכיטיפ הנושן, ומערכת היחסים בין הפקידות המשכילה לסריסות היתה מגוונת למדי, שדרות הממשל הקיסרי הסיני כללו סריסים משכילים וישרי דרך, פקידים מושחתים ומגוון טיפוסים שבין אלה לאלה, ויחסי הגומלין בין גורמי חצר אלו כללו גם לא פעם אמון וחברות אמיצה.

 

ובכל זאת, על אף המורכבות ההיסטורית, מוסד הסריסות של מינג, אולי ככל מוסד אנושי המתקיים זמן רב מדי, היה מעופש משחיתות ,אכזריות אמיתית וכיתתיות פוליטית, ולקראת סוף השושלת עמדו לשירותה אלפי סריסים ויותר, בעוד צווים קיסריים מנסים למגר את תופעת הסירוס העצמי של אלפי נתינים המנסים לשווא לקבל דריסת רגל אל מעבר לשערי העיר האסורה ומכמניה. רבים מבריות מחוסרות איבר אלו מצאו את עצמן, בהעדר יכולת פיזית לשוב לעבודת האדמה, מתגודדות באזורי הכפר, יוצרות כנופיות משחרות לטרף ומערערות עוד יותר את מצב העניינים ההולך וקודר שתחת השמיים הקיסריים.

עם נפילת שושלת מינג ועלייתה של צ'ינג, האחרונה לכאורה במנין השושלות, קטן משמעותית היקף הסריסים בשירות החצר הקיסרית. עם זאת, בהיותם מעין "גילדת מומחים" לענייני ניהול ארמון, המשיך מוסד הסריסים לשמש גורם משמעותי ביותר בחצר צ'ינג עד נפילת השושלת ב1911. סון יאוטינג היה עלם צעיר כשמשפחתו כפתה עליו לעבור את הניתוח הנורא, והספיק לשרת בעיר האסורה מספר חודשים בודדים בטרם בוטלה השושלת.

כרבים מדומיו, צללים נידפים מעידן שחלף לו לפתע, הצליח יאוטינג בקושי לשרוד את תהפוכות סין של מאה ה-20, בעוד חבריו לשורות המסורסים מוקעים כשרידים חולניים לעידן מושחת ומרקיב וחלקם קופצים אל מותם בחבטה עמומה בתחתית חפיר העיר האסורה.

69170519_10157470564042368_6626702017341423616_n

לאחר יציאתו הכפויה מן העיר האסורה אימץ יאוטינג ילד וגידלו כבן, ואף הצליח למצוא עבודה צנועה כשמש במקדש בביגי'נג הבירה, בו עבד עד יום מותו ב1996. בתקופת הטרור האדום של מאו חששו קרוביו של יאוטינג מאימת המשמרות הקרבים, והשמידו את אבריו המבוקבקים, שריד אחרון לגבריותיו האבודה, והשושלת שבשמה איבד אותה באבחת סכין עתיקה.

בתמונות:

סריס חכם: ואריס.

סריס תם: סון יאוטינג, מאחרוני הסריסים בהסטוריה הסינית (נפטר:1996).

סריס רשע: ווי ז'ונג סיאן. אדון "האגף המזרחי", מן הסריסים הידועים לשמצה בהסטוריה הסינית.

סריס שאינו יודע לסתום: סימא צ'יאן, אבי ההסטוריה הסינית, שושלת האן. סורס כעונש בעקבות אינטריגות חצר ומלחמות השיונג-נו.

כמו כן:

-"גילדת ניהול חצר"- סריסי צ'ינג.

-ז'אנג חה- מוסלמי צאצא למשפחה מרכז אסייאתית שעלה לגדולה כסריס בשירות שושלת מינג ונודע כאדמירל "צי האוצר". הביא ג'ירפה הביתה.

– להב סירוס, סין מאות 18-19(?)

-קיזלר אע'אסי. סריס ההרמון ה"שחור", הראשי של האימפריה העות'מנית תנצב"ה. תקופת עבד אל חמיד II.

-סירוס בעולם האסלאם. מתוך ספר רפואה של שרפ א דין (1466)

טעמו כריחו: דרך האתרוג.

"והיא תלעיט אותך בתה ואתרוגים, שהגיעו כל הדרך מסין"

ל.כהן. (וריאציות)

מור ולבונה, ירקן ושנהב, פרוכות משי וחפצי זהב עטורי אזמרגד, כל אלה מלמדים כי לא נדיר שבני האדם ומוסדות שפיתחו, דתיים או אחרים, אורגים אל תוך קרביהם מוצרים וחפצים אשר מרחוק הגיעו, וזאת כאות לפאר הקודש ועדות ליכולתו לקרב את הרחוק, ולהשיג את הבלתי מושג.

האתרוג (Citrus medica) , הוא מין מסוג מרובה ענפים ממשפחת הפיגמיים שמרכז תפוצתה בדרום מזרח אסיה, ובאזורים השכנים לה. נראה כי מקור האתרוג, אחד מארבעת מיני היסוד של ההדרים הגדלים בתרבות הוא בשיפולי חגורת ההימאליה המזרחית במזרח הודו ובורמה או ברמת גוויז'ואו-יוננאן שבדרום מערב סין ופירות מספר זנים עוד נמכרים בשווקי מזרח הודו ויוננאן. במיוחד ידוע הזן המכונה "יד הבודהא" המקובל כעץ נוי וכמנחת קודש מכובדת באתרים בודהיסטים, דאואיסטים ועממיים בעיקר בדרום סין.

images (1)

בצד השני של היבשת הגדולה, הפך ברבות הימים האתרוג לפרי קודש הארוג עמוקות אל תוך המסורת היהודית ונתייחד כאחד מארבעת מיני חג הסוכות, יחד עם חוטר התמר, הערבה וההדס.

בעוד שהתמר ידוע כצמח תרבות חשוב ועתיק במזרח התיכון, והערבה וההדס, תהיה זהותם ההיסטורית אשר תהיה, הם בוודאות צמחים הגדלים במזרח הים התיכון, האתרוג הוא ייבוא זר ומוזר לתרבות החקלאית של המזרח התיכון בהתחשב במחוזות מוצאו, בערך התזונתי הנמוך שבו ובצרכיו המפונקים מבחינת טיפוח חקלאי.

אם כן, כיצד הפך פרי ריחני אך עב קליפה ודל ציפה מספר ההימליה לחפץ קודש יהודי?

לשם כך יש לשוב כרגיל למקום בו הכל מתחיל ומסתיים.

אל איראן כמובן.

אין אנו יודעים לבטח מתי נטעו האתרוגים המזרח תיכוניים הראשונים. חרצנים מפוחמים מסביבות האלף השני לפני הספירה, שנתגלו בחורבות שומריות בדרום עראק של ימינו מאששים נוכחות הדרים, או לפחות פירות הדר באזור בתקופות מוקדמות למדי, אך איכות הממצאים ותארוך מוטל בספק לא מאפשרים לנו לאשר בוודאות את מין ההדר הספציפי, כמו גם להעריך האם ההדרים האמורים הניבו את פריים במקום או שאלה יובאו כמוצר מוגמר מארצות רחוקות.

תוצאות וודאיות יותר מגיעות מאתרים מאוחרים יותר וגן פרסי שנתגלה בתחומי קיבוץ רחל שבקרבת ירושלים מאשר בוודאות את גידול האתרוג באיזור בסביבות שלהי המאה החמישית לפנה"ס. הגן המפואר היה חלק מארמון מנהלי ולצד מערכת מים מתוחכמת גם הכיל צומח אקזוטי ויקר כגון ארזי לבנון. שחזור חלק מן המצאי הבוטני של הגן נתאפשר בעזרת ניתוח גרגרי אבקה שנדבקו לטיח המילוט של אחת מבריכות הגן, ונראה כי האתרוג היה מרכיב בעל מעמד בצמחיית הגן, שכן אבקניו מרכיבים עד כשליש ממצאי האבקה הזמינים באתר.

download (1)

במקורות היווניים החופפים פחות או יותר לתקופת מלחמות אלכסנדר מוקדון באמפריה הפרסית, מוזכר האתרוג כ"תפוח אשור" או כ"תפוח מדי", (ומכאן שמו הלטיני) והוא מצויין כבעל ניחוח מצויין, איכויות רפואיות נוגדות רעל ושמן ריחני, ונראה כי הם מייצגים תיאור נאמן ומדוייק למדי של האתרוג המוכר לנו.

"בפרס ומדי ישנו (הפרי), המכונה תפוח פרסי…לעץ עלים כעלי הקטלב, אך בעל קוצים כקוצי האגס, והם חלקים וחזקים. ה"תפוח" אינו נאכל, אך הוא ריחני מאוד, כמו גם עלי העץ. אם הפרי מוטמן בבדים, ישמור עליהם מן העש. הוא גם שימושי כסם שכנגד לרעל"

(תאופרסטוס- "חקירות בעולם הצמחים")

.

ממצאי האבקה מן הגן הפרסי ברמת רחל ועדויות הבוטנאים היוונים, מאשרים כי בניגוד לספקות הממשיים בנוגע לגידול האתרוג בתקופות השומרית והבבלית, אלה בוודאות הניבו את פריים בבוסתני פרס ומדי, ואף בארמונות מושלי המחוזות המאובקים שבשולי המדבר הערבי.

בשל מיעוט ממצאים ארכאו-בוטנים עדכניים לאורך נתיב ההגירה המשוער של האתרוג, נאלץ אם כך לדבוק בשילוב של הממצאים הקיימים, עדויות טקסטואליות ומדרשי שם, ולשער כי האתרוג בויית בתקופה מוקדמת באיזור ספר ההימאליה המזרחי, לאחר שמוטציה גנטית קדומה הביאה ליצירת פרי בעל חומציות מופחתת.

מדרום מזרח אסיה היגר הצמח בכח דרכי המסחר הקדומות אל צפון הודו, בה נתכנה טוראנגה*, ממנה זלג בדרכי היבשה האפגניות אל איראן בה זכה ההדר לשם טורונגה ולאחר מכן אתרונגה, ובשם זה ניטע באדמת אסיה המערבית עד שנקלט בחיקה החמים של המסורת היהודית ובה נתקבע כאתרוג המוכר לנו כיום.

אתרוג

לרבות הימים, וביתר שאת בתקופה הרומית, נתפשט ידע גידול האתרוג וטיפוחו ברחבי הים התיכון וזנים מובחרים נבררו וגודלו ממרוקו לאיטליה, ומקורפו וא"י עד תימן, ומאז הניבו רשת מפותחת של סחר ים תיכוני, סוגיות הלכתיות מפולפלות כמיטב המסורת היהודית, ואף מאבק כלכלי חריף.

ככל הנוגע למהלכי הגירה וטמיעה, האתרוג מציג לנו מקרה קלאסי של מוצר יוקרה בעל איכויות אסתטיות מבוקשות כאשר עמידות גבוהה יחסית לפירות אחרים אפשרה לו תנועה מוגברת במרחב. ייתכן אזי והאתרוג החל את דרכו כמנחה דיפלומטית מכיוון תת היבשת ההודית ממנה נשלח לערי המדינה ומקדשי מסופוטמיה העתיקה, טרם התבסס ידע טיפוחו בבוסתני האליטות הפרסיות וייתכן שעוד לפני זמנן.

23415197_10155749081522368_3582027940330876462_o

נדירותו, מחירו הגבוה ואכויותיו הרפואיות קידמו את האתרוג כסמן לעושר והדר, בעוד שיופי עלוותו וניחוח פרחיו המתוק הפכוהו לפריט מובחר בגני האצולות האזוריות של שלהי המזרח הקדום. התרבות היהודית, על היותה טרם עידן האסלאם אבן אחת בתוך פסיפס קהילות ססגוני הכולל קבוצות איראניות, גנוסטיות, נוצריות ואחרות, ספגה לקרבה את גידול האתרוג כסממן להוד, הדר וקדושה וארגה את פריו כתשמיש שיש לברך עליו באחד מחגיה החשובים ביותר, וזאת כאות של כבוד מעלה ניחוח לפרי, לדת ולדרכי המסחר המחברות בינהם.

ואמרו אמן.

חג שמח.

 

בתמונות:

-אתרוגים "רגילים" הדומים במקצת לאתרוג התימני, ואתרוג יד הבודהא, דאלי, יוננאן, 2017.

-נתיב האתרוג משיפולי ההימלאיה למזרח התיכון. המסלול כנראה עבר דרך תת היבשת ההודית.

-הגן הפרסי ברמת רחל.

 

 

יומו של הקאלפק הקירגיזי

היום, בנוסף לציון שקיעת שמש העמים, החבר סטאלין, והמסיבה הגדולה לתוך הלילה שלאחריה, מציינים בקירגיזיה גם את "יום הקאלפק".

הקאלפק, או "אק-קאלפק" בשמו המכובד ("קלפאק לבן"), הוא מגבעת הגברים המסורתית הנהוגה בקרב הגברים הקיריגיזים.

כיום, תחת שולי הלאומיות הקירגיזית החדשה הפך הקלפאק לסמל חדש-ישן של הזהות הקירגיזית העצמאית, אך שורשיו עתיקים כימי תרבות הרועים של ערבות אסיה, וייצוגים לכיסויי ראש דומים לו, כגון הבאשליק, מופיעים כבר באומנות הנוודית המוקדמת של הסקיתים, הקומאנים, ועמים נוודים מוקדמים אחרים.

im31
-ייצוגים של גרסאות שונות של קלפאק ממיניאטורות מן העולם התורכו-פרסי.
3-kyrgyz-knights-kalpak
ייצוגים של גרסאות שונות של קלפאק ממיניאטורות מן העולם התורכו-פרסי.

עשוי לבד ומעוטר בסמלים "חיתיים" מורכבים, הקאלפק משמש כאביזר בעל שימושים פרקטיים וחברתיים כאחד. ככיסוי ראש, הקאלפק הוא אמצעי נוח מאין כמוהו לשמירת על חום הראש בבקרים הצוננים של מרעה הקיץ או בחורף הכבד של העמקים, בעוד שכסמן חברתי הקאלפק הוא סמל נצחי למעמד, שיוך אזורי וזהות אתנית הקשורה עבותות ל"אנשי ארבעים השבטים" של האומה הקירגיזית, במולדתם המודרנית, כמו גם בפזורת קהילותיהם במערב סין, רמת פמיר ובווחאן האפגני.

מחודד בצורתו ובוהק למרחק בשמש החזקה של אסיה המרכזית, נאמר שהקאלפק מחקה בצורתו ובלובנו את פסגת החאן טנגרי (מלך השמיים-אלוהים), אחת הפסגות החשובות ברכס הטיאן שאן, בעוד ששוליו השחורים לרוב, מסמלים את שולי ההר והאדמה השחורה והפוריה שלמרגלותיו. ארבע פאותיו של הקאלפק מייצגות את ארבע ייסודות העולם, אש, רוח, מים ואדמה, ונקודות החיבור שבין הפאות את השמש והירח ואך את נשמת החיים עצמם ובכך הכובע מגלם קוסמולוגיה מושלמת של היקום הקירגיזי.

איך זה בתור כיסוי ראש להתהדר בו?

KyrgyzstanP21-100Som-2002_b
-הר טנגרי חאן על שטר של 100 סום קירגיזי.
Токтогул Сатылганов
-טוקטגול סטילגאנוב, אקין (זמר עממי) ידוע, חמוש בקאלפק וקומוז-כלי פריטה קירגיזי.

הקאלפק הוא כמובן גם סמל לגבריות, ונדיר למצוא אק-סקאל ("לבן זקן"), שאינו חמוש בקאלפק מונח כהלכה, בחיי היום יום, כמו גם בארועים רשמיים. מיותר לציין כי הקאלפק הוא אביזר חובה לשימושם של אקינים, מנאסצ'ים ושאר מבצעי שירה טקסית ועממית. בהתאם למעמדו, הקאלפק נהנה מייחס של כבוד עצום ומארג שלם של כללי אטיקט סדורים ביחד לקיפולו, אכסונו והנחתו למראשות אדוניו בעת מנוחת הלילה. משפט קירגיזי נושן אף מתרה כי "באשר תאבד את קאלפקך, תאבד את ראשך!".

אז שמרו על הקאפלק שלכם חברים, הוא משמר לא רק את ראשכם על צווארכם, אלא אף את היקום כולו.

428237_10150550665012368_71549054_n
ברקוטצ'י-צייד בעזרת עיט זהוב (Aquila chrysaetos), עטור קאלפק צחור. (קירגיזסטאן 2007)
weird-amazing-bus-stops-around-the-world-3
-תחנת אוטבוס בצורת קאלפק.

הפקפקן מחורסאן.

יום אחד של שלהי אלול צעד לו חוג'א נסר א דין בפאתי בוכרא עד שעצר לו לפוש תחת עץ אגוז אחד. בשדה ממול צמחה לה מקשת מלוני חורסאן צהובי קליפה.

הביט החוג'ה בדלועים הדשנים המצמחים להם מן הזלזלות הדקיקות, ואז בהה לתוך צמרת העץ האדיר המנוקדת באגוזים זעירים.

"תגיד יא חודא", פנה החוג'א לאלוהיו כשיח שיכור לחברו.

"בלי לפקפק בכוחו העצום והרב ותבונתו שאין לה שיעור של כבודו", הטעים.
"מדוע את האגוזימים הקוצ'קימים האלה תקעת על עץ מכובד ועב גזע כמו האגוז הזה, ואת המלונים הנהדרים האלה תקעת על הרצפה?"

בו ברגע נשמט אגוז אחד מצמרת העץ וב"תוק" חלול פגע במצחו של החוג'א הנכבד.

"וואלכ אתה" הפטיר החוג'א.
"לכל שאלה תשובה, ולכל פקפקן- פקאן." *

*(הערכת מערכת: אגוזי פקאן לא צומחים ליד בוכרא, וכנראה שמדובר היה באגוז מלך, שסובל פחות משחקי מילים מפגרים)

51816617_2061371117285286_4268605211938914304_nwalnut-nut-fruit-bowl-healthy-38292-1024x680

התורכים של כת הצבעוני

מגוונים הם פרחי הגן שעטרו את בוסתנאות האסלאם, אך מעל לכל הורדים מעלי הניחוח, היקינתון בבוהק הספיר שבו והנרקיס המשכר, עמד אחד, עניו ושפל שפתות.

הצבעוני.

בתצורת הבר הפראית שממנה באו היו ידועים פרחי הצבעוני לנוודים התורכים ממכורתם שבמרכז אסיה. ועד ימינו מעטרים מינים רבים בשלל צבעיהם את מרעות האביב של הטיאן שאן, הפמיר והינדו קוש. אין וודאות גמורה בנוגע לאימתי הפכו הצבעונים לציר יסוד בגינון תרבויות אסיה המערבית, אך נראה שכבר בשחר התקופה האסלאמית של מרכז אסיה פרחו בגני חורסאן ומערב איראן מרבדי צבעונים שלוקטו מן הבר, ואזכורם בשירתם של גדולי השיר הפרסית כסעדי, כיאם, רומי ואחרים מצביע על חיבה רבה לטיפות הארגמן והזהב שהפגינו צבעונים מוקדמים אלו.

Tulipa schrenckii
Tulipa schrenckii -צבעוני בר בערבות קזחסטאן

צבאות התורכים הסלג'וקים, אשר הגרו לערבות אנטוליה הברוכות על מקנם, אהלם וטפם הביאו את פקעות הצבעוני האהוב ממכורתם, ואלה נשתלו בגני מולדתם החדשה, אך גם נזרעו בגילופי ארמון ,אריחי קיר ומצבות בערים התורכיות המוקדמות. עדות להגירה אתנית ובוטנית זאת ממרכז אסיה ניכרת בשכיחותם של מיני צבעוני פליטי תרבות ממוצא מרכז אסייאתי שנוספו לכשבעת מיני הבר המקוריים של אנאטוליה.

כיבושה של קונסטנטינופול (1453) בידי צבאותיו של מחמט הכובש לבית עות'מן, הביאו גם לכיבושה הסופי של עיר הנצח בידי פרחי הצבעוני, ואלה מיהרו לטפס ולעטר את אריחי המסגדים הצומחים בה, את שולי כתבי היד שהזהיבו בספריותיה ואת משעולי הגן המתפשטים בחצרות האבן הנסתרות.

Ottoman satin kaftan, belonging to sultan Suleyman II (1687-1691)
קאפטן-בגד עות'מני ממוצא מרכז אסיאתי ועליו דוגמת צבעונים

Tulip2-compressed

גני האסלאם היו מאז ומעולם סמל ומרמז לניחוחות העולם שמעבר, נדוניה אשר נורשה להם מן התרבות הפרסית הקדומה על מפלטי העדן מוקפי החומה ומפולגי המים שהקימה, והגן האיסלאמי הקלאסי על עצי הדולב הצדיקים שבו, הברושים ישרי הדרך והגאומטריה הסדורה שבבסיסו, היוו ביטוי סמלי ואסתטי לסדר האלוהי השזור בכל. ערוגות הפרחים הסדורות שריבדו את משעוליו ובשמו את אוויר הגן היו חלק בלתי נפרד מחזות הגן בתרבות המוסלמית של מערב אסיה, וכאמור, בין היסמין, היקינטון, הנרקיס ואף הורד האהוב, מקומו של הצבעוני הצנוע היה מרכזי להפליא.

כסמל ורמז לאלוהי, שמו התורכו-פרסי של הצבעוני (לאלה, لاله), מרמז על שמו של המוחלט בשיכול אותיות, בעוד שראשה השמוט של התפרחת בשיא עונתה, כקדה בצניעות אל מול הבורא, היוותה תזכורת בוערת לשפלות האדם בפני בוראו. בשל הסמליות הקדושה הקשורה בו והחן הרב שבין עליו, היה הצבעוני מושא אהוב למשוררים, ציירים, קליגרפים, מעטרי ספרים, צורפי אריחים ושאר אנשי אמת ואמנות, ואלה הפכו את כת הצבעוני לאחד מעמודי התווך של האסתטיקה העות'מנית.

c907459957e86fd17916adf8653b133b.jpg

למן המאה ה-16,התחרו בינהם גנני איסטנבול בטיפוח זני צבעוני חדשים, במירוץ חימוש בוטני של צורה וצבע, כה עזה היתה התחרות ורווית יצרים להפיק את הצבעוני המושלם, עד כי נפוצו סיפורים על מסכות כואבות של גניבה, בגידה ואף רצח בהרעלה על מנת להשיג פקעת נדירה או להביך מטפח צבעונים יריב למקצוע. בתקופה זאת דובר על אלפי זנים גנניים של צבעונים, אשר נשאו על שפתותיהם שמות ציוריים כגון "אדום קטן", שפם צהוב, ואף "חנית הרימון" ו"מקור האור". למרבה הצער, זנים הסטוריים אלו אבדו לנו כיום כמעט לחלוטין.

בניגוד ליורשיהם לטירוף הצבעונים שבהולנד, ההעדפה העות'מנית היתה לרוב לתפרחות דמויות שקד אדום וקטן, ולהן עלי כותרת צרים ודמויי להב. "צבעוני מחט" אלה, המשוייכים כיום למין Tulipa acuminate, לא מצאו חן רב בעיני האירופאים, שהעדיפו תפרחות תפוחות ורב גוניות. בנוסף לחוסר הבנתם הבסיסי לגבי אלגנטיות גננית מהי, טעו השגרירים הארופאים גם לגבי שמו של הצבעוני, ופירשו את הסברם של מארחיהם העות'מנים כי צורתו של הצבעוני היא כמראה כובע-תכריך תורכי, בתור ביטוי שמו של הפרח עצמו, וכינו אותו בהתאם טולבאנד (טורבאן, מפרסית: דלבאנד), או בהגייה גרמאנית שבורה: טולפ(אן).

וכך בא לעולם הטוליפ, אותו פרח גן צנוע קומה אך מרהיב בערוגותיו כצבאות תורכים בשערי וינה, אשר ניקד את דרכו מארצות מרכז אסיה לארצות השפלה בכתמי צבע, שירה ודם.

Tulipa acuminata

"צבעוני מחט"- Tulipa acuminate

ff3c7851f7ee3a725e61d8d596348f45
חברי גילדת הגננים נושאים צבעוני ענק מעיסת נייר בתהלוכה סולטאנית בהיפודרום של קונסטנטינופול.
ecea90abfd14444162a2bd6ed1195d59
דוגמת צבעוני על אריח "איזניק" עות'מני קלאסי.
26232580_10155923938287368_7570672466830255475_o
כוס תה דמויית צבעוני- יורשת תורכית מודרנית לתרבות הצבעונים העות'מנית.

istanbul-tulips.jpg

קושרי העננים.

"יום אחד יצא החאן של קוקנד לעסוק במה שבו עוסקים חאנים מסוגו. בדרכו לשם נתקל בביתו הצעירה והיפה כשמש של אורג עני. כטבעם של חאנים מסוג החאן של קוקנד הוא כמובן תבע את בת האורג לשמש כאשתו הרביעית במספר.

האורג הזועם כבש את צערו, הצמיד מצחו לאדמה הפרגאנית הפוריה וביקש את רחמי הריבון. החאן חכך בדעתו כמעה ואחר הציב בפני האורג ברירה יחידה: עליו להכין בתוך שלוש יממות דבר מה כה יפה, עד שישכיח את מראה הנערה מגולגלתו המלכותית.

יצא האורג מדוכדך וקרס על גדת הסיר דריא היודע כל. שם דרך מסך דמעותיו ראה את קרני השמש המרכז אסיאתית הקופחת משתקפות באדי המים המתאבכים מן הנהר הטוב וביוצרן מסך עדין שבעדינים וצבעו כצבע הקשת בענן.

מיד נשא רגליו האורג ושעט אל עבר סדנת האריגה שם עמל יום וליל עד שהצליח להגשים בבד את שראו עיניו. הבד הזוהר בשלל צבעים כה ריכך את לב החאן עד שזה הסכין להחרים את הבת בכל זאת ורק השיאה לבנו ויורש העצר, והזוג הצעיר חי באושר ובגאון"  עד בא הצבא האדום ששלח אותם ללמד חקלאות בקולחוז של חוג'נד.

מאז ואותו יום הפכו אריגי האברבנד (מפרסית: "קשירת ענן") של עמק פרגאנה (עמק פורה המחולק כיום בין טג'יקיסטאן, קירגיזסטאן ואוזבקיסטאן) למוצר מלאכה ששמו יצא למרחוק מעבר לתחומי בוכרה, סמרקנד וקוקנד ושנמכר בכסף רב בשווקי דלהי, וקבול, קשגר ונישאבור, ואף יוצאו לרוסיה ומדינות רחוקות אחרות.

האברבנד או "אטלס" (אויגורית: ئەتلەس), היא שיטת תוויה העושה שימוש בחוטי משי אשר נצבעים מראש בדפוס מקוטע, כאשר אריגתם בנול על פי דגמים מורכבים יצר אריגים בעלי מראה עשיר ביותר, ואלה זכו להסחר כמוצר יוקרה בשווקי מרכז אסיה ומעבר לה. ובעוד שטכניקת האיקאט (מלאית: Ikat, טכניקה של הגבלת טווח הצביעה של סיבי הבד על ידי שימוש בקשירות או שעווה), של צביעת טקסטיל נפוצה באזורים רבים בעולם, הצבעים והאורגים של מרכז אסיה יצרו סגנון מובהק וייחודי וזה מקובל עד ימינו בתעשיית הטקסטיל מבדי יוקרה לאריגים סינטטים זולים ומזכרות, עד שהפך למעין דגל לא רשמי של מרכז אסיה כולה.

SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין
SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין
SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין
SAMSUNG CSC
צביעה וטוויה של אטלס- חותאן, דרום שינג'יאנג, סין

אין אנו יודעים לבטח מה מקור אריגי האטלס המשכרים של מרכז אסיה, וחוקרי הטקסטיל קושרים את מוצאם בהשפעת טכניקות פרסיות והודיות ובמוטיבים צמחיים וחייתיים שמקורם במסורות הקדם-אסלאמיות של המרחב המרכז אסייתי.

_SAM1769.JPG
אריג דמוי אטלס מן המאות הראשונות לספירה. חוטאן\לופ, שינג'יאנג.

כמו כל טקסטיל טוב, האטלס של מרכז אסיה קושר בסיביו את המרקם האתני והגאוגרפי של האזור כולו ומשקף את הגוונים הרבים של החברה המרכז אסייתית והקבוצות השונות שהרכיבו אותה.

בעוד שהאורגים היו לרוב טאג'יקים ו"סארטים", או התורכים יושבי הקבע המכונים כיום אוזבקים, רבים מן העוסקים במלאכת הצבעות הבזויה היו דווקא יהודים, ובמיוחד התמחו אלה בעיבוד צבע האינדיגו המופק מניל הצבעים (Indigofera tinctoria), ושרשת מסחר יהודית אף היא שמרכזה בהראט יבאה מהודו ומן המזרח התיכון. הנוודים הקיריגיזים והקזחים שניקדו במחנותיהם את שולי אזור המזרע של מרכז אסיה אמנם לא היו ספקי חומרי גלם, שכן נדיר היה השימוש בצמר בטווית האטלס, אך היו צרכנים נלהבים של הבדים הססגוניים, ורכשו אותם כבגדי חג, כפרטי נדוניה וכמטבע עובר לסוחר.

עשיית הבדים עצמם היתה כאמור בחזקתם של בעלי מלאכה עירוניים, ואלה היו מאורגנים בגילדות מקומיות ולהן מסגרת חברתית הדוקה משלהם. היחסים בין חברי הגילדה וגילדות קשורות כגון אורגי המשי הגולמי, הצבעים והנגרים היתה מאורגנת על פי חוקים פנימיים ואלה קבעו את וויסתו את קבלת השוליות לשורות הגילדה, ופיקחו על הכשרתם והסמכתם לאורגים בזכות עצמם, לא לפני שערכו את הכירה הדשנה ומלאת בשר הכבש ההכרחית למעמד.

1200px-Jewish_Children_with_their_Teacher_in_Samarkand_cropped.jpg
"חדר" של יהודי בוכרה. ראשית המאה ה-20. הילד משמאל לובש אריג איקאט\אטלס\אברבנד.
Taryx--1-.jpg
נוודים קירגיזים עטויי אטלס-רמת פמיר.

תקופת הפריחה של ייצור והשימוש באטלס במרכז אסיה הן המאות ה-18 וה-19, אשר באופן מפתיע דווקא לוו בשקיעה כלכלית ופוליטית. ייתכן שדווקא הירידה בסחר הבין לאומי ודעיכת מה שמכונה כיום "דרכי המשי", הביאו לצורך מוגבר בייצור וצריכת אריגי יוקרה מקומיים, ומרכזי ייצור פרחו ברחבי סמרקנד ובוכרה, וכן בערי פרגאנה כגון קוקנד ומרגילאן.

כמו כל חברה אנושית, החברה המרכז אסיאתית המסורתית היתה מעמדית להיכן שלא מסתכלים, ולטקסטיל היה חלק לא מבוטל בתיחום הגדרות המבדילים בין מעמד למעמד. המעיל המסורתי של מרכז אסיה, הצ'פאן ורעו קל השרוול, החלאת, היו הקליפה העיקרית בה נעטף אדם בבואו בקהל, ולאריג ממנו היו עשויים היתה חשיבות חברתית מכרעת. בעוד שבני המעמדות הנמוכים היו מתעטפים באריגים פשוטים מכותנה או צמר, היו בני המעמדות הגבוהים משתדלים להתהדר באריגים מפוארים עשויים משי בטכניקת אברבנד או אף בקטיפה רקומה בחוטי זהב, אליהם נלוו פעמים רבות חגורות זהב וכסף מעשי ידי צורף אמן.

כה יוקרתי היה האריג עד כי אף פיסות ושאריות קטנות ממנו נשמרו ונעשה בהם שימוש לעיטור בגדים מאיכות נמוכה יותר וכן ארנקים ואף את הגלימות הצבעוניות בהן התהדרו הקלאנדרים, הצופים הנוודים ששוטטו בחבורות מאיימות בבזארים ובקרבת המקומות הקדושים.

d8d6e18de0a9475cefff3d372d4e96c0
בירוקרט בחצר האמיר של בוכרה לבוש מעיל צ'פאן מעוטר אטלס כסמל מעמד.

 

Wassilij_Wassiljewitsch_Wereschtschagin_001.jpg
קלאנדארים תורכסטאנים בציור של וסילי ורשצ'אגין

עם הגעת הכיבוש הרוסי והסובייטי, הפכו אזורי המזרע העיקריים של תורכסטאן לאיזורי גידול כותנה לייצוא כחומר גלם, בעוד ששווקי בוכרה סמרקנד וטשקנט הוצפו באריגי כותנה זולים ממקור רוסי ואירופאי, השינויים הכלכליים והחברתיים הנוספים שנלוו למאה ה-20 הביאו לדעיכה נוספת של תעשיית בדי העילית המקומית, אך המיכון והזכרון ההסטורי הביאו לשימור טכניקות הטוויה. בקרב האויגורים של שינג'יאנג, אשר למדו את אומנות האטלס מאורגים קוקנדים שבאו בחסות הכיבוש של יעקוב בג (מת:1877), עוד נשמרה הטכניקה ללא שינויים משמעותיים עד העשורים האחרונים.

בדי האטלאס של מרכז אסיה הם דוגמא נהדרת לאופן בו נשזרים ומתערבלים להם רסיסי ציויליזציה.

כך, טכנולוגיה סינית של ייצור משי נדדה לאורך דרכי המסחר, נטעה שורש בבוסתני התות של עמק פרגאנה, נצבעה בצבעי המדבר וההר של אסיה המרכזית, והידרה את גופם של נוודים קירגיזים בהרים וביורוקרטים נשואי פנים בחצר האמיר בבוכרה, בטרם נדדה הלאה לשווקים אחרים בארצות רחוקות, תחת עננים אחרים.

1965-01_和田缫丝厂.jpg
פועלות אויגוריות עם אריגי אטלס. חוטאן 1965.
SAMSUNG CSC
סיגריות סיניות משינג'יאנג עם דוגמת אטלס.
SAMSUNG CSC
אריג סינטטי דמוי אטלס, ירקנד, על קיר בית תה בדרום מחוז שינג'יאנג.

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

"ווחאן, שם סוגדים הבריות למוחמט, ודוברים לשון מוזרה"

(מרקו פולו, 1273)
עמק ווחאן (Wakhan) או פרוזדור ווחאן הוא חבל ארץ השוכן כיום ברובו בשטח אפגניסטן,
ומיעוטו המערבי גם בטג'יקיסטן . הווחאן הוא למעשה עמק צר הלכוד בין הרי ההינדו קוש
לפמיר. העמק הצחיח ברובו משובץ בכפרים מוריקים מעצי תות ומשמש, הניזונים ממי
הנחלים והמעיינות הקרירים  שמקורם בהפשרת השלגים אשר ברום ההרים הקירחים, ואלה
יוצרים את מה שניתן לכנותו כ"טריקולור הטג'יקי" הירוק-אפור-לבן, בהרמוניה מלאת
הוד של צומח, הר וקרח.

DSC04700
מערות בודהיסטיות (?), עמק ווחאן, טג'יקיסטאן

מבחינה גאו פוליטית אזור הווחאן המודרני מהווה יצירה משונה מעט של תקופת ה"משחק
הגדול"; בין האימפריה הבריטית לרוסיה הצארית, כאשר העמק ניתן לאמיר האפגני עבד
רחמן חאן על ידי הבריטים. ווחאן הועבר ברובו לשטח האפגני במסגרת הסכם דורנד
(Durand) הקובע את הקו בין ממלכת אפגניסטן לראג' הבריטי בהודו (1893), ובכך יצר
אזור חיץ מפורז בין הרוסים לבריטים, אשר נאבקו על השליטה באזור מאז תחילת המאה ה-
19.
​​

הרוסים והבריטים לא היו אגב המעצמות האיזוריות הראשונות שנאבקו על השליטה ב"גג העולם" ( באם-י-ג'האן بام جهان כינוי הסטורי לפמיר). קרב עקוב דמים נערך במקום בשנת
747 בין שושלת טאנג הסינית, לאימפריה הטיבטית והטיבטים אף הגדילו לבנות מבצר
במקום, וזה משקיף על העמק מצדו האפגני.

Wakhan.png

kansir1
מבצר טיבטי בצידו האפגני של העמק (תמונה: ג'ון מוק)

מבודד משליטה ישירה של המעצמות האזוריות, עמק ווחאן היווה נתיב חשוב של דרך המשי
המעפילה דרכו אל עבר מעבר וואחג'יר (4,923 Wakhjir), וממנו לעיירה טאש קורגן (כיום
במחוז האוטונומי הטג'יקי של סין) ומטה ומזרחה אל עבר ירקנד, קשגר ואגן טארים. באופן
מסורתי הפרוזדור נשלט על ידי שליט מקומי, המיר של ווחאן, אשר שלט ממצודתו בקאלא-י-
פאנג' (כיום בצד האפגני), וגבה מיסים מן המסחר בפרוזדור.

"בימים עברו, כאשר תנועת סחר משמעותית חלפה באזור, המיר של ווחאן היה שואב
הכנסה צנועה בגבייתו מס מן הקוואפיל (שיירות) של ירקנד, ובעבור כך היה מלווה
אותן מגבולה הדרומי של ממלכתו ועד קצהו המזרחי של אגם סריקול, שם התחיל הגבול
הסיני"
(מיומנו של לוטננט ג'ון ווד 1838)

SAMSUNG CSC
מבצר הגבול הסיני בטאשקורגן-שושלת צ'ינג
אורחה בצידו האפגני של הגבול
אורחה בצידו האפגני של הגבול

תושביו של עמק ווחאן, הוואחים, דוברים כאמור שפה איראנית מזרחית, אשר כאחיותיה לפמיר
נמצאת בדעיכה מתמדת מאז הכיבוש המוסלמי והגירת דוברי פרסית לאזור. הוואחית עצמה
היא כנראה צאצאית של ניב סקיתי מזרחי, מה שאומר שהשפה הקרובה לה ביותר כיום
היא, למרבה הפליאה, השפה האוסטית של צפון הקווקז. שונותם האתנית של תושבי ווחאן
והפמיר ניכרת בשכיחותם של תווי פנים דמויי אירופאים, ושיער ועיניים בהירות.

IMG_5366.JPG

מעבר לייחודיות האתנו-לשונית, מקיים עמק ווחאן, ככלל הפמיר, מסורת דתית ייחודית,
האיסמאעיליה הפמירית.

הסקיתים _(או סקיא\סאקא כפי שהם מכונים במקורות), היו עם נוודים איראני בעל תפוצה רחבה ביותר,וקיימו מגעים תרבותיים עם העולם היווני מחד ועם הודו והתרבות הסינית מאידך, במרוצות הדורות עברו הסקיתים תהליך טמיעה והתיישבות בקרב התרבויות החקלאיות. הוואחים בטג'יקיסטן, אפגניסטן וסין דוברים כיום ניב שקרוב לניב מזרחי של השפה הסקיתית אשר מוכר לנו כיום ממקורות בודהיסטים מחוטאן, אשר שרידיה נמצאים במערב סין של ימינו. הניב האחר
כאמור ששרד עד ימינו, היא השפה האוסטית של צפון הקווקז, מרחק של אלפי קילומטרים מערבה,מהפמיר, מרחק המדגים את טווח ההתפשטות של התרבות הנוודית הסקיתית.

האיסמאעיליה בגרסתה הפמירית מתייחדת בבתי התפילה שלה, המכונים ג'מעת-חאנה, או
מדאח חאנה, (פרסית: בית ההתאספות, או בית התשבחה), בהם מתאספים בני הקהילה
פעמיים ביום. הפולחן המתקיים בבתי התפילה הפמיריים מתאפיין בחוסר ההפרדה בין
המינים, ובהמנונים המושרים בו, השואבים מהמסורות של פולחן עלי, וכן מכתביו של נסיר
חוסרו, אותו מטיף, נוסע ומשורר רב מעלות הנחשב למייסד הקהילה. הטקסים בפמיר נערכים פעמים רבות בליווי ז'אנר מוזיקלי יחודי לפמיר, המכונה אף הוא מדאח, ומבוצע לרוב על כלי מסורתי מעץ תות, הטמבור הפמירי.

הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
SAMSUNG CSC
הג'מעת חאנה הסגור של קהילת טאשקורגן, שינג'יאנג, סין.
DSC04354.JPG
טמבור פמירי

IMG_2690.JPG
ייחוד נוסף של האיסמאעיליה הפמירית הם האתרים הקדושים המיוחדים לה. עשרות רבים
מאתרים אלה פזורים ברחבי חבל גורנו בדחשאן, ובמיוחד בעמק ווחאן ואלה מיוחסים
למקומות ביקור, ניסים וקבורה של חכמים מקומיים או זרים אשר ביקרו בפמיר במרוצת
הדורות והטילו בה את חותמם הרוחני.
בתי התפילה, המקומות הקדושים ואף הבתים המקומיים הייחודיים לפמיר, המכונים צ'יד,
כולם ספוגים במערכת סמלים המכונה פאנג'טון.
מערכת הפאנג'טון כמשתמע משמה (פאנג'-הספרה חמש בפרסית) קשורה במסורת השיעית
ובבית משפחת עלי בת חמש הנפשות, עלי, אשתו פאטימה, בניהם חסן וחוסיין, וכמובן גם
הנביא מחמד בעצמו. המספר חמש מופיע, למשל, במספר העמודים התומכים בגג הבית
הפמירי, וכן בעיטורים ארכיטקטוניים של האתרים הקדושים השונים.
למרות המשמעות השיעית הטבועה בהם, נראה כי רבים מהאלמנטים הסמליים השונים כגון
עיטורי קרניים (לרוב של יעלים סיביריים וכבשי מרקו פולו), מוטיבים צמחיים וגאומטריים או
פולחני אש, מקורם במסורות קדם אסלאמיות הקשורות בדתות ובמיתולוגיות עתיקות אשר
רווחו באזור ווחאן והפמיר כולו, בהן מסורות אנימיסטיות, שאמאניות, זורואסטריות
ובודהיסטיות.

DSC04329.JPG

DSC04759.JPG
מיקומם של המבנים והמשמעויות הסמליות שלהם מהווים מפה של גאוגרפיה קדושה,
הקשורה ברבדים עמוקים של המסורות הרוחניות המקומיות, ובזכרם של אנשים קדושים,
סופים נודדים ומיסטיקנים אחרים שביקרו, חלפו ונקברו תחת השמיים הכחולים של ווחאן.
ביקור במקומות אלו והפולחנים הקשורים בהם מזכים את העולים לרגל בסגולות רוחניות
המכונות "ברכאת", הגנה מפני כוחות אפלים, איתני הטבע ופגעים אחרים, ותורמים לשלמות
והגנת הפרט והקהילה כולה.

ניתן לומר כי הפמיר מייצג אזור היסטורי-גאוגרפי ייחודי בטג'יקיסטן ומרכז אסיה כולה, ובשל
מיקומו מהווה מעין כמוסת זמן בה נשתמרו עמים, לשונות ופולחנים עתיקים, בעודם מוגנים
יחסית מתנודות ההיסטוריה.  עמק ווחאן בהקשר זה מיצג את הייחודיות הזאת ביתר שאת,
בעודו משמר מנעד מרתק של אתרים קדושים, חורבות מסתוריות, מבצרים ומנזרים וממחיש
במשהו את ההוד הנורא של מרכז אסיה והחיים לאורך דרך המשי, במקום אשר נדמה
לעיתים כאילו קפא בשלמותו באבק הזמן.

IMG_5405
יאמצ'ון-ווחאן.
IMG_2919.JPG
עמק ווחאן.

מחששים: קנביס על דרכי המשי.

"ישנו במחוז צור הנקרא גם פניקיה, עם החולש על עשרה מבצרים חזקים. דרכם היא למנות עליהם מנהיג….על פי כישוריו (בלבד). מתוך בוז לכל תואר כבוד אחר הן קוראים לו "הזקן"…נותן המנהיג פגיון לאחד מחסידיו או לכמה מהם. כל מי שמקבל פקודה יוצא למלא את משימתו מבלי לשקול את תוצאות המעשה או האפשרות להמלט על נפשו…. . אנשינו, וכן הערבים קוראים להם אסיסיני (Assissini). איננו יודעים מהו מקורו של שם זה"

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

נדמה שמכל החומרים המשכרים, מתמירי, משככי מדכאי ויוצרי התודעה שברא האל הטוב, אין שנוי במחלוקת מאשר הקנביס.

בין המקובלות החברתית של היין לאפלת האופיום המושמצת נעה נדה לה תפרחת הקנביס בין עולמות האלים לסחי הסמטאות, ובין אבק הרגליים היחפות לכפות המושטות אל עבר השמיים.

הקנביס הוא צמח בן שלושה מינים, כאשר שניים מהם (Cannabis spp. sativa, indica) טומנים בחובם חשיבות הסטורית, תרבותית ומסחרית רבה. כמו הרבה דברים מועילים, מוצאו של הקנביס הוא באיזורי מרכז אסיה וספר ההימאליה המערבית, שם ינקו להם ממי הפשרת השלגים ורוו פוטונים תחת השמש הקופחת.

CANB1.jpg
Cannabis Sativa. ציור בוטני

 

הקנביס הוא כנראה אחד מצמחי התרבות הראשונים שליוו את בני האדם בדרכם לבניית תרבות ראוייה לשמה. אין אנו יודעים לבטח בני איזה שם ומקום בייתו לראשונה את צמח הקנביס ולאיזה שימוש, אך העדויות הקדומות ביותר שהגיעו לידינו מצביעות על שימושים פסיכואקטיבים כמו גם על רתימת סיבי הצמח, לא יאוחר מן האלף השלישי לפני הספירה.

קברים שנתגלו באגן טורפאן שבחבל שינג'יאנג (מערב סין) הכילו דמויות פרשים רוכבי סוסים שזנבותיהם סיבי קנביס, וכן קבר שאמאן ובו כשלושת רבעי קילוגרם של תפרחות קנביס נושאות זרעים. בדיקות מעבדה אישרו כי מטען הקנביס האמור הכיל רמות גבוהות של THC (טטראהידרוקנאבינול, המרכיב הפסיכואקטיבי העיקרי בצמח הקנאביס) והעובדה כי הכיל תפרחות בלבד מצביעות על סבירות גבוהה לשימוש רפואי או פסיכואקטיבי.

cannabis-grave.jpg
קבר "שאמאן" בו נתגלו שרידי קנביס. שינג'יאנג, מערב סין.

הקברים שנתגלו קשורים ככל הנראה לתרבות גושי (姑師), המוזכרת בספרות האן המאוחרת כשייכת לעם בהיר עור, שיער ועיניים, אשר:

"חיו באוהלים, בלכתם אחר העשב והמים ואחזו בידע רב בחקלאות. הם החזיקו בקר, סוסים, גמלים, כבשים ועיזים. הם מאומנים היטב בשימוש בקשת וחצים"

תיאורי המראה המערבי של בני גושי, בצירוף כלכלתם המעורבת והקשת שבידם מזכירה לנו תיאורים מקבילים של הסקיתים בערבה הפונטית שמצפון לים השחור, כפי שהובאו בידי ההסטוריון היווני הרדוטוס, שגם תיאר את מנהגי הקבורה והאבלות הסקיתים.

"לאחר הקבורה על המעורבים בה לטהר עצמם…הם מקימים ביתן באמצעות שלוש מוטות עטופים בלֶבֶד…בתוך הביתן הם מניחים מחתה ובה אבנים לוהטות, ואז מוסיפים חופן זרעי קנביס ..הקנביס גדל בשפע בסקיתיה…הסקיתים כאמור נוטלים חופן מזרעי הקנביס (ככל הנראה תפרחות), זוחלים תחת מעטה הלֶבֶד וזורקים אותם על האבנים המלוהטות והם מיד מעלים עשן. הסקיתים אז זועקים באושר.

("הרודוטוס: על הסקיתים")

syctians
נוודים על דרכי הקנביס. פרש סקיתי

השימוש המוקדם בקנביס בקרב אוכלוסיות הנוודים של מרכז אסיה נשא אם כן מאפיינים פרקטיים ופסיכואקטיבים כאחד. ייתכן גם שתרבות השימוש בקנביס נישאה בידי האוכלוסיות הפרוטו-הודו אירופאיות בהגירתם לתת היבשת ההודית. בהינדוסטאן נשזר השימוש בקנביס במסורת הוודית, והוא מוזכר בכתובים בכפיפה אחת עם הסומה, הסם הקדוש המקביל לחאומה של הפולחנים האיראנים הקדומים. הקנביס (בהאנג) גם נחשב במקורות שונים כמזון המועדף על שיווה. רעיון המתיישב יפה עם מושבו המסורתי ברום ההימאליה, לרגליהם כזכור נבטו צמחי הקנביס הראשונים.

Process_of_making_bhang_in_Punjab,_India
הכנת בהאנג. אי שם בהינדוסטאן
concocting_bhang_hp44
אדון שיווה רוקח בהאנג

קלות טיפוחו של צמח הקנביס ודרישותיו המועטות הביאו להתפשטות תרבות גידולו למזרח ומערב, בסין הוא מוכר מאתרים ארכאולוגים בני כ2,500 שנים, ומהכתובים מן המאה הראשונה לספירה לפחות. איש הרפואה הסיני בן שושלת האן הווא טו ( 華佗 c. 140–208) ביצע את  השימוש המתועד הראשון בקנביס (麻 Má) כחומר מאלחש, כאשר מהל אותו ביין. עד ימינו המינוח הסיני לאלחוש הוא "שכרון קנביס" ( Mázuì 麻醉).

HuaTuo
סיני מאלחש. חווא טו, שושלת האן.

גם למזרח התיכון עשה את דרכו הקנביס ואף זכה לאזכור במשנה כחומר אריגה האסור בשעטנז:

"צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים, מותר, ואם רוב מן הרחלים, אסור. מחצה למחצה, אסור…וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה."  (משנה כלאים ט)

בעולם האסלאם אשר ירש את אסיה המערבית תפס הקנביס מקום שנוי במחלוקת וזאת בשל תכונותיו המשכרות, וכמו היין לפניו והקפה אחריו היה החשיש והשימוש בו במרכז פולמוס הלכתי. האיסור על חומרים משכרים,ובעיקר על אלכוהול המכונה "חמר" בקראן, גררו ויכוחים פרשניים לגבי חומרים פסיכואקטיבים והחשיש בתוכם ושאלת היותם "חמר".

"השטן מבקש להצית טינה ושנאה ביניכם באמצעות יין ("חמר") והימורים, ולהרחיק אתכם מהזיכרון של אלוהים ומתפילותיכם. האם לא תימנעו מאלה?"

(קוראן, 5:90).

אל הזכרון והדמיון המערבי לעומת זאת, לא נכנס החשיש כנושא לפולמוסים תאולוגים או פלפולים הלכתיים אלא כנושא טעמי לוואי של אקזוטיקה מסמרת שיער וצללי ביעותים נושאי פגיונות נסתרים. טעם אבק ודם, טעם בגידה ומוות בתחפושת. טעם החשישים.

"….הם משכירים עצמם, צמאים לדם אנוש…בדומה לשטן הם מתחזים למלאכים זכים בכל שהם מחקים את תנועותיהם, לבושם, שפתם ומנהגיהם של לאומים ועמים שונים…הם הולכים לקראת מותם מיד כשחושפים אותם…כדי להגן על המלך (מומלץ) כי לכל שירות שהוא, קטן, קצר או פחות ערך ככל שיהיה, לא יתקבלו אלא אנשים שארצם, מוצאם ואישיותם ידועים היטב ובבירור"

(הנזיר ברוקארדוס 1332)

השטן בעור כבש, אותם מלאכי חבלה חקיינים מהם יראו כל כך הפרנקים היו הנזארים.

הנזאריה השיעית היא פלג של זרם האיסמאעיליה (إسماعيلية), אשר נפרד מהזרם התרי עשרי סביב שאלת ירושת ההנהגה לאחר מות האימאם השישי של השיעה, ג'עפר א-צאדק, והצליח לבסס עצמו במצרים, המגרב והמזרח התיכון במסגרת השושלת הפאטמית (909-1171).  השושלת הזוהרת הגיעה להשגים תרבותיים משמעותיים, ומורשתה האדריכלית עודנה מעטרת את חלקיה העתיקים של קהיר. המדינה הפאטמית התמוטטה לבסוף בעקבות משברים פנימיים, השפעת מסעות הצלב האירופאים וכיבוש מצרים על ידי צלאח א דין אל איובי. מן הזעזועים והפילוגים שליוו את האיסמאעיליה בעקבות המשבר קמה הנזאריה.

חסידה המפורסם ביותר של הנזאריה הוא הפרסי חביב הבלוג, חסן-י-צבאח. חדור מוטיבציה להפיץ את התורה השיעית בגרסתה הנזארית, נדד צבאח ברחבי איראן עד שבעזרת נחישות, עורמה וכנראה שגם לא מעט מזל, הצליח הברנש להשתלט על מבצר הררי ונישא בצפון איראן ששמו בלבד מהדהד מאז ניחוחות של אקזוטיקה, מסתורין וסכנה -אלאמות.

ממרכז הכת שבאלאמות שלחו הנזארים מתנקשים אשר הטילו חיתתם על אדוני המזרח הקרוב, וזירים סלג'וקים, סולטאנים איובים ואצילים צלבנים כאחד.

Almut_Castle_Iran
שרידי מבצר אלאמות האגדי, דילם, איראן.
Alamut-interior-2
לא נחמדים (?) . אסמעאילים נזארים-"חששיון" כפי שהם מוצגים בתרבות הפופולרית.

"הזקן מן ההר…החזיק במבצרו צעירים מהסביבה, בני 12 עד 20…לאחר שהשקה אותם תחילה מרקחת שהפילה עליהם תרדמה עמוקה…משהקיצו משנתם ומצאו עצמם במקום כה מקסים הם שיערו שהם אכן בגן העדן….באופן זה גרם להם להאמין עד כדי כך שלא הייתה פקודה אשר לא היו מוכנים להסתכן לבצעה מתוך תשוקתם העזה לשוב לגן העדן שלו. כך הביא "האיש הזקן" את אנשיו לרצוח כל מי שחפץ להפטר ממנו"

(מרקו פולו)

גם אם כיום ברור כי הסיפורים על גנים אבודים, שכרון חשיש כהבטחה לגן עדן או אף ביצוע משימות התנקשות תחת השפעת הסם הם במקרה הטוב מצוצים מהקצה הלא נכון של הצ'ילום, ואולי אף מבוססים על אטימולוגיה שגויה של מונחים בערבית, המיתוס השתמר יפה בשם הארופאי למתנקשיםׁׁ (Assassins), ובכמה סיפורים טובים ומסמרי שיער שפשוט חבל להרוס.

חורבן אלאמות והספריה הנפלאה שכנראה היתה בה על ידי צבאות המונגולים (1256) משמעם כי את הסיפור על הנזארים אנו מקבלים בעיקר מאויביהם המושבעים, השליטים הסונים של המזרח התיכון, בעוד שהצד האיסמאעילי של הסיפור נותר נסתר מעיננו עד המחקר הענף של כתבים איסמאעילים של השנים האחרונות.

בעוד שניתן להבין מדוע טקטיקות צבאיות של מרמה, הסוואה והתנקשות ממוקדת מעוררים שאט נפש בקרב מי שמעדיף סיפורי גבורה קרביים וטבח המונים, אך יש לזכור שמציאת מפלט במבצרי הרים ומבודדים והריגה סלקטיבית של גנרלים ואנשי דת עוינים על ידי חיילים בודדים הם נשקו של הצד החלש במאבק על הנהגת עולם האסלאם של ימי הביניים.

תוך כדי כך, מסתבר שהלוחמים הפמירים של בדחשאן, צאצאיהם התאולוגים של הנזארים של אלאמות, אשר נאבקו בפלגים סונים בטג'יקיסטאן של תקופת מלחמת האזרחים, נהגו לעתים לעשן חשיש טרם יציאה לפעולות צבאיות, וזאת לשם זכר וכבוד לקדמוני הקהילה.

פולחן החשיש הלז לא שיפר כנראה את יכולת כינון הנשק של החבר'ה מבדחשאן, אבל בהחלט הדגים יפה כיצד זכרון היסטורי, ולו משובש על ידי מקורות חיצוניים, מזריק דם חדש במיתוס ישן וטוען אותו במשמעויות פנימיות חדשות.

ולסיכום ורק כדי לאזן מעט את התמונה הסחית של כל מיני עבדקנים מדקדקי שריעה, ושוכני הרים מלאי כפירה, נזכיר את חברנו הסופים, אשר כרגיל יש בינהם מי שיציל את המצב.

בעוד שרבים מן הדרווישים והקלנדארים הנודדים ששרכו את רגליהם בדרכי חורסאן ומזרח העולם האיראני ירשו את אמנות השימוש בקנביס מקודמיהם בדרכים, ועשו זאת כמנהג שולי בקצות הלגיטימציה הדתית, היו גם סופים שהפכו את נטילת החשיש לאמצעי ראשון במעלה להבנת את אשר דרוש הבנה, ושלבו אותו במנהג יומיומי בחיי המסדר.

a28b66673bced24f590cd3cd79effc35.jpg

כזה היה חיידר מנישאבור, מורה סופי מקומי אשר יום אחד פרש מחסידיו להליכה.

בתחתית גבעה פגש בצמח הקנביס אשר תפרחותיו נעו ונדו למרות להט המדבר חסר המשב. לאחר שטעם מתפרחות הצמח חזר לחסידיו ואור בעיניו. אכילת החשיש הפכה מאז ללחם חוק בקרב חסידי חיידר ודומיהם, אך נשמרה כסוד גלוי בקרב קהילות הסופים של חורסאן:

"סוד החשיש מרומם את הרוח, בהתמרה של הרהור משוחרר..רק הנבחרים מורשים לטעמו, החשיש נטול חטא הוא. יינם מעורר שכחה גמורה, העשב שלנו מהדהד את מסתורין היופי האלוהי."

"חברי שאלו אותי כשנדף (ממנו) ריח המביא את ריח הבושם לבושה,

האם זהו מושק?

אין הוא בא מן המושק, עניתי,

אלא מן החשיש"

 

"אכילתו מעוררת את המתים.

בשם האל, הידד, חשיש!

הוא מעניק לכסיל, לחסר הנסיון,

ולאדם הבור,

את חכמתו של הצדיק כליל השלמות.

איני חושב שביכולתי לברוח מכוחו.

בשם האל, הידד חשיש!"

f7dd728c79aea1e7b52cfafff132ca29.jpg